תחילת הדף הזה נמצאת בדפים:
טעויות נפוצות בעברית 1
טעויות נפוצות בעברית ב

עניין הטעויות הנפוצות בעברית, אך לא אלו הנודעות להמון, אלא אלו הנסתרות מעין רוב ונגלות רק לחלשים מכל האנשים, אלה שנכנעים לזוג המדונות הרגישות שעל ראשם, ומשליכים לצמד - אלו כמובן האזניים - הזעיר את מושכות כל הראש כולו.
לא אגזים בתארי את שעובר בי בשעה שאני קורא כל דבר שהוא - אך ביחוד עתונים וספרים.
לא, לא מעשה יושר זהו, ההגזמה; לא אחטא לאלו שעוד קוראים בתאורים חסרי אמת של התפתלויות ועויותות עוקרות לב וכליות שאני חווה בשעה שאני קורא. שכן אלו, שאמנם אני חווה, אינן ניכרות כל כך, אפילו קרדיולוג או אורטופד שהיה מסתכל בהן בזכוכית מגדלת, היה בוודאי שולח אותי הישר לחדר הניתוח.

עם הנחת מבטי על המילים, יש שחשש מסוים מתחיל לכרסם בי, וביחוד הוא מתגבר כאשר אני מגיע בקריאתי למילה כמו 'כנראה'. אמנם מילה זו היא מהפחות מותחות שבין המילים, שכן מיד אחריה גורלי כקורא נקבע, ואין עליי לשמור את נפשי ולכרסם צפורניים בהמתנה לבאות. אם מופיעה אחרי המילה הזאת האות ש' - הרי שכל עוית זעירה שבלבי ובבהונותי נדומה מיד, ואני נמלא אכזבה ומורת רוח. ואילו אם אין האות ש' מפגינה את עצמה, ומכך מוכיחה את יכולתה להיות ראש תיבת "שיקוץ", הרי שכל עוית נפסקת, ואני נרגע לפי שעה, ואף חש הקלה ושמחה.
אך אין הקלה זו נמשכת זמן רב. מיד אחרי 'כנראה', עלול אני להתקל במילה 'במידה' ואחריה ו'. זוהי מהשגיאות השנואות עליי מאוד. יש שאני מסנן, כשאני שומע אדם (במיוחד אוהב צה"ל את הצירוף האיום) שוגה כה נמרצות ובמסווה מליצות - את התיקון הנדרש פעמיים או שלוש, גם כשמולי הטלוויזיה משדרת ולא אדם בר דעת.
ל'במידה' מצטרפת שורה של מילים, שאחריהן אמורה לבוא אותה הש' שכה מאסתי בה, אך עתה הכל מדיחים אותה ומעלים על כס את ו' במקומה.
אני אומר - השיבו את הש' למקומה. לא לשווא צורתה היא כשל כתר.
אך ישנן מילים, שאם אני נתקל בהן, יודע אני שנתקלתי בכותב ראוי, ואיני דואג כל כך - אלא נמלא נחת מכל אחת מהשגיאות שאינה מופיעה במאמרו.
לדוגמה: 'אמנם'. ישנה 'אמנם' שלשונה 'נכון', אך ישנה גם 'האומנם', מועשרת בו' ובה', שהיא מילת שאלה. אם נתקל אני בראשונה בכתיבה הנכון - חצי הדרך נעברה, אך אז לצערי אני נתון בסכנת פגישתה בכתיב זהה בתור מילת שאלה, ואז כל הדרך לטימיון יורדת. ואילו אם הדרך נשלמת כשאני פוגש את אמנם והאומנם שתיהן בכתיבן הנכון, אני חש עונג כשל זה אשר גורם לי כנר מוכשר, ואושר הקורא התמים מציף אותי.

זהו הדבר.

<עכשיו כל שנשאר לקלא זה לגלות מהן השגיאות שהוא עשה לא ביודעין>
<אנא ספרו לו אם אתם רואים אחת כזו>
>וגם: בלתי אפשרי לערוך מהמחשב בו הוא משתמש<
<סתם ככה, שתדעו, למקרה שתתקלו במשהו נורא>

קלא,
מדוע אתה מאיית "אמנם" בכתיב חסר ו"האמנם" בכתיב מלא?

טוב- ניקוד אני לא יודע. כן. בושה. בורות בחינוך הביתי בהתגלמות.
אני סומך על ראובן סיוון (שומה עליי? איני יודע) כשהוא טוען שכך צריך, והוא טוען שגם לא הוגים אותן אותו הדבר.
Omnam and HaUmnam.
קראתי אתמול בעתון, וראיתי שבאמת נהוג לעשות כך. עד אז זה היה תיאורטי מבחינתי.
איני זוכר את שם הכתב או את הכתבה, אבל כמובן, זה היה ב"הארץ".

קשה לי להתווכח עם ראובן סיוון, אבל בכל זאת:
"האמנם" פרושו "האם אמנם".זו לא מלה אחרת. זו אותה מלה עם תוספת. יתכן שהתוספת משנה את ההגייה - לי לא ידוע על כך. אבל -
בין אם הניקוד הוא בקמץ קטן (omnam) ובין אם הוא בקובוץ (umnam) - בשני המקרים כותבים "אמנם" בכתיב חסר ו"אומנם" בכתיב מלא. ההחלטה אם לכתוב בכתיב חסר או מלא היא אישית, אבל ודאי שהיא חלה על אותה מלה בכל צורה שהיא מופיעה - נטו או ברוטו (בצרוף אותיות השימוש). זה כאילו תחליט שנכון לכתוב "כתה" בכתיב חסר אבל "בכיתה" בכתיב מלא.
ומה שנהוג בעתונים, אפילו ב"הארץ" - לא בהכרח מוכיח שזה נכון.
ולגבי בורות בחינוך הביתי בהתגלמות : למה, מי שסיים בי"ס תיכון בארץ כן יודע לנקד?

קלא, אולי ההבחנה שאתה מתכוון אליה היא בין "אָמָּן" (כמוך) ל"אֻמָּן" (כמו הנגר)? שם באמת יש הבדל במשמעות.
בכל אופן, אני הכי אוהבת את אלה שהוגים "אמן" ו"אמנם" בקמץ גדול. אלה בדרך כלל גם ההוגים "צהריים" כמו "ארם נהריים". במין משכילות-מורתית כזו (אם כי את אמא שלי, מורה בעבר, תמיד שיגע לשמוע את זה).
אגב, לי באופן אישי צורם לראות קמץ קטן שהופך להיות ו' בכתיב מלא. אמנם פונקציונלי מאד, אבל נראה לי לא נכון.

סמדר,
למה הדגש במם? לדעתי זה לא נכון.

במין משכילות-מורתית כזו
זה גם מה שמביא ל"באם" וטעויות מצממררות אחרות.

למה הדגש במם? לדעתי זה לא נכון.
ראיתי את זה מנוקד כך, וגם אני שאלתי את עצמי אותה שאלה. אחר כך נזכרתי שקמץ קטן (וגם הקובוץ, במילה השנייה), כשמו כן הוא -- תנועה קטנה. לולא הדגש במם, היתה החלוקה להברות נראית כך: א-מן, ואז ה-א' היתה צריכה להיות מנוקדת בתנועה גדולה דווקא, לפי הכלל לגבי הברות לא מוטעמות: הברה פתוחה שאינה מוטעמת מנוקדת בתנועה גדולה (נו, משהו יוצא מהתיכון בכל זאת). מאחר שיש דגש במם, החלוקה להברות היא אמ-מן, ההברה הראשונה סגורה ולא מוטעמת, ולכן מנוקדת בתנועה קטנה.
זה גם מה שמביא ל"באם" וטעויות מצממררות אחרות.
אכן, מצממררות (בררר...)
>סמדר תוהה מה חושב עוברה המרקד על כך שבמקום להתעניין בחיתולים ובמנשאים היא מתעקשת להתפלפל דווקא בדף הזה<

_קשה לי להתווכח עם ראובן סיוון, אבל בכל זאת:
"האמנם" פרושו "האם אמנם".זו לא מלה אחרת. זו אותה מלה עם תוספת. יתכן שהתוספת משנה את ההגייה - לי לא ידוע על כך._

אביא את הדברים במילות אומרם:

"הנוסח המנוּקד בתנ"ך מלַמדְנוּ שיש הֶבדל בּרוּר בּין הגיית מלת החיוּב אָמנָם לבין הגיית אותה מלה כשהיא הופכת למלת שאֵלה: האוּמנם? או הַאַף אוּמנם? במלה אמנם מנוקדת הא' בקמץ קטן (המבוּטא כחוֹלם), אבל בשאלה (בּלק: הַאוּמנם לא אוכל כבדך? שרה: האף אומנם אלד ואני זקנתי?!) הא' בּקּוּבּוּץ (ובכתיב ימינו בּשּוּרוּק)."

מתוך "לקסיקון דביר לשיפור הלשון".

ומה שנהוג בעתונים, אפילו ב"הארץ" - לא בהכרח מוכיח שזה נכון.

צדקתך עמך. אמנם אני נתקל במלים מוזרות שדורשות התלבטות; אך אם ב"הארץ" אני פוגש אותן, אני שוקל יותר ברצינות את האפשרות שנכונותם איתנה.
במקרה שתיארתי לעיל השתמשתי בעתון כמאשר לדברי ד"ר סיוון, אפילו ברוב המקרים הסדר הפוך.

<האפילו הזה זה משהו. מקל על החיים.>
>אם כבר: סיוון טוען שמותר לכתוב "אפילו אם", אפילו הוא כותב שבספרי דקדוק אחדים אוסרים את זה>

עוד ממשנת הד"ר:


זה גם מה שמביא ל"באם" וטעויות מצממררות אחרות.

הוא ממליץ לומר 'אם', אבל זוהי המלצה סגנונית.
"אמנם אין במילה 'באם' משום שיבוש - כך כתבו לעתים בסגנון הרבני בתקופת הגלות - אבל סרבול זה לשם מה?"

אך אם ב"הארץ" אני פוגש אותן, אני שוקל יותר ברצינות את האפשרות שנכונותם איתנה.
היזהר. על אף כל מעלותיו, אפשר לא אחת למצוא בעיתון הזה שגיאות מזעזעות, גם בכתיב, גם בהקלדה, גם בעריכה. בכל מה שנוגע ללשון, לא הייתי מתייחסת אליו ברצינות רבה יותר מאשר לצמד התאומים הזהובים.
אתה צודק -- לאור אנינותו היחסית של הקהל, ניתן היה לצפות ליותר. אבל נראה לי שזה הפך להיות כמעט סמל מסחרי. מוסר ההשכל: הארץ -- לא מה שחשבת.

ודאי שאיני מאמץ לעצמי כל מוזרות שעיני מלקטת ממלות הארץ. אילו כזאת עשיתי - מה רע היה מצב לשוני! הבלתי אפשרי היה הופך אפשרי; לשוני הייתה נתפסת ומתכווצת בכאבים.

<עאלק. עד שאני לא יודע שמשהו הוא לא בסדר - הוא לא מפריע לי>
>אולי עדיף לי לא לדעת? במידה שאכיר יותר שגיאות נפוצות ואת פתרונותיהן, אסבול יותר.<

אמנם אין במילה 'באם' משום שיבוש - כך כתבו לעתים בסגנון הרבני בתקופת הגלות
אז כתבו. "לשון הרבנים" מלאה שגיאות, ואינני רואה כל סיבה לקדש שגיאה רק משום שהיא קיימת בלשון הרבנים.
גם בימינו יש אנשים שאינם מיטיבים לדעת עברית ולשונם משופעת בשגיאות -- עולים חדשים, למשל. אז מתקנים להם (או לא, תלוי בהשקפה), אבל לא מקדשים את שגיאותיהם.

אז כתבו. "לשון הרבנים" מלאה שגיאות, ואינני רואה כל סיבה לקדש שגיאה רק משום שהיא קיימת בלשון הרבנים.

נראה שנהוג לקבל שגיאות עתיקות. למה? איני יודע; אמנם, אין זה הוגן לקבל שגיאות עתיקות ואילו חדשות לקלל.
ניתן לטעון ששגיאות שהכו שורש עד ליבת השפה הן חלק בלתי נפרד ממנה, וששגיאות עתיקות הן יותר מקובלות, מאחר שהן נתנו שורשן מזמן, וכבר הספיקו לחדור לעומק.

איני יכול להסכים עם הטיעון הזה. במידה שאסכים, אהיה חייב לקבל את כל אותן טעויות דמוניות כגון במידה ו', הואיל והן כעשב שוטה ומריר הכו שורש והמיטו נזקם על פני השפה כולה.
לזאת לא אוכל.

---

גם בימינו יש אנשים שאינם מיטיבים לדעת עברית ולשונם משופעת בשגיאות – עולים חדשים, למשל.
הלוואי רוכשי העברית כשפה שניה היו היחידים. לא מזמן שמעתי מישהו מספר לחברו על מלה שנתקל בה במבחן. מלה קשה מכל, שמלים כמותה אף באוניברסיטה לא מכירים, לטענתו, היא 'הדיר' (הפועל). אהם...

---

למה, מי שסיים בי"ס תיכון בארץ כן יודע לנקד?

ארשה לעצמי לומר שהרוב לא. ארשה לעצמי לומר גם, שלמרבית האנשים זה ממש לא מזיז, ושהעיסוק שלהם בשפה הוא כמעט רק כאמצעי.

מלה קשה מכל, שמלים כמותה אף באוניברסיטה לא מכירים, לטענתו, היא 'הדיר' (הפועל). אהם...
הוא כנראה לא מסתובב באיזורי האוניברסיטה הנכונים. אוי לסטודנט למדעי החברה (בעיקר סוציולוגיה, אבל לא רק) שלא יידע מה פירוש המלה הזו.
לא שאין סטודנטים שלא יודעים. ואכן, אוי להם.

ארשה לעצמי לומר שהרוב לא. ארשה לעצמי לומר גם, שלמרבית האנשים זה ממש לא מזיז, ושהעיסוק שלהם בשפה הוא כמעט רק כאמצעי.

מה שניסיתי לומר כאן - זה שאולי ראוי שאדע לנקד, אם אני, בניגוד למרבית האנשים, כן מתעניין בשפה.
לא שאני באמת דואג.

אז כתבו. "לשון הרבנים" מלאה שגיאות, ואינני רואה כל סיבה לקדש שגיאה רק משום שהיא קיימת בלשון הרבנים.
מסכימה במאה אחוז.

נראה שנהוג לקבל שגיאות עתיקות
מה זה "נהוג"? יש כאלה שרוצים לקבל כל שיבוש עתיק בלי שום מחשבה. לא מוכרחים להסכים.

בשמת בטח תדע לדבר על זה טוב ממני.
לאו דווקא. דווקא בזה אני לא מתמצאת. לא שמתי לב.

ולנקד? עד היום ידיעתי חלקית. בושה. אולי הגיע כבר הזמן שייקלט מה שאבא שלי אומר כל פעם? (הוא המציא שיטה פשוטה ללמד ניקוד כשהיה סטודנט והתפרנס כמורה לעברית וספרות בתיכון).

לא מוכרחים להסכים.

זאת המסקנה שלי.
לא שיעזור לי לא להסכים. הטעויות תמשכנה להופיע.

הסתייגות אחת:
איני אומר של'באם' ו'אם' אותה משמעות. מבחינה דקדוקית כן, אך לא מבחינה סגנונית; נכון, למלה הזו אין כל צידוק, אך גם ל'פצצות לגבות' או ל'רסיסים לריסים' אין צידוק ובכל זאת - יש להם מקום בשפה, בתוך הקונטקסט הנכון.
אם מישהו מתפלפל עם חברו בלשון רבנים - מבחינתי "רשאי" הוא לזרות כמה 'באם' שרק ירצה לתוך הפלפול בלי לפגום בצחות הלשון.
הצריר נוצר כאשר משתמשים בה בלי לדעת מה מקומה האמיתי.

אני מתנצל שאני מתעצל לנסח קצת יותר טוב.

אם תצטרך – תדע.

"דאגתי" מפני הבזיון שבחוסר ידיעת הניקוד הייתה מדומה. כתבתי בושה בציניות מסוימת.

דווקא אני מתה על טעויות בשפה. (שלא לדבר על מילים שילדים ממציאים )
הן סוג של מוטציה. חלק קטן מהן משתרשות ותורמות להתפתחות של השפה. הרוב הגדול נעלמות בחלל.
ואלו שמשתרשות כנראה יש להן סיבה טובה.
כמובן שיש חינניות יותר ויש פחות. אבל בכל מקרה הן עדיפות בעיני על עדת בלשנים שיושבים במגדל האקדמיה ללשון - וממציאים להם כל מיני מילים שברובן הגדול אינן מעניינות אף אחד, או במקרה הטוב מגזרים מקצועיים מאד מצומצמים. (תסקלו אותי - כלומר אשמח לשמוע דוגמאות למונחים של האקדמיה שמשרתים קהלים רחבים יותר...)

מישהו מכיר את ז'ארגון עולם העסקים? עולם הפרסום? אללה יוסתור!
ואת ז'ארגון עולם האמנות? 6 שנים למדתי אומנות, ומאז שנות ה-90 מאמרים במגזיני אמנות הם סינית בשבילי. ואני דוקא כן מתעניינת בשפה, מאד.

איני רוצה להיות שמרן מרובע, ואני מבין בהחלט את הסלידה ממגדל שן העברית.
אך החיפוש שלי אחר צחות הלשון אינו אקדמי כלל, ותגובתי למקרא צרירי לשון היא 'רגשית-גופנית' ולא שכלית.
משהו בי פשוט מתכווץ כשאני נתקל בכאלה, ממש כמו כשאני שומע מישהו מזייף בנגינתו.

אגב - אני מדבר נורא ואיום. במופע האימה ניתן לראות 'כנראה ש' על ימין ועל שמאל, 'כאילו' על כל כיווני הרוח, ועוד ועוד!
זה לא שאיני שם לב לטעויות של עצמי (זה גם לא שאיני מחמיץ אותן). הן פשוט יוצאות.
אגב, אותו הדבר לגבי נגינה. כשמישהו אחר מזייף אני שומע את זה בבירור כמו את הרעש של מכונית הזבל, אך כשאני מנגן הרבה יותר קשה לי לשמוע את זה.

לאה דגנית כמדומני, או בת דורה, בקטע דרמתי בלתי נשכח:
[ברטט ובעוז, הידיים נפרשות לצדדים]: "חמלה!"
[הרטט גובר]: "היתה פעם מילה כזאת,"
[הטון יורד ומסתקס]: "איננה עוד." [הידיים יורדות לאט]

קצת חמלה תעזור... חמלה עצמית, חמלה לזולת...

אין דין דיבור כדין כתיבה, שכן כתיבה היא סוג של "חריטה באבן". כשאנחנו כותבים משהו למישהו או אף למגירה, אנחנו מניחים שזה ישאר שם הרבה אחרינו וימשיך לייצג אותנו בלעדינו. כלומר מקפידין הרבה יותר בכתיבה וזה הגיוני וטבעי. מתקנים ומתקנים שוב, המון תודה לאלוהי המחשב!
הדיבור, מסתבר, ממשיך להשתכלל עם השנים, ובעיקר כשההורמונים נרגעים בסביבות גיל 40 (לא גומרים ללמוד לדבר בגיל 4).

משהו בי פשוט מתכווץ כשאני נתקל בכאלה, ממש כמו כשאני שומע מישהו מזייף בנגינתו.
גם אני כך. בדיוק. אבל אם איני יודעת שנעשתה שגיאה - לא צורם לי.
את שגיאותיי אני מתקנת בכתיבה ובדיבור - אם אני מודעת להן.
בעבר, כאשר למדתי שמילה השגורה בפי הינה שגויה - לקח לאוזניים שלי זמן עד שהתרגלתי לצורה החדשה (צומת בזכר, לרכוב על סוס, אשך אחד - שני אשְכָּיִים, כלבה אחת - הרבה כְּלָבוֹת וכו'...)

קצת חמלה תעזור... חמלה עצמית, חמלה לזולת...

ברור לי שהקושי עם זיופים הוא קושי שלי. ובאמת - לרוב רק אני סובל ממנו.
גיליתי שכשיח אמיתי מתקיים - הטעויות אינן מפריעות לי. אני שומע אותן אבל משחרר אותן, מפני שיש משהו אחר, אמיתי יותר, לעשות: להקשיב.

כשאין מאבק אין לי צורך לחשוף חולשות.

<קלא פה חושף חולשות>

אתה חמוד קלא, שאתה אומר את זה.

קודם רציתי להגיד בקשר ל

_משהו בי פשוט מתכווץ כשאני נתקל בכאלה, ממש כמו כשאני שומע מישהו מזייף בנגינתו.

(שרון ג) גם אני כך. בדיוק. אבל אם איני יודעת שנעשתה שגיאה - לא צורם לי.

שבדיוק מהסיבה הזו, ליד אנשים כמוכם (וכמו אש"י ויעל צ) ממש 'מפחיד' לי לדבר.
אז שלא תתפלאו לי אם אשתוק כשנפגש.

ש מים וארץ,
א. מה את עושה פה? לא אמרת שאת הולכת?
ב. מה, אם אני אבוא לבקר אותך תשתקי?
התבלבלת, מי שמתקן טעויות לאנשים זה אחי, לא אני. (בעצם אני מתקנת בסתר, בלילה, כשאני חושבת שלא מרגישים....) וברצינות - אני לא מתקנת לאנשים טעויות בדיבור , אלא אם כן יבקשו ממני או ישאלו אותי.

_שבדיוק מהסיבה הזו, ליד אנשים כמוכם (וכמו אש"י ויעל צ?) ממש 'מפחיד' לי לדבר.
אז שלא תתפלאו לי אם אשתוק כשנפגש._



<מודאג>

ממש 'מפחיד' לי לדבר
לא צריך להיות "מפחיד".
את החברים שלי אני מתקנת. את אלה שלא - לא.
זה התחיל מזה שלמדתי באוניברסיטה עם חבר'ה שעלו מרוסיה. בהתחלה לא תיקנתי אותם, כי הם עולים חדשים ולא נעים, אבל אח"כ הבנתי מהם שהם דווקא מעוניינים שאתקן, מה גם ששמתי לב שלחלק מהטעויות שלהם אני כבר לא שמה לב (כמו למשל חוסר שימוש בהא הידיעה. אם הדובר הוא בעל מבטא רוסי כבד - אני פחות שמה לב לשגיאה). משלב זה ואילך התחלתי לתקן אותם. יש לי חברה שעשתה איתי התמחות - העברית שלה טובה מזו של רבים מילידי הארץ. לעיתים בשעות עייפות קשה היא לא מוצאת מילים מתאימות, אבל לרוב יש לה עברית יפהפיה. זה כמובן לא רק בזכותי, אלא בזכות עצמה בעיקר. אבל גם לי יש חלק קטן.

לא היה כבר דיון על האם לתקן טעויות או לא? שמישהו צעיר ילך לבדוק... (קלא?)

<מודאג> למה? אני אשתוק ואקשיב.

ובנות, ממש לא הבנתן אותי.
מעדיפה שיתקנו אותי, לומדת מזה.
בבקשה המשיכו לתקן אותי
אבל גם חווה את הכווץ והסבל של אלופי השפה ומזה לא כל-כך נעים.


<א. מה את עושה פה? לא אמרת שאת הולכת?
אוףףףף, הולכת, הולכת....>

גם חווה את הכווץ והסבל
אם האדם שמולי רוצה לקבל את תיקוניי ומנסה להשתפר - אני לא חווה כיווצים.
אלה (הכיווצים) מגיעים רק כשאדם שחושב שהוא יותר חכם מכולם עומד מולי ומרצה בשפת אימו, אך נשמע עילג.

הוא המציא שיטה פשוטה ללמד ניקוד כשהיה סטודנט והתפרנס כמורה לעברית וספרות בתיכון). מצטרפת לבקשה. גם אני רוצה ללמוד.

ובעיקר כשההורמונים נרגעים בסביבות גיל 40 - ??? - מי אמר? אני דווקא שמעתי שזו פריחה של הנשים מבחינה מינית.

כשההורמונים נרגעים אפשר להתחיל לפרוח D-:

אלה (הכיווצים) מגיעים רק כשאדם שחושב שהוא יותר חכם מכולם עומד מולי ומרצה בשפת אימו, אך נשמע עילג.

כפי שאמרתי, אם יש שיח אין בעיה.

אם האדם שמולי רוצה לקבל את תיקוניי ומנסה להשתפר - אני לא חווה כיווצים

אצלי אין זה כך. מה שצורם לי זו הטעות, בכל מקרה, ולי לא נותר אלא להתעלם ולהמשיך או לחפור במלואות השיקוצים עד דראון עולם - החלטה שמושפעת ישירות מרמת המאבק שבשיחה.

<וגם מרמת האבק שבשטיח>

_המציא שיטה פשוטה ללמד ניקוד
איך היה אומר הרה"ג שלמה ניצן: "נו?"
אנחנו מחכים לסמינר ניקוד..._
רגע, רגע, אמרתי שאבא שלי המציא.
למיטב ידיעתי, הוא לא מסתובב באתר הזה.
וכפי שכתבתי, אני, למרבה הבושה, עוד לא למדתי את זה ממנו...

בשמת,
את מדברת איתו לפעמים? אז תבקשי בעדינות, בשם כל הסובלים מחסך ניקודי, שינסח את תורתו, יעלה אותה על הכתב וישים אותה כאן.

ריבונו של עולם, בשביל מה צריך לדעת לנקד?
מילא לדעת לנגן, לרקוד, לשיר, להחליק על גלגליות.
האם נהיה אנשים טובים יותר או מאושרים ושמחים יותר אם נדע לנקד?
בשמת?
אתם לא חושבים שיש סיבה לזה שלא למדתם ניקוד עד היום?
שנים רבות כשאני נזקקת לניקוד אני עושה מה שנראה לי ואף אחד לא התלונן. ע' ו-ח' מקבלות חתף פתח וכל היתר קמץ. (ועדיף לא הרבה קמצים ברצף). תאמינו לי, זה נראה טוב.
האם המפיק בהא או הדגש בתו או גרוע מזה, בנון או ביוד יעזרו לי לרדת לחקרו של העולם?
אם כבר להתקע על נקודות כבר עדיף לי טושים זה הדק

עניין של נוקדנות...

ענת,
לפני שנים רבות היה ברדיו תכנית של קריאה בטעמי המקרא. שנאתי את זה. זה נשמע לי משעמם ומיותר ונהגתי לכבות את הרדיו בכל פעם שהתחילה תכנית זו.
מאוחר יותר נאלצתי ללמוד קורס בטעמי המקרא, בעל כרחי (זה היה קורס חובה). התברר לי שזה נושא רחב מאוד ובעיקר מרתק מאוד מבחינה ספרותית ומבחינה מוסיקלית, ונהניתי מכל רגע. וזאת למרות שהתחום הזה היה רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב ולעולם לא הייתי לומדת נושא זה מבחירתי.
אז מה הקשר? חייתי מצויין בלי לדעת טעמי המקרא, כמו רוב האנשים (החילונים, לפחות), אבל הידיעה הוסיפה לי המון.
כך בדיוק גם הניקוד. אפשר לחיות מצויין בלעדיו. עובדה. הוא לא ממש הכרחי לתפקוד היומיומי. האם התפקוד היומיומי הוא הדבר היחיד שאנחנו מעוניינים בו?

בשביל מה צריך לדעת לנקד?
לא צריך. זה רלבנטי למי שעוסק בתחום אבל גם למי שסתם מתעניין בזה. וכאן בדף יש אנשים שמתעניינים בזה אבל אינם יודעים איך לנקד.
רצוי מאוד לדעת לקרוא ניקוד. לדעת איך קוראים (מבטאים) חולם ואיך שורוק, איך פתח ואיך שווא. ותאמיני לי, יש רבים שאינם יודעים. התנ"ך שלנו - מה לעשות - מנוקד, וכדאי להיות מסוגלים לקרוא אותו.

אתם לא חושבים שיש סיבה לזה שלא למדתם ניקוד עד היום?
אני מניחה שהסיבה היא התפתחות הכתיב בכיוון של כתיב מלא (שגם הוא כידוע לא עונה כל הבעיות), וחוסר ההתאמה בין סימני הניקוד להגייה שלנו.

האם נהיה אנשים טובים יותר ... אם נדע לנקד? לא בהכרח, כמו שלא נהיה טובים יותר אם נדע את ההיסטוריה של עמנו, על האבולוציה, לקרוא תווים, הרכב המים ומחזורם בטבע, לתכנת, ועוד ועוד.

מאושרים ושמחים יותר?
אני חושבת שכן. אני, לפחות, שמחה יותר כשאני לומדת ומכירה דברים חדשים. הלמידה והגילוי גורמים לי הנאה.

ע' ו-ח' מקבלות חתף פתח וכל היתר קמץ (התכוונת בודאי לחטף-פתח)- לי זה עושה פריחה. אם את מרגישה צורך לנקד ואינך יודעת איך - עדיף לנקד כל A בפתח. ממילא אנחנו מבטאים הכל בפתח.

אתם לא חושבים שיש סיבה לזה שלא למדתם ניקוד עד היום?
ואם, במקרה, כן למדתי? לא באופן ממש מאורגן, ולכן, אולי, השליטה שלי לא מושלמת -- אבל איכשהו היו חוקי ניקוד שנלמדו בדרך אגב והופנמו. גם לכך, מן הסתם, יש סיבה. פשוט הייתי זקוקה לזה.
בשביל מה צריך לדעת לנקד?
לא יודעת, אני רק יודעת בשביל מה אני צריכה. הניקוד של מלה נותן המון אינפורמציה עליה -- לא רק הגייה מבחינת התנועות, אלא גם מקום ההטעמה במלה, משקלה -- ומכאן גם מובנהּ, והקשר שלה למלים אחרות. לי זה נותן חוויה "עמוקה" יותר של המלה.
התכוונת בודאי לחטף-פתח
אם כי אהבתי גם את "חתף פתח". בעיני זה הופך אותו לעוד יותר חטוף. כמו עפעוף. ממש היסטרי.

ונהניתי מכל רגע. וזאת למרות שהתחום הזה היה רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב ולעולם לא הייתי לומדת נושא זה
על כך נכון יהיה לומר שאפשר להנות מלימוד של כל דבר תלוי מי המורה, וכמובן גם מי התלמיד...

הניקוד של מלה נותן המון אינפורמציה עליה – לא רק הגייה מבחינת התנועות, אלא גם מקום ההטעמה במלה, משקלה – ומכאן גם מובנהּ, והקשר שלה למלים אחרות. לי זה נותן חוויה "עמוקה" יותר של המלה.
בשבילי, כעורכת טקסטים, העברית ביחס לאנגלית כל כך עמוקה ואף כבדה ועמוסה גם ככה, שרק עוד הניקוד חסר לי.

הפעם, אל תקחו אותי כל כך ברצינות.זה שאני חושבת שניקוד ושפה בכלל הם מדיום יצירתי לא מחייב את כולם.

אני מאד מעריכה אנשים שמעמיקים בתחומים אזוטריים (ואל תגידו שהניקוד הוא לא!) רק שמהדיון הקודם (אולי מדבריו של קלא) עלה ניחוח של תחושת חובה ורגש אשם ביחס ל"בורות" הזאת. אז רציתי להצביע על מה שנראה לי מיותר.

"חתף פתח". וואלה, תפסתם אותי. כמה שנים לא כתבתי או קראתי את צמד המילים הזה.

- עדיף לנקד כל A בפתח.
תודה, אבל יש לי את ההעדפות שלי. (-;

תודה, אבל יש לי את ההעדפות שלי.
מסכימה.
הסיבה להצעה שלי היא, שחטפים הם מסומנים. כלומר, מרמזים על משהו שהיה צריך להיות תנועה (פתח, קמץ, סגול) אבל איננו יכול להיות, בגלל אות גרונית, ולכן הפך לחטף. יש גם מקרים רבים שהאותיות הגרוניות מנוקדות בפתח או קמץ.
מבחינת ההגייה, אף אחד מאתנו לא מבטא חטף, מלבד מזרחיים שעדיין משמרים את המבטא המקורי של מוצאם. לכן אני מעדיפה את הפתח כסימן כללי.
ועוד סיבה, מעשית: פתח זה פחות כתיבה מקמץ או חטף פתח .

אם כי אהבתי גם את "חתף פתח". בעיני זה הופך אותו לעוד יותר חטוף. כמו עפעוף. ממש היסטרי.



רק שמהדיון הקודם (אולי מדבריו של קלא) עלה ניחוח של תחושת חובה ורגש אשם ביחס ל"בורות" הזאת. אז רציתי להצביע על מה שנראה לי מיותר.

לא הרגשתי חובה ואשמה. למעשה - ה בורות בחינוך הביתי בהתגלמות_ היה מעין _תסקלו אותי (צריך להיות 'סקלו אותי', לא?), אותו צמד אהוד. איני סבור שחובה ללמוד כל דבר שהוא כדי להיות טובים, משתיים ועוד שתיים ועד פיזיקה מודרנית.
איני מצליח להבהיר את כוונתי.

נאמר שאדם חושב שכדי להיות טייס טוב חייבים ללמוד לשיר סולם ברבעי טונים, כי רק אז אפשר להבין את השירה הטמונה בציוציו וחריקותיו העדינות של המטוס. הוא, טייס ותיק - מספר זאת לחברו המתלמד, וחברו מקשיב ומסכים עם הדברים. בקרבתם עומד טייס אחר, ושומע את דברי הטייס הראשון. בלבו הוא חושב לעצמו "הרי אין זה נכון. אני איני יודע לשיר רבעי טונים ובכל זאת אני טס מצוין. אך לדעתי חייבים ללמוד מסאז' שבדי, כי רק אז אפשר להבין את רטיטות ההגה נכונה."
מכיוון שהוא חושב שמאוד חשוב לשחרר את המתלמד מהמחויבות המיותרת, הוא מתנצל על הפריצה לשיחה ומספר לשניים את מחשבותיו. הראשון אינו מסכים עמו - והתלמיד נבוך.
בצדו השני של החדר עומד עוד אדם, טייס אף הוא. הוא שומע את שני הדוברים, ובלבו חושב, שכדי להיות טייס טוב לא צריך ללמוד שום דבר, צריך פשוט לטוס הרבה.

שעה לאחר מכן, הטייס השלישי נפגש עם חבריו, ומספר להם את שתי הדעות ששמע. הוא וחבריו מסכימים שאין צורך ללמוד וכו', והשיחה נסובה לנושאים אחרים.
במהלך הערב - אחד החברים מתחיל לנגן בעוד, והוא קורא לחברו הטייס השלישי לשיר עמו שיר עם ערבי.
הטייס, בגיחוך, אומר - "איני יודע מה לעשות. ממש בושה. איני יודע לשיר רבעי טונים. בורות בקורס טייס."

האם הצלחתי?

<כל כך הרבה בשביל כל כך מעט>

הפעם, אל תקחו אותי כל כך ברצינות.זה שאני חושבת שניקוד ושפה בכלל הם מדיום יצירתי לא מחייב את כולם.

רגע - מה זה - אבוי! מעולם לא אמרתי אחרת.


_ריבונו של עולם, בשביל מה צריך לדעת לנקד?
מילא לדעת לנגן, לרקוד, לשיר, להחליק על גלגליות.
האם נהיה אנשים טובים יותר או מאושרים ושמחים יותר אם נדע לנקד?_

קודם כל - איני חושב שידע מבטיח אושר.

עכשיו:
על ידי עיסוק בעברית אני נוגע בעבר. ובינתיים - אני יודע שזה רק בינתיים - חצי ממנו נסתר ממני תחת רעלת הניקוד.
וחוץ מזה - הנקודות האלה כל כך יפות! כמו תכשיטים לעור האותיות.

עכשיו, כשעליתי לקרוא שוב את שכתבו לפני - גיליתי שבעצם חזרתי על דברי סמדר, בסרבול מה.
שיהיה.

לא הרגשתי חובה ואשמה.
בכלל לא מה שאמרתי:

(אולי מדבריו של קלא) עלה ניחוח של תחושת חובה ורגש אשם

קלא, שים לב שיש פה הסתייגות אחת: <אולי> ; ועידון אחד: <ניחוח >.
אם הייתי חשה שאתה מרגיש חובה ואשמה זה לא היה ניחוח, אלא ריח באושים D-:

אהבתי את מפגש הטייסים.

את מדברת איתו לפעמים? אז תבקשי בעדינות, בשם כל הסובלים מחסך ניקודי, שינסח את תורתו, יעלה אותה על הכתב וישים אותה כאן.
הו, הו, "רק" חהעלות על הכתב ולשים פה!
משימה שאילו היתה מוטלת עלי, היתה רובצת עלי כסלע ומוסיפה עוד אשמה לרשימת המשימות שאף פעם לא מצליחים להגיע אליהן...
אמא של יונת, אני אחכה עד שהוא ייצא לפנסיה בשביל להפיל עליו בקשות כאלה D-:
אבל אשאל אם זה לא כתוב אצלו כבר, מאותם ימים לפני 40 שנה שהיה מורה בתיכון (-: (40 שנה! וואו!)

סכוכית

וגם - סרוחית. מבית מדרשם של האומרים: "תזהרי כשאת חוצה את הגְבִיש!" <אופס, הנה בא מיצובושי גדול...>

"תזהרי כשאת חוצה את הגְבִיש!"
ובני דודינו אומרים "גְפִייְש".

<אופס, הנה בא מיצובושי גדול...>
ואני תמיד שומעת "מיציבושי".

ואני תמיד שומעת "מיציבושי".
יש הרבה וריאנטים. שמעתי גם "מוצובושי".

אוף טופיק כמעט לגמרי, מיצובישי = שלושה יהלומים ביפנית. (מה שרואים בסמל).
תודו שהרעיון יפה.

באמת יפה, וגם מסביר את הסמל.

הרהור על המיצובישי/מיציבושי/מיצובושי וכו':
לטעויות כאלה יש בדרך כלל סיבה הגיונית.
סיבות פונטיות, או או צורניות, או קיצור, או דמיון למלה קיימת בשפת הדובר.
לא הצלחתי לגלות מנין נובעת הטעות במיצובישי. מדוע קל יותר לומר מיציבושי?

לא הצלחתי לגלות מנין נובעת הטעות במיצובישי. מדוע קל יותר לומר מיציבושי?
ההשערה שלי היא שהחיריק ב"מי" משפיע על התנועה שאחריו ולכן יש כאן הידמות ומה שהיה צריך להיות "צו" הופך ל"צי";
ואחר כך הדובר "נזכר" (באופן לא מודע כנראה) שבכל זאת צריכה להיות כאן איזו תנועה שונה, ואת השורוק הוא מעביר לתנועה השלישית, וכך "בי" הופך ל"בו".
כלומר- נראה לי שכאן הסיבה היא פונטית.

ועוד תרגיל: מכירים דייאטסו applause? כמה גרסאות אתם מכירים להגיית המילה applause?

מכירים דייהטסו applause?
אנחנו קוראים לה "דייהטסו אַפְלָלוֹ"...

(בצער רב מכרנו אחת כזאת במחיר הפסד כשהיינו צריכים לנסוע לחו"ל לתקופה ארוכה. עד היום אני מתבאסת מכך שמכרנו ובסוף לא נסענו)

ועוד תרגיל: מכירים דיהטסו applause? כמה גרסאות אתם מכירים להגיית המילה applause?

(בצער רב מכרנו אחת כזאת במחיר הפסד כשהיינו צריכים לנסוע לחו"ל לתקופה ארוכה. עד היום אני מתבאסת מכך שמכרנו ובסוף לא נסענו)

רק עכשיו הבנתי מהי בכלל.
באמת תהיתי מה עסק לישראלי עם applause.

סכוכית

סכוכית. קצר ונוח, ומכוער, ניגוד למשמעות; דיסוננס, שצריך להשתמש בו, לא בגרוטסקיות לא מודעת, אלא בעידון, כשימוש של שפים נעלים בפלפלים חריפים.

אבל גם כשאומרים "זכוכית" הרבה פעמים זה נשמע כמו סכוכית. אלא אם כן נעמדים על ה"ז" למשך איזה שניה.
<אני מבקשת, בלי אסוציאציות פרועות...כולם יודעים שאני מדברת על האות ז', כן? >

כשהייתי קטנה, המילה פיתרון היתה תמיד עם קמץ בת' ובשנים האחרונות הת' פתאום מבוטאת בשוא.
מזעזע. עד היום נשמע לי יותר נכון פיתרון על משקל עיקרון. פיתרון בשוא נשמע כמו סמיכות. וגם נשמע פלצני נורא, כי שומעים את זה ככה רק בפרסומות ובתוכניות הטלוויזיה לילדים. מה יגידו הארזים?

אם איני טועה - פתרון צריך להיות בשוא, על משקל קלשון. גם: דמיון וכשרון (!).

אם איני טועה - פתרון צריך להיות בשוא,
קלא, אינך טועה. גם דמיון וכשרון.
אני מודה שאני אומרת פתרון וכשרון עם קמץ ב-ת' וב-ש'. אבל לפחות דמְיון אני אומרת נכון....

כשרון? - איחס!!! נשמע כמו גישרון, כישור אבל קטן.
אולי הגיע הזמן לעדכן את הכללים, במקום שכולנו נהיה טועים?
שבעה מליון ישראלים לא טועים!

אולי הגיע הזמן לעדכן את הכללים, במקום שכולנו נהיה טועים?
לפעמים ממש לא איכפת לי להיות טועה. אני אמשיך להגיד כשרון ופתרון בקמץ.....
תמיד מעניין לראות טעויות כאלה, שהן כל כך נפוצות עד שהצורה ה"נכונה" כבר נשמעת לנו מוזר.
(מעניין גם למה דווקא במילים מסוימות כולם "טועים", ובאחרות לא.)

<לגבי כשרון ופתרון ההימור שלי הוא שאנחנו מנסים איכשהו לבדל בין צורת הנפרד לצורת הנסמך, כי השפה "לא אוהבת" שאותה צורה לשונית תשמש לשתי פונקציות שונות. אבל זו סתם השערה שלי>

כשרון? - איחס!!!

ידעתי שזה יגיע

(-:
השפה "לא אוהבת" שאותה צורה לשונית תשמש לשתי פונקציות שונות.
השפה לא אוהבת? גם אני לא.... ואני מכירה עוד כמה שלא אוהבים.

אחות של,
אולי בגלל הסיבה שענת הזכירה: למה שעפָּרון וזכָּרון הם בקמץ אבל כשְרון ופתְרון בשווא? התחושה היא שאלה מלים מאותה קבוצה ולכן באופן טבעי אנחנו מבטאים אותן באותה צורה. ולמה נקלטה יותר הצורה עם הקמץ? לאלהים פתָרונים... אה, פתרונות.
ההשערה לגבי בידול בין מלה רגילה לבין סמיכות לא נראית לי סבירה, כי העברית של ימינו דווקא מטשטשת את ההפרדה הזאת.

תארו לכם ששם משפחתו של קלא היה שִפָּרוֹן...

שיפרון בשווא דווקא הגיוני, כי הפ' רפויה.
לעומת זאת, פ' דגושה בשווא באמצע מילה עושה בום בשפתיים, אז הגיוני לקמץ אותה.

האין זה מן האמיתי, שהפ' תקבל דגש אם קמץ יוצמד לה?
לידיעתי המצומצמת שִפְּרון לא יכולה להתקיים בעברית.

אבל ידיעתי
באמת מצומצמת
כדעת צמצם מצלמה.

איי. הליריקה.

אולי זה כי אמצע הלילה, אבל אתם (ענת וקלא) נשמעים מתוכחים עם סמדר, למרות שאתם אומרים בדיוק מה שהיא אומרת.

אתמול היינו אצל חברים ואכלנו בָּפְלֵה

מה הבעיה ב"כנראה ש..."

זה נשמע לי כמו כפילות מיותרת: או: "כנראה הוא הלך" או: "נראה שהוא הלך".
לא נשמע לך כך?

פתאום זה 'היכה' בי...
יכול להיות ש לקשקש בזנב זה בעצם לכשכש??

יכול להיות ש לקשקש בזנב זה בעצם לכשכש?? אכן, חביבתי.

אז למה לא תיקנת לי כשהתכשכשתי(ביומרן)?!

<ככה אפשר לסמוך על אחותו??>

אז למה לא תיקנת לי כשהתכשכשתי(ביומרן)?!
ואללה, לא ראיתי! דווקא בדרך כלל אני קוראת את היומרן די באדיקות!!


<אבשלום כבר זימן אותי לשיחת נזיפה>

החור השלישי בשקע, ההוא שלמטה, משמש ל"הרקה" או "הארקה"?
חשבתי ש"הרקה" של החשמל לאדמה (זה משהו כזה, לא?), אבל פתאום כולם אומרים לי שזה בכלל "הארקה" (משורש א.ר.ק.?? מאיפה בא לנו זה?)

הארקה
עפ"י מילון ספיר: "חיבור מכשיר חשמלי בתיל לאדמה לשם ביטחות מפני פגיעה העלולה להגרם ממגע בנושא החשמל" (ואכן, השרש הוא א.ר.ק).

"הארקה" (משורש א.ר.ק.?? מאיפה בא לנו זה?)
"ארקא" בארמית זה ארץ (כן כן, גם המילה "ארעא" זה ארץ ).
כלומר, הארקה מלשון "ארץ". ובאנגלית earth connection, grounding

<אגב שימו לב: ארץ earth>

האם המילה Sack באנגלית מקורה ב שק העברית או להפך?

האם המילה Sack באנגלית מקורה ב שק העברית או להפך?
העברית היא המקור לאנגלית, דרך הלטינית או היוונית.

<webster new collegiate dictionary >

האם המילה Sack באנגלית מקורה ב שק העברית או להפך?

אגב, המלה צ'ק או שיק היא מלה שמקורה בעברית: ש"ק = שטר קבלה.
הסוחרים היהודים הטביעו את חותמם, ואת מונחיהם, בארצות הנוצריות, והצ'ק הלטיני - מקורו ב- ש"ק העברי.

העברית היא המקור לאנגלית, דרך הלטינית או היוונית.
אולי לא במקרה זה, אבל לפעמים מקור המלה הוא ביוונית, וממנה הגיע גם לעברית וגם לשפות אירופה.

לרכוב.
כמה שאני שומעת את זה, ממשיך לישמע לי כמו טעות.
אני הייתי מעדיפה לרכב. כמו לשכב.

ענת,
גם אני. (נדמה לי שכבר דסקסנו שאלה זו אי שם ב טעויות נפוצות בעברית 1 ).

העברית היא המקור לאנגלית, דרך הלטינית או היוונית.
התכוונתי כמובן למקרה הספצייפי של המילה שק. כמובן שהעברית היא לא המקור של השפה האנגלית, רק של מילים מסוימות שהתגלגלו מעברית לאנגלית.
לפעמים מקור המלה הוא ביוונית, וממנה הגיע גם לעברית וגם לשפות אירופה כן.

כמה שאני שומעת את זה, ממשיך לישמע לי כמו טעות.
תתחילי לשים לב ולומר בעצמך את המילה. אחרי זמן מה כבר לא תשמע לך מוזרה.
זה קרה לי עם כמה וכמה מילים שלמדתי שיש לבטאן שונה ממה שהורגלתי. זה היה לפני המון שנים, אבל אני עדיין זוכרת את הזעזוע בו קיבלתי את העובדה שצומת זה זכר...

או. קיי. תודה, אני אנסה לזכור שזה כמו לחגור, לחקור, לשמור, לקרוא. וש- לשכב הוא יוצא הדופן. אולי חלק מהבעיה זה שפעם היו כותבים בכתיב חסר.

אבל אני עדיין זוכרת את הזעזוע בו קיבלתי את העובדה שצומת זה זכר...
רוצה לדבר על זה? זה היה בבת אחת או שהכינו אותך לאט לאט לבשורה? ....

זה היה בבת אחת. ראיתי שלט בסגנון "זהירות צומת מסוכן", ולפני כתיבת מכתב נזעם למע"ץ החלטתי שכדאי קודם לפתוח מילון...למזלי
הייתי, לדעתי, בת עשרה מתבגרת.

ממשיך לישמע לי
????

זה בעברית מדוברת.