הוריות ביחיד ובזוג המשותף והנבדל

[אנונימי]

_{ראו גם: חד הוריות / חד הוריות והחינוך הביתי / חד הוריות לינה משפחתית מין / להסביר לילד חד הוריות / מאבק משפחות חד הוריות / מש' חד הורית אימוץ גנטיקה ועוד}

[נאוה_פרנס*]

בכל בחירה שנבחר יש יתרונות ויש חסרונות.
בחרתי להיות חד הורית כי זה מתאים לאופי שלי אבל החד הוריות גוררת איתה קשיים שהייתי מוותרת עליהם בכייף.
להיות חד הורית שמחנכת חינוך ביתי נשמע לי כמעט בלתי אפשרי ובכל זאת, אני הולכת על זה.
ייתכן, שניתן ללמוד מדרכי ההתמודדות בזוג ובכל זאת ליישמן ביחיד ויתכן, שהיצירתיות והתימרון הנדרשים מהיחיד הם שיתנו רעיונות לרוב הזוגי
מה דעתכם?

[ענת_גביש*]

זה נכון כל כך.
לי יש בחיי מקור להשראה ,יצירתיות וכוח, מחברתי שהיא חד הורית.
כשאני רואה את אופן ההתמודדות שלה עם דברים, זה לא פעם נותן לי ניעור,וגם לא מעט רעיונות.
סתם לדוגמא: בתקופה שבתי הפכה פתאם אלימה, משתוללת שכזו ובעלת הבעה של מכשושה שתעשה הכל להוציא אותי משלוותי, בהנאה אמיתית, הרגשתי די חסרת אונים מול זה, וסיפרתי לה על כך. מיד היתה לה תשובה: "כשהבן שלי ככה אני מיד אומרת לו שאני יודעת שהוא ילד טוב ונעים וחכם...זה עובד."
כבר למחרת כשגאיה התנפלה עלי באגרופים ונמלטה ממני תוך שהיא מעיפה את כל מה שהיה על השולחן אל הרצפה, והסתכלה אלי במבט מתגרה מפינת החדר, אמרתי לה: "אני יודעת שאת ילדה טובה ומתוקה, ואני אוהבת אותך."
זה היה כל כך קל ולא מניפולטיבי. היא ציפתה לכעס, ואני במקום להתפרץ כהרגלי, בזכות העיצה של חברתי הזכרתי לה ,ולעצמי, מה אני מרגישה אליה כל הזמן, ולא רק באותו רגע פרוע.
ואת יודעת מה היתה התגובה? היא באה אלי, התכרבלה עלי וליטפה את פני. "אבל עשיתי משהו לא נעים..." היא מילמלה.
לא האמנתי שזה קורה. "נכון זה היה לא כל כך נעים, אבל אני זוכרת שאת ילדה טובה."
בזוג, מצב כזה של התפרעות מכעיסה יכול להראות כך: "אוף תיקח אותה ממני, אני לא יכולה יותר!" ועזיבת החדר .
בחד הוריות, המצב יוצר כנראה מקום להתבוננות שקטה, ולהשגת תובנות באמת מופלאות, כמו זו.
(זה בסדר אני בטוחה שיש לך רגעי השתוללות וצרחות ללא חצי תובנה לרפואה. את יכולה תמיד להגיד שזו תרומתם של הזוגות לחד הוריות... (-: )

[נאוה_פרנס*]

חחחחחחחחחחחחחחחחח, את גדולה, ענת

[חאן_יא*]

מאד נוגע לליבי הדברים שכתבת.
ועם זאת, אני חייבת לחלוק על משהו.

כתבת: "ילד עונה על צורך אחד- נתינה, אמהות, ואילו בן זוג על צורך החברות, השיתוף המיניות"...(משהו כזה)

כמובן שילד עונה לנו על צרכים מסויימים, אבל חשוב לזכור שמעבר לעובדה שהצרכים שלנו נענים עם בואו של הילד, לילד יש גם צרכים.
למרות שפעם רציתי לגדל את ילדתי לבד, עוד אפילו לפני שחוויתי זוגיות, היום אני מעריכה את התרומה שבן זוגי מעניק לחיי המשפחה.
נכון שלפעמים קל יותר או קשה יותר במסגרת המשולשת, אבל לא הייתי חוסכת מבתי את האבא.
כנראה שאם ילדינו היו גדלים בחברה בה גם לשכנים אין אבא, והמשפחה היתה תמיד מורכבת מהורה אחד, אז ייתכן והילד לא היה מרגיש בצורך, או מגלה רצון לעוד הורה. אולם, ישנו קבעון מסויים בחינוך יחידי. גם אם דרך החיים שלך, ההבנות והאידיאל הם נהדרים ופתוחים וכו', העובדה שהילד לא נחשף לרב גוניות שהורה נוסף יכול להציע, במגוון רחב של תחומים, בעצם חוסכת ממנו חוויות מעשירות ברובד שלדעתי חשוב ביותר, וזהו הרובד הרגשי.

אולי אפשר גם להסביר לילד שהבחירה שאמא עשתה הביאה את המשפחה למצב הקיים, ללא המטען הרגשי. אני לא בטוחה שזה יעבוד. האם זה רק עוד נושא שחווים אותו? או אולי קשר עמוק שנבנה בנו מלפני רכישת המודעות שלנו. סכ"ה הטבע ייצר אותנו משני חצאים. את לעולם תהיי האמא האחת והשלמה, אך חצי ממשפחה שלמדה להיות שלמה, עם אזכורים נצחיים לכך שהילד ללא החצי השני שלך.

אני מאד מקווה שלא הכבדתי עלייך עם המחשבות שלי.
מן הסתם, חד הוריות היא אופציה שקורצת לאשה עצמאית ובעלת דעות מתקדמות בחינוך. פשוט חשוב היה לי לייצג את הצד של המשפחה המשולשת, או יותר נכון, את הרווח שהילד מקבל כתוצאה משני הורים.
אני עדיין מלאת הערכה כלפי ההחלטות שלך.
חאן יא.

[נאוה_פרנס*]

חאן יא, תודה על הארותייך (זה בכוונה עם 'א' מהמילה אור)

לגבי המשולש:
אני לא נגד בן זוג, אני רק מפרידה בין השניים (ילד ובן זוג)
לא נראה לי נכון להתחבר עם בן זוג רק כדי לספק לבן שלי את הצורך באבא - זהו מחיר יקר מדי

אשמח מאוד למצוא גבר שיכול להיות "חבר לחיים" חשוב לי ליצור זוגיות מתוך חיבור עם האדם ולא מתוך איזשהו צורך, או פחד, או נורמה חברתית.
לבן שלי יש צורך בדמות גברית, ואני מקווה שנמצא אחת כזאת שתענה על צרכיו - זה לא קשור להיותי בזוגיות או לא
הסיבה היחידה שאכנס לזוגיות היא: זה האדם שאני רוצה לחיות איתו. מישהו שקודם כל מתאים לי ואח"כ גם זורם איתנו בהרמוניה.

התייחסתי קודם רק לחשש של רינת שלינה עם הילד עלולה לאורך זמן להוות תחליף לבן זוג (ראה חד הוריות והחינוך הביתי)

[יונת_שרון*]

חאן יא, כתבת: סכ"ה הטבע ייצר אותנו משני חצאים. את לעולם תהיי האמא האחת והשלמה, אך חצי ממשפחה שלמדה להיות שלמה, עם אזכורים נצחיים לכך שהילד ללא החצי השני שלך.
זה לא הטבע שיצר אותנו כך - זו התרבות. בתרבויות אחרות יש מבנים משפחתיים שונים, בדרך כלל גדולים ומורכבים יותר מ"אמא-אבא-ילדים".

[חאן_יא*]

התכוונתי לטבע הביולוגי. הרי הילד מגיע מביצית ומזרע.
אני מאמינה בזכרונות הפרימיטיביים שלנו, הקדמוניים, במאגר הגנטי המנטלי, הבסיס התת מודע שלנו.
אני כשלעצמי בטוחה שהמשפחה שלנו רחבה הרבה יותר מהתא הקטן בתוכו אנחנו חיים. החברה, והעולם כולו, אבל,
אני גם בטוחה שבתוכו של הילד, בנשמתו יש את הצורך, או את הידיעה שהזכרי, או הנקבי, אחד מהקורות התומכות בנפשו, זקוקים לראי שישקף את הגדילה שצריכה ונעשית בתוכו. (קצת מיסטי ובכל זאת קביל)

וכמו שאמרתי, אני לא בטוחה שבחברה בה מבנה המשפחה הוא אחר, או בחברה דמיונית בה כל המשפחות מורכבות מהורה אחד, עדיין לא יהיה רחש בזרמים התחתיים והפעפוע יעלה שאלות... רגע, נגיד ובחברה עתידית כן ימצאו את האפשרות ליצור הורה אחד וילד אחד (מבחינה ביולוגית) הרי זה משנה לנו את כל הדיון.
אז אולי המטען הגנטי הסינטטי לא יכיל זכרונות קדמונים אלא רק ידיעה עכשווית. נוצרתי מאבא, או מאמא, וזהו אין מעבר לזה. יש לי רק סבתא או רק סבא... ואולי גם מושג האלוהות ישתנה שכן פתאום היוצר הוא עצמאי, היצירה היא סינתטית.

אם היו לי עוד מילים הייתי מתחילה את הספר.

[נאוה_פרנס*]

חאן יא,
העובדה שילד זקוק להזדהות עם דמות משני המינים לא אומרת ששתי הדמויות מוכרחות להרכיב את התא המשפחתי הקטן. לא הגבתי קודם על חילוקי הדעות שלך בדבר השלמות המשפחתית שלי. אך נראה שכדאי שאגיב..
יש כל מיני משפחות:

• משפחה דו הורית דו מינית
• משפחה דו הורית חד מינית
• משפחה חד הורית לחלוטין ( דוגמת בנק הזרע )
• משפחה חד הורית מדומה (בן זוג בכלא, בים, בחו"ל)
• משפחה חד הורית חסרה ( אלמן / נעלם / לא מתפקד)
• משפחה דו הורית שההורים חיים בנפרד כשתי יחידות חד הוריות
• משפחה דו הורית שההורים חיים בנפרד ולפחות אחד מהם מחובר במשפחה דו הורית דו מינית חדשה
• משפחה דו הורית שההורים חיים בנפרד ושאחד מהם מחובר במשפחה דו הורית חד מינית חדשה

שכחתי איזה צירוף?
יש מי שחושבים שאם אין אבא-אימא-ילדים המשפחה לא נורמלית או לא שלמה.
אני חושבת אחרת:
יש גבר ואישה = זה זוג
יש הורה וילד = משפחה
יש יותר? המשפחה גדולה יותר
אם יש אהבה ותקשורת = משפחה טובה ואוהבת
אם יש התעלמות, אלימות והתעללות = משפחה גרועה / לא מתפקדת

אם ילד רצוי ואהוב - מה הוא צריך יותר מזה?

[אם_פי_3*]

אני חושבת שבאידאל - הטוב ביותר לילד זה שיהיו לו שני הורים, משני מינים שונים, שאוהבים אחד את השני וגם אותו (ואת אחיו) וכולם בריאים ונחמדים...
יש יתרון, בעיני, לאיזון שנותן אדם נוסף, שונה, ברמת קרבה הורית. יש יתרון לחשיפה למין השני ברמת קרבה הורית, יש יתרון להורים ביכולת ההתחלקות - בהתרגשויות ובקטעים הקשים.
מצד שני, העולם שלנו לא אידאלי, לטוב ולרע (רק ככה יש התפתחות...), וכשלא ניתן לקיים את האידאל, מסיבות שונות, הפשרות הן לחלוטין לא פסולות בעיני - במיוחד אם נבחרו מתוך מחשבה (ואם הן אילוץ, כמו במקרה של אלמנות (בשורוק) אז בכלל אין כאן מקום לשאלה אם זה נכון או לא - זאת המציאות).
בהחלט עדיפה בעיני משפחה של אם וילד שבהן יש אהבה ותקשורת, על פני "משפחה" שכוללת אב, אם וילד - כל אחד בנפרד )-:

[נעה_גל*]

נאווה,
דמות גברית בחייו של ילד - לא חייבת להיות בן זוג!
זה יכול להיות סבא, ידיד קרוב, או סתם שכן שבנך אוהב ויכול להזדהות איתו.

[חאן_יא*]

נעה, חסכת לי כמה משפטים...
נאווה, בהמשך לקשר המשפחה השלמה- יש גם משפחות שאחד ההורים לא נמצא פיזית, לדוג' מצורך כלכלי, ועדיין מקומו נשמר.
אני הראשונה שמצדדת ומקדמת את מושג המשפחה המתפתחת, אבל (בא' רבתי) כל משפחה שהיא, משולשת, מרובעת, טובה או רעה, לא חוסכת מילדיה את הצורך בשני המרכיבים שבהכרח הם המקור הביולוגי. לכן, חשוב לדעתי לתת לילד את האפשרות לעבד את העובדה שכרגע אין אבא. גם חוסר הוא דרך של התקיימות, שכן החסר יעסיק אותו ב"מילוי".
דרך אגב, במיטה שלנו יש מקום לכל בני המשפחה, ואף אחד לא בא במקום השני. אולי יש מקום, בפעם הבאה שילדך מעלה את שאלת האבא, לעסוק בנושא מהגובה שלו. למשל לתאר איך היה רוצה את אביו, מה יעשו יחד וכו'. ותוכלי להוסיף גם את הצרכים שלך, אפילו כעין הכנה לחיים ואולי בברכה למשפחתך. למשל מישהו שיוכל לחבק אותך, מישהו שיוכל לעזור לך לפתור שאלות בקשר לבנך וכו'.
המצב שתיארת עם בנך בעצם מאושש ותומך בנקודה שהעליתי, שלפרט יש את הצורך לזהות את הוריו יוצריו. להתוודע למרכיבים שעשוהו, שכן האדם מורכב מזכרי ומנקבי. (יש מקום לדיון בנושא משפחה חד מינית בהקשר זה.
אהבה ושלום.

[נאוה_פרנס*]

היי נועה,
דמות גברית לחיקוי יכולה להיות כל גבר שהילד פוגש בחייו - זה בדיוק מה שאמרתי לחאן יא שטענה שצריך בן זוג לשם כך, או שעדיף שזה יהיה בן זוג

לגבי השיחה הקשה עם יהונתן:
בני רואה אבות ואחים אצל חבריו, שומע המון חוויות שלהם ונראה לו (כבר אז) שאחים ואבא זה רק טוב. מטרת השיחה הייתה להראות לו שלמרות הרווח, הוא עלול גם להפסיד משהו שלא בטוח שהוא מוכן לוותר עליו, ולהראות לו גם, שיש דברים שלמרות בדידותו, הם טובים
כשמשהו הולך לכיוון אחד בצורה מאוד קיצונית, חשוב לתת לו איזון מסוים
יהונתן רוצה אבא ואחים גם היום, אבל זה כבר לא שולט בו באותה מידה
אני לא מוכנה לחיות ברגשות אשמה, צער, חרטה וכאלו, או לחילופין להתחתן, רק כי לבן שלי תמונה ורודה של משפחה גדולה. אם זה פוגע ביכולתו ליהנות מחייו כפי שהם - אין לי בעיה להכתים מעט את תמונתו. המציאות מלמדת שמאז הוא מסתדר טוב יותר עם חייו.

הוא גם מקנא בחבריו שיש להם בייבי סיטר ולו כמעט ולא.

[חאן_יא*]

עוד משהו-

אין דבר כZה משפחה חד הורית לחלוטין. אולי בהגדרות החברה, אבל הילד גודל והופך לאדם שרוצה לדעת מאיפה הגיע הזרע, בשלב מסויים בחייו.

ושאלה- מה זאת משפחה? המרכיבים הביולוגיים, המרכיבים הסביבתיים שיוצרים תא בעל יכולת המשך? משפחה שגם המרכיבים הנסתרים בה (הווה אומר-אב שאינו בתמונה) שייכים עדיין למשפחה? צאצא מבנק הזרע שבליבו אביו לעולם יהיה המשפחה שלו?
מה זאת משפחה? ומהי הבחירה שאנחנו עושים בהחלטה לגידול ילדים בדרך כזאת או אחרת? לשם מה? מתוך כורח? מתוך נוחות? מתוך בלבול? מתוך השלמה עם דברים? מתוך אתגר?
בתור אמא או אבא, בתור הורה אחראי, בתור מבוגר הבא לתת אך ורק דוגמה אישית ככלי להכוונה בחייו של הילד, עלינו להאיר לו את הדרך. והאור הזה שלנו לפעמים מאיר גם דרכים אחרות, שאנו לא נפסע בהן, שלא נרצה שהילד יילך בהן, דרכים שמובילות אלינו שלא נרצה שידעו כי הלכנו בהן, ובכל זאת, האור שלנו אולי קצת כמו השמש שורף, מחייה, אך מוגבל. יש עוד שמשות, ויש גם את הירח. ובעתות שהשמש לא שם, בזמנים שאורה לא מחמם, לא נוגע, הירח יכול להוביל. הירח נמצא שם תמיד. גם אם הוא חסר, והלילה נטוש, אנחנו יודעים שהוא שם, שהוא צריך להיות שם, שהיינו רוצים שיהיה שם.

דרך אגב, דמויות חיקוי באות לפנינו תמיד. גם כשיש אבא ואמא. לא זאת הסיבה שטענתי שכדאי בן זוג. בעצם גם את זה לא אמרתי. כל מה שאמרתי הוא שילד רוצה אבא. מתוך צורך שהוא חזק ממנו. גם אם האבא הזה קיים רק בשיחות שלכם. אפילו אם רק שם, הילד צריך אותו.
אני הייתי נזהרת במצב דומה עם בתי, להעביר לה תחושה שדמות האבא, הגבר, הזכר שמרכיב את התא שלנו (מתוך החוסר) מתקשרת עם חוסר יכולת רגשית כלשהו להתמודד איתה. לא הייתי רוצה ליצור לה תיבנות רגשי באשר למרכיב הזכרי בעצמה, בחייה העתידיים.
עושה רושם שהמטען הרגשי שלך בהקשר הזה הוא כבד למדי. את מעבירה המון אנרגיות כמעט ומפוחדות (אם תרשי לי) בנושא. אם את באמת שלמה עם ההחלטה שלך, תעבירי אותה כך הלאה לבנך. בסדר, החלטת לגדל ללא אב, טוב, אבל עושה רושם שזה מאיים עלייך, הדיון באב. תגיד לבנך, תשמע, אני אוהבת אותך מאד, יכול להיות שאם היה לך אבא נוכח, זה היה משמח אותך עוד יותר, אבל, כשאני החלטתי ללדת אותך, או שתהיה שלי, לא היה לי בן זוג, או לא הסתדר לי ולאביך ביחד, או מה לא.
מה שקרה. שתפי אותו. הכניסי את הנוכחות החסרה שלו, עבור ילדך, חזרה הביתה. עובדה, הילד שלך צריך לדון בזה.
קבלי את הצורך שלו. קרבי אותו אלייך, אחרת, יהיה קשה יותר בגיל ההתבגרות. הבעיה תשוב ותצוף. אל תתני לזה לשמש כחיץ ביניכם. אלא, הפכי זאת לאלמנט נוסף שמייחד אתכם כמשפחה אם- ילד. הבינו אחד את השני. קבלו את השוני שעושה אתכם שני פרטים מתא אחד.

[ענת_גביש*]

אני קוראת כאן את הדיון,וחייבת רק להוסיף שקשה לי איתו. קשה לי עם הניתוח של חיי נאוה והחלטותיה, מזוית עינן של נשים שחיות במשפחה בה יש גם אבא וגם אמא.
אולי בהמשך אצליח להסביר גם למה ,ואולי כבר לא יהיה צורך או לחילופין תגידו לי שאין ענין,
אבל כל העסק נשמע לי קצת פטרוני, (או שמא מטרוני?),ההסברים לנאוה על זוגיות ועל מה היא צריכה להגיד לבנה.אני בטוחה שהיא חשבה כבר על הדברים האלה וצומחת איתם.
סליחה אם זה נשמע בוטה, סליחה חאן יא וכל מי שהגיבה. זה לא נכתב ברע, רק במטרה לשתף בתחושות שהעלו בי הדברים שלכן.
(חאן יא כתבת: "עושה רושם שהמטען הרגשי שלך בהקשר הזה הוא כבד למדי. את מעבירה המון אנרגיות כמעט ומפוחדות (אם תרשי לי) בנושא. אם את באמת שלמה עם ההחלטה שלך, תעבירי אותה כך הלאה לבנך".
אם להיות כנים, בחיי כל הורה חושב, יש אינספור החלטות שלא עד הסוף שלמים איתן, שזוכות לעיבוד ובדיקה שוב ושוב, שעמוסות מטענים רגשיים לצד שיקולים שכלתניים, , שטעונות פחדים, חוויות טובות, זכרונות , טראומות, ומה לא,שלנו, המחליטים. וכי איך נוכל להפריד את כל אלו מהמטען האוהב אותו אנחנו מעבירים לילדינו? האם זה אפשרי ? האם יש טעם להפרדה הזו? האם האמת הרגשית שלנו ששוחה שם במים העמוקים יותר שלנו לא משמיעה את קולה בבהירות לאזני ילדינו הרגישות, ובתכל'ס ,אי אפשר לעבוד עליו?
אני חושבת שהמשפט הבא,ועוד משפטים של נאוה,יכולים להרגיע גם אתכן:
"הרגעתי אותו: בוא נעשה עסק: בוא נישאר משפחה קטנה עוד קצת זמן ואם נמצא מישהו שגם אתה וגם אני נרצה שיהיה אבא, אם זה יתאים לשנינו, רק אז נגדיל את המשפחה."

[נאוה_פרנס*]

ענתתתתתת
תודהההה
הצלחת לרכך לי את התגובה שלי ל חאן יא שכבר גובלת באיבוד סבלנות וברצון לוותר על הדיאלוג בכלל

אני חד הורית מבחירה מאוד שלמה, וצר לי שזה מסעיר אותך כל כך, חאן יא
וחזרתי ואמרתי לך זאת בכל צורה שאני מכירה
לך יש קושי עם הרעיון שאנחנו משפחה שלמה ואין לי מושג למה

האבא של יהונתן לא קיים. הוא מספר סתמי של מבחנה בבנק הזרע - אז אין כאן שום מטען רגשי על שום דבר חוץ מאשר על אנשים שחושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב לי, לבני, למשפחתנו.

האתר הזה פותח פתח לשתף ולהרהר בקול רם
אפשר לבקש עצות, ואפילו ביקשתי - בנושאי פרנסה ושילובה באורח החיים החדש שבחרתי עבורנו
לא זכור לי שביקשתי עצות לגבי זוגיות או מה לומר לבני

כבר אמרתי שהבן שלי רוצה דברים שיש לחברים שלו ו... גם הם רוצים דברים שיש לו ואין להם
את מתעקשת שמעומק הזרע שיצר אותו עולה כמיהה להכיר את המקור -- זה לא קיים בכלל.

אבא היא דמות נוספת במשפחה ויש יתרונות לדמות כזו.
היו לנו תקופות שאירחנו אנשים בבית לתקופה ואפילו הייתה לנו שותפה ששכרה מאיתנו חדר.
הוא מהר מאוד נהנה מנוכחות הדמות הנוספת: היה מי שיכול היה לשחק איתו ולעשות איתו דברים ויותר חשוב מזה: היה מישהו שאפשר לתמרן יותר קל מאשר את אימא או שאפשר לגייס מול אימא.המניפולציות הללו תמיד התקבלו בחיוך ואחת החברות אמרה פעם, מותשת, אחרי שלאורך שעות יהונתן הפעיל אינספור מניפולציות כדי להשיג משהו: "אני מבינה למה את מעדיפה בלי בן זוג"

הייתי בת 16 כשהפרדתי בין זוגיות לבין ילדים וכך אני חיה עד היום. חיים לבד או בזוגיות הם עניין שלי, ושלי בלבד. אין ליהונתן שום זכות לומר על כך מילה ובטח לא לאף אחד אחר.

[איילת_השחר*]

נאווה היקרה
מצטערת שרק עכשו אני מצטרפת לדיון ,כל המתקפה הזו לא נראית לי בכלל.
בתור אישה שמגדלת את בנה לבד מסיבות אלו ואחרות אני חושבת שקצת רגישות לא תזיק פה,הלו אנחנו אנשים רגישים ורוחניים לא?
אני אולי קצת תוקפנית אבל כל העניין קצת מפריע לי.
באמת לא הבנתי על מה המהומה יש כל מיני מצבים בחיים שבהם החברה רואה בעין עקומה דברים כי הם שונים מהכלל,כמו הורים שמלמדים את ילדיהם מהבית .
מה ההבדל בין אישה שמגדלת ילד שילדה מתרומת זרע,לאישה גרושה שמגדלת ילד לבד,לאלמנה שמגדלת את הילד לבד ?
נכון לא אידאלי אז מה? יש מציאות חיים. האם העובדה שאבא נהרג הופכת את העניין להרואי יותר, "מקובל" יותר בעיני מי? אבל הילד עדיין כמה לאב לא? התשובות צריכות להינתן בכל מקרה ועל ידי האם שמתמודדת עם היומיום.
כשאני מסבירה לילדי שיש משפחות שיש בהן אבא, אמא, ילדים, ויש משפחות שיש בהן אמא ילד, או אבא ילד, אני מנסה להעביר לו שזה בסדר ושלא ידאג מהשונות שלו מול הכלל, אני עושה זאת גם עכשו בנושא ביה"ס, שירגיש מיוחד ולא חריג.
והכוונה לחזק אותו את הבטחון שלו, ולא להעלים את עניין האבא, כך אני חושבת שגם התכוונה נאווה, במצב שלנו יש מציאות חיים שאולי לא מוכרת לך אבל היא שם ויומיומית. הילד משתוקק ואת מנסה לנתב את זה כך שהוא יפגע כמה שפחות , וכל אחת מוצאת את הדרכים שלה להסביר זאת.
הילד של נאווה בא מאהבה גדולה זו שלה ולדעתי זה כשלעצמו מספיק!
העובדה שהיא שיתפה אותנו בזה בלי ליפייף, אמיתית בעיניי מאוד.
וגם מפריע לי מאוד וזה קרה גם לי שבקשת תמיכה בפורום הופכת למתקפה חזיתית שמאלצת להתגונן .

[רועי_שרון*]

כפי שכבר אמרתי בדף אחר, אני לא ממש מבין את הדינמיקה של חד-הוריות, ולכן אני חורג ממנהגי ולא מתבטא כאן כמעט. אבל אני מוכרח להגיד שאני קורא בשקיקה כל מילה שמתווספת לדף הזה, כי זה פשוט מרתק בעיני. קודם כל נאוה כותבת באופן מאד פתוח (גם כשהיא צועקת על מישהו ), וכן גם משתתפות אחרות בדיון. אבל מעבר לכך -- הדברים שנאמרים מעוררים אצלי הרבה מחשבות לגבי דברים שקודם לקחתי כמובנים מאליהם. זה קצת דומה למה שקרה לי עם מדור חינוך ביתי: לא ממש חשבתי על זה, והיה לי ברור שהדרך לגדל ילדים זה לשלוח אותם לגן ולבית הספר, אפילו שידעתי באופן תיאורטי שיש ילדים שלומדים בבית. ואז כשפתאום נפגשתי עם זה בחיי שלי -- כשהילד שלי החליט לא ללכת לגן (ויונת קיבלה את זה) -- נפתח בפני עולם שלם של דברים שקודם לקחתי כמובנים מאליהם ופתאום כבר לא היו כאלה.

אז ככה אני מרגיש כאן, וזה מאד מעניין. פיתחתי הרבה אמפטיה לדבריהן של נאוה ואיילת, ולכן מאד צרמו לי דבריה של חאן יא. קודם כל, הם נראו לי כדחיפת אף גסה לחיים של מישהו אחר; ומעבר לכך, גם לא הסכמתי עם דבריה.

אחר כך, כשהדיון התקדם (תוך הפגנת אורך רוח לא מצוי מצידה של נאוה), שמתי לב שכל מיני דברים שחאן יא אומרת דווקא לא נשמעים לי כל כך לא נכונים. אחרי קריאה שניה גם שמתי לב שהיא בעצם לא מעבירה ביקורת על נאוה, אלא פשוט חולקת עליה. עם כל האמפתיה שלי לנאוה, אני לא מצליח וגם לא רוצה להתעלם או לכעוס על חאן יא שהעלתה נקודות רלוונטיות. רק מה, אני חושב שנאוה רצתה לקבל גם תמיכה, ולא בהכרח שיחלקו על דעותיה ומעשיה -- וזה רצון לגיטימי לגמרי. אז רציתי להציע שאולי נפתח דף תמיכה לחד-הוריות (תמיכה בחד הוריות), בדומה ל-תמיכה בחינוך ביתי, שבו אפשר יהיה לתת ולקבל תמיכה ללא ביקורת, וכן להשאיר בדף אחר (כאן, או בדף אחר) מקום לדיון?

[אם_פי_3*]

איילת השחר - אני מקווה שלא לדברי התייחסת, כי אם כן - לא הצלחתי להעביר את כוונתי כראוי.
ההבדל היחידי בעיני בין חד הורות כתוצאה מאלמנות לבין חד הורות מבחירה (וגם גירושין הם בחירה) הוא שאני מקווה שכל מי שהולכת לחד הורות מבחירה, משקיעה בכך קודם מחשבה, ועושה החלטה מודעת ולאחר שיקול דעת, ולא מתוך רצון של הרגע - כיוון שזהו מהלך כבד ומשמעותי - ובלתי הפיך (אפשר להרחיב את המשפחה אבל זה שונה), בעוד אלמנות היא מציאות שמחליטה עבורך.
ניסיתי, ללא הצלחה ככל הנראה, דווקא להגיד, שלמרות שזהו לא מצב אידאלי, זהו מצב לגיטימי, ובמצבים מסוימים זו האפשרות הטובה ביותר - גם בעיני. גם תאומים הם מצב לחלוטין לא אידאלי - ולא הייתי מוותרת על שלי בעד שום הון (אם היה "טופס הזמנה לילד" הייתי מזמינה אותם אחד-אחד (או אחת-אחד), אבל אין, והם שלי, והם נפלאים).
סליחה אם דברי נשמעו כפוסלים - זו ממש לא היתה הכוונה.

[חאן_יא*]

נאווה, לא התכוונתי לפגוע בך. אני מתנצלת אם כן.

מעבר לכך, פתחת את הנושא לדיון פומבי. כמו שרועי אמר, אני לא מתווכחת איתך. להיפך, אם תשימי לב, אני אפילו תומכת בך (עד כמה שזה קשה לראות). אם הדברים שאמרתי קשים לך, או אם את מרגישה שהם נכנסים אלייך, בלי שהוזמנתי, שוב אני מתנצלת, אבל, ברגע שזה הגיע לפורום בו לדעות של כולם יש מקום, גם אם לא נעים לשמוע או לקרוא, זה עדיין קיים.
ושוב, אני חוזרת על דבריי, אני בין הראשונים שיתמכו במשפחה אם-ילד, ועם זאת, מאמינה שלילד יש את הצורך להכיר את היוצר הנוסף שלו, מספר או לא. את לא חייבת לאהוב את דבריי,
והתגובה המהירה שלי, לא מונעת מאף אחד לענות גם אחרי מס' ימים...
אבל, באמת, בואי נעזוב את הדיון הרגיש הזה בצד, אני לא רוצה להכאיב, להכעיס ולהביא מחשבות לא נעימות.
אז, בהגיענו למקום בו כל אחת חושבת אחרת, נעצור, נקבל את ההבדלים ונמשיך הלאה.
בברכת הצלחה, חאן יא.

[חאן_יא*]

קראתי שוב את הדברים, את כולם ויש לי 2 דברים להוסיף:
1 - אני לא נסערת בכלל. טון הדברים הוא פשוט הטון האנרגטי שלי. סך הכל ניסיתי להעביר משהו שלגביו אני מאד בטוחה.
2- בקשר לדבריה של איילת- פעם, במחקר על בעיית נושא המין בדיון עם ילדים, למדתי שאת הנושא הזה, לימוד חלקי גוף, התנהגות אחראית וכו' יש להעביר ללא או עם מינימום מטען רגשי. לנסות להעביר אינפורמציה בגוון ענייני (הכוונה ללא פחדים או חסימות שקיימות אולי אצל ההורה). אותו הדבר לגבי הגן, בי"ס וכל דבר אחר. יש להעביר לילד אינפורמציה עניינית ללא המטען שיכול להגביל. כמובן שזה חד צדדי, כי את האנרגיות החיוביות, ההתרגשות וההכוונה הרגשית החיובית כן כדאי להעביר לילד (במידת מבוקרת) כדי שהילד יהפוך למקסימום הילד, ולא חיקוי של הוריו. (עד כמה שניתן, ובטח זהו פתח לקיצופין של הקוראים...)

תודה לכל המשתתפים על סבלנותם, הבנתם, תמיכתם וביקורתם.

[נעה_גל*]

נאוה,
עדין לא קראתי את כל התכתובת שהיתה כאן, אבל עיני קלטה שלכאורה הוטלה ביקורת על הדרך בה בחרת לגדל את ילדך.
אז בהקשר למה שענית לי, ובהקשר לביקורת:
את בהחלט לא צריכה להתנצל ולהצטדק על הדרך בה בחרת להקים משפחה (גם לא בפני ילדך). דרכך היא לגיטימית ביותר. ובעיני אף ראויה להערצה. אני לא בטוחה שאני הייתי מסוגלת לעשות את זה.

ואני מאוד מבינה את התחושות של בנך. אני נאלצתי (וכך גם אמי, שהתאלמנה) לגדול במשפחה חד-הורית מגיל 6. כל חיי כמעט קנאתי בילדים שיש להם אבות. בעיקר, בגלל שהייתה לי תחושה עמומה אבל מאוד נעימה של המצאות אב במשפחה. גם אחרי שאימי נישאה - עדין רציתי אב. את האבא שלי.
אני כמובן, לא יודעת אם כך זה אצל בנך, אבל כך זה היה אצלי, ואולי כדאי לתת לגיטימציה לתחושות האלה, מן הסתם, את נותנת (וזו לא ביקורת... כמובן)

[איילת_השחר*]

חאן יא
לא הבנתי את תגובתך שהתייחסה למה שכתבתי, האם תסבירי אותה שוב?
תודה

[נאוה_פרנס*]

סחתיין נעה על הזהירות
אל דאגה חאן יא, לא נפגעתי
ואיך בכלל הפכתי למרכז השיחה הזאת?

אז ככה, להבהרה אחרונה וברורה (אני מקווה )
אני דברנית גדולה, גם בכתיבה. אני לא מכירה הרבה אנשים עם יכולת כזאת
אין לי בעיה לדבר על חיי והמוח שלי (שעובד מהר מאוד) מתחבר באסוציאציות לכל מיני דברים.
מילה גורמת לי לשיר
משפט מזכיר לי סיפור
סיפור מזכיר לי תקופות חיים
וזה רק על החיים שלי... אני מספרת גם קוריוזים מחיי מטופליי (בעילום שם, כמובן) ומחיי כל מקורביי

אם כל מילה שאומר, תעורר הד כזה סוער, אנחנו צריכים ללבוש את חגורות ההצלה.
הבן שלי מקבל לגיטימציה לכל רגשותיו. ואני גם מציעה וחושפת אופציות אחרות,. לשני הכיוונים.
אני לא מצטדקת על בחירותיי ולא מצדיקה אותן בפני איש. אך קל לי ואני אוהבת לדבר עליהן.
אני אוהבת שהירהוריי גורמים לאנשים להתבונן לפעמים על דברים שלא חשבו עליהם קודם לכן.

אני פתוחה לשוחח על כל דבר כל זמן שזה דיון. אם אני (או כל אחד אחר) אמרתי משהו שצרם למישהו, סחתיין, תשאלו שאלות. הן לא מאיימות, לא תוקפניות ולא שוללות את זכותי (או זכותו של כל אחד אחר) לחשוב / להרגיש / לומר אותן.
אם אני אומרת שדברים מסוימים הם כך וכך עבורי, אין זה מקומו של איש לפסוק אחרת. אדם יכול לומר: אני חווה את זה אחרת בחיי - זה לגיטימי. זה גם מאפשר דיון על הסיבות לשוני בתפיסות ומאפשר לכל אחד מהצדדים לגדול.

אני מקווה שזה פותח דיאלוג בעל אופי אחר, בהמשך

התייחסויות אישיות:
רועי, אהבתי את הפתיחה הכל כך תומכת, אבל דלי המים הקרים הוריד לי את החיוך
לא פסלתי את כל מה שחאן-יא אומרת, רק את העובדה שהיא חולקת על שלמות משפחתי.
שלמות היא תחושה שאדם מרגיש: שלם או חצוי.
אני לא מערערת על זכותו של כל אדם להרגיש חצוי.
אני רק מוחה על אי מתן לגיטימיות לאחר (במקרה זה אני) להרגיש שלם או כל דבר אחר.
כל חיי אמרו לי שמה שאני חושבת לא נכון, ומה שאני מרגישה הוא לא נכון וכדומה.
אז...
אני כבר יודעת שמה שאני חושבת מרגישה ורוצה זה נכון,
אבל עדיין קופצת כששומעת, כלפי או כלפי מישהו אחר,
שמה שהם מרגישים זה לא נכון, או שאיך שהם תופסים את חייהם זה לא נכון.
אלו דברים שהאמת שלהם תלויה במי שחווה אותם (אמת סובייקטיבית)
ולא באיזו פילוסופיה, נורמה חברתית או הגיון כזה או אחר (יענו, אמת אובייקטיבית)

אז בעניין דעות, אין לי בעיה ובאמת שלא נפגעתי מהויכוח, למרות סכין המעבדה

[יפעת*]

לאחרונה יצא לי לדון
בשאלה של המושלמות לכאורה של המצב המשפחתי שלי (אבא אמא שתי ילדות וכלב)
עם שלושה חברים שלנו
אחת היא חלק מזוג נשים שנאבקות על זכותן לרשום את בנה של האחת (מבנק הזרע) כבנם המשותף של שתיהן
אחת היא בת 48 לבד ששוקלת את אופציית האימוץ (ילד ב20,000 דולר )
אחד הוא חלק מזוג בנים השוקל אימוץ לעומת שיתוף אשה לצרכי הורות משותפת
השיחות נסבו פחות או יותר על ההשוואה בין המערך המושלם לכאורה שאנחנו מייצגים לבין האופציה הלכאורה פשרתית שכל אחד מהם הגיע אליה במהלך חייו.
דעתי היא שהמערך המשפחתי מורכב מכל כך הרבה חזיתות שממש לא חייבים שבכולם ישרתו אותם שני אנשים
יש את האקט הרבייתי עצמו, הגידול היומיומי, הדאגה לפרנסה, החברות בין ההורים, הצד המיני בחיי ההורים, אלו לפחות כמה חזיתות שעולות על דעתי שנתנות להפרדה ובחירה מודעת.
האם בגלל שאצלנו משרת אותו זוג בכל החזיתות זה אוטומטית הופך אותנו לתא משפחתי שמומלץ יותר לגדול בו?
כנראה שבכל שילוב כזה או אחר יש את היתרונות והחסרונות שלו והם רק שונים מיתרונותיהם וחסרונותיהם של שילוב אחר. לא מומלצים יותר או פחות , רק שונים.

[נאוה_פרנס*]

אני איתך, יפעת,
מה שחשוב לדעתי, זה התכנים הרגשיים והרוחניים שמובאים אל תוך היומיום של המשפחה ו/או הזוגיות.
הם קובעים את איכות הקשרים ואת איכות סביבת הגידול של הילד - כמכלול.

[ליאת_בן_אדיבה*]

ההודעה הועברה ל-חד הוריות והחינוך הביתי}

[איילת_השחר*]

שלום לכולם
מכיוון שאני כחד הורית עושה את ההחלטות החשובות של חיינו כרגע, (אביו של רועי לא מתערב), אני רואה בכך יתרונות וחסרונות שהייתי רוצה לשתף בהם.
מצד אחד כל החלטה שלי נובעת ממני, אני שוקלת אותה מתלבטת ובסוף מחליטה, אם צריך משנה את ההחלטה. אבל כאן גם טמון הקושי, לעיתים יש רצון בשיתוף ,של בן הזוג בהחלטות חשובות, וכשצריך להחליט אותן לבד זה לא פשוט, בעיקר כשאין תמיכה מי יודע מה מהסביבה הקרובה (הורים, אחים).
ולעיתים אף יורדים עליי (בנושא החינוך מהבית: אין לך ידע בחינוך, איך תלמדי אותו מתמטיקה, וכד').
מצד שני אני מכירה מקרה שבו בן הזוג לא הסכים ולא קיבל את הרצון הזה של חינוך מהבית שבא מצד האם והנושא ירד מעל הפרק והאם ויתרה והיא סובלת מכך מאוד, והוא בלתי ניתן לשכנוע.
מעניין אותי לשמוע איך זה היה אצלכם, כזוג או כיחיד, איך החלטתם על הדרך הזו, והדינמיקה של התהליך .
כמובן עם השאלה לא אישית מדיי.

[יונת_שרון*]

אנחנו עברנו את שלב התהיות ביחד. אני הייתי יותר "בתוך הענין" - קראתי יותר, חיפשתי מידע, התעניינתי וכו'. כל פעם שמצאתי משהו שנראה לי חשוב או שהתלבטתי בו, דיברתי על זה עם רועי. רועי היה יותר פתוח לדבר על זה עם אנשים אחרים בסביבתנו, וזה היה מאוד טוב בדיעבד, כי קיבלנו תגובות מאוד מעניינות שמאוד עזרו לנו (גם אם לא תמכו).

הנושאים העיקריים שהתלבטנו בהם היו:

• "הקריירה" שלי. היה ברור לי מהתחלה ששבעיקר אני אעסוק בחינוך, ושעל פניו זה מנוגד לפיתוח "קריירה". רועי מאוד עזר כאן, בין השאר בגלל התפיסה הברורה שיש לו לגבי קריירה שניה. בסופו של דבר ויתרתי על "קריירה" לטובת "מימוש עצמי" ונראה לי שזו הייתה עיסקה מצויינת!

• חינוך ביתי חופשי. לי היה די ברור שזה הכיוון, אם כי הפרטים של הדרך לא היו ברורים לי בהתחלה. רועי חשב שצריך שיהיו מטרות ומדדים ברורים כדי להבטיח התקדמות. היתה לנו שיחה ארוכה וסוערת בנושא, ובסופה אמרתי שאני עוד לא יודעת בדיוק איך הדברים יקרו (דיברתי איתו על חינוך ביתי חופשי מיד כששמעתי על זה) ואני צריכה עוד זמן ללמוד על זה ולראות איך זה עובד אצלנו בתכל'ס. רועי אמר: "ששה חודשים יספיקו לך?" אחרי פחות מששה חודשים, שנינו ראינו כבר איך למידה מתרחשת בחיים וכל הנושא הפך ללא רלוונטי.

• היחס לחברה. אני לא מדברת על בעית "החברתיות" או על מציאת חברים - הדברים האלה לא כל כך הטרידו אותנו, אולי בגלל האופי שלנו והאופי ושל בננו הגדול. אבל כן היה חשוב לנו להבין איך החינוך הביתי מעמיד אותנו ביחס לחברה מסביב. אנחנו אנשים מאוד מרובעים וחיים עמוק בתוך התרבות המערבית. הייתה לנו בעיה (קטנה) עם התחושה שאנחנו מפנים את הגב למה שעושים כל חברינו ומכרינו. אצלי זה עבר יותר מהר, אולי בגלל שבתחילת הדרך יצא לי הרבה לדבר עם הגננות בקיבוץ - גם הנוכחיות וגם הותיקות, החלוצות. עם כולן מצאתי מכנה משותף ענק, והבנתי שחינוך ביתי לא מנוגד לאמונות שלהן בכלל, אלא הוא פשוט דרך שונה - לא דרך מנוגדת. ולמעשה היא גם לא תמיד כל כך שונה (במיוחד אם משווים למחנכות החלוצות של הקיבוץ). אני לא זוכרת איך זה עבר אצל רועי, אבל אני זוכרת שהיתה לנו שיחה על זה - זה כבר היה אחרי נקודת ההחלטה, יותר ענין של מועקה קטנה שצריך להוריד.

בכל מקרה, לא היו לנו התלבטויות גדולות אם לעשות את זה או לא. לשנינו היה ברור שזה דבר טוב, ולשנינו היה ברור שמאחר שעיקר ההתעסקות תבוא ממני אז ההחלטה היא שלי. לא שזה לא דורש כלום מרועי או שאין לו מלה בענין, אבל עיקר הנכונות חייבת היתה לבוא ממני.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

המון תודות לכל מי שהישתתף בדיון הזה. העליתם נושאים שמעולם לא חשבתי עליהם, אולי בגלל שאני בניתי משפחה "סטנדרטית" (זה הדבר הסטנדרטי היחיד שעשיתי בחיי...) והנושאים
שהועלו כאן היו לי מובנים מאליהם.
ישנן המון משפחות שמונות אבא-אמא-ילדים והם אינם מאושרים בכלל , כך שמי החליט שזה הנכון?
יישר כח לכל החד הוריות. מהכיוון שלי זה נראה יותר קשה לגדל לבד ילדים , אבל אתן מציגות הרבה נקודות חיוביות ושמחה בחלקכן.
אני "חד הורית" למשך שלושת השבועות הקרובים כי אייל נסע לחו"ל בעניני עבודה. בהתחלה נכנסתי ממש לדיכאון, אבל עכשיו אני מנסה להסתדר כך ולמצוא דברים חיוביים.(כמו שסוףסוף יש לי אוטו צמוד

[נאוה_פרנס*]

אורית, "חד הורית זמנית" ל- 3 שבועות - תעשי חיים!!!! במיוחד נצלי את האוטו הצמוד
נצלי את הזמן לכל מה שאת לא יכולה לעשות בדרך כלל
זה הזמן לפגוש את החברות שאישך פחות אוהב
והכי חשוב!! - זה הזמן לפינוקים
כי כשאת מסיימת עם הילדים - יש לך את כל הזמן רק לעצמך
Go For it Girl

שלוח לך באהבה }{

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי נאוה.
איזה פינוקים ואיזה "נעלים". הפינוק היחיד זה שיש לי יותר זמן מחשב בערב...
חבל שאני לא יודעת לעשות את כל הסימנים היפים שאת עושה, חוץ מ
אני בהריון ואני עייפה ויש לי שתי בנות קטנות שדורשות הרבה, אבל האוטו והחברות הפחות אהובות זה ניפלא. תודה.

[נאוה_פרנס*]

הדפיסי את הדף הבא: הבעות בצ'יק צ'ק
ותוכלי לעשות את כל ההבעות שאת רוצה

[איילת_השחר*]

תודה,יונת,אורית על תגובותיכן.
יונת,כתבת רועי חשב שצריך שיהיו מטרות ומדדים ברורים כדי להבטיח התקדמות
שאלות דומות מפנים אליי אנשים קרובים אחרים שמודאגים אם לא חרדים ממש מהצעד הזה שלי,האמת שכרגע לא בא לי להתמודד איתם פשוט אין לי כוח לזה כרגע אז אני מנסה להתרחק ולהתחמק עד כמה שאפשר מהשאלות הללו.אני משערת שעם בן זוג זה יותר אינטנסיבי ואת חייבת להתמודד ולתת יותר תשובות ,אני אומרת בד"כ לקרובים לי שאני פשוט צריכה זמן ונראה מה יהיה הלאה גם אני בתחילת דרך לא מוכרת ולא ידועה, "הם" נתנו לי שנה...חה..חה..חה..
ואחר כך נראה..
גם אני בדומה לך תופסת את עצמי כדי קונבנציונלית(אני מקווה שלא טעיתי בהבנתי אותך),והצעד הזה לא שיגרתי בחיי ולכן מעורר תגובות לא פשוטות הנסיונות להסביר את עצמי נכשלים פעם אחר פעם וכאמור אני בוחרת להתחמק מרובן.
אני אפילו ללא יודעת מאין שאבתי את הכוח לכך,חוץ מהאמונה שלי שזה הדבר הנכון לעשות.
אולי מהמקרים בהם ראיתי מה קורה לרועי כאשר נותנים לו את החופש להיות לעומת שאר הזמן,כשהוא היה במסגרת.הילד היה משתנה לגמרי,פתאום הוא היה רגוע יותר שלם כזה.
אני עדיין כבולה בתוך המסגרות שמתי לב שדווקא לרועי יותר קל ,הוא זורם עם זה יותר ממני,בכל זאת החיבור של הגיל שלי נותן את הגיל שלו ...
אני מקווה שאני לא אצטרך את אותו מספר שנים לצאת מזה.
אני המבקרת של עצמי,השוטר,התובע,השופט והתליין ולעיתים רחוקות הסנגור. מכיוון שאני עוברת את הכל לבד לפחות אין לי את הביקורת של בן הזוג על מעשיי,שזה די קשה גם כן(הביקורת ,מהנסיון).}

[ליאת_בן_אדיבה*]

שלום אילת השחר.איזה שם מקסים יש לך. כשיותם נולד היה ברור שאני נשארת בבית. לקח לאבא שלו ולי ארבעה חודשים להפרד, וההתחלה לבד היתה לא קלה (למרות שהיתה הרבה פחות קשה מהחיים בזוג). בחודשים הראשונים רציתי להמשיך להתייעץ עם אבא שלו בענייני חיסונים, כשיותם היה חולה, נורא רציתי שותף שיראה איזה ילד מדהים, איך הוא עושה ככה ואחרת... היום אני רואה כמה זה קל להחליט לבד, בלי התנגדויות , שיותם ילך ל'צליל', או לסבתא, ולא לגן, או מליון החלטות נוספות יום יום. ואז שוב מתחיל להתגנב הספק... אין לי מראה שמשקפת אותי(כמו שאת אומרת, לעת"ר אני הסנגור). אני מחליטה לבד את הדברים שנראים לי ברורים מאליהם, בלי לשאול, או להטיל ספק ( תפקיד של שותף להורות), בלי לחקור...רק עם הרגש הראשוני שלי...(שזה באמת המון).- אותה אמונה עליה את דיברת- אני קוראת לזה אינסטינקט.
לכל הורה, איזה שלא יהיה יש התלבטויות, רגשות אשם, ספקות ולעומת זאת דברים ברורים. בקיצור המשימה הכי לא פשוטה היא להיות הורה, פשוט בגלל שאנחנו פוגשים את עצמנו בכ"כ הרבה צורות, בלי סינון. וזה גם מה שטוב בזה! האתר הנהדר הזה נראה לי כמו מקום טוב להתלבטויות, לימוד והתחזקות . נכון שהמסך לא מחבק אותי כשאנחנו גומרים ויכוח על איך נחנך..אבל הוא באמת גם לא ברוגז שלושה ימים!
המשפחה שלי מאד סומכת עלי כהורה ותומכים מאד בהחלטות ה'חינוכיות ' שלי, כך שמעולם לא נתקלתי בשאלות כמו 'איך הוא ילמד'. גם על יותם כולנו מאד סומכים. מאד מאמינים בכוחות הפנימיים שלו להגיע למקומות שבאמת מסקרנים אותו. תכף אני מתחילה להשוויץ אז עדיף שאני אסתום. ביי

[ליאת_בן_אדיבה*]

דרך אגב, אורית,
הרבה יותר קשה להיות חד הורית לשלושה שבועות, כי את לא מספיקה לעבור את המשבר ולהתרגל להנות מהמצב... כך שאת נשארת רק עם הרע של זה. אני עוד זוכרת את ה'באופן' שבו כתבת על כמה בכית כשעברתם לכורזים ונשארת לבד בבית...
את מוזמנת לנצל את המכונית הצמודה לבקר אותנו ביסוד
להת'.

[איילת_השחר*]

היי ליאת,תודה.
את יודעת יש משהו קל ומשהו קשה בלקחת החלטות לבד קל כי באמת אין צורך בויכוח או דיון עם מישהו נוסף,קשה כי כל האחריות נופלת עליייך ואת גם זו שצריכה לתפעל אותה לבד ביומיום.
אני שמחה בשבילך על התמיכה שאת מקבלת מהקרובים אלייך זה בטח עוזר המון גם להרגשת הבטחון שאת לא לבד.
היום אני שמחה על הדברים שקורים לי גם אם הם קשים ולא נעימים לעיתים,מכיוון שזהו תהליך למידה אין סופי החיים. מנסים משהו,נופלים מנערים את האבק ,וממשיכים ללכת מתוך למידה מטעויות העבר,בלי חרטות מיותרות(דבר שדי קשה לי לביצוע אבל בשאיפה)ועם המבט לעתיד.
אני חושבת שעם מסתכלים מספיק עמוק פנימה ובכנות אפשר למצוא את התשובות הנכונות ,כל כך התרגלתי לחשיבה מובנית שעוד היום קשה לי ללכת עם הבטן והלב
ולהקשיב לעצמי עד הסוף בלי המחשבה הטורדנית שללא אישורו של מישהו "חיי אינם חיים".
אבל אני מתרגלת את זה.

אגב,מעניין אותי לשמוע את אחד הגברים שבחבורה,על התהליך של קבלת ההחלטה לחינוך מהבית,וההתמודדות איתה מהצד שלכם.

[רועי_שרון*]

לגבי תהליך קבלת ההחלטה שעברנו יונת כבר תיארה למעלה. אבל אני רוצה בכל זאת להתייחס לפן מסויים מתוך התהליך הזה במילותי שלי.

במסגרת עבודתי למדתי שלרוב הבעיות הלא-טכנולוגיות (נניח, החלטה על אסטרטגיה, או יחסי עבודה, או יחסים על לקוח) יש מאפיין משותף: לכל אחת מהן יש מספר חזיתות של התמודדות, ובדרך כלל צריך לטפל ברוב החזיתות (ולפעמים בכולן) על מנת להשיג הצלחה בפתרון הבעיה. לדוגמא, להחלטה אסטרטגית (נניח, הכיוון העתידי של חברה מסחרית), יש חזית של יחסי ציבור, חזית של המשקיעים בחברה, חזית של הדירקטוריון, חזית של שכנוע העובדים בחברה להצטרף למהלך, חזית של הנדסת מבנה החברה כך שיתאים לביצוע המהלך, חזית מימונית, ועוד. לטיפול בכל אחת מהחזיתות הללו צריך להשתמש בכלים שונים ובלוחות זמנים שונים. צריך לתכנן כל אחת מההתמודדויות בנפרד, אבל לוודא שהתמונה הכוללת לא נעלמת. בדרך כלל לא מצליחים לטפל בכל החזיתות, כי אין מספיק זמן ואנרגיות לעשות כן. צריך להיות מודעים לכך מראש כדי לתכנן נכון עם אילו חזיתות מתמודדים עד חורמה, ועל אילו מוותרים מראש.

למה כל זה רלוונטי? כי גם ההחלטה לעשות חינוך ביתי היא החלטה רבת חזיתות. יש לה חזית אידיאולוגית, חזית פסיכולוגית, חזית אדמיניסטרטיבית, חזית מימונית, חזית של חיברות, חזית של התמודדות עם הקרובים, ועוד. כל החזיתות הללו דורשות התמודדות, מציגות בעיות, דורשות תשומת לב. זו הרבה עבודה וזה יכול להיות מתיש מאד, לכן חשוב לא להשקיע מדי הרבה בחזיתות שבהן התמורה על ביצוע מוצלח של ההתמודדות (בהנחה שזה בכלל אפשרי) נמוך. חזית אחת כזו היא ההתמודדות עם הקרובים (אלו שחושבים -- בצדק או שלא -- שיש להם דריסת רגל בהחלטה הזו).

הסיבה שההתמודדות בחזית הזו מיותרת מראש לדעתי, היא שהתמורה שם מאד נמוכה. הסיכוי לשכנע אותם בצדקת דרכך הוא אפסי. אלו שתומכים בך עושים את זה כי כאלה הם -- תומכים. רוב הסיכויים שהם היו תומכים בך גם אם היית מחליטה שלא לעשות חינוך ביתי. הם מעולים בשביל להרגיש טוב עם עצמך, אבל הם לא יוסיפו לך כמעט בכלל מידע רלוונטי. אלו שלא תומכים ימשיכו לא לתמוך עד שתהיה הצלחה מוכחת, וגם אז יכול להיות שלא יתמכו. אבל הם קצת דומים בעיני לקיביצרים -- אותם אלו שעומדים מאחורי השחקנים (נניח, במשחק שח), ומנתחים בינם לבין עצמם את מהלכי המשחק. יש הבדל ענק בין לבקר לבין לעשות -- מעט אנשים עושים, ואילו הרבה אנשים מבקרים. אלו שמבקרים יכולים לעשות זאת במלים יפות, חזקות, ברורות, מנוסחות היטב, אבל הם לא מסוגלים לבקר מתוך עמדה של מי שעשה את זה. וזו בדיוק הבעיה שגלומה בביקורת שלהם. (מכירה את המשפט "אל תשפוט אדם לפני שתגיע למקומו"?) הם לא יכולים לתרום לך כמעט שום מידע רלוונטי.

אז למה להתעסק בכלל עם הקבוצה הזו? הם הרי לא יכולים לעזור לנו בהבנת הדילמות שלנו, הבנת הפתרונות האפשריים, הבנת הקשיים שלנו, הבנת האנרגיות שאנחנו מקבלים מזה. הרי אם הם היו מסוגלים לעזור לך אז הם לא היו מקשים עליך בתקופה בה מה שהיית צריכה זו תמיכה בלתי מסוייגת, נכון? אז למה להתעסק איתם? כי הם קרובים, וחשוב לנו הקשר איתם.

אז אם הסכמנו על זה שהם לא עוזרים לנו, אבל שאנחנו רוצים לשמור על הקשר איתם, (ואולי גם בעתיד, אחרי שקצת יבינו יותר לעומק את הבחירה שעשינו אז אולי גם יוכלו לעזור לנו), אז הנה דרך אחת אפשרית להתמודדות בחזית הזו כמעט ללא השקעת מאמץ: תני להם לדבר. באמת, פשוט תני להם לדבר. תהיי כמו השפופרת שכל מה שנכנס אצלה בצד אחד יוצא מהצד השני ללא השארת שום חותם שהוא. אפשר אפילו לעודד אותם במשפטים כמו "כן, אני באמת מתלבטת בזה" או "זה כיוון מעניין מאד; אני אצטרך לחשוב על זה". אל תעני להם. רק תעודדי אותם לדבר. הם יפרקו את מה שרצו להגיד, וירגישו שהקשבת להם. הם יגידו לעצמם "אולי הצלחתי להחדיר קצת שכל בקודקודה. היא לא כל כך אטומה כמו שחשבתי קודם לכן." והם יהיו מאושרים שיכלו לנצל את השפעתם עליך בשביל לעזור לך (הם באמת מתכוונים לטוב).

אחר כך הם יראו שאת הולכת בדרכך שלך, ויחשבו "למה אני בכלל טורח לדבר איתה, היא במילא עושה מה שהיא רוצה בסוף. מזל שהילד שלה כל כך אינטליגנטי, כי אחרת היה עלול להגרם לו נזק. הידע שלו באמת מרשים, והוא גם מתַקשר יפה. מעבר לגילו. אולי היא בכל זאת עושה איתו משהו נכון. זה בטח העצה שנתתי לה בזמנו על זה שכדאי שהיא לפחות תקפיד שהוא ידע כל מה שמופיע בסילבוס של משרד החינוך."

לזה קוראים "לא מתווכחים עם הצלחה". ומה יקרה אם הנורא מכל יקרה ולא תצליחי? אז תקפלי את האוזניים שלך, ותגידי "אוי אני כל כך מצטערת, צדקתם מההתחלה, לא הייתי צריכה לעשות את זה, מי יודע איזה נזק גרמתי לילד, צלקות נפשיות שישארו אצלו לעד. רק אתם תוכלו לעזור לי עכשיו -- אני לא סומכת על אף אחד אחרי שרק אתם צדקתם כל כך." נו, והם לא יעזרו?

[נאוה_פרנס*]

אחלה, רועי, אני קוראת ושוב, בפעם המאה, מתה שההורים שלי ייכנסו ויקראו כי לי אין אנרגיה לדבר, להסביר או להיות שפורפרת - והם ייכנסו בסוף כי אני עקשנית ונודניקית ולפעמים, קל יותר לרצות אותי חחחחחח
בסוף אני אסע לראשון ואתקין להם את ה-מה חדש כדף הבית. הם לא כל כך ידעו איך לצאת ממנו למקומות אחרים אבל... אולי יקראו קצת

[עדי_רן*]

אל תשפוט את חברך לפני שתגיע למקומו...ויתרה מזאת: הרי לעולם לא תוכל ממש להגיע למקומו של חברך. זה כל כך מקובל עלי שאני אוסיף את זה לדף הבית שלי...
מאחר שלא הגעתי למקומכן (משום מה יש כאן רק נשים חד הוריות, וזה גם מופיע יותר בתקשורת) אני באמת לא אשפוט - אלא אאחל הצלחה לכל האמהות החד הוריות וילדיהן, ושתדעו לבחור תמיד את הבחירות הנכונות (רק דעו שאין בחירה נכונה אלא בדיעבד) ולתקן בחירות לא נכונות (אף פעם לא מאוחר מדי).

התרומה שרציתי לתרום בנושא זה היא לספר על שני אנשים (בחור ובחורה - אך בלי כל קשר ביניהם), בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, שיצא לי להכיר כמפקד בצבא. זו לא היכרות מעמיקה אך בתוקף הנסיבות נודע לי ששניהם בנים לאמהות חד הוריות, כל אחד בנסיבות שונות אך בפירוש ללא קשר כלשהו עם האב כמעט לאורך כל חייהם. שניהם "יצאו בסדר גמור", מה זה בסדר - אנשים נהדרים. כך שיש לאן לשאוף.

[איילת_השחר*]

היי רועי
רק עכשו יצא לי לקרוא את מה שכתבת אבל כרגיל נהניתי מכל מילה.
אין ספק שאתה צודק וחבל על האנרגיות שאני מבזבזת בנסיון לשכנע בצדקת דרכי ואני באמת מקווה שימים יגידו...

[בשמת*]

איזה דיון מרתק.
רק רציתי להוסיף (נו, אני ומחקר התרבות...), שהמשפחה הגרעינית שהוצגה כאן לפעמים בתור האידיאל היא המצאה חדשה של המעמד הבורגני בחברה המערבית המודרנית. נדמה לי שבצורתה המאוד מבודדת - אמא אבא ילדים - היא בקושי בת מאה שנה, כי הרי לבורגנים במאות השמונה עשרה והתשע עשרה היו גם משרתים שחיו עם המשפחה וטיפלו בחלק לא מבוטל ממשימות החיים.

יש חברות שבהן נהוג ריבוי נשים, ויש גם לפחות חברה אחת (בהרי טיבט, נדמה לי) שבה היחידה ההורית מורכבת מאשה ושני גברים.

המפגש שלנו הזכיר לי שוב גם איך בחברות השבטיות, חוץ מהעובדה שהיחידה הזוגית לעולם אינה מבודדת משום בחינה (כלכלית, רגשית, חינוכית וכו'), היחידות (הקבוצות) הפועלות יחד אינן היחידה הזוגית אלא היחידה המיגדרית: הנשים יחד והגברים יחד.

ליאת בן אדיבה, הייתי מאוד רוצה לשמוע (אם זה משהו שאת מוכנה לספר עליו, כמובן) איך זה שיש לך משפחה כזאת תומכת ובמה זה מתבטא.

אני הייתי רוצה שיום אחד, כשהילדה שלי תהיה גדולה, היא תדע שיש לה "אמא", ושלה יש הורים תומכים ובית חם.

ואגב הורים תומכים: היום בתי פתאום בכתה בגן כשרני הלך לעבודה (אחרי שהביא אותה וגם נשאר הרבה זמן איתה). הוא כבר הלך, אבל הוא שמע את הבכי ולכן חזר ולקח אותה (אלי לעבודה). הגננות אמרו לו: לא צריך, אנחנו כבר נרגיע אותה, אל תדאג. אבל הוא אמר להם: לא, אנחנו לא מגדלים אותה ככה. אשתי לא מוכנה שהיא תבכה ואנחנו נעזוב אותה בוכה ונלך.

הייתי מאוד גאה בו כששמעתי. אף על פי שאיתי הוא מתווכח, ברגע המבחן הוא בחר להיות מקבל ותומך כלפי הילדה שלו (אם הוא היה בוחר אחרת אולי אני הייתי בוחרת להיות חד הורית...).
(היא בכתה כי ילד אחר בכה וזה מבהיל אותה, משום מה. אח"כ חזרתי איתה ביחד לגן, ומרוב שימחה שהיא חוזרת לגן היא רצה וקיפצה כל הדרך).

[אילנה_אילן*]

שלום לכולם אני אורי בן זוגה של אילנה
אנחנו ממש ברגעים אלה עוברים המון עם החזרה מ ארה'ב והתחלה חדשה עם שלושה ילדים צעירים מאוד בבית. מבחינתי אני רואה את החינוך הביתי כדבר האולטימטיבי, כשהינו בארה'ב ונפגשתי עם קבוצה גדולה מאוד של ילדים שגדלים בבית ולא במוסדות שונים ,נפעמתי והתאהבתי בשיטה. היום אני זה שבעיקר טוען שזו הדרך להמשיך במשפחה, אילנה מעלה את האפשריות (בעתיד "קשה" ) להפגיש את הילדים עם מוסדות כמו מיתר וכו. בנוסף אילנה רוצה להיות המפרנסת ואני אשאר עימם. זה גם דבר שהולך וגדל עימי רק שאני מוצא את עצמי מיתאמץ מאוד לעשות משהו שלאילנה יוצא טיבעי....
לחלק השני הורי התגרשו ואני שגדלתי עם אימי יכול להגיד שזה היה צעד מאוד טוב מצד אבי לעזוב.. הוא היה מאוד לא בשל וממש עשה יותר נזק מתועלת, יצאתי אני למרות כל החוויות שעברתי בחיים. אהבה היתה מילת המפתח בבית שלנו ואנחנו קיבלנו בטונות... אז לבד, ביחד, אם יש אהבה בבית זה הדלק הכי טוב לגדול עליו.
צפריר אמר לי פעם " אם תעשה ככה או ככה תמיד יהיו טענות, אז תעשה מה שנכון לך"
ברכות לכל הכותבים וישר כוח, תענוג לקרוא גם אם אני לא מסכים .

[רחל*]

אני חושבת שזה רעיון נהדר שיהיה דף לתמיכה בחד הוריים.אבל משחסר לי זה דף לחד הוריים שהם אלמנים.כי הבעיות שעולות ביום יום שונות בהרבה דברים במשפחה של אלמן לבין משפחה של גרוש וכדומה.

[רחל*]

אורית אוקו אני לא מבינה איך את יכולה להגדיר את עצמך חד הורית כשבעלך פשוט נסעה לכמה שבועות אלווי עלי שזה היה מצבי.זה אולי קצת קשה כשהוא לא נמצא לכמה שבועות אבל את יודעת שהוא חוזר ואת תמיד יכולה להתקשר אליו לתמיכה ועצות.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

משחסר לי זה דף לחד הוריים שהם אלמנים.כי הבעיות שעולות ביום יום שונות בהרבה דברים במשפחה של אלמן לבין משפחה של גרוש וכדומה
את יכולה לפרט מה ההבדלים?

[לי_אורה*]

רחל, מציעה לך לפתוח דף תמיכה לאלמנות/ים.

[נאוה_פרנס*]

רחל,
לא שמתי לב שהדף הזה חזר לחיות - הרגישי חופשית להעלות
בעיות של אלמנים ששונות בהרבה דברים במשפחה של אלמן לבין משפחה של גרוש וכדומה

[shir_y*]

אני מאמינה מאוד שלפעמים הורה אחד טוב ואיכותי, עדיף על שני משפחה עם שני הורים שמנהלים מלחמות בינהם.
נאווה, כל הכבוד לך. לא פשוט ולא קל לגדל ילד לבד ובחינוך ביתי. אבל את פועלת לפי ה"אני מאמין" שלך ועל זה אני מסירה את הכובע.

[נאוה_פרנס*]

תודה

[פונה_אליכן*]

אני רוצה ילדים. מאוד. מאוד. למעשה, אף יותר מזה. ויש לי רק אחד. והזמן אינו מחכה לי. מה-גם שיש לי בעיה רפואית קלה שעשויה למנוע ממני להרות אם לא אעשה זאת בזמן הקרוב.
אבל מה? בנק הזרע אינו אופציה עבורי בשל מספר סיבות. רק אחת מהן היא שלילדי הנוכחי, זה שהביא אותי להבין עד כמה אני רוצה בילדים נוספים, יש אבא. לא הייתי רוצה שלאחיו/אחותו האפשריים לא יהיה אחד כזה.
מצד שני, אני רואה כמה קשים לו 2 הבתים והמעברים והשאיפה הבלתי נגמרת שהוריו יחיו ביחד. כך שגם הורות משותפת, שחשבתי שעשויה להתאים לי מאוד- נראית לי עכשיו כמו יצירה של קשיים ומכאובים לילד שעדיין לא נולד, עליהם אני מצרה עבור הנוכחי והאהוב שלי.

אז זהו, על רגל אחת. משחררת אל הרשת ואשמח למחשבות, הירהורים, התנסויות. כל דבר.

[רוני.של.4*]

אולי האבא של הילד שלך ירצה לעשות איתך עוד אחד? כך לפחות חלק מהבעיות לא תהיינה קיימות... כי לא תצטרכי לעשות ג'אגלינג בין שני אבות שונים לילדייך.
ומחשבה (לא מנסיון אז סליחה אם יצאתי לא במקום): האם באמת אנחנו צריכים לנסות "להשוות את התנאים" בין ילדינו כל הזמן? עד כמה זה קריטי שאם לבן הראשון יש אבא, גם לשני יהיה? אין לי ממש תשובה, כי מעולם לא עמדתי בשאלה הזו. זו רק שאלה שאני זורקת לחלל האוויר...
על כל פנים, חזקי ואמצי! אני מאמינה שתמצאי את הדרך שלך, שתהיה הכי נכונה עבורכם

[ההולכת_באתרים*]

אולי האבא של הילד שלך ירצה לעשות איתך עוד אחד?
זה מה שאני חשבתי שצריך קודם לבדוק.

[פשוט_אני*]

האם באמת אנחנו צריכים לנסות "להשוות את התנאים" בין ילדינו כל הזמן? עד כמה זה קריטי שאם לבן הראשון יש אבא, גם לשני יהיה?
יש לי חברה שלא הניקה את השני שלה כי לא הצליחה להניק את הבכורה... נראה לי שכאן היו מייעצים לה אחרת...
או בקיצור- תעשי מה שנראה לך הכי טוב עבור הילד, זו בעצם השוואת התנאים הכי טובה כי זה מה שקיבל הראשון, לא?
<גמאני בעד אותו אבא...>

[פונה_אליכן*]

מצחיק.. תמימות הדעים לגבי האב במקור . זו איננה אופציה, אם לא היה ברור.
ה"ילד" שאת תנאיו מנסים להשוות אינו קיים, בעצם. מובן לי שאי אפשר להשוות תנאים. אם הייתי בזוגיות והיו לנו ילדים משותפים (והיינו עשירים, ויפים ובריאים- אם כבר פנטזיות, אז בלי להתקמצן)- ברור שלא היו לילדים הדימיוניים האלו תנאים דומים לזה הנוכחי.
ובכל זאת- נראה לי שזה ללכת ובמודע ליצור לילד שעוד לא קיים מבנה משפחתי שגורם לכאב רב (ומי שלא שם אולי לא מבין. אני עצמי לא תיארתי לי עד כמה). ורק בשביל איזה רצון שלי. אז נכון שכל הורה בכל הרכב משפחתי מביא/יוצר/בורא ילדים בשל רצון שלו ולא מתוך מחשבה על טובתם (זו באה לאחר שנוצרו), אבל כאן אני מרגישה אנוכיות קשה.
מצד שני- ייטב לילד הקיים משפחה גדולה יותר, אחים ואחיות. מאמינה בזה. ושוב- ליצור ילד כדי לעזור לזה הקיים? זה עושה היגיון? לא יודעת. מתלבטת.

[פונה_אליכן*]

וגם: יש כאן כאלו שהתנסו במציאת שותף להורות? התחלתי קצת לגשש ולא מוצאת את ידיי ואת רגליי. ממש עולם חדש. לא יודעת עדיין אם אני מוכנה להכיר. לא מתוך ביקורת על הקונספט, אלא מתוך חשש של מה עומד מאחורי הדמויות הגבריות המבקשות להן ילד.
כדי שלא אשמע ביקורתית על שום דבר, הנה שאלה (שואלת ברצינות. לא מבינה בתחום הזה):
מה דעתכן על גבר, אב לשתיים, מעיד על הנאתו מילדיו, רוצה עוד, אך, לצערו (!) לא יוכל להשתתף כלכלית.
או אחר שמודיע מראש שמבחינתו בתוך כך כך חודשים הוא מצפה להתחיל בתהליך.
או מישהו שרוצה הכל בשיתוף- אבל לא מוכן להסכם חתום כי זה "לא זורם לו".
כמו שאמרתי- עבורי זה עולם חדש. אולי אלו הקודים שלו?

[עשב_השדה*]

לי נראה שכל האפשרויות קיימות, ואני הייתי הולכת על אפשרות שמתאימה לי ולילדי,
יוצרת ומזמנת אותה במציאות שלי
למשל אם מה שאת מדמיינת זה לפגוש בן זוג שירצה להקים איתך משפחה ולאסוף לחיקו גם את הבן הקיים,
ושזה לא רע אם יהיו לו יחסים עם אביו וגם בית עם עוד אחים ואבא (של אחיו וגם מולו יעלו יחסים קרובים)
זוהי אפשרות קיימת,
מכירה משפחה כזו , סיבוב שני עם ילדה של האם מהראשון
אחלה בן זוג ואחלה אבא, זה לא סותר את קיומו של אבא לילדך זה בנוסף
ונזכרתי בעוד מספר משפחות כאלה, למה לא?

[פלונית_עם_ניסיון*]

_מה דעתכן על גבר, אב לשתיים, מעיד על הנאתו מילדיו, רוצה עוד, אך, לצערו (!) לא יוכל להשתתף כלכלית.
או אחר שמודיע מראש שמבחינתו בתוך כך כך חודשים הוא מצפה להתחיל בתהליך.
או מישהו שרוצה הכל בשיתוף- אבל לא מוכן להסכם חתום כי זה "לא זורם לו"._

את הראשון הייתי לוקחת רק אם יש לו גנטיקה ממש משובחת... כי זה קשה כלכלית לפרנס לבד. ומישהו שלא רוצה לחתום על חוזה - זה במילא לא משנה. תמיד יש הפתעות גם כשמכירים וגם אם מתחתנים. דווקא אלה שלא חותמים הם לרוב כאלה שאפשר לסמוך עליהם (בגלל זה הם לא מבינים למה צריך חוזים). זה בטח עדיף על מישהו שמעמיד אותך בזמנים (תוך כך וכך חודשים...) חוסר גמישות מחשבתית זה האוייב מספר אחת של שותפות.

[פונה_אליכן*]

תודה לבעלת הניסיון. עצותייך חשובות ביותר. האם ניסיונך גם מהורות משותפת שכזו? אשמח לשמוע כדי ללמוד איך מתבצע תהליך הבחירה באב ואיך זה עובד לכם ולילד/ה. כמובן, אם זה אפשרי לך. אני עוד בהתחלה התחלה ומתלבטת נורא.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_מה דעתכן על גבר, אב לשתיים, מעיד על הנאתו מילדיו, רוצה עוד, אך, לצערו (!) לא יוכל להשתתף כלכלית.
או אחר שמודיע מראש שמבחינתו בתוך כך כך חודשים הוא מצפה להתחיל בתהליך.
או מישהו שרוצה הכל בשיתוף- אבל לא מוכן להסכם חתום כי זה "לא זורם לו"._
מס' 1 - מה הוא כן רוצה? לבוא לבקר? לעזור בטיפול? או סתם לדעת שיש לו עוד ילד?
מס' 2 - זכותו להיות לחוץ. זכותך להגדיר את הלו"ז שלך.
מס' 3 - יש בזה סיכוי כמו שציינה הפלונית ליחסים טובים וגמישים. אבל יש גם סיכון שיום אחד הוא יבוא וידרוש זכויות אב שלא מתאימות לך או שלא צפית מראש (ויעגן את זה חוקית בבדיקת רקמות וכולי), נגיד לגבי הגבלת מקום המגורים שלך, לינה של הילד אצלו, סוג החינוך שיקבל הילד וכולי. קחי את זה בחשבון.