פתח לשינוי

מן בעיה-->פתרון . בלי יכולת להשאיר משהו באויר באמצע רק כמחשבה,רק כתחושה.
נדמה לי שזאת הייתה כוונתה של אמאץ, אף שניסחה קצת אחרת.
וזכור לי שקראתי כך פעם, שזה מעין דפוס חשיבה גברי.
ובאמת בלידה של הקטן שלי, כשהכול השתבש וחרג ממה שרציתי, הזהרתי את בעלי שאני לוקחת לי פרק זמן של התפרצות בכי, ושהוא מתבקש לא להרגיע אותי ואפילו לצאת מהחדר עם נראה לו שלא יעמוד בזה, כי אני צריכה לבכות.

הוא מאוד אוהב אותך, נכון? תמיד ברור מהתיאורים שלך שהוא די יקטוף לך את הירח אם יש צורך, גם אם בעצבים ובפנים מעט חמוצות.

מיכל
זה מופנה אליי?
לרגע לא בטוחה

איך זה מסתדר?
יקטוף לך את הירח אם יש צורך, גם אם בעצבים ובפנים מעט חמוצות

אוהב. למה הכל מסובך כל כך??

וטוב שעצרת אותי לראות

אני לוקחת לי פרק זמן של התפרצות בכי, ושהוא מתבקש לא להרגיע אותי ואפילו לצאת מהחדר עם נראה לו שלא יעמוד בזה, כי אני צריכה לבכות.
(מזכיר לי את הצרחות שלי בזמן הלידה, שבעלי נורא נבהל מהם, ואני אמרתי שבשבילי זה היה נהדר )
דפוס גברי כן, בודאי שלו. וכל פעם לוקח לי זמן לשים דברים במקומם. הרי כוונתו היתה טובה, הוא לא רצה לקנטר, ובכל פעם שהוא ישר נותן לי פתרון כלשהו לבעיה כלשהי כשלא תמיד יש קשר,אני מתעצבנת ונעצבת. כי מה הוא לא מבין?? כמה פעמים צריך לומר? הוא לא מבין שאני ס-ב-ל-ת-י בעבודה. דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה ואריאציות. מה לא מובן פה??

דוקא הייתי במצב רוח טוב ומרומם לפני שכתבתי,למה נכנסתי לעצבים לפתע?

אז למשהו חיובי.
איכשהו נכנסתי לדף פליי ליידי וקראתי טיפה. ואז בהנף של רגע החלטתי להעביר סמרטוט במטבח. יש לנו רצפות כאלה מעצבנות שכל טיפת מים רואים, מוכר כן?
אז תמיד אני אומרת שאנקה, בסוף המקסימום שיוצא לי זה לטאטא , אם בכלל(חוץ מפעם בשבוע שאז מישהו מאיתנו שוטף). וזה מתלכלך כל כך מהר, וכידוע הבית קטן ופה זה עיקר הבית וממש מפריע לי בעיניים ומציק בנשמה. אז פשוט לקחתי כוס שפכתי מים על הרצפה לקחתי סמרטוט על מגב ושפשפתי קצת. 'מרחתי' את הרצפה כמו שאומרים. ככה איך שזה בלי לטאטא בלי להזיז כסאות בלי לפנות. בצד אחד יש פליימוביל מפוזר אז פשוט קצת דחפתי אותו הצידה עם הרגל וניקיתי ליד, הוא עדיין עומד פה, נעליים זרוקות, כדור ועוד כמה חלקי משחקים. אבל הרצפה נקיה. ועכשו יותר נעים לי בעיניים:-) . וזה לקח לא יותר מ3 דקות.

הקטנה מתחילה "לעזור" לי. היום ניסיתי להכין משהו, והיא שיחקה כמה דקות בהתחלה על הרצפה ואז כמובן רצתה עליי, מכיוון שרציתי לסיים בכל זאת, אז נתתי לה לעזור לי. נתתי לה ביד והלכתי איתה למקרר להחזיר, שמתי לה קליפס ביד וסגרתי על השקית, נתתי לה כף ונעזרתי איכשהו כדי לשפוך ממנה. היא היתה כל כך מרוצה. חייכה מאוזן לאוזן. מצחיקה. פצפונה כזאת וכבר היא מרוצה להיות שותפה ועוזרת. בכלל,כל היום היא מנסה להחזיר לאנשים את החפצים שלהם,בעיקר נעליים,אבל גם חפצים אחרים. מחזירה לנו בכוח גם אם לא ממש צריכים באותו הרגע (כמו הבדיחה על אלה שעוזרים לזקנה ומעבירים אותה את הכביש אפילו שהתנגדה)
אולי זה יעזור לי קצת,אפילו שלוקח פי שמונה זמן להכין משהו קטן.

מתוקה

סחטיין על החיובי.
גם אני יותר ויותר שוטפת ככה את הרצפה, רק שאני קוראת לזה לנגב את האבק. הרי אם הייתי מנגבת כך אבק ממדף זה היה לגמרי מוצלח, וברור שאין צורך כל פעם לקרצף עם סבון. אז למה הרצפה שונה? רוב הזמן רוב הלכלוך עליה הוא באמת רק אבק (אחרי שמטאטאים).

החלטתי להעביר סמרטוט במטבח
כל הכבוד לך! אני גאה בך (-: יישר כוח

על ההעזה לעשות משהו קטן ונטול פרפקציוניזם.

נהניתי לקרוא.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נדמה לי שזאת הייתה כוונתה של אמאץ, אף שניסחה קצת אחרת.
אכן

אמאצ

_החלטתי להעביר סמרטוט במטבח
כל הכבוד לך! אני גאה בך יישר כוח על ההעזה לעשות משהו קטן ונטול פרפקציוניזם._
אורי, תדעי שאת ענקית.
אני מקנאה בך

(והלוואי עלי...

)

אני ממליצה להיענות לתחושה שלך להשאיר אותו אצלך, אם אפשר במנשא ממש צמוד אליך, לפחות לנסיון כזה של כמה שבועות, ללמוד להגיד "לא. אני צריכה אותו עכשיו". אז מה אם זה יראה להם מוזר. האמת היא שהאמא זקוקה לקרבת התינוק בדיוק כמו שהתינוק זקוק לקרבת האמא. בגיל כזה הוא עדיין לא יודע "להעדיף אותך בקול רם", זה בא אחר כך, וזה יבוא, את תראי, אבל עכשיו את זקוקה לו, וזה לא פחות חשוב.
הגעתי מתוך גריין לדף צנצנת הכותל
ובמיוחד נגע בי
האמת היא שהאמא זקוקה לקרבת התינוק בדיוק כמו שהתינוק זקוק לקרבת האמא

מרגישה שבאופן טבעי עברתי שלב כלשהו. מה שקרה בכוח בעבר הגיע טבעי עם הקטנה כשגדלה קצת.
עם הגדולים הרגשתי שאני נקרעת מהם בכוח כדי לחזור לעבודה. וזה היה לי נורא נורא קשה,ולא רק בגלל ששנאתי את העבודה. הפרידה מתינוק שלי והתרחקות ממנו היתה קשה. וכשהם קטנטנים גם יציאה לכל דבר שהוא,אפילו ליוגה לשעה וחצי זו תחושה של פרידה וקשה לי וכשאני חוזרת אני ממהרת לדבוק בחזרה בתינוק, גם אם היציאה (לזמן קצר!) תורמת לי בסופו של דבר. ההנקה כמובן מאוד מאוד ממחישה את זה, שלא באמת אני יכולה להתרחק לאורך זמן, שלא נועדתי להתרחק לאורך זמן מתינוק שלי.
והנה עכשו אני מרגישה שיש כבר קצת יותר רווח, שאם אסע לכמה שעות והיא תשאר בידים אחרות אוהבות זה יהיה לגמרי בסדר מצד שתינו. וההנקה גם כן ממש לא מפריעה כי היא אוכלת יופי בזמן שאני לא נמצאת, וגם טווח הזמן שהיא מחזיקה בלי אוכל התארך (היה בוקר אחד שקמנו ולא שמתי לב שלא הנקתי אותה כי מהרתי לטפל בילדים, והיא בכלל לא התלוננה, פשוט התעוררה וקמה לשחק עם הילדים, ורק אחרי הרבה זמן פתאום קלטתי שדבר לא נכנס אל פיה).
שבוע שעבר זה היה לי נסעתי לכמה שעות והיא נשארה עם אחותי ואז עם בעלי, וכשחזרתי שתינו שמחנו,אבל זה לא היה אותו ניסיון חיבור למשהו שנקרע כמו כשמתרחקים מתינוק קטן, זה היה בסדר שיש רווח. זה גם מגיע יום אחד.
וכמובן יש את המקרים שהיא הולכת לה לאנשים אחרים ומסרבת לבוא אליי, ומעדיפה את בעלי עליי.

עוד דבר שעלה לי בהקשר של הצורך של אמא בתינוק זה בלילה. באמת נעים לי שהיא ישנה לידי, אני נהנית לחבק אותה אליי בלילה בהנקה (כל ההורמונים זורמים טוב כנראה:-)). אני כמובן גם נהנית לישון לבדי ולהתכרבל לי בנוחות על כל המיטה בזמנים אחרים. אבל בהחלט אני מרגישה לפעמים זקוקה לנוכחותה על ידי. ואיתה לראשונה מצאתי את הדרך לישון בנוחות אפילו כשהיא איתי. עם הגדולים זה היה יותר קשה לי להתארגן,למרות שזו אותה המיטה בדיוק.

הערב נרדמתי עם הילדים ואז קמתי והתקלחתי וחיפשתי לי מה לאכול. מכיוון שכבר אכלתי מספיק שטויות היום רציתי משהו אחר,אבל לא היה לי כוח להכין 'משהו'. וחשבתי ששום דבר לא יהיה רציני ולא ישביע
בסוף, במקום להמשך שוב לשטויות,הכנתי חביתה משתי ביצים עם בצל וגמבה (חתיכה שנותרה במקרר) וסלט מחתיכות אבוקדו,בצל וגמבה (אותם אינסטרומנטים), , קצת שקדים, שמן זית,לימון, גרעיני דלעת.
היה יותר טעים מכל השטויות שאכלתי היום...

גם בענייני אוכל של הילדים יש שיפור בעיניי
בעיקר מצד האנרגיות והכעסים שלי

הלחם האחיד קיים אצלינו,אבל כבר לא מונח על השולחן אלא אני שמה טיפה רחוק מהעין, והם צריכים לחשוב עליו ולבקש אותו. אבל הוא קיים והשלמתי איתו ועם זה שהילדים שלי אוכלים אותו באופן שוטף מאוד. פחות כעס.
הגדולה לפעמים מסכימה לאכול מאוכל אמיתי. גם קציצות ועוף ומרק ולא רק פסטה. אני תמיד מציעה מה שיש,ואם היא לא רוצה אז אני אומרת לה שזה מה שיש והיא יכולה לקחת לה משהו אחר (גם אם זה אומר לחם אחיד). כשאני לא נלחמת,גם האנטי שלה קצת שוכך
הקטן אוכל כמויות קטנות אמנם אבל מסכים לאכול אוכל אמיתי ברוב הימים,
והקטנה אוכלת ממש מצויין. מעט מאוד ג'אנק נכנס אל פיה (רק לעתים יותר רחוקות כשהיא מקנאה בגדולים ולא הסחתי את דעתה ולקחתי אותה למקום אחר)
ירקות הם לא כל כך אוכלים, לפעמים במרק,לפעמים מלפפון/עגבניה/גמבה- די נדיר. אני גם לא מצליחה להגיע לזה ולא משקיעה בזה כי לא מספיקה,והם ממילא לא אוכלים אז זה הדבר האחרון שמגיעה אליו. טעון שיפור אבל זה מה יש כרגע.
פירות הם אוכלים ודי אוהבים. למסגרות כמובן הם לוקחים (הקטן לא תמיד אוכל,די בררן לצורה,רמת בשלות ומרקם מדוייק של הפרי). הקטנה אוכלת בבוקר לרוב
ואחה"צ אני חותכת להם צלחת פירות חתוכים (כיום הולך בעיקר תפוז. הקטנה אפילו אמרה: 'פוז'

) והם כולם יושבים ואוכלים. ומאוד מרוצים מההווי (לפעמים גם יש חבר), במיוחד הקטנה שאיכשהו רוב הארוחות לא יוצא לה ממש ביחד איתם.

כמובן יש גם חטיפים וממתקים מכל מיני גורמים ואירועים. אני אומרת הרבה 'לא' על בקשות שלהם אבל גם מוותרת לפעמים. יותר רע לי עם עצמי על זה שאני אומרת 'לא' מאשר על זה שאני מסכימה. לא יודעת למה

אבל בגדול רמת ההתעסקות שלי עם האוכל הן בראש והן בפועל פחתה וזו הקלה גדולה. פחות אנרגיות.

והנה עכשו אני מרגישה שיש כבר קצת יותר רווח, שאם אסע לכמה שעות והיא תשאר בידים אחרות אוהבות זה יהיה לגמרי בסדר מצד שתינו.
התחלתי לצאת ללימודים פעם בשבוע, וזה אכן דומה למה שאת מתארת, גם אם אצלנו לא תקף בשלב זה ש יש את המקרים שהיא הולכת לה לאנשים אחרים ומסרבת לבוא אליי, ומעדיפה את בעלי עליי.
ואני נהנית לישון לבדי ולהתכרבל לי בנוחות על כל המיטה , אבל באמת בלילות הנדירים שהיא פותחת פער גדול, מוזר לי לא לישון אתה. אני חוששת שאני מחסירה ממנה משהו וגם קצת מתגעגעת לחמימות שלה.

יופי לך על ארוחת הערב.
אני בתקופה מדורדרת למדי. מצליחה לצעוד צעד קדימה ומרוצה, ואז צועדת שוב אחורה. אמנם קצת מלקה את עצמי והרבה מתבאסת, אבל עם זאת למדתי ואני מצליחה קצת לזכור שיש תקופות כאלה, ושבטח בעתיד אמצא את האנרגיות ואת המוזה לשפר את התזונ. רק מקווה שזה יהיה בעתיד הקרוב!

כשאני לא נלחמת,גם האנטי שלה קצת שוכך
מעולה!
הבן שלי ייקח מחר לביה"ס קופסת פרות-ירקות לאחר תקופה ארוכה יחסית של הינעלות על כריכים בלבד.

הקטנה אפילו אמרה: 'פוז'
מותק!!!

ואיך לפני זמן לא ארוך תיארת פה דברים כל כך שונים-
שאת חושבת לגמול את הקטנה כי התלות בהנקה מוגזמת,
וגם בקשר לאוכל של הילדים.
מדהים.
זה בטח מהעבודה שאת עושה,
וגם
איזה כיף שיש בעולם מקצב פנימי ודברים משתנים

שאת חושבת לגמול את הקטנה כי התלות בהנקה מוגזמת,
לא השתנו המחשבות שלי בנושא, אני עדיין מתלבטת מתי בדיוק לגמול, וכמה מתאים לי להניק לאורך זמן. אבל לא חשבתי שהתלות בהנקה מוגזמת,בטוחה שזו אני? אני דוקא חושבת שיש צורך להניק לפחות עד שילד יכול בלי זה מבחינת המזון שהוא אוכל. אנחנו די שם,אבל היא עוד מרגישה לי תינוקת מבחינת הצרכים האחרים.
וחוץ מזה שאני נהנית מההנקה ולא רוצה עדיין להפסיק, והתחושה שאני מוגבלת,ממש לא קשורה רק להנקה אלא לזה שאני אמא לתינוקת (ולעוד ילדים,לא יונקים).
וחוץ מזה שלא קיבלתי מחזור עדיין ונחמד לי ביותר כך:-)

ומה שלומך דרדרית? איך הולך לך? לכם? ספרי משהו

הבן שלי ייקח מחר לביה"ס קופסת פרות-ירקות לאחר תקופה ארוכה יחסית של הינעלות על כריכים בלבד
כשהוא לוקח את זה הוא מרגיש שבע? כי לבת שלי זה לא מספיק, זה גם לוקח יותר זמן לאכול כדי להרגיש מלא וגם ככה היא איטית ורוצה כבר לצאת להפסקה.

אופס, כנראה שהבנתי לא נכון.
קראתי לפני זמן קצר חלקים נרחבים מהדף הזה ונשאר לי רושם כזה. כנראה לא ירדתי לדקות דעתך.

אגב, כשכתבתי מוגזמת לא התכוונתי מוגזמת לילד, ודאי שלילד זה טוב. זה גם לא חייב להיות סותר הנאה מההנקה, בעיני.
לפעמים הנקה מהנה אבל ילד רוצה כל שניה ותלוי בזה להרגעה והרדמה.

תודה שאת מתעניינת בי ובחיי....
הפיצית ואני גודלות.
אוהבת את הרכות הזו של ההתחלה שמייצרת גם בי רכות.
פחות אוהבת את העייפות של אחרי לידה שמורגשת יותר עכשיו אחרי חודש, ומייצרת בי עצבים על הגדולים...
עשית לי חשק לכתוב בדף שלי...

כשהוא לוקח את זה הוא מרגיש שבע?
באופן מפתיע בתקופה שהיה לוקח קופסה כזאת יותר פעמים בשבוע משלקח כריך, היה מדווח שתכולת הקופסה משביעה יותר מהכריך. והרבה פעמים אפילו לא סיים את כל מה שארזתי לו. גם היום לא גמר הכול, אבל לא היה טעם לשאול אותו אם שבע או שפשוט לא היה לו חשק או שרצה כבר לצאת להפסקה , כי היום זה יום שנשאר לחוג מיד אחרי הלימודים, ולוקח גם קופסת ארוחת צהריים.

נוכחות עם ילדים
נמאס לי להיות אמא

נוכחות עם הילדים

חושבת
אם לא היה את העולם בחוץ שקורץ את קריצותיו לכאורה (כי לא בטוח שהם כל כך קורצות,רק שהעולם טוען שהן קורצות)
האם הייתי שלימה עם ההשארות הזו בבית לגמרי? האם הייתי מרגישה טוב למרות כל הקשיים?
ועוד 'אם' אחד - אם בעלי היה לגמרי מעריך את היותי בבית,הם מבחינת התוכן והן מבחינת כמה עבודה שזה וכמה שזה תורם לילדים, האם אז הייתי שלימה עם זה? האם אז הייתי מרגישה טוב?

זה כאילו לא משנה, כי מה אכפת לי מה חושבים ובלה בלה,אבל אם אני מנקה את זה מה נשאר? האם נשארת עדיין אי נוחות וטרוניה או שזה כבר בסדר ומונח במקומו והכל טוב?
(כמובן שצריך גם לנקות את עניין הצורך הכלכלי במשכורת שלי)
לא מצליחה להגיע לתשובה בתוכי

ומייבאת מדף אחר דברים של רק מה
זה שאין לך מענה לצורך לא אומר שהוא לא לגיטימי. את והרצון שלך חשובים כל כך גם אם אף אחד לא רואה את זה.
הלגיטימות של הצורך, הלגיטימות של הקושי
אין לי זמן,אולי עוד אכתוב על זה..

לא מצליחה להגיע לתשובה בתוכי
קשה מאוד לדעת. קשה מאוד להפריד בין הקולות הרוחשים בתוך הראש.
ולדעתי, גם אם היינו מצליחות להגיע לתשובה נקייה, היא יכלה להיות אחרת בפרקי זמן אחרים.
מבקשת להזכיר לך ש{{}}ההשארות הזו בבית_ יכולה לכלול גם חצי יום בשבוע של לימודים כלשהם או כל דבר אחר, שהוא לא טיפול בילדים-כביסה-ניקיון-בישול וכו'. יש תקופות שקשה יותר להגיע לממש את המשהו הזה (בגלל _עניין הצורך הכלכלי , בגלל גיל הילדים, בגלל כל מיני, אפילו בגלל קושי להבין מהו המשהו שאנחנו מחפשות כגיוון וכאוורור), אבל זה לא אומר שלא תבואנה תקופות אחרות, ואולי מוקדם מכפי שזה נראה.

שבוע טוב ואופטימי מלא בהרבה שמחות קטנות!

אפשר גם גדולות כמובן, כן?

אפשר גם גדולות כמובן, כן?

בינתים יש פה מחלות. אני בריאה טפו טפו אבל קורסת
רק עכשו סיימתי טיפטיפונת לשקם קצת את הבית מהיום הזה אחרי שהילדים נרדמו. בברכה ותודה גדולה לקטנה שנרדמה והמשיכה לישון ולא קמה עד כה.
אספתי מלא צעצועים ומלא בגדים ועיתונים וצלחות ועוד דברים לא מקוטלגים, וסידרתי קצת (קצת הרבה אבל נשאר עוד כל כך הרבה) את הבית ההפוך , עשיתי כביסה, שטפתי כלים, ניקיתי את המטבח והשולחן וכל המסביב. זרקתי את הזבל. יש עוד מלא מה לעשות,רק רציתי לשוות לבית מראה כלשהו שאפשר לעבור בו. וכל זה אחרי העצבים של המקלחות, ארוחת הערב וההרדמות שעשיתי היום די לבד כי בעלי לא היה רוב הערב. (הרבה עצבים:-( במיוחד על הקטן).
הרשימה נראית לי פתאום קצרה יחסית להרגשה של כמה עבדתי, ומי כמוני טובה ברשימות מפורטות,אבל אין לי כוח להשקיע בלכתוב את זה. אני יודעת יופי שעבדתי מלא והתאמצתי המון, והרשימה שכתבתי מקיפה בערך כל דבר אפשרי שאפשר לעשות בבית, וכואב לי כבר הגב,ועכשו אני נחה ולא עושה כלום יותר (חוץ מלטפל בקטנה הישנה טוב בינתים טפו טפו). אה שכחתי, יש מכונה לתלות,את זה כן אעשה אחרי שתסיים. הילדים צריכים ללבוש משהו..
מזל שישנתי בצהרים מלא. מזל שאחי בא לבקר היום ושיחק עם הילדים, זה איפשר די הרבה מנוחה,והקטנה ישנה יופי צהרים כשאני איתה במיטה.

לא יודעת מה לעשות עם האוכל של הקטן. הוא לא רצה לאכול בערב כלום, לא רעב, ואז כשזמן ללכת לישון (ואני כאמור לבד וצריכה להרדים את הקטנה הבוכיה איכשהו) הוא רעב, אכל בננה,אכל תותים, (אז גם הקטנה ראתה וצעקה 'ננה' והצביעה - זאת אומרת שהיא גם רוצה ולא מוותרת,אז גם היא קיבלה ואפילו אכלה להפתעתי) , עדיין רעב. הצעתי לחמנית כוסמין או פסטה, אלו היו הדברים הנגישים וממש לא התכוונתי לתת יותר מזה, ובטח לא להתחיל להשקיע ולהכין משהו ובטח לא משהו מלכלך (אותו ואת אזור האכילה). אז בסוף הוא התעקש שהוא לא רעב לדברים האלו, ולקחתי אותו לישון תוך שהוא אומר שהוא רעב. כואב הלב באמת,במיוחד שהילד רזה כל כך בעקומה התחתונה. אבל מה אפשר לעשות עם הסצנה החוזרת הזו כמעט כל ערב? (חוץ ממתי שהוא אוכל באמת טוב, וזה לא קורה הרבה, גם אם הוא אוכל זה כמות מעטה ובעיקר עסוק בדברים אחרים יותר מעניינים כמו רצון לחזור למשחקיו)

הולכת לתלות כביסה לפני שהקטנה תתעורר ויתבדו תכניותיי. אולי אמשיך.

קודם כול, תהיו בריאים!

ולקחתי אותו לישון תוך שהוא אומר שהוא רעב. כואב הלב באמת,במיוחד שהילד רזה כל כך בעקומה התחתונה. אבל מה אפשר לעשות עם הסצנה החוזרת הזו כמעט כל ערב?
יש אצלי סיפור דומה. זה יכול לבוא לידי ביטוי באוכל ולפעמים בתחומים אחרים.
הוא טוען בלהט איזו טענה שלא מסתדרת עם האפשרויות המציאותיות, וכשאני מציעה מה שאפשר, הוא מתנגד ופוסל כל הצעה, חוזר על רצונו הלא מסופק ואומר בקול מכמיר לב, שבעיקר מצליח להרגיז אותי: "אבל מה אני אעשה? אבל מה אני אעשה?"...
וגם שלי באחוזונים התחתונים של טיפת חלב. וגם הוא לא נוהג לשבת לארוחות ארוכות וחייב לקפץ ולשחק בין ביס לביס, עד שמצהיר "מספיק לי" ולא חוזר בכלל.
אבל בעיניי אם הוא באמת רעב נורא, והוצע לו אוכל משביע שלא דוחה אותו, זה שהוא לא רעב לדברים האלו , זה כבר עניין שלו, ולא צריך לכאוב לך הלב. בעז"ה יאכל טוב בבוקר. הרי לא הלך לישון בבטן ריקה לחלוטין, ולא שמנעת ממנו אוכל.
וכדאי להזכיר שוב ושוב ושוב בשעת הארוחה, שעכשיו אוכלים, ומי שלא יאכל עכשיו וירצה לאכול אחר כך יוכל לאכול רק X או Y, כי פה זאת לא מסעדה שמגישים בה לכל אחד בשעה שהוא מגיע. ולעמוד בהצהרה הזאת: הגעת לאכול אחרי שכבר ארגנתי את השולחן? אתה מוזמן להתכבד בX או ב-Y. לא להתחיל לרחם ולטגן חביתות או מה שלא יהיה.
ובהחלט ייתכן שייקח זמן עד שהמסר יופנם. לא נורא.

וכדאי להזכיר שוב ושוב ושוב בשעת הארוחה
לא התכוונתי מיליון פעמים בכל ארוחה אלא ארוחה אחרי ארוחה.

אבל בגדול רמת ההתעסקות שלי עם האוכל הן בראש והן בפועל פחתה וזו הקלה גדולה. פחות אנרגיות.
זה נהדר!!
(סליחה על הקצרנות.. עובדת קשה ומגיחה לרפרופים...)

אני יודעת יופי שעבדתי מלא והתאמצתי המון,
גם אני. באמת (-: הרדמות קשות זה משהו שאי אפשר אפילו להתחיל להסביר כמה אנרגיות זה גוזל. וכל מטלה שעושים אחר כך הופכת לפי כמה וכמה קשה יותר כי זה כבר ממש על בטריות ריקות.
מתוודה שיש לא מעט ערבים שאני פשוט משאירה למחר. זה כמובן משפיע לרעה על הבוקר, אבל זה מה שיש.
גם אצלנו התחילה סצנה כזו בערב. אני כמו תפילה בעניין להסביר ולהזכיר (יש ערבים שעוזר קצת, יש כאלו שבכלל לא) וגם חושבת שאם הוא באמת רעב, הוא יאכל כל דבר שלא דוחה אותו. למעשה, אני לפעמים בכוונה מציעה דברים שהם לא הפייבוריטים אם הוא רעב אחרי שהתחלנו את ההרדמה, כמין מבחן לשאלה אם הוא באמת רעב או סתם רוצה לצאת מהמיטה.
הבעיה היא שלא פעם הוא באמת רעב, ויאכל כמעט כל דבר שאציע, אבל זה מגיע אחרי שהוא במיטה כבר איזה חצי שעה ואז הוא יוצא ומתעורר וצריך להתחיל מהתחלה, ואני אחרי ששכבתי לידו בחושך כל הזמן הזה כבר ממש מנומנמת. ועדיין, לא יכולה (ולמען האמת, גם לא רוצה) לשלוח אותו לישון אם אני יודעת שהוא באמת רעב, אז קמים.

ועדיין, לא יכולה (ולמען האמת, גם לא רוצה) לשלוח אותו לישון אם אני יודעת שהוא באמת רעב, אז קמים.
תכיני לידך משהו לתת לו, אם את אומרת שהוא יאכל כל דבר...

רק לא מדיף ניחוחות, כיוון שהוא יריח את זה ויבקש

כן, זה רעיון טוב. פעם עשיתי את זה ולא זוכרת למה הפסקתי.
מרגיש קצת מוזר להחזיק פירות בחדר השינה באופן קבוע (זה מה שבדרך כלל אני מציעה ואפשר גם לאכול במיטה בלי לכלוך מאסיבי) אבל שווה לנסות.
הבעיה היא שזה מטריד אותי גם מעבר לשיבוש ההרדמה. זה משבש גם את ארוחת הערב.

זו באמת בעיה...

שלי קטנה מדי...
אוכלת שעה לפני האמבטיה חביתה, ואחר כך לחם עד שובע. (אם זה קרוב לשינה היא עלולה להקיא את האוכל ואז באסה להחליף הכל כשהיא אמורה לישון בכלל)

כמין מבחן לשאלה אם הוא באמת רעב או סתם רוצה לצאת מהמיטה.
אוי, תזכירו לי לספר על זה סיפור מילדותי כשיהיה לי זמן.

כמין מבחן לשאלה אם הוא באמת רעב או סתם רוצה לצאת מהמיטה.

סיפור מילדותי

זכורה לי פעם שחמדתי "מילקי" שהיה לנו במקרר. אולי גם הייתי מעט רעבה.
כשביקשתי לקם מהמיטה ולאכול, כמו שמתואר כאן, נאלצתי לאכול ארוחת ערב שלמה כולל הסלט שנוא נפשי, עד שזכיתי ב"מילקי" המיוחל.

כשביקשתי לקם מהמיטה ולאכול, כמו שמתואר כאן, נאלצתי לאכול ארוחת ערב שלמה כולל הסלט שנוא נפשי, עד שזכיתי ב"מילקי" המיוחל.

יפה שעמדת בכל דרך החתחתים

כולם חולים פה, וכל אחד מחלה אחרת
אני לא קורסת אמנם (מעניין..) אבל די נמאס לי ואני כן במתח ועומס.

וכל אחד מחלה אחרת
אה, יפה, שלא ישעמם.

תהיו בריאים וחזקים!

אני לא קורסת אמנם
מצדיעה לך.
לפני הכל

תהיו בריאים וחזקים!
תפילה, דעי לך שהכנסת אותי לסרטים, קודם עד שסיפרת את הסיפור, ודאגתי שאולי אני גורמת פה לאיזו טראומת ילדות שתכף תשתפי בה, ואחר כך, חשבתי לעצמי שבכל הפעמים שקם ואכל ארוחה גדולה ויפה, ולקחתי את כסימן לכך שאכן הוא היה רעב והיה נכון וכדאי לקום, בעצם יכול להיות שמעדיף לאכול סתם, הכול כדי לא לישון???
(ואז הזכרתי לעצמי שזה לא משנה, בכל מקרה לא הייתי נוהגת אחרת)
היום אגב שמרתי אוכל ליד המיטה וכששלפתי אותו למשמע ה"אני רעב" נתקלתי במבט של בוז עמוק שלאחריו סובב את הראש והלך לישון! אבל אני בטוחה שזה רק כי כתבתי כאן ומחר נחזור לשגרה.

היום אגב שמרתי אוכל ליד המיטה וכששלפתי אותו למשמע ה"אני רעב" נתקלתי במבט של בוז עמוק שלאחריו סובב את הראש והלך לישון! אבל אני בטוחה שזה רק כי כתבתי כאן ומחר נחזור לשגרה.
אוי, כמה צחקתי!!!!
סוג של פתרון...

אבל אני בטוחה שזה רק כי כתבתי כאן ומחר נחזור לשגרה.
D-:

אורי,
אין לי זמן לקרוא את זה, אבל נתקלתי בגריין מתוך תכנון החלל בדירה קטנה.
בטח את כבר מאורגנת למופת, אבל אולי בכל זאת יעניין אותך להציץ. @}

תודה תפילה
באמת ראיתי את זה פעם ואמרתי לעצמי שאקרא ולא המשכתי

נראה לי שהבריאו כאן כבר (שקט מרפי), היה לא קל בכלל . ובסוף הותשתי וגם הרגשתי כבר קורסת
מזג האויר הזה לא נעים לי בכלל, קשה להיות בבית כל הזמן ואי אפשר לצאת בגלל הגשם, והבית קטן כל כך, וכולנו אחד על השני, ואני שקנאית לפרטיות שלי וקשה לי צפיפות פשוט נחנקת ומוצפת מכולם יחד אחד על השני כל היום:-(
השבוע לקחתי את הקטנה איתי לטיפול כי לא היה לי איפה לשים אותה, קיוויתי שתישן, הרדמתי אותה לפני, אז היא ישנה חלק ואז התעוררה. אוף. בבית היא ישנה קצת יותר רצוף, אבל באמת אי אפשר לסמוך על השינה שלה. היא כנראה הרגישה שהיא לא בבית ומשהו שונה,מתוך שינה. היא די ישבה בשקט רוב הזמן ואכלה, אבל לי זה הפריע להתרכז. אם הייתי עומדת בתור לבנק או משהו זה לא היה מפריע,אבל בטיפול כן. קצת התבאסתי. גם התבאסתי שניסיתי משהו שלא עבד ושצריך לחזור לג'אגלינג של בעלי צריך להתפנות קצת כדי לשמור עליה בזמן הזה. ואני לא מתקדמת עם מציאת סידור אחר. זה כמובן עוד משהו שמונע ממני לעשות שינוי בטיפול ולמצוא משהו שונה. גם אני לא יודעת מה, וגם הלוגיסטיקה של למצוא מישהו שישמור עליה ועל הילדים האחרים, אז אני מתייאשת מראש. גם לא רוצה לוותר על השעה שהפסיכולוגית שומרת לי כי בינתים היא הכי נוחה לי, ואם ארצה לחזור מי יודע אם אצליח לסדר שעה מתאימה אולי זו תתפס.

אוף, כל כך מבינה.
השנה הפסקתי את הטיפול שלי כי לא היה לי סידור בשבילה.. עד גיל שנה זה היה בסדר בשבילי להיות איתה, אבל ילדה כמעט בת שנתיים, אין סיכוי...
(בדיוק הייתי איתה אצל חברה, והיא כל כך רצתה שנתייחס אליה ולא אחת לשנייה שהיא נדבקה לחברה שלי ולא נתנה לה מנוח, מה זה מה זה מה זה, בואי, קומי, לכאן, לכאן וכו' וכו' (מתוקה כזו).
בקושי הצלחנו להחליף מילה. פרט לדקות שבהן היא ינקה...)
ולגבי הטיפול - הרגשתי באיזשהו שלב שלמצוא סידור לשעתיים באמצע היום יעלה לי בכל כך הרבה עצבים, שאצטרך טיפול רק בשביל זה.
היה שם גם שיקול של תקציב, אבל זה היה התירוץ, הסיבה בפועל הייתה - שאני עם ילדה בבית, וזה מגביל. נקודה.
אז ויתרתי, שוב.
בינתיים בכל פעם שקורה משהו אני חושבת בעצמי מה המטפלת הייתה אומרת לי, וממשיכה משם.

תודה על ההזדהות דנדי
איך הצלחת עד גיל שנה אני לא מבינה, אני בקושי הצלחתי בחודשים הראשונים,כי היא היתה תינוקת נורא צרחנית ולא ממש נתנה לי לשבת,מצד שני בחודשים הראשונים זה הכי קשה להפרד כי הם צמודים כל כך וצריכים כל כך הנקה כל הזמן.אבל כבר בגיל שהערנות גדולהובכללבגיל זחילה זה נעשה קשה מבחינות אחרות

בכל אופן עברנו כמה שינויים עם הטיפול, וכל פעם השינוי היה נצרך בגלל שינוי המצב ואני מרגישה שגם עכשו שינוי נצרך וקשה להמשיך במצב הקייםולא מוצאת עדיין איך לשנות ומתקשה להשקיע בזה את האנרגיות.

שמחתי מוקדם מדי, המחלות ממשיכות(מחלות חדשות:-() . דוקא הגדולה כל הזמן, הקטן די בריא(טפו טפו) אולי בגלל שהוא אוכל יותר טוב ממנה? מוכן לאכול מגוון יותר ומזין יותר? (לא מדברת על כמויות, שהן די מזעריות, ועל תוספות של ג'אנק מהצד) והיא נתקעת על לחם אחיד ולפעמים פסטה כאוכל די עיקרי+ שטויות נוספות. ומעט פירות. מוצרי חלב לא הרשיתי כל השבוע כמעט בגלל המחלות,למרות שהם אוהבים.
ואולי בגלל החורף הזה שהיה פתאום והם שבקושי מתלבשים וגם הולכים יחפים, וחזרו קפואים הביתה כמה פעמים.
.

אני מרגישה נרגזת כרגע
למרות ששמתי לב למשהו, ודוקא כאן זה נהיה מרגיז כלכך
הרבה פעמים כשאנחנו פוגשים חברים לפתע מתגלה לנו חלוקת העבודה בבית בין בני הזוג, ויש לנו די הרבה חברים שהגבר לא עושה הרבה והרבה מאד מהתפקידים הם של האישה,בכל מיני פורמטים. אבל בכותרות מאוד גדולות,למשל הוא לא מבשל בכלל ולא מכבס בכלל ולא מגהץ בכלל.או שהוא אוהב לבשל אבל לגהץ זה לא בשבילו(שזה סבבה אם כל חלוקת המלאכות נקבעת ככה,אבל לא אם הוא עושה רק את מה שהוא אוהב ולאישה אין זכות לקחת רק את מה שהיא אוהבת). או שהוא לא מנקה בכלל, או שהוא מנקה בלבד. או שהוא 'עוזר' לה בכל מיני דברים אבל שום דבר לא לוקח באמת אחריות ועשיה מההתחלה וחושב לבד. כל מיני חתכים מאוד ברורים שתוחמים מאוד את עבודות הגבר ומשאירים לאישה את כל השאר (הרבה מאוד).
יש לנו כמובן גם חברים שזה לא ככה ויש יותר שותפות,אבל נראה לי שהרוב נוטה לכיוון חוסר השותפות (כששני בני הזוג עובדים מחוץ לבית לרוב).
אז אם להם טובה החלוקה שיהיה להם בסבבה, אני לא באתי להתערב. וממפגשים כאלה אני יוצאת תמיד גאה על זה שאצלינו יש הרבה יותר שותפות ובעלי באמת עושה המון המון ומתוך חשיבה ויוזמה עצמאית ולא רק 'עוזר' לי.
ופתאום הבנתי איפה נקודת הכשל כאן.
כי ממפשים כאלה גם הוא יוצא נורא גאה מעצמו, ולצד זה גם מרגיש אהבל ופראייר לפעמים. ופתאום קלטתי את גודל ההשפעה של הדבר הזה. ואמרתי לו את זה שזה שגברים אחרים לא שותפים בעשיה בבית שלהם לא אומר שהוא צריך להרגיש טמבל. הוא חייך, חצי נבוך.
ומצד שני הוספתי שעל זה שהוא עושה הרבה מאוד בבית אם הוא עף על עצמו בגלל זה אז גם אני בעצם צריכה לעוף על עצמי בגלל זה. הוא שאל למה
הסברתי לו קצת אבל התעצבנתי מדי אז לא היתה לי סבלנות, ועכשו אני מנסה להסביר לעצמי.
יוצא מתוך הסתכלות על הסביבה שאם הוא עושה הרבה בבית אז צריך למחוא לו כפיים על זה, ושזה ממש לא מובן מאליו, עד כדי כך שלפעמים נדמה שלא בטוח אם זה תפקידו, ואולי בעצם זה תפקידו מתוך שהוא הסכים בטובו לקחת על עצמו. ובזה שאני גאה כל כך בזה שהוא שותף בבית ולא מתחמק כמו גברים אחרים, אני בעצם שמה רגל לעצמי,כי למה אני צריכה להיות גאה בכלל אם זה ברור שזה תפקידו. ואם אני כן גאה ומפרגנת על כך,אז בדיוק באותה מידה צריך גם לפרגן לי ולהיות גאים בי,כי אז גם מה שאני עושה זה לא מובן מאליו וכל הכבוד לי. אלא שזה האחרון לא קורה בכלל,תפקידי נתפס כתפקידי כמובן מאליו,בנוסף לזה
תכף אמשיך

צודקת, אורי.
תמשיכי. תפרטי.

ניתק לי חוט המחשבה

אורי יקרה בדיוק ביליתי את רוב הצהריים ואחר הצהריים בלקרוא כאן באתר דף על הספר תחזוקת בעל אולי יעניין אותך כי הוא ממש מתחבר לזה

כי אז גם מה שאני עושה זה לא מובן מאליו וכל הכבוד לי.
היה רגע שחשבתי שאת מתכוונת שצריך לשבח אותך על כך שאת מפרגנת לו, כי את מפרגנת וגאה במשהו שהוא מובן מאליו. D-:

אורי, אולי אם נקודת ההתיחסות היא האידיאל, המצב הרצוי, אז התפקוד שלו הוא נורמלי, ומובן מאליו.
אבל - אם נקודת ההתיחסות היא המצב המצוי, המקובל בחברה ובתרבות הנוכחית, כפי שהוא מודגם למשל, באופן ברור, על ידי החברים שלכם, אז התפקוד שלו כפי שאת מתארת אותו, באמת בולט לחיוב. ההורים שלו, או הוא עצמו, או את (או צירוף טוב של הנ"ל), עשו משהו טוב, שהזיז אותו מהמקום התקוע שבו נמצאים החברים שלו. לדעתי זה טוב שהוא גאה בכך, וטוב מאד לתת לו כבוד והערכה על כך

אני אישית מאמינה שאי אפשר לטעות בעודף של כבוד והערכה לבנזוג, אם הם באים ממקום אמיתי, כמובן. מצד שני, בהחלט כן אפשר לטעות בחוסר שלהם.

ובלי קשר בכלל - בוודאי שמגיע גם לך כבוד והערכה על התפקוד שלך

@}

_כי אז גם מה שאני עושה זה לא מובן מאליו וכל הכבוד לי.
היה רגע שחשבתי שאת מתכוונת שצריך לשבח אותך על כך שאת מפרגנת לו, כי את מפרגנת וגאה במשהו שהוא מובן מאליו._
זו בדיוק הנקודה אצל רובנו...
שממש לא ברור שהבעל צריך לעשות משהו, וכשהוא עושה אז תרועות, וכשאנחנו עושות, הכל עובר כמובן מאליו, מקסימום עם הפטרת תודה זערערה...

אתמול היינו אצל הרב שלנו בגלל כל העניינים, להתייעץ האם ולמי ללכת לייעוץ (בשבילי, רק בשבילי), הוא הודיע לבעלי שהוא צריך לקחת על עצמו כרגע כל מה שאני לא מסוגלת לעמוד בו..

ולא שהבית יהיה מפוקסס, אלא בית שנעים לחיות בו, מן מינימום כזה...

נוודית
אבל זה בדיוק הכשל שהוא מרגיש שזה לא תפקידו ושזה כן תפקידי ושהוא מלך בגלל שהוא עושה את כל מה שעושה ומה שאני עושה ממש שקוף
יוצא קצת אבסורדי, אני מרגישה מתמוטטת ועמוסה ובסוף נחשבת שלא עשיתי כלום.

קראתי חלק מ תחזוקת בעל בהחלט מדבר אליי, בעיקר עניין חוסר ההערכה לתפקיד האישה, וגם השיוויון המזוייף בגידול הילדים, כשבעצם הניהול הוא של האמא (דוגמאות כמו רופא שיניים וקניית נעלים והחשיבה על זה והזכירה של כל המשימות שקשורות בילד)

בנוסף, בעיניו,גם מה שאני כן עושה זה לא דברים חשובים ולכן הם לא שווים את הזמן והמאמצים ולכן לא עשיתי כלום בעצם:
מטפלת בתינוקת-נו,בזבוז זמן שתלך למטפלת עדיף לעבוד בעבודה חשובה ולהרוויח כסף
שומרת על הגדולים אחרי המסגרות- בזבוז זמן ובעיה שלי, שיהיו בצהרון, עדיף
מבשלת ארוחת צהרים-פועל יוצא של הסעיף הקודם,אם כולם יהיו במסגרות אז לא אצטרך לבשל
מנסה לשמור על תזונה בריאה-שטויות,סתם מאמץ,למה לא לקנות נקניקיות ושניצל תירס שהם בטוח יאכלו
מניקה-אפשר לתת בקבוק
מרדימה ילדים בלילה - ממש בזבוז זמן, וממש באשמתי בגלל שלא השכלתי להניח אותם צורחים במיטה עד שילמדו שבלילה ישנים,ובמיטה שלהם!
משפט שאמר לי השבוע: אני באמת מעריך שאת מצליחה להרדים אותו כל ערב- הילד הקפיץ קפוץ סרבן השינה שלנו- אבל זה אשמתך כי את הרגלת אותו להרדם כשאת לידו.
עניתי לו שני דברים. דבר אחד שאמרתי זה שהוא אומר מילה טובה ואז לוקח אותה בחזרה פחות חמש כי מאשים אותי בכל הקשיים של הילד.
דבר שני שאמרתי זה שלא נראה לי שלו הייתי שמה אותו לצרוח במיטה היום הוא היה טטל'ה ישן כמו שעון שוויצרי, כי לילד הזה יש אופי ולא בקלות אפשר לכופף אותו, ויש לו קוצים שלא בקלות אפשר להרגיע, ובעיניי בכל מקרה להביא אותו למקום שבו הוא במיטה רגוע היה לא קל,גם אם היה לומד לצרוח במיטה.
ונתתי לו דוגמא מחברים שלנו (שהוא מאוד מעריך כי האמא היא סופרוומן,גם עובדת ומרוויחה מלא כסף, גם יפהרזה וייצוגית,גם מנקה,גם מבשלת,גם מחנכת את הילדים באהבה ונוקשות) שהאמא מרדימה בבכי במיטה מגיל תינוק והילדים שם ממש לא ישנים טוב, אז לא תמיד זה עובד.

ועוד מחשבה - האם אי אפשר להעריך אדם על תפקידו? על זה שהוא עושה את תפקידו? ואז גם אני וגם הוא נהיה מוערכים?

מה שקראתי עוד ב תחזוקת בעל זה שבמשפחות שאין שיוויון וזה ברור לכל הצדדים לפחות יש הערכה מצד בן הזוג על כל מה שעושה האישה כתפקידה כדבר כולל. אצלינו שבאמת הוא עושה המון הוא כאילו יודע כמה עבודה זה כל דבר ואז בעיניו אני לא עובדת מספיק קשה.אבל באמת באמת הוא לא רואה את הכל. בעיניי,בעיקר הטיפול בילדים שעות ארוכות הוא שקוף כי זה בלתי נגמר (וגם מייצר המון עבודה נלווה כמו לסדר ולנקות תוך כדי).

לי כנראה חסרה נורא ההערכה. אני יוצאת מותשת בסוף כל יום אני מרגישה בג'אגלינג מטורף, ובסוף גישת הסביבה אליי היא שאני בשאנטי כי אני בבית ולא עובדת ואיזה פסטוראלי ונינוח זה. וגישת בעלי היא שלא עשיתי כלום כי כל היום הייתי בבית וגם מה שעשיתי לא חשוב ולכן שווה ל'לא עשיתי כלום'.

חוץ מזה שהיום אני מותשת כי ישנתי בהפסקות לסירוגין כל הלילה כי הקטנה מצוננת ולא נתנה לישון. הנה עוד דוגמא:אני מתהפכת כל הלילה, מתעוררת שוב ושוב מניקה ללא הרף,וגם קמה להרגיע בידים. ובעלי בשלב מסויים קם ולקח אותה להרדים במנשא קצת. נרדמה ואז הוא החזיר לי אותה, ואחרי רגע היא חזרה לבכות.
אז שוב,הוא יוצא מלך שהוא קם ממשכבו ונרתם כי ראה שקשה איתה, ואז הוא עושה את זה פעם אחת וצריך להריע לו (נכון? נכון שחשבתן שכל הכבוד לו שהוא קם ברגע שקראתן את זה?) וכל הכבוד לו. אבל אני כל הלילה עם זה (וכל לילה במידה מסויימת) ולא כל הכבוד לי,זה תפקידי.
וחוץ מזה שעל זה הוא יאמר שאתן לה אקמול והיא תישן, או שאני יכולה ללכת לישון איתה בבוקר,מה שלא קורה אף פעם כמעט (מה גם שלא חסרה לי שעה של שינה אלא כמה שעות בעקבות הלילות מהסוג הזה). והאמת שמרוב שהייתי מותשת זה מה שתכננתי לעשות, לישון איתה,אבל היא לא נרדמה ולא נרדמה אלף פעמים הנקתי ושמתי במנשא,ואוטוטו צהריים וכבר הילדים יחזרו ויצטרכו לאכול.
ובניגוד להרגלי באמת תכננתי לישון (אפילו היה רגע שנרדמתי בישיבה על הספה כשהיא משחקת ליד) כי יש לי יום ארוך ארוך ונסיעות ולא רציתי להיות מותשת.
ואוף

רסיסים
תבורכי על הקישור ותבורכי באופן כללי,יוצא לי לקרוא אותך בדפים מן העבר ויש לך אמירות מדוייקות ונוגעות ומפיצות חמלה

וגם
תולעים
אהההההההה! איך אפשר כל חודש לתת וורמוקס? ותוך זמן קצרצר זה חוזר?

מה עם שמן עץ התה? וגרעיני דלעת? וגזר ושום ושאר הפתרונות האלטרנטיביים?

בדף על תולעים היו נשים שאמרו שהפתרון הקונבנציאונלי עבד בשבילן כשהאלטרנטיבי לא, והיו כאלו שאמרו ההפך - שהן נתנו וורמוקס וזה חזר שוב ושוב, כמו המקרה שלך, והפתרונות האלטרנטיביים עזרו. אולי תנסי אותם? או שכבר ניסית?

אין סיכוי שילדה תסכים לאכול את כל ההצעות שם. ניסיתי
עכשו היא הסכימה לנסות עץ התה (קודם לא הסכימה לעשות כלום,בקושי וורמוקס הסכימה)

אפילו מיץ גזר היא לא הסכימה?

חוץ מזה, ארשה לעצמי לחלל את עיקרי ה חינוך ללא כפייה ואגיד שלפעמים אפשר לכפות על ילד משהו, במיוחד כשיש פגיעה בבריאות שלו. ובמקרה הזה כפייה כפולה - גם וורמקס וגם תולעים במעיים.

לא ברור לי למה שלא תסכים לשמן עץ התה, בסך הכל מורחים את זה.

לא ברור לי למה שלא תסכים לשמן עץ התה, בסך הכל מורחים את זה.

גם לי לא ברורים הרבה דברים אצלה, זה לא עוזר לי כל כך
בכל מקרה,כנראה היא התבגרה קצת השנה כי הוא מוכנה לנסות הפעם, נראה אם יועיל. מוכנה למרוח, אין סיכוי שתסכים לאכול משהו מההצעות האחרות
מיץ גזר לא ניסיתי,לא מאמינה אבל מעניין לנסות. אפשר לעשות מיץ גזר בסתם בלנדר? אני אישית לא אוהבת אז אין לי מושג איך מכינים

הקטנה מצחיקה כזאת היא שומעת חלק ממשפט או מילה אחת ומתייחסת אליו
היום היא התפתלה לי בידים אז הורדתי אותה ואמרתי אם את רוצה עליי אז אל תקפצי, אז היא צחקה והתחילה לקפוץ (לא ממש יודעת לקפוץ רק לעשות כאילו)
הילדים דיברו משהו על הסוואה לחיות ותחפושות אז הקטנה אומרת:האו האו
חמוד כמה שהיא מבינה,אבל בעצם היא מבינה כל כך חלקי, פריט אחד מהמשפט:-)

אם תטחני גזר בבלנדר <אני גם לא ניסיתי, אבל אני חושבת שאם זה לא יעבוד בבלנדר טוב זה יעבוד במטחנת תבלינים> יצא משהו ששונה ממיץ בלנדר, יהיו בו כל הסיבים של הגזר <שזה מוצלח לדעתי אבל לא ברור מה תחשוב הילדה>. כדי לקבל מיץ גזר מסננים את זה דרך בד או בדרך אחרת.

אורי, מכיוון שגם אנחנו עסקנו (לפעמים תוך הסכמה אחד עם השני ולפעמים לא) בנושאים האלה (ויש פה כמה נושאים שונים שתכף אפרט), אני משתפת קצת מניסיוננו, ואם משהו יתאים, סבבה. לוקחת בחשבון שלא כל מה שהתאים לנו מתאים לאחרים וכו'.

קודם כל נושא ההערכה - יש הרבה סוגים שונים של הערכה, ואין להם מילים שונות וזה יוצר איזשהו בלבול. אני מבינה ממך שבקשר להערכה שבעלך חושב שמגיעה לו, את מדברת על סוג הערכה אחר ממה שנוודית מדברת עליו. יש הערכה, שאפשר לכנות אותה "הערכה מסוג פרגון" או סתם "פרגון", שאכן אין דבר כזה יותר מדי ממנה, וכל מי שעושה משהו מועיל, טוב, חיובי – רצוי שיזכה להערכה כזו. מהדברים שאת כותבת, לאורך זמן, אני רואה שיש בך המון הערכה מהסוג הזה לבעלך, זה ממש בולט, ואם זה קיים בך בצורה כזו, אני מנחשת שגם הוא זוכה לשמוע את זה.
יש הערכה מסוג אחר, שהיא יותר כמו הכרת תודה. כמו שעושים לך טובה, או איזו ג'סטה מיוחדת, "אני נורא מעריכה את מה שעשית בשבילי" כזה. פה אני מסכימה איתך, שאין מקום להערכה מסוג כזה על עצם העובדה שבעלך לוקח חלק בתפקוד היומיומי של הבית. נכון שיש סיטואציות בניהול הבית שבהן צד אחד כן עושה ג'סטה מיוחדת, ואז כן עולה הכרת תודה שהיא במקומה. אבל היום יום בגדול לדעתי לא אמור לעורר את זה על בסיס קבוע, ככה שכל פעולה בבית נתפסת כאיזה משהו עצום וגדול שמישהו הואיל בטובו לעשות.
עכשיו, אם בעלך אכן מצפה להערכה מהסוג השני – וטוב בעיני להשאיר על זה סימן שאלה מסוים, אלא אם כן הוא ממש אמר את זה במפורש – אפשר לחשוב מאיפה זה מגיע ומה עושים עם זה. בקיצור קיצור נראה לי שברוב המצבים אפשר לקבל את הרצון הזה בהבנה, אבל להבהיר שזה לא תואם את תפיסת עולמך ולכן לא צפוי להתממש באופן כנה.
עניין נוסף הוא ההערכה שאת רוצה לקבל. עברתי עכשיו להקליד עם ילד מתנמנם על הידיים, אז אני לא מפרטת, רק מסמנת את זה כנושא.
עוד נושא הוא הפערים באיך צריך לגדל, ומי נושא בעלות שלהם, מקווה שאוכל לחזור להרחיב על זה.

לא קשור אבל חייבת לשתף- בעודו מתנמנם עליי (כי לא ישן אחרת...) הילד פורץ בצחוק ספונטני אחת לדקה-שתיים מתוך שינה.
צחוק ממש, לא חיוך.
איזה כיף לדעת שלפחות המאמץ משתלם וחלומותיו נעימים כל כך (-:

אורי, אני שוב כותבת מהנייד אהל רוצה להגיד שאתמול כשכתבתי לך הרגשתי שאני כל-כך מזדהה. ויש לי הרבה מחשבות על זה בעקבות קריאת הדף ההוא ( מנסה להשיג את הספר). אני מקווה שאצליח להגיע לזמן מול מחשב בקרוב.

בינתיים חיבוק גדול

טלי

כתבת בצורה ברורה ובהירה מה שחשבתי עליו אבל לא הצלחתי לנסח במילים. תודה לך @} ומצטרפת לדברייך.

ואורי, תודה רבה על המילים המחממות שלך. הן מתיישבות לי בלב ומפיצות הרבה אור במקומות שנוטים להאפיל מעת לעת.

אורי, את מעריכה את מה שהוא עושה? את העבודה שלו? אני לא שואלת כדי להקניט אלא כי שמתי לב שאני די לוקחת כמובן מאליו את העבודה של בנז כי ברור לי שלעבוד זה קל יותר מלהיות עם תינוקת. ואף על פי כן, לעבוד זה גם לא קל. לעבוד זה גם עבודה...

לי נראה, דוגרי, שאתם נורא צריכים עזרה. בא לי לקחת את עלמה ולבוא לעזור אבל יש לי הרגשה שרוב הסיכויים שאת תעזרי לי... כאילו, מאוד ברור לי שאתם זוג חזק ואוהב והרבה מהויכוחים והכעסים פשוט יעלמו ברגע שיהיה קצת יותר קל.

אורי, אין לי אלא חיבוק

נשמע קשה מאוד לעמוד ביחס הזה יום יום. אני לא יודעת אם זה שווה משהו, אבל אני רק מלקרוא אותך מתמלאת הערכה עצומה אלייך.

אורי, נגעת לי בלב, פנימה.
באמת קשה להתמודד כך...
ולא , לא צפה לי הערכה כלפיו, אלא הקלה

סופסוף.... כאילו?
והמון תסכול בשבילך שהיא התעוררה מיד אחר כך.

הרב מיכאל לסרי, יש לו בדיחה על כך שיום אחד אדם אחד חוזר הביתה מהעבודה ומגלה את הילדים מפוז'מים בחצר, מטונפים מהבוץ ופצועים מהגרוטאות שהיו שם.
נכנס הביתה, מהומה, לכלוך... ופתק "לבעלי היקר סופסוף עשיתי את זה". אין ארוחה, כלים מלוכלכים, כביסות בכל מקום...

לחוץ ומבוהל, אחרי חיפוש נואש הוא מוצא אותה במיטה. "מה קרה?"
והיא עונה לו "סופסוף עשיתי את זה".
"את מה??"
"סופסוף לא עשיתי כלום!!"
נקודה למחשבה...

אבל אני לא אמרתי כלום...

ושאר הפתרונות האלטרנטיביים?
בהריון חשדתי שנדבקתי בתולעים. מרחתי לי וזלין בלילה וניגבתי בבוקר, כמו שקראתי כאן שמומלץ. ונראה לי שזה עזר תוך לילות ספורים.
יכול להיות שחזרו, כי המינון לא הספיק, או - מה שסביר יותר - שזאת מגפה, וכשאת החזרת לגן/ לכיתה ילד נטול, הוא פגש את מי שהן בדיוק פעילות אצלו.
אולי צריך לבקש מיונת לתכנת להם בכניסה לגן טור של מי פעיל עכשיו.

אהבתי את ההבחנה של טלי בין סוגי ההערכה. אולי יש עוד סוגים?
<ואיזה חמוד הנמנמן הצחקן!>

מרגישה שאני נמשכת למטה היום מצב-רוחית,ושאולי זה קשור בעייפות המצטברת של היומיים האחרונים (מעבר ל7 השנים האחרונות) כשהקטנה לא נותנת מנוחה.
פשוט נפילה כזו מבפנים וייאוש. אוף.

טלי
קודם כל הקטן שלך חמודון וגרם לי לחייך
אני תמיד אוהבת מה שאת כותבת כי באמת נראה שיש גברים (התכוונתי לכתוב 'דברים'. פליטת מקלדת) דומים במה שעברתם
ויש לך אבחנות מאוד יפות ועוזרות
צריכה לחשוב על זה ולומר לו את דעתי. האמת היא שבכלל לא אמרתי לו אףפעם כלום על זה שהוא לא מעריך אותי.פשוט לא זוכרת שיותר מדי דיברנו על זה, לא במילים האלו.

אוף,התעוררה. ישנה חצי שעה גג. גם אתמול ככה-כל היום כולו רק חצי שעה:-(

מקווה להמשיך תכף

לא נרדמה. משחקת קצת,נראה עד מתי.

טלי
בהקשר של מה שאמרת לי פעם,לזכור שאנחנו באותו הצד ,מרגישה לאחרונה שאנחנו לא, ושלא אני שולטת בזה הפעם, שהוא רוצה להיות בצד השני, שמשכתי אותו לקצה. לא טוב לו פה, אין לו חברים פה, צפוף לו פה מאוד וזה נורא רחוק מהעבודה שלו ומאוד מעייף. ואז הוא רואה שגם לי לא טוב וממשיך להיות לי קשה אז הוא לא מבין למה כל זה. מה גם שלגמרי נמאס לו מהעבודה שלו ויש שם עובד שממש קשה לו שיתוף הפעולה איתו (לא עובד,לא מתקשר, לא מעורב ובסוף הכל נופל על בעלי ואחר כך עוד מקבל תלונות מאותו אחד. עד כדי כך שבעלי אומר שהוא רק מפריע ועדיף בלעדיו).
דוקא מבחינה כלכלית מסתבר שאנחנו מאוד יציבים, שחששתי מזה כי לא הייתי בטוחה כמה נהיה מאוזנים. אבל העתיד מפחיד.

והבית שלי הפוך ומלוכלך. וגם היום השליתי את עצמי שאכנס לישון איתה קצת

את מעריכה את מה שהוא עושה? את העבודה שלו?
שאלה טובה. בגדול כן, אלא שלאחרונה הוא טוען שהוא לא עובד כל כך קשה ואין לו כל כך הרבה עבודה כי הוא התייעל מאוד, ורק שמשעמם לו. אז אני לא מספיר מעריכה את המאמץ שהוא עושה כי הוא עצמו מודה על כך שלא קשה לו. ואז אני רק קצת תוהה בערבוב טיפונת טרוניה ורגשות אשם (הרגש הרגיל שלי כלפיו כנראה) למה הוא לא חוזר מוקדם יותר אם כך.

מאוד ברור לי שאתם זוג חזק ואוהב והרבה מהויכוחים והכעסים פשוט יעלמו ברגע שיהיה קצת יותר קל.
יש בזה משהו. לא יודעת.

אמא צעירה
אני מכירה את הסיפור הזה . אבל נראה לי שזה נכון לגבי עשייה שהיא מלאכות הבית לא לגבי טיפול בילדים. הרי לא אשאיר אותם רעבים ומלוכלכים כדי שהוא יראה שאני כן עושה משהו בבית, וזה עיקר העבודה שלי והעומס שלי. מה שכן אני יכולה להשאיר את הבית הפוך לגמרי, וזה מה שבעצם עשיתי אתמול. לא בכוונה אלא מתוך תשישות וילדה בוכיה. הסתכלתי על הבית קצת לפני שהוא נכנס ונהיה לי שחור בעיניים. תמיד מבולגן אבל היה יותר מהרגיל. אבל לא בטוחה עד כמה הוא שם לב לדיוקי הבלאגן שלי. מבחינתו די הפוך רוב הזמן. לפעמים אני אוספת תוך כדי,אבל כל יום ומה שקרה בו.

אבל אני רק מלקרוא אותך מתמלאת הערכה עצומה אלייך.
מקסימה
תודה רבה על הפרגון. זה אכן עוזר (למרות שמיד עולה לי-אבל למה? אני הרי לא מספיקה כלום,אז מה יש להעריך? חומר למחשבה בשבילי)

למה הוא לא חוזר מוקדם יותר אם כך.
אפשר לשאול אותו בצורה ישירה, עובדתית?
ממה שאני יודעת יש מקומות, שגם מראית העין חשובה. למשל, אפילו אם העובד הגיע מוקדם מאוד ועבד שעות רבות, אבל יצא שעתיים לפני כולם, זה מה שייזכר, ולא משנה מה יראה דו"ח השעות.
או שיש שעות מסוימות שמתאימות לישיבות ולדיונים.
או שזה סתם מתוך הרגל, ובזכות השאלה שלך הוא יוכל לשנות משהו.
או ש...

אני הרי לא מספיקה כלום,אז מה יש להעריך?
האמירה הזאת, שגם מפי מתמלטת לעתים קרובות, הרי לא באמת מדויקת.
נראה לי שנכון יותר לומר, שלא הספקתי הרבה ממה שרציתי/ תכננתי/ הייתי צריכה, אבל דברים מסוימים כן עשיתי. וגם את. יש לכם בגדים מכובסים, נכון? יש אוכל מבושל כלשהו, קצת סידרת או קצת ניקית, החלפת חיתול. רק לקחת את הילדים למסגור לוקח זמן.
נוח לי לכתוב מה אני מתכננת לעשות ולמחוק משם מה שהספקתי, כדי שאזכור מה בתכנון, אבל לטובת ההרגשה היה עדיף לכתוב מה עשיתי.

תודה לכן על המחמאות @} הנמנמן הצחקן (אהבתי את הכינוי!) אכן חמוד ביותר.

ושאולי זה קשור בעייפות המצטברת של היומיים האחרונים (מעבר ל7 השנים האחרונות) כשהקטנה לא נותנת מנוחה.
אולי???? (-:

האמת היא שבכלל לא אמרתי לו אף פעם כלום על זה שהוא לא מעריך אותי.פשוט לא זוכרת שיותר מדי דיברנו על זה, לא במילים האלו.
נראה לי שזה רעיון טוב לדבר על זה איכשהו, כי באמת נשמע לי מאוד קיצוני שאין שום דבר שאת עושה שהוא מעריך, ומאוד התלבטתי מה ואם לכתוב לך על זה. עלתה איזו מחשבה גם, לגבי זה שכל מאמץ שלך הוא בעצם (לכאורה) בגללך ופרי הבחירות שלך.
הרי גם אילו היית עושה אחרת, היו קשיים. לא אותם קשיים, אולי לדעתו קשיים פחותים, אבל בוודאי שלא הכל היה קל כל הזמן. לכן לפחות חלק מהקושי היה שם גם אם היית בוחרת אחרת, ולכן אפשר מקסימום לומר שחלק מהקושי היום הוא פרי בחירה שלך.
וגם אם לדעתו זה היה בסדר גמור לעשות דברים אחרת, זה לא בהכרח אומר שהוא לא יסכים שהדרך שבה את עושה היא בכל זאת טובה יותר (גם אם לדעתו תוספת הטוב לא משתווה לתוספת הקושי). אצלנו יש לא מעט דברים כאלה. נגיד, בעלי חושב שזה היה בסדר גמור גם אם הילדון היה במסגרת מגיל שנה-שנתיים (ויש בזה אמת מסוימת) אבל מסכים שיותר טוב שיהיה בבית. מבחינתו, אילו הוא זה שהיה צריך להישאר בבית, הוא היה חושב שהמחיר לא שווה את התועלת. אבל הוא מכיר בזה שהתועלת קיימת. אני כותבת את זה פשוט כדוגמה למורכבות של המושג "הערכה", שזה שהוא לא מסכים איתך שזה הכרחי לעשות דברים מסוימים, כמו להכין ארוחת צהריים , לא אומר שהוא חושב שאין בזה שום תועלת ושארוחת צהריים מתועשת שווה בדיוק אותו הדבר כמו ארוחה ביתית. ובטח יש אצלכם כל מיני מורכבויות נוספות שייחודיות לצורת המחשבה שלך ושלו.
דבר נוסף הוא שהמחשבה ש"את בחרת ולכן את צריכה לשאת בתוצאות לבדך" נוכחת מאוד גם במה שאת כותבת על המחשבות שלך. אני לא יודעת אם זה משהו שלך שמקרין גם עליו או משהו שלו שמקרים גם עלייך, או ששניכם מחזיקים בתפיסה הזו כל אחד באופן עצמאי - אבל בעיניי זו לא מסקנה מתחייבת.
חלק מהגיבוי המובנה בזוגיות הוא שנושאים גם בתוצאות של ההחלטות של הצד השני. נגיד, אם הוא מקטר על העבודה שלו, את לא תחשבי, טוב זה הוא בחר את העבודה הזו, אז מה הוא מתלונן. וגם אם אפשר לומר שהוא בחר בה כי האפשרויות האחרות היו גרועות יותר בעיניו, הרי שניתן לומר את אותו דבר בדיוק על הבחירות שלך.
דבר אחרון שחשבתי בנוגע להערכה שלו כלפייך - האם יכול להיות שהוא מרגיש שתהיה להערכה כזו איזה תג מחיר? נגיד, הוא מעריך את תרומתך הרבה אז זה אומר ש - הוא צריך עכשיו לעבוד עוד יותר קשה? הוא צריך להיות בעמדה של הכרת תודה? הוא צריך תמיד תמיד להיות מכיל ומבין ולא לדרוש משהו לעצמו? סתם זורקת רעיונות שיכולים אולי להסתובב לו בראש גם אם הם לא באו ממך.
בבקשה אל תקראי את כל הדברים האלה כאיזה ניתוח שלכם, באמת שאין לי מושג, אני סתם זורקת כל מיני רעיונות שעלו לי בתור קצה חוט שאולי רלוונטי.

אגב גם אני חושבת ש מאוד ברור לי שאתם זוג חזק ואוהב והרבה מהויכוחים והכעסים פשוט יעלמו ברגע שיהיה קצת יותר קל. לא יודעת אם יעלמו, אבל שהרבה מהקושי מגיע מהנסיבות. לזה בין היתר התכוונתי כשכתבתי לך פעם שלפעמים השמיכה פשוט קצרה מדי.

בהקשר של מה שאמרת לי פעם,לזכור שאנחנו באותו הצד ,מרגישה לאחרונה שאנחנו לא, ושלא אני שולטת בזה הפעם, שהוא רוצה להיות בצד השני, שמשכתי אותו לקצה.
טוב, להיות באותו צד זה גם כולל את מה שטוב לו (-: רוצה לומר, זה שקשה לו מאוד לא אומר שהוא רוצה להיות בצד השני.
אולי זה הזמן להזכיר לו שהמצב זמני ולמצוא איזו דרך להקל עליו בינתיים. תגידי, יש לכם איפה לשהות כמשפחה באזור המגורים הקודם? אולי לנסוע לבלות איזו שבת שם ולפגוש את כל החברים אחת לכמה שבועות יעזור? הוא פתוח לרעיון של לשנות את העבודה שלו?
את יודעת, יש משהו נורא קשה בלהיות לאורך זמן זה שקשה לו פחות. למי שיותר קשה אומנם יותר קשה אבל זה הרבה פעמים בא עם פריבילגיות מסוימות בזוגיות.
אצלנו רוב הזמן אני זו שקשה לה יותר. אז נכון שרוב הזמן השגרה שלי באמת קשה יותר, רק לאחרונה זה קצת מתאזן אבל עם בוא ילד נוסף זה יקרה שוב. אבל זה גם אומר שרוב הזמן בעלי לא מקבל הנחות בשגרה שלו. כי מה פתאום שמי שקשה לו יותר יקל עוד יותר על מי שפחות קשה לו מלכתחילה? אבל בעצם זה כן נדרש, כי גם למי שיותר קל לו עדיין קשה ולפעמים אפילו רק מנטלית הוא צריך להיות מסוגל להיות חלש ונזקק לפעמים. לא יודעת אם אני כותבת ברור. אבל יצא לי לחוות את זה מהצד השני לתקופות קצרות ויש בזה איזה קושי שאני עוד לא מצליחה לגמרי לתמלל.

אולי יש עוד סוגים?
יש גם את ההערכה לתכונות אופי והיא לפעמים מתקשרת לעניין הזה של לנהוג נכון יותר מהרוב. למשל, אני מאוד מעריכה את בעלי על כך שהוא אכן שונה (לטובה) מרוב הגברים גם במעשים וגם בתפיסות. כלומר, אני מעריכה לא רק את המעשים והתפיסות, אלא גם העובדה שהם קיימים על רקע תרבותי כל כך לא מעודד (בלשון המעטה). אבל גם ההערכה הזו אינה הכרת תודה. זו פשוט תכונת אופי ראויה להערכה מבחינתי, בדומה לתכונות אחרות.

טלי, ההבחנה שלך על זה שקשה לו פחות היא ממש גאונית. תודה רבה

למה? כי את מתמודדת, ובגבורה רבה, לא רק עם גידול תובעני ושוחק של ילדים קטנים, והיומיום הביתי, אלא גם עם בן זוג שיחסו נשמע שמקשה עלייך ומתוך כל זה את ממשיכה לראות את הטוב ואת הצד שלו ולהעריך אותו - וזה לא פשוט. אני למשל, נוטה ישר להכנס למגננה סטייל: ״אני לא עשיתי כלום?? ומה אתה בדיוק עשית??״ ולמנות מיד עד כמה אני עסוקה והוא רק יושב לו בסבבה במשרדו הממוזג. כשברור שזה לא ככה... אז זה ממלא אותי הערכה לראות איך את מצליחה להתעלות מעל כל זה. וכמובן שגם בלי זה, ׳רק׳ להיות אם ולטפל בילדייך ובביתך זה כבר מספיק בשביל כל ההערכה שבעולם. במיוחד למי שיודעת בדיוק במה זה כרוך.

הרהורים על צדק

_דבר נוסף הוא שהמחשבה ש"את בחרת ולכן את צריכה לשאת בתוצאות לבדך" נוכחת מאוד גם במה שאת כותבת על המחשבות שלך. אני לא יודעת אם זה משהו שלך שמקרין גם עליו או משהו שלו שמקרים גם עלייך, או ששניכם מחזיקים בתפיסה הזו כל אחד באופן עצמאי - אבל בעיניי זו לא מסקנה מתחייבת.
חלק מהגיבוי המובנה בזוגיות הוא שנושאים גם בתוצאות של ההחלטות של הצד השני_

אני <בניגוד לרבות וטובות באתר הזה> מאמינה בצדק. ולכן לפחות בצורה חלקית מקבל את זה שעל כל אחד לשאת באחראיות לבחירותיו. בצורה חלקית כי זה לא כולל הורות. את השלכות של ההחלטות ההוריות משלמים הילדים. בוסף לכך, לדעתי יש גבול מסויים לצדק בזוגיות. לדעתי בני זוג אמורים לעזור אחד לשני, מאהבה.

אולם גם אם לקבל בצורה חלקית את המסקנה הזו <ואני מקבלת אותה בצורה חלקית> זה לא אומר לא לתמוך רגשית. מבחינתי יש הפרדה מוחלטת. זה הגיוני שאם החלטתי להכין שייק ירוק לילדים אני אהיה זו שאכין אותו, זה ממש ממש לא הגיוני שזה שזו ההחלטה שלי ימנע ממני לקטר על כך באוזני בן זוגי.

וזה משהו שאני קוראת בבלוג שלך מההתחלה וכל פעם מחדש צורם לי - העדר תמיכה רגשית. אני מבינה שגברים לרוב לא מוצלחים בזה, ועדיין. כשאני מתלוננת על משהו אני מצפה להצעה לפתרון או להקשבה ואמפתיה. אני ממש לא מצפה שיגידו לי שזו אשמתי. למען האמת, ברוב המקרים אני אחשוב שזו גסות רוח להגיד את זה, וזה כולל גם שיחות עם חברים ואפילו עם זרים.

לדעתי זו התנהגות לא תומכת ולא חברית. יש איזושהי דרך שאת יכולה להבהיר לו שאם בחרת בחירה שלדעתו לא נכונה זה לא אומר שבמקום לתמוך הוא צריך להקשות עלייך עוד יותר?

האמת היא שבכלל לא אמרתי לו אף פעם כלום על זה שהוא לא מעריך אותי.פשוט לא זוכרת שיותר מדי דיברנו על זה, לא במילים האלו

פה קבור הכלב. אז תגידי. גם אני מצאתי את עצמי במקום שלך כמה פעמים, והייתי צריכה להזכיר את זה לו. לשנינו. לא בהאשמה חלילה, אלא בציון עובדה: אני צריכה לשמוע שמעריכים את פועלי. הוא כמובן אמר שברור שהוא מעריך, גם אם אינו אומר... אז אמרתי שחשוב לי שיגיד. ולא רק זה - ששנינו נגיד. ששנינו נציין יום יום זה בפני זו כמה שאנחנו אוהבים, מעריכים, עוזרים זה לזה. לא לשקוע לתוך הנוחות הזוגית שברור שעושים אחד עבור השני, אלא להמשיך להודות, להמשיך לשבח. זה קצת מלאכותי בהתחלה, אבל די מהר מתרגלים וזה ממש עוזר.

מבהירה משהו: אמרתי כמה פעמים, כי מידי פעם שוכחים ומחליקים חזרה לנוחות הזוגית של קודם, שהכל מובן מאליו. ובכן... זה לא. וחשוב להזכיר את זה האחד לשניה מעת לעת.

אתן מקסימות ועוזרות
ותודה רבה
שמות במילים כל מיני הרגשות מעורפלות שלי ונותנות לי עוד כיוונים לחשוב עליהם
אנסה להגיב יותר אחר כך

אורי יקרה,
אני במחשבות מרובות מאז שקראתי את הדף על תחזוקת בעל . זה כמובן הגיע בימים שהייתי מאד עסוקה במחשבות האלה. יש כאן לאחרונה הרבה הרבה עומס ונוסף לכל השוטף יש לנו רצף שמחות שדורש הערכות והכנה מרובה ומוסיף עוד הרבה עומס עליי. מצאתי את עצמי בלחץ נפשי ופיזי עצום. חוצמזה כבר חודש שאני לא מרגישה טוב. אז הלכתי לעשות בדיקות דם ולחרדתי התקשרו מהמרפאה לבקש שאגיע אל הרופא לביקור... תודה לאל, בסך הכל אני בסדר אבל מאגרי הברזל שלי התרוקנו כמעט לגמרי וזה יכול להסביר את התחושות הפיזיות הקשות בתקופה האחרונה ואת התשישות הרבה...

דברים שעלו בי בהקשר של תחזוקת בעל ודברים שאת כותבת עליהם כאן:

יכולתי לדבר אל בעלי ממקום שרואה ומבין שאנחנו חלק מהקשר חברתי תרבותי יותר גדול מהזוגיות הספציפית שלנו. יכולתי לבא ולהגיד לו שכיוון שבאופן כללי בעולם, בתרבות יש נטיה כזו שהאשה מתחזקת המון דברים ואת הבעל וכו', אז במצב הזוגי האישי שלנו, שבו אני בחרתי להיות בבית עם הילדים והוא יוצא לעבוד, אנחנו צריכים להיות מאד מאד עירניים ומודעים כדי לא לגלוש במדרון החלקלק הזה שבו אני מרגישה שהעשיה שלי נתפסת כמובנת מאליה (מזדהה לאחרונה עם המונח "שקופים").

כשאני בוחנת שוב ושוב את היומיום שלי, אני לא בטוחה שאני באמת רוצה או צריכה שיקחו ממני מטלות, מה שבעיקר חיוני לי זה לקבל מילים טובות, הערכה ותמיכה מוראלית. אחרי הרבה דברים שעברנו בחיים, היה לי חשוב להגיד לאיש שלי שעם כל הכבוד לכל התיאוריות הניו-אייג'יות ועם כל האמונה שאם אני אעריך את עצמי לא אזדקק להערכה של אחרים (ואם ככה, אולי אני בכלל לא צריכה אותו ויכולה לחיות לי לבדי בעולם ?!). בקיצור חרף כל אלה, אני, בת הזוג שלו, זקוקה באופן מיוחד להיות נראית על ידו. התמיכה שלו וההערכה שלו הם חלק משמעותי בדלק שמניע אותי. אני, את האהבה שלי אליו יכולה להראות במיליון מעשים לאורך כל היום ואני זקוקה לנראות של האהבה שלו אליי.

אנחנו ללא ספק (וכאן זה מתחבר גם לדברים שאת מתארת) בתקופה עמוסה. התקופה הזו של תינוק יונק ואפילו פעוט יונק בבית, מכניסה הרבה עומס ואני ממש משוכנעת שככל שהזמן יחלוף העומס יצטמצם ואז דברים יראו אחרת, יותר טובים, כי באמת הבסיס שאני קוראת ממך ושאני יודעת עלינו, הוא תודה לאל בסיס טוב. נשמע לי אך טבעי שכשנורא עייפים ומותשים, מתחילים להעלות בקול סימני שאלה על צורות הגידול / ההרדמה וכו'. גם אני בעצמי יכולה לא אחת לתהות האם לא היה יותר עדיף שאשליט כאם דיקטטורה חריפה, כולם ילכו לישון כמו חיילים ועוד כהנה וכהנה. וגברים, באופן כללי, כשמציגים בפניהם קושי נוטים ישר לשמוע בו האשמה וזה ישר מפעיל אותם לחפש פיתרונות. כדאי אולי להתרגל להקדים כל קיטור שלנו במילים: "אני רק צריכה שתקשיב לי" או " אני רק צריכה לפרוק קצת".

ועוד דבר אחד שאני רוצה לכתוב לך :

הצעד שעשית השנה עם הבחירה הזו שלך של לא לחזור לעבודה ולעבור דירה כדי להתחיל להתייחס יותר בכבוד לקושי שלך ולרגישויות שלך הוא צעד מאד מאד גדול. בעצם יצאת לאיזה מסע של שינוי שהדבר המאד משמעותי בו הוא שאת מתחילה להכניס את עצמך ואת הצרכים, היכולות והקשיים שלך לתוך המשוואה הזו של החיים. למי שלא היה מורגל בכך עד היום, זו חוויה מטלטל. יש ללא ספק הרבה טוב ושכר בצידה אבל היא גם מעוררת הרבה שדים ולא מעט ביקורת עצמית שמהדהדת לנו בכל מיני משפטים שאנחנו שומעות מחוצה לנו (אנשים זרים ברחוב, המשפחה המורחבת ובן הזוג).

אני קוראת אותך נעה במסע הזה ונזכרת בעצמי לפני כעשר שנים. הגידול של הילד השלישי שלי, שהיה ההראשון שנולד לתוך החינוך הביתי, היה מאד מאתגר עבורי מהבחינות האלה. עברתי עם עצמי מסע מאד מאד קשה שהעלה הרבה כאבים מילדות ומשנים של ריצוי. מהמקום הזה, כשאני קוראת אותך, אני רוצה בעיקר לתת לך עוד מרחב, עוד אוויר, שלא תצטרכי לרוץ לקבל החלטות, או להסיק מסקנות, שתרשי לעצמך להיות בהווה הזה .

אני מקווה שזה מדבר אלייך

~ משהו על הערכה מבפנים ומבחוץ
אני מסכימה שזה חיוני, חשוב ונעים מאד לקבל הערכה והכרה מבחוץ, בעיקר מהאהובים והקרובים. הערכה פנימית לעצמי לא תמיד מספיקה. אבל היא תנאי הכרחי, לדעתי. הקאצ' הוא שבמצב בו לא קיימת בתוכי הערכה עצמית מבוססת, הערכה שבאה מבחוץ פשוט לא נספגת. לא נקלטת. אם אני מבטלת את עצמי, או מורידה את עצמי, אני פשוט לא אשמע מילים טובות שבאות מבחוץ, או שלא אקבל אותן כהערכה והכרה, ולפעמים, בהיפוך פרדוקסלי, יש אפילו מצב שאקבל אותן כביקורת.

לכן אני מאמינה שהצעד הראשון הוא באמת לבסס את הפנים שלי. להגיע למצב שבו אני רואה את עצמי, מקבלת את עצמי ומעריכה אותי. מאד יכול להיות שאז יקרו שני דברים - 1. אני אשמע יותר טוב את ההערכה שאני מקבלת מסביב. 2. ההערכה וההכרה יתגברו ויגדלו, באופן טבעי, כי החיוביות שלי תגרור ותעורר את החיוביות של הסביבה.

@}

לא קראתי הכל

כמה דברים:

אם את רוצה מבן הזוג משהו חשוב לומר לו באופן ברור וממוקד מה זה הדבר הזה בדיוק. נניח: "מידי שעה/יום/שבוע/חודש/שנה וכו' אני מבקשת שתאמר לי שאני אמא נהדרת. זה מראה לי שאתה מעריך אותי ונותן לי כוחות להתמודד עם הקשיים. "

(אם הוא לא זוכר אפשר להזכיר לו- ככה בקלילות)

זה שהוא לא מסכים איתך או שהעמדה שלו אחרת משלך (בהקשר לחינוך הילדים לדוגמה) לא אומר דבר בקשר לעשיה שלו. מותר לו לא להסכים ועדיין לתמוך ולהיות שם בשבילך.
מעניין למה הוא מרגיש צורך לומר לך שזו הבחירה שלך ואת צריכה להתמודד עם זה. אולי תשאלי אותו?

מחשבות כלליות בעקבות אוסף דבריכן המאירים
ואם אספיק אז יותר

יש מחשבה שעומדת לי כל הזמן בבסיס וקצת מכאיבה מצד אחד (כבר לא כמו בעבר, היום יש הרבה יותר קבלה) וקצת מייאשת מצד שני:
הוא לא מבין אותי
וגם אם אני לא חושבת את זה במילים מפורשות זה שם,כל הזמן בכל צעד שלנו, בכל שיחה שלנו, בכל עשיה בבית, בכל המצב הזה הקשה לי כל כך של העבודה ומעבר הדירה. מצד אחד זה טוב שהיום אני מוכנה לקבל את זה שהוא פשוט כל כך שונה ש הוא לא מבין אותי . מצד שני זה מאוד מייאש ומאוד בודד להרגיש ככה.

עוד דבר אחר כללי שאני מבינה זה צורת התמיכה שלו בי. יכול להיות שמבחינתו הוא ממש ממש תומך. כי למשל, אם תהיה בעיה כלשהי הוא יעשה מאמצים להתגמש ולהגיע מוקדם, כי בשבת אם אני אהיה מאוד עייפה הוא ישמור על הילדים כדי שאוכל לנוח, כי הוא מוכן הרבה פעמים לקחת על עצמו דברים אם אני בלחץ וקושי. כי בהריונות הוא עשה הכל הכל הכל בבית כי לי היה נורא נורא קשה. יקנה לי משהו שאני אוהבת אם יראה בדרכו (חלק מזה קשור למה שכתבתי למעלה, שיש דברים שהוא עושה ומרגיש שהוא צריך להיות מוערך ואני חושבת שזה תפקידו,אבל יש דברים שהוא באמת עושה אובר במקרים מסויימים,למעני. בכל מקרה הגבול הוא דק בדברים האלה אי אפשר לחשבן כל מקרה האם הוא ראוי להערכה או האם זה מתפקידו-אבל יש כוונה כללית מצדו, אני יודעת).
כך שמבחינתו הוא משתדל לתמוך כדי שלא יהיה לי קשה.
וכל הדברים הנ"ל שכתבתי יש להם מכנה משותף - הם כולם עזרה מעשית, עשיה בשבילי,עשיה במקומי.
ואני-כל כך צריכה הבנה ותמיכה אחרת, נפשית. לא כל כך פתרונות כמו פשוט קבלה שלי,של המצב, אפילו לא יודעת להגדיר מה בדיוק אני צריכה. (דמעות..)
ואז הוא עושה ועושה וחושב ומשתדל, ולי עדיין קשה,ואני עדיין מתלוננת, גם על המצב הכללי וגם עליו ועל מה שהוא לא.
ואני שחצי רואה את הניסיון שלו אבל זה לגמרי לא מספק את הצורך שלי, מצד אחד מרגישה אשמה כי הוא עושה כל כך ומשתדל, ומצד שני מרגישה טרוניה כי זה לא במקום הנכון, גם אם אני לא יודעת להגיד את זה במילים, מן תחושה מעורפלת כזו, כי יש לי חסר כל כך גדול של משהו שאני לא יודעת להסביר. וגם כעס על מה שהוא לא.

והוא מבחינתו או שנותן עוד מאותו הדבר,או שמתעצבן על זה שהוא משתדל והוא לא מספיק
ולצד זה יש פחד מאוד גדול שלו מלתת לי תמיכה רגשית כי הוא לא מבין אותי ומה זה אומר בכלל, ואיך עושים תמיכה רגשית,מה המשמעות שלה בפועל. ואם זה אומר הלקשיב לי כשאני מתלוננת אז הוא מרגיש אשמה או שמרגיש שצריך לתת לי פתרון מעשי,או שמנסה בעצמו ליישם פתרון, עם לומר לי במפורש ובלי לומר לי (או לעצמו) במפורש

ומצד שלישי,אני גם נורא נורא מפחדת לאבד את התמיכה המעשית שלו, כי אם זה מה שהוא נותן,אז לפחות זה, אז נאחזת קצת בזה. אבל בזהירות אני אומרת שהייתי יכולה הרבה יותר לא להזדקק שם לו היתה לי תמיכה מסוג אחר.

אני חושבת שאני בספירלה כזו, ייתכן מאוד שכבר כתבתי או מישהי אחרת כתבה לי דברים ממין זה, אבל עכשו זה עוד יותר מתקשר לי לכל צורת החיים שלנו.

וכל זה כמובן אם מתייסחים רק במה שקשור אליי. כי גם לו יש קשיים במקום שלו. ולפעמים הוא מגיב מתוכם או עושה או לא עושה מתוכם. והמצב רוח הכללי שלו מושפע מאוד מזה (מהעבודה שלו, מהחיים בתחומים אחרים)
בכל מקרה, באופן כללי אני מרגישה צריכה להסביר עוד משהו. שמצד אחד אני מספרת כמה שהוא משתדל ומצד שני אני מתלוננת כל כך הרבה על העשיה והגישה שלו מול הילדים.
ייתכן וגם את זה כתבתי,אבל הוא בן זוג הרבה יותר טוב מאשר אבא. הוא מנסה ומשתדל,ומתחשב וחשוב לו בתור בן זוג. ובתור אבא הרבה פחות. זה לא נשמע טוב. אבל יכולות להיות לזה שתי סיבות. אחת- שהוא בשלב קודם מבחינת ההתקדמות שלו בשלבי החיים על איזשהו רצף. בעיניי, לפחות אצל גברים יש קודם כל רצון בזוגיות ומתוך זה נולד הרצון לילד (מאוד מאוד כללי, אני בטוחה שאני נורא מכלילה, ויהיו שיסתרו אותי) . והוא נשאר בשלב של הרצון בזוגיות ומוכן להשקיע שם, וילדים הוא הביא לעולם כי 'ככה' כי 'צריך' כי כמו כולם . ומזה נובע הקושי שלו מול הילדים.
סיבה שניה שיכולה להיות זה שאני כל כולי שקועה בילדים ופחות בו, אז הוא משקיעה במקום שבו אני לא משקיעה, כי כבר יש מי שמשקיע בילדים, והוא בטח לא יצליח להשתוות לי בדאגה ובחשיבה ובהשקעה. הרגע חשבתי את המחשבה הזו.

טוב, אחרי המגילה הזו כבר לא נראה לי שאספיק כרגע להתייחס לכל הדברים שכתבתן לי, אז בהמשך
אבל כל זה נובע אצלי בהחלט מכל מה שאמרתן לי וגרמתן לי להרהר בו

עוד דבר קטן
המקום שאני יודעת לתת בו הוא לא המקום המעשי בכלל, הוא המקום הרגשי יותר. ואנחנו במשא ומתן בכסף ממדינות שונות.
(מקום שאני יודעת שהוא צריך,אבל אני למולו ולמול העשיה שלו מרגישה כאילו אני צריכה לפעול במטבעות שלו, ובכלל לא בטוח, או יותר נכון כרגע זה נראה לי שבטוח שלא, כי לעולם לא אשתווה לו בעשיה וזה לא ידגדג לו כמה שאשתדל ואעשה. )

מקשיבה @}

אורי יקרה, הכל נופל וקם על תקשורת ביניכם. לנחש מה השני רוצה או חושב או צריך, זה לא הכי יעיל. גם ללכת עם הדיפולט שלך או שלו באופן התמיכה, מסתבר, זה לא יעיל. הוא לא יכול לנחש מה את באמת צריכה. אם לא תשבו ותדברו בגילוי לב על הדברים האלה, שניכם לא תדעו איך לתמוך זה בזה.

תמיכה בעיני צריכה להיות תואמת את צרכיו של הנתמך. להעניק הקשבה כאשר הנתמך זקוק לעזרה פיזית, או להיפך - זה מחטיא את המטרה. לכן חשוב לדבר, לדבר, לדבר. לא באמצע כעס אלא למצוא זמן שקט ורגוע, אפילו לקבוע דייט ולשבת על כוס קפה/תה/בירה לאמשנהמה. זה משנה פרספקטיבות ומשפר יחסים וחשוב לעין ערוך.

לי זה דווקא מגניב שאנחנו משתמשים ב"מטבעות" תמיכה שונים וזה ממש בדיוק ככה אצלנו. הוא בעשייה ואני ברגש. אבל אני מאוד זרוקה לעשייה שלו כי אין לי הרבה אנרגיות והוא מאוד זקוק לרגש שלי וגם למחשבה הריגשית שלי, לדרך שאני חווה את הדברים.

משהו מימימה.
שראיתי שנכון עלי.
אם לא קשור אלייך תמחקי...
הבנתי שכדי לקבל רגש ממישהו, צריכה קודם להעניק אותו לעצמי.
אם בי יש אמונה בסיסית שאני לא ראויה לחום ולהערכה,
אני לא אקבל מבעלי את הרגשות האלה, וגם כשהוא יביע כלפי אותם אני לא אצליח להאמין להם.
מה שכמובן יסגור אותו ויהיה לו פחות רצון להעניק לי אותם שוב.
ולהיפך.
כשברור לי שאני ראויה להערכה- אני חווה אותה כקיימת כלפי.
קוראת את האותות הקיימים.

גם מה שאני אכתוב אולי לא בכיוון. אבל אני שומעת משהו מאוד חזק בדברים שלך וכותבת אותו. תמחקי אם זה לא מתאים.
אני שומעת מתחת לצורך שאת מפנה כלפי בעלך, קול של ילדה קטנה, שמבקשת מאמא או מאבא שיראו אותה, שיעריכו אותה בדיוק כמו שהיא.
מה שאני אומרת זה שהצורך - הבור הרגשי שאת מתארת - הוא מפעם, ולכן בן זוגך בחיים לא יצליח למלא אותו, ולא משנה מה יעשה או יגיד.
לרוב, כשאני מצליחה להיות מודעת לקול של הילדה הקטנה שמסתתר תחת מה שנחווה כקושי בהווה - זה מאוד עוזר.

מסכימה עם תמי. כלומר לגבי עצמי. ולשמוח בילדה הזאת שמבקשת מה שהיא צריכה ולקבל אותה כמו שהיא.
ורק רוצה לחדד שזה לא סותר לבקש מבן הזוג מה שאני זקוקה לו,
רק שזה יבוא ממקום אחר ויתקבל אחרת.
שברור שזה מה שאני צריכה, ואני ראויה לכך, ולא מחכה לראות בעיניים שלך אם אני ראויה או לא