שבתי. תכף עונה על הדברים מעוררי המחשבה שנכתבו אלי. לפני זה משתפת כי זה מצחיק אותי איך שההתחלה הזו נראתה.
אז ככה... כהרגלי בחודשים האחרונים יצאתי מהבית בלי משקפיים. לא לקחתי בחשבון את החושך הכבד ואת זה שמישהו החליט שאין צורך להאיר שום דבר כי כולם בטח בבית כבר.
אז הדרך לאצטדיון - חושך. והאצטדיון - חושך. ואני בלי משקפיים, עם מספר לא גבוה אבל גם לא פיצי.
מחשבה ראשונה - לוותר. לחזור. פפפפפ...
לא הצלחתי למצוא את הכניסה לאצטדיון
אז דילגתי בנחישות מעל הגדר, מקווה שבמגרש עצמו אין בורות מפתיעים שיעקמו לי את הרגליים, שאותן תקעתי ב"סד" המצחיק שנקרא - נעלי חמש אצבעות...
מחשבה שנייה - פחד. אני מפחדת. אני לא מרגישה פחד, אני חושבת פחד. מהי המחשבה הזו? מחשבה מחלישה שמתחזה למשהו אמיתי. מכירה את אלה.
מתחילה לרוץ. בחיי שעברו לי בראש אך ורק מחשבות מחלישות. זה היה פשוט מדהים. בין לבין, בעודי חושבת את המחשבות האלה וגם מתבוננת בהן בו זמנית, הצלחתי להשחיל במאמץ מה מחשבות של הווה. למשל, שתוך זמן קצר התרגלתי לחושך. למשל, שהאוויר נעים והטמפרטורה מושלמת. למשל, שאיזה כיף שלשם שינוי הצלחתי להתלבש בהתאם למה שאני צריכה. למשל, שיש שקט נעים ושלמרות החושך אני מרגישה עטופה ובטוחה. למשל, שאיזה כיף זה לגור באזור בטוח, שגם אם יוצאים לבד בשעת חושך אין שום תחושה של סכנה.
אבל המחשבות האלה הגיעו בהזמנה, כי הייתי זקוקה להן, לרווח בין המחשבות המחלישות שלי. אז טוב שהן היו אבל אני רואה אותן כמו שהן. זה כמו ללכת על צוק נורא מפחיד וכדי להפסיק לפחד להגיד "וואו, כמה הנוף יפה" ולקוות שלא שומעים על הקול שהוא רועד.
איזה מחשבות מחלישות היו לי?
שבטוח לא אצליח להימנע מספירת סיבובים, ושזה לא טוב לספור סיבובים, ולא מה שהחלטתי.
שלמגרש יש שיפוע בחלק מהדרך ובטח יהיה לי לא נוח.
כשהיה לי לא נוח השיפוע חשבתי שבטח תכאב לי הרגל עוד מעט.
אחרי שני סיבובים החלה לכאוב לי הברך אבל חשבתי לעצמי שרק נקניקיות עוצרות אחרי שני סיבובים.
המשכתי לרוץ וחשבתי לעצמי שזו איוולת להמשיך.
באמצע הסיבוב השלישי חשבתי שקטן עלי לעשות את הרביעי.
אחרי כמה שניות חשבתי שממש בא לי לעצור אבל לא עוצרים באמצע הסיבוב כי איזה מן דבר זה.
אחרי עוד כמה שניות הכרחתי את עצמי לעצור כי מי אמר שאסור לעצור באמצע הסיבוב?
רציתי ללכת הביתה אבל חשבתי שאני בעצם יכולה להמשיך לצעוד.
המשכתי לצעוד וחשבתי לעצמי שאין מניעה שאחזור לרוץ.
חשבתי שאין טעם לחזור לרוץ כי זה כבר לא נספר בסיבובים.
חזרתי לרוץ כדי להראות לעצמי שזה בסדר.
הפסקתי לרוץ ויצאתי בתחושה שלגוף שלי היה טוב אבל הפטפוט האינסופי במוח היה מתיש בצורה בלתי רגילה.
איחלתי לעצמי מחר ליהנות בצורה קצת יותר שלמה
אלוהים אדירים, כמה מחשבות... איזה בזבוז זמן... איזה דיבור פנימי לא מועיל יש שם. וואו, אני בשוק מהכמות. לא חשבתי שאני אצליח פשוט להיות באיזה הווה מדליק. אבל בחיי שלא שיערתי שמצבי כל כך חמור
יאללה, מחר יום חדש.
, רצון להרגיש את הכובד, את המשקל. אני מהאנשים שנוטים לברוח עם הגוף, נורא להתאים את עצמם ללמקום שהם נמצאים בו. נראה לי בגלל זה קל לי ללמוד תנועה - אתם רוצים אותי שם? אין בעיה. אתם רוצים אותי בפוזה הזאת ואז הזאת? קלטתי.
