(חינוך ביתי)

לפני כמה וכמה שנים כתבה אורנה שפרון מאמר בשם "בר מצוה" באחד מעלוני "באופן טבעי" (מומלץ בחום להורים שמחנכים בבית אבל גם לאלה שלא). במאמר, מתארת אורנה את ההתרשמות שלה מניסיונה עם ילדיה לגבי שלבים בהתפתחות. אורנה מתייחסת לשלב הילדות המוקדמת (עד גיל 7 לערך") ולשלב שלאחריו היא קוראת "שלב הגולם" - שנמשך פחות או יותר עד לגיל בר/בת המצוה. אם אני זוכרת נכון, בין המאפיינים של השלב הזה הוא שילדים שבעבר השתלבו בהמון משחקי דמיון
וכו' נראים פתאם נורא פאסיביים ולכאורה עושים הרבה "כלום". עסוקים המון בנושא החברתי אבל גם כשמבלים עם חברים לא תמיד עושים "משהו" מוגדר. עשויים לבלות הרבה זמן מול הראי ובסך הכל חלק ניכר מהתהליכים שהם עוברים הוא סמוי מן העין ומזכיר את שלב הגולם בהתפתחות של זחלים לפרפרים.
אורנה כותבת עוד על כך שהשלב הזה עשוי לעורר המון מבוכה ובלבול אצל ההורים של הילד ובשלב הזה עולות פתאם כל מיני מחשבות ואולי אפילו יוזמות ומעשים שמנסות לדרבן את הילד ללמוד משהו באופן יותר מסודר או לעשות משהו קצת יותר לעומק וכו' וכו'

אני לא מצטטת כאן את כל המאמר למרות שאולי הגיע הזמן והמקום לעשות זאת. הייתי רוצה לפתוח כאן שיחה שבה נחלוק חוויות שלנו כהורים לילדים בגיל המדובר - תובנות, מחשבות, מבוכות וכו'.

כיוון שפתחתי אנסה לשתף מהחוויות שלנו - שישה ילדים כשהגדול בן 10 וחצי ולאחריו בן 9 , בן 5 וחצי, בת שלוש ותאומים בני שנה וחודשיים.

רק לפני שבוע, כשמצאתי את עצמי שוב בגן המשחקים רק עם ארבעת הילדים היותר קטנים, נפל לי האסימון שהילדים הגדולים שלי כבר כנראה לא יבואו איתי שוב לגני משחקים, לפחות לא לכאלה שאין בהן משחק כדורגל/כדורסל פעיל או אופציונאלי. פתאם הבנתי שהם עברו את השלב שבו למשל אחיהם השלישי מככב כרגע ואחותם הקטנה משתלבת לה לאיטה - השלב הזה שבו אנחנו עושים המון דברים יחד, אני מקריאה סיפורים, הם משחקים על ידי, אנחנו יוצאים יחד לסיבוב בבוקר, הולכים לראות את עבודות העפר ברחוב הסמוך, או מבקרים בספריה או מתצפתים על ציפורים מוכרות יותר ופחות בדרך ל/מ בית הכנסת / גן המשחקים וכו' וכו'. פתאם ראיתי באופן ממש חד שהמסע הזה הוא חד כיווני ושמה שיש לי עכשיו עם השניים האמצעיים גם הוא בר חלוף. ודרך הראיה הזו הצלחתי יותר לראות ולהבין את הדרך שעברו הבנים הגדולים שכבר כמה וכמה זמן לא מעבירים חיילי פליימוביל בין הידיים ומבלים יותר ויותר זמן על המחשב ועם חברים, מכווננים חזק על כל תחומי הספורט בדגש על כדורגל ויותר ויותר מעלים הזדמנויות ונושאים לשיחה במפגשים המשפחתיים שלנו על השולחן.

איזה כיף שאת כותבת @}
פתאם ראיתי באופן ממש חד שהמסע הזה הוא חד כיווני ושמה שיש לי עכשיו עם השניים האמצעיים גם הוא בר חלוף
בגלל זה רוצים תמיד עוד ילדים, לא? שיהיה מסע חד כיווני אבל לפחות ארוך

עכשיו אני כותבת על זה קצת במבט מרחוק על התהליך אבל המון המון זמן נאבקתי במציאות, ניסיתי להגביל ולמנוע מחשב ועוד כל מיני כדי שהם יגיעו לדברים יותר "נחשבים" או "ערכיים" בעיניי כמו משחקי דמיון ומשחקי פליימוביל וכו'. מי שבעיקר האיר את עיניי הוא הם כמובן... הרבה שיחות ומאבקים שהיו לנו סביב כל הנושאים האלה וסביב מה הם "אמורים" לכאורה לעשות בזמן שלהם. (אולי כל מה שאני כותבת כאן נורא טריוויאלי ורק אני מתרגשת או מתבלבלת מהשתנועה הזו אם כך המצב אפשר לוותר על הדף כמובן).

בחודשים האחרונים אני מרגישה שהם לגמרי הולכים עם תחומי העניין שלהם - השני עסוק הרבה מהיום בחקירת עומק של משחק מחשב בתחום הכדורגל וזה מדהים אותי לגלות כמה דברים אפשר להפיק וכמה עמוק אפשר להעמיק במשהו כזה. אני לא חושבת שילדים רבים הרחיקו לכת עד כדי כך עם התוכנה הזו.
הבכור יושב וצופה שוב ושוב בכל מיני סדרות שכבר ראה בעבר ורק השבוע ניהל אתנו שיחה על כמה הוא נהנה מההומור של "קרובים קרובים" (אנחנו כמובן מרוויחים המון חיקויים וציטוטים שלו מהסדרה).

אז מצד אחד - אני מתחילה לראות בהן ניצנים של המבוגרים לעתיד, עם התעניינות ודעות וכו' וכו' ומצד שני בהרבה דברים אחרים הם עוד ממש ילדים - מרוכזים בעצמם ובצרכים שלהם, עסוקים בלהשיג את המטרה הקרובה וכו' וכו'.

והאמת, הם לימדו אותי שיעור נורא גדול על כמה אנחנו מונעים מפחדים ולקחו אותי למסע גדול של התנגדות לדפוס הזה ונסיון לבנות דפוס חדש שבוחר לחיות מתוך אמונה ואהבה. הבכור, במקביל לצפיה משחק כל מיני משחקים כמו שש בש וסוליטייר על המחשב ופתאם השבוע, מטירון ירוק לגמרי התגלה כשחקן ראוי לגמרי בשש-בש ושוב אני מגלה שלמידה היא תמיד אצל הלומד, ושאין לי באמת מושג מה הם עושים עם דברים שאני מנסה להעביר אליהם ובכלל עם כל מה שעובר לידם.

לפני כמה ימים התארחו אצל בכורתי שני ילדים בני גילה. זה דווקא היה נחמד בהתחלה. ישנו בשקי שינה על הדשא. קמו בבוקר, שיחקו במשחק קלפים כלשהו.
מתי זה התקלקל? קצת אחר כך, כשהגיעו למחשב. מרגע זה כל הפעילות סבבה סביב המחשב - במקרה הזה צפייה בסרטונים של סטנד-אפ קומדי. מה שאגב את הבת שלי לא ממש מעניין. באיזשהו שלב נמאס לי מזה. אמרתי שמספיק מחשב. הרגשתי ממש תחושה של בלבול אצלם. זאת אומרת - מה עושים עכשיו.
אמרתי להם שלא מעניין אותי מה יעשו אבל שזה לא יהיה מול מחשב. החליטו לעשות עוגה. ישבו איזה חצי שעה עם ספרי בישול, לא מצאו. חזרו למחשב לחפש מתכון - לא מצאו. בסוף בחרתי להם עוגה שנראתה לי מתאימה מבחינת הכנה מצרכים וכו'. הלכו למכולת לקנות מה שצריך. חזרו והתחילו להכין את העוגה ממש קצת לפני שהיו צריכים ללכת.
נתקלתי בזה בעוד מפגשים של הבת שלי, בייחוד עם בנות שעיקר הקשר שלה איתן הוא דרך המחשב. אז או שהן נפגשות בקניונים (לשמחתי אחרי התלהבות גדולה בהתחלה עכשיו הקונספט הזה מתחיל לשעמם אותה - אין מה לעשות בקניון - הללויה!), ואם הן נפגשות בבית הן הרבה פעמים יושבות מול המחשב..
אני מרגישה איזו מבוכה שלמחשב יש חלק ניכר בה, בנוסף למה שאורנה מדברת עליו, שקשור למעבר הזה מילדות לבגרות.
לבת שלי היה שלב שהיא ממש הרגישה שהיא כבר נורא גדולה ואסור לה לשחק. לשמחתי המסגרת שהיא הלכה אליה בשנה שעברה החזירה לה את האפשרות הזאת. היא גילתה שבני גילה עדיין משחקים, היא מצאה משחקים שמתאימים לגילה וחזרה גם לשחק כאן עם הבנות ואתנו.
עדיין כשבאים אליה אורחים אז לפעמים זאת נראית לה אופציה תינוקית והיא לא מציעה אותה. שלא יחשבו שהיא ילדותית חס וחלילה. אז כן, מדברים, אבל לי נורא מפריע שזה סביב המחשב. ואני חושבת שיש גם עניין בסוויץ' הזה שצריך לעשות מתקשורת וירטואלית לאמיתית.
לא חייבת שיהיו ממש בעשייה, גם אני עם חברות בדרך כלל פשוט מדברת (ותוך כדי אנחנו עושות עבודות בית, אם יש, אבל גם לא בהכרח), אז מה שמפריע לי בכל זה הוא כן בסופו של דבר המחשב.

טוב, גם אני פה עם שלל המתבגרים שלי.
אני רואה איך באמת סביב גיל שבע שמונה, כבר אין עניין במשחקים הפשוטים, כבר לא מתנדנדים על חבלים ובונים בחול ומחפשים שבלולים. יש איזו התכנסות פנימה ולפחות אצלנו גם הרבה תלונות.
פתאום "משעמם לו" ויש איזה צורך חוזר בקשר צמוד כמו בגיל שנתיים.
יש כאן בפירוש פחד. איזשהו לא נודע שמצריך אישור וחיזוקים מאיתנו, ההורים.
אני חושבת שהמחשב נכנס כאן לואקום שהיה ראוי שישאר ואקום. המחשב נותן לנו אשליה של כל יכולים. אפשר ליצור קשר עם אנשים רק מתי שנוח, לא צריך להשקיע בזה כלום ואפשר גם לצאת מזה בדיוק כשרוצים. אני מרגישה שהמחשב איכשהו משבש את ההתפתחות הטבעית בתקופה הזאת. הילד / נער נדחף לצאת מהחסות של ההורים וצריך להסתגל לאט לאט לעמוד בזכות עצמו בין בני האדם. כמו כל גדילה, יש כאן גם קושי ולטעמי כשהמחשב נכנס כאן הוא נותן אפשרות בריחה מהקושי הזה אבל בריחה מהקושי היא גם בריחה מהגדילה.
המחשב כאפידורל.

כל זה כמובן לא אומר שהמתבגר הראשי שלנו לא צמוד למחשב כל רגע שהוא יכול.
אבל כמו בתיאור של לילה, אני רואה איך כשבאים אליו חברים ואו אני או האמהות שלהם מגבילות זמן מחשב, הם פתאום משחקים פינג-פונג או קלפים ומעבים בעוד התנסויות את החברות ביניהם ואת היכולת שלהם לעשות כל מיני דברים עם כל מיני אנשים.
זה מה שאני חושבת עכשיו אבל היכולת שלי להכניס את המחשב לחיים שלנו, מאוד מוגבלת ויכול להיות שהמחשבות האלה באות מהמיגבלה הזאת.
אני כל הזמן מתלבטת. גם לי יש נטייה לסמוך עליהם שהם יודעים מה טוב בשבילם והתלבטויות אין ספור האם ראוי לכוון ובאיזו זכות בכלל אני יכולה לאסור על בן 12 לעשות מה שהוא רוצה עם הזמן שלו.

<לא עדיף שניפגש בבית קפה? >
<תגובה רצינית יותר כשיהיה לי זמן>

מהפה שלך לאוזן של רסיסים האהובה @}

קוראת פה בענין.

המחשב כאפידורל.
אני חושבת שהמחשב נכנס כאן לואקום שהיה ראוי שישאר ואקום.
מסכימה עם החלק הראשון של המשפט אבל פחות עם השני.
הוואקום שאת חושבת שראוי להישאר, את יכולה להרחיב עליו קצת?

הבת שלי כבר בתפר, ואצלה המחשב כרגע לגמרי יצא מכל עניין, לאחר תקופה מסויימת של לא מעט משחקים. אם היא רוצה מחשב זה לצורך צפיה של סרט.
מבחינת משחק, מה שאני ראיתי הוא שתלוי מאוד עם מי היא נפגשת, על מה הקשר בנוי.
יצא שהיא הכירה בשנתיים האחרונות חברות קטנות וגדולות ממנה, ועם כל אחת מהן היא מתאימה את אופי המשחק או העניין בהתאם למה שמתאים וזורם לשתיהן (ללא קשר לגיל), שמחה לראות שעדיין הפליימוביל מוצא מלא יצירתיות ודמיון עם חברות מסויימות, או לבד. יש חברות שאיתן היא נהנת לצאת לגני-שעשועים.

כמו כל גדילה, יש כאן גם קושי ולטעמי כשהמחשב נכנס כאן הוא נותן אפשרות בריחה מהקושי הזה אבל בריחה מהקושי היא גם בריחה מהגדילה.
מסכימה.
ראיתי את זה ברגעים של חזרה הביתה, המחשב שאב אליו כמו סם, לצורך מיסוך והרגעה.
מאוד התנגדתי לזה וניסיתי לעקוף את הרגע הזה בדרכי נועם עם חוקים שהתאימו לי ולא לה. זה לא עבד. קלטתי שהיא זקוקה לחצי שעה של "בריחה" ויש לכך חשיבות ומילוי של צורך שאין לו תחליף, לא כרגע לפחות, ואם קיים התחליף עדיין לא מצאנו אותו.
אפשרתי את זה, והתקופה לגמרי עברה.
אם המחשב מוגבל בזמן ויש איזון מסויים במשך השבוע בפעילויות אחרות אני לא רואה אותו כבריחה מקושי.

_חלק ניכר מהתהליכים שהם עוברים הוא סמוי מן העין ומזכיר את שלב הגולם בהתפתחות של זחלים לפרפרים.
אורנה כותבת עוד על כך שהשלב הזה עשוי לעורר המון מבוכה ובלבול אצל ההורים של הילד ובשלב הזה עולות פתאם כל מיני מחשבות ואולי אפילו יוזמות ומעשים שמנסות לדרבן את הילד ללמוד משהו באופן יותר מסודר או לעשות משהו קצת יותר לעומק וכו' וכו'_
לדעתי "הגולם" מתכנס פנימה להתגלמות חדשה, מעמיקה יותר, וחשוב שהתהליך הזה ילווה בהורה מודע ששומר על האיזון.
אין זה אומר שלא תהיה יציאה מאיזון, כל הזמן היא מתרחשת, אבל הרצון והמודעות לשימור איזון מסוים (אצל כל אחד האיזון הוא שונה) הוא העיקר, שימת-הלב והבנת הקושי או הצורך
ובעיקר היחד -
גם אם נדמה שהילד גדל ועכשיו יכול לעוף לבד, או להתכנס לעצמו לשעות, הוא זקוק להורה, הוא זקוק למשענת ולגבול.
הגדילה הבריאה לדעתי קורית בתוך גבולות.
גבולות אישיים אשר הגדרתם מהווה גדילה, הרחבתם מהווה גדילה.

אצלנו הילדים בני 7 + 10 ואני לא יכולה לומר שאני רואה אצלם שלבים. רואה פשוט גדילה הדרגתית: ככל שהם גדלים, יכולת הקריאה שלהם משתפרת, אז הם קוראים יותר ספרים. גם היכולת שלהם לעזור בבית משתפרת. פליימוביל ובובות: אני משערת שזה יורד בהדרגה, עם הגיל, אבל לא במכה כמשהו דרמטי. מחשב: לא מרגישה כאן שינוי שקשור לגיל. זה קשור בעיקר לכמה שאני מחליטה שנכון לי בתקופה מסוימת לאפשר או לא לאפשר. בקיצור אני רואה אצלנו משהו יותר ליניארי ולא רואה התכנסות מיוחדת פנימה. עדיין אוהבים מאד להיות איתי, לעשות איתי דברים, אבל אוהבים גם להיות בלעדיי, ונעשים יותר ויותר עצמאיים. אבל בהדרגה, לא בבום.

אצלנו המחשב ממלא לגמרי צורך חברתי - לא קשור למשחקים בכלל (אצל הגדולה. מרכזית ממעטת באופן כללי, ואם כן אז רק למשחק).
אני מצאתי צורך לאזן את זה ביצירת אפשרויות חברתיות בחיים האמיתיים - מגוונות ורבות וקבועות יותר ממה שהיו לה, וזה אכן צמצם קצת את חיי החברה במחשב, או לפחות הוריד קצת מחשיבותם, ונוצר איזון עם קשרים ואינטרקציות לא וירטואליות.
אני חושבת שיש פה כל הזמן קו דק מאוד בין כמה אנחנו מרשים/מתערבים/מגבילים. אצלי זה קו כאוטי. אני מרגישה מתי הגבול שלי עובר, כמו עם הילדים למעלה, ואז מפסיקה. אבל אין חוקים קבועים.
אני גם מודה שאני כן חשה בצורך למלא קצת את הואקום. הכול עניין של מינונים כמובן. כל עוד יש די הרבה שעות חופשיות ביום, אני מצאתי לנכון שכמה שעות יהיו מלאות בתוכן וחברה. אני מרגישה שזה עושה לה טוב.
אני חושבת שהיתרונות של הואקום הם כמו במן הריון כזה, חלל שאפשר לשהות בו ולבסוף מתמלא. ואם אין את החלל הזה, אז קשה גם למצוא עצמך.
אתה כל הזמן עסוק במה שאתה צריך ואין לך פנאי לגלות מה אתה רוצה. ליצור משהו מעצמך.

רק לפני שבוע, כשמצאתי את עצמי שוב בגן המשחקים רק עם ארבעת הילדים היותר קטנים, נפל לי האסימון שהילדים הגדולים שלי כבר כנראה לא יבואו איתי שוב לגני משחקים, לפחות לא לכאלה שאין בהן משחק כדורגל/כדורסל פעיל או אופציונאלי.

אצלי הקטנה תהיה בקרוב בת שבע, ואכן, כבר מזה כמה חודשים אני מרגישה שאנחנו עוברים עוד שינוי (כמובן שהשינוי מתרחש כל הזמן, זו רק אני שלפעמים מתעקשת לאחוז בדברים שחלפו ).
המצב של תרנגולת ואפרוחים, כלומר- אני ושלוש הילדות הולכות ביחד למקומות, נוסעות למפגשים, עושות דברים בבית ביחד, כבר לא קורה הרבה, כי כשכן זה לא כל כך כיף. הצרכים שלהן שונים, יש הרבה מתח שנובע זה והרבה ריבים (ועייפות ושחיקה שלי מזה..).
כשאני עושה דברים או נוסעת למקומות עם אחת או שתיים מהן, זה יותר קל ונכון. הכי טוב לי כרגע כשזה אחת על אחת.
זה גם הזמן בו אני יכולה להשקיע יותר בתחומי העניין שלי כי הן כבר גדולות ויש להן תחומי עניין משלהן והן זקוקות לי פחות.
(זה כמובן רלוונטי כשהילד הכי קטן כבר די גדול, כמו אצלי).
בגלל זה רוצים תמיד עוד ילדים, לא? שיהיה מסע חד כיווני אבל לפחות ארוך.
אחרי התלבטויות רבות קיבלתי את זה שבמקרה שלי התשובה היא לא המסע הוא ארוך בכל מקרה, אבל לא רק הן עברו שלב. גם אני..

רוצה לתייחס לכמה נקודות שעלו כאן,

קודם כל לגבי ה-
<לא עדיף שניפגש בבית קפה? > זה כנראה יצטרך לחכות קצת עד שגם הקטנים יתקרבו לשלב של ילדים בשלב הגולם מפעוט לבוגר - אומרים שבגיל שנתיים הכל נעשה יותר שפוי, תוכלו לחכות לי עד אז ?!?!?!

מעניין שעלה כאן נורא חזק הקטע עם המחשב - אני לא בטוחה שזה בהכרח קשור לנושא המרכזי של הדף ואולי ראוי יותר להתייחס לזה בדפים שונים שכבר יש באתר על מחשב והגבלתו וכו'. בכל מקרה אצלנו הרגשתי שאני מוכרחה, למעני, לנסות לפצח את נושא המחשב לפחות מבחינתי, לא יכול להיות שמדובר במין אויב. אם הוא אויב אז בבקשה להראות לו את הדרך החוצה מהבית הזה. הרגשתי גם שמרוב הדברים הרעים ששמעתי מבחוץ על המחשב (והבחוץ כולל אמהות אחרות, אנשים שכותבים בעלוני שבת וכו' וכו') אני לא מצליחה לראות בכלל מה הילדים שלי אומרים ועושים, אני ישר ברעש. תקופה ארוכה הייתי בבלבול עם זה, פעם מאפשרת ופעם מגבילה וכל הזמן לא הרגשתי שלמה עם עצמי. ושוב כל מה שאני כותבת הוא לגמרי נכון רק לנו וגם באופן זמני... מעניין שמאד ברור לי שהילדים היותר קטנים לא יכוים להיות שעות על המחשב בעוד האחים היותר גדולים זוכים להרבה יותר חופש.

זה מתחבר לי גם לכל המושג הזה "בריחה" - למה שהילדים שלי יהיו צריכים לברוח ממשהו ? מה זו הבריחה הזו ? האם זה מה שאני מרגישה בסופו של יום נורא אינטנסיבי כשאני הולכת לי למחשב לגלוש קצת בבאופן ובעוד כמה אתרים נבחרים ? האם גם הילדים שלי חווים חוויות כל-כך אינטנסיביות שמובילות אותן לבריחה ?? לא יודעת, לא בטוחה שהמושג הזה בכלל מתחבר לחיים שלהם או שלנו וכשהנחתי אותו רגע בצד יכולתי לראות המון דברים שהוסתרו מעיניי. אפשר לקרוא לכל דבר בריחה - אוכל הוא בריחה וגם מפגשים חברתיים מרובים יכולים להיות בריחה, וגם קריאה מרובה שמשאירה את האדם מנותק מסביבתו היא בריחה ואולי עדיף לברוח ? שוב מרגיש לי שהמילה הזו יושבת חזק על איזה פחד (לפחות אצלי) וכיוון שזו האנרגיה שאני מרגישה ממנה חשוב לי לנקות אותה, לבדוק אותה, להתעמת איתה פנים אל פנים ולא לברוח"....

עווד כיוון של מחשבה שעלה לפחות אצלי הוא לגבי ה"ואקום" ומה שאני מצפה שיתמלא בו. גיליתי לבושתי וכלימתי שאני מצפה מהילדים שלי להיות "משהו". מחכה כבר לראות מתי ה"משהו" הזה יופיע ומנסה להסיר כמה שיותר גירויים שעשויים להרחיק אותם מה"משהו" הזה. מתישהו הבן שלי עזר לי להתנער מהאמונה הזו כשהו אמר לימשהו בסגנון: "אנחנו לא רוצים להיות ילדים שעושים כל מיני דברים מיוחדים" או בקיצור: "עזבי אותנו בשקט עם כל הציפיות והפנטזיות שלך ותני לנו להיות מי שאנחנו !! " המילים שלו עזרו לי לחזור למרכז שלי ולנסות לזכור למה אנחנו בבית ומה עומד מאחורי הבחירה שלנו.

מתחברת לדברים שכתבה ציפורי בדגש על המצב של תרנגולת ואפרוחים, כלומר- אני ושלוש הילדות הולכות ביחד למקומות, נוסעות למפגשים, עושות דברים בבית ביחד, כבר לא קורה הרבה, כי כשכן זה לא כל כך כיף. הצרכים שלהן שונים, יש הרבה מתח שנובע זה והרבה ריבים (ועייפות ושחיקה שלי מזה..). גיליתי את היופי שיש בלקבל את זה שהגדולים כבר שהו מספיק זמן קרוב לתרנגולת ועכשיו יש אפרוחים צעירים יותר שצריכים את הקרבה הזו. כשבעצם, מול הגדולים יש עכשיו סוג אחר של קרבה (נניח לשבת לצפות יחד איתם ב"מסטר שף" כדי להבין על מה הם מדברים וגם כי אם משהו כל-כך מעניין אותם ומעסיק אותם אז מענין לי לנסות את זה גם !).

מרגיש לי גם שהילדים שאחרי הגדולים מרוויחים לא מעט מהדרך שסוללים להם האחים שלהם, וכשיגיע זמנם לעבור משלב לשלב הדברים יעברו קצת יותר חלק ועם קצת פחות חרדות ובלבול מצדנו (הלוואי)

אנחנו נחכה, הקפה קצת יתקרר אבל ממילא אנחנו אוהבת אותו קר בקיץ .
גם אני לא אוהבת את המושג בריחה כל כך. מסכימה עם מה שכתבת בעניין הזה.
אצלנו צמחו דברים טובים מהמחשב, ואני ממש בוחנת כל אחת וכל עניין לגופו.בשבילי הוא לגמרי לא אויב.
מה שחשוב לי הוא לאזן. מינונים נכונים של חברה, קריאה, משחק בבית, מחשב, סרטים.
כשאני רואה שמשהו יוצא מאיזון אני מחזירה קצת אחורה. בעניין הזה אני חושבת שגם עודף ואקום עשוי להיות מזיק.
גם החלל חשוב לו שיהיה תחום. להרגשתי.

למה שהילדים שלי יהיו צריכים לברוח ממשהו ? מה זו הבריחה הזו ? האם זה מה שאני מרגישה בסופו של יום נורא אינטנסיבי כשאני הולכת לי למחשב לגלוש קצת בבאופן ובעוד כמה אתרים נבחרים ? האם גם הילדים שלי חווים חוויות כל-כך אינטנסיביות שמובילות אותן לבריחה ?? לא יודעת, לא בטוחה שהמושג הזה בכלל מתחבר לחיים שלהם או שלנו
כמו שאני רואה את זה, הרצון להתגלם, להשתבלל, להתאחד עם העצמי, או פשוט לנוח לצורך פינוי מקום והתרחבות, כפי שקורה בתהליך של נשימה, הוא טבעי ונכון, רק שקשה לנו לזהות אותו, להגדיר או להגיד אותו (גם לעצמנו וגם לאחרים)
ואז, מתוך הקושי הזה שאינו מובן, מוסבר או ידוע, נוצר הצורך אותו אנו מכנים "לברוח".
סוג של פיצוי על חוסר מסויים שלא למדנו לזהות אותו, ואם לא זיהינו איך נדע לדרוש אותו, לחפש או למצוא אותו?

מרגיש לי שהמילה הזו יושבת חזק על איזה פחד (לפחות אצלי) וכיוון שזו האנרגיה שאני מרגישה ממנה חשוב לי לנקות אותה, לבדוק אותה, להתעמת איתה פנים אל פנים ולא לברוח"....
אני מתחברת למילים שלך. בריחה היא תוצר של צורך או פחד. לפעמים שניהם.
הצורך שלי כהורה הוא לשמור ולהגן על הילד, ולכן אם אני חושבת שהוא בורח המחשבה הזו יכולה ליצור בתוכי פחד.

אם אני רואה את ההתנהגות כצורך, מילוי ומענה של צורך מסויים, הפחד מפנה עצמו לאהבה, והאהבה מביאה איתה את החמלה וההבנה הנדרשת לצורך מציאת מענה שמניח את דעתי

כתבתן מילים מרגשות ומרחיבות לפחות את נשימתי ודעתי.

מרגיש לי שבזכות היחד המאד קרוב שלנו עם ילדינו, אנחנו יכולות להרשות לעצמנו קצת יותר אמונה ומתוך המקום הזה, לשים בצד או על הולד את כל החרדות והפחדים ובאמת לבחון כל דבר לגופו, לדוגמא: קראתי אפילו כאן באתר על הנטיה של המחשב לעורר אצל משתמשיו התמכרות. הלכתי עם הרגש הזה בתוכי ואז, כל פעם שהילדים היו על המחשב ואחר כך התנהגו בצורה פחות נעימה לי, ישר השלכתי על המחשב ואולי הם בקריז של מתמכרים ועוד כל מיני... כשהרשתי לעצמי לראות את הילדים שלי באמת, להיזכר מי הם ומה הם, לזכור שההתנהגות הלא נעימה היתה שם גם קודם ושבכל מקרה אין לי ערובה או דרך שבה הכל תמיד נעים וזורם ושאי נעימויות וצרימות הן חלק מהחיים של כולנו, או אז יכולתי לשחרר את הפחד וללוות אותם ממקום יותר סומך וגם תומך (זה נכתב בלשון עבר אולי אבל הכוונה היא לגמרי להווה... תהליך...)

קוראת.
נהנית.
מקשיבה.
עדיין לא מוצאת את המלים. עוד אמצא.

כמה מלים: אני הדוגמא והמופת לילדים שלי. ואני יותר מדי על המחשב )-:

עוד דבר:
אני מרגישה היטב את ההבדל בין המחשב ככלי יצירה לבין המחשב בשימוש האחר. זה שהוא התמכרותי. זה שלפעמים נקרא לו "בריחה" אף על פי שאנחנו מרגישים שזה לא מדויק.

אשמח גם לשמוע ולהנות מניסיונן של אלה שילדיהן חצו כבר את גיל הבר/בת מצוה תובנות שלהן על שנות המעבר האלה

המממ. הבכורה שלי עוד כמה ימים בת 14. כבר כמעט בגובה שלי (הניחוש שלי: תהיה בגובה שלי).
אוי אני לא יכולה לדבר עליה. ראשית היא גדולה, זה ממש לא דיסקרטי. שנית, מה אני אגיד? (-:
היום בדיוק אמרתי לבת דודתי (בהמשך להערה המבודחת הקבועה שלי, ש"אני אמא אובייקטיבית") (NOT), שאני מאמינה,
שאמא צריכה תמיד להעריץ (או שאמרתי להתפעל?) את הילדים שלה.
בנות דודתי הסכימו איתי.
להתערב כמה שפחות.
לפחד כמה שפחות.
לסמוך כמה שיותר.
ולשלוח אנרגיה של הערצה. כמו בספר הנבואה השמיימית כשהוא יושב ומעריץ את העץ? וזה מה שנותן לעץ אנרגיה לגדול ולהיות כל כך חזק ויפה?
מבט של אמא צריך להיות חיוך מאיר של אושר והערצה.

נקודת המוצא שלי היא מבט של אמא שמחפש מה עוד בי לא בסדר. מניד ראש על הטעון תיקון.
נקודת המוצא שלי היא דאגה וחרדות, ביקורתיות ופרפקציוניזם.
מהמקום הזה אפשר ליפול לתהום של פחדים: היא לא לומדת מספיק! היא קוראת יותר מדי! היא לא קוראת את הספרים הנכונים! היא לא מוצאת חברים כלבבה, מה לעשות? אולי יש משהו שאני צריכה לעשות ואני לא עושה?

אני נמצאת בכל רגע נתון בנקודה כלשהי על גבי התהליך של התנועה מנקודת המוצא - לנקודת ההערצה (זאת שבה אך ורק סומכים ובוטחים בחיים ובילדים).

ואז כל פעם מחדש מגיע משהו שמזכיר לי בקולו של צפריר:
אל תדאגי.
הכל בתואם מושלם.

רק עניין קטן, ילד בגיל 7 הוא לא פעוט, הוא ילד.
בר מצוה זה עדיין לא בוגר, זה מתבגר.
לכן יש לתקן את השם ל
שלב הגולם מילדות להתבגרות.
תודות.

הוואקום שאת חושבת שראוי להישאר, את יכולה להרחיב עליו קצת?
אני מרגישה שיש בגיל ההתבגרות אתגרים שלא פשוטים לכולם. אני רואה את הילדים שלי (וזוכרת גם את עצמי) מנסים למצוא את דרכם בחברת בני גילם, מתנדנדים בין הצורך להשאר בסביבה המוכרת והידועה לבין הצורך שהולך ונהיה יותר ויותר ברור לצאת, להכיר, להתנסות.
התקופה הזאת מביאה איתה לפעמים בילבול, מבוכה והתלבטויות. לתחושות האלה קראתי "ואקום". המשחקים הישנים כבר פחות מעניינים, כבר לא הולכים אוטומטית עם אמא והאחים הקטנים לכל המפגשים והחוגים ומצד שני, לפעמים עוד לא יודעים מה כן רוצים לעשות. יש איזו אי עשייה מלווה באי שקט.

למה שהילדים שלי יהיו צריכים לברוח ממשהו ? מה זו הבריחה הזו ?
הרבה פעמים שיש קושי, יש נטייה לברוח ממנו. אם זה מהכאב בלידה ואם זה מכל כאב או עימות אחר. יש לנו נטייה לשים פלסטר ולשכוח מה הכאב אומר לנו. אני קוראת לזה בריחה. ברור שגם אני בורחת לפעמים.
כשאני מאמינה בילד, אני מאמינה גם בכוח שלו להצליח להתמודד עם האתגרים בחיים שלו, אני מרגישה שזה יותר מחזק אותו.
אני מנסה להסתכל על הילד ולראות אם טוב לו. הרבה פעמים אני רואה שכשהוא הולך עם חברים לבריכה או למגרש כדורגל, הוא חוזר עם תחושת הישג ושימחה שלא נמצאת כשהוא יושב כל אחר הצהריים במשחקי מחשב.
מה שכן, כשהוא משתמש במחשב כדי לתכנת, להצליח להפוך משחק רגיל למשחק רשת ועוד כל מיני דברים שאני לא מבינה, הוא מקבל את אותה תחושת הישג ושמחה.
כאן אני מסכימה עם בשמת שכתבה: אני מרגישה היטב את ההבדל בין המחשב ככלי יצירה לבין המחשב בשימוש האחר. זה שהוא התמכרותי.

אני נמצאת בכל רגע נתון בנקודה כלשהי על גבי התהליך של התנועה מנקודת המוצא - לנקודת ההערצה (זאת שבה אך ורק סומכים ובוטחים בחיים ובילדים).
בשמת, תודה על הכנות והשיתוף, ובעיקר על המילים החכמות @}

אי עשייה מלווה באי שקט.
נכון, זה יכול להיות וואקום שקשה להכיל, וממנו מנסים לברוח.
מפני שמתחת לפני השטח הרבה מאוד קורה..

כשאני מאמינה בילד, אני מאמינה גם בכוח שלו להצליח להתמודד עם האתגרים בחיים שלו, אני מרגישה שזה יותר מחזק אותו.
הבעיה היא שלא תמיד קל לנו להאמין עד הסוף, גם את רגעי "הבריחה" לראות כחלק מהתחזקות והתמודדות אל מול אתגר. שם עולה הביקורת במקום ההכלה.

(ראיתן איך אני רק מזכירה את צפריר והוא מייד מגיע? (-: נו, אמרתי, הכל בתואם מושלם)

אז עוד כמה מלים לגבי שלב הגולם:
היו איזה שנתיים שלוש שהילדה שלי הרגישה שהיא רוצה חברים בני גילה, שמתאימים לה, ולא מצאה את מקומה.
הרגישה חסר. לא ידעה לקשור קשרים.
היתה תחושה של קושי, של אתגר.
במיוחד בהקשר ש"כולם" הולכים מסביב לבית הספר ומוצאים שם את המחט בערימת השחת שלהם (נגיד, מבין 230 ילדים בשיכבה, הם מוצאים חבר או חברה אחד/ת...).
אז כיוונו לשם אנרגיה.
כיוונו לשם עשייה:
תיאומים, פעילות באתר באופן צעיר, יצירת קשר עם משפחות וביקורים ברחבי הארץ וכו'.

ו- עכשיו קפיצה קלה במכונת הזמן - התוצאה היא שכרגע יש לה חיים חברתיים כה שוקקים, שהיא לא רק מנהלת כל יום כמה שיחות ועידה במקביל עם החברים שלה בשלושה אופנים אלקטרוניים (אתר, סקייפ ופייסבוק), אלא פה ושם יש גם טלפונים אמיתיים, וכל הזמן החבר'ה מארגנים מפגשים אמיתיים פנים אל פנים. במיוחד עכשיו שהחופש הגדול מאפשר נסיעות ארוכות, שלא מתאפשרות בשנת הלימודים בגלל החוגים - הבת שלי בקונסרבטוריון ואם יש לה מקהלה אחה"צ אז מוגזם לתת קפיצה מתל-אביב לכרמיאל וחזרה בבוקר אחד...

בנות 8 וחצי ו-10 וחצי, בכמה שנים האחרונות - בערך מגילאי 5+7 ועד עכשיו - הן התפתחו בתואם, כל אחת מתקדמת צעד. בחצי השנה האחרונה הבכורה בקפיצה נחשונית קדימה, פיזית ושכלית ורגשית ובכלל. המושג "חברה" התחדד אצלה מ"ילדה שכיף לי לשחק אתה" למשהו הרבה יותר ספציפי, ההרכב החברתי השתנה, יש לה הרבה פחות חברות מקודם. ועדיין - היא התוודתה שהיא אוהבת לראות תוכניות המיועדות לילדים צעירים יותר וחוזרת מדי פעם לספרי ילדותה. בבית היא לא תשחק בבובות אבל אוי ואבוי לי אם אעז להציע לה למסור את הבובות שישנות אצלה בעריסה בחדר, והיא לא תשחק בפליימוביל אבל תצטרף בשמחה למשחק אצל חברות שעדיין בעניין. כבר מצאתי את עצמי ביום שכזה, בביקור אצל חברה שבו הן שיחקו במשך שלוש שעות בבובות ובבית-בובות (נורא מצחיק אותי לראות את הצעירה משחקת ברצינות תהומית), ואז בדרך חזרה הביתה דיברנו על - מהי דמוקרטיה, מהי הלוואה בנקאית, ריבית, מיסים, והיתרונות והחסרונות של חינוך פרטי לעומת ציבורי. תקופה מדהימה, מעולם לא נהניתי מהאמהות כמו שאני נהנית עכשיו.

אין לי הרבה זמן (למרות שהיו לי המון מחשבות על הדף הזה שרציתי לחלוק אתכן...) רוצה רק להגיד תודה גדולה גדולה לך בשמת על הדברים שכתבת
_היום בדיוק אמרתי לבת דודתי (בהמשך להערה המבודחת הקבועה שלי, ש"אני אמא אובייקטיבית") (NOT), שאני מאמינה,
שאמא צריכה תמיד להעריץ (או שאמרתי להתפעל?) את הילדים שלה._

_נקודת המוצא שלי היא מבט של אמא שמחפש מה עוד בי לא בסדר. מניד ראש על הטעון תיקון.
נקודת המוצא שלי היא דאגה וחרדות, ביקורתיות ופרפקציוניזם._

אני נמצאת בכל רגע נתון בנקודה כלשהי על גבי התהליך של התנועה מנקודת המוצא - לנקודת ההערצה (זאת שבה אך ורק סומכים ובוטחים בחיים ובילדים).

זה דיוק מופלא של התחושות שי וכבר אני מרגישה יותר טוב שאני לא היחידה שיש לה פער בין הרצוי למצוי אבל אין ספק שהעבודה הזו משתלמת ובתחושת שלי גם מאד מאד מאד חשובה, לא רק לנו אלא לאנושות כולה

לקח לי זמן להבין מה אני חושבת על המעברים האלה.
המעברים האלה קורים בכל מקרה וזה פשוט ההרגל התרבותי שלנו לעשות מזה כזה עינין.
ברור שילד מאבד עינין בגן השעשועים, לא רק אחרי גיל 12 .אני רואה הרבה ילדים שגם בגיל צעיר יותר מאבדים שם עינין.כי באמת נורא משעמם שם.
המקום הזה הומצא בשביל שיבואו אמהות עם ילדיהן , אבל אין לזה שום קשר לשום דבר אחר בחיים ובעיקר זה לא מקום שמיצרים בו משהו.אלא אם רכילות נחשבת למוצר..

כאדם מבוגר אני מוצאת לעצמי מעט דברים לעשות שם.כמה שנים טובות ש'חרשתי ' בגנים הללו התחלתי להשתמש במתקנים לצורך חיזוק הזרועות או מתיחות לרגלים.סתם אפשר לעשות תרגילי התעמלות על הדשא.
ישנם גני שעשועים שבהם הרשות המקומית התקינה מתקני כושר וזה אחלה , כי גם ילדים קטנים יכולים לטפס עליהם ולהתנדנד וגם אני רואה הרבה מבוגרים שמשתמשים וכמובן בני נוער.אפשר להפגש עם אנשים וחברות .אפשר להביא מהבית ירקות ולקצוץ סלט ,סריגה , ושאר מלאכות יד שניתן לנייד.
ממש צריך להשקיע מחשבה ותיכנון באיך להעביר שם את הזמן,בתקופת ההתבגרות הזו שבה הנדנדות כבר לא מהוות אטרקציה .

אני חושבת שבני נוער מחפשים משמעות ומאוד מאוד בוער להם כל העינין הזה של 'מה היעוד שלי פה?'.אני לא מספיק מצויה בכל המינוחים הפסיכולוגיים שקשורים לגיל.ישנו הביטוי 'מרד נעורים', שמבטא את מה שקורה אם הנער לא יכול לעשות משהו שיקרב אותו אל החיפוש אחר יעוד.נראה לי שבני הנוער ,ואני נזכרת בעצמי באותה תקופה ,תוהה רבות לגבי זה.

באופן מסורתי בני נוער היו מועסקים כשוליות אצל בעלי מקצוע, בסדנאות למינהן.
אולי לא תמיד להורים שלהם היתה אפשרות להעסיק אותם אצלהם- לפעמים כן, אבל זה לא מה שהנער שאף אליו, ואז זו היתה סיבה לתיסכול.העינין הוא למצוא את הדבר המיוחד הזה שהנער/ה רוצים לעשות ולתת לנער להגיע לשם, לעבוד, להתנסות, לדבר איתו שיחות שיכולות לקרות כשהאחים הקטנים משחקים בחול , למשל .על איך החויה שלו וגם לתת לו לעבד את כל העינין עם עצמו ועם החברים שלו.כי ככה זה בחיים. אתה גדל ומתחיל לעוף ויש עליות וירידות.
פחות ופחות צריך לרוץ אחריהם עם המענה לצרכים שלהם(כמו למשל, קינוח אף ).אלא להגיע אלינו, ההורים כשיש להם צורך.
להגיע אלינו כדי לשתף ,לקבל אמפטיה ותמיכה ועידוד.עוד חוות דעת או זוית ראיה שונה.

ואם הם יודעים שביום רגיל אפשר למצוא את אמא בגן שעושעים- מה טוב שהם יכולים להגיע לשם ולמצוא אותה.
או אם זה מפגש ח"ב שצריך להכנס לרכב ולנסוע עם כולם ולהעביר יום שלם, זה גם לא רע שהם יודעים שהם יזכו לשעה עם אמא ,אחר כך, כמה ילדים שאפשר לשחק איתם בכדורגל או מה שזה לא יהיה ולמעשה להתנסות במנהיגות והדרכה או רביצה עם ספר בצל.
הם חזקים ומבוגרים גם הם סוחבים צידנית ועוזרים אם האחות הקטנה נפלה .ברוב הפעמים שאני רואה את הבני נוער בקבוצה שלנו , אני מתמלאת גאווה מהאנשים היפים האלה.

בעלון באופן האחרון הועלה המאמר שאליו התייחסתי בתחילת הדף, הנה נסיון לקישור - http://www.beofen-tv.co.il/alon/2011/09/bar-mitzva/

רוצהלהמשיך לכתוב על התובנות שאני לפחות מגיעה אליהן. זוכרת שכשהתחלנו בחינוך ביתי כתבתי על התחושה שברגע שהתחלנו להציב סימני שאלה על כל מיני אמיתות מוחלטות שהיו בחיים שלנו זה הרגיש כאילו מגדל שלם של קלפים הולך וקורס. ואני עדיין מרגישה ככה. ההורות היותר מודעת הזו מובילה אותי הרבה פעמים, אחרי שאני מגיבה מהאוטומט לכל מיני דרישות של הילדים, לעצור שניה ולנסות לבדוק עם עצמי למה הגבתי כמו שהגבתי, מה מפעיל אותי וכו' וכו'.

הרבה פעמים אני מגלה שוב ושוב את מר פחד יושב לו עמוק בתוכי ומנהל אותי. ויותר משהו מנהל אותי, הרבה פעמים הוא מונע ממני את היכולת לראות את הטוב, את היופי, את התמימות, לדון לכף זכות וכו' וכו'.

אני מבינה, מיום ליום עוד ועוד, שכל אחד ואחת מאתנו מתחיל מנקודת מוצא אחרת לגבי כל דבר ומתחילה להסכים להבין, שאני כנראה לא אתקן הכל בגלגול הזה ושהילדים שלי ימשיכו לשפר ולדייק מהמקום שאני אשאיר להם, יחד עם התובנה כמובן שההתקדמות שלי מתחילה מקו ההתחלה שהוא מה שגדלתי עליו בבית ההורים.

שמה לב כמה שיפוטיות יש בתוכי לגבי המעשים שלהם וכמה אני שוכחת לסובב את הראש ולעסוק בשלי במקום בהם. ושוב כאמור, מר פחד.

למה אם הם משחקים משחק דמיוני שהם המציאו, מתרווחת לי בלב תחושה מופלאה של הצלחה ואושר ואם הם שעות על המחשב אני מתחילה להכנס לסטרס ומאבדת את העשתונות ??

ההתבוננות הזו בהם והנסיון שלי לשחרר עוד ועוד כבלים שבהם אני מנסה לשלוט בהם ובמי שהם יגדלו להיות, מעורר בי הרבה מחשבות פילוסופיות (?!?!?) על טוב ורע וכו' וכו'. ופתאם אני מגלה שבמקו ללכת לחוג כדורגל, הילד שלי עשה עבודת חקר על הפרו-אבולושיין וזה שיפר לו משמעותית את יכולת המשחק האמיתית (כמובן שגם את זו הוירטואלית) והוא מנסה אחרי שעות מול המחשב להצליח לסובב ולבעוט כמו השחקן של במחשב וזה רק מה שאני רואה מבחותץ, לך תדע לאיזה עומק הוא לוקח את הדברים בפנים !! ואני כותבת דווקא על דוגמא כזו כדי להציב מול הפנים שלי מראה ולהזכיר לעצמי להאמין בילדים שלי ובעצמי

ומתחילה להסכים להבין, שאני כנראה לא אתקן הכל בגלגול הזה ושהילדים שלי ימשיכו לשפר ולדייק מהמקום שאני אשאיר להם, יחד עם התובנה כמובן שההתקדמות שלי מתחילה מקו ההתחלה שהוא מה שגדלתי עליו בבית ההורים.
כל כך נכון. בדיוק המחשבות שלי.

ואם הם שעות על המחשב אני מתחילה להכנס לסטרס ומאבדת את העשתונות ??
תלוי מה הם עושים במחשב, לא? אני לא אוהבת את זה כי אני רואה שזה משפיע עליהם לרעה. זה לא בריא לגוף, לעיניים, לנפש.
המחשב איננו דבר טבעי. הוא אלקטרוני.
גם לנו הוא מזיק.
מאוד קשה למצוא את המינון המדוייק, עד כמה למשל להיות בבאופן תורם לי ועד כמה - מזיק לי.

אבל הנה, רסיסים מראה איך המחשב עושה גם דברים טובים, וגם כאלה שאנחנו בכלל לא יכולים להתחיל להבין, כי לא גדלנו ככה ואין לנו מושג מה זה. אבל כנראה שהחיים בעתיד ייראו אחרת משלנו, בעצם די בטוח, ושימוש במחשב יהיה חלק מאוד משמעותי מהם. מעניין שהשיחה בדף הזה כל הזמן חוזרת למחשב.
אולי כי יש בו משהו שהוא מאוד פנימי (אתה יושב עם עצמך מול המחשב), ויש בו יותר שליטה על מה יוצא החוצה (משחק או שיחה עם אנשים אחרים דרך המחשב), שזה משהו שמאפיין את הגיל אולי, ההתכנסות/השתבללות/התגלמות הזאת יחד עם עניין הולך וגובר במרחב החיצוני/חברתי.

תענוג לקרוא אתכן. תודה

אני מצטרפת לדברים של לילהֹטוב ואני דווקא כותבת על המחשב כי זה הדוגמא הקלאסית מבחינתי למשהו שנורא נפחידים אותנו ממנו ואני מלאת אמונות ודעות קדומות לגביו וזה משקף לי כמה אני שוכחת להסתכל על הילד שיושב מול המחשב. מדהים אותי למשל לגדלות ולראות איך רוני, בת השלוש וקצת, מבקשת לראות בוב הבנאי כדי שתוכל אחר כך להתחבר טוב יותר אל רולי, בני, לופטי וסקופ במשחק הדמיוני שהיא משחקת איתם ולפעמים גם עם אחיה. וגם מדהים לראות אותם משחקים משחקי דמויות במחשב ומשם ממשיכים אותם לדברים שהם המציאו מחוץ למחשב. בקיצור, אני מרגישה שהילדים שלי דווקא מראים לי שהמחשב הוא כלי וששוב אני מבלבלת להם את המוח עם חרדות שלי שלא בהכרח קשורות אליהם...

הפלונית היא אני ממחשב אחר רסיסים.

היו לי קצת מחשבות על שלב הגולם בזמן האחרון. מצד אחד רואים שהילדים מחפשים משהו, ודוחים חלק מהדברים שהם אהבו בעבר. אבל מצד שני כן יש דברים שהם נמשכים לעשות ורוצים לחזור עליהם. אם אני מנסה לאפיין מה משותף לדברים האלה, נראה לי שאלה דברים שהם בעלי משמעות בעולם המבוגרים, אבל בלי צורך במחוייבות והתמדה. ככה שלהיות אחראי על הכנת ארוחה זה לא ממש מושך, אבל להכין מאכל באופן חד פעמי ולא מחייב -- זה יכול להיות חוויה מהנה ומושכת.

זה מאוד מתאים למה שאילה כתבה על המסורת של שוליה שעוזר לאמן, ככה שהשוליה יכול לתרום באופן משמעותי אבל לדעת שהאחריות היא על מישהו אחר.
הרבה משחקי מחשב נותנים תחושה של פעילות בעלת משמעות (הטסת מטוס, הצלת העולם -- כאלה דברים) אבל ברור שלא קורה כלום אם טועים או מפסיקים כשנמאס.
ובחיי היומיום, בעולם שלנו, קצת קשה למצוא פעילויות כאלה. לא שאי אפשר, אבל זה לא ממלא לילדים את היום.

לכן אני מתחילה לחשוב שהשלב הזה כולל לא רק התכנסות, אלא גם הרבה הצצות זהירות החוצה לכל מיני כיוונים: חיפוש של פעילויות בעלות משמעות אבל בלי אחריות.

ילדת היקואנה עם הפומפיה!

יונת, אני זוכרת את מה שאת מתארת מהזמן שאני הייתי ילדה. אני מאד אהבתי לעזור לסבא שלי בגינה, ובנגרות, ובכלל בכל מיני עיסוקים שהיו לו. אהבתי מאד ללכת לאסוף ביצים בלול כשהזדמן לי.
לעומת זאת, שנאתי לעזור לאבא שלי בדברים בבית, כי הוא רק נתן לנו ללכת להביא דברים ואילו את העבודה האמיתית השאיר לעצמו.

נפל לי האסימון שהילדים הגדולים שלי כבר כנראה לא יבואו איתי שוב לגני משחקים

חח (-: אצלי אפילו בן החמש הרבה פעמים לא רוצה להילוות אליי ומעדיף את אחיותיו או חברים, בגילי המופלג אני מוצאת את עצמי הולכת עם ילד אחד - פעוט בן שנתיים וחצי ומרגישה כמו אם צעירה לבן יחיד

טוב רסיסים אני עדיין קוראת, אבל חייבת להגיב מדי פעם
באופן כללי יש לי קושי לסתום (-:

לגבי המחשב - פתחתם דיון רחב וקראתי את דברי הסנגוריא המעניינים שלך עם כיוונים שלא ממש חשבתי עליהם - צריכה להתעמק שוב, ויש לי גם הרבה מה לכתוב עליו - השאלה אם זה מתאים כאן או לחפש דף מתאים - נחשוב על כך ונראה.

לגבי להימנע משאיפות עבור ילדינו - לא קראת לזה כך אבל דיברת על "לא לחכות שיצא מהם משהו" - טוב גם זה דיון מעניין, נגענו בו גם בדף שהזכרתי וגם בחינוך ביתי חופשי או - אולי נרחיב עליו בהמשך

טוב, אני חושבת שקראתי הכל

אז שתי נקודות שמטרידות אותי בדף, כפי שציינתי כבר : מחשב וחינוך חופשי

נקודת המוצא בדף זה ובעוד דפים רבים אחרים, שהכי טוב שהילד יעשה מה שהוא רוצה בלי שנתערב לו
אני לא בטוחה שזה יהודי
אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הרעיון
אני לא בטוחה שזה נכון
אני לא בטוחה שזו טובת הילד ורצונו האמיתי
האם אין צורך שנכוון אותו מתוך היכרות מעמיקה איתו ועם צרכיו ?
אני כן מסכימה בגדול עם הגישה שטוענת שילד זקוק לא רק לאהבה וחום אלא גם לסמכות וגבולות, אני חושבת שילד זקוק להכוונה, לא כזו שתמחק את אישיותו, כן כזו שתסייע לו להגיע למה שמתאים לו

לגבי מחשב

כפי שכבר ציינו כאן ובדפים אחרים - מחשב ממכר ומה שבעיקר קשה לי שכשאדם סביב המחשב הוא מתקשה לחשוב על כל פעילות יצירתית אחרת.
קראתי אותך ויש משהו בדברייך, התחברתי מאוד למה שבשמת אמרה וגריינתי זאת גם - על ההבדל בין מחשב ליצירה ולשימושים אחרים.
אני המון על המחשב אבל חלק גדול מהזמן אני מרגישה יוצרת ומועילה, על אף שעדיין הוא ממכר אותי ומכניס את כל עולמי לתוך קופסתו הצרה (והמעמיקה ורחבה גם יחד)

ערב החג היתה לי ממש מריבה עם הילדים על המחשב, עד לא מזמן הוא היה כמעט רק שלי והם ראו סרטים של דוסים בחגים בעיקר וקצת משחקי מחשב פעם ב...
לאחרונה הוא הפך מאוד דומיננטי וכל פעם שאני עוזבת אותו הם מבקשים לשבת עליו ועל הבוקר הם רוצים או סרט או משחקי מחשב (לימודיים אמנם של אופק) או חברים
אני מרגישה שהוא מאוד שואב אותם, לוקח מהם את היצירתיות או כל רצון אחר ומדביק אותם אליו

מצד שני, אולי זה קשור לתהליך עליו את מדברת בדף - הבנות שלי בנות 9 ובאמת לאחרונה פחות מעניין אותן לשחק בפליימוביל או עם אחים שלהם, הן מחפשות יותר מחשב או חברות או סתם לבהות - אולי זה לא קשור למחשב אלא לתקופה שתיארת (ובאמת אני צריכה לקרא כבר את המאמר אבל עדיין לא יצא לי - יש לי אותו בספר שהוציאו על חינוך ביתי).

הי אבישג, אני שמחה שהגעת לכאן עם המחשבות והתהיות שעלו גם בדפים אחרים.

אני חושבת שמול המחשב, תמצאי את את הדרך האישית שלך ושלכם. אבל במובן יותר עמוק ורחב, כשאנחנו נוכחות באופן כל-כך קרוב בחיי הילדים שלנו, אני חושבת שזה מאפשר לנו לשחרר הרבה חרדות ולאפשר להם לחיות ולהוביל את חייהם כשאנחנו יותר ויותר הופכות למלוות ופחות למכתיבות ומובילות. למשל:
הגישה שלנו אל תינוק שמתחיל לעלות מדרגות. יש הורים שמייד יתיישבו וינסו להורות לילד את שיטת הירידה מהמדרגות ועד שהוא לא ישלוט בה לא ירפו. יש אחרים שמבעוד מועד יניחו שערים שימנעו מפגש עם הגדר ויש אחרים שיאפשרו לילד להתנסות תוך שהם שומרים על טווח בטוח שיאפשר מתן יסיע במידת הצורך וגם יאפשרו לילד ללמוד דרך נפילות ברמה סבירה וכו'. אני חושבת שהבנת את העקרון.
באותו אופן למשל לא פינינו את השטיח מחפצים קטנים כמו גולות, פליימוביל, לגו וכו' כשהילדים היו תינוקות קטנים ואפשרנו להם ללמוד לפתח את מנגנון המיון בפה שלהם, גם כשלתעים נאלצנו להקריב לצורך העניין גולות יקרות ערך או כוסיות פליימוביל אהובות שהלכו עם החיתול המלוכלך הישר לפח...

יש כאן רובד עמוק של הכרות עם הילד שיוצר הבחנה בין הזנחה לבין אמון. אני מגלה שהילדים שלי מנצלים את המחשב לדברים שלא יכולתי אפילו להעלות בדמיוני. רק עכשו גיליתי שהם הורידו מצגת שמסבירה מושגים בכלכלה והסברים על המרה של מטבעות וכל זה מתוך מטרה שלהם לאתר דרכים זולות ואפשריות להגדיל את אוצר הפליימוביל שלהם !

ובכל מקרה, אף אחת מאתנו לא נולדת עם התשובות הנכונות , דברים משתנים, הילדים גדלים, אנחנו גדלות וכדאי מאד שנלמד להיות גמישות ולזכור כל הזמן להשתנות ולהתאים את עצמנו למציאות המשתנה. דוגמא ממש טריה: הבן הבכור שלנו, בן אוטוטו 12, הודיע לי בערב שבת האחרונה שהוא מעוניין לנסות את החוויה הבית ספרית. בקשה דומה עלתה לפני כשלוש שנים. אז הרגשנו שהדבר מש לא מתאים ובסופו של דבר אחרי כל מיני התעסקויות בזה הנחנו לזה. כרגע, בגילו המופלג ומתוך הכרות שלי עימו, אינ מאמינה שמדובר בהחלטה שהוא כבר כשיר ויכול לקבל ולכן ננסה לתמוך בו בנסיון הזה. הרי הילדים שלנו אינם באמת שלנו ולאט לאט אנחנו מתרגלים הרפיה מהם. ברור שאם אחיו בן השבע יבוא עם החלטה דומה, התגובה שלנו תהיה אחרת. ומן הסתם במשפחות אחרות יתנהלו ההורים אחרת מאתנו.

אני מגלה עוד ועוד שהנסיון שלי לשמר אותם בתוך גבולות שמוכרים לי (שישחקו משחקי דמיון בפלימוביל וכו') אינו טוב לאף אחד מאתנו (קצת כמו שמישהו ינסה לכפות על הזחל להישאר במצב הגולם ככה שהוא לעולם לא יוכל לפרוש כנפיים ולהפוך לפרפר נהדר )

נקודת המוצא בדף זה ובעוד דפים רבים אחרים, שהכי טוב שהילד יעשה מה שהוא רוצה בלי שנתערב לו

אני חושבת קצת אחרת: הכי טוב שהילד יעשה מה שהוא רוצה בלי שנתערב לו בתחומים שהוא כבר בשל לכך ! ועל הבשלות שלנו אנחנו לומדות מתוך השהות המשותפת והקירבה שיש לנו עמו .

אני מגלה עוד ועוד שהנסיון שלי לשמר אותם בתוך גבולות שמוכרים לי (שישחקו משחקי דמיון בפלימוביל וכו') אינו טוב לאף אחד מאתנו.

מסכימה

אני חושבת קצת אחרת: הכי טוב שהילד יעשה מה שהוא רוצה בלי שנתערב לו בתחומים שהוא כבר בשל לכך ! ועל הבשלות שלנו אנחנו לומדות מתוך השהות המשותפת והקירבה שיש לנו עמו .

לא ממש הבנתי, אולי תפרטי

יש פה עניין של לבנות את האמון שלנו בילד שלנו. ככל שאנחנו יותר קרובים אליו ומכירים אותו, מאז היותו עובר ברחם, דרך ימיו הראשונים, לילותיו הראשונים, שנתו הראשונה וזו שאחריה וכו' וכו' אנחנו יות רויותר מכירים את נטיותיו. למשל: יש לנו ילד שיותר מושפע מדברים שהוא רואה ושומע ואחר שפחות, אז לראשון אני צריכה לתת יותר תמיכה וליווי שאולי ישתמעו בהגבלה של זמני צפיה וכל מיני כאלה. אני חושבת שהכי משמעותי הוא נקודת המוצא לשנו. כשאני פועלת ממקום של חשש וחוסר אמון, בעצמי, בילד שלי, באלוהים וכו', ברור שאני לא מעודדת לא יצירתיות ולא צמיחה... תמיד עדיף שאשתדל לפעול ממקום של כבוד לעצמי כאדם ולילדים שלי כבני אדם ולא אחיל עליהם כל מיני כללים של מומחים להתפתחות או סתם אנשים אחרים שלכאורה יודעים טוב ממני על הילדים שלי. נסי לשם לב כמה חרדות ופחד יש סביב גידול ילדים בכל תחום שהוא, תזונה, מחלות, הרגלי צפיה, "גבולות" וכו'. אני לא מתחברת ואפילו מאד מאד מסתייגת מהנטיה של מבוגרים לזלזל בכל מיני דברים שילדים עושים כאילו אנחנו כבר גילינו מה הדבר הנכון לעשות ואנחנו עושים אותו כל הזמן. זה באמת נפוץ מאד גם בכל מיני גישות "יהודיות דתיות" שכל הזמן אומרות לילד מה עליו לעשות (לך לטול ידיים, תברך לפני, תברך אחרי, כנס לשמוע שופר / לשמוע את הקריאה בתורה, תכבד את ההורים, תעשה מעשים טובים וכו' וכו' וכו') אני יותר ויותר מאמינה בלעשות בעצמנו ולחנך את עצמנו ופחות בלנהל אחרים.

זה באמת נפוץ מאד גם בכל מיני גישות "יהודיות דתיות" שכל הזמן אומרות לילד מה עליו לעשות (לך לטול ידיים, תברך לפני, תברך אחרי, כנס לשמוע שופר / לשמוע את הקריאה בתורה, תכבד את ההורים, תעשה מעשים טובים וכו' וכו' וכו') אני יותר ויותר מאמינה בלעשות בעצמנו ולחנך את עצמנו ופחות בלנהל אחרים.
זה קצה אחד שגם עלי לא מקובל
ועדיין אני חושבת שגם הקצה השני בעייתי, מחשב וטלוויזיה מאוד ממכרים וסוחפים, וגם יש הבדל בין להעיר לילד כל הזמן מה לעשות לבין לכוון אותו לפי נטיות ליבו ולפי מה שנראה לי כחשוב בחיים.
קצת קשה לי לכתוב כאן או להתרכז אז אולי אתייחס יותר בהמשך

אבישג מהמחשב של טלי

אם את מגלה שעבורך או עבור ילדייך המחשב והטלוויזיה הם אמצעים שליליים תגבילי או תמנעי ככל שנכון וראוי לך. אני משתפת במסע שלי רק כדוגמא למשהו שיש לגביו דעות נורא נחרצות וכשבחנתי בעצמי מקרוב גיליתי כל מיני דברים חדשים ומפתיעים עבורי. מרגיש לי שכשאני מדברת על ליווי של הילד אני מתכוונת למה שאת נסחת כ: לכוון אותו לפי נטיות ליבו ולפי מה שנראה לי כחשוב בחיים. ולכל אחד ואחת מאתנו דיוק אחר בהקשר הזה