לידת הבית השניה של מיכל בר

[אנונימי]

^דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה במים^

[מיכל_בר*]

הערה: הסיפור נכתב בזמן אמיתי בדף "או טו טו יולדת", והועתק, לאחר עריכה קלה, לכאן.

(26.01.2007 22:05):
טוב, היום המשוער עבר.
תינוקי, גלה לי: מתי אתה מתכוון לצאת?
תעלומה.
אני דווקא לא לחוצה (זאת אומרת, בתור אישה שכל רגע הולכת ללדת). אפילו שלא סידרנו בבית את השיפוצים הקטנים שהיה עלינו לעשות, וגם שלא עשיתי כמעט "עבודה פנימית" כלשהי, הכנה, מדיטציה, קריאה, כאלה...
שני מוקדי-הלחץ שהעסיקו אותי בזמן האחרון, דהיינו: הפחד מהכאב, ובעיקר מכך שהוא צפוי לטפס במהירות לשיאים, וכן - הבעסה מחוסר החופשיות לצעוק כאוות נפשי, ובכן, שניהם כרגע לא במרכז תשומת-ליבי.
אני יותר מקדישה מחשבה והתכוונות לתינוק. היום תפסתי שאלה הרגעים האחרונים לתמיד שבהם הוא מתחבא לגמרי מהעולם. קיים אבל איננו. יש לו נוכחות, אפילו מוצקה ומוחשית, אבל הוא בעולם משלו.

מעניין עד כמה הקולות שלנו, שלושת בני משפחתו, יהיו מוכרים לו עם צאתו לעולם. בהתחלה בטח ייקח לו זמן להתרגל לצלילים החדשים, הדים לצלילים מוכרים, מעומק בועת הרחם... צלילים חדים, כבר לא עמומים ומימיים...

המגע: לראשונה הוא ייגע במשהו שהוא לא גופו שלו ולא הרחם. ייגע באמא. מגע יבש, חמים, תחושות שונות לגמרי.

שלא לדבר על מראות. עולם חדש נפתח בפניו, דרך העיניים. הוא רואה. ודברים קורים. וזזים, ומשתנים. מעניין כמה פלסטיק הוא יראה בשנת חייו הראשונה.

(27.01.2007 08:08):
נו, אז התחילה ירידת המים.
בחמש לפנות בוקר התעוררתי, רטובה. מתוך שינה איזה ילד נצמד אלי ולא הרפה. כשהקצתי והבנתי מה קורה, הערתי את בעלי וביקשתי ממנו שינתק את אור (הנסיך, ובקרוב: האח הבכור) ממני.
הלכתי למקלחת, ביקשתי מבעלי שיאשר שזה באמת לא פיפי.

אור התעורר. רצה לקום. פיתיתי אותו לחזור לישון ביחד איתי. לקח זמן, חיבוקים והתלטפויות, עד שהוא נרדם. פחדתי שהוא לא ירדם. בעלי בינתיים ניפח את הבריכה, שיהיה. זה לוקח מלא זמן!
אני לעומת זאת לא יכולתי להירדם. דווקא אין צירים, יש רק כאב קל ועמום בגב, וכאלה. מתאים לישון עכשיו, אבל מה לעשות. גם הראש טרוד בהכנות טכניות.

קמתי. בעלי חזר לישון. עשיתי לי תה, ומיני עבודות בית. כביסה של סמרטוטים, טאטוא הרחבה של הגינה, ניקוי הכיריים (לא היו מאוד מלוכלכים; בחודש האחרון הקפדתי עליהם). כרעתי קצת, עשיתי נשימות. האמת שאין לי כל כך סבלנות לנשימות וכאלה.

יצא נחמד, מבחינת התיזמון. בדיוק סיימתי את הסמסטר. ובעודי בבית. חבל רק שזה יום שבת, מבעס אותי לדעת שהדירות מסביב מלאות. וחבל שלאור אין גן היום. נראה מה נעשה איתו. אפשר להקפיץ אותו לחברים. אפשר גם להזמין את הורי שיבואו לקחת אותו, אבל הם גרים במרחק שעה נסיעה, וגם אני מעדיפה שלא ידעו על הלידה בזמן אמת.

בינתיים שני הגברים שלי ישנים. אולי אני אצטרף אליהם בכל זאת.

g a n i? (27.01.2007 10:10):
hey, איזה יופי!
בשעה טובה ומוצלחת

מיכל בר (27.01.2007 15:00):
המים ממשיכים לרדת. הצירים ממשיכים להיעדר. נחתי, קמתי, עשיתי דברים בבית. שתיתי תה ואכלתי עוגה עם ממרח ערמונים לציפוי. איך, איך נתקענו בלי לואיזה ובלי נענע.
אני רוצה לצאת לטייל. הילד לא רוצה, והבעל מעדיף לחזור לישון (אחרי שאתמול הוא הלך לישון בשמונה בערב).

נתי בהריון (27.01.2007 16:33):
מיכל ,
המון בהצלחה!!!!
שיגיעו הצירים במהרה , שיהיו אפקטיביים ושתהיה לידה קלה ומהנה

אף חצוף (27.01.2007 19:39):
מקווה שעבר ועובר בקלות!
אוו, מרגש! מחכה לשמוע את החדשות!

יעל (27.01.2007 19:59):
גםאני כאן, איתך, מחכה.
שיהיה הכל טב ובהצלחה

ניקה (27.01.2007 20:22):
היי! המון הצלחה נחת וחויה מדהימה ! לידה קלה !

מיכל בר (28.01.2007 00:22):
ובכן, זה המצב: הצירים התחילו עם ערב, בעקבות בואה של טובה המיילדת, שעשתה לי רפלקסולוגיה של זירוז.
יש קלים ויש כואבים יותר. התדירות משתנה גם היא.
המים המשיכו לרדת לאורך כל היום.

לפני כשעתיים מילאנו את הבריכה רבע גובה מים. שיהיה. צפינו בסדרות ישראליות שאלי הוריד מהאינטרנט. אכלנו.

אחרי הצהרים נשמעה דפיקה בדלת. חבר שלנו הגיע. חמוד. זה לא היה מתוכנן אבל היה בסדר.

אחר-כך אור (ילדנו היקר בן ה-4) נסע איתו ובאמצע הדרך עבר למכונית של ההורים שלי, אצלם הוא יבלה את הלילה.

ניקה (28.01.2007 11:41):
ואו ! שיהיה לך קל עד כמה שאפשר ! מחזיקה לך אצבעות

מנג בין (28.01.2007 14:13):
מרגש לדעת שבזמן שאני קוראת מישהי יולדת אי-שם...
מאחלת לך לידה טובה !


מיכל בר (28.01.2007 20:33):
התינוקי נולד.
מתוק. מקסים. רוב הזמן ישן.

אז מה, סיפור לידה והכל?
אין ברירה.

קיצור הפרקים שסופרו לעיל: ירידת מים איטית התחילה ביום שבת בחמש בבוקר. <אחרית דבר: המתוקון נולד ביום ראשון בשמונה בבוקר>. לאורך היום לא היו צירים, היו רק מעט כאבים נגיד פעם בשעה. בערב באה המיילדת ועשתה רפלקסולוגיה לזירוז (עד עכשיו כואב לי באיזור הקרסול). התחילו צירים. עד יום ראשון לפנות בוקר הם לא היו סדירים בתכיפותם וגם לא עקביים בהתגברותם. במשך שעתיים-שלוש אפילו הצלחתי לפרקים לתפוס תנומה בין ציר לציר ובין טלפון אחד של חמותי למשנהו...

אפרופו חמותי: גם היא וגם אימי נכנסו בלילה לסרטים. לשתיהן נודע, בניגוד לכוונות המקוריות, שירידת המים כבר נמשכת זמן רב ללא צירים. עם שתיהן דיברנו בערב (יום שבת). מאמא שלי ביקשתי לא להתקשר ולא להציק. במהלך הלילה, משלא התקשרנו, היא נתקפה חרדה ולא עצמה עין. היא דימיינה תרחישי בלהות ובבוקר כבר כנראה התפתחה לה היסטריה, עד שקיבלה את הבשורה בשעה שמונה וחצי.
חמותי, לעומת זאת, התקשרה במשך הלילה כמה פעמים, כאשר נחתי במיטה. בעלי לא התעורר לצלצול ואני לא התכוונתי לענות (אין לנו טלפון בחדר שינה). אז היא נכנסה לאטרף משלה, הדליקה נרות ועשתה טקסים. עד שקיבלה גם היא לבסוף את הבשורה המשמחת.
<מסקנה: אם מתלבטים, עדיף בעיקרון לא לספר שהתהליך מתחיל>.

ובכן, בחמש בבוקר יצאנו לטיול, בהוראת טובה המיילדת. היינו אני ובעלי, ותמר - שלומדת להיות דולה - שבדיוק הגיעה (לפי בקשתי). הסתובבנו ברחובות השכונה השקטים. בהתחלה היה חושך, אבל כבר נשמעה מקהלת הציפורים של עלות השחר, ולאט לאט עלה האור. הלכנו שלשתנו, כשמידי פעם (בתכיפות גדלה והולכת) נעצרנו, ונעמדנו באיזו פוזיציה מוזרה - פעם חיבקתי את אלי ותמר תמכה בי מאחור, פעם חיבקתי את תמר, פעם נשענתי על איזה מעקה...

אנשים ספורים חלפו ברחוב באותה שעה, ותהו מה הפשר.
אבא של חבר של אור מהגן הגיח בריצת בוקר, ועצר בפתאומיות כשזיהה את אלי ואותי. מה קרה, הכל בסדר? לקחת אותכם באוטו לאנשהו?

לקראת החזרה הביתה עצרנו להתבונן בשמש העולה. ציר אחרון ברחוב.

כשחזרנו התברר שהמיילדת נכנסה לסרט. היא כבר דימיינה שילדתי ברחוב. היא אמרה לנו לצאת לעשר דקות, ואנחנו נעלמנו לשעה. בלי אף פלאפון. האמת, לא שמעתי שהיא ציינה עשר דקות.
הטיול היה ממש טוב, מהנה, מרגיע, וגם אפקטיבי.

חזרנו בשש. <תוך שעתיים ילדתי>. התחילו למלא את הבריכה. לקח זמן. נכנסתי. היה טוב לעבור את הצירים בבריכה. לא הייתי בה הרבה זמן. מתישהו חשבתי לעצמי שזהו הרגע שבו הנשים אומרות "אני לא יכולה יותר". זה כאב, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

באיזשהו שלב דיווחתי על התחלה של לחץ (זאת אומרת: מתעורר הדחף ללחוץ; הלידה עצמה מתחילה). התבקשתי לצאת מהבריכה, ולעבור למיטה המשפחתית <יצא טוב, ההעדפה שלי ללדת עליה ולא על מזרון היחיד שהוכן ליד הבריכה>. בדרך הייתי חייבת קקי <אגב, את הבריכה שמרתי כמו חדשה ללא הגעלת המים>. בשירותים, בעודי עושה, נתקפתי ציר לחץ שלחץ החוצה קקי וגם תינוק. בעלי סחב אותי מייד למיטה. נשכבתי על הצד, הרבה כריות, ולחצתי.

זה היה קשה ביותר. זה לא לקח הרבה זמן, אבל היה אינטנסיבי. נקרעתי <משחק מילים שכזה> בין הדחף ללחוץ, לבין הרצון להימנע ככל האפשר מלחיצות. והתינוק לא יצא. טובה הקשיבה לפעימות ליבו, והורתה לי ללחוץ ועכשיו. ללחוץ חזק. ללחוץ ולא לוותר.

שאגתי. הרבצתי לחיצות. מעכתי את תמר (שהבטיחה, אחרי שהכל נגמר, שתתגאה בסימנים שעשיתי לה בפני חברותיה ללימודי הדוליות). היה ממש ממש כואב. וקשה. והתינוק לא יוצא. נו, יצא כבר? יצא?

עד שנשמעה ההנחיה המבורכת: לנשוף קטנות כמו כלבלב. משמע, הראש כבר בחוץ, ותיכף יוצא הגוף. עוד שתיים שלוש לחיצות, והתינוקי בחוץ. ישששששששששששש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

<המשך יבוא>

ניקה (28.01.2007 22:47):
מזל-טוב מכל הלב !!! כל היום חשבתי איך את..... עכשיו כשהרדמתי את הילדים אמרתי שאני חייבת להיכנס .... איזה כיף ! עכשיו ודאי את מרגישה הקלה .... שיהיה לכם המון אושר , בריאות ,נחת ושמחה !!!

אינדי אנית (28.01.2007 23:05):
מזל טוב מזל טוב מזל טוב. רק שמחה ונחת..

אידה ג (29.01.2007 01:12):
וואו! כמה מרגש!
המון מזל טוב !!!
נשמע שהיתה לידה נפלאה, ושאת ממש ממש "קולית" אם אפשר לקרוא לזה כך.
אני כולי התרגשות מהסיפור...תודה על השיתוף.

לקחתי לתשומת לב את עניין הטלפונים.

המרגיעון "אני המראה שלך" - אני גם אוטוטו.. עוד 3 ימים התל"מ ...
מאוד טוב לשמוע סיפור לידה כזה.

נתי בהריון (29.01.2007 07:07):
מזל טוב!!!!!!
כיף לקרוא על לידה כזו טובה

יעל (29.01.2007 09:28):
מיכל מזל טוב
איזה כייף!

אף חצוף (29.01.2007 09:39):
מזל טוב מזל טוב!!! איזה יופי! נשמע מדהים, מחכה להמשך.
שאגתי. שמחה לשמוע.

שירז (29.01.2007 17:15):
מזל טוב מזל טוב מזל טוב,
כל הכבוד לך, פשוט מרגש ומשמח, תתחדשו

מנג בין (29.01.2007 17:42):
מזל טוב מזל טוב!!! איזה יופי!
מצטרפת....

אמא לשלושה (29.01.2007 23:30):
מזל טוב
עקבתי אחרייך בשקט

נועה בר (30.01.2007 00:03):
מזל טוב למשפחה כולה

מיכל בר (30.01.2007 00:26):
טוב, אז עוד כמה מילים, בין הציצי לעניינים של הילד הגדול.
היו לי אחלה מלווים. קודם כל בעלי, שתמך בי לאורך כל הדרך, ידע לקרוא ואף לצפות את בקשותי והיה שותף אמיתי.
תומכת מופלאה נוספת היתה תמר, הדולה בהתהוות, שכמו פיה טובה, סיפקה תמיכה בכל מיני מישורים, הזכירה לנשום בלי מילים, הגישה שוב ושוב משקה, התהלכה איתי ועם אלי בטיול-עם שחר שעשינו, חולקת איתו את החיבוקים וההישענויות שלי. בלידה עצמה, היא איפשרה לי למעוך אותה, בעוד אלי נותן לי קונטרה לרגל העליונה (ילדתי על הצד). הנוכחות שלה היתה סופר עדינה, כמעט לא מורגשת, אבל רבת משמעות. תמיד חשבה מה אפשר להציע או להזכיר לי. ואחרי שהכל נגמר, אירגנה ביחד עם אלי את הבית ואף הכינה לי הפתעות במקרר.

והיתה את המיילדת טובה, שהלכה איתי לאורך כל הדרך, התאימה את עצמה לראש שלי, וידעה להציב את הגבולות כשצריך. הביעה לפני (ועכשיו - אחרי) תמיכה מתמשכת, מכל הלב, וידעה - כמו תמר - לתת לי את הספייס שלי. טובה שמרה עלי שלא אקרע, ואכן, בניגוד ללידה הראשונה, הפעם זה היה קטן.
וטובה הביאה עימה בתור אסיסטנטית את בעלה הרופא, אהרון (בד"כ היא מביאה ללידה עצמה מיילדת בית נוספת, ליתר בטחון). ראיתם פעם רופא שמסתגר בחדר, לבקשת היולדת, כאשר מעבר לקיר מתרחשת לידה?
איזו התחשבות. בתוקף היותו רופא ילדים, הוא בדק את התינוקי לאחר היוולדו. ובתוקף ניסיונו בחדר לידה במשך כשנתיים, הוא לקח על עצמו את התפירה. לשנינו הוא היה כה רך ומתחשב, שזה ממש האנטיתיזה לרופא האופייני במקומותינו.

אז היה לי צוות לעניין. וכל אחד ואחד התלבש על משבצת ייחודית במארג התמיכה והיה נחוץ בדרכו.

מיכל בר (31.01.2007 00:57):
בהצלחה ליולדות שבדרך - נתי בהריון ונהר זורם ביניהן...
באשר לדילמה של התערבות רפואית כן או לא - אין לי כמובן אמירה גורפת, אבל במקרה שלי, שבו ירידת המים נמשכה כ-15 שעות ללא צירים, כמעט כל בתי החולים בארץ היו מזמן מרעילים אותי עם זירוז (וגם אנטיביוטיקה, ומי יודע מה עוד). הצירים התחילו, למעשה, בעקבות לחיצות רפלקסולוגיות חזקות של המיילדת. ואז עברו עוד כשמונה שעות של צירים לא סדירים. הליכה הגבירה את הצירים והעסק תפס תאוצה.
הלידה התרחשה 27 שעות אחרי ירידת המים. טבעי ובזרימה.
עוד הרהורים בעקבות הלידה (שקרתה שלשום):

אני חיפשתי מקום ללדת. לא רציתי ללדת בבית. חשבתי על איזה צימר, אבל לא מצאתי מקום מתאים.
בדיעבד, אני שמחה שילדתי בבית, עם כל החסרונות והקשיים הלוגיסטיים. התינוק נולד על המיטה המשפחתית שלו, ולא במקום זר. גם אני הרגשתי "בבית". הטיול המופלא שעשינו עם שחר היה בסביבה השכונתית שהתאימה יפה (בתור סביבה אורבנית, זאת אומרת).
סוגיית הצעקות, שהטרידה אותי קשות, היתה בסוף מינורית. רק בשעה שלפני הלידה, פחות או יותר, התחלתי לגנוח בווליום הולך וגובר. אני זוכרת ששמעתי את השכנים שלי, בדירה הסמוכה, יוצאים מהבית (לגן ולעבודה), והתאפקתי למשך דקה. אחר-כך, כשעברתי מהבריכה בסלון לחדר השינה, בשלב הלחיצות, הרבצתי צעקות קרב של ממש. כן חלפה בראשי המחשבה על אזניים ששומעות, אבל שיחררתי. עם זאת, ברור לי, כי אם הלידה היתה בלילה (ולא בבוקר, כשרוב הדירות כבר ריקות), זה היה עבורי יותר בעייתי לצעוק.
עכשיו, בעודי כותבת, אני תוהה מי מבין דיירי הבניין (דיירי הבניינים הסמוכים פחות מעניינים אותי, אני לא מכירה אותם) שמע את הצעקות. אלה לא צעקות שאפשר להתעלם מהן. מעניין מה חלף בראשם, ואם הם מקשרים זאת לתינוק החדש שצץ בבניין.

בקשר לילדי הגדול (4). טוב מאוד שסבא וסבתא שלו אספו אותו בערב שלפני הלידה, וטוב גם שהוא נשאר אצלם לילה נוסף, והגיע רק כיממה אחרי הלידה. היממה הזאת היתה מאוד נעימה לבעלי ולי, זמן להתרגל לבובון החדש. הבכור, כשהגיע, מאוד התרגש - כולנו שמחנו והתרגשנו ביחד מהצטרפות אח תינוק למשפחה. והבכור הוא גם ילד טוב, ועוזר, ואוהב. אבל זה ממש ממש אינטנסיבי, הוא דורש ים תשומת לב. ובמצב בו אני רוב היום עם התינוק על הידיים, ומשתדלת לנוח, ובעלי מופקד על מלאכת הבית, הסידורים למיניהם, וגם עובד מהבית (כל הקרדיט המפוקפק לכלי הוירטואלי הזה דרכו אנו מתקשרים כרגע), ק-ש-ה.
ואני מתביישת לציין שהילד דווקא הולך לגן, ולצהרון... ואני דימיינתי איך בימים שלאחר הלידה הוא יישאר איתנו בבית... טוב, בעצם, היום הוא הלך לראשונה, ומאוחר, בעשר וחצי.
יש כבר שינוי בדפוס ההתנהגות שלי איתו: היום לא התעקשתי, בניגוד לתמיד, שהוא יסתובב בבית עם נעלי בית
(ולא רק גרביים) (אנחנו ירושלמים). אמרתי לו, שאם הוא רוצה להצטנן - זו הבחירה שלו.

[מיצי_פוסט_הריונית*]

יו מלא מזל טוב, (באיחור רב אומנם..רק עכשיו עליתי על הדף הזה) איזה יופי שילדת בסוף בבית שלך. המון אושר.