סיפורי הלידה של רונית סלע
נשלח: 04 יולי 2004, 22:41
בדיוק בזמן הזה, לפני חמש שנים, סיימתי שנה עמוסה מאוד מבחינת עבודה- עבדתי אז בשלוש משרות, כולן בתחום ההוראה, מה שהיה בערך התפאורה הכי לא הולמת (בשבילי) להריון. את רוב ההריון העברתי בעמידה, מפוצצת בכעס על ילדים מרדנים שכל חטאם היה שממש לא התחשק להם להיות בבית הספר. חסרת אונים מול אטימות המערכת ואוזלת ידה, מלאה בביקורת אבל נאלצת להיות חלק מכל מה שכל כך התנגדתי לו.
ואז, סוף סוף, בתחילת התשיעי, השנה נגמרה. היה לי חודש עד ל"תאריך", ומשום מה באמת האמנתי שאז תהיה הלידה, ושיהיה לי חודש לנוח, להתכונן נפשית וגופנית ורוחנית ללידה, לפגוש חברות שמזמן לא ראיתי, לסדר מדפים שכוחים...
אבל בשישי ליולי נסעתי לעשות קניות. זו הייתה קניה גדולה, הכנסתי את הכל בשני ארגזים וסחבתי אותם מהאוטו לדלת הבית, רק כדי לגלות שהמפתח הלך מתישהוא לאיבוד. התלבטתי קצת, אם ללכת לשכנה או להיכנס מהחלון, ובחרתי לטפס על כמה ארגזים שהיו שעונים על החלון של הסלון, עם הארגזים. מין קטע לא ברור כזה של סופרוומן בהריון. כשעמדתי במטבח אחרי שהכנסתי את שני הארגזים מהחלון, הרגשתי נוזל חמים על רגליים. הסתכלתי, זה היה נוזל שקוף כזה, שנראה כמו מים. אלו לא יכולים להיות ה מים, אני הרי אמורה ללדת רק באוגוסט, אבל בכל זאת התקשרתי למיילדת. היא אמרה שזו כנראה ירידת מים, אבל שזה לא בהכרח אומר שעכשיו תתחיל הלידה, שזה יכול לקחת גם עוד יומיים. טוב, נדמה לי שזה מה שהיא אמרה. וכך, נאחזת במשפט הזה בכל מאודי, החלטתי שזה לא זה . כי לי יש תכניות, ואני לא מוכנה עדיין. ובכל זאת התקשרתי ליובל, וניסיתי לנוח, ורשמתי שלושה מתכונים של קישואים מפי חמותי, שלא רציתי לשתף בשום דבר אז שיחקתי אותה כאילו הכל ממש כרגיל (כבר בצירים, עדיין בהתכחשות) .
הצירים הלכו והתחזקו, יובל נסע פעמיים ברצף לכרמיאל לקנות טיטולים ומשחה לטוסיק ועוד כמה דברים מיותרים שנדמו לי כחיוניים באותו זמן, ובשמונה בערב המיילדת הגיעה. בדיוק הייתי בחוץ כשהיא הגיעה, באמצע ציר ממש חזק. השמש עמדה לשקוע מאחורי ההרים, השעה הכי יפה ביום, ואני עמדתי שם מרגישה רק כאב ופחד ובדידות שעוד לא הכרתי בה אז, אבל משום מה החריפה מאוד כשראיתי אותה מגיעה. אולי כי הנה, זה קורה, זה באמת.
היא בדקה אותי, ומשהו שם לא היה בסדר (לחץ הדם שלי, הדופק של התינוקת), והפחד- כל הפחד שלא היה בי כשהתלבטנו לגבי לידת בית וכשהחלטנו, הפחד הזה הציף אותי וכבר דמיינתי את הכי גרוע- בית חולים וקיסרי, והבנתי פתאום שיש בי חלק שרוצה שזה יקרה- לברוח מהחוויה, מהכאב הזה ומהפחד. שמישהו אחר יעשה את מה שצריך.
אחר כך היא בדקה שוב והכל היה בסדר, והצירים הלכו והתחזקו, עד שבעשר בלילה (זה נודע לי רק אחר כך) המיילדת אמרה ליובל שזהו, הולכים ללדת. אבל משהו בי עדיין לא היה מוכן, עדיין התכחש, והכל נעצר.
הצירים היו חזקים וכואבים מאוד, ונמשכו כל הלילה. לילה ארוך וחשוך, ובעיקר- זו התחושה שזכורה לי יותר מכל- בודד. ישבתי על הספה, על הברכיים, שעונה בראשי על הקיר, מנמנמת בין ציר לציר, רואה את יובל והמיילדת מבעד למסך הכאב- הם היו שם, קרובים, אבל מאוד רחוקים, כי הם לא חוו את מה שאני חוויתי, זה היה רק שלי, ואף אחד- אפילו לא יובל, נחמתי הגדולה, יכול היה לעזור, לתת לי פתק השתמטות.
אחרי שבע שעות כאלו המיילדת, בחושים שיש כנראה למיילדות, אמרה לי בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע באותו זמן- שאני לא לבד. שאת מה שאני חווה עכשיו חוו ויחוו וחוות ממש עכשיו מיליוני נשים. ושכשהכאב יבוא אני חייבת להתמסר לו, כמו לגל בים, כמו למערבולת- אם נאבקים בה, טובעים, להרפות ולהתמסר- זו הדרך היחידה.
דקות ספורות אחר כך הייתי בדרך לחדר השינה, נתמכת משני הצדדים על ידי שניהם, כולי רועדת, ועליתי על המיטה. ציר הלחץ הראשון כאב כל כך, כאב מסוג חדש, שמיד עצרתי שוב. המיילדת אמרה באגביות, כאילו היא מספרת אנקדוטה חביבה למישהו ברחוב, שזה קרה לה בלידה הראשונה, ואז צירי הלחץ לקחו שעה במקום עשר דקות.
זה הספיק לי. כשהציר הבא בא לחצתי בכל הכוח, התנפצתי אל הכאב, ובציר הבא התינוקת שלנו הייתה בחוץ. השעה הייתה חמש וחמישה בבוקר בדיוק, והדבר הראשון ששמעתי אחרי שהיא יצאה היה ציוץ של ציפורים (זה הגיוני? מה, היא לא בכתה? טוב, מה לעשות, אני זוכרת ציפורים).
בכיתי- משימחה והקלה והתרגשות והתפעמות בפני הנס הזה. אני בוכה גם עכשיו.
(מצחיק- חשבתי שהסיפור הזה כבר מספיק רחוק ממני, שהוא כבר לא מרגש).
אחר כך היא שכבה עלי, והרגשתי לראשונה בחיי את ההרגשה הזו- של גוף עירום קטן על הגוף שלי.
אחר כך עשיתי פיפי ראשון במשך חצי שעה, בוכה מכאב ומכעס על הכאב הלא צפוי (די, סידרו אותי, כאב לי מספיק!).
אחר כך אכלתי לחמנייה עם גבינה לבנה ועגבנייה, הטעם שלה עוד חי בפה שלי.
אחר כך המיילדת הלכה, והלכנו לישון במיטה הנקייה - יובל, התינוקת ואני. רגע לפני ששקעתי בשינה מתוקה הסתכלתי עלינו, וחייכתי, מבפנים ומבחוץ.
אחר כך קרו עוד המון דברים, כי זה (הלידה) אף פעם לא באמת נגמר. זה לא נגמר כי שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. בנאלי, נכון, אבל גיליתי בדיעבד שלי זה לא היה ברור לגמרי, העניין הזה של החוסר הפיכות, שבמשך די הרבה זמן חיכיתי שהטיול השנתי ייגמר ונחזור כבר הביתה, למקלחת החמה ולמיטה ולאוכל של הבית.
לפעמים, במובנים מסויימים, אני עדיין מחכה
.
) ), שחררו אותי הביתה.