באופן טבעי

גדעון לוי הוא עיתונאי ב"הארץ", שמדווח אחת לשבוע, זה כמה שנים, על דברים שונים שקורים בשטחים. אני לא יכולה לומר ש"נעים" לקרוא את המדור שלו. להפך.
בכל זאת, תרשו לי מדי פעם להביא קישורים אליו.
כמו בשבוע האחרון

יש אנשים, בארץ, שכשאני מנסה להגיד להם מלה על מה שמתרחש כמה מטרים מהבית שלהם, הם טוענים שאני ממציאה.
אבל את גדעון לוי לא יקראו.
אגב עליו עצמו אין לי מלים טובות לומר.

אני משתגעת מאנשים שאומרים שהם לא קוראים את הטור שלו כי הוא לא מאוזן.
רוצים איזון (זאת אומרת את הצד שלנו)? תקראו את הכותרת הראשית בידיעות.
רוצים לדעת מה קורה בשטחים? תקראו את גדעון לוי ועמירה הס.

אחרי שלוש שנים בלי עיתונים קניתי את עיתון הארץ, ושמחתי לגלות עיתון שפוי יחסית. גם במראה וגם בתוכן. פתאום נהיה עיתון קאנוני עם גישה שמאלנית הומנית במיטבה. הוא בטח מוכר הרבה פחות משאר העיתונים אבל לפחות מאפשר לי להתעדכן מבלי לחטוף בחילה מצורת הגשת הדברים.

פתאום נהיה עיתון קאנוני עם גישה שמאלנית הומנית במיטבה
הגישה שלו אינה שמאלנית אלא די מאוזנת לטעמי
חוץ מזה - באופן מפתיע התפוצה של "הארץ" עלתה בשנים האחרונות, בעוד שהתפוצה של שאר הצהובונים דרכה במקום או ירדה.

עיתון קאנוני עם גישה שמאלנית הומנית במיטבה
ידעתי שלמישהו יהיה משהו להגיד על זה. (-;

דווקא תהיתי על ה פתאום נהיה - למיטב ידיעתי תמיד היה, לא?

למיטב זכרוני את הארץ קונים (או קוראים)כ- 8% מהאנשים, או אולי מקוראי העיתונים. התפרסם פעם סקר בנושא. כך שנכון ש הוא בטח מוכר הרבה פחות משאר העיתונים . אבל הוא בהחלט מאד שונה משאר העיתונים, ואנחנו מכורים לו כבר שנים רבות, ומקפידים שישלחו לנו אותו אפילו למקום מושבנו הנוכחי בניו זילנד הרחוקה.
והכתבות של גדעון לוי מצליחות כל פעם מחדש לזעזע אותי. דווקא האחרונה פחות, אלא בעיקר הכתבות המספרות כיצד חיילים מן השורה נוהגים עם פלסטינאים וערבים. יש לי בן בן 17, ואני לא יכולה לתאר לעצמי אותו עוד שנה עומד באיזה מחסום, ולא נותן לאשה יולדת, או תינוק עם קוצר נשימה, לעבור. זה ממש מפחיד מה שקורה לנו. הרי יש להניח שגם החיילים אותם גדעון לוי מתאר היו הילדים החמודים והטובים של ההורים שלהם. אז איך זה קורה???

"אחותי, עוד רגע.
שני בנים לי. שניים.
אהבתים מאד, לבותיהם טובים.
אך בבוא היום - למען השמיים:
אל תתנו להם רובים!"

(מתוך "אל תתנו להם רובים" של אלתרמן)

פתאום נהיה כי אני כבר שנים לא קוראת עיתונים ולא בענינים.

האמת לבד לא תעמוד כל עוד יש אנשים שגם אם האמת תעמוד מולם בצורה של בניין משרדים יכחישו אותה.

פלוני אלמונית , רציתי רק לשאול האם אתה חושב לפני שאתה מגיב ?

תודה

תקראו את הקישור של חוק גודווין. זה נחמד.

גדול !

זה הטור השבוע: יורים על מונית ופוצעים אשה הרה; הורגים חולה נפש שאהב לחזות במשאיות בטון; מרססים מוסך והורגים מבוקש יחד עם שלושה חפים מפשע. ויש גם וידוא הריגה כבונוס. צה"ל פועל בג'נין.

אני קוראת ספר שיצא לאחרונה, אוסף של טורי "אזור הדמדומים" של גדעון לוי, 12 כתבות בשנה, משנת 1988 עד 2003. למרות שיש שם רק את ה"מיטב" מעניין לראות את הירידה ההדרגתית, או אם תרצו - המדרון החלקלק, של השפל אליו יורדת המדינה שלנו. מסמך מרתק ומזעזע.

הטור הזה נהייה קשה יותר משבוע לשבוע.

ליזה ליזה , זה לא שהוא נהיה קשה יותר , לאחר קריאה קבועה וממושכת של הטור הבטן כבר כל כך מכווצת שזה פשוט קשה מנשוא . למרות הערכתי המרובה לגדעון לוי מצאתי שלפעמים הלב לא יכול לשאת ,ולכן אני כבר לא קוראת כל שבוע באופן אוטומטי ,אלא לפי היכולת הרגשית שלי באותו יום שישי .

אגב אני לא חושבת שהעתון בהכרח מייצג את השמאל בארץ ,לפי תגובות בקוראים בו הוא נקרא על ידי קשת פוליטית נרחבת .
העתון כן נקרא על ידי אנשים חושבים ,ממש כמו בפרסום של הארץ .
לסכום העתון היחידי שאינו צהובון .

לא יודע מה הוא כותב בדרך כלל, אבל אהבתי את המאמר העושר החל לדבר, ועוד איך

רציתי לשים קישור באחד מדפי הקפיטליזם למיניהם (קפיטליזם ופרסומות או מה הוא קפיטליזם או אולי מי צריך כל כך הרבה כסף) אבל לא ידעתי לאיזה דף זה יתאים. אולי מישהו רוצה לשים קישור בדף מתאים?

השבוע לשם שינוי קראתי את הטור שלו בכיף.
גם אני כמו מ.שלווה מתקשה להתמודד איתו בדרך כלל. קוראת ברפרוף כדי לדעת אבל לא רוצה את הסבל שכרוך בקריאה מלאה.
ולפעמים גם נסחפת לקריאה מלאה כי זה מרתק.

על כל פנים, השבוע הוא תאר פרוייקט חיובי שקורה בג'נין.
תרומה מחו"ל של 187,000 הרימה פרוייקט של עבודות שיקום ופיתוח.
אנשים ש 4 שנים לא קמו בבוקר לעבודה עסוקים בתרומה לקהילה שלהם.
אמנם לא מרוויחים הרבה ליום אבל מאושרים מעצם החוויה של היותם נחוצים ותורמים.
ומעבר לזה - משקמים את מערכת הביוב, מקשטים והופכים את האזור לאפשרי יותר.
תענוג.

בתגובה לטור של גדעון לוי בשבוע שעבר פגישה באופרה

כתבתי תגובה לעיתון שהתפרסמה היום במוסף הארץ:

על גאווה ובושה

המעשים שתיאר גדעון לוי בכתבתו "פגישה באופרה" (מוסף "הארץ" 6.1) אודות עומר רשואן, פלשתינאי תושב ישראל, שבעקבות סירובו לבגוד באחיו על פי בקשת השב"כ נחטף וגורש באכזריות על ידי אותו שב"כ והופרד באכזריות מילדיו, עוררו בי זעם גדול. איני יודע מדוע דווקא הסיפור הזה עורר בי זעם בעוצמה כזאת, שהרי זו לא היתה הזוועה הגדולה ביותר שתוארה במדורו "אזור הדמדומים" בחודשים האחרונים. אולי כי מדובר בתושב ישראלי ולא "סתם" באיזה פלשתינאי? אולי כי מדובר בילדים ישראלים שאביהם נלקח מהם?

את חשבון הנפש שלי בעניין הזה אעשה. אבל אנשי השב"כ, שאחראים וביצעו את הפשע הזה, זקוקים אף הם לחשבון נפש. כדאי להם לדעת להיכן הידרדרו משטרים שדרשו מאנשים חפים מפשע לבגוד בבני משפחתם ופגעו, באופן אלים, בלתי חוקי ובלתי מוסרי, באלה שלא הסכימו לעשות כן. וצריך להזכיר להם שתמיד, תמיד מעשים כאלו נומקו ב"ביטחון המדינה והאומה".

ילדיו של עומר רשואן, דיאנה ותמיר, אומללים עקב גירוש אביהם. אבל הם יכולים להיות גאים בו על שלא בגד באחיו. יום יבוא וילדיכם שלכם, אנשי השב"כ שהשתתפו בפשע הזה ובאחרים כמותו, יתביישו בכם ויסתכלו בכם בדיוק כפי שאנו מסתכלים היום על מי שהיה מעורב בחטיפת והעלמת אנשים בארגנטינה, בצ'ילה ובברית המועצות - בבוז הראוי.

לא נשכח ולא נסלח ל"אריק", רכז המודיעין של השב"כ, וגם לא למי ששלח אותו לבצע את הזוועה הזאת - אריק שרון.