סלט פירות בריבוע סיפור לידה

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

[סלט_פירות*]

מאיפה אפשר להתחיל את הלידה הרביעית?... מהלידה השלישית? מהשניה? אולי מהראשונה?
ילדתי בבית בפעם השלישית, והיתה לי לידה שונה ולא צפויה. לא דרמה מיוחדת, או שוני שצריך להתרגש ממנו, ובכל זאת, משהו שונה לגמרי.
בכל זאת אתחיל מהלידה השלישית. הלידה השלישית שהתרחשה באותן שעות ובאותו קצב כמו הלידה שקדמה לה, אבל התזמון, אוי התזמון. הילדונת החליטה שמתאים לה לצאת לאויר העולם אחרי שכמעט גרמה לאמא שלה לאבד את השפיות מרוב המתנה. בשבוע 42+0 פרצה לחיינו, בלידה מהירה שהסתיימה שעתיים מהציר הראשון. תמר נולדה בשעה 15:45 (בדיוק כמו אוֹרי לפניה), בבריכה מתנפחת בחדר השינה שלנו (בדיוק כמו...). כן היתה קצת דרמה, חבל הטבור היה כרוך הדוק סביב צוארה אבל ברגע ששיניתי תנוחה היא התחילה להסתובב והחבל השתחרר, המיילדת העבירה אותו סביב הראש והיא נולדה בעצם מעל המים אל ידיה של עוד מיילדת.
והפעם, הריון הפתעה, ועוד יותר הפתעה אחרי שלוש בנות – הפעם מדובר בבן. זכר. (אצלי ברחם? התקשיתי להאמין, אבל האולטראסאונד היה מאוד מאוד ברור...). מבחינה בריאותית, הריון מאוד מאוד דומה להריונות הקודמים. בחילות שליש ראשון (אלא שהפעם גיליתי את נפלאות הדיקור והצלחתי להפטר כמעט מכל הבחילות ולעבור את השליש הראשון בשלום. והבחילות שנותרו טופלו בזיתים), בטן שהולכת וגדלה ובעיקר הריון שטס כמו טיל, עם שלוש ילדות ושגרה של חוגים והרבה פעילות.
בשליש השלישי התחיל להיות לי כבד. לא מפתיע. קצת הורדתי הילוך אבל היינו כל כך עסוקים, שההריון למרות הכבדות וההליכה הברווזית, המשיך לרוץ במהירות שיא. בשבוע 30 או 32 (מי זוכר?) התחילו בריקסטונים. זה חדש. באף אחד מההריונות הקודמים לא התחילו צירים או צרצורים או איזושהיא פעילות רחמית בשלב כל כך מוקדם. זה בא והלך. לחץ למטה. אבל לא תחושה של לידה. כן הרגשתי שהבחור גדול יותר מאחיותיו, ובעיקר הרגשתי שצפוף לו. וגם מדידות הבטן אצל המיילדות הראו על שבוע וחצי-שבועיים קדימה.
קצת חוזרת אחורה, התל"מ שנקבע בתחילת ההריון הוא התאריך הרחוק ביותר שבדיקות האולטראסאונד הראו. כלומר, בדיקה ראשונה לראות דופק הראתה 27.3, בדיקות אחרות (שקיפות וסקירה) הראו 25 וגם 22. ובגלל נסיון העבר, כדי לא להחליץ את המערכת, נשארנו עם ה 27 וגם זה בערבון מוגבל. כששאלו אותי, אמרתי – סוף מרץ-תחילת אפריל, או אח"כ... לא בניתי על התאריך. מצד שני איך שהשליש השלישי הרגיש, איכשהו ידעתי שהפעם לא אגיע ל 42 מלא.
חזרה לשליש השלישי... בשבוע 35 האיש נסע עם שתי הילדות הגדולות לארץ. נשארתי לבד עם הקטנה ל-9 ימים, שהיו רגועים יותר מהשגרה הרגילה. חוץ מהשקט הכללי (היחסי) שהיה בבית, לא היו חוגים והיה לנו שבוע רגוע ונעים. האיש, כשנסע אמר לי "רק לא ללדת עד שאני חוזר!". אז לא ילדתי. למרות שבאותו שבוע התחילו עוד יותר לחצים שם למטה, הרגשתי גדולה ומתגלגלת. לפעמים היה קשה ללכת, לפעמים היה קל. בריקסטונים ממשיכים אבל אני לא לוקחת אותם ברצינות. (רק רצה לשרותים הרבה).
החבר'ה חזרו, אפשר להתחיל לקנן. כביסות, בגדים שנתנה לי חברה, שינויים בבית. תמר עברה לישון במיטה של מאיה, יחד עם אורי בחדר, ומאיה עברה לישון בחדר המשחקים ושמחה לקבל חדר משלה. יצאנו להופעה של שלום חנוך (היה נפלא!!), ובעצם מאותו עבר תמר התחילה ללכת לישון בעצמה יחד עם אורי בחדר. הקלה גדולה, כי עד אז הנקתי אותה כדי להרדים, אצלה במיטה. ממש עידן חדש, אצל ילדונת שמושג שינוי הרגלים לגמרי זר לה.
תחושת הצפיפות ממשיכה, הכבדות וקרעכצים של סוף הריון. כבר בא לי ללדת אבל מרגיש לי מוקדם, וכמובן שאני בספק גדול לאור האיחור בלידה הקודמת. בעיקר כי למדתי שלמרות שהכל מרגיש מוכן, אפשר להמשיך הלאה עוד הרבה...
מוצאי שבת 37+6, יש כרטיסים להופעה של אסף אבידן, אבל האיש חולה. במשך כל השבוע אורי היתה חולה עם חום גבוה, ואחרי שהחום ירד מעצמו הסתבר שמדובר בסטרפ. והאיש חטף את הסטרפ הזה בגרון וסבל נורא (הרבה יותר מאורי, שרק היה לה חום). להופעה בסוף יצאתי עם חבר (היה אחלה!! ואפילו סידרו לי כסא ), וחזרתי לשבוע קצת פסיכי. איש אחד חולה ומתאונן, שלוש ילדות, אני (שבאמצע השבוע הצטננתי) והבטן הענקית הזאת שהולכת לפני. ובתוך זה צריך להעביר חפיפה למחליף שלי בעבודה. אז ביום שני הלכתי לעבודה, ביום שלישי לקחתי חופש והסתובבתי עם מאיה ואורי (חופשת מרץ, ביה"ס סגור), הלכנו לאכול סושי. רביעי חמישי עבדתי, והאיש התחיל להרגיש קצת יותר טוב אבל לא 100%. מצידי התחלתי להשתעל, שיעולים שלא נגמרים. ביום ששי לא עבדתי ושוב הסתובבתי עם הילדות.
שבת. יום לפני פורים. הולכים לשוק בבוקר כרגיל. כל החבר'ה בשוק שואלים אם אני עוד כאן ומתי אמורה להיות הלידה. לכולם אני עונה – שבוע-שבועיים.
מיום חמישי חם לי. חם חם חם. בחוץ קר, אבל לכל מקום שאני נכנסת ומחומם אני מרגישה חם ומוצאת את עצמי בטישירט. אני מבינה שההורמונים מדברים, וחושבת לעצמי איך אפשר להמשיך עם כל החום הזה איזה שבוע שבועיים... הבריקסטונים מתגברים כבר לפחות שבוע ומרגישים כמו כאבי מחזור. אבל כל עוד הכאב מגיע מקדימה, אני לא מתייחסת אליהם ברצינות. הגוף מתכונן.
מכינים רשימה של מטלות שצריך לסיים לפני הלידה. לנפח את הבריכה. לחבר את החלק הנוסף של שידת ההחתלה, כל מיני דברי כאלה שנדחו אבל היו צריכים להיות גמורים לפני הלידה ולפני שאמא שלי ואחותי מגיעות מהארץ ביום שלישי. אבל אף אחת מהמטלות לא בוצעה בשבת, כי הלכנו למסיבת פורים אצל חברים. היה לי כל כך חם, שלבשתי חולצה ללא שרוולים מתחת למעיל. היה לנו ערב נחמד ונעים עם כמה משפחות חברים ולי בעיקר היה חם וכבד. אבל היה לי ברור שאני לא יולדת בקרוב. צריך לחכות לאמא...
בלילה לא ישנתי כל כך טוב, בעיקר כי תמר העירה אותי מוקדם ולא הצלחתי לחזור לישון. מתישהו בבוקר מוקדם לקחתי אותה לסלון והנקתי אותה. הבריקסטונים התחזקו, ושמתי לב שהם באים כל חמש דקות. אבל ברגע שהיא נאותה להתנתק מהציצי הם הפסיקו.
מאוחר יותר בבוקר כולם קמו, והאיש שלי לקח את הרשימה ברצינות. חיבר את החלק של השידה והסתובב בבית ועשה כל מיני דברים. מצא את הבריכה והוציא אותה, ואני הבאתי את המשאבה שמתחברת לאוטו. קבעתי לי תור למספרה (בכל זאת, לא הסתפרתי מאז הקיץ ולא רציתי שהילד יבהל), וגם לאיש קבעתי תור לשעה מאוחרת יותר. הלכתי למספרה, צרצורים פה ושם. המשכתי לסופרמרקט לקנות ממתקים למשלוח המנות שמאיה אמורה להביא למסיבת פורים בערב. משם המשכתי למאפיה ולסופר אחר וקניתי עוד כמה דברים, והביתה. ושם התברר לי שיצר הקינון של האיש גרם לו לנפח את הבריכה (מה שלקח שעה וחצי. טוב שיצאתי לסיבוב), ולעשות עוד כל מיני דברים בבית. אכלתי משהו וניסיתי להרדים את תמר בהנקה... הצרצורים חזרו והיא נרדמה אבל לא הצלחתי להשכיב אותה ונהייתי עצבנית... ואז האיש חזר מהתספורת שלו (שלקחה הרבה פחות זמן). פתאום, כאב מפלח בגב התחתון, בצד. לא זוכרת אם ימין או שמאל. אבל זה לא כאב של ציר, בהתחלה זה הרגיש כמו ציר אבל זה לא עבר והלכתי אל האיש שיעסה לי קצת את המקום ואחרי שתי דקות זה עבר. ואז הסברתי לו שדי לי ואני הולכת לנסות לישון קצת.
היתה לי הרגשה קצת מוזרה. לא הצלחתי להרדם מיד, וגם זכרתי שהלידה של תמר התחילה ממש אחרי שנמנמתי רבע שעה. נרדמתי לממש מעט זמן (5 דקות?) והתעוררתי. ציר קטן בגב. החלטתי להמשיך לשכב, ולנוח, כי לא ישנתי מספיק. עוד איזה ציר מגיע. חיכיתי קצת והלכתי לשרותים.
<במאמר מוסגר, מה שקרה בלידה הקודמת – ישנתי קצת, התעוררתי מצירים לא כואבים, אבל עקשנים, שמגיעים מהגב. הלכתי לשרותים, שם פגשתי את הפקק הרירי, והצירים כבר כאבו בצורה שאי אפשר להתעלם מהם ובעצם תוך שעתיים מהציר הראשון שהעיר אותי – תמר נולדה. הפעם פשוט חיכיתי לפקק. הבנתי שככה הגוף שלי עובד, פקק משתחרר, יש לידה>.
אז הלכתי לשרותים, בציפיה לראות משהו על נייר הטואלט בניגוב. ואכן, סימן קטן לפקק שרק מתחיל להשתחרר. החלטתי שהיום תהיה פה לידה. שמחתי שהבריכה מנופחת (והאיש עוד יותר, כי בזמנו לא ידעתי שלקח לו שעה וחצי לנפח אותה...). הסברתי לאיש שמשהו מתחיל. ושכדאי למצוא סידור לבנות. התכנון המקורי היה שחברה שלי תגיע אלי וניסע יחד למסיבה שאליה הזמנו גם את הבת שלה, ובזמן המסיבה נשתה איזה קפה ונאסוף את הילדים מהמסיבה בערב. ברור שכל התכנון הזה עכשיו השתנה. ביקשתי מהאיש שיתקשר אליה ויבקש ממנה להקדים, כדי שהיא תוכל לקחת את כולן בעצמה... בינתיים התקשרנו לגננת של המשפחתון של תמר אבל הסתבר שכלתה ילדה ביום ששי והיא אצלה בבי"ח. אז עברנו ל plan B והתקשרנו לבייביסיטר וביקשנו ממנה שתגיע להיות עם תמר. בינתיים צירים לא מאוד כואבים אבל כאלה שזקוקים לתשומת לבי. בינתיים לא קראנו למיילדות. בזמן שחיכינו לבייביסיטר, חיטאתי את הבריכה, כשתמר עוזרת לי ומדי פעם אני עוצרת להתנועע עם הציר ולנשום. היא הגיעה בסביבות 17:30 ואנחנו הסתגרנו בחדר השינה עם המוזיקה מהלפטופ והכדור, כשהבריכה ממתינה למילוי. כל ציר דורש ממני נשימה ואני מתנועעת על הכדור. ומחליטים להתקשר למיילדת. היא מתקשרת חזרה ומדברת עם האיש ואומרת שהיא בדרך. בינתיים הצירים מתחזקים ואנחנו מחליטים למלא את הבריכה... אני מספיקה לעדכן חברה במסנג'ר על ההתפתחויות, והופה למים.
במים יש לי הרגשה שהצירים מתרחקים קצת, אבל עדיין שם. אם אני נשענת אחורה ונרגעת, לוקח לציר הבא קצת יותר זמן להגיע. אם אני זקופה/משתעלת, מיד מגיע עוד ציר, והיד של האיש על הגב התחתון שלי כבר נחוצה כמעט בכל ציר. לפעמים ישיבה תוך כדי תנועה במים עוזרת.
המיילדות מגיעות, בודקות קצת בדופלר. אחת מהן מבקשת לבדוק את צואר הרחם. אני מסרבת. הן מסבירות שהבדיקה היא כדי לוודא שמדובר בראש. לי אין ספק שהבחור לא שינה תנוחה ואני יודעת שמדובר בראש, ומסרבת. הן לא נלחצות, וממשיכים הלאה. הצירים מתחילים להתחזק, כל ציר דורש יד חמה על הגב + תנועתיות שלי + קולות נמוכים שלי. ויש הפוגות בין הצירים, ואם אני רוצה הפוגה קצת יותר ארוכה, אני נשענת אחורה ומנסה לנשום. בין לבין אני מפעילה את האיש – כוס מים/מגבת/טישו. הצינון והשיעול לא בדיוק עוזרים, ולרוב אני לא מצליחה לשאוף דרך האף בזמן ציר, אבל ברגע שהתחלתי להיות ווקאלית, שומדבר מזה לא הורגש או שינה לתהליך. הספקנו אפילו להוסיף מים חמים לבריכה. היה לי מאוד מוזר ללדת בכזה קצב, זמן לנשום בין הצירים ולא לידה מוטרפת בלי הפוגות ובלי שליטה.
בינתיים הילדות חזרו הביתה. האיש קרא גם לדודים שלו כדי שהבייביסיטר לא תהיה לבד עם שלושתן, ובעיקר לוודא שהן לא עולות למעלה לחדר השינה שלנו. הם ארגנו להן ארוחת ערב ומיד ירדו למרתף לשחק (ולסגור את הדלת. בדיעבד הסתבר שהן לא שמעו ולא ידעו מכלום).
והצירים מתחזקים, ובכל ציר הקול שלי הולך ועולה, כואב יותר, אני מתנועעת יותר, וזקוקה ליותר לחץ בגב התחתון. באיזהשהו שלב אמרתי לאיש שהוא לוחץ חזק מדי ושיעזוב, אבל אז התברר שהחזק מדי הזה מגיע מבפנים ובעצם אני כן צריכה את היד שם כמה שיותר חזק. ושוב, בין הצירים יש הפוגה. כמה מוזר.
(ואז "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי מתנגן מהמיקס בלפטופ, ובדיוק בהפוגה הצטרפתי אליו "אמא שרה לבן בלילה... אמא כאן לידך כל הזמן" והמיילדות מתלהבות שאני שרה בין הצירים ולפני שאני מספיקה להסביר שזה בגלל המילים, מגיע עוד ציר שמקפיץ אותי חזרה לתנועה על הברכיים בהשענות קדימה על דופן הבריכה כשהאיש תומך לי בגב ואני צועקת אהההההההההההה)
והצלילים שיוצאים ממני לא יכולים לצאת ממני בשום מצב אחר, ואני משתדלת לפתוח את הפה כמה שיותר ולדמיין את הפתיחה של צואר הרחם ואת הראש יורד והנה הילד שלי מגיע אלי.
ועוד ציר אחד כזה ארוך וחזק והמי פוקעים ואני מרגישה את הראש יורד ומתחיל להתקדם ליציאה. עוד ציר ויש הכתרה. חצי ראש בחוץ, אצלי ביד. המיילדות יודעות שבלידה הזאת לא נוגעים אלא אם הן רואות משהו שדורש התערבות. חושך, והן מאירות עם פנס לתוך המים ובעצם לא רואות הרבה.... והראש בחוץ (אני מדווחת להן), ואני נושמת וכבר לא צועקת. ומחכה לבחור שיצא. אהההההההה והוא בחוץ, אני מכניסה שתי ידיים לתוך המים ומרימה את הילד שלי אלי. אההההההההההההה.... כמה חיכיתי לרגע הזה.
20:30 ואני אמא לארבעה.
והוא בוכה, ואנחנו מחכים קצת במים, חותכים את חבל הטבור שכבר הפסיק לפעום. ואני יוצאת כדי ללדת את השיליה ולהתמקם על המיטה ולהניק.
האיש, כל הכבוד לו, תוך כמה דקות מרוקן את הבריכה כדי שאפשר יהיה להביא את הילדות כמה שיותר מהר. הקטנצ'יק מחובר כבר לציצי והילדות באות לחזות באח הקטן והטרי שלהן. תמר מיד מתחברת לצד השני (שידוע בכינויו "צד שני"), ואחרי חצי שעה בערך הן הולכות לישון.
אני והילדון נבדקים. הכל בסדר. הפרינאום בסדר, יש קרע קטן למעלה שלא דורש תפירה. הבחור מצידו שוקל 3570גר', התינוק הכי גדול שלי. שנולד בשבוע 39+0, ולא חיכה לסבתא ולדודה שלו...
למחרת בערב סוף סוף הוחלט ששמו יהיה נדב.
הוא מתגלה כתינוק מתוק, רגוע (אם כי קצת פלטן), שמאז שהגיע החלב אפילו ישן מדי פעם בין הנקות. ואנחנו משפחה בת שש נפשות.

[ילדת_טבע*]

מזל טוב, שוב!
תראי מה זה, בסוף את אפילו זוכרת איזה מוסיקה שמעת...
פוסט קל ומדהים.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מזל טוב! מעורר צמרמורת, דמעות והשראה! איזה שם יפה ואיזו יולדת מדהימה.

[ה_עוגיה*]

מזל טוב אמאל'ה ארבעה @}

[ניצן_אמ*]

איזה מקסים ויפהפה... תודה ששיתפת
מזל טוב לכולכם!
נדב, ברוך הבא! אחלה משפחה בחרת לך!
@} @} @}

[אמא_ללי*]

איזה יופי של לידה! בהחלט
מעורר צמרמורת, דמעות והשראה!

המון מזל טוב לכולכם

[לוטם_מרווני*]

שם מלא אהבה, נדב.
ברוך הבא למשפחה נפלאה!

מקסימה, את. ריגשת אותי מאוד. איזו לידה שווה. עשית לי חשק.

[בשמת_א*]

איזה יופי של סיפור לידה! מזל טוב!

[אמא_של_נוקי*]

נפלאה את! סיפור נהדר. ברוך הבא נדב, נשמע שיש לך אמא ומשפחה מקסימות.

[אום_שלום*]

סיפור מקסים @}

[טלי_מא*]

[עולם_חדש_מופלא*]

סיפור מרגש ומקסים.
מזל טוב

[סבטקסט_כפול*]

מזל טוב ופוסט לידה נעים

[גילית_ט*]

_איזה יופי של לידה! בהחלט
מעורר צמרמורת, דמעות והשראה!
המון מזל טוב לכולכם_

[לירי_יער*]

וואו איזו לידה מקסימה ומרגשת
מזל טוב שפע חלב
ומנוחה שלמה לרצפת האגן שלך

[מי_מה*]

מזל טוב! בריאות , נחת ושמחה לכולכם. איזה יופי של סיפור לידה וכל הכבוד לך שככה הבאת אותו בחתיכה אחת בלי למתוח. מקסים מקסים. וגם השם.

[עולם_ומלואו*]

מזל טוב!

[סלט_פירות*]

תודה על הברכות @} והמחמאות
אני ממש מרגישה שזו התגשמות חלום, כמו שלידה צריכה להיות. אמנם לא לבד ואנאסיסטד, אבל בדיוק מה שרציתי.