רוצה לזוז בלוג שקט תעשייתי בזוגיות

[תקועה_בצומת*]

ביחד כבר הרבה שנים (הרבה שנים זה 10). 2 ילדים. הוא עושה המון עבודה רוחנית, לומד, מודט, מודע חושב, לא מניח לעצמו לרגע. בכל פעם שעולה הקושי הוא בשלב שהוא מודע אליו ולפעמים גם מברך אותו. אני לעומת זו עדיין בלופ ילדות.
חייה את הסרטים מפעם. את החוסר בטחון, את הצורך הבלתי אפשרי באהבה, בור שרק אמא יכלה לכסות לפני 30 שנה ולא משהו שאפשר למלא היום.
לפני כחודש לקחתי פסק זמן מזה (מהחיים)
עד כמה שיכולתי כמובן. ניתקתי קשר לעולם החיצון, הייתי עם הילדים כרגיל אבל מאוד ממוקדת בעבודה פנימה. רגע חמקמק.
עם הבעל דיברתי רק על מה שצריך וכל מה שיכול היה להפוך לוויכוח (למה אני צריכה להעירש גם אותך בבוקר??!!) נזנח בצד, כדי שיהיה לי שקט לחושב על עצמי ועל הדברים.
עכשיו עבר חודש. בעלי מכבד את הצורך לשקט ולהתנתקות אבל קורא לי לחזור אליו.
קל, קל מידי לחזור לריבים שנים להרגלים נלוזים,
מאידך גיסא מאיפה מרימים שינוי בתפיסה??
גם אני רוצה להאמין, גם אני רוצה להשתנות, אבל יש בי כל כך הרבה צדדים או כמו שאנחנו קוראים לזה דמויות, שמושכות אחורה, חזק אחורה.
ככה שכל אמירה שהיא טיפה צורמת לי (וכל הזמן הכל צורם לי), מעיף אותי אחורה ואני שוב שם, מתחננת לאמא שלי לאהבה, מחבקת לה את הרגל, מושכת במכנסיים "אני פה!!", ושוב מזיזים אותי.
לא ייתכן אני אומרת לעצמי שאיש יקר ואהוב ישלם על זה, איתו אני אמורה לחוות את הקושי, את ההווה, ובוודאי אני רוצה גם את העתיד, אבל לא.
הרגשות שלי כמו ננעלו בקופסת מטמון איכותית ומוסווית ומוטמנת היטב באדמה.
שם האהבה שלי. שם התשוקה שלי, שם הפריחה שלי, שם אני.
על פני הקרקע הנבטתי "אני" אחרת. מוצגת.
מה נותר לי? כאילו אהבה, ולגבי התשוקה עוד יותר קשה
מין היה בעיני כלי. כלי לאהבה, כלי לחום, כלי לתושמת לב, כלי להשיג משהו ולא משהו להעתנג עליו.
הנה אני בת 35 ולא יודעת לענג את עצמי או להתענג ממין. השגתי את אהבתו, תשומת ליבו נתונה אלי, עכשיו כאילו אין לי צורך במין. לא יכולה לחשוב עוד עלינו נחשקים. הכל מת בפנים.

מכל האמור לעיל עולה המילה טיפול, טפלי בעצמך תשקיעי. נו זה חשוב מהכל.
אבל האני האחר שלי לא מוותר. שנים החזיק בי בשבי ולא משחרר.
לא הולכת.
הרשות נתונה, הצעד מתבקש, אבל אני לא מצליחה לזוז.
בורחת ממנו. השקט התעשייתי הזה שיצרתי חונק אותי אבל אני לא מצליחה לדבר.
הכל מוטל בספק עכשיו בעיקר אני.
אני מרגישה שאני בצומת ע-נ-ק-י-ת. מצד אחד ההדחקה והמוכרת. מצד שני עבודה קשה והתפתחות.
ואני בצומת
אלוהים???
אתה רואה אותי??
אני בצומת!!!!!!
בא לי לצעוק לעזרה אבל למי?
רק אני.

[תקועה_בצומת*]

אח, כבר יותר קל לי.
הוצאתי את זה החוצה.
ככה לסחוב את המצב המוזר הזה חודש היה קשה לי.
מה זה אומר על החברות שיש לי, שאני לא מספרת להן את זה.
גם הן חלק מהחיים הקודמים, גם הן מושרשות בלופ ילדות.
טוב לשחרר.
אבוא לפה שוב ושוב להיתרוקן.

[אחת*]

איזה אומץ! הערת לי המון דברים.... תמשיכי

[יפה*]

הדברים הטובים ממש מעבר לפינה, יופי לך.

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

כתבת : "מצד שני עבודה קשה והתפתחות".

רציתי להציע שעם כל צעד קטן מרגישים כבר התפתחות וזה נותן תקווה ושמחה ,
כך שמייד מרגישים ואז זה פחות גלובאלי "עבודה קשה".
כי אם חושבים שצריכים לעשות עבודה קשה כדי להשיג התפתחות ,
כבר אין כוח להתחיל לעבוד קשה ויש פחד להתקדם ואין חשק להתחיל .
אז תדעי שמייד כשמתחילים כבר מתחילה התנועה , ולא לחשוב על הכל הכל .

בהצלחה

[אמא_נוסעת*]

מאוד מזדהה

[תקועה_בצומת*]

איפה הפצע שלי??
כל החיים שלי הפצע הזה, או יותר נכון הפחד ממנו, מכתיב לי את החיים.
לא לגעת בו, הזכרונות והמשקעים איך הוא קרה.
הכל מוסתר.
היום אני יודעת שאני צריכה לעבור בו.
לא להתסתכל עליו ולשחרר אותו
אלא להיכנס באמאמא שלו.
אני מרגישה כמו בסיר לחץ, כאילו לא יודעת מה קורה עד שלא תאיר לי נקודת אור את הכיוון, שאני זקוקה לרגע של חסד כדי להבין משהו. כדי שהכל יראה הגיוני ולא כאוטי.
<מצד שני דמות פנימית אחרת שבי אומרת, אין כלום, אלו החיים, קשים, מרים, אין הגיון, אין חסד. תתמודדי!>
ההרגשה היא כאילו אני עומדת לפתור תשבץ, וחסרה לי רק מילה אחת, אבל דרכה כל האותיות עוברות.
לי יש תחושה שזה קשור לאהבה.
מהמרת על אהבת אם או חוסר בה.
חושבת שבא לי שמישהו יעזור לי אבל די לי בדיבורים
אולי מגע
מישהו שיטלטל אותי וינער אותי עד שהתיבה תיפתח והבכי יצא
הרגש רוצה לצאת
<מצד שני דמות אחרת שבי אומרת אין קסמים, אין דברים שנפתחים ברגע, יש תהליכים, אלו החיים, תמודדי>
מאוד מעייף אותי מעל לחודש לתת לכל "הקולות" שבי לצוף ולדבר. מחכה לשמוע ביניהם את הקול שירפא אותי.

אתמול הבעל היקר, הביא לנו ארוחת ערב ממסעדה, סרט, ופרחים.
בראש שלי היה "מחכה לסקס".
הביא לי מתנה חולצות
בראש שלי "מגיע לו..." <אחרי חודש+....>
"אני אוהב אותך" הוא אמר
ואני חשבתי "אין ברירה, תעשי את זה..."
הוא שאל "את בעניין?"
אמרתי "ככה"
שאל "את נמשכת"
שיקרתי ואמרתי "כן"
ואז תיקנתי ואמרתי שכל הרגשות במסתור מהנאצים (סליחה על הכתיבה האסוציטיבית)
הבין.
מה יש לי עם המין והסקס והאהבה??

[שובי*]

מקשיבה
מזדהה
נהנית לקרוא - את כותבת טוב..

[רוקדת_לאור_ירח*]

חלק ממה שעלה לי בהקשר לסיפור האחרון היא התחושה המבאסת של הקשר הכל כך ברור בין הנתינה שלו אלייך לבין סקס.
הרבה פעמים כשהולכים לטיפול מיני אומרים לגבר שפשוט יעשה עיסוי לאישה, בלי לצפות למין, בלי שזה יהיה משהו בדרך.
נורא נחמד שהוא אוהב אותך וקונה לך פרחים, אך לדעתי עצם העובדה שאת יודעת שזו התניה לסקס זה כבר מוציא את החשק. אם הית מקבלת את כל זה ויודעת שהוא לא מצפה לכלום היה לך כנראה יותר חשק.

חוץ מזה קוראת, שולחת לך פרח.

[או_רורה*]

ואולי זו לא התניה לסקס? אולי זו רק הבעת אהבה?

וגם אם כן, האם אי אפשר פשוט לומר "לא" לסקס כרגע וכן לכל השאר? קשה לו לקבל, נכון.
אבל הוא ילמד. עד שההתניה תופסק.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מישהו שיטלטל אותי וינער אותי עד שהתיבה תיפתח והבכי יצא
אולי "עוצמת הרכות" תעזור לך?

[מיה*]

אני מזדהה עם כל כך הרבה ממה שכתבת..המקום הכבוי הזה של המין בתוך הזוגיות..יש כל כך הרבה ובכל זאת משהו כבוי ואני לא יודעת איך להדליק אותו. כמו שאמרת, וכתבת, כל הרגשות במסתור.לא יודעת כרגע מה עושים עם זה..המרגיעון אומר תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

[צפונית*]

גם אני במזדהות.
אמנם במקום אחר, לא בזוגיות לצערי, אך המון תחושות מתעוררות בי עם דברייך.
אשמח שתמשיכי לשתף בתובנות.
האם גם את בוגרת הלינה המשותפת בקיבוץ?
דרך אגב ולא קשור, שמתי לב שהמון משתמשים לתיאור מיטה משפחתית כלינה משותפת, כמה שונה...
והמרגיעון- כולנו משפחה אחת...
שיהיה מלמד ומרגיע

[פלוני_אלמונית*]

מישהו שיטלטל אותי וינער אותי עד שהתיבה תיפתח והבכי יצא

מזדהה מאוד. עברתי טיפול אצל מישהי מיוחדת שעזר לי מאוד, ריפא אותי והביא אותי למקומות מעולים.

אם את מעוניינת בפרטים נוספים תגידי ונמצא דרך התקשרות פרטית יותר.

[שוות_נפש*]

שלום יקרה, התיאור שלך על מצבך הנפשי אומר לי שאת כועסת מאד ובגלל זה חסומה.. חסומה מלהרגיש..חסומה מלהביע..הכעס הזה יוצא בצורת התנתקות מבעלך.. התרחקות.
לכאורה לא רוצה להרע לו, כמו שאמרת איש יקר ואהוב.. אבל את כועסת..
סילחי לי שאני "מנתחת" את מצבך הנפשי.. לא יכולה להימנע.. רוצה להאיר משהו אצלך ,אולי אצליח?
מסכימה איתך בעניין טיפול , דיבורים וחפירות כאן לא יספיקו לנער לגרום לחיים בתוכך לזרום.. צריכה פתיחה של צ'קרות.. או אפילו מומלץ יותר מגע עמוק, עיסוי אל הרגש טכניקה שעוזרת להעלות למודע חוויות מודחקות שהגוף זוכר ושומר הרבה שנים בתוך בשרירים .. יש בשיטת אלבאום את הטכניקה הזו.. שווה בדיקה אם כיסך מאפשר..
במה שתיבחרי לא משנה, העיקר שתיבחרי באיזו שהיא דרך שתעזור לך לגעת במקום הזה שגורם לך לשקוע. באהבה והצלחה

[סאלוש*]

תקועה יקרה,

אני רוצה לעודד אותך שמה שאת רוצה להשיג בהחלט אפשרי.
נתקלתי בכל כך הרבה אנשים (כולל אני) שהתגברו על מחסומים דומים או שונים, אבל קשים.

מעולם לא ניסיתי ותמיד סיקרן אותי העניין של שיטות פיזיות, איך הן משפיעות על הנפש. ברור לי שיש השפעה, חייבת להיות. אולי הדבר הקרוב ביותר שניסיתי היה יוגה. אחרי שיעור שלם של ריכוז, עבודה פיזית, נשימות, בסוף יש כמה דקות של שכיבה על הגב ומנוחה, והרבה פעמים יש לי מחשבות חדשות לגמרי בזמן הזה. טיפול שמכוון במיוחד למטרה הזו נשמע מדהים.

אגב, מהרגע שראית את הצומת, לא חושבת שאת יכולה לחזור אחורה, you know too much, יש לך רק כוון אחד, יקח כמה זמן שיקח...

ומיה, שיהיה בהצלחה גם לך, מהרגע שסימנת את האישיו זה חייב להתחיל לזוז. הנושא של אהבה ותשוקה מרתק, אבל חורג ממה שאני מרגישה בנוח לדבר עליו בשם האמיתי שלי דרך הרשת, אם בא לך אפשר לדסקס במייל.

[מיה*]

סאלוש..אני מקבלת את ההזמנה בשמחה. המייל שלי כאן קצת חושף אותי אולי יש דרך להשיג אותך?

[תקועה_בצומת*]

קוראת אותכן אבל קשה לי להגיב...

דיברתי עם הבעל על עניין הסקס. חשוב לי להבהיר לעצמי ולכן שזה לא ה אישיו אלא עוד סימפטום, עוד מחסום.
סיפרתי לו שכיוון שאני רגילה להשתמש במין נעדרת ממני ההנאה שבו...
כל דבר שהוא עושה נחמד בשבילי - אני מרגישה שהוא רוצה סקס. אי אפשר לשבת להתחבק ולהתנשק בלי שאני ארגיש שהוא רוצה, שאני לא, ושזה מבאס.
מתוך כנות הוא הסכים ואמר שלצערו הוא באמת לא עושה דברים בשביל סקס אבל מצפה לו.
אני אמרתי שאני לא יכולה לדמיין את שנינו הולכים לישון מחובקים בלי שהוא ירצה ואני אענה לו או שאסרב.
הוא אמר שאני צודקת.
לפעמים הוא אומר, שהוא מרגיש שהוא לוקח ממני את הסקס וזה המילכוד שלו עם עצמו.
דחיית הסיפוק.
גם הוא, לא יכול להנות מאינטימיות גופנית בלי לצפות לסקס.
זה ממש כאילו ואני נמצאת עם הפחד שלי...
התחלנו בשבוע של מגע רב, אפילו שהוא מאולץ (לישון חבוקים, עסויים כפי שהומלץ), נשיקות ועירום מתוך תקווה שזה ייעזור לנו לקבל את האינטימיות בלי לחץ.

אני רואה מבחוץ איך אני נאטמת לכל התהליך, איך אני מתרחקת ממנו, איך היומיום מכסה אותו שכבה ועוד שכבה, ואלי אח"כ אתעסק בזה, ואולי זה לא הזמן...
לא מוותרת. אני בת 34. זה הזמן שלי
מזכירה לעצמי
זה הזמן שלי

תודות לכולן
אוהבת.

[סאלוש*]

מיה,

המייל שלי מופיע בדף הבית שלי: סאלי תדמור, ואני אשמח לשמוע ממך. עבדתי כל כך הרבה שנים עם אנשים כך שאני רגילה לשמור על פרטיות בצורה קנאית ממש, אבל אם בכ"ז את לא רוצה שאדע את שמך כלל, את יכולה לפתוח לעצמך תיבת דואר חדשה בהוטמייל או משהו כזה בחינם, ואת מגדירה לעצמך איזה שם שאת רוצה. אני גם יכולה לכתוב לך את מספר הטלפון שלי.

תקועה, אל תדאגי, גם אם קצת תעזבי את התהליך שלך הוא כבר החל, הוא לא באמת יעלם.
אם בא לך לכתוב לי גם כן כמה מילים אני כל כך אשמח, זה נושא כל כך מורכב, וכל כך טריקי לנו הנשים, שכל צעד קטן שנעשה רק יקדם אותנו (כמו שאומרים מכאן אפשר רק לעלות... (-:)

יש סקסולוגית מפורסמת בשם גילה ברונר באיזור המרכז, לדעתי מקבלת גם דרך קופ"ח כללית, הכרתי חברה שמאוד נעזרה בה. אבל יש הרבה כוונים ללכת בהם, והכוון שלה לא חייב להיות היחיד. היא עובדת יותר בצד הפיזיולוגי, ואפשר ללכת בכוון אחר של הצד הרגשי.

[מיה*]

סאלוש אני אצור קשר דך המייל..תודה

[תקועה_בצומת*]

קוראת עכשיו את לאכול להתפלל ולאהוב (או משהו כזה)
קיטש רוחני, לא משהו חדש
ובכל זאת נוגע.
מתחברת מאוד למקום של "רוצה למצוא מורה רוחני".
מבקשת מהיקום, בלי טיפה של ציניות, רוצה, משתוקקת וקוראת למורה הרוחני שלי להיכנס לחיי.
אני רוצה ללמוד, לשמוע, להבין, למרק את הלב שלי.
סדר פסח נפשי אני עושה.
הכאש הזה, המשהו הלא סוגר הזה, מופיע לי בכל מקום, בעבודה, בזוגיות, בחברות וחברים, בהורים.
חברה טובה סיפרה לי שהיא בהריון.
אני אוהבת אותה מאוד אמוד אבל אני בתיד בסוג של תחורות איתה
אני זקוקה לה להרגיש יותר טוב עם עצמי (נגיד אני אוהבת שהיא אומרת "אוי את כזאת אמא טובה, אני לא מסוגלת להיות עם הילדים שלי שניה בבית, מצידי שיהיו עד 17:00 בגן)...
וזה גם כואב לי להרגיש ככה.
שאני רעה, שאני תחרותית שאני מנצלת.
אז היא סיפרה שהיא בהריון וזה הכעיס אותי וקינאתי נורא (למרות שאני ממש לא בעניין של עוד ילד עכשיו!).
ופשוט אמרתי דברים לא יפים כמו
חברה: "נו, בואי תעשי איתי ת'שלישי"
אני: "אין מצב אחותי (במתק שפתיים), השני שלי צעיר מידי, לא רוצה להפוך אותו לסנדוויץ כל כך מוקדם (ברוע פנימי כי כאמור הילדים שלנו באותו גיל, ובעקיפין אני אומרת לה: זה מוקדם מידי).
ובאמת מה הרגשתי שהיא סיפרה שהיא בהריון?
כאב, צער.
אותו פצע עלום.
ומה הייתי מאחלת לעצמי בהשתקפות שלי? הרי אני באמת אוהבת אותה, את עצמי הרעה איני אוהבת!
שכשהיא אמרה את זה,
הייתי צריכה להרגיש א החץ בלב
להגיד לה וואו מזל טוב תני לי לחזור אלייך
לנתק, לנשום,
לשבת, לתת לכאב להציף, להרכין ראש,
להרגיש לצער לשטוף אותי,
אולי לבכות,
ופשוט להרגיש את זה.
ואחכ לאסוף את עצמי ובלב נקי להתקשר
ולהיות חברה.

[טליה_טקאוקה*]

את מה שכתבת שהיית צריכה לעשות את עדיין יכולה...
_לנשום,
לשבת, לתת לכאב להציף, להרכין ראש,
להרגיש לצער לשטוף אותי,
אולי לבכות,
ופשוט להרגיש את זה.
ואחכ לאסוף את עצמי ובלב נקי להתקשר
ולהיות חברה._
תסלחי לעצמך על מה שכבר עבר.
תמשיכי מכאן....@}(())

גם אני מייסרת את עצמי בדיוק כמוך שלא תחשבי...אומרת לך את מה שהייתי אומרת לעצמי!!

[חשופית*]

אימאל'ה!!!
זה לא יכול להיות שאת מדברת מגרוני בכזה דיוק...
אפילו הפרטים הטכניים זהים..

מנסה גם למצוא את הכיוון....
אמשיך לקרוא אותך, אולי יידלק איזה נר שיאיר ויראה את הדרך...
תודה לך

[פלוני_אלמונית*]

גם אני חשבתי שצריך להיות באינטימיות בלי סקס איזו תקופה, כדי שהחשק יצוץ לו משום מקום,ואז ,רק אז.

היום, איך שאני רואה את זה ,זה אחרת לגמרי.
ואם זה בסדר מצידך, אני אסביר.
היום אני חושבת על סקס כעל פעילות שמעלה את האנרגיה בין הזוג ובכלל בין כל יושבי הבית.
זאת ברכה.

אני קלטתי שאת אומרת שאת לא נהנית מסקס.אולי אפילו יש מצבים שזה סבל.
העינין הוא ,שהתנזרות לא עוזרת בזה ,לדעתי.
ההפך.

אם יש לך בן זוג שמשתוקק אילך,קחי את זה כמחמאה.
עצה נשית עתיקה:אל תתני לו להתיבש עם התשוקה ולהתחיל לפזול לצדדים.זה לא מה שיעשה לך טוב.

תתאפסי.
כואב בפנים.נכון.
עכשיו זה הזמן להרפא.

את מרגישה שעומד לו כשאתם מתחבקים,קחי את הזין שלו בידים שלך ותאהבי אותו.תתמרחי עם כל הגוף עליו.
זה לא איזה רומח שרוצה לשפד אותך,
זה חלק מהגוף של איש אחד שאוהב אותך ורוצה להתלכד איתך.לא בדיבורי דיבורים, אלא בתכלס הגופני , הצאקרה ה1 של שניכם.

נכון שאפשר לחשוב:'שוב פעם הוא רוצה ' 'שוב פעם אין לי חשק'.אז מה!
אל תתני לקולות האלה להשפיע עליך.
לחיות את הרגע פירושו :לעמוד בחיבוק ,לחוש את החום של הנשיקות,להרגיש כמה טוב הידים עושות לגב,כמה את יפה והוא יפה ,להרגיש כמה טוב להיות נאהב ולאהוב .

תמשיכי לכתוב,אני איתך.

[תקועה_בצומת*]

שוב, מודה מודה מודה לכל התגובות.
כבר כמה ימים, יושב עלי בלב איזה שקר שאמרתי לבעלי בתחילת דרכינו, אי שם כידידים בגיל 18.
סיפרתי לו שעשיתי סמים קשים (טוב, אם לא זו קריאה לתשומת לב, בווליום מטורף, לא יודעת מה כן...). הייתי צעירה, חיפשתי ייחוד, עשיתי די הרבה שטויות גם ככה. בקיצור, אהבלה...
זה שקר שסיפרתי אותו במשך הרבה זמן ולהרבה אנשים.
מאז כמעט ולא יצא לנו לדבר על זה "וכאילו" עם הזמן זה נשכח.
אבל הלב לא שכח.
במסע פנימה זה עלה די בהתחלה.
לא למה שיקרתי אלא הרצון להתוודות.
לא שזה משמעותי עכשיו חשבתי,
אבל כדי לנקות את עצמי.
לא היה לי מושג איך ומתי.
שבת בערב, אנחנו מפשטפטים והנה בעלי היקר מספר לי שהסתיר ממני משהו בתחילת דרכינו, גם כן.
"על האוטומט" נכנסתי לעמדת הכועסת/פגועה למרות שהשקר היה שולי, מזמן ומובן. פשוט כדי להרגיש שוב עליונה.
ואז ראיתי שהקושי, יוצר הזדמנות.
נטשתי את עמדת ה"איך יכולת" שהיתה לצורך העניין דבילית.
ואמרתי שיש גם לי ווידוא.
בחיי איך שהסמקתי כששאלתי אותו אם הוא זוכר שסיפרתי לעשיתי בכיתה יא סמים קשים.
ברור, אבל ברור שהוא זכר
ולא רק שהוא זכר, הוא הראה לי בחיוך עד כמה השקר הזה השפיע עליו.
כשהוא נסע אחרי הצבא להודו
היתה לו בראש תמונה של ידיתו הטובה, והמסוממת קשות
ומייד קפץ אל סצנת הסמים הקשים...
מדהים.
נשמנו כמה רגעים בשקט, מגלים שהתפנה לנו קצת מקום בפנים, מהשקר הזה, שהשתרר ויצא.

[ככה_אוהבת*]

איזה יופי

[סאלוש*]

מהמם.

צעדים קטנים שמפנים עוד גרגר אבק ועוד גרגר אבק מהדיסק שמנגן במקוטע.

[ג'ינ_ג'ית*]

תקועה, אישית, ככל שקראתי יותר מהדברים שלך נוצרה תחושה אצלי שעם כל המודעות את עדיין מלקה את עצמך כל כך, עסוקה בלהסביר כל דבר דרך "הפצע" שלך ו"חוסר יכולת" כזו או אחרת להשתחרר בנוגע לנושאים מסוימים, או להיות בעיקר "אחרת" כמו שנדמה לך שאת צריכה לעשות.
לפעמים נדמה לי שכשמשהו כל כך קשה או כאוב או מחריד אנחנו נוטים לבנות מגדלים של הסברים להסתתר בהם או להתענג על החיטוט בהם כשבדרכ מתחת לכל זה יש דבר אחד שמאוד ברור לנו שהוא העקב אכילס שבו צריך להתמקד שהוא הוא ההתמודדות בה' הידיעה ושממנו אנחנו בורחים..
לא יכולה לומר בדיוק מה הדבר הזה מהקריאה שלי, אבל אני יכולה לנחש שיש שם חשש מהתעמתות. שיותר קל לך להתעמת עם עצמך, ולספר ולנבור מאשר לבוא ולומר לא עוד סקס עד שאני אהיה מסוגלת לכל הפחות לבוא ולגעת בך כשאני רוצה איך שאני רוצה ומתי שאני רוצה ולא בהכרח לסקס. מהתחלה, כמו זוג ממתבגר בתחילת הדרך.
לא בכדי העלית את הסקס כי הוא לדעתי המיקרו של שאר ההתמודדויות, את רוצה להתרחק ולחזור בשלבים והבנזוג רוצה שתחזרי כבר, ולא רק בנוגע לסקס אלא בכלל כמו שציינת בתחילת הדף.

את בעצם רוצה את הלבד בתוך הדבר הזוגי הזה ואני חושבת שיש לך פחד ענק לתבוע אותו מעבר למה שכבר תבעת (וזה גם ראוי להערכה). לדעתי הצנועה שם טמונה הבעיה וכל מה שמסביב והעיסוק בו מרחיק אותך מלהתמודד עם ההתמודדות האמיתית - עימות, הצבת גבולות, ויצירת מרחב שבו את מרגישה נח לחזור לזוגיות ממקום בטוח ולא תובעני.

לתחושתי כשמגע ומרחב יהיו משהוש את עושה כי אין ציפיייה ממך לספק אותו - התשוקה שלך תעלה פלאים ולא כפי שציינת, שדווקא מהמקום המקבל שלו לאורך השנים הכל כבה. יש משהו במקום המקבל שלו שהוא לא כל כך מקבל, שהרי אם כל מגע מחייב סקס לשיטתו, איך אפשר שתרגישי מוגנת? לא מוחפצת? אובייקט אפילו? גם אם הוא אוהב והכוונות טובות ומזווית הראייה שלו הכל מתנהל בתמימות יחסית- מבחינתך הדבר מתפרש אצלך כתובעני ופולשני ולכן לא פלא שכבית. ואין שום סולם "נורמטייבי" להחליט האם הוא צודק והאם חודש זה זמן מספק להתרחקות והם את "בסדר" או מתנהלת כמו "שצריך" בזוגיות הזו או לא - מלבד התחושות שלך.
אני הייתי מתחילה בקביעת גבולות. אגב, כתבת שהתחלתם בהתאמנות על מגע ללא סקס, ערום וכו', לדעתי גם זה יכול במצב הנוכחי להתפרש אצלך כפולשנות. שהרי כולך במגננה.
אינטואטיבית הייתי מציעה פשוט להניח לכל העניין הזה, כאילו היית אחרי לידה, לא לתבוע ממך שום מגע שאינך מעוניינת בו, שום ליטוף שלא בא לך לעשות. ומצידו- להיות שם בעדינות סביבך, ברגישות עד שתגידי במילים, עכשיו אני רוצה כך עכשיו אני רוצה אחרת.
לדעתי העלית כאן את נושא הלידה וההריונות אמנם כנושא צדיי, הנוגע לחברה ולקנאה, אבל יש כאן קשר אסוסיאציבי. אולי את רוצה להיוולד מחדש בזוגיות הזו, בייחוד כשהזכרת את אמא שלך ופצעי העבר, שלא לדבר על הזוגיות הזו שאולי נכון לה הליוולד מחדש, להתחיל לאט את המגע, כאילו היה ראשוני ולא תובעני ולא מורכב מצד אחד ועקר כל כך מצד שני.
יכול להיות שאני טועה, אבל אולי יש כאן חומר למחשבה.

[תקועה_בצומת*]

תודה רבה על התגובות, לוקחת אותן מאוד ברצינות וחושבת עליהן.

אכן נראה לי שאני צריכה להמשיך עם ה"שקט תעשייתי" הזה, להמשיך ולנסות להתבודד בזוגיות, לרפא קצת את עצמי.
בגישה האנתרופוסופית, בגדול ובגסות, יש את המלקה, את הקורבן ואת המרפא.
המרפא שלי יבוא מהשקט.
זה לכאורה ברור שמה שאני רוצה מאוד וצריכה זה שקט, לנוח ולהתרפא אבל קשה לדרוש את זה ביומיום עם 2 ילדים, חופשת פסח ענקית ואירועים רבים.
אני רוצה לקחת בהכל חלק
רק רוצה את הנתח הקטן של עצמי, לעצמי

שכבנו בספ"ש, רציתי אבל לא נהנתי.
הרגש
חזור אלי
אני גופנית רוצה אותו מאוד אבל בראש יש תקיעות

לוקחת א החיזוקים שלכן להרפות ולהאט.

[שוות_נפש*]

שלום יקרה, אם תרשי לי להגיב כאן על מה שכתבת "רציתי אבל לא נהניתי"... זה היה רצון שלך לעשות את הדברים הנכונים זה בא מהשכל, אבל זה לא הצורך/רצון של הגוף/ רגש עדיין.. אילו זה כן היה אז הייתי נהנית ללא ספק..

אל תידאגי, אין לך דבר שיצא טוב מכך שתאיצי בעצמך...

[צפריר_שפרון*]

זה היה רצון שלך לעשות את הדברים הנכונים זה בא מהשכל, אבל זה לא הצורך/רצון של הגוף/ רגש עדיין.. אילו זה כן היה אז הייתי נהנית ללא ספק..
לא בהכרח.
כאן, נמצא הגוף עצמו נענה ונהנה בהחלט, ובמצוות הראש, נמצאת האכזבה הזו עולה מאליה.
עניין זה נפוץ מהמשוער, ונמצא בעיקר התסכול של גברים ונשים כאחד.
שכן, איך יתכן שהגוף יהנה עד כדי כך כשהראש כועס או מאוכזב.

על מנת לאזן בין אלה, גוף ונפש, טוב אם מתחילה בתנועה של הסכמה.
כך, שאומרת דבר ראשון הן, לכל אשר בא אל קראתך, אומרת הן. מסכימה, מאשרת את ההסכמה הזו כתנועה ראשונה.
אז, לאחר שאומרת הן, אם עולה התנגדות, מסכימה שאינך מסכימה.

ומודה.
מודה על כל היש, מודה על המובן מאליו, מודה למי שאת, לעצמך ובשרך - גופך, תהי אשר תהי, ומודה למי שאת מאמינה שאת היא, תהיה זו אשר תהיה, ומודה לשמים ומודה למים.
תנועה של הודיה, אין פשוטה ממנה לנפש, ואם מתקשה להודות , מודה על הקושי הזה, על הנבדלות הזו, על הסבל מודה ועל הכעס ועל השמחה.

מאשרת את עצמך לעצמך כפי שאת היא.

שכן, גם הקושי לקבל, גם הקושי להסכים מבורך ובר שינוי והודייה.

וטוב להתבוננות שקטה, אם אל המזרח בעת עלות הבוקר, ואם מערבה עם שקיעת החמה.
יושבת, מרפה את גופך, מתבוננת אל הרקע, אל השמים ואל העננים, למשך עשר דקות ואם ניתן עשרים מתבוננת ומשקיטה את מחשבותייך על ידי התמקדות בנשימותייך.
נושמת נשימות איטיות ועמוקות וחוזרת בראשך על המנטרה - אני חיה וקיימת - הווה.

וזוכרת שגם כאשר מתבודדת ומתכנסת אל תוך עצמך, נפרדת מהעולם מרצונך - אף פעם אינך לבד.

תודה רבה.

<שלם>

[תקועה_בצומת*]

כאן, נמצא הגוף עצמו נענה ונהנה בהחלט, ובמצוות הראש, נמצאת האכזבה הזו עולה מאליה
אכן, ומה באמצע, הלב.
שכהלב דואב, או סגור ונעול,
קל לה לאכזבה לטפס לראש ולמחשב
קל למרירות להתפשט למעלה

רוצה לעסות את הלב שלי, להחיות אותו

היום בבוקר ניסיתי להודות
וממש היה קשה לי להתחבר למשהו רוחני ומהמם כמו תודה על הבריאות, תודה על המשפחה.
מאוד רציתי להיות שם ומייד חשתי תסכול שאני לא שם.
אבל ממש תסכול
ואז אמרתי לעצמי בקול רם "לא נורא, אני אוהבת אותך גם ככה".
השתדלתי עוד קצת ומצאתי:
"תודה שיש לי בבית כל כך הרבה שמיכות פוך, שגם אם הילדים עוברים בלילה למיטה שלנו, יש לי שמיכה לקחת לסלון (כי בסופו של דבר 3 הגברים ישנים בצוותא ואני בספה בסלון)".
כן זה נראה די שולי
אבל לתודה הזו התחברתי.
יש במשפט הזה הרבה על מה להודות מצד אחד:
על זה שיש לי בית, שיש לי שמיכות, שיש לי ילדים וכד'.
מצד שני אני הסתפקתי בלהודות שיש לי שמיכות פוך
פשוט ככה.

כשטיילתי עם הכלב בחוץ הרגשתי מצויין ומשוחרת
מייד נמשכתי לתחושה של הכל נפלא, הנה אני מאושרת.
וגם את המחשבה הזו שחררתי

הרצון שלי שפשוט זה יקרה לי ואהיה מאושרת/מאוזנת/משוחררת או שפשוט אוכל להתמודד קשור מאוד לחוסר רצון שלי להתעמת (עם עצמי/כולם)
דיברתי עם הבעל
הסברתי לו שאני צריכה קצת להתבודד בתוך המשפחה,
שלא יצפה ממני
לא לעשות את הנהח של העסק
לא להיות מפיקה של הבית
לא להיות רס"ר הבידור/משמעת
לא לצפות לסקס או מגע

אני לא שם
אני כאן
בקושי שלי
אפילו שאני אישה/אמא ועכשיו פסח
זה מה יש
חג שמח

[תקועה_בצומת*]

באופן די צפוי, הבעל איבד סבלנות.
פשוט כך.
חגים ומשפוחה וכל הבלגן מעולם לא היטיבו איתו.
אבל השנה אני לא הייתי בשביל
לספוג את הכעס שלו
לנחם אותו
או בכלל להתייחס למה שעובר עליו.
בדר"כ אני על אוטומט הייתי מאיצה בו לצאת מזה
במילים
בפרצופים
ובכלל הייתי עונה לו בחוסר סבלנות
או בהתנשאות שאני יותר טובה (מי אני? אני קוראת את זה במילים וזה פשוט לא מי שאני באמת!)

אז הוא כועס.
עלי על המצב על הכל או על כלום
אני יכולה רגע, לפרגן לו את זה.
במיוחד עכשיו אנ בעצמי בסוג של "סרט".
אז הוא לא נחמד
אז הוא לא מצחיק
אז הוא לא תומך
אז מה?? רבאק תקועה (בדיאלוג עצמי)
תני לו!
רק לך מותר?
בלי לנסות להוציא אותו מזה (תמיד גורם לתסכולים אך בפועל לא עוזר)
בלי להקריב את עצמך (שוב, בכל דרך אפשרית אנ אנסה את הטקטיקה הזו, לצערי)

הוא טוען שהקושי שלנו, זו המהות של הזוגיות
להתמודד איתו
להיטיב איתו

אז אנ מנסה פשוט לקבל את זה

[צפריר_שפרון*]

_היום בבוקר ניסיתי להודות
וממש היה קשה לי להתחבר למשהו רוחני ומהמם כמו תודה על הבריאות, תודה על המשפחה.
מאוד רציתי להיות שם ומייד חשתי תסכול שאני לא שם._

לא מתבקשת להודות על משהו רוחני, יכולה להודות גם על הרוח, אבל בעיקר מתבקשת להודות על המובן מאליו, שעשוי להפוך להיות לא מובן מאליו כלל.
למשל, לא חשבה להודות על יחסי המין המופלאים שחוותה, שכן היו מובנים מאליהם, הנה כעת חיה כמו נעלם המובן מאליו הזה, וכבר לא יכולה להודות עליו לכאורה, למרות שהכל בר הודייה.
העלי הודייה על מה שיש לך, כמובן מאליו, על המותרות האלה שניתנו לך להיות כאובה ובעצב, בעוד גופך תקין ויש לך כל התנאים האופטימאליים להתקיים בעולם הזה.
על כוח המשיכה, על האוויר לנשימה, על הדמעות שנוצרות באופן ספונטני, על היות לך לב, גם אם נדמה לך שהוא שבור.
ראי, אין קל מלהודות, ומצד שני אין קל מלא להסכים להודות.

הכל הסכמה.
מנגד לכעס ולמרירות, ולחוסר שביעות הרצון, וללחץ ולמתח - עומדות במלוא הדרה השמחה, החדוה, ההסכמה ושווי הנפש.
הכל מונח שם לבחירתך.

כאן, טוב להביא לצידך את בן הברית האולטימטיבי - המוות.
מעצם נוכחותו האפשרית נמצא אז הלב מעלה מפנימיותו את ההודיה הזו על מתנת החיים כל עוד אלה נמשכים.
אז, על פני להודות על השמיכה, טוב אם מודה על האקלים שמה שמאפשר זה את חייך עם שמיכה או בלעדיה.

מקום זה בו את מתכנסת אל העצב והחוסר והתסכול והמרירות, נמצא לך רק כי אפשר.
וכאשר בוחרת להיתקע שם, טוב אם זוכרת שזו היא רק בחירה אחת, ויכולה בכל רגע, בקלות וביעילות לבחור אחרת.
ואם זקוקה להשראה או האצלה חיצונית, טוב אם נושמת את ההאצלה הזו, תוך התבוננות פנימית, כך שנשמתך, מונשמת למודעותך, ברמה של הפרדה, מיקוד וכניסה להתבוננות בנשימותייך, ומשם כבר מעלה הודיה, כתנופה פנימית, העולה מתוך התכנסותך פנימה לטהרתך, כך ששתי התנופות, התכנסות פנימה והודיה המסתלסלת מהלב החוצה, נמצאות מאפשרות למי שאת היא, להיזכר באור, בשלווה ובשוויון, ומשם כבר יפתח המסלול בו הלב פועם את פעימות האהבה, והתרחבותו ובלימתו אינם מאיימים על מי שאת מאמינה שאת היא, אלא מפרים ומקדמים ומאדירים את כוח אהבתך.

הכל בידייך, הכל לבחירתך.
והחירות - נוכחת.

תודה רבה.

<שלם>