באופן טבעי

אני פותחת לכבודך את הדף הזה אחותי האהובה
עניינו בנושאים שנידונו כאן רבות ואני מזמינה את מי שמכיר וזוכר לתת שמות דפים עם דיונים שיועילו ל:
אשה שילדה לפני שלושה חודשים תינוק נפלא ומתוק ואהוב
רוצה יותר מכל דבר להיות איתו בבית
עבדה בעבודה מאד מחייבת- מצפונית בעיקר, שלוחצת על חזרה (נדהמו בעבודה כשהיא הודיעה שכנראה תישאר עוד שלושה חודשים, והיא לא אמרה שנה כי פחדה שיקבלו שם התקף לב.)
לא חייבת כלכלית לחזור לעבודה
כל חברותיה, או שלא ילדו, או שילדו ושלחו כמעט מיד למעון כי הן "לא רוצות להיות רק אמא" - ואלה דווקא בחורות נבונות שהיא אוהבת מאד.
ויותר מכל - הבדידות. ההתמודדות עם העולם שלא מבין מה היא עושה עדיין בבית, הצורך להפגין דעות מוצקות על הורות בבית עוד לפני שהצליחה לגבש אותן, התהיה המתמדת אם זה טוב לו ככה, אמא שלא יוצאת כמעט מהבית, לא מעשירה את עצמה, וגם אם היא כבר רוצה לצאת, לא כ"כ יש לה לאן, כי כולם בעבודה או בלימודים.

הפניות לדיונים מעשירים ותומכים יתקבלו בשמחה, וכמובן שגם עצות טריות וחדשות (-:
תודה

נשים בחינוך הביתי
מימוש עצמי בחינוך ביתי
הורים בחינוך ביתי
זמן לעצמי בחינוך ביתי
חינוך ביתי ועבודה מהבית
בעיות של אמהות בחינוך ביתי
ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה

מתוך מדור מפגשים (יש שם עוד):
מזמינים אותכם להפגש אצלנו בשכונת נווה עמל בהרצליה.
הילדים שלי ילידי אוק' 2005 וינואר 2008.
גרים בבית עם חצר ויש גן שעשועים ליד הבית.
נשמח להפגש עם ילדים (והורים) מכל הגילאים.
יש מתעניינים?
איזה יום מתאים לכם?
בואו ננסה השבוע את יום ד' 30.1 בסביבות 10:00
099583349 0523864319

מתוך מדור מפגשים :
כל יום שלישי
מפגש חינוך ביתי בפארק הלאומי
מ-11:00 בצהריים, ועד צאת הנשמה
להביא: מים, אוכל , כובעים, צעצועים, בימבות, מחצלות,
והרבה מצב רוח טוב!!!
במקום בו היה יום העיון.
חונים בחניון הקרוב לספארי.
נכנסים לתוך הפארק בשער התותים,
הולכים 2 דק' עד חורשת האורנים ורואים מצד ימין
מחצלות עם אמהות שלופות הציצים

עוד מתוך מדור מפגשים:
שלום.אני אמא לבן 3.5 בגן ובת 1.10 איתי בבית. אני גרה ברמת השרון ומעוניינת להקים קבוצת אמהות שתפגש פעם בשבוע על בסיס קבוע לפעילות משותפת
אשמח אם תצרו קשר
שלומית 0544331164

אחות יקרה.
איזה רעיון למתנה.
שתתחיל לקרוא את כל הדפים והבלוגים על חינוך בייתי...
הערה: לפני שאת מעתיקה לפה הודעות ממדור מפגשים כדאי לבדוק שהן עדיין רלוונטיות, שהמשפחה הנדונה עדיין בבית ומעוניינת...

הרשימה הלבנה
הרשימה הצהובה

באתי כי הוזמנתי
אין לי שום עצות - אבל אני שמחה לתמוך ולעודד כל אמא שרוצה ליהנות מהתינוק שלה בזמן הכי חשוב בחיים. מי ש רוצה להיות עם התינוק, אני רצה לעודד אותה להקשיב ללב שלה, לחבק אליו את תינוקה המופלא והאהוב לתקופה שלא חוזרת, ולא להקריב את עצמה למען אחרים.

תודה לכן על התגובות.
ותודה לאחותי האהובה על המתנה.
זה בעצם מה שהכי חסר לי, אנשים שיבינו שאני רוצה להישאר עם הילד שלי, שהוא כזה פצפון,
אבל שגדל מהר ויהיה אפילו עוד יותר בלתי אפשרי לעזיבה בהמשך, אני מאמינה.
זה נראה לי כ"כ בסיסי עד שאני לא מצליחה לשים את זה במילים, בשיחות עם רוב האנשים.
רובם אפילו לא מתחילים להבין, מדברים מתוך ההשקפה הרווחת שאני בעצם בחופשת לידה זמנית.
האמת היא, שאני לא בעניין של להתווכח עם אף אחד, רק להתגבש עם עצמי.
זקוקה לכם שתהיו "הקונטרה" מול כל השאר, אצלי בראש.
תודה.

יכולה לספר לך על עצמי ולהבין את מקומך, עבדתי בעבודה טיפולית (אולי קשור או דומה למצפונית) וילדתי לפני 10 חודשים את בני הראשון. לפני הלידה העבודה היתה רוב חיי והלידה שינתה את הדברים באופן משמעותי. לפני כשנה לא הייתי מאמינה שארצה או שאוכל להיות כ"כ הרבה זמן בבית עם בני. ולא שזה קל, לא היתה לי אג'נדה מראש ועדין אין לי תכנית ברורה , רק תחושה שזה הבן הקטן והחמוד שלי, שחיכיתי לו הרבה זמן ואני רוצה להנות ולגדל אותו ואין לי כוונה או יכולת נפשית ורגשית למסור אותו לידיים של אדם זר שיטפל בו בשעה שאני אלך לטפל באנשים אחרים (זרים). ולכן אני רוב הזמן איתו בבית ועובדת כמה שעות בשבוע הוא מבלה אותם עם אבא/ סבתא/סבא שלו. כמה זמן זה עוד ימשך? קשה לי לומר אבל בינתיים זה ככה, זה טוב ולא תמיד קל. אני מרגישה שהסביבה דוקא מקבלת את המקום שלי כאם בבית איתו, אבל לא מקבלת את זה שהילד עוד לא בגן "כי זה יחסר לו, יווצר לו פער, הוא צריך את חברת הילדים וכו'". אני ממקומי ה"מקצועי" והאינטואיטיבי בטוחה שכרגע בגילו הצעיר הכי טוב לו איתי בבית.

תשמעי, למה בכלל לחשוב על העתיד או על הקונספציה? עכשיו התתינוק קטן וזקוק לאמא שזקוקה לו, אז אתם נשארים ביחד. מחר נחליט לגבי מחר. וכם תינוקות, מחר זה ממילא העתיד הרחוק והבלתי ניתן לניבוי.

"מתי תחזרי מחופשת לידה?"
"כשיגיע הזמן הנכון"
"מתי יגיע?"
"אין לי מושג. כשיגיע אני אספר לך"

(התינוק שלי בן חצי שנה ובאמת אין לי מושג מה יהיה, אפילו עוד שלושה או ארבעה חודשים)

מה שכן, מאוד לא אהבתי את המילה "בבית". באופן אישי, היא תמיד מעלה לי את הלחץ-דם. מה בבית? אני לא נשארת בבית יום אחד רצוף. יש לי פגישות, יש לי קבוצות, יש לי מפגשים, יש לי עניינים. נכון שפה (אוסטרליה) תרבות ה אם-כעיסוק-ראשי יותר מפותחת מאשר בישראל, ונכון שהתינוק הפרטי שלי במשך תקופה ארוכה תבע להיות בחוץ, אז זה המקום ממנו אני מדברת...

אני עם הבן שלי כבר שנה ושלושה חודשים, ואני תמיד מתמודדת מול תגובות עוינות.

מזכירה לעצמי שוב ושוב שזה לא החיים שלהם - הם שלי.

שלום לך,

אני רוצה להתיחס למשפט שכתבה אחות בפתיחה - לא רוצות להיות רק אמא.
באמת, כשאת (אני) קולטת שלא עשית כלום היום חוץ מלהיות, לשרוד, לא להספיק כל מה שצריך, ובטח שלא התפנית ל"אקסטרות" (למשל שיחת טלפון עם חברה), זה יכול לבאס.
אבל כשהילדים גדלים, גם אם את "רק אמא", לא ניתן לחמוק מלמלא את הזמן בעוד דברים.
חכי-תראי. ואז תוכלי לומר להם. "מה פתאום! אני לא רק אמא!", וכשישאלו מה את עושה, יהיו לך תשובות. אבל לא תמיד ישאלו, כי ה"אני לא רק אמא" ישמע בטוח בעצמו.

"מתי תחזרי מחופשת לידה?"
בעבודה באמת צריכים לדעת, כדי להתארגן בהתאם וגם להיות הוגנים כלפי. אני לא יכולה סתם להגיד "אני בשאנטי שלי עכשיו" , ומצד שני, להתחמק ולגמגם בטלפון גם לא אופציה נעימה (וזה מה שאני עושה.)
וזה עוד בלי לכתוב על התחושה המוזרה שאני לא "מביאה כסף" יותר, קצת כמו "עלוקה" על בן הזוג וההורים, והתחושה שכולם שואלים "עד מתי" מאחורי הגב שלי. (במשפחות שלנו כל הנשים עובדות, הילדים למעון, ולא רחוק היום שיעירו לי כי אני בטוחה שזה מפריע.) למרות שאני יודעת שזו לא "התפנקות" לטפל בתינוק, מסביב כולם חושבים ככה וזה קשה מאד.

במצב דומה, האם את ובן זוגך בראש אחד?ואם לא אז כדאי לברר ביניכם את הענין, אם אתם בראש אחד אז קל יותר להתמודד עם תגובות של בני משפחה רחוקה או קרובה. לגבי הנושא הכספי אני חושבת שמעבר לחשיבות של השהות שלך עם הילד מבחינה רגשית עבורו והתרומה לכך לעתיד שלו (ששום מעון או מטפלת לא יוכלו להחליף), אם אכן היית חוזרת לעבודה הייתם משלמים עבור מעון או מטפלת וזה היה עולה לכם כסף ולכן השהות שלך איתו בבית בעצם שווה כסף במובן הזה, לדעתי היא שווה הרבה יותר מכך. בהצלחה.

לא הספקתי לקרוא את כל התגובות
אבל הבנתי שאת רוצה להיות עם התינוק שלך
בהקשר הזה מציעה לך להמשיך עם הרגשות שלך
ואת יכולה גם לדמיין איך הוא ירגיש אם תעזבי

לחברות אני משתדלת לתת רק שתי עצות:

1. להקשיב למה שהן מרגישות. להעביר במסננת הביקורת את כל העצות.
2. לדאוג לעצמך הכי טוב שאת יכולה: שינה, מקלחת, להתלבש (כולל איפור ונעליים...) ולצאת כל יום, אפילו לדשא, אפילו רק לכמה דקות, אפילו אם כבר עשר בלילה ועדיין לא הספקת לצאת...

אני לא מסכימה שזה רק יהיה יותר בלתי אפשרי
אני חושבת שילדים מפתחים עצמאות במיוחד אם מאפשרים להם את החופש הזה

מאחלת לך הנאה בדרכך החדשה

גם אני מוצאת את עצמי מגמגמת מול העבודה, מרגישה שממש משקרת להם, למרות שבאמת לא החלטתי עדיין.
כשאני חושבת על העבודה, אני באמת אוהבת את המקום, ואת התפקיד שלי.
אבל מה לעשות שמבט אחד בפיצפוני מבהיר לי מה אני רוצה באמת? הרבה יותר? אבל אולי זה ישתנה? אולי יבוא יום שאני אעדיף לעבוד מאשר לשהות איתו כל היום בבית?
אני לא יודעת! לפעמים אני חושבת להתפטר מהעבודה רק כדי לסיים את הדילמה... ואז באמת למלא את העולם שלי בדברים שהם יחד איתו.