סיפור בהמשכים

[ענת_גיגר*]

יש גם את דף מטורף.
בואו ננסה להתחיל עוד אחד.

[ענת_גיגר*]

בירידות של כביש סדום היא נעצרה בצד הכביש.
נוף ירחי צהבהב ומראה הברכות המצטמקות של ים המלח.
היא הציתה סיגריה ונשענה על מכסה המנוע. כמה זמן יקח לה להגיע? בטח עוד שעתיים היא תהיה שם.
אמה כבר בטח מכינה ארוחת ערב ותשדל אותה מיד בהגיעה להתקלח ולשים את הראש לנוח מהדרך.
חשבה על הפעם האחרונה שירדה בדרך הזאת לאילת.
אז לא הייתה לבד.
המכונית הייתה מלאה בהמולת יובל והבנות, שהעבירו את הנסיעה במשחקי חי צומח דומם משונים. מכונה בח'? שם של תוכנית טלוויזיה בס'? איבר פנימי בגוף בכ'?
ועכשיו דממה. אף רכב לא עובר על הכביש בערב שבת חורפי שכזה. צינת המדבר חדרה לעצמותיה והיא חזרה למכונית והמשיכה במורד הכביש.

[אמא_אדמה*]

אחרי 5 דקות של נסיעה היא נשברה. הציתה עוד סיגריה.
היא יודעת שיובל לא אוהב ריח של סיגריות באוטו, אבל יובל לא כאן.
הוא בטח מקלח את הבנות או מאכיל אותן בחביתה כמו שרק הוא יודע להכין...
ברדיו מתנגן שיר של אהוד בנאי :"נגעת בצמרות העצים בלילות של ירח מלא". השיר תמיד העביר בה צמרמורת.
חצי שעה לאחר מכן מצאה את עצמה עוצרת בפונדק קטן בצד הדרך.
למה עצרה? לא תדע . אך עצירה זו תשנה את גורלה לתמיד.
היא עמדה בכניסה וסרקה את החדר האפלולי.
היו שם 3 גברים ושתי נשים. וברמן מזדקן. היא התיישבה והזמינה לשתות. מרטיני יבש.
לפתע הרגישה נגיעה בכתפה...

[ענת_גיגר*]

"תגידי" פנה אליה קול מאחוריה, "זאת לא את מהטלווזיה?"
היא הסתובבה, ובפיה מוכנה התשובה הרגילה, וראתה מולה גבר כבן 50, רעמת שיער אפורה על ראשו וחבילת ניירות בידו. "זאת אני, אבל אני כבר לא בתחום הזה", אמרה. "אני לא שוכח פנים שראיתי פעם", אמר לה. "יפה מאוד, לא כולם זוכרים פנים שראו בטלוויזיה לפני יותר מ10 שנים", אמרה. "כבר עברו 10 שנים? מדהים. מדהים איך שהזמן רץ." האיש סקר אותה במבטו. "וגם לא השתנית הרבה. 10 שנים זה... זה הרבה זמן". "השתניתי הרבה" רצתה להשיב לו "כמה שאני השתניתי זה לא להאמין", אבל שתקה ובמקום זאת בחנה את בן שיחה. "אתה בן האזור?" שאלה אותו. "כן. מעין יהב. יש לי חממות. פרחים לייצוא. וחוץ מזה אני מנהל חשבונות של הפונדק. זה היה המקצוע הקודם שלי לפני שירדתי לערבה". "וואו. הסבה רצינית", אמרה והוא שאל "ומה איתך? מה את עושה מאז שאת לא מגישת חדשות?". "עשיתי 2 בנות מקסימות ומאז אני בבית איתן" ענתה. "אז איפה הבנות שלך עכשיו?" הוא שאל. "עם אבא שלהן, אבל זה סיפור ארוך. בלגן. אני יורדת לאילת להורים שלי לסדר קצת את הראש." "המרטיני הזה בטח יסדר לך את הראש, אבל לא הכי כדאי שתנהגי עכשיו. אפשר להציע לך הצעה קצת מוזרה?"

[ענת_גביש*]

הצעה מוזרה...אני משתהה עם התשובה, מתאמצת לא לחייך. כל מה שקרה בארבעים ושמונה השעות האחרונות כבר כל כך מוזר, שמה יכול להיות. שיציע. אני לא האמא עכשיו. לא חייבת להיות על המשמר. ואולי כן ?
וואו. שכחתי כבר מה מרטיני עושה לראש.

[ענת_גיגר*]

וחוץ מזה, הוא לא נראה איש רע, האיש הזה. עם החיוך הזה שלו והפנים החרושים קמטים של יובש וגיל וצחוק. "אפשר" השיבה לו.
"אני צריך לקפוץ לחממות לסדר משהו במחשב השקיה. מתחשק לך להצטרף?"
היא חשבה איך תגיב חברתה דלית על הסיפור הזה, ראתה לנגד עיני רוחה את הבעת התימהון ואת השאלה המתבקשת "תגידי, את פסיכית לגמרי?!" וחיוך התפשט על פניה. "למה לא?" השיבה. "ממילא אני לא יכולה להמשיך לנהוג כרגע. אבל לא להרבה זמן". "בטח שלא" אמר לה האיש. "הג'יפ שלי בחוץ. אגב, קוראים לי יגאל".

[אמא_אדמה_ו_ירוק_עד*]

נסיעה קצרה והם בתוך החממות.
הוא ביקש סליחה לכמה דקות ויצא לשיחת טלפון שקיבל .
היא נשארה לבדה, משוטטת בין הפרחים. כמה צבעים, כמה ריחות...תמונות עולות בעיני רוחה..
היא נזכרה בזר הפרחים הענק שקיבלה ליום הולדתה האחרון.
הייתה כל כך שקועה בזכרונות שלא שמעה אותם נכנסים.
אלה היו יגאל ולידו שוטר במדים.
לרגע לא הבינה מה קורה? למה שוטר? עשתה משהו? עברה על החוק? אפילו לא נהגה תחת השפעת אלכוהול..
היא שמה לב ששפת הגוף של יגאל השתנתה. הוא ניגש אליה ברכות ואמר לה : "בואי נשב לשתות משהו"..
היא נלחצה מיד אך לא הראתה את אשר עבר בנפשה..(אולי קרה משהו ליובל? לבנות?).
השוטר התחיל לשאול סדרת שאלות: "מה שמך בבקשה , גברת? איפה את גרה?
לאן פניך?"
והיא ענתה לו, קצת מהוססת:" שמי נועה מאיר, אני מאזור ת"א ואני בסה"כ נוסעת להורים
באילת לסדר ת'ראש."
השוטר המשיך:"ממתי את בדרכים? אפשר לקבל את הטלפון של ההורים בבקשה?"
פה היא כבר ממש נלחצה.:"מה אתם רוצים ממני? קרה משהו שאני לא יודעת עליו?"

"תקשיבי נועה", אמר יגאל," אנחנו לא יודעים מה הביא אותך לכאן או מה עבר עליך בזמן האחרון אבל את נחשבת נעדרת כבר 3 שבועות".
והשוטר המשיך: "ואם את לא רוצה לגמור בתור נתון סטטיסטי או כתבה ב-7 ימים, את תצטרפי אלינו לתחנה ותתני לנו לעזור לך."
היא הייתה בהלם טוטאלי. לא היה לה מושג על מה הם מדברים.
מבחינתה היא יצאה אתמול בבוקר מביתה בת"א בדרכה להוריה באילת.
היא חשבה שמדובר במתיחה אך משהו בהבעות פניהם של שני הגברים שישבו מולה הבטיח לה שלא כך הוא הדבר...

[ענת_גיגר*]

"גיברת, מחפשים אותך בכל הארץ. מראים את התמונה שלך בחדשות כל ערב. את לא יודעת את זה?" אמר השוטר.
היא שלחה ביגאל מבט שואל. לזה הוא התכוון שאמר שזיהה אותה מהטלוויזיה? הוא השפיל מבט.
"אתם עושים ממני צחוק? תתקשרו לבעלי יובל והוא יגיד לכם שיצאתי מהבית הבוקר" היא אמרה בכעס.
"גיברת, אנחנו עשינו את הבירורים. אין לך בעל יובל וגם לא שתי ילדות כמו שאת מספרת בכל מקום".

[אמא_אדמה_ו_ירוק_עד*]

המחשבות רצו לה בראש כמו אוטוסטרדה..
היא חשבה איך תגיע הביתה ותראה להם את האלבום תמונות של החתונה שלהם ושל הלידות בבית של הבנות..
איך הם מעיזים, לעזאזל? עם מי הם חושבים שהם מתעסקים פה? עם איזה זקנה סנילית?
היא ביקשה לעשות שיחה בפלאפון שלה.
המון צלצולים ויובל לא עונה. איפה הוא בשעה כזו מאוחרת?
השוטר הפך קצר רוח ואמר:"גבירתי, תתלווי אליי בבקשה לתחנה".

בהגיעם הפנו אותה לחדרון קטן בו ישבו קצינה ועוד אישה מכופתרת.
הקצינה דיברה ראשונה: "אנחנו כאן בכדי לעזור לך. תאפשרי לנו. בואי נתחיל מהתחלה."
דמעות החלו זולגות מעיניה, הרגשת מחנק בגרונה ופתאום תפסה אותה סחרחורת אדירה, חושך בעיניים והיא נשמטה אל הארץ בחבטה.

[ענת_גיגר*]

"לא לשכוח להסיע את מעין לחוג מחשבים בארבע" הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחה כשהתחילו להתפזר ענני העילפון.
אבל כשפקחה את עיניה היא ראתה לא את קירות הבית המוכר ואת פני יובל בנותיה היפות במיטה, אלא קירת ירקרקים ואת פני האחות במרפאה האזורית. "או, בוקר טוב", אמרה האחות וניגשה לטלפון. היא חייגה חיוג קצר ואז אמרה "כן. היא התעוררה".
מאורעות ליל אמש חזרו אליה בהבזק. "זאת לא אני!" קראה לעבר האחות. "יש לכם טעות!" ואז נכנס לחדר יגאל ועל פניו חיוך מעודד.
"בואי נדבר רגע, נועה" אמר בנועם. "ספרי לי מה עבר עליך ב3 השבועות האחרונים". "יגאל, יש לכם טעות. תפסתם את האישה הלא נכונה. אני לא יודעת על מה אתם מדברים!" בנשימה קצרה היא ניסתה להסביר, להיזכר בדברים המוכרים לה "יש לי בעל יובל ושתי בנות מעין ודניאל ואנחנו גרים בת"א ברחוב רופין 19. אני לא יודעת את מי אתם מחפשים או מה היא עשתה, אבל זו לא אני! אני יצאתי אתמול מהבית! תן לי להתקשר אליהם, אני אוכיח לך!" בבקשה, אמר לה יגאל והגיש לה את הטלפון.
היא חטפה את הטלפון מידו, אך המספר נשמט פתאום מזכרונה. היא לא האמינה שזה קורה לה. כמה סמלי, ריב אחד קשה והיא שוכחת את המספר של הבית. היא הרימה את עיניה ליגאל. "שכחתי את המספר. תן לי להתקשר ל144", אך יגאל עצר בעדה. "אין טעם. בדקנו כבר ואין משפחת מאיר בכתובת שציינת. נועה, האם את סובלת או סבלת בעבר מהפרעות פסיכיאטריות כלשהן?"

[כחול_הזקן*]

• תגידו אתם מהשב"כ ? אם אני אינני אני אז מי אני בכלל ?
• עכשיו היא חושבת שהיא קונילמל.
• אם אני אינני אני, אז איך יגאל זכר אותי מהטלוויזיה מלפני 10 שנים ?

• אני מחכה לתשובה!

[ענת_גיגר*]

"שמע, זה מה שקורה בסיפור שנכתב בהמשכים, יש פאקים באמינות" היא אמרה לכחול הזקן?.
"פאקים באמינות, מה? אני יכול להצביע על עוד כמה פאקים באמינות שטמונים בסיפור שלך" ענה לה יגאל.
"תגידו אתם מהשב"כ?" היא שאלה בחרדה הולכת וגוברת.
"בואי רק נגיד שאנחנו יודעים עלייך יותר ממה שאת חושבת שיודעים עלייך".
הצילו, הבליחה המחשבה במוחה.

<ע.ג. הלכה לאיבוד גם כן>

[פטפוט*]

הלילה השני כבר היה קשה יותר. היה לה קר, אבל פחדה לבקש שידליקו חימום. לא רצתה תקשורת עם אף אחד במקום החדש, מחלקה מספר 7, אברבנל.
היא לא היתה לבדה בחדר. לצידה שכבה אישה מבוגרת ממנה, שלא פסקה מלמלמל "קיצוצים, קיצוצים," והיא חשבה בינה לבין עצמה- אולי זו אשת שר אוצר לשעבר...

[כחול_הזקן*]

אבל אולי לא הייתה אף פעם אשת שר האוצר, אולי מה שהיא חשבה שקיים כמו ממשלה, אוטובוסים, יובל, קרמבו, לא היו אלא פרי דמיונה הפרוע.

[חגית_פ*]

יואו איזה מתח!!
לחזור לסיפור בלי הפרעות בבקשה!!

[שולמית_ש*]

לא לחשוב יותר, לא לחשוב, להירדם. איזה מן חלום מוזר זה. אני רוצה להתעורר מהסיוט הזה. חשבה. לקום מחר בבוקר, לראות את יובל מכורבל בתוך השמיכה לידי, בתנוחת העובר המוכרת שלו. היא נזכרה בויכוח הישן שלהם על השמיכה במיטה הזוגית, כשרק התחתנו: שמיכת יחיד או שמיכה זוגית. היא אמרה אז שהיא רוצה להרגיש אותו כל הלילה לצידה. גוף אל גוף, חום אל חום. כמו בשיר. הוא אמר, בפרקטיות המאפיינת שלו, שעדיף להשאיר את השירים הרומנטיים על מדף הספרים. עם רומנטיקה אי אפשר לישון טוב בלילה.יובל, איפה אתה?

[כחול_הזקן*]

"אפשר לשאול אותך מספר שאלות ?" העיר אותה יגאל מהחלומות. הוא לא חיכה לתשובה. "מה אומרים לך השמות נוח, ציפורה, טבע, תמנונית ותייש?"
נועה התרגזה " די כבר, הכל נראה כמו דף מטורף אחד גדול. קוראים לי נועה, אני גרה בתל אביב עם יובל, מעין ודניאל. עוד מעט תאשימו אותי ברצח ארלוזרוב"
"אם כבר מדברים על רצח, מה עשית ביום ג' 2.3.2021 ?"
???

[כחול_הזקן*]

"עכשיו הגזמת, אדון יגאל, ברור שבשנת 2021 כבר לא יהיה 144"

[טושו*]

"2.3.2021 ? אתה צוחק עלי? אני נולדתי באותו יום, עכשיו גם זה פשע?"
יגאל הסתכל עליה בעיניים עצובות וחשב לעצמו: "היא קוקו לגמרי הבחורה הזאת".
"אתה קוקו, אתה וכל מי שנמצא כאן" קראה נועה לעבר יגאל ההמום, ואז היא קלטה - "אלוהים, אני קוראת מחשבות, מה קורה פה לעזאזל? "

[אמיל_ע*]

המחשבות פילחו את מוחה בחטף, כמו הבזקי אור. היא החזיקה את ראשה ולחצה חזק אולי זה יפסיק. "מה קורה לללללליייייי? אני לא מצליחה להבין .יגאל עזור לי" תוך שהיא מזיזה את ראשה מצד לצד וממשיכה ללחוץ את כפות ידיה לתוך ראשה המתכווץ.
יגאל התבונן בה מופתע עד עמקי נשמתו. בכל שנות עבודתו כפסיכיאטר מחוזי, לא פגש בתופעה שכזו. הוא החל להאמין לה כי היא קוראת מחשבות, ויתכן כי הסיפור שהמציאה הוא מחשבות חטופות שנכנסו למוחה ומחקו את אישיותה האמיתית.( היכן סקאלי ומאלדר כשצריך אותם באמת). אל תשתגע יגאל, אמר לעצמו, זה לא "תיקים באפילה" והתיאוריות שלך עלולות להכניס רעיונות מוטרפים במטופלת וחלילה היא עוד תחל להאמין בהם. אל תשכח מה עוללת לבחור ההוא שסיפר לך שהוא דולפין, כיצד כמעט שכנעת אותו לחזור למים כי האמנת לו שגופו ישתנה לדולפין כחול אם יצליח לשחות בים התיכון, הבחור כמעט טבע ומת.
"יגאל, איזה דולפין, אני יכולה להקריא לך את כל מה שחשבת לפני רגע..." אמרה נעה והורידה את ידיה באיטיות מטה. " זה כאב, וכעת אני לא מרגישה כלום, רק ריקנות ושקט... והנה אתה חושב כעת למי מהקולגות שלך אתה עומד להתקשר ולספר לו את הסיפור הכי מוזר בעולם" יגאל שמט את העט שהחזיק באותו רגע בלי לשים לב, העט צנחה כאילו זו היתה מטרתה, בעדינות אל השטיח.יגאל התעשת וכיחכך בגרונו.
"אחות, 20 מיליגרם של דוקואין, היא זקוקה לשינה עמוקה ולהרגעה מידית ,ההזיות שלה חמורות "
יגאל התרחק במהירות מחדרה של נעה, והחל לחשוש. אם נעה אכן קוראת מחשבות, היא עלולה לחדור אל תוך מוחי ולגלות מה עוללתי במשך השנים במוסד הארור הזה. אני חייב לחשוב על דרך להיפטר ממנה במהירות ולמחוק את מחשבותיה אולם יהיה זה מסוכן מאד להתקרב אליה כי היא מסוגלת לקרוא את מה שאני חושב ומתכנן לבצע. הוא גירד את פדחתו, ויצא אל החצר הקדמית של בה"ח השמור ביותר בארץ.

[ענת_גביש*]

האחות התבוננה בה בשביעות רצון. "חיוך! איזה מותק. אם את מחייכת סוף סוף אולי גם תרצי לאכול משהו."
היא שלפה בתנועה זריזה מדף לבן מוכתם בצריבת סיגריה ישנה.
"כן. אני רוצה סיגריה . ואחר כך גם לאכול." אמרה נועה, והביטה אל הקעריות הכחולות. דייסת סולת, סלט, שתי פרוסות לחם, ביצה קשה עם קליפה מרוסקת .
"אחר כך..?" צחקה האחות "מתי אחר כך? אחרי הסיגריה או לפני ? את חושבת שאת בבית?"
"לא . אבל אני אהיה עוד מעט" ענתה בשקט."יגאל יקח אותי . תאמיני לי שהוא רוצה לקחת אותי."
האחות כבר לא חייכה, מתחה את הסדינים, טפחה על הכרית, הכניסה את התיק של נועה לארונית הברזל ומלמלה משהו בינה ובינה על המשוגעים של היום, שזה בדיוק מה שהיה פעם.

[מקדמת_העלילות*]

זה לא יכול להיות, חשבה נועה. לא ייתכן. משהו זמזם באחורי ראשה. כל הספקות הללו, המוטלים פתאום בחבטה רועמת על קרקע חייה, שעד לאותה נקודה חשבה שהייתה יציבה מאין כמותה. תמיד התבוננה בחייהם של אנשים אחרים בסביבתה וחשבה, בתמיהה מהולה ברחמים, כי רק אצלה מתקיים אותו גרעין יציב, של אמת. של בטחון. כל אותם חברים רווקים, כל אותן חברות המגששות את דרכן כסומות בעולם, ואילו רק היא, חשבה, רק היא הצליחה לנסח לעצמה עולם שגבולותיו ברורים, שכלליו מובנים. עד עכשיו.
נועה הרגישה את כרסום הספק טורד את מנוחתה. יגאל נשמע והתנהג בצורה אמינה. שאלותיו נשמעו כנות, אמיתיות, אבל התמונה סירבה להתחבר במוחה. לא ייתכן שכל חיי היו הזיה פרועה. לא ייתכן שמישהו דמיין את כל זה עבורי, והשתיל זכרונות עוועים במוחי. לא ייתכן שהכל מתפרק עכשיו. ולמה דווקא עכשיו? היא פנתה להתבונן סביבה, על קירות החדר הלבנים, החשופים. מה החלום ומה המציאות? ייאוש החל זוחל בגופה. איך תוכיח - כשהיא אחת מול החזית האחידה הזו שקמה נגדה? איך זה קרה שאינה מצליחה להיזכר במספר הטלפון שלה עצמה? של הבית שבו חיה כל כך הרבה שנים? ויובל? ומעיין ודניאל? מה עליהם עכשיו? לא. היא לא תוותר.
השעה היתה כבר מאוחרת. אורו החיוור של הירח הטיל אלומה קטנה על רצפת החדר הקר. היא לא תוותר. היא תעשה מעשה. בראשה החלו מתרוצצות תמונות מסיפורו של יוזף ק'. אם הכל הוא הזיה, איך ייתכן שהיא זוכרת סיפורים? איך ייתכן שהיא יודעת משהו בכלל? נועה נאחזה במחשבה זו כבקרש הצלה. זהו. זוהי כפית הברזל שאיתה תחפור את המנהרה החוצה ממבוך הספקות הזה. ראשית עליה להיאחז בכל הידוע לה. בכל מה שהוא בטוח.

[ענת_גיגר*]

היא ניסתה להיאחז במחשבה כלשהי. אבל כל מה שהצליחה לחשוב זה לחשוב שהיא חושבת על זה שהיא חושבת על זה שהיא חושבת... אני חושבת משמע אני קיימת, חזרו המלים כמו על צג בתוך ראשה. אבל מישהו אמר את זה קודם. מי? היא לא הצליחה להיזכר. לו רק יכולתי לצאת מכאן, חשבה, וללכת לחפש את בית הוריי. ההורים שלי! זהו זה! הם בטוח שם והם בטוח יעזרו להוציא אותי מהסבך הזה! אבל אין סיכוי שיגאל יאמין לה. אני חייבת לצאת מכאן. אני חייבת למצוא את אימא שלי.

[אמא_אדמה_ו_ירוק_עד*]

"אמא, אני הולכת ליובל ללמוד למבחן". היא יצאה את ביתה ופסעה בשביל המוביל לביתו.
איך אהבו את זה שגרו כל כך קרוב..
באותו ערב למדו עד מאוחר, ממש חרשו כי זה היה מבחן מגן בביולוגיה.
הם נפגשו בתיכון. נפלו שניהם ל י'-5. איזה גורל.
זו היתה אהבה ממבט ראשון. מזל שבתיכון המורים כבר לא אומרים לתלמידים ליד מי לשבת..
הכי אהבו להתכתב בשיעורים וגם באותו היום אחרי המבחן ישבו בשיעור הסטוריה והיה להם הרבה מה לומר..
"אז על כמה ילדים סגרנו?"
"דובר קודם על שתי בנות, לא זוכרת? יש לנו סיכויים גבוהים לתאומות במשפחה שלנו"
"ואיך נקרא להן? יש לי בראש כבר מגיל 5 שמות יפים לבנות.. יש אוריין, עדן, דניאל,תומר
ומעיין. תבחר אתה.."
"אז בואי נלך על מעיין ודניאל.."
"סגרנו.. ".

הם היו ממש בסוף י'ב וליובל כבר היה תאריך גיוס לעוד חודשיים.
הבחינות והזמן עברו מהר מדי וסופשבוע אחד לפני שהתגייס הם לקחו להורים את האוטו וירדו לאילת לסדר קצת את הראש.
בירידות של כביש סדום הם נעצרו לסיגריה.. ים המלח היה יפה מתמיד והכניס אותם למצב רוח מתגעגע.. איך יוכלו להסתדר לבדם? הם כל כך רגילים האחד לשני..

לו רק היתה יודעת שבעוד פחות משבוע כבר לא יהיה בין החיים היתה מנצלת כל חלקיק
שנייה עד תומה עם יובלי שלה.. היתה חורטת בזכרונה כל הבעת פנים, כל חיוך, כל מילה...

[כחול_הזקן*]

"החיים - תשנא אותם או תתעלם מהם, אינך יכול לאהוב אותם" זה היה המוטו שלה בתקופה שלאחר מותו הנורא של יובל. הם בילו לילה סוער ליד עין נטפים. יעל זכר, בוגר ומיוחם הופיע בשעות הבוקר ליד המעיין. הריחות טישטשו אותו והוא חש צורך למגר את אותו זכר המאיים על עדרו. מה רבה הייתה אכזבתו כשיריבו נפל ולא השיב מלחמה לאחר הנגיחה הראשונה. צוות מד"א שהוזעק למקום קבע את מותו של יובל במקום. מאז חזרה בחלומותיה לאותו אזור נורא - כביש הערבה ואילת.

[אמיל ע*]

השעה 17:00. "איפה הוא קיבינמאט." סינן יגאל מבין שיניו. הוא קבע עם ויקטור. ויקטור היה איש מוסד שלמד עם יגאל יחד בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א לפני 32 שנה, יגאל בחר להמשיך עד הדוקטורט, את ויקטור עניינו דברים אחרים. הוא רצה להיות סוכן חשאי. חברותם המשותפת לא בדיוק נהנתה מעודף חוויות אישיות וסיפורי הווי צהליים. היה בהם משהו שאף אחד מהצד לא יכול היה לקרוא לזה חברות, אך בכל זאת הם זוכרים זה לזה טובות מהעבר ומידי פעם כשמישהו מהם צריך אחת כזו ,הוא יודע למי לפנות, השני תמיד ידע לספק את הסחורה. הפעם היה זה יגאל שפנה אל ויקטור.
אל הפאב התלאביבי נכנס גבר שחרחר משופם ועם זקן שלא גולח כבר יומיים. תחפושת מעניינת חשב יגאל, לפחות לא התייצב בפני מחופש לאישה כמו בפעם הקודמת, מעניין באיזו שליחות הוא עובד כעת.
"תשתה משהו" פנה אליו יגאל, "אני קצר בזמן.דבר "קבע ויקטור. יגאל הופתע , הם לא התראו כמעט שנתיים, ולפחות הוא ניסה להשמע ידידותי, אך ויקטור היה נחרץ וענייני כתמיד. לא היה טעם להמשיך להפגין רגשות חיבה ולכן יגאל החל להכניס את ויקטור בסוד העניינים.
"מדובר במישהי שמסוגלת לקרוא מחשבות. היא עברה ,מה שנקרא אצלכם 'מחיקת תודעה' ,כפי הנראה בידי מהפנט מיומן או משהו אחר, אולם כעת היא מסוגלת לקרוא מחשבות בדיוק מוחלט. חשבתי אולי זה יעניין אתכם". "ומה המחיר לכך?"שאל ויקטור ,שהכיר את יגאל היטב וידע כי לטובין כזה יש ערך רב. יגאל ידע זאת טוב כמוהו.

[אמיל_ע*]

"יש לה קרובים?", רק אחות אחת שחיה בחו"ל .כל משפחתה נהרגה בתאונה בכביש הערבה לפני שנתיים, היא מאמינה בקיומם של 3 ילדיה ובעלה יובל, אך מבדיקה שלנו האנשים הללו לא קיימים וזאת בדיקה שנעשתה מול מחשביהביטוח הלאומי כך שאין כל ספק. הסיפור שלה בדוי או הזוי , כך חשבתי בתחילה , אך לאחר שהצליחה במיומנות מפתיעה לקרוא את שחשבתי הבנתי שיש לי כאן עסק עם פראפסיכולוגיה מהמתקדמות שפגשתי בחיי.
קראתי על כך במאמר בריטי שהתפרסם לא מזמן על יכולת סייברו קינטית, שבה מסוגל אדם לחדור למוחו של אדם אחר לשאוב ממנו את דמותו, ולשנות את הכרתו בהתאם לרצונותיו. כך שנעה היא בעצם תכנות מרחוק של גורם כלשהו, אתה מבין ,כנראה שזה הפרויקט הסודי שהרוסים עובדים עליו כבר עשור, כפי הנראה נעה היא אחת מאבות הטיפוס של הפרוייקט.אם אני לא טועה כשעבדתי בסוכנות, קוד הפרוייקט נקרא "נטאשה" והוא סווג כסודי ביותר .
ויקטור הקשיב מהופנט. בחלומות הכי ורודים שלו לא חשב שהפרויקט הרוסי יצליח, והנה מונחת כאן מתחת לאפו ההוכחה הבלתי ניתנת לערעור. יגאל יודע על מה הוא מדבר, אחרי הכל הוא ריכז עבור הסוכנות את מחקר המקיף הזה במשך 4 שנים ופרש בגלל חיכוכים עם צמרת המפקדים בדבר עתיד הפרוייקט.

[ענת_גביש*]

היא התעוררה שטופת זיעה קרה . איזה חלום נורא. פתאם הבינה שזו היתה הסיבה ליציאה המוזרה שלה מהבית . היא היתה חייבת להתמודד עם הפחד הזה . ודווקא שם , בדרך לאילת . המקום שחזר אליה בחלומות פעמים רבות כל כך.
לובן הקירות צינן את רוחה . היא נרגעה לאט והחלה לחייך לעצמה .נו , אז גררו אותי למקום הזה בטעות . לא יודעת כמה זמן זה ימשך , אבל אני כאן בטעות. הבנות בסדר , יובל בסדר. הם בכלל אמורים להיות בטיול נוסטלגיה לרמת הנדיב עם זקני הקהילה שלנו . וגם אמא שלי שם ! איך שכחתי? היא הרי נותנת שם הרצאה על יסוד החינוך הביתי בארץ. עדיין חושבת שיש מי שמתעניין בחלוצים...אמא שלי החמודה . אם רק היית יודעת מה עובר עלי . היית מיד תולה את האשם בילדות העשוקה של מי שהביאו אותי לכאן . היית ממהרת לברר איך נולדו , איך ישנו ואכלו , וממליצה להם לשוב למיטת הוריהם לתקופת שיקום. אמא , אני מתגעגעת אלייך כל כך .
היא התיישבה על המיטה ופרצה בבכי , געיות בכי מרעיד ומשחרר .

[אמיל_ע*]

> כשהתותחים רועמים המוזות שותקות<

[ענת_גיגר*]

אימה נכנסה אל החדר.
"מה קרה, ממ'לה?" שאלה ברוך והתיישבה על קצה המיטה. "אני לא יודעת" אמרה בין התייפחות להתייפחות "אל תשאלי מה חלמתי, שאני חלק מאיזה ניסוי סודי של הרוסים ושחושבים שאני קוראת מחשבות ומהווה סכנה למולדת". אימה נשכבה לידה על המיטה ומיד שלפה שד מנחם. החלב החם עשה את פעולתו הרגילה. כאילו יחד איתו זרמו כל הפחדים ואי-הוודאויות. אך פתאום ננעצה מחשבה מטרידה במוחה, והיא התנתקה מהשד בבת אחת. "אימא, את בטוחה שאת לא אחת מהם?"
אימה חייכה את חיוכה הרחב "מה פתאום, מתוקה שלי". אבל משהו לא הסתדר לנועה. היא קמה וגילתה שהיא עדיין בחדר הסטרילי של אבארבנל. "אימא, מה את עושה פה?!" אימה נשארה עדיין עם אותו חיוך "אמרו לי שאת פה אז חשבתי שאולי את רוצה קצת לינוק, זה תמיד עוזר, לא?". "אבל מה פתאום אני פה, למה את לא אומרת להם לשחרר אותי?!" ואימה השיבה בחיוך "אל תדאגי, בוב'לה. הם בסך הכול רוצים בטובתך. יגאל וויקטור הם אנשים טובים, הם רוצים לעזור לך. מתברר שאחות של יגאל הייתה איתי בשומר הצעיר בחדרה!" היא לא האמינה למשמע אזניה. גם אימא שלה בעסק?! ומה קשור השומר הצעיר בחדרה לסיפור?!

[ענת_גביש*]

"אמא , קומי . מהר. אני מבינה שאת חושבת שהכל בסדר . בואי , מהר . איפה הילדות? ומה את מניקה אותי במקום ציבורי בלי שאני אשים לב ? לא סיכמנו משהו??"

[אימא_של_איסתרא*]

ניבה יהתה הבחורה היפה ביותר בקן.כולם חשבו כך , אפילו המליצו עליה לתגלית השנה פעם אך היא סרבה כי זה נוגד את האידיאלים.
היא יצאה לש"ש עם בני הגרעין שלה גרעין "אלמוג" שם חדשני יחסית לשמות של השאר שהיו "נעלה" "אחרי" "קדימה" ועוד .כאלה הם היו, אידאליסטים אך אוהבי חיים, בעצם האידיאל האמיתי שלהם היה הם עצמם(תקדים רציני לאותם הימים).
בקיבוץ היא פגשה את יגאל...
הוא היה בן המיסדים אך לא ראה את עצמו ממשיך במשק. הוא התחבר עם מתנדב אחד בשם ויקטור ושניהם ביחד חלמו על לימודיהם באוניברסיטה ועל ניבה...
ניבה עצמה לא יצאה נפסדת ונהנתה מאהבת שניהם.
היא לא ידעה שיום אחד זה יתנקם בה.....

[אמא_אדמה_ו_ירוק_עד*]

"בואי נעשה טיול בחוץ. השמש תעשה לך טוב" אמרה לנועה.
הן יצאו לחצר ובעוד האמא מדברת ומדברת במונוטוניות מטרונומית ללא הפסקה ומנסה לשדל ולשכנע את נועה להפסיק ולהתעקש לדבוק בגרסתה על חייה,נועה נכנסה לתוך עצמה והחלה סוקרת בעיניים פקוחות ובמבט עמוק את השטח.
היא ראתה מדשאה רחבה המתפרשת על חצר בגודל דונם ועוד מספר עצים ספורים.
כמה ספסלים וערוגת פרחים...

לפתע הרגישה שמשהו קורה לה . היא לא הבינה מה זה בדיוק אך זה התבטא במין רעד חשמלי בגופה ונימול באצבעותיה.. כנראה שגם אימה חשה במשהו שקורה לה שכן נועה ראתה אותה פוקחת עיניים לרווחה במבט מבועת.
תוך שניות מספר לנגד עיניהם של אימה ושני רופאים שחלפו על פניהן ,דמותה הפיזית של נועה נמוגה מן החצר, כמו הפכה לחלקיקי אנרגיה זעירים והתפזרה משם..

כשפקחה את עיניה הייתה בפתח ביתה שבת"א, רח' רופין 19.

[אמא_אדמה_ו_ירוק_עד*]

האם ניבה ושני הרופאים שחזו במאורע השמיימי כמעט ואיבדו את שיווי המשקל..
ניבה החלה לרוץ לעבר יגאל תוך שהיא צורחת :"היא נעלמה! היא נעלמה!"

ונועה בינתיים ניסתה לעכל את הטלטלה שעברה על גופה..
משום מה היה נראה לה שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה לה..
היא ניסתה להיזכר מתי זה היה אך לשווא. היה עליה להתמודד עם משהו אחר כרגע..
הבית שעמד מולה היה בית בן 50 שנה, עזוב ומיותם וניכר עליו כי רגל אדם לא דרכה בו זה עשור.
הגינה צמחה פרא וקורי עכביש כיסו את דלת הכניסה..
היא פתחה אותה בחריקה רק כדי לגלות שמעולם לא גרה בבית זה..
אז למה היא זכרה בכזו וודאות רופין 19 ולמה , לעזאזל, הבית נראה בכל זאת כל כך מוכר מבחוץ????.

[כחול_הזקן*]

לכל בית יש שלט קטן "משפחת....", "כאן גרים באושר....". היא החלה מסתובבת מסביב לבית, תלשה שיח מטפס כדי לנסות למצוא את שמות הדיירים. לאחר כרבע שעה של עבודה מאומצת התגלה השלט המיוחל והמפתיע:

[ענת_גיגר*]

כאן גרים נעה ויגאל

[ורד_לב*]

טוב, אני רק קוראת (פסיכי מדיי בשבילי לחשוב על משהו, מצטערת) אבל ענת, גם אני חשבתי על זה. מצחיק, לא?

[החדש_והמהוסס*]

משום מה לא הייתה מופתעת. לא בגלל שאירועי הימים האחרונים לימדו אותה לא להיות מופתעת - אלא משום שמשהו בשלט היה נשמע לה נכון. ברור. הרמוני.
כשהייתה צעירה יותר וחבריה היו מתחברים זוגות זוגות, תמיד הייתה מגלגלת על לשונה את צמד השמות - לבדוק אם הם נשמעים לה מתאימים: רועי ואיילת (כן), אביתר ורות (ממש לא), סמדר ודוד (לא. אבל "דוד וסמדר" זה בסדר.)
מעולם לא העזה להודות לעצמה ש"נועה ויובל" היה נשמע לה לא מתאים. הוא"ו עטורת החולם של "נועה" התנגש לה עם הוא"ו חמורת השורוק של "יובל". והנה בא לו "יגאל" עם החיריק הזה - ופותר הכל. היא הרגישה נוח. כאילו סיפור שהתעקם מושב לו על כנו.

[ענת_גיגר*]

היא סובבה את הידית ודלת הבית נפתחה. היא נכנסה פנימה בחשש. בינתיים הכול נראה מוכר. קולב המעילים, לוח השנה שבכניסה... היא נכנסה לסלון ושם ישב יגאל. "חיכיתי לך. " הוא אמר בפשטות. המחשבות התרוצצו במוחה: האם זה האיש שממנו היא בורחת או שהוא האיש הקרוב לה ביותר, נמל המבטחים שלה? ומה הוא עושה בבית שלה? שלהם? מה עם יובל והבנות? "יגאל כמו קרא את מחשבותיה. "נועה, אין יובל והבנות. הם אינם כבר שנים. עכשיו זה רק אנחנו. רק אני ואת. אבל את כל הזמן בורחת לי, הולכת לחפש את עצמך בכל מיני פינות של הארץ. " קולו התחיל להישבר. "מה את רוצה ממני? למה את לא יכולה להיות איתי ממש? אז מה אם אני לא טוב כמוהו, זה מה יש עכשיו..." נועה המשיכה לשתוק ורק הביטה סביב במבט מבולבל.
"נכון, לא הייתי צריך לעשות את כל ההצגות האלה בערבה, אבל ידעתי שאת בתוך הסרט שלך וכדי להחזיר אותך אין לי ברירה." "ומה עם אברבאנל?" היא שאלה. "נוע'לה, מה אני יכול לעשות?" שאל בקול מתחנן. "אני כבר לא יודע מה עובר עלייך, אז חשבתי שאולי שם יתנו לך משהו שיעזור לך. אני אוהב אותך, יפה שלי. אל תלכי ממני עוד פעם."
היא לא ידעה למי עליה להאמין. האם יתכן שחייה המשותפים עם יובל ובנותיהם הם פרי דמיונה? האם הם באמת מתים? המחשבה העבירה צמרמורת בבשרה. משהו בסיפור של יגאל עדיין נראה לה חשוד. "מה עם ויקטור הזה? מה הוא קשור אליך?" "ויקטור? הוא חבר שלי מהמילואים. ביקשתי ממנו עזרה כי הוא פסיכולוג וחוץ מזה הוא חבר טוב. אל תעשי מזה עניין." היה משהו כל כך הגיוני ומושך בגירסה של יגאל לאירועי הימים האחרונים. הכול היה הזייה אחת גדולה. אולי באמת הזיתי, חשבה. אולי אלך לישון וזה יעבור.
היא נמשכה אל הכורסה שבה ישב יגאל. מוותרת על ההתנגדויות, היא קרסה אל בין זרועותיו.

[אמא_אדמה_ו_ירוק_עד*]

יובל נעור משנתו.. מעיין ודניאל ישנות כל אחת בצד שני שלו.. מיד נרגע..
מה זה החלום המוזר הזה? קולות מן המטבח של טיגון חביתה בשילוב עם ריח הקפה
הבהירו לו שהאשה הנפלאה שלו שוב קמה מוקדם..
היום זה יום מאוד מיוחד.. זהו יום הנישואין ה-10 שלו עם נועה שלו..
כמה הוא אוהב אותה, זה פשוט לא ייאמן.
הוא קם בשקט בשקט, נזהר שלא להעיר את היפהפיות הנרדמות שלהם ופסע לעבר הארון. הוא שלף מעטפה צבעונית ותחב אותה בכיס הטרנינג.
במטבח הוא הפתיע אותה בחיבוק חזק והיא נענתה לו בנשיקה..
"בוקר טוב, חמוד שלי. ישנת טוב?"
"ישנתי 10.. חלמתי חלום מוזר אבל אני אספר לך אחר כך.."
הוא לקח את היד שלה ושם אותה בכיס.. היא חייכה ושלפה את המעטפה היפה..
היתה עליה תמונה של אי מדהים בלב ים שסביבו מים בצבע טורקיז..
"זה מה שאני חושבת שזה?" שאלה והוא הנהן..
היו במעטפה 4 כרטיסי טיסה לאיים המולדביים, כמו שהוא הבטיח..(איזה מזל שהוא מרוויח טוב).

[טפו_טפו_טפו*]

נועה הסתובבה והחיוך נמחק לה באחת מהפרצוף .
קובי , תגיע הנה .
מה קרה ?
תעלה לפה אני אומרת לך . עכשיו .
הוא דשדש בין כל החוטים וסוכך על עיניו מהאור . מה ענין ? מה הפסקת עכשיו בדיוק כשהכל מתחיל לזוז?
די . נשבר לי . הרסתם אותי עם הטקסט הזה .לא יודעת מי הקהל הפסיכופט שלכם אבל אני אתכם גמרתי .
הטרפתם אותי , שמעת? הטרפתם!!!!
אילתורים , ופתאם כן לפי הטקסט , ושוב יעני המשחק הטבעי , אני כבר לא יודעת מי נגד מי ומה אתה רוצה ממני . מה זה , מחזה או ניסוי בבני אדם?.
נועה...את מסכנת כאן הרבה יותר מכסף עם הגישה הזו , את שוכחת עם מי את מדברת...
תיקח את הכסף שלך ותדחוף אותו , קובי .
אני כבר מתעוררת בבהלה בלילה לבדוק אם בעלי זה בעלי .
אני בודקת את הילדים כל הזמן אם הם נושמים . די . חאלאס . הייתי פה .

[הקצת_פחות_חדש_אבל_עדיין_מהוסס*]

היא עזבה בזעם.
טרקה מאחוריה את כל אשר יש לטרוק.
קובי הביט נואש אל המקום ממנו יצאה.

לאחר מספר דקות נפתחה הדלת וממנו נכנסה שוב נועה.
"סליחה שאחרתי!" אמרה, צוהלת כדרכה - ומעט מבוכה בקולה.
קובי הביט בה מבולבל. "מה זאת אומרת?"
נועה צחקה ונשקה על לחיו. "אני מצטערת. היו פקקים. אז אל סצינה אנחנו עובדים עכשיו?"

[כחול_הזקן*]

הביקורות קטלו את הסרט. "לא הגיוני בעליל" כתב שמריה גוטשפריץ מבקר הקולנוע של "להמון" שבועון הבידור המוביל במדינה. אחרים לא היו עדינים יותר. הקהל לא התעניין בביקורות - האולמות היו מלאים מפה לפה.
לאחר הסרט הלכו דלית ונועה לשתות משהו בבית הקפה הסמוך לאולם. בית הקפה היה עמוס כיאה לבית קפה בליל שבת.
"מה את חושבת שעלי לעשות ?" שאלה נועה בקול צפצפני.
"דבר ראשון, תגמלי מבלוני ההליום שלך, דבר שני - סעי לאילת. דברי עם ההורים שלך, תעשי להם הפתעה"

נועה הודיעה ליובל על נסיעתה הפתאומית להוריה.
"תזהרי, היום זה יום שישי ה 13. לא מקבלים החלטות חפוזות ביום כזה. חוץ מזה יש ירח שחור והצ'אקרות שלך סתומות לגמרי" הזהיר אותה יובל.
למחרת היא זכתה להשקיף על הערבה מהירידות של סדום

[טפו_טפו_טפו*]

גדול !! אחלה סוף . או התחלה?

[אמא_אדמה*]

מה יהיה איתנו?

[אמיל_ע*]

בדרך לאילת במכונית חשוכה, היא שוכבת ומנמנת ,ברקע מתנגן לו בלוז ישן...היא מביטה בטבעות העשן שמשתחררות מכיוון הנהג, וחוזרת לאט להכרה משנתה העמוקה ,
בהצליבה מבט לכיוון הנהג היא מזהה את ...אוי לא זה ויקטור, הוא נוסע במהירות אבל לאן.
היא עוצמת את עיניה סופרת עד 10 פוקחת אותן והיא נמצאת במיטה עם יובל והילדים במיטה המשפחתית. מה קורה כאן היא שואלת את עצמה, היא עוצמת שוב את עינה סופרת לאחור מ 10 עד 0 והנה היא ברכב עם ויקטור.
זה בהחלט מוזר אך עם זאת נעה החלה להרגע היות ותחושת השליטה שאיבדה לפני מספר ימים החלה לחזור אליה, היא מבינה שבאפשרותה לעבור ממקום למקום רק ע"י החלטה מחשבתית והתכוונות פנימית. בתפקיד אחד היא נעה שנשואה ליובל עם שלושה ילדים מתוקים והשנה היא שנת 2003 , ובתפקיד השני היא נעה שקוראת מחשבות, שהגיעה למוסד חולי נפש ,ויגאל וויקטור מנהלים את חייה והשנה היא שנת 2021.
"אני מתחילה להבין" מילמלה לעצמה, "אני מסוגלת לעבור בין מימדים, ולנוע קדימה ואחורה בזמן ובמרחב. עכשיו אני מבינה מדוע יגאל לא הבין מי זה יובל , ושהם לא מצאו את פרטי הבית,והילדים והטלפון ששכחתי, מה שכן ,אני מצליחה לקרוא שם מחשבות , להעלם בגופי הפיסי וכפי הנראה יש בי כישורים מטאפיסים נוספים שעלי לגלות.
וואו זה מדהים". היא עצמה עיניה וחזרה על התהליך שוב כדי לבדוק שהיא לא טועה, ואכן היא התעוררה לצידו של ויקטור, הפעם היא חייכה אליו, הי כבר לא פחדה שהיא הוזה או מטורפת. ויקטור הביט בה במבט תמוה , על מה היא מחייכת חשב לעצמו. " על מה שגיליתי בזה הרגע", היא ענתה לו בחיוך והשאירה את ויקטור מוטרד במחשבותיו, "לעזאזל שכחתי שהיא מסוגלת לקרוא מחשבות" חשב.

[אמיל_ע*]

נעה חדרה אל תוך מחשבותיו של ויקטור והצליחה לדלות משם פרטים מדוייקים על תכניותיו.היא ידעה לאן פניהם מועדות, ומה הבטיח בתמורה ליגאל ,על מסירתה לידיו. החיוכים לא משו מפניה, מה שהכניס את ויקטור לחשש כבד שהתכנית עלולה להשתבש. עוד מעט הם יגיעו לחדר האטום, שם הוא יאפסן אותה ויוכל לחשוב ביתר בהירות כיצד הם מתכוננים להשתמש במוחה ובכישוריה של נעה.
לנעה לא היתה כל כוונה להגיע לשם, והחלה לחרוש מזימה כיצד היא נמלטת מהמכונית ומידיו של ויקטור.
היא עצמה את עיניה והתרכזה בחוזקה "אני רוצה לעבור אל ביתי בשנה זו !" היא חזרה על המשפט 3 פעמים , והופ! דמותה התמוגגה עד שנעלמה ממכוניתו של ויקטור. ויקטור עצר בחריקה חזקה את הרכב הסתכל על המושב ,הסיגריה נפלה מפיו הישר אל הריפוד, הוא החל לחפש מתחת למושב ,סרק את הספסל האחורי , לא היה כל זכר לנעה. הוא התבונן החוצה ולא ראה דבר פרט לחושך המטריד. זיעה קרה שטפה את מיצחו, הוא לא הצליח להסביר לעצמו מה קרה ואיך לעזאזל הוא הולך להסביר זאת למפקדיו בשירות...

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

שיגעתם אותי!!!!!!

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

שיגעתם אותי!!!!!!

[אמיל_ע*]

(אמיל שואל האם זה סוף הסיפור או שמיטב המוחות קודחים כרגע להמשיך את העלילה..?
איזה סוף הייתם מעדיפים? שויקטור נרצח / שנועה נחטפת ע"י עבמ"ים / שיגאל הוא גלגול של יובל ? )

[ענת_גיגר*]

אמיל, אני בעד עלילת מוסד/ריגול יותר מאשר תיקים באפלה/גלגול נשמות.
כשתהיה לי עוד יד ויותר זמן וגם רעיון, אתרום את חלקי. בינתיים, תתבטא חופשי...

[אמא_אדמה_ו_ירוק_עד*]

"ממי, איפה היית? דאגתי לך. יצאת לסופר בערך לפני איזה 4 שעות..."
"בוא יובלי, אני צריכה לספר לך משהו." אמרה נועה ושניהם התיישבו על הספה..
"תקשיב. אתה זוכר שלפעמים היית קם בבוקר ולא מוצא אותי לצידך וכשחזרתי הייתי אומרת לך שחזרתי מהליכה בים? ובכן, זה קצת יותר מורכב.."
יובל הרים גבותיו בפליאה ומחשבות על בגידה עלו במוחו...
"לא , זה לא מה שאתה חושב.. אני לא בוגדת בך"
איך ידעת מה עבר לי בראש?"
"אז זהו, שזה חלק מהעניין.. התגלה לי , רק לאחרונה בוודאות, שיש בי יכולות שאינן נראות לעין. אני מסוגלת לקרוא מחשבות ולנסוע בזמן ובמרחב."
" כן , בסדר.. בואי תבזיקי את עצמך לחדר שינה יש לי שם דיבור איתך... " אמר יובל
ונקרע לה בפרצוף.
תוך שנייה הוא שמע אותה קוראת לו מהחדר השני.. "אני מחכה.."
הוא היה בשוק! תמונות מחיי הנישואין שלהם החלו לעלות במוחו ולהסתדר להן כרצף של מצבים. הוא ניגש לעברה לאיטו.. מהרהר ומעט מפוחד..
"אז רגע, לאן את הולכת כשאת לא פה?"
"יש לי חיים מקבילים בעולם של שנת 2021. אתה לא לצידי. גם לא הילדות ושני סוכני מוסד מנהלים את חיי..."..
כשראתה שהוא לא מגיב, המשיכה:" ועכשיו אני בטח בצרה שם כי ברחתי מהרכב באמצע נסיעה . אני צריכה את עזרתך.
אני צריכה שתבוא איתי לשם ותעזור לי לצאת מהבלאגן."

[אחיק*]

"מה את רוצה שנעשה, נהרוג את אנשי המוסד, למה בכלל מוסד ולא שב"כ ?" שאל יובל ברצף.
"לא יודעת, לא נראה לי, אין לי מושג" ענתה נועה.

[וואו_הסיפור_הזה_עוד_מצליח_להתקדם*]

יובל שתק לאורך זמן ואז:
"אני לא חושב שיש לי מה לחפש שם."

"אותי. אותי יש לך לחפש שם. אולי נצליח להבין משהו מכל זה."

יובל שתק.
נועה ניסתה לקרוא את מחשבותיו.
אבל גם מחשבותיו שתקו.

[אמיל_ע*]

"טוב ,תסבירי לי איך אנחנו משגרים את עצמנו לעתיד?
דרך אגב עלה לי רעיון למוח, אנחנו יכולים לראות את העתיד ולחזור אחורה בזמן בעצם, וואו ,את יורדת לסוף דעתי? " שאל יובל בהתלהבות של ילד בגן.
"על מה אתה מדבר " חשד קל עלה בגרונה של נעה
"אני מדבר על כך שאפשר לראות את העתיד ולהשתמש בידע הזה כאן כדי לשנות את המציאות הנוכחית .זה גדול, כמו למשל לראות את מספרי הלוטו ולהרוויח המון כסף. אנחנו עשירים נעה, את גדולה." השתולל יובל.
"אז זהו שלא נראה לי שלזה התכוון המשורר /הבורא " ולא נראה לי שזה יצליח לך ידידי החמדן. במקום זאת בוא נחשוב איך אנחנו עוזרים לנעה להחלץ מהפסיכופטים האלה ויקטור ויגאל" גערה בו נעה

[חגית_פ*]

אנשים, אני מנערת את האבק מעל הדף הזה!!!

(חגית ממש מקווה שמישהו ייקח אחריות על הדף! )

[בחורה_אחראית*]

"טוב. אז נשגר את עצמינו למקום אחר"
והוא הוריד את המזוודה מעל הארון. ענן של אבק עלה ממנה וכיסה את שניהם בלבן.
הם עמדו נבוכים זה מול זו ופרצו בצחוק

• זו התחלה טובה, יקירתי, מזמן לא צחקנו. ואני מכריז על זה כהתחלת הטיול שלנו , למקומות קיימים כאן ועכשיו. קחי רק בגד ים ובואי.
• רגע, יש לי שערות ברגליים
• אני אוהב את השערות שלך . בואי.

כעבור שלוש שעות שכבו שניהם על מיטות טיפולים בחדר מואר בנרות . מוסיקה חרישית התנגנה ברקע וריח קל של פרחים עמד באויר.
שני אנשים זרים שקשקו בעדינות בכלים מוזהבים שהתחממו על מבערי חרס. היא הפנתה אל יובל את ראשה וחייכה. הוא שכב ופניו אל על, עיניו עצומות ופניו שלוות.
אחד המטפלים קרב למראשותיו עגלת עץ שממנה תלוי כד. הוא שפך לתוכו שמן שומשום חם , הסיר את אצבעו מהנקב בתחתית הכד, וזרזיף זהוב החל ניגר על מצחו של יובל.
עגלה נוספת נדחפה מאחוריה והיא עצמה את עיניה והמתינה בשמחה.
הזרם החם החל ניגר על מצחה, ולרגע חששה שיגיע אל עיניה , אבל הוא היה דק וקבוע וזרם אל שערה, נעלם בו . ואז לא חשה בו יותר, רק בהבל השומשום החם המתפשט סביבה. היא החלה לראות כתמי צבע, אדומים, ואז ירוקים, ואז רק סגול היה בכל.
היא ניסתה להיזכר בכפות ידיה אך לא חשה אותן.
ואז הסירו ידיים את המגבת מגופה והנסך החם החל לטייל עליו.
היא חייכה. זה היה נעים.

[חגית_פ*]

איזה יופי!!!
מה... זה סוף הסיפור??!

(חגית דורשת שעוד אנשים יקבלו אחריות!!)

[אמיל_ע*]

...בעוד היא נהנית מהשמן הקולח ברכות על עורה העדין והשזוף, וחיוך רחב מתפשט על פניה, החלה להרגיש כף יד לופתת את גרונה שלא בעדינות.
היא פקחה את עינה מיד, ו"הצילו!!!" היא הספיקה לצרוח לפני שהחלה להחנק. היא נאבקה בו ,תפסה את ידו ונשכה אותה בעוצמה עד אשר תלשה ממנה את העור .אנקת כאב אדירה פילחה את החלל השמנוני בחדר האיור ודה .
היא השתחררה ממנו, נעמדה על רגליה .באחת ניתרה באויר ושלחה כף רגל חזקה לעבר פרצופו, ותוך כדי נחיתה הורידה עליו את מרפקה , מה שגרם לו לצנוח מעולף על הקרקע. מזלה שלה שיש לה "דן 8" בקונג פו, ולא למזלו של התוקף שנראה כמו שק תפוחי אדמה על הרצפה.
יובל כמובן הספיק להתייצב על רגליו ולהביט במחזה התמוה והמפחיד הזה, ולרוץ אל נעה לבדוק שהיא בסדר.
נעה אישרה שהכל תקין, אבל היה לה דחוף להבין מי זה שניסה לחנוק אותה, הם התכופפו אל עבר הגבר שהיה שרוע על הרצפה ועל פניו כובע גרב שחור.
נעה אחזה בקצה הכובע ושלפה אותו מעל ראשו .
"אני לא מאמינה!!! זה ויקטור!!!! איך לעזאזל הוא הגיע לכאן?! הרי השארתי אותו בשנת 2021 על כביש הערבה !"
יובל הביט המום, לא מויקטור אלא מהסיפור הזה שעד לאותה שניה היה בטוח שנעה המציאה אותו כדי להתחמק מהסברים על מצבה הנפשי המעורער באותה תקופה, כך חשב, אך לפתע התבהר לו כי ויקטור אכן קיים. אך מה זה הסיפור הזה של 2021.
"נעה ,אנחנו חייבים להסתלק מכאן!" הוא פסק.
"אתה נורמלי, אם ויקטור הצליח לעבור בזמן כמוני 18 שנה הוא בטח לא היחיד, וכנראה יש עוד כמה 'ויקטורים' בדרך לכאן לחסל אותי".
"אבל למה שירצו לחסל אותך?"תמה יובל.
"כי אני יודעת את סודות הפרויקט הזה 'נטאשה' והם יודעים שאני אמסור את המידע לתקשורת או לגורמים אחרים".
"אז מה עושים עכשיו?" התבונן יובל בנעה בחוסר אונים.
היא עצמה את עינה ושלחה יד אל מצחו של ויקטור והחלה להתרכז...ספרה מ10 ל 0 בתוך ליבה, ובהגיעה ל 0 ,היא חזרה על המנטרה " פתח את ליבך" וזרם של מידע החל לעבור מויקטור אליה .הכל ,תוכניות, רעיונות,מחשבות ,מזימות, כל המידע התנקז כמו צינור מים לבריכה פתוחה.בסיום, שלחה נעה מידע בכיוון ההפוך, ושינתה את זכרונו של ויקטור עד היום שבו הוא למד לומר 'אמא'. מעכשיו ויקטור כבר לא סוכן מוסד שרודף אחריה ,אלא , ויקטור הוא מטפל בשיטת 'איי-פק' וביו אנרגיה , ותפקידו בחיים הוא לאזן את הלא מאוזנים ולהביא אור ושלום ליקום.
היא הסירה את ידה ממנו והחלה לספור עד 10, ב 10 ויקטור החל מתעורר. הם התבוננו בו , הוא נראה אדם אחר פתאם, מחויך, אוהב ורגוע.
"שלום ילדי אמא אדמה" פנה אליהם ויקטור בנימה אבהית ורכה." מדוע אתם נראים כאילו השד רודף אתכם? בואו נראה כיצד אוכל לעזור לכם?"
"זה עבד" קרצה נעה אל יובל בוא נעוף מפה, יש לי את כל החומר שצריך מקוטלג בראש ואם אני לא אוציא אותו תיכף על נייר או שאני אתפוצץ או שאני אהפוך לויקטור.
> המשך יבוא...<

[אמא_אדמה*]

אמיל, סחתיקה!

אני צריכה לקרוא שוב את הדף להתרענן..

[עורכת*]

_> המשך יבוא...<
נו..._

[אמא_צעירה*]

נו?

[אמיל_ע*]

"אח ויקטור ויקטור . ההיית או חלמתי חלום?"
סיננה נעה בכניסה לביתה. חתיכת סיפור יש לי חשבה. מילא שאני מורידה הכל על המחשב אבל על מי אני יכולה לסמוך עכשיו שהחומר הזה יגיע לידיים הנכונות. רגע אולי אבי יכול לעזור. אבל עכשיו ? כבר שנתיים לא דיברנו איך זה ייראה

[יולי_קו]

דמותו של אבי הצטיירה שקופה למחצה על מסכי עפעפיה העצומים.
היא התנשפה קלות. המדריך מהתנועה, זה שכל הבנות היו מאוהבות בו, עם השרירים התפוחים, המבט החודר, והחיוך החצי בוטח חצי לא בטוח. מין שילוב בלתי אפשרי כזה, שגרם לכל בנות הקבוצה להתמוסס לשלוליות הערצה לרגליו. כולן, חוץ ממנה. היא לא. רק שעכשיו, עמוק עמוק, בעומק הכי עמוק, היא הודתה בסוד בפני עצמה שגם היא היתה, ורק הפאסון שבו החזיקה את עצמה שידר את הקרירות המאוזנת הזאת, ששאר הבנות לא הצליחו לדמיין כאפשרית כלפי האליל, השאקל, המנהיג.
עם האבי הזה היא המשיכה להיות בקשר מזדמן גם ביציאות הארוכות מהצבא, כשנסעו עם החבר'ה מהתנועה לסיני, ובזמן זה או אחר, כשנפגשו בעיר הגדולה במסיבות, שני מושבניקים מוקפים בעירוניים האלה, או כשהיתה זקוקה למכתבי המלצה לעבודה מזדמנת זו או אחרת, במהלך לימודיה.
נו. אז עכשיו כשלאבי יש תפקיד חדש שכרגיל אסור לספר עליו, ביחידה שאסור לדבר עליה, האם זה זמן מתאים לפנות אליו?
לפחות עכשיו הוא כבר לא עם חווה, אז לפחות מהכיוון הזה זה כבר פחות לא נעים.