נשים שלא רוצות זוגיות
נשלח: 29 ספטמבר 2017, 23:00
אני בת 26, עוד חודש 27. אף פעם לא היתה לי זוגיות אמיתית וממושכת. בעצם הייתי מגדירה את כל הקשרים שלי כ"רומנים" ולא כ"זוגיות". ועכשיו אני בגיל ובסטטוס שכולם, וגם אני, מצפים ממני כבר למצוא את אהוב חיי. כל הנשים הנשואות והאוהבות המקיפות אותי מאחלות לי למצוא במהרה את האחד, ואני מוסיפה לתפילתן "אמן", ובפנים עולה בי כיווץ. תחושה שאומרת שבעצם עדיף שזה לא יקרה.
כל פעם שאני חושבת על זה, עולה בי תחושת בטן, שאומרת שכרגע בעצם אין לי רצון אמיתי בזוגיות. או אפילו ברומן. אין לי רצון אמיתי בגבר שיהיה דומיננטי בחיי, רגשית ומינית. אין לי רצון להקים משפחה. אין לי רצון שיהיו לי ילדים. לא כרגע בהווה, וגם לא ממש כאיזו מטרה עתידית (למרות שאני פתוחה לכך שזה ישתנה). אני לא בטוחה שבן זוג הוא החתיכה החסרה בחיי. לא בטוחה שזה יגרום לי להיות מאושרת יותר. לא מרגישה מוכנה. האם אי פעם ארגיש מוכנה?
מרגישה שלמה ושמחה בחלקי ובדרכי, פחות או יותר, יום אסל יום בסל.
זוכרת תקופות אחרות, שהלב שלי היה פתוח וחלמתי לאהוב ולהיאהב, התוצאות שנגרמו בעקבות הרצון אף פעם לא דמו לפנטזיה שלי. אני מוצאת שקשה לי להאמין שלמילים האלה "אהבה" "אינטימיות" "מין" יש באמת קשר בין מה שהן גורמות לי לדמיין לבין המציאות.
פשוט אין לי חשק! אין לי דרייב למסור את המושכות של חיי למישהו אחר. אין לי חשק להתחלק בעצמי ובמה שיש בי. אין לי חשק לתת את הגוף שלי. אין לי חשק להיות תלויה רגשית. אני לא רואה שום חור בחיי שדרכו גבר יכול להיכנס.
אף פעם בחיי לא חלמתי על משפחה. מגיל צעיר מאד אמרתי שלא יהיו לי ילדים. אף פעם לא ראיתי את עצמי עם בן זוג אחד יציב שאתו אתבגר ואזדקן. אין לי בכלל את התמונות האלה כאופציה במערכת. כשהייתי צעירה יותר זה נראה סבבה, אבל ככל שאני מתבגרת אני מרגישה קצת לא נורמלית.
האם זה משהו שפלופ במוח שלי שיסתדר עם "הגבר הנכון"? או שאולי זה בסדר להתמקד בחיי ולא בגבר שיבוא ויושיע אותי? האם זה הלב הפצוע שלי? הנפש העצמאית שלי? או סתם מי שאני?
האם יש עוד נשים שחוות את אותו הדבר?
כל פעם שאני חושבת על זה, עולה בי תחושת בטן, שאומרת שכרגע בעצם אין לי רצון אמיתי בזוגיות. או אפילו ברומן. אין לי רצון אמיתי בגבר שיהיה דומיננטי בחיי, רגשית ומינית. אין לי רצון להקים משפחה. אין לי רצון שיהיו לי ילדים. לא כרגע בהווה, וגם לא ממש כאיזו מטרה עתידית (למרות שאני פתוחה לכך שזה ישתנה). אני לא בטוחה שבן זוג הוא החתיכה החסרה בחיי. לא בטוחה שזה יגרום לי להיות מאושרת יותר. לא מרגישה מוכנה. האם אי פעם ארגיש מוכנה?
מרגישה שלמה ושמחה בחלקי ובדרכי, פחות או יותר, יום אסל יום בסל.
זוכרת תקופות אחרות, שהלב שלי היה פתוח וחלמתי לאהוב ולהיאהב, התוצאות שנגרמו בעקבות הרצון אף פעם לא דמו לפנטזיה שלי. אני מוצאת שקשה לי להאמין שלמילים האלה "אהבה" "אינטימיות" "מין" יש באמת קשר בין מה שהן גורמות לי לדמיין לבין המציאות.
פשוט אין לי חשק! אין לי דרייב למסור את המושכות של חיי למישהו אחר. אין לי חשק להתחלק בעצמי ובמה שיש בי. אין לי חשק לתת את הגוף שלי. אין לי חשק להיות תלויה רגשית. אני לא רואה שום חור בחיי שדרכו גבר יכול להיכנס.
אף פעם בחיי לא חלמתי על משפחה. מגיל צעיר מאד אמרתי שלא יהיו לי ילדים. אף פעם לא ראיתי את עצמי עם בן זוג אחד יציב שאתו אתבגר ואזדקן. אין לי בכלל את התמונות האלה כאופציה במערכת. כשהייתי צעירה יותר זה נראה סבבה, אבל ככל שאני מתבגרת אני מרגישה קצת לא נורמלית.
האם זה משהו שפלופ במוח שלי שיסתדר עם "הגבר הנכון"? או שאולי זה בסדר להתמקד בחיי ולא בגבר שיבוא ויושיע אותי? האם זה הלב הפצוע שלי? הנפש העצמאית שלי? או סתם מי שאני?
האם יש עוד נשים שחוות את אותו הדבר?