סיפור הלידה המדהימה של אליה

[אנונימי]

דף סיפור לידה
דף סיפור לידה בבית חולים

[דודה_דו*]

ואנחנו בכלל תכננו ללדת בבית...

כבר סיכמנו והסכמנו על כל הפרטים, אפילו הבאנו הביתה את הבריכה, נשארו רק כמה עניינים של הרגע האחרון.... שבוע 35, ואני מרגישה כבר תקופה שהוא ממש רוצה לצאת, הקטנצ'יק. מלא סימנים מובילים אותי להרגשה שזה יקדים. אני משתדלת לסגור כל מני פינות ולא בדיוק מספיקה...
יום שישי, שבוע 35 + 2, הפרשה חשודה מביאה אותנו (לאחר התייעצות עם הרופא-מיילד שלנו) למיון בבי"ח פוריה, ולאחר בדיקה קובעים: "ירידת מים" ובאותה נשימה מתחילים לדבר על זירוז.
ואני... מה זירוז? מי זירוז? לא אמרנו לידת בית טבעית? מתחילה לבכות... איזה לחץ, וכל התכניות המופלאות שלנו מתנפצות לי בפרצוף. ואגב לחץ, חדרי הלידה נראים כמו העדר של אבא שלי בשיא עונת ההמלטות – כנראה שמזג אויר סוער עושה את זה לא רק לעזים... למרות הצפיפות מקבלת אותנו אחת המיילדות (הראשונה בסדרת המלאכיות המדהימות בירוק) בפינה שקטה, ובסבלנות מסבירה לי שאין סיבה להלחץ, מבקשת שלא נשכח שמדובר בגוף שלי ובתינוק שלנו ושכל מה שנאמר לנו הוא בגדר המלצה בלבד- לאף אחד אין זכות להחליט בשבילנו שומדבר, אלא אם מדובר במצב חירום.
אנחנו מחליטים- כן לאנטיביוטיקה (בגלל החשש מזיהום), לא לזירוז.

מכבש לחצים

מעתה ואילך, מדי יום לפחות 2 רופאים שונים עושים לי שיחה, ומבהירים לי כמה לא אחראי מצידנו לחכות עם הזירוז ואיזו טעות רפואית אנחנו עושים, ובכל החלפת משמרת אני זוכה לשמוע את האחיות מגדירות אותי כ'סרבנית זירוז'. ככה העברנו לנו את הימים... מדליקים נרות חנוכה ליד עמדת האחיות, פעמיים מוניטור כל יום, 2 סוגי אנטיביוטיקה 4 פעמים ביום, 6 מדידות חום ולחץ-דם (ולמה, לעזאזל, כל כך חשוב למדוד חום דווקא בשעה 6:00 בבוקר, בדיוק כשהצלחתי להרדם אחרי האנטיביוטיקה של 4:00??) לאט לאט למדתי להכיר את כ----ל צוות מחלקת יולדות- רופאים, אחיות, מיילדות, בנות שירות לאומי, עובדות נקיון, אנשי בטחון. מגיעות למחלקה בנות עם בטן, יוצאות מהמחלקה עם תינוק, ואני בחדר מס' 40 ליד החלון, מדברת עם התינוקי שלי, מבקשת ממנו לצאת, אבל רק אם מתאים לו. בקיצור, מבולבלת.
בהתחלה עוד חשבנו שהטפטוף יפסק ואפילו קיווינו שנצליח לצאת מביה"ח וללדת בבית, אבל מהר מאוד הבנו שמביה"ח הזה נצא כבר עם תינוק על הידיים. כשהגעתי להבנה הזאת והשלמתי איתה התחלתי באמת להזמין ולזמן את הלידה.
היום, בדיעבד, אני יכולה לומר שהשבוע הזה של האשפוז היה סוג של מתנה. תקופה של התכֵּווננות אמיתית ללידה, הרבה זמן עם עצמי – רק אני והבטן והמחשבות הטובות. האיש היקר והאהוב שלי היה מגיע כל יום להיות לצידי ולטפל בי – זמן איכות אמיתי של שנינו בעיצומה של תקופה מאוד לחוצה, בה בקושי ראינו אחד את השניה. ההתרחשויות אילצו אותנו לעצור, להתבונן, לחשוב, להתכונן באמת באמת לתינוק שאוטוטו מגיע אלינו. והמשפחה שלי, שעטפה אותי בהמון תשומת לב... בקיצור- זכיתי.

מזדרזים...

יום ועוד יום ועוד יום, עברנו את 72 השעות של חסד, ועכשיו הלחצים הופכים לאיומים של ממש, כולל הסבר מאוד מפורט של כל התופעות שעשויות להגרם לתינוק עקב זיהום, ממומים שונים ומשונים ועד מוות. מחתימים אותי על כך שאני מודעת היטב לסכנות ולוקחת אחריות מלאה על ההחלטה, ואנחנו במקביל מחליטים להתחיל לנסות זירוזים טבעיים. אישה טובה ויקרה דוקרת אותי, לרגע נראה שמשהו זז... אבל לא. אביגל המתוקה, השכנה החדשה שלי בחדר, מאויימת גם היא בזירוז (שבוע 41) ואנחנו עושות ביחד הליכות, עולות ויורדות מדרגות, מקפצצות על הכדור... שומדבר לא מתקדם.

נר שמיני של חנוכה – יום נפלא ללדת

ביום רביעי מישהי מציעה לי לנסות חוקן לזירוז, ואני מסכימה. חוקן זה מגניב, מסתבר, אבל לא מזרז לידה – לא אצלי לפחות. במקביל מידעים אותנו שביום שישי יפסיקו לי את האנטיביוטיקה, ואז הסיכון לזיהום יעלה כמובן. אביגל ואני מחליטות בנחישות שהיום- היום אנחנו יולדות. בלי זירוזים. סיכמנו שאחה"צ נדליק נר שמיני של חנוכה ונרד לחדר לידה. אה, וליתר בטחון הזכרנו לעצמנו שהתאריך העברי של נר שמיני תקף ע---ד מחר אחה"צ, ככה שיש לנו זמן... מישהו לחוץ?
אחרי הדלקת הנרות אנחנו מחליטים לעזור לעצמנו ללדת, וחומקים לנו שוב לדיקור. כשאנחנו חוזרים מתברר לנו שהרמנו את כל המחלקה על הרגליים ושכבר ¾ שעה שואגים את השם שלי ברמקול. אופס, שכחתי מהאנטיביוטיקה של 18:00.
בערב אני מתחילה להרגיש צירים. צירים? לא יודעת,כבר שבוע שכל כאבצ'יק מקבל פרשנויות וכל הפרשה נבחנת במיקרוסקופ... אולי צירים. האיש שלי המתוק מקווה שזו לא עוד אזעקת שווא ומאחל לי לילה טוב והלוואי שאקרא לו עוד מעט לחזור...
באמצע הלילה אני מתעוררת רטובה. אז ככה זה מרגיש כשבאמת יורדים המים... ויש גם דימום. אני רצה למטה לחדרי הלידה, רועדת ומבוהלת, רק כדי לפגוש את הרופא היחיד במחלקה שאני ב-א-מת לא מחבבת, ולשמוע ממנו בטון מנצח של 'אמרנו לך!' שעכשיו זו יכולה להיות היפרדות שליה, ו"נו נו נו" ו"יאללה לזירוז" – אבל בבוקר. לא נוהגים לזרז בלילה, אלא אם כן זה קריטי (מזל... לא הייתי רוצה
ש אתה תהיה הרופא התורן בלידה שלי...).

זה קורה

אז עכשיו, אחרי שהתנפץ לנו החלום על לידת בית, הנה מתנפצת גם השאיפה ללדת לידה טבעית, בלי זירוז.
קיבלנו במתנה שיעור גדול בנושא שליטה ותכנון תכניות- מסתבר שלחיים יש תכניות אחרות עבורינו, ו-ווואללה, מסתבר גם שהכל לטובה.

הכל לטובה

בוקר, נכנסתי לשבוע 36. אביגל נכנעת להפחדות ויורדת לחדר לידה לפקיעת מים. "נתראה למטה!" לי עוד יש איזה שעתיים מורטות עצבים והנה גם אני מוצאת את עצמי בחדר לידה (זה שקיוויתי שיהיה פנוי – עם החבל שתלוי מהתקרה. המיילדת הובילה אותי לשם אוטומטית, בלי שביקשתי), אישי היקר מימין, רחלי תומכת הלידה המקסימה שלי משמאל וחבורה חמודה באמת של רופאים ומיילדות למולי.
כל המשמרת באה לראות מה שלומי... נחמד. בפעם הראשונה אני חווה צירים, ומבינה שעד עכשיו כל התחושות והכאבים שחשתי לא היו "זה". אז יש לי צירים ספונטניים, אני מרגישה אותם עם התחלה אמצע וסוף, וגם רואה אותם במוניטור, אבל זה לא מספיק טוב. הם לא חזקים מספיק ולא סדירים, ונו כבר – תעשי לכולנו טובה ותסכימי לזירוז. אני מרגישה במצב רוח נדיב – "יאללה, בסדר". לרגע הם לא קולטים שהסכמתי, וברגע שאחרי אני כבר מחוברת לפיטוצין "מהר מהר לפני שהיא מתחרטת" והרופא מבקש מהמיילדת לכתוב בגליון שלי בענק: "ה ס כ י מ ה ל ק ב ל ז י ר ו ז" – האוירה מבודחת וכולם מבסוטים. השעה 10:00 ואני מתחברת. סיכמנו שנתחיל במינון קטן מאוד, ונעלה בהדרגה, וגם שאם נראה שהלידה מתקדמת יפה, אולי נפסיק את הפיטוצין ואוכל להשתחרר מכל הכבלים. אבל עכשיו אני כבולה למוניטור ולעירוי שמחובר לחשמל, כל ירידה מהמיטה לשירותים הופכת לפרוצדורה מסובכת, ואני דולפת ודולפת מי שפיר ומדממת בלי הפסקה, מה יהיה? ואיך זה שעדיין לא חשבו בבי"ח על פתרון יותר אלגנטי מהתחבושות המעאפנות שלהם? אחרי פעמיים של ירידה מהמיטה, הליכת ברווז לשירותים, והחלפה של כל הקונסטרוקציה, כולל תחתונים ומכנסיים, החלטתי בהמלצתה של רחלי לוותר, לשחרר. אני נפרדת מהבגדים, נשארת בשמלה קצרה ורחלי מארגנת לי הר של מגבות לשבת עליו. מעכשיו אני מפסיקה להיות מוטרדת מהנושא- איזו הקלה.
בחדר אוירה טובה, מקשקשים בין ציר לציר, המיילדת הכי מצחיקה במחלקה מגיחה מדי פעם וזורקת איזו בדיחה, עוקבים במוניטור הקבוצתי אחרי מצבן של היולדות האחרות. האיש שלי יוצא וחוזר עם בשורה- אביגל ילדה ! לידה מהירה, בלי אפידורל, והיא מוסרת בהצלחה ונשיקות. איזה כיף... ואפילו הספיקה ללדת כמו בתכנית שלנו, לפני השקיעה. אני שמחה בשבילה, ומבינה שהבייבי שלי כבר יפספס את נר 8 של חנוכה, אבל מכבדת את הטיימינג שלו... בינתיים גם אחותי האלופה מגיעה ואני מקבלת היישר לחדר הלידה שקית בד מלאה בהפתעות מושקעות, כדורי אנרגיה וסנדוויצ'ים מפנקים ליולדת ומלוויה, שקיות שוקו יטבתה וכל מני מילות עידוד טובות וגם ציור מלא לבבות מהאחייניות שלי המדהימות, שמיד תולה לי האיש על הקיר ממול. איזה כיף לי.
נשבעת שהיו רגעים בחדר הלידה שחשבתי לי שכל כך כיף כל התשומת לב הזאת, שלא בא לי שייגמר...
אני אוכלת ושותה ומרגישה מלאת כוחות. מדי חצי שעה מגבירים את מינון הפיטוצין, הצירים מתחזקים בהתאמה... אבל בהחלט נסבלים.
מחכה כבר לכאב הנוראי הזה שכולן מדברות עליו, אני מתה מסקרנות כמה נורא זה כבר יכול להיות.
רחלי מחליטה לצאת ולתת לנו קצת פרטיות, כשהיא חוזרת האוירה שונה – החדר מוחשך, מוזיקת מדיטציה ברקע ואני כבר כל כולי בצירים, אווירת התכנסות.
אני מוצאת שהכי נח לי להשען על הכדור בעמידה על הברכיים, וככה אני מעבירה את הצירים. משנה תנוחה רק מדי פעם, כדי לשחרר את הרגליים. בין הצירים אני מקבלת עיסוי ב-4 ידיים ובזמן ציר אני מעיפה אותן מעלי – אל תגעו בי. המתמרים של המוניטור על הבטן שלי מציקים, מפריעים לי להשען על הכדור וכל הזמן מחליקים ונופלים. בכלל- מסורבל עם כל המכשור הזה מסביבי. אין ברירה... רחלי משתדלת להחזיק את המתמרים במקומם, ומילות עידוד וחיזוק נשלחות אלי משני הצדדים "את מתקדמת נהדר", "את מדהימה".
החלפת משמרות, המיילדת המקסימה והמשעשעת נפרדת ממני ומאחלת הצלחה, ומגיעה מיילדת חדשה (ומקסימה אמרתי?). אני מבקשת לראשונה שתבדוק פתיחה. השעה 16:00, פתיחה של 4 אצבעות. אני שומעת את רחלי ברקע לוחשת לאיש שלי "איזה יופי... מעכשיו הלידה תתקדם ממש מהר" ואני לא מאמינה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ועוד בכזאת מהירות (הזמן רץ כשיולדים).

יולדים!

מעכשיו הכל קורה באמת מאוד מהר, אני מתחילה להרגיש צורך ללחוץ ולוחצת. אף אחד לא אומר לי מה לעשות ואיך, ואני מקווה שאני לוחצת נכון. רחלי אומרת שאני מצוינת, אז אני ממשיכה. הצירים ממש צפופים, בקושי מאפשרים מנוחה בין לבין. בשלב הזה אני נפטרת מהכדור ונאחזת חזק חזק במשענת של המיטה, בכל ציר צועקת את הכאב החוצה. באחד הצירים נתפס לי שריר ביד, אאוצ'... שוב 4 ידים אוהבות מנסות לעזור. עוברת להתלות על החבל – איזה גאוני. צועקת חזק, מקשיבה לעצמי מהצד ולא מאמינה שהקולות האלו יוצאים ממני... אחרי שעתיים בערך, שעוברות ממש מהר, המיילדת נכנסת לתמונה וגם הרופא החמוד מגיח מדי פעם לביקור. פתאום הוא שם לב שכבר 10 דקות שפלט המוניטור לא מראה דופק עוברי, ומחליט לחבר ניטור פנימי. אני "לא, לא, מה פתאום" והוא מזכיר לי שאני יולדת לפני הזמן, שהעובר קטן, שזו לידה בסיכון, בלה בלה בלה, "טוב, בסדר" – אני מבולבלת... מיד האיש שלי קופץ – "מה פתאום ניטור פנימי, העובר בסדר, אנחנו שומעים את הדופק כל הזמן", רחלי והמיילדת מאשרות וכולם תופסים קו אחיד – שום ניטור פנימי, אין צורך. מעכשיו רחלי מחזיקה את המתמרים טוב טוב במקום, שלא יחליקו שוב ויעשו פאדיחות. במקביל היא גם מניחה לי על הבטן מגבת ספוגה מים חמימים, וזה נעים ועוזר. האיש שלי המקסים בצד השני, לוחש לי מילים טובות באוזן, המיילדת בהיכון ואני חושבת לעצמי כמה בורכתי, ואיזו ברת מזל אני – הכל כל כך נכון ומדוייק. ככה בדיוק, אבל ב-ד-יוק הייתי רוצה ללדת. זה מה שחשבתי באותם רגעי שיא מופלאים...
הראש רוצה כבר לצאת, אבל התנוחה לא טובה לו. המיילדת מציעה לי לשכב על הצד ואני מנסה על הצד ואח"כ על הצד השני וחוזר חלילה, לוחצת, צועקת, כבר רואים את הראש מציץ... מחזיקים לי ראי שאוכל לצפות בפלא, וואו! "תרגישי" – אני שולחת יד ומרגישה, חלקלק ומלא שיער. לחיצה אחת הכי חזקה והראש בחוץ. המיילדת מבקשת שאושיט ידיים ובלחיצה הבאה אני שולפת את היצור הקטנטן והמושלם, את אֵלִיָה שלי, היישר אלי, מחבקת אותו, לא מאמינה... איזה ילד יפה, טהור, איזה אושר.
לוקחים אותו ממני לכמה דקות, ואני רגועה, יודעת שהוא עם אבא שלו, שהוא בידים טובות. הוא חוזר אלי, תינוק בריא וחזק ששוקל 2.840 קילו, יונק, רגוע, ואין מאושרת ממני בעולם.
אליה החליט להגיח לעולם ביומולדת הלועזי של סבא שלו וביומולדת העברי של הבת-דודה המאממת שלו. הוא חיכה בסבלנות עד השבוע ה-36, כך שלא יצטרך להגיע לפגיה,
ותזמן את עצמו החוצה ביום רביעי, כדי שאוכל להעזר למחרת ביועצת ההנקה החמודה שבדיוק חזרה מחופשת חנוכה.

כל כך הרבה זמן חיכיתי לך, ילד שלי. איזה תענוג שבאת.

[אם_הדרך*]

מדהים, מדהימה.
אשכרה ילדת בבית בבית חולים !

[טלי_מא*]

הזמן רץ כשיולדים
D-:

ברוך הבא אליה
יש לך משפחה מקסימה

[ילדת_קיץ*]

איזה יופי של סיפור לידה. מזל טוב!! תהני מהאימהות. תגדלי אותו באושר, בשמחה, באהבה, בנחת ובבריאות טובה!
גם אני ילדתי בפוריה והמיילדות שם מקסימות אחת אחת...

[כל_כולי_אמא*]

איזה צוות תומך ונפלא היה לך - נפלא.
גם אני קיבלתי שיעור מאוד דומה מהקטנה שלי על איך לשים תוכניות בצד ולהקשיב לה...
תהנו מהמשפחה החדשה שיצרתם. מזל טוב.

[קרן*]

_איזה יופי של סיפור לידה. מזל טוב!! תהני מהאימהות. תגדלי אותו באושר, בשמחה, באהבה, בנחת ובבריאות טובה!
גם אני ילדתי בפוריה והמיילדות שם מקסימות אחת אחת..._

מזל טוב !! @}

[ה_עוגיה*]

ווי אחותי, איזו לידה מצוינת, איזו גישה נהדרת. באמת זכית...

[משפחת_אושר*]

איזה סיפור מרגש! כל הכבוד על הנכונות לזרום עם השינויים!
מזל טוב לכולכם והסתגלות קלה ונעימה.

[חלוקית_נחל*]

איזו לידה מצוינת, איזו גישה נהדרת. באמת זכית...

מזל טוב

[לוטם_מרווני*]

ואו, איזו לידה מדהימה, איזו יולדת מרוכזת, חכמה, נשית...
אליה, עם שם קסום ונפלא, באת לעולם למשפחה נפלאה ולידיים הטובות ביותר עבורך.
מזל טוב!

[אימא_טרייה_פלוס*]

איזה יופי.
כל הכבוד לך.
אני כל- כך גאה בך. זה נשמע מוזר- אבל זה נכון.
כי לי היה נסיון לא טוב עם תוכניות שלא יצאו לפועל, והוא הסתים בקיסרי.
יש לי המון מה ללמוד ממך. מקווה שבלידה הבאה עלי לטובה (בעוד 4 חודשים) כבר אייסם חלק מזה.
תהנו מהחיים יחד!!!!!!!!

[מיכל_בר*]

כייף של סיפור!

איזה אושר!

מזל טוב.

[שפע_טל*]

מזלטוב מתוקה!
כל הכבוד על האנרגיות הטובות והמעולות! (יצא לי מרגיעון -"קושי אינו בהכרח סבל")
מזל טוב
כל הכבוד לתינוקי הקטן והגיבור!
@}

[הדס*]

מזלטוב ובאמת כל הכבוד על החיוביות והפתיחות לזרום עם השינויים ולראות את היובי והמבורך בכל דבר..
גם לנו יש אליה (בת) שנולדה לפני 5 חודשים בלידה מופלאה ביותר.. אז התרגשתי כפליים לקרוא את סיפור הלידה!

[עדי_תימן*]

גם אני ילדתי מוקדם, ולא בבית כמתוכנן.
שמחה מאד בשבילך שהיתה לך חוויה חיובית - זה אומר עליך דברים טובים.
הרבה מזל טוב והמון שמחה ואושר לכולכם.

[דודה_דו*]

איזה כיף לקבל כל כך הרבה תגובות, ועוד כאלה נעימות...
@} תודה לכולכן @}

[בוחרת_באהבה*]

קיבלנו במתנה שיעור גדול בנושא שליטה ותכנון תכניות- מסתבר שלחיים יש תכניות אחרות עבורינו, ו-ווואללה, מסתבר גם שהכל לטובה
תודה על השיעור
מזל טוב ושמחה גדולה

[אום_שלום*]

איזה כיף לך שרחלי היתה איתך בלידה, אני מקנאה ממש.
לידה מדהימה, נשמע שהיית מאוד מחוברת לעצמך- נפלא
@}

[טאו_להורות*]

נכנסתי לברר על נעלי הצלילה ונשאבתי לתוך ספור הלידה המדהים שלך!!
איזו גמישות, ואיזו עוצמה ועדינות, המון חופש ואור ששזור בין המילים.
תודה גם על השעור
ואפשר גם להוסיף מזל - טוב ליום הולדת הקרב.

בכל אופן , מהיכן את ? אשמח לרכוש\ לקבל נעלי צלילה.
בעצם למה ?היפסקת לצלול?