סיפור הלידה של אביתר

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

כבר בשבוע 38, טיפונת לפני שבועות, ניסיתי לשכנע את אביתר שהגיע הזמן להפרדת כוחות. לא יכולה להגיד שסבלתי מאד, ההריון היה בסך הכל סימפטי, חוץ מעירויי הברזל השבועיים לא היו שום תופעות מיוחדות של כאב או אפילו של חוסר נוחות. אבל די נמאס לי ורציתי שהשלב הבא יתחיל.

בשבוע 40 (יום שני, שבוע 39 +3 אם לדייק) שכנעתי את המדקר לנסות לזרז את העניינים. באותו הלילה התעוררתי עם כאבי מחזור קלים שקיויתי מאד שיתעצמו אבל הם נעלמו כלעומת שבאו וביום שישי של אותו השבוע נכנסנו לנוהל "הריון עודף" - מוניטור עוברי אחת ליומיים שלושה. חוצמזה הודעתי בעבודה שאני מוותרת על המשך מערכת היחסים שלנו לבינתיים - פשוט לא הייתי מסוגלת להתרכז יותר.

ביום שני, שבוע אחרי הכאבים המדומים, כשאני בודקת באדיקות בערך פעם בשעה אם לפחות הפקק הרירי כבר יצא ואפשר להתחיל לחשב את הקץ לאחור, הציעה לי הרופאה לבדוק אם יש פתיחה. שאלתי אותה בשביל מה זה טוב והיא הודתה שבעיקר בשביל הסקרנות. הודיתי שאני לא מספיק סקרנית בשביל שידחפו לי שם ידיים וויתרתי על התענוג.

בלילה שבין רביעי לשלישי (שבוע 40 + 5) התעוררתי בארבע בבוקר עם כאבי מחזר שוב. למודת הניסיון מהשבוע שעבר וקצת מיואשת לא הערתי את האיש אבל כשבשבע הכאבים עוד היו שם ביקשתי שישאר בבית והודעתי לתומכות הלידה המיועדות (אמא ודודה דינה שהיא גם חברה מצוינת, גם יועצת הנקה של לה לצ'ה וגם רופאת משפחה) שייתכן ויהיה אקשן בשעות הקרובות.

הכאבים היה מרוכז באזור הבטן התחתונה והמרווחים ביניהם הלכו והצטמצמו במהלך היום מ-7 דקות ל-5, ולארבע. האיש ניסה לעזור והתכוון לבשל אבל פתאום לא יכולתי לסבול את הנוכחות שלו בבית וודאי ובוודאי שלא רציתי שיבשל. יצר הקינון השתלט עלי. כשאני מקננת אני צריכה סדר וניקיון (לא, גם כשאני מקננת אני לא באמת מוכנה לסדר ולנקות בעצמי אבל בהחלט חשוב לי שזה יקרה) הרעיון שישאר בלגן במטבח בזמן שניסע ללדת היה בלתי נסבל בעיני. מצאתי לו עבודות רס"ר שונות מחוץ לבית כדי להסיח את דעתו מיצר הקינון שנחת גם עליו (הוא מבשל כשהוא מקנן) והמשכתי לנוע בתנוחות שונות ומשונות על כדור הפיזיו תוך כדי צפיה לא מאד מסורה במגוון תוכניות הטלויזיה הכמעט אינסופי שהאיש הוריד כדי שלא ישעמם לנו בחדר הלידה.

גם האיש וגם אני קיווינו להעביר כמה שיותר מהחלק הלטנטי של הלידה, ואולי גם חלק מהפעיל אם הוא ארוך בבית. אנחנו לא סובלים בתי חולים והרעיון של "לבלות" בהם שעות ארוכות בחוסר מעש כואב נראה לנו מאד לא אטרקטיבי.

אחר הצהריים הצירים כבר היו חזקים מאד והגיעו במרווחים של 2.5 דקות והיו ארוכים למדי התחלתי לחשוש מהנסיעה לבית החולים כי הישיבה במהלך הציר נעשתה מאאאאד לא נעימה. התקשרתי לדינה לייעוץ והיא אמרה שנשמע לה שהגיעה הזמן להתקדם לכיוון חדר לידה. התיק כבר היה ארוז ובאוטו מאז השבוע ה-38 (בעבודה נזפו בי שהוא לא היה מוכן כבר בשבוע 36...) למרות שמדי פעם העלתי אותו הביתה לתיקונים ושיפורים. תיקנתי ושיפרתי בפעם האלף וחמש והתחלנו לדדות לכיוון האוטו. אנחנו אף פעם יותר לא ממהרים לבית חולים. לא מאז שהגענו לשם במהירות שיא אחרי שחצינו כמה רמזורים באדום כי אחת מאיתנו פתחה את היד עד כדי צורך בתפרים - רק כדי להמתין לאורתופד יותר מארבע שעות ולהתפר עוד שעה וחצי אחר כך (על גבול הזמן לפני שאי אפשר לתפור יותר...) על ידי מתמחה שלא באמת ידעה מה היא עושה - עיינו ערך הצלקת הלא חיננית על הקמיצה הימנית שלי עד עצם היום הזה.

טוב שלא מיהרנו. כי למרות שאנחנו צרכנים קבועים של המסלול מהבית לעין כרם בחיים לא לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע לשם (אובייקטיבית זה לקח בערך שלושת רבעי שעה, שזה לפחות רבע שעה יותר מהמקסימום שזה אמור לקחת, סובייקטיבית, עם ציר בלתי נסבל כל שתיים וחצי דקות ובלי אפשרות לשנות תנוחה זה לקח בערך שנתיים וחצי).

בקבלה של מחלקת יולדות היה די רגוע אבל זה לא הפריע למיילדת לא להתרגש גם ממני. "אושפזתי" בחדר בדיקות כשאני מתפללת שהגענו בשלב מאוחר מספיק כי מצד אחד נשבעתי שאני לא מוכנה "לפתוח צירי תנועה" בבית החולים ומצד שני לא ברור לי בכלל שאני מוכנה לעבור את הנסיעה עוד פעמיים. דינה, שהגיעה לפנינו, הצטרפה אלינו למשחק סוער של "מי רוצה להיות מיליונר" בזמן שהמתנו למיילדת שתתחיל בעבודת הקודש והספקנו להגיע (פעמיים) לשלב שאלת ה-250,000 לפני שמשהו זז (כאמור, כמה טוב שלא מיהרנו).

מחיקה מלאה, פתיחה של 4 אצבעות.

יש! יש! יש! אנחנו מקבלים חדר לידה. המיילדת שקיבלה אותנו היתה מאד נחמדה. קיבלה בהבנה את "תוכנית הלידה" המודפסת שהבנו מהבית ונראתה פתוחה לרעיון של לידה עם כמה שפחות התערבות והרבה זמן אמא לעולל מרגע הגחתו לאוויר העולם. אז נכנסנו לחדר והתארגנו - אני הלכתי לשירותים והאיש חיבר את המחשב הנייד לחשמל והוציא תקרובת (ציפינו לקהל אז חשבתי שכדאי שיהיה במה להאכיל אותו), אמא שלי הגיעה (היא מגיעה מיותר רחוק אז בשבע הערנו לה שבסביבות ארבע כדאי שהיא תהיה בירושלים) ואז - חיכינו. אני הרגשתי קצת מטופשת כי כל האנשים נאספו סביבי לאקשן וחוץ מציר כל שתיים וחצי דקות אין לי באמת במה לשעשע אותם. הממפפףף. ראינו טלויזיה. עשינו מוניטור, החלפתי תנוחות ושחקתי היטב את כדור הפיזיו המעולה שסיפקה המחלקה. עשיתי מקלחת ארוכה. לאט לאט במהלך הערב החלפתי בגדים, כל פעם חלק אחר מהביגוד האזרחי שלי ירד או הוחלף במדי מחלקת יולדות. מתישהו הלכתי לשירותים ופגשתי סוף סוף את האורח המאחר - הפקק הרירי. אני ציפיתי למשהו קטן וסמלי - מעין חתיכת עור / ריר קטנה עם מעט דם. מה שבאמת מצאתי זה קריש דם ענקי שדי הבהיל אותי אבל אפחד אחר בחדר לא התרגש מזה באופן מיוחד ונראה היה שהן (האיש לא ראה וכל היתר בחדר היו נשים שכבר ראו אחד או שנים כזה בחייהן) די מרוצות מהתוצר, אז התאמתי ציפיות ובחרתי שלא להכנס ללחץ.

ואז - הצירים שינו מיקום ונדדו מהבטן לשיפולי הגב.

בשלב הזה הכדור עזר בערך כמו כוסות רוח למת, אולי טיפה פחות. ניסיתי להחליף תנוחות על הגב ועל הבטן, בעמידה, בכריעה על הברכיים ועל כסא לידה ועל שש ובשכיבה על צד אחד ועל צד שני אבל זה בעיקר - כאב. בחודשים שקדמו ללידה כל פעם ששאלו אותי מה העמדה שלי לגבי אילחוש אמרתי שאין לי עקרונות. אני מעדיפה ללדת בלי התערבות אבל לא חסידה גדולה של כאבים ואם ארגיש שאני לא יכולה - אני אקח אפידורל. אילחוש אחר לא רציתי. חשוב היה לי להיות בשליטה והרעיון של להרגיש כאב אבל לא להיות מסוגלת לבטא את זה מאד לא קסם לי.

הצירים לא נעשו צפופים יותר אבל הלכו ועשו יותר ויותר אינטנסיביים או במילים אחרות - כאבו נורררררא. כל ציר הרגיש כאילו אני מטפסת לפסגה מסויימת של כאב ואז יורדת ממנה לאט, נחה קצת ומטפסת שוב. בהתחלה, זה עזר לי לחשוב ככה, ידעתי שאני רק צריכה להחזיק מעמד עד שיא הכאב ואחר כך אוכל לנוח. אבל השיאים הלכו והתארכו. האיש, ובעיקר דינה, הסבירו לי שאני לא חייבת לסבול, שזה בסדר לקבל עזרה וזה לא יעשה שום נזק - לא לי ולא לתינוק ואני הלכתי והשתכנעתי. המיילדת, שאמרה שבאמת כדאי לא לקחת את האפידורל מוקדם מדי כי הוא עלול לעכב את התקדמות הלידה גם היא אמרה שאנחנו מתקדמים יפה ואם כואב לי, מותר לי לבקש עזרה. ב-9:30 התחלתי לחשוב לי בשקט בראש, אחרי כל ציר נוראי כזה "אני לא יכולה יותר אני לא יכולה יותר" ובעשר בלילה, עם פתיחה של 7 אצבעות, ביקשתי בקול רם מאד - מרדים. הוא הגיע עוד לפני הציר הבא והסביר לי את כל הסכנות שבפרוצדורה - שבגללן חיכיתי עד עכשיו - וביקש שאחתום שאני מסכימה שיסכנו אותי ככה. כיוון שזכרון הציר התמוסס לי במוח אמרתי רגע - אני רוצה לחשוב על זה עוד שניה.

המרדים נראה מופתע מאד ואמר טוב, אם ככה - אני הולך בינתיים לאנשים יותר החלטיים. בה בשניה התחיל ציר חדש ואני תפסתי אותו ביד ואמרתי - עכשיו! תשאל אותי עכשיו! על המשכנתא שלך אני חותמת!!!

אז הוא התכונן ואני הספקתי לעבור עוד ציר בלתי נסבל בעליל וגם (אני חושבת) ללכת לשירותים. חיבקתי את הרגליים חזק חזק (לא ברור לי לחלוטין איך, היתה בטן של חודש עשירי ביני לבינן) והאפידורל הוחדר אחר כבוד - לצד הימני של הגב שלי

. הצירים בימין נעלמו ואלו בשמאל נעשו פחות חדים אך בהחלט בתחום הבלתי נסבלים. המיילדת הציעה שאשכב על השמאל ונכניס לאותו החור עוד מנה של חומר. זה עזר קצת כי בשעתיים שאחר כך לא כאב לי מספיק כדי שאוכל לנוח ולנמנם במקום להתכווץ מכאב כל שתיים וחצי דקות אבל המיקום של הצנתר היה לא טוב. אני העדפתי שלא ישחקו בו כל עוד לא כואב לי. בעיקר כי לא ידעתי מה מחכה לי מאחורי הסיבוב...

אז נחתי, ואגרתי כוחות ובעיקר לא הלכתי יותר לשום מקום כי רגל ימין נרדמה לחלוטין מרב חומר הרדמה שהוזרם אליה ואיבדתי כל שליטה בה. מתישהו במהלך הזמן הזה הציעו לי המיילדת החמודה שלי ומנהלת המשמרת הלא חמודה בכלל לפקוע את המים. הלידה טיפה נתקעה והן חשבו שזה יעזור להתקדם. שאלתי כמה שאלות כולל האם זה מסכן את התינוק והאם זה יכאב. הן אמרו שלא, אז הסכמתי. מנהלת המשמרת מלמלה משהו בלתי סימפטי לגבי הקשר בין ההסכמה שלי להבטחה שזה לא יכאב ובחרתי, באופן מאד לא אופייני לי, להתעלם ממנה, עם או בלי אלגנטיות. באותה הזמנות שהן ראו אור, הן גם נכנסו עם קטטר. אחרי אפידורל אין יותר סיבובים ואין הפסקות במוניטור. עוברים לניטור רציף. מכשיר המוניטור לא התחבר בצורה מי יודע מה טובה ולכן בשלב מסוים דינה עברה להחזיק אותו במקומו ידני בעוד אמא מנסה לעזור לי - עם רייקי ולחיצות במקומות הכואבים להתמודד עם הכאבים שהלכו והתגברו אחרי ההפסקה המתודית המבורכת.

שעה וחצי או שעתיים מאוחר יותר, כשהראש של התינוק עדיין היה אי שם בעננים נעמדתי על הברכיים עם הבטן לגב המיטה וניסיתי לנדנד אותו למטה. הכאבים נדדו שוב והתיישבו על עצם הזנב שלי. ניסינו שוב להזרים עוד חומר הרדמה אבל המיקום של הצנתר היה, כאמור, בלתי יעיל בעליל, וכל מה שקרה זה שרגל ימין נרדמה עוד ועוד - כל כך עד שגם כשאביתר היה כבר בן יממה שלמה - הרגל עדיין ישנה...

בסביבות 11 המיילדת המאד סימפטית שלנו התחלפה באחת חביבה אך סימפטית פחות. היא היתה מבוגרת יותר ואני הרגשתי רוח ביקורתיות נושבת ממנה. כנראה שזה מה שהייתי צריכה.

הכאבים בעצם האגן היו בינתיים בלתי נסבלים. האיש, שנמנם בשעות האחרונות שעוד אמא ודינה מארחות לי לחברה, נקרא לדגל ללחוץ בנקודת הכאב כי זה הדבר היחיד ששיכך את הכאב טיפ-טיפה. הוא לחץ כל כך חזק שחשש שהוא עומד לשבור את העצם. הוא ודינה, שהחזיקה את המוניטור העוברי בכוח (שהשאיר לי צלקות למשך שבועות אחר כך על הבטן) התבדחו שהם תכף נפגשים באמצע.

בערך בשתים עשרה וחצי, בעודי מנסה להרגיע את הבן היקיר לי בנענועים ולשכנע אותו להצטרף למפגש המשפחתי שחיכה לו בחוץ, הבנתי סוף סוף מה זה "ציר לחץ". הוא היה אחד גדול אבל איכשהו - לא באמת מפחיד. זה לא כאב "יותר" זה כאב אחרת. זה הרגיש כאילו כל הגוף שלי מתכווץ בצורה נ-כ-ו-נ-ה כדי לעזור לעולל למצוא את דרכו. החלפנו תנוחה. כל הנדנודים כנראה עזרו כי הראש התחיל להתקרב למקום הנכון. המיילדת אמרה לי לשבת ברגליים משולבות וללחוץ. לי זה נשמע נורא מוזר כי זה אומר שאני לוחצת את הראש לכיוון המיטה ולא יהיה לו איך לצאת. אבל הוא כנראה עוד לא היה עד כדי כך קרוב לפתח, לפחות אם לשפוט לפי המבט העקום שהמיילדת שלחה בי. עד אותו הזמן המיילדת, כמו קודמתה, היתה אורחת לרגע בחדר הלידה - הן קפצו מדי פעם לבדוק שהכל בסדר ולהציע הצעה או שתיים - ונעלמו. עכשיו היא נראתה פתאום יותר החלטית - ולמרות שהתאים לי מאד שתעלם לה כתמיד, היא נראתה מאד עסוקה ונטועה בחדרי ללא סלק.

אחרי ציר הלחץ האחד שהיה לי היתה הפסקה של רבע שעה (רק בלחץ, צירים סתם היו לי עדיין בקצב של אחד של שתיים וחצי דקות) ואז פתאום - הם חזרו. המיילדת, הציעה שאנסה חצי לשכב (למרות שזו לא היתה התנוחה החביבה עלי, הייתי כבר קרובה לתנוחה הזו מאד, לא היה הרבה סיכוי לעבור לאחרת, שלא לדבר על להשאר באחרת עם רק רגל מתפקדת אחת) ולהתחיל ללחוץ. בקורס ההכנה שעברנו הציעה לי המדריכה לנשוף דרך השיניים במהלך הדחיפות כדי לנסות להגן על הפרינאום מקריעות. עם כל ציר לחץ לחצתי תוך כדי צעקות / נשיפות כאמור. האיש צווה ללחוץ חזק על עצם הזנב וכל פעם שרק הרפה טיפה מהלחץ הומטרו עליו שלל נאצות. לא עניין אותי שקשה לו. קשה יש רק בלחם. וחוצמזה - שלא ישווה. ושבפעם הבאה ישב הוא במיטה ואני אלחץ על עצם הזנב בסדר?

המיילדת הסתכלה עלי קצת בזלזול ואמרה שנחמד אם זה עובד בשבילי אבל ככה לא נגיע לשום מקום ובאמת שמה שאני צריכה לעשות זה ללחוץ בלי שטויות. היה שקט במחלקה. הצעקות היחידות שנשמעו היו שלי ואני זוכרת שתהיתי אם האקוסטיקה באמת כל כך טובה כאן או שרק אני בכיינית.

היא פתחה ערכה כחולה שמאוחר יותר יסתבר לי שזו ערכה קבלת לידה ודינה ניסתה לעודד אותי ולומר שזה שהיא פותחת אותה זה סימן שתכף נגמר. אני בינתיים בכיתי שאני לא רוצה יותר. שאני רוצה הפסקה, קיסרי, הביתה, ששיניתי את דעתי ובעצם אני לא רוצה ללדת ובעיקר - שאני לא יכולה. אמא מימין מחזיקה לי ביד ודינה משמאל מחזיקה (עדיין) חזק במוניטור אמרו לי שדווקא כן, אני בהחלט יכולה. האיש בעיקר פחד להרפות לחץ מעצם הזנב אבל גם שידר לי המון כוח. המיילדת הסתכלה עלי ואמרה שנשארו לי עוד כמה דחיפות אחרונות ושאני חייבת לעשות את העבודה ואני הסתכלתי עליה בתדהמה. עוד כ-מ-ה דחיפות? אני לא יכולה יותר היא לא מקשיבה? ונתתי את הפוש של החיים שלי.

זו היתה דחיפה של יאוש. היא אמרה עוד כמה אז ידעתי שבדחיפה הזו לא יקרה כלום. שזה סתם מאמץ מיותר והכנסתי לתוכה את כל הכעס, הפחד, התסכול והכאב שהיו בי. דחפתי בלי קול ובלי תקווה להקלה, דחפתי כמעט רק כדי להעניש את המיילדת ולהוכיח לה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת.

מסתבר שאחת זה כל מה שהיה צריך.

המיילדת ניסתה לומר לי לעצור אבל לא באמת הספיקה או שאני לא באמת הספקתי להבין מה היא רוצה וכך, למרות שהתאמנו בבית גם על לעכב דחיפות, אביתר נולד בדחיפה אחת מיואשת ואחרונה. בלי להסתובב ובלי לעצור באמצע ובלי כלום. באחת וחמישה, ביום שישי, ב8.7.2011 נולד בשמחה רבה אביתר.

הוא לא עשה הרבה רעש כשיצא. אבל כנראה מספיק כדי שאפחד לא ידאג בקשר לה (חוץ מאמא שלו שהיא דאגנית אולימפית) לבקשתי, בלי לנתק את חבל הטבור נתנו לי להחזיק את הילדון. הוא אפילו ינק קצת תחת עינה הפקוחה (וידיה המחטטות:-) ) של דינה. התכוננתי למאמץ דומה להוצאת השליה אבל היא כמעט יצאה מעצמה (או לפחות, אחרי הלידה, ככה זה הרגיש לי...) כשהחבל הפסיק לפעום ניתקו סופית את הקשר הפיסי האחרון ביננו. המיילדת חיכתה די הרבה זמן להפסקת הדימום אבל בסוף אמרה שאין ברירה ונתנה לי זריקת פיטוצין.

סיפור התפרים שאחרי זה היה משעשע (ברטרוספקטיבה בכולופן). אני רציתי לחכות לראות אם הדימום יפסק מעצמו. מטבע הדברים, בית החולים לא רצה לחכות בכלל. התפשרנו על זה שנחכה קצת. בזמן שחיכיתי, התחילו נשים בחדרים אחרים לצעוק. לא, האקוסטיקה בחדרי היולדות בעין כרם היא ממש לא מוצלחת. אבל מאוחרת יותר התברר שכשנכנסתי לחדר הלידה הייתי הראשונה "במחזור" שלי. באיזושהי דרך מופלאה כל החדרים התפנו בדקות שלפני או אחרי שנכנסתי והייתי פשוט הראשונה שהגיעה לשלב הצרחות ב"מחזור" החדש...

אחרי המתנה שבמהלכה צילמנו את היילוד עם אבא ועם אמא ועם סבתא שנשארה להשגיח עליו בזמן שאבא ואמא נחו ודינה פרשה לנוח בביתה, הגיעה מתמחה לתפור אותי. היא קודם כל שיפשה את האזור כולו עם צמר פלדה (בכולופן ככה זה הרגיש...) וכשהערתי לה שעוד יש לי תוכניות להשתמש באבר הספציפי ההוא ושמה שהיא מגרדת זה בשר חי ולא סיר טיגון היא מלמלה משהו לא ברור ואמרה שכן - יש צורך בתפרים. אין בעיה אמרתי - אני רוצה הרדמה. מה? למה הרדמה, זה רק כמה תפרים, ויש לך עוד אפידורל!

אממ - לא, את האפידורל הוציאו, הוא לא עבד כבר קודם ואני לא רוצה אפילו תפר אחד בלי הרדמה. אז היא התעצבנה והלכה. לחדר נכנס אחרי כחצי שעה רופא אחר. ושוב - אני רוצה הרדמה - למה לך וגו'. הוא הזריק לי חומר הרדמה והרים את המחט, ביקשתי שימתין עד שהחומר יעבוד. הוא היה יותר סימפטי מקודמתו ואכן המתין ועשה תפר אחד. בחן את עבודתו באמר - צריך עוד. בלי לבחון את עבודתו ביקשתי שוב שנמתין לראות אם הדימום נגמר לבד. הוא הסכים בחוסר רצון בולט לחכות.

אנחנו לא מיהרנו לשום מקום. כבר הזהירו אותנו מראש שלא רק שאין מקום במחלקת הביות המלא שרצינו אלא שאין מקום במחלקות האשפוז של היולדות נקודה ושיאשפזו אותנו במסדרון. אנחנו בינתיים היינו בחדר גדול ומרווח עם הבייבי הטרי - לא מיהרנו לשום מסדרון. מנגד, בית החולים רצה שנפנה את חדר הלידה וככה המשיך הסיפור.

רופא שלישי נכנס לחדר שעה מאוחר יותר. בשלב זה פגה השפעת ההרדמה ועברנו סיבוב שלישי של כן הרדמה - לא הרדמה שהסתיים בכך שהרופא הסכים להרדים, הרים את המחט לדקור אותי שוב ואמר - יש לך מזל הדימום נגמר.

אז יצאתי מדחיפת היאוש שלי עם תפר אחד. ועוד כמה שעות בחדר לידה. בסוף עברו עוד כמעט שעתיים עד שהעלו אותנו למחלקה על ילדנו וציודנו הרב. האיש ליווה את הצוציק לביקור קצר בתינוקייה, אמר שלום יפה, ולקח את הפצפון לאמא לינוק. איכשהו יצא שהוא ינק כל הדרך למחלקה לביות מלא חצי יום אחר כך

. מדי פעם עברה ליד המיטה שלי במסדרון אחות שנזפה בי ואמרה שאסור לי לישון איתו במיטה. אז תכף ומיד התעוררתי וחיכיתי שהיא תלך כדי שנוכל להמשיך להתמזמז אני והפיץ ללא הפרעה.

החוויה היתה טובה, מעצימה. האיש ואני התכוננו למאבקים אבל בסופו של דבר הכל זרם, הצוות בעיקר עזר או לא הפריע או לפחות, ככה זה הרגיש לנו. הצוות הפרטי שלי היה מדהים, מכיל, מחזק, מסייע. לא יכולתי לקוות אפילו ליותר טוב. אני כל כך שמחה שהם היו שם בשבילי ובשביל אביתר. הייתי עושה את זה שוב איתם. לא, לא עכשיו. גם לא בשבוע או בחודש הבא. אבל אולי, אתם יודעים, בעוד שנה או שנתיים.

לעומת זאת, במחלקת האשפוז הרגשנו כילדים חורגים. למרות שביקשנו, איכשהו לאחיות אפעם לא היה זמן לעזור או להסביר לנו על הנקה או איך רוחצים את הילד. (היה להן שפע זמן להסביר לשכנים שלנו לחדר מה שגרם לנו לתהות אם הם משלמים יותר בשלב מסוים). באופן כללי התעלמו מאיתנו עד כדי כך שכשהשתחררנו הם שמו לב שהילד לא עולה במשקל וביקשו להשאיר אותנו במחלקה - אבל לא עלה בדעתם לבדוק אם אולי באמת יש בעיות בהנקה. מזל שהשתחררנו AMA - ככה יכולנו להיות בבית ליד רופאה אחראית כשגילינו שאין לי חלב והילד תכף מתייבש ונגמר לי מול העיניים בלילה הראשון שלו בבית.

אבל זה כבר סיפור אחר לפעם אחרת.

בעוד שבוע אני חוזרת לעבודה. לפני שהפרטים נעלמים בתהום הנשיה שהיא הזכרון הקלוקל שלי, רציתי לתעד את בואו של הצאצא לעולם.

עוד שני דברים קטנים, כדי לזכור לפעם הבאה.

ביקשתי מהמיילדת לעשות לי עיסוי פרינאום. הבאתי איתי בקבוק שמן שקדים קטן וסגור. במהלך צירי הלחץ הרגשתי מישהו מתעסק לי במרץ שמה למטה וזה היה מאד לא נעים. כמעט צרחתי עליה שתפסיק!!! ומה היא חושבת שהיא עושה לכל הרוחות?!?! והאם היא לא חושבת שכואב לי שם מספיק#@#$!! ואז המוח שלי נכנס לפעולה לשניה והכל היה בסדר וכמו הכאב של הצירים שהלך וקירב את בואו של הפופטיץ גם זה היה טוב. הפחד הכי גדול שלי מהלידה עצמה היה קריעה משמעותית שמה באזור. ובין אם תודות לעיסוי במהלך הלידה או השימון לפניה, היה תפר אחד, והכאבים עברו תוך כמה שבועות ואין נזק קבוע משום סוג ותודה לאל על כך.

הפחד הכי גדול באמת שלי, כל ההריון, היה מקשר בחבל הטבור שיחנוק לי את הילד בבטן. כל פעם שהיתה רגיעה באולימפיאדה שהוא ניהל בתוכי נאבקתי בבחילה ובחשש שמשהו לא בסדר. כל פעם שהוא היה פעיל "יותר מדי" (מה זה יותר מדי לעובר שפעיל מאד 23 וחצי שעות ביממה ולא ממש נח גם בחצי שנשאר) חששתי שזה מאבק אחרון לפני הסוף. כשהוא נולד, התברר שהיה קשר בחבל. קשר "אמיתי" מהסוג שלא עושה לילדים טוב בכלל. האיש אפילו צילם כדי להראות לי לפני שהמיילדת נפטרה מההוכחות. אבל הילד נולד עם אפגר 9/10 ולא נראה שחסר לו משהו עד עצם היום הזה (חוץ מחלב אם אבל זה באמת סיפור לפעם אחרת). אז גם התממש הפחד הכי גדול שלי. וגם, בעצם, לא. לא יודעת מה זה אומר עוד חושבת על זה. בעצם, משתדלת שלא, זה סתם מפחיד אותי

שליחה על ידי יעל* » 24 דצמבר 2011, 11:09

בת דודה יקרה,
זה מה שאת עושה בשבת ירושלמית קרירה. לכי לאיזה ארוחת בוקר בשרית, עם צ'ולנט ומרק עוף. זה מה שנהוג אצלינו על הבוקר, מיד אחרי צחצוח שיניים (בטיאדנט כמובן), בשבת......

הצלחת לרגש אותי.
אף פעם לא שמעתי את כל הפרטים הקטנים.
אחרי מפגש, שלא במהרה ישכח, עם אביתר כיף לדעת איך הוא נולד.

מקוה שהחזרה לעבודה תעבור עליכם בקלות.

חיבוק מהצפון.

מזל טוב!
חוויה של ממש ללדת, הא?
טוב לשמוע שיצאת מרוצה בסה"כ בסופו של דבר

ברוך הבא אביתר

יעל יקרה,

דווקא היכולת לשבת בשקט מול המחשב בלי שאחד מהגברים בחיי יבקש תשומת לב היא מצרך נדיר ופינוק שבתי מיוחד (אחד נחר במיטה אחרי לילה קשה של צינון והשני נחר לי על הגב אחרי לילה כנ"ל). מאוחר יותר הלכנו לארוח"צ (חלבית דווקא) מפנקת אצל דודה משותפת. שמחתי לרגש

אורלי נ - אכן, זו היתה חוויה מרגשת מאד. כמו לטפס על האוורסט, לסיים טריאתלון או באופן כללי - להגיע להישג גדול ועצום.

http://img542.imageshack.us/img542/2757/knot.jpg]תמונה[/img] של הקשר בחבל הטבור
אזהרה: לא מיועד לצפיה על ידי נשים בהריון ובעלי לב חלש או קיבה רגישה.

א-מא.

אה - הא.

יש לאביתר ולנושי יום הולדת באותו יום!

איזה קטע

מזל טוב!

תודה!

מזל טוב! איזה סיפור מהמם

באופן טבעי

באופן טבעי