באופן טבעי

אני אמא לשני ילדים. נתקלת במסגרת אמהותי בהרבה מאוד קשיים חברתיים שכבר חשבתי שהם מאחורי בחיי הבוגרים.
הדבר בא לידי ביטוי בעיקר מול ההורים בגן. מאוד חלשה ביצירת שיחות סמול טוק. יש מעט אנשים שנוצרת איתם כימיה מיידית אבל בד"כ מול קבוצה גדולה של אנשים נאלמת ונעלמת. מרגישה מאוד קטנה. נחותה. מרגישה לא שייכת.
נוצר מעין מעגל - אני מרגישה ככה כלפי עצמי ומקבלת בחזרה יחס כזה מההורים.
הדבר מתבטא גם בקשרים חברתיים של הבן שלי. יש לו שני חברים קבועים בגן (בן שלוש וחצי) בעוד שאני רואה שלילדים אחרים יש מגוון גדול יותר של חברים. אני חוששת שהוא יהיה כמוני חסר בטחון.
איך יוצאים מזה? איך אני שוברת את תדמית האמא חסרת הבטחון שרכשתי לעצמי בגן?
ואני בטוחה שאני לא מדמיינת ושההורים מתרחקים ממני בגלל מה שאני משדרת.
חשוב לציין שאנחנו בגן אנתרופוסופי בו ההורים הם מעין קהילה - יותר מבגן רגיל, ולכן יש יותר איטראקציות בין ההורים מאשר בגן רגיל - מה שמבליט את תחושת בדידותי.
אשמח לשמוע אתכם.

מישהו קורה אותי?
בצהוב: כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון.
מזדהה

הדבר מתבטא גם בקשרים חברתיים של הבן שלי. יש לו שני חברים קבועים בגן (בן שלוש וחצי) בעוד שאני רואה שלילדים אחרים יש מגוון גדול יותר של חברים. אני חוששת שהוא יהיה כמוני חסר בטחון.
תנסי לרגע להתבונן בו, במנותק ממך, ולהפריד בין הקושי שלך לבין המצב שלו.
האם שני החברים האלה מספקים אותו? האם יש דרישה מצדו לנסות להיפגש עם עוד ילדים?
הבת שלי בת שלוש ורבע ויש לה בגן בערך חברה ורבע. אין לה צורך ביותר מזה, מעבר לשעות הגן, וגם עם אלה היא בקושי מבקשת להיפגש.
מבחינה חברתית, היא עוד לא שם.
זה עוד לא לגמרי מעניין אותה והזמן עם הילדים בגן ממלא את כל הצרכים החברתיים שלה פלוס. כרגע.

בקשר אלייך. גם אני הרגשתי כך בתחילת דרכי עם הילדים.
היום אני הרבה פחות מרגישה צורך להתחבר עם הורים אחרים רק כי הם הורים או רק כי הילדים שלנו באותו גן.
למדתי שגם כשהילדים חברים, אין בהכרח צורך להתחבר עם האמא, אלא אם כן זה מדויק בשבילי, אם היא מעניינת אותי כאדם, כחברה, גם בלי קשר לילדים.
ואני בוררת את חברותיי החדשות בקפידה.
שחררי עצמך מהצורך בסמול טוק וביצירת קשרים מאולצים עם הורי הגן.
לי נראה מספיק להיות אדיבה וקורקטית, ולהיענות לצרכים של בנך.
גם בשביל זה לא חייבים להסתחבק - אם הילדים מעוניינים בקשר, יוצרים אותו מול ההורים, בגיל הזה, והקשר בין ההורים יצמח, אם הוא יהיה נכון לכל הצדדים.

חשוב לציין שאנחנו בגן אנתרופוסופי בו ההורים הם מעין קהילה - יותר מבגן רגיל, ולכן יש יותר איטראקציות בין ההורים מאשר בגן רגיל - מה שמבליט את תחושת בדידותי.
מוכר מאד.
באופן אישי אני לא מתה על זה. יש לזה יתרונות אבל בעיניי זה בעיקר מאולץ (אני כנראה קצת מרוחקת מטבעי, אולי כמוך?).
חוץ מזה בדרך כלל, במבט יותר מעמיק אפשר תמיד למצוא אנשים חברותיים, שקל יותר להתקרב אליהם, וגם אנשים פחות חברותיים, שאולי יותר מזדהים איתך.
בגדול התחושה שקיבלתי מהדברים שלך היא שהבעיה היא בעיקר בתחושותייך פנימה, ופחות מעוגנת במציאות.
האם אני צודקת?

מה שמציעה לך זה לצפות בשאר האמהות לראות מי הכי נראת לך שהיית רוצה להתייד איתה
וממש לנסות "להתחיל" איתה.
בקטן לא בהרבה לפנות בשאלה בהצעה בהזמנה
בימים אילו בני עבר תהליך ומה שהמטפל לימד אותו זה
לפני שעושים צעד שחוששים מפניו לאסוף עצמך 3 נשימות 3 נשיפות ולגשת
לפנות בשאלה קטנה שאלה שתיתן פתח לשיחה.
לגבי בנך, האם הוא נראה לך מאושר? האם נראה לך שחסרים לו חברים?
הבת שלי מרכז חברתי מוצפת, והבן סגור ומסוגר בלי חברים
כלומר הם קולטים מאיתנו אך גם מביאים את עצמם.
עם בנך נראה שמח וטוב לו אז גם 2 חברים זה מספיק עבורו.

2 חברים זה סבבה לגמרי. בטח בגיל שלוש וחצי...

יש כ"כ הרבה דפים באותו נושא.

עדיין אפשר לחכות שהדיון ימצה את עצמו ואז להעביר.
(לדעתי, גם הדיון הזה כבר מיצה את עצמו)

מרגישה לא שייכת.
את רוצה כן להיות שייכת? למה?
בעיניי לא סביר להיות שייכת לקבוצה רק על סמך זה שילדים שלכם הולכים לאותו גן.