אהלן ניצן, אני מקווה שאת עדיין סקרנית לגבי ההפרשות ושאני לא שופכת כאן את מיציי לשווא
>ואולי בעצם לא בוכים גם על פיפי שנשפך..
<
ילדתי פעמיים, הן היו כה שונות שניתן לומר ש'כל קשר בין הלידות הוא מקרי בהחלט'.
בפעם הראשונה היתה לידת פגית מוקדמת מתישהו בחודש שמיני. (אל דאגה- לאם ולתינוקת שלום עד היום). הבנתי שמשהו לא תקין כי היו לי צירים מטרידים כאלו ואז הפרשה חומה שלא נראתה לי. הלכתי למיון ובדקו אותי ואכן מצאו רחם דינאמי אך כל השאר תקין. קיבלתי כדור ונשלחתי הביתה. היה לילה ונאמר לי ליצור קשר עם הרופא שלי ורק אם יש שינוי מהותי במהלך הלילה אז לחזור. וזה מה שאכן קרה.
כשחזרתי הביתה היתה לי קצת ירידת מים. צלצלתי לאחות במחלקה והיא שאלה אותי- "את בטוחה שזה לא פּישָה??" הייתי
בטוחה שלא. שתביני שבד"כ אני ממש לא החלטית ובמהלך ההריון הייתי מוטרדת מאוד מכל עניין ההפרשות ואיך אדע להבדיל וכו'. אבל באותו רגע לא היתה שום שאלה.
הגעתי למיון ומשכו אותי שם יום שלם. במהלכו עברתי דיקור מי שפיר כדי ללמוד על מצב העוברית. בינתיים נתנו לי אינפוזיה עם חומר שמפסיק את הצירים. כשהגיעו התוצאות של הדיקור וכשראו שיש עדיין מספיק מים ושהם נקיים ואין סימני מצוקה הפסיקו לי את החומר שמפסיק את הצירים והעבירו אותי לאשפוז במחלקה עד שאלד.
נעשה פאוזה קצרה. חשוב לי שתדעי שהייתי
מאוד מוטרדת במהלך ההריון מלהיות במצב מביך במהלך הלידה לא רק בגלל ההפרשות אלא מהעירום ומהרעיון שידיים זרות של כל מיני אנשים יפלשו לי לגוף ובכלל ממצב של חוסר אונים. היו לי 2 'תרחישי סיוט': 1. נתקע לי משפט של סיפור לידה של מישהי שאמרה שבחדר לידה מסתובבים עם חלוק שכולו פתוח מאחורה. הייתי בחלחלה איזה פאדיחה זה להסתובב ככה. 2. פחדתי שלידה תתפתח לי כשאהיה באמצע הרחוב ואלד כשכל העוברים והשבים 'רואים לי'...
>אני מתחילה להצטער שלא הוספתי ת'הודעה תחת ניק בדוי.. <
אני רוצה להשמיע צפירת הרגעה- בזבזתי יותר מדי אנרגיה על חששות מיותרים. לשמחתי ב'רגעי האמת' ב-2 הלידות לא חוויתי השפלה ולא 'דחפו לי ידיים' בצורה פוגענית או מיותרת. קודם כל, היה חלוק מעל אותו חלוק שפתוח מאחורה, כך שלא רואים שום דבר. ובסוף מעולם לא ילדתי ברחוב (תודה לאל!)
נחזור ללידה- זמן קצר לאחר שהעבירו אותי למחלקה חזרו הצירים, די מהר הועברתי לחדר לידה. תוך שעה ילדתי בלידה טבעית לחלוטין. לא היו לי הפרשות במהלך הלידה (לפחות, לא שידוע לי..) בעלי לא הספיק להגיע ללידה והאמת שלא הייתי זקוקה לאף אחד. התפתחות הלידה היתה כה מהירה שהייתי זקוקה למלוא הריכוז. ואגב, גם אם היה אצטדיון מלא צופים שהיה רואה לי זה ממש לא היה מטריד אותי. בחיי!! הייתי לגמרי לגמרי בתוך עצמי והתהליך שלי.
לשמחתי, בעלי חזר בדיוק לאחר שהתינוקת יצאה והיתה לי הפוגה ואז 'ילדתי' את השיליה. הוא הגיע לְמה שהכי פחדתי מבחינתו. יענו, הוא הגיע בדיוק לכל הרגעים שנחשבים הכי מגעילים. בעלי זה אחד שממש לא חזק בקטע של דם ובתי חולים אבל הוא הפתיע ובגדול. הוא והרופא בחנו ביחד את השיליה ושניהם היו לי בין הרגליים כשהרופא תפר אותי. זה היה מצויין כי הייתי צריכה להיות עם עצמי והקל עליי שיש מי שדואג לי ל'דוגמא' של התפרים
.
בלידה השנייה הכל היה אחרת. הגעתי ליום המשוער של הלידה די בהלם שטרם ילדתי
עשיתי אולטראסאונד בבוקר ובדיקות והכל היה 'שקט'. הלכתי לחברה הביתה והתרווחתי לי על ספת העור החדשה שהיא קנתה. פתאום הרגשתי שמחלחלים לי מים ונתתי זינוק. אני מאוד גאה כי לא הכתמתי לה את הספה!!
הלכתי לבי"ח והכל היה בסדר אבל אחרי שעתיים הרגשתי שכבר אני ממש הרבה יותר מדי זמן בחדר לידה וטרם ילדתי. בעלי היה איתי. לא רציתי לקחת אפידורל אבל היתה רופאה שלחצה עלי וטענה שיש לעוּבר מדי פעם אותות מצוקה. הסכמתי.
ככל שהתפתחה הלידה המיילדת הציעה לי לעשות חוקן. הייתי מזועזעת כי זה היה נשמע לי מגעיל בטירוף. היא היתה מקסימה וברכות ובמקצועיות הבטיחה לי שזה ממש לא נורא, שהיא מיומנת ושזה יקל עליי. ואכן זה מה שהיה. היא עשתה לי חוקן ותוך כמה שניות הייתי בשירותים והתרוקנתי לחלוטין. כשממש כבר התחילה הלידה היא הציעה לי לשים לי מראָה בין הרגליים כדי שאֶראה את התינוק יוצא. הייתי שוב 'מזוזעת' (כמו גולדה מאיר). אבל כבר שמחתי עליה והחלטתי להסכים.
אני מודה לה עד היום הזה!! זה היה מראֶה מדהים שלא אשכח כל חיי.
בשתי הלידות לא בכיתי אבל הייתי לגמרי מוצפת ברגשות. זה עוצמתי ומדהים. אני מאחלת לך לידה טובה.
> ווא ווא ווי ווא כמה שפכתי פה. ממש שלולית של שלשול מילים <
> כשתגמרי לקרוא את יכולה למחוק <
> בטח תלדי עד אז
<
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
<ניצן מתאפקת לא להגיד שוב תודה רבה לסיכום @}>
(ממש מעט וכ"כ לא נורא וכ"כ לא מביך וכ"כ לא מה שחששתי ממנו כל ההריון).
