הנזק בגן

אנונימי

שאלה שהועברה מהדף בשמת א:

התגלגלתי לדף ילדים שרוצים ללכת לגן ובו כתבת ב-19.08.2002:

_לא מכירה שום דרך למנוע את הטראומה של הפרידה, ואני כן מכירה המון חומר מחקרי בנושא. אז כדי לא להפחיד אותך, כיוון שאין לי חדשות טובות, מוטב שאשתוק.
יש פטנטים כמו: לבוא איתה לגן, לפנות לפחות חודש לשהות איתה שם ולהתחיל אחרי כמה זמן לצאת לזמנים יותר ויותר ארוכים, לדאוג שהיא תיקשר לפחות לדמות אחת שם שתדאג לה, לוודא שיש שם מעט מאוד ילדים על הרבה מטפלות, לשלוח איתה לגן חפצים אהובים. למרבה הצער, זה לא ממש עובד, אם כי יש ילדים שנראה למסתכל השטחי כאילו זה "עבד" אצלם. הבעיה, שאלה כנראה הילדים שניזוקו יותר._

תוכלי לפרט על זה ("ניזוקו יותר")? כאן או שם? (אם תכתבי כאן אני אקח על עצמי לשלב את זה בדף הרלוונטי).
תודה @}

תוכלי לפרט על זה ("ניזוקו יותר")?
אני חושבת שיש דפים אחרים שבהם פירטתי.
קודם כל חשוב להבהיר שבו מדובר על גיל רך מאוד. לא הלכתי לחפש בת כמה הילדה שהתייחסתי אליה, אבל היא בטח לא בת 4 או 5.
ניזוקו יותר: הגיעו לשלב הויתור, הייאוש, הניתוק מעצמם.
אלה שעדיין מוחים, בוכים וכו' - נמצאים במקום טוב יותר. אלה שכאילו "רגועים", אז בניגוד למחשבה של הגננות וההורים, שהם "השלימו" והם "בסדר", ג'ון בולבי ואחרים טוענים שלהיפך. הם בשלב האבל והייאוש, ואז יש סכנה לפתולוגיה באישיות שלהם, ובכל מקרה פגיעה רגשית ופגיעה שכלית (הפגיעה השכלית מתבטאת בין היתר בירידה ביכולת החשיבה המופשטת).

אותי תמיד מעניין לשמוע בנושא הזה ואני חושבת עליו הרבה, למרות, ואולי בגלל, שבני נכנס לגן (בגיל רבע ל- 4).
לא רק מבחינת דפוסי ההתקשרות, אלא גם מבחינת "תפיסת העולם" של ילד שנמצא בגן מול ילד שנמצא בבית.

מבחינת "תפיסת העולם" של ילד שנמצא בגן מול ילד שנמצא בבית.
אני אשמח לשמוע הגיגים שלך בנושא!

הם בשלב האבל והייאוש, ואז יש סכנה לפתולוגיה באישיות שלהם
לא מדובר במקרים קיצוניים? ילדים שגם ככה הרקע המשפחתי שלהם משפיע לרעה על התפתחותם הנפשית?
אני עבדתי במעונות וגני ילדים, למשל, יש הבדל עצום בין גני ילדים מבחינה סביבתית (איזורי מצוקה ברמות שונות) לבין גנים אחרים בסביבה טובה יותר, כלומר יש סיכוי גדול יותר שילד יסבול מבעיות בגלל קשיים בחייו האישיים בתוך המשפחה ויביא אותם אל הגן ושם זה עלול להחמיר יותר.
מנסיוני אכן, יש ילדים שהפרידה קשה עבורם מאוד מאוד, אבל לפי התרשמותי רובם עוברים את התקופה הזאת בלי בעיות פתולוגיות.
בקיצור, ילד שבה מבית אוהב, תומך, מכוון, מעודד.....יתמודד טוב יותר .
אני גם נגד טיפול בתינוקות ופעוטות במעונות עמוסים וצפופים, אבל מבינה שיש צורך במקומות קטנים חמים ואוהבים שאפשר למצוא במשפחתונים או גנים קטנים.
אני גם חושבת שהאחריות בכל מצב היא של ההורים (ולעיתים גם של סבא וסבתא) - הרי גם בחינוך ביתי יכול להיווצר מצב של בעיות פתולוגיות.
<לי באופן אישי קשה עם מסגרות של גן ובית ספר, לכן אנחנו בבית, אבל מבינה את הצורך של אחרים.>

אבל לפי התרשמותי רובם עוברים את התקופה הזאת בלי בעיות פתולוגיות.
הבעיות מתגלות יותר מאוחר, לרוב מגיל ההתבגרות והלאה.
כמו כן, יש עניין של חומרה והצטברות.

יש עניין של חומרה והצטברות
אכן כך, ולכן אני אישית לא פוסלת את האפשרות של גן או בית ספר, אני לא רואה בהכרח נזק, יש הרבה גורמים והמחוייבות של ההורים להיות עם היד על הדופק.

הבעיות מתגלות יותר מאוחר, לרוב מגיל ההתבגרות והלאה.
בשמת, תוכלי לפרט על העניין הזה בבקשה? אני לא מכירה אף מתודה מחקרית שמאפשרת לשייך דברים שמתגלים בגיל ההתבגרות באופן חד משמעי ומובהק לאירוע ספציפי בילדות המוקדמת.

גדול עלי לפרט. ממליצה על שלושת הכרכים של Attachment and Loss מאת ג'ון בולבי. על כל אלפי המחקרים המצוטטים שם (-:

תודה

אני מכירה את המחקרים של בולבי וגם עסקתי במחקרי היקשרות, על הנתונים הספציפיים האלה אף פעם לא שמעתי. אבל אני בהחלט אחפש את הספרים האלה.

יש אזכורי מחקרים רבים ב"למה זה כל כך מסובך"

אני אשמח לשמוע הגיגים שלך בנושא!
ההגיגים שלי בנושא אולי לא מקוריים אבל עלו בעקבות הניסיון האישי שלנו וגם קצת התבוננות מסביב.

גן כידוע זו לא סביבה טבעית אלא מלאכותית - מבחינת ההתקבצות של המון ילדים ומספר מועט של מטפלים, בלי ההורים/משפחה, משך הרבה שעות ביום.
ילד שגדל בבית חווה סביבה טבעית - משפחה, סידורים, ענייני יומיום, שכנים וכולי. כאשר הוא הולך לגן הוא מגיע לסביבה המלאכותית, וחושב... מה? שאלה בעצם החיים?

בגן ממוצע עוסקים רוב הזמן במשחקים, שירים וריקודים... ילדים הרי מטבעם משחקים כל הזמן, אלא שבגן המשחק "עומד לעצמו", לא מחובר לפעילות בסביבה הטבעית כפי שהוא מחובר בבית (למשל אמא עומדת במטבח ולכן הילד מקרקש בסירים, יורדים למטה לבדוק מה הגיע בדואר והילד משחק במעטפות, וכולי).

בגן יש גם מירכוז של הילדים כילדים, כלומר ה"ילדיות" עומדת לעצמה ולא קשורה לכלום. ואין אפשרות לתת תשומת לב אישית ליותר מאשר פרק זמן מוגבל. זה שילוב בעייתי - מצד אחד כולם סובבים סביב הילד, רק תשחק ותרקוד ותיהנה. מצד שני כששואלים בבוקר "מה שלומך?" אין זמן באמת לעמוד ולהקשיב, יותר מאשר 15 שניות, כי הילד הבא כבר נכנס בדלת.

(וכל זה כשבני בגן נחמד

עם צוות סימפטי, גננת קשובה ונבונה וגישה זורמת יחסית. זו השיטה שדפוקה).

יש גם השפעות בעייתיות על התקשורת מול ההורה - כשפוגשים את הילד בסוף יום הגן רוצים לדעת מה עבר עליו. שואלים שאלות לרוב, וכך יוצא שנמצאים עם ההורה אבל מדברים בעצם על הגן והילדים האחרים. כאילו זה הפך להיות מרכז העולם.
ישנה גם "תסמונת זמן האיכות" - רצון להשלים את הפערים בשעות שלא התראינו. וכך יוצא שההורה נשכב על השטיח ועוסק בפאזלים עם הילד (במקום לעסוק בענייניו ולתת לילד להשתלב). כלומר התפיסה המלאכותית והממרכזת מחלחלת גם לתוך הבית והמשפחה.
וככל שנמצאים עם הילד פחות (ככל שהוא יותר בגן) כך זה חמור יותר. וכך גם ההורים מעדיפים לסיים את ענייניהם מהר לפני שהילד חוזר, כי אם יש להם רק 3-4 שעות אתו, אז לכאורה לא לעניין להתחיל לטאטא את הבית ביחד...

אז אני שואלת את עצמי, איך ילד שהיה בבית משך X שנים, מה הוא קולט כשהוא נכנס פתאום למערכת הזו, וחווה שינויים בהתנהלות המשפחתית לאור זה.

וכך יוצא שההורה נשכב על השטיח ועוסק בפאזלים עם הילד (במקום לעסוק בענייניו ולתת לילד להשתלב).
מה רע בזה? אני חושבת שזה לגיטימי לחלוטין לשכב על השטיח ולעשות פאזל עם הילד. אמא שלי עשתה איתנו פאזלים, יצירות בפימו, תפירת בגדים לברביות, משחקי קופסה, הצגות, ומה שאת רק רוצה, והיא היתה איתנו בבית (עד גיל 4 כמדומני). לא תמיד זה בשביל לפצות. לא תמיד זה מירכוז.

ודאי שזה לגיטימי - השאלה אם זה בא רוב הזמן במקום פעילויות של יומיום שהילד יכול הה להיות שותף בהן.
מכל מקום, אני תמיד הרכבתי עם הילד פאזלים לרוב, אבל רק מאז שהתחיל ללכת לגן אני מרגישה שיש בזה משהו שצריך איזון

(כי כבר כל היום הוא מרכיב, ומבוגרים מרכיבים איתו).

ילדים שסדר היום שלהם מורכב מגן בבוקר וגינת שעשועים בערב, מקלחת ולישון - מה הם רואים מ"החיים האמיתיים"? הם ממודרים מהם.

להבנתי ילד בגן אמנם לא נמצא ב"חיים האמיתיים" כפי שהמבוגרים תופסים אותם, אבל מבחינה מסויימת ילד בבית לא חווה משהו מה"חיים האמיתיים" של ילדי הגן (והם לא בהכרח מציאה כל כך גדולה..). זה עניין של השקפה. בנוסף, ילד יחיד שנמצא עד גיל 4 בבית ממורכז מבחינות רבות הרבה יותר מילדי גן. הנזק האמיתי בגן לדעתי היא ההבנה המחלחלת שאמא לא שם בשבילו ושהוא לבד בעולם. יהיו שיאמרו (לא באתר הזה כנראה) שזה תהליך נפרדות בריא וטבעי, לדעתי זו פגיעה קשה - והגיל ואופיו של הילד הספציפי יקבעו עד כמה. עוד בעיה קשה בגן זה העובדה שילדים באופן טבעי יכולים להיות פוגענים ואכזריים, ואין מבוגר שיתווך או ירסן במידת הצורך - גם כי אין מספיק מבוגרים בסביבה וגם מתוך מדיניות של "לתת להם לפתור לבד" ו"אסור להתערב יותר מדי". בעיקרון לפעמים זה נכון, אבל אני רואה את ההבדל בין אמהות הבית שלרוב קשובות ומתאפקות לא להתערב בסיטואציה בעייתית לבין גן שבו זה קיים יותר כמדיניות וגם מתוך מקום של "מכשל" ושל להוריד מהאחראיים את העול הזה..

עם חלק אני מסכימה וחלק פחות.
אין ספק שהשהות המנותקת של ילדים במקום נפרד מהחיים היא בעייתית כשלעצמה. מעבר לזה המון תלוי בהתנהלות של הגן וההורים.
למשל: המון פעמים אני נוטה לשאול "איך היה" כדי להשלים פערים, במקום לסמוך עליה שיהיה רגע שהיא תספר מתוך צורך שלה.
זה לא בריא לא לה ולא לי השאלות האלה. זה בסדר שהיא מספרת כשהיא רוצה, וזה בסדר כשהיא מעלה את זה לשאול ולהתעניין, אבל עצם זה שאני שוכחת וכופה את השאלה הזו עליה זה בעיני רע מכמה סיבות, ביניהן מה שקרוטונית אמרה ועוד. לא תמיד יש לי סבלנות עד הערב והאמבטיה (גיגית) או שאני יושבת לידה לפני השינה שאז הרבה דברים עולים מהיום שהיה וגם מהבוקר והיא ממילא תספר כשיתאים.

עוד דבר שאני כן רואה בגן אצלה זה שהבישול נעשה באותו חלל, חיתוך הירקות (ונותנים להם לחתוך ירקות לסלט)הכנת הלחמניות- הם לשים את הבצק, שאוכלים בארוחת הבוקר (לא כל יום, הם אופים פעם או פעמיים בשבוע), יש יום שמנקים את הגן.
כמובן שרוב היום מוקדש למשחק ויש גם זמנים קבועים בערך לארוחות, או ליציאה לחצר, לסיפור, למעגל עם שירים, אבל אין התעלמות מההכנות, מזה שאוכל דורש הכנה, מזה שהגן דורש סדר וניקיון, יוצא גם שהם מכינים לפעמים קישוט כזה או אחר לגן, למשל הם הכינו כדורי צמר לאחרונה והגננת עשתה מזה מובייל, כלומר יש תחושה של שותפות בעשיה, כמובן בגבול היכולת שלהם.
אני לא יודעת אם ועד כמה זה קיים בגנים אחרים אני כן יודעת שכאשר אני עבדתי בגנים טרחתי ללמד את הילדים לשטוף כלים וכל יום שניים אחרים שטפו בשמחה ובכיף, עם עזרה והשגחה של אחד המבוגרים.
זה מאד תלוי בתפיסה ובגישה של מי שנמצא שם, העניין הוא שלפי התפיסה הצרכנית המקובלת בישראל נדמה לי שרוב ההורים חושבים: אני משלם לגן המון כסף אז מה פתאום שהילד שלי ישטוף כלים או ינקה, בשביל זה יש לגן עוזרת, או מחשבות מסוג זה.
אין ספק שילד שמבלה כמה שעות בגן, זקוק אחר כך להורה יותר בהקשר של משחק ואולי פחות פנוי לזרום עם ההורה לעניינים כמו טיטוא או סידורים. אני חושבת שזה לא נובע רק מהדברים שציינת אלא גם ובעיקר מהעובדה שבגן הילד היה במסגרת. הוא היה צריך להתחשב באחרים, לעמוד בכללים חברתיים, להתנהל עם לוח זמנים חצוני לו ובבית בתחושה שלי יש רצון וצורך קצת להתפרק מזה, לעשות מה שהוא קובע, מה שהוא מחליט, מה שמתחשק לו באותו רגע ובדרך כלל לטאטא זה צורך של אמא לא של הילד. אצל הילד זה יכול לנבוע מעניין ספציפי : אתמול הבת ראתה נמלה ואמרה שצריך לטאטא אותה החוצה אז אמרתי שתיקח מטאטא ותטאטא החוצה אז היא עשתה את זה בשמחה כי זה בא ממנה, אבל כשזה בא ממני זה לא בהכרח הצורך שלה באותו רגע.

אני דווקא אוהבת לעשות חלק מעבודות הבית כשהילדה שלי חוזרת מהגן. היא עוזרת לי עם הכביסה, היא רואה אותי שוטפת כלים, לפעמים מכינים עוגה או עוגיות ביחד.
כל היום היא הרכיבה פאזלים. הרבה פעמים היא חוזרת הביתה ומשחקת עם עצמה המון בבובות תחפושות שמיכות וכאלה. בלי מירכוז.

כל היום היא הרכיבה פאזלים
בגנים "אצלנו" אין משחקי קופסא. גם בבית לא יותר מאחד או שניים, שכמעט לא בשימוש. בגן משחקים בבובות, בדים וכו'. זה משאיר את הבית עם משחקים דומים לגן. אני מוצאת שיש ימים שקשה לשחרר אותי לעבודות הבית אחרי יום בגן, בלעדיי.
היום חשבתי על זה (על הנזק) דווקא בגלל משהו שאמרה לי הגננת:
היום הילדה שיחקה במשהו. הרבה פעמים קשה לה לחלק והיום היו ילדים שרצו מה שהיה לה והיא התחילה לתת להם עוד ועוד עד שבקושי נשאר לה עצמה משהו (הם עוסקים הרבה בבניה כרגע, ביוזמת הילדים, שזה אומר שבכל בניה יש המון חפצים קטנים כמו עצים/קוביות, אבנים/צדפים ובובות). הגננת אמרה ששאלה אותה אם היא בטוחה שזה בסדר לתת את כל זה ואם יש לה מספיק. הרגישה צורך לגונן עליה מהכיוון השני, של לתת יותר מדי.
חשבתי על זה שטוב שהיא שמה לב, זה כל כך לא מובן מאליו, מכירה את זה טוב יד ראשונה איך אפשר להיות שקטה ולא קיימת ותמיד לעשות מה שמצפים ממך ולתת לאחר ולשכוח לקחת לעצמך. אני לא מבוגרת כזו בכלל, כן הייתי ילדה כזו וזה היה כל כך נוח למבוגרים ונראה לי שעם צוות לא מספיק קשוב ואחראי זה כל כך קל שזה יקרה לחלק מהילדים, המקום הזה.

יש עוד משהו שלא בהכרח שייך לדף הזה, אבל אם כבר התחלנו במסכת הגן אז נגמור:

כל המחלות שילדים נדבקים בהן עם תחילת ההסתגלות לגן, זה עוד מיתוס מוזר שתפס אפילו בקרב הורים "טבעיים" יחסית. כולם מהללים ומשבחים את המערכת החיסונית של הילד שנלחמת בווירוסים החדשים, זה לכאורה נהיה חשוב שהילד יעבור את שלב המחלות כדי להתחזק (ואז יחזור שוב לגן כדי לחלות שוב אחרי יומיים). כולם נהיו לי איאן פלמינג, ואף אחד לא חושב שהילדים נופלים למשכב בגלל עניינים שבנפש וברגש - הריחוק מאמא, ה"התקפדות" והצורך להתמודד לבד בסביבה חדשה ואינטנסיבית כל כך. כל המערכות פועלות בתאוצה מהירה בבת אחת במשך חצי יום, פלא שיש קצר שוב ושוב?

ברור שמחלות גן הן תוצאה של עניינים שבנפש וברגש. אבל מה, את תגידי את זה לאימהות? אני לא אומרת. לא בצורה מפורשת. ואגב, גם אני, כששלחתי לגן, לקח לי המון זמן להבין למה הילדה חולה חודשים שלמים. שזה לא "הווירוסים שנדבקים בהם בגן". ואגב, אחיה הצעיר, שנדבק ממנה בכל אותן מחלות עוד לפני גיל שנה, אכן הרבה יותר עמיד לווירוסים ממנה. אבל הוא לא הלך לגן (עדיין?).

הבן שלי התחיל גן לפני חודשיים, לקראת גיל שלוש, רק שלוש פעמים בשבוע לארבע שעות. וכבר אני מוצאת את עצמי מתפנה אליו לגמרי אחה"צ, מנסה להפגיש עם חברים, מרוחה איתו על השטיח. זה לגמרי לא היה ככה קודם. זרמנו לגמרי - ניקינו, טיילנו, פגשנו, קנינו. הוא שיחק הרבה יותר לבד ואני הייתי הרבה פנויה מהריצה אחרי 'מה לעשות עכשיו'.
תמיד ראיתי את כל זה אצל הורי גן סביבי וכל כך מהר נכנסתי לשם בעצמי.

ואף אחד לא חושב שהילדים נופלים למשכב בגלל עניינים שבנפש וברגש - הריחוק מאמא, ה"התקפדות" והצורך להתמודד לבד בסביבה חדשה ואינטנסיבית כל כך
מה פתאום אף אחד לא חושב.
אני חושבת, ואף כתבתי כך על פני כמה וכמה דפים באתר...

אצלי בנתיים התינוק שאיתי בבית חולה הרבה יותר מילדת הגן..או לפחות אותו הדבר

_מה פתאום אף אחד לא חושב.
אני חושבת, ואף כתבתי כך על פני כמה וכמה דפים באתר..._
לא חשבתי לרגע שאת לא חושבת כך

(או גלית).

אף אחד = כמעט אף אחד מחוץ לאתר זה.

אצלי בנתיים התינוק שאיתי בבית חולה הרבה יותר מילדת הגן..או לפחות אותו הדבר
טוב, הטענה אינה ש"ילד שנכנס לגן חולה הרבה". אלא ש"ילד שנכנס לגן וחולה הרבה, זה לא בהכרח זובור שהמערכת החיסונית שלו אמורה לעבור כשלב התפתחותי".

עדיין לא ברור לי, מה המחקרים שבהם דובר על נזקים בהשארת ילד בגן. ובאילו גילאים.
אם זה נמצא אפשהו באתר אשמח אם תפנו לדפים המתאימים.

תודה.

ולא הזכרתן את עניין התזונה. ( אני ממש לא מהפריקיות, שיהיה מובהר)

אני זוכרת מגן שעבדתי בו, שהיה בישוב איכותי ביותר ובו מערכת גנים משומנת ומפוקחת (לא על ידי משרד החינוך , אלא הם ממש לקחו מי שינהל את כל המערכת ויבקר אותה).
ובכן לפחות פעמיים בשבוע ולפעמים שלוש הם קיבלו אוכל עם בשר קצוץ קנוי של תנובה כזה (לא יודעת, אני לא אוהבת את השקיות הקצוצות האלה שאין לדעת את איכות הבשר ומה נכנס לשם).
בארוחת עשר היה פרי שתמיד הייתה התנפלות רבתי ואף פעם זה באמת לא סיפק את רוב הילדים. כן, פירות זה יקר וגם לא היה מי שידאג ויפקח על כמות הפרי שנחתך בכל יום.
לטעמי הרגע הזה של הפרי תמיד היה משפיל ומתסכל- לראות את כל הילדים מתנפלים כמו זבובים, מתחננים כמו מורעבים, לראות את הרעב הזה כל כך גולמי ולא מוסווה ושאף פעם לא באמת בא על סיפוקו.
לצערי רוב ההורים לא ממש התעניינו, ונתנו לעניינים לזרום...
לא אומר שהאוכל לא היה מגוון (הייתה שם מבשלת)- אבל בהחלט מרכיב הפירות ומרכיב הבשר היה מאוד מאוד לקוי בו.
אין מה לאמר: מי שחי בזוג ויכול לחיות ממשכורת אחת, או לחילופין לעשות משמרות או לעבוד מהבית-
כל כך עדיף.
ואם לא אז ממש רצוי שהילדים יהיו בגן עד 13:00 ויאכלו אצל אמא.
כמובן שזו דעתי ואיש באמונתו יחיה...@}

ברור שמחלות גן הן תוצאה של עניינים שבנפש וברגש
נכון שמערכת חיסונית נחלשת בעקבות עניינים שבנפש וברגש אבל זה מאוד הגיוני שהגוף ידבק בוירוס כשמסביבו יש הרבה מהם.
למשל בעברי, עבדתי כעוזרת וכמטפלת במעונות ילדים, מאחר וחיבקתי ונישקתי ילדים + הרבה התעטשויות מסביב, חליתי לעיתים קרובות מאוד (וירוסים בעיקר בגרון, שיעול, הרבה נזלת), כשהפסקתי לעבוד חליתי פחות (כך גם בעניין אחר - הכינים).

זה לא בהכרח זובור שהמערכת החיסונית שלו אמורה לעבור כשלב התפתחותי.
מסכימה, אבל איזו אפשרות יש לילדים שההורים עובדים מחוץ לבית, האם חינוך ביתי הוא דבר הכרחי בהתפתחות של ההורים (בדרך כלל האמא)?

לטעמי הרגע הזה של הפרי תמיד היה משפיל ומתסכל- לראות את כל הילדים מתנפלים כמו זבובים, מתחננים כמו מורעבים, לראות את הרעב הזה כל כך גולמי ולא מוסווה ושאף פעם לא באמת בא על סיפוקו.

אח איזה זכרונות זה מעלה בי... דווקא מהקייטנה. הפרי קוסם כל כך (חתיכת אבטיח, שזיף אחד עסיסי) ותמיד רוצים הרבה ויש רק אחד קטן. תחושת הלבד, איפה אמא שלי שהיתי נותנת לי הרבה שזיפים, כמה שאני רוצה.

והיום אני שואלת: איפה אמא שלי היתה, שלא ידעה שמחלקים לי רק אחד.
ובעצם: האם היא יכולה היתה לגרום לכך שישנו את כל הנהלים של הקייטנה ויציפו אותנו בפירות? לא חושבת.

וסה"כ אהבתי את הקייטנה מאוד, התעקשתי על כל המחזורים, ולא היתי מעדיפה שהיא תוותר לי על הקייטנה. אבל כן, היתה גם תחושה שאני לבד וקצת זנוחה. זו הדואליות. מערכת רחוקה משלמות, ובכ"ז יש בה אטרקטיביות, ולא תמיד ברור שהבית עדיף (אני מדברת על גיל 4 ומעלה). אהבתי את עבודות היד וכמה חברות שהיו לי, ואת ארוחת הצהריים (-: עם אורז ורוטב כדורי בשר ללא הגבלה.

גם היום כשילדתי בגן חובה, אני נתקלת בכל השלילי שבגן ובכ"ז, לא מרגישה שהבית עדיף לה. קשה לקבוע. היא הרבה פעמים רוצה להשאר יום אחד או יומיים בבית (ונשארת), ואז רוצה לחזור לגן. חוזרת מהגן לפעמים בהיי ולפעמים עצבנית ועייפה. לפעמים מספרת חויות בהתרגשות ולפעמים עצובה. קשה...

לא הזכרתן את עניין התזונה.
אצלי הגן דווקא הציל את הילדה משידפון מתמשך. רק בגן היא התחילה לאכול, אבל בהחלט בחרתי את הגן גם בגלל איכות האוכל (-:

ואף אחד לא חושב שהילדים נופלים למשכב בגלל עניינים שבנפש וברגש - הריחוק מאמא, ה"התקפדות" והצורך להתמודד לבד בסביבה חדשה ואינטנסיבית כל כך
אני לא חשבתי על זה... פתאום נפל לי אסימון רציני.

עדיין לא ברור לי, מה המחקרים שבהם דובר על נזקים בהשארת ילד בגן. ובאילו גילאים
תעשי חיפוש באתר על המלה "גן" ותמצאי שלל דפים שעוסקים בגן הילדים, ואז את מוזמנת לקרוא אותם. תיבת החיפוש היא משמאל למעלה בראש כל דף באתר. בהצלחה!

לגבי שמי, הוא נכתב "בשמת" לא בטעות.
אין בו ו"ו או חולם, הוא מבוטא על משקל "ענת" או "שחמט".

והנה זה הגיע גם אלינו...
"פיכסה", "אתה לא יפה", "אני ארביץ לך", "לכו מפה"...

עד עכשיו נפגשנו בשיח הכוחני הזה רק בפגישות עם חלק (לא כולם) מילדי הגן שהם חברים ותיקים של בני. כמה אני מתעבת את הדרמות האלה "אני לא חבר שלך, אני לא אוהב אותך", עלבון ובכי ואחר כך סליחה שנכפית על הילד האחר...
עכשיו זה בא גם מבני. כל כך בא ממנו, שהמפגשון האחרון שהיה לו עם חבר ותיק התפוצץ, החבר פשוט הלך הביתה, אחרי שכל 5 דקות בערך הגיע קונפליקט חדש, בכי מחודש, צעקות דחיפות ועלבונות משני הצדדים. וכיוון שגם בפעמים קודמות היתה אווירה מאוד מתוחה, כנראה שתהיה לנו הפסקה ארוכה במפגשים האלה.

אני לא יכולה להיות בטוחה שזה הגיע אך ורק מהגן, שכן כידוע אצלנו בבית קשה מאוד בימים אלה (הקושי בא והולך). ויש אומרים שבגיל 4 בנים חווים קפיצה של שובבות (טסטוסטרון?). בכל זאת, נראה לי שבגן יש לו הזדמנות לתרגל לא מעט - בני הענוג-לשעבר התחבר עם הילד הכי פרוע שם בערך. הוא עצמו לא מרביץ, רק נותן לילד השני עצות טובות כמו "בוא נברח ממנו", תגיד לו פיכסה" וכאלה.

אני סופרת את הזמן עד שייצא משם (יש לנו עוד חודשיים בול, מנסה לדלל לו שעות וימים בינתיים), אבל אין לי אלטרנטיבה טובה כרגע.
וזה בגן עם יחס צוות/ילדים טוב, עם גישה רכה וקשובה ונעימה. מה יהיה בגן עירוני?

שליחה על ידי נגה* » 30 אפריל 2009, 12:50

מה שאת מתארת זה שלב התפתחותי ולא קשור לגן, ואני כותבת לא רק בגלל שהבן שלי באותו גיל כמו שלך והולך לגן, אלא בגלל שנכחתי בהמון מפגשי חינוך ביתי וחלק גדול מחברותי מחנכות בבית והייתי עדה לדיאלוג הזה המון פעמים. המון. המון. המון.
ילדים מפתחים דעה. גם אם היא לאותה שנייה ושנייה אחר-כך משתנה. למה שילד שחונך להביע דעתו ולעמוד על שלו לא יגיד שהוא לא רוצה להיות חבר של מישהו? כי זה לא יפה? כי זה לא נחמד? כי זו פאדיחה? כל עוד ההורים לא עושים מזה עניין הילד יכול להמשיך לעמוד על דעתו כל חייו.זה שלב בריא ומבורך, הלואי ואני הייתי יכולה לעמוד מול מישהו ולהגיד לו שאני לא מעוניינת להיות חברה שלו בלי לפתח רגשות אשם פולניים קשים.

למה שילד שחונך להביע דעתו ולעמוד על שלו לא יגיד שהוא לא רוצה להיות חבר של מישהו?
הממ. זה לא בדיוק זה, הלוואי שהיה מדובר באמירת האמת בפנים. מדובר במעין טקס של כבוד - רבים או סתם לא מסכימים על משהו, ואז "אני לא רוצה להיות חבר שלך, אני לא אוהב אותך". מורחים את העלבון כמה דקות, בסוף מתרצים.
זו מין תרנגוליות כזו, בעיני מעצבנת ומיותרת. אני ממש מקווה שזה רק הגיל...

שליחה על ידי נגה* » 30 אפריל 2009, 13:08

טקס של כבוד זה עוד סביר - אני ראיתי שתי ילדות חינוך ביתי מכפכפות ילד שלישי ועושות עליו חרם והוא רץ לקבל עוד. העניין עם זה - זה לוחץ לנו (לפחות לי) כהורים על נקודות חלשות, על זכרונות עבר עגומים ומכניס למנהרת הזמן את כל טראומות הילדות שחלפו מזמן. זה לא נעים, זה מביך מול הורים אחרים, לא משנה באיזה צד עומדים וזה שובר את הלב. אבל בעיני זה טבעי. וראיתי את זה אצל הרבה ילדים. בעיקר בנות אבל אין לי נתונים סטטיסטיים רשמיים.

שליחה על ידי נגה* » 30 אפריל 2009, 13:09

זה מדהים איך זה עובר להם אחרי כמה דקות, או ימים, לא נרשם אפילו (אלא אם כן ההורה מתעקש ללבן את הדרמה). איך הם עושים את זה?

בנות יקרות בתור גננת לגילאי 3-6 בגן זורם נעים רך מקבל קשוב וכו' וכו' רוצה להודיע לכן שיש ילדים
שכל-כך אוהבים לבוא לגן. אני יכולה לומר מנסיון שילד עם "מרכז" ברור וחזק, ילד שנותר קשוב לעצמו ולצרכיו גם
בחברת ילדים נוספים יהיה לרוב ילד שנהנה ממסגרת של גן וידע להפיק תועלת והנאה ממה שמוצע לו
לילדים חלשים יותר קשה יותר. לילדים עם אמא שלא משחררת לגמרי ולא סגורה על זה שהבן שלה צריך להיות במסגרת של גן או
לחילופין לא שמחה בגן בו הוא נמצא הכי קשה.
ובכל גן ימצאו ילדים טובים ומלאי חמלה מול ילדים שהחוסרים שמביאים מהבית מורגשים וזועקים (מה שבא לידי ביטוי באלימות, נוכחות רועשת מדי וכו')
והכי רוצה לומר כאן הוא שפעמים רבות דרמות הפרידה בבוקר )שמורות להורה בלבד - שניה אחרי שההורה יוצא מהדלת הילד כבר שקוע במשחק חברים ער ושמח (וההורה מסתובב יום שלם עם
תחושה קשה שהוא מתעלל בילדו)

יכול להיות שאת צודקת
אין לי מושג- הילדון שלי (עוד לא?) הולך לגן
רק חייבת לציין שקשה לי מאד עם המושג אמא שלא משחררת לגמרי
אני לא מבינה מאיפה ההאדרה בחברה שלנו לאימהות "משחררות". מה יותר טבעי מאמא שקשורה לילד שלה? שבודקת בשבע עיניים עם מי היא משאירה אותו? איזה יונק מפותח בטבע משאיר את הגור שלו עם מישהו זר ו"משחרר" אותו בקלילות? אז למה יש ציפיה כזו מאימהות?- וגינוי לאימהות שעסוקות במה קורה לגור כשהוא לא איתן
ודרך אגב- ברור שדרמת הפרידה תהיה שמורה להורה- הוא זה שאמור להכיל אותה.ולא הייתי דווקא מסיקה שזו מניפולציה או פיקציה (כפי שרמזת)- מכך ששניה אחרי כן הילד משחק ושמח. ילדים חיים בהווה. זה לא אומר שהפרידה לא היתה טראומטית

ועוד דבר- נראה לי שסדר הדברים הנכון הוא שהילד צריך לשחרר את האמא ולא להיפך
רק עכשיו, כשבני מתקרב לגיל 3 הוא פתאום "משחרר" אותי בקלות, ולגמרי מיוזמתו- פתוח לדמויות חדשות ומסתקרן, מציע לסבתא ללכת איתו , בלעדיי, לגן שעשועים וכו', מת על הבייביסיטר החדשה שלו ומציע שאני אלך והיא תבוא...
עד החודשים האחרונים הוא לא היה מסכים ללכת כמעט בלעדיי לשום מקום, וכל פרידה- כשהייתי צריכה להשאיר אותו עם מישהו (חוץ מאבא כמובן)- היתה מלווה במחאה שלו, לב נחמץ שלי, ומסר/ביקורת מהשלישי על רמת השיחרור/אי שיחרור שלי
והנה- הוא הגיע לגיל שהוא מחפש את זה. מיוזמתו. בלי מאבק. בלי עבודה שלי על שיחרור. הילד פשוט גדל.
זה רק מחזק אצלי את התחושה שצריך להקשיב למה שמרגישים ושכנראה ילדים מתחת לגיל 2.5- 3 לא באמת אמורים להפרד מההורים שלהם.
ברור שלפעמים אין ברירה, יש אילוצים. ברור שצריך לכבד את זה. אבל מפה ועד לעשות אידיאולוגיה שמפנה את מלוא האחריות להורים והאשמתם ב"אי שחרור" (ושוב- למה ההאדרה הזו בחברה שלנו לשחרור האידיוטי הזה???)- המרחק גדול

הדף הזה ממש מכניס אותי לדכאון.
אני לא יודעת איך אצליח שלא להכניס את בוציק לגן, אני ממש חייבת להתחיל לעבוד.
אבל כל כך לא רוצה לשלוח אותו לגן. מאלף חמש מאות ושבע סיבות שונות.
ועם הקריאה כאן נוספות לי עוד עשרות סיבות לא פחות משכנעות.
אוףףףףףףףף!!!!!!!!!

_והכי רוצה לומר כאן הוא שפעמים רבות דרמות הפרידה בבוקר )שמורות להורה בלבד - שניה אחרי שההורה יוצא מהדלת הילד כבר שקוע במשחק חברים ער ושמח (וההורה מסתובב יום שלם עם
תחושה קשה שהוא מתעלל בילדו)_
זה מה שאת רואה. אפשר לתת לזה המון פרשנויות אחרות (למשל שהילד מוציא את הקשיים שלו כשההורה נמצא. כשההורה הלך, למי הוא יבכה? לחברו בן השלוש וחצי? לסייעת שהוא לא מכיר?)

_אני יכולה לומר מנסיון שילד עם "מרכז" ברור וחזק, ילד שנותר קשוב לעצמו ולצרכיו גם
בחברת ילדים נוספים יהיה לרוב ילד שנהנה ממסגרת של גן וידע להפיק תועלת והנאה ממה שמוצע לו_
לילד שלי יש מרכז ברור וחזק, אם אי פעם היה מרכז כזה לילד (סליחה על העברות של הניב האמריקאי הזה). אבל האם צריך מרכז כדי ליהנות ממסגרות? מי שיש לו מרכז חזק דווקא לא יפחד באין מסגרת...
(זה לא אומר שאין ילדים שנהנים בגן, בהחלט ראיתי ילדים שהיו בבית עם אמא 4 שנים וממש ביקשו ללכת לגן, ביודעם בדיוק מה זה אומר).

היום בדיעבד, אני חושבת שעשיתי שגיאה שהלכתי עם הלו"ז של הגן - הכנסתי בספטמבר. לדעתי רבע שנה מאוחר יותר היתה עושה הבדל משמעותי מבחינת היכולת שלו להסתגל וליהנות.
למעשה את חצי השנה הראשונה הוא בילה כצופה - הרגיש בטוח במחיצת הגננות והסייעות, אבל לא במחיצת הילדים. רק עכשיו, בחודשיים האחרונים בערך, הוא מתחיל להשתחרר ולהשתובב שם, לקיים אינטראקציות סוערות יותר עם יותר ילדים.

סיינטיפיק מעריב

כל פעם אני שומעת מקרים של התעללויות בפעוטונים, הגן המדובר היום בעיתונים "גן מתוק" בגבעתיים, בו הגננת עבדה עשרות שנים עם מאות ילדים!!!!
עולות בי דמעות כשאני חושבת על כל הפעוטות שגדלו שם ופגעו., יכול להיות שהם אפילו לא יודעים