באופן טבעי

גם בני הצעיר ניסה את מזלו בהשתטחות על הרצפה בליווי צווחות, נפנוף גפיים ומיני שטיקים. רק שסבלנותי קצרה יותר מאי-פעם ולכן ניגשתי אליו בשיא השלווה, הרוגע, האהבה וההבנה. אמרתי לו בקולי הרך והאימהי: "חמוד שלי, אני מבינה שרצית לשבור עוד צלחות, אבל לאמא נגמרו הצלחות ואת האחרונה אני לא מרשה לשבור". בשלב זה ליטפתי את ראשו ברכות והמשכתי: "אתה מתוסכל, אתה כועס. זה בסדר". ואז המשכתי לרחוץ כלים (או שמא זה היה לתלות כביסה)? בכל אופן לאחר שלושה/ארבעה מקרים שכאלו הפסיק הקטן להשתטח על רצפות צדיקים ואני סימנתי עוד וי קטן לעצמי. אך לא שכחתי - גם כאן, באתר זה ממש נדונה השאלה על הרגלי הצריחה של ילדינו, ואילו הייתי בעלת זיכרון טוב יותר הייתי גם זוכרת איפה. ולכן למי תודה? למי ברכה? גם לי, וגם לכל אלו שיעצו לי ולאחרים מעל דפי האתר הזה.

חשבנו שבאופן טבעי, בחיים ברצף,בנשיאה על הידיים, בהנקה ,בחיים עם אמא זה לא יקרה לנו אבל זה כן קורה מה עושים?
טוב, אז אני שמחה שהאשליה התנפצה כשעוד מוקדם יחסית , ואפשר לעבוד עם זה בלי לשבור את עולמה של הילדה...
פשוט החליפו את הלאווים ב"כללי הבית".
"אצלנו יש כלל שלא צופים ביותר מקלטת אחת ביום".
"כשעייפים הולכים לישון, שוכבים במיטה ומכבים את האור. לא יוצאים מהמיטה אחרי זה."
אחרי שהילדים יודעים מה הכללים, ואם הכללים הגיוניים בעיניהם, לא קשים מדי ואל רבים מדי, הם בד"כ שמחים לשתף פעולה.
לפעמים הם משתפים פעולה למרות התמרמרות, ואז אפשר להבין ללבם אך חשוב להיות עקביים. "וויתור" על כלל חשוב בעצם מערער את תמונת העולם שלהם. כשאנחנו מפרים את השגרה או נוהגים באי-עקביות (שזה בהחלט קורה ואין לחוש אשמה בשל זה ולהיות עקביים בכל מחיר) אנו משתדלים להסביר להם מדוע, או לפחות להעיר: "היום, באופן חד-פעמי, אני מרשה עוד קלטת". גם את הכללים אנו משתדלים להסביר, במשפט אחד לפחות, במיוחד ברגעים שבהם יש משבר אצל אחד הילדים בנוגע לכלל כלשהו. נא לא לצפות מילדים לציות עיוור. אל תתחילו עם חמישה כללים בבת אחת. קחו אחד ותראו מה קורה. נסו גם להכיל את הקושי שלה, אם יהיה. כדי שתוכלו לחיות אתה בעתיד באותו הבית בלי ריבים אינסופיים, אתם צריכים להתחיל עכשיו במלאכת בניית יחסים חדשים ששונים מיחסי הורה-התינוק. בהצלחה.