חינוך ביתי מגיל 0

אנונימי

שלום לכולכם! בזכות אחת מהמשתתפות כאן (גילה-תודה!), התחלתי להתעמק ברעיון החינוך הביתי, קראתי את הדפים הנפלאים של יונת ואת השרשורים המרתקים בנושא המופיעים ב"באופן-טבעי".
אחנו הורים לתינוקת בת 7 חודשים. לקחתי חופשה לשנה וחצי מעבודה ולימודים ואני...לא רוצה לחזור ולמצוא "סידור" לילדה. אני רוצה להיות לה לאם, גן, מעון, מטפלת, בי"ס...כל מה שצריך. כשאני תוהה ומנסה להבין מאיפה זה בא, עולות גם מחשבות שהן למעשה דפוסי מחשבה חברתיים- "היא צריכה גן בשביל חברת ילדים", "היא צריכה ללמוד בבית ספר כמו כולם- שלא תהא יוצאת דופן ושונה"( אבל שונות ויחודיות זה משהו שאני דווקא אשמח אם היא תפתח ולאו דווקא את חוק העדר החברתי) ועוד.
דברים שיושבים לי כבד על הלב והייתי רוצה לשמוע את דעתכם:

מה לגבי ההגשמה העצמית שלי? אני במקצועי מורה לביולוגיה בחט"ב ותיכון- אבל אין לי שום חשק ורצון לחזור למערכת החינוך. ניסיתי בזמנו לעשות שינויים בקטן, כיבדתי את תלמידי ויצרתי מערכת לימוד פנימית, מהנה ולא קונבנציונלית, תלמידי (6 כיתות שונות) נהנו, למדו ואהבו עד שהמנהלת גילתה שאנחנו מתחילים כל שיעור ב10 דקות הרפייה מודרכת על אור ושללה מכל וכל בזבוז כה נוראי של זמן (כי אז נשארות 30 דקות לשיעור) ובאה בהתמדה לתחילת שיעורים אצלי כדי לוודא שנטשתי את המנהג הזה... אז כרגע אני בחופשה מתואר שני, נשאר לי "רק" להגיש הצעת מחקר ,לחקור לתיזה ולהגיש אותה- וממש ממש לא מתאים לי למצוא סידור ל3 ימים בשבוע ולחזור ללימודים, אבל, מצד שני, מה אם יום אחד אני אגיד שממש בא לי תואר שני ולחקור בחזרה? מה יקרה כשהגוזלים יפרחו מהקן או קודם- כשלא יצטרכו אותי באותה אינטנסיביות כמו בשנים הראשונות? ומתי זה קורה? הרי סביר שאז אתפנה להריון הבא לא?
מבחינת מקום מגורים- כרגע מדובר בדירה קטנה במקום עירוני ומרכזי, קומה ב'. האם חייבים מקום עם גינה ומרחב להצלחת החינוך הבייתי? האם עדיף ישוב קטן ושקט?
מבחינת פרנסה- הנטל יעבור אך ורק לבן-זוגי, העובד מבוקר עד ערב בכדי לממן את העלויות השונות. אני קצת חוששת שארגיש רע עם עצמי שאני לא תורמת לפרנסה.
חינוך ביתי בגיל כה צעיר - האם יש דברים שכדאי לי לקחת לתשומת ליבי? האם יש טיפים חשובים? תודה.

זהו בינתיים, אמשיך לשתף במחשבות...
עינבל

מתחילים כל שיעור ב10 דקות הרפייה מודרכת על אור
אני לא מאמינה! בימים שעוד חלמתי לתקן את העולם בכך שאלך ללמד או אקים בי"ס זה היה החלום שלי על תחילת שיעור...

ענבל, תעשי חיפוש על מדור חינוך ביתי ותמצאי שלל דפים עם דיונים עשירים בדיוק בנושאים שהעלית. ראי גם דמעות גן ודפים נוספים על גן.

ברוכה הבאה!

את רוצה שאכתוב, או שנדבר?

אכתוב עכשיו רק לגבי הפרנסה -
מכירה את הזוגות שרוצים שאמא תשאב, כדי שנטל האכלת הגוזל יתחלק שווה בשווה?
חלוקה שווה של "החזקת הבית" לא חייבת להיות הכל חצי-חצי. מרגע שמחליטים שרוצים שהילידם יהיו עם הוריהם, ופחות עם זרים, פתרון של להתחלק - אחד עם הילדים, והשני מביא כסף, הוא פתרון טוב כמו כל פתרון אחר.
אני לא מרגישה שאני מבזבזת כסף של בעלי, כמו שהוא לא מרגיש שהוא מנצל אותי, שולח אותי לגדל אותם, ורק נהנה מן הפירות (זו לא השוואה מדויקת, כי הוא כן משתתף בגידול וחינוך, אבל את מבינה).

טוב, נו, לא אתאפק. לגבי ילדים קטנטנים - קראי את הילד במרכז.

אוף. היה דף שעוסק באי-מרכוז-הילד. מישהו זוכר?

לגבי הגשמה עצמית, ראי סיפוק ועניין בחינוך ביתי, מימוש עצמי בחינוך ביתי, זמן לעצמי בחינוך ביתי, הורים בחינוך ביתי וגם ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה (דף ארוך, אבל כדאי לקרוא את כולו).

לגבי מקום מגורים, יש גם משפחות חינוך ביתי בערים. אין לי מושג איך הם חיים ככה, או בכלל איך אנשים מסוגלים לחיות בעיר, אבל עובדה.

לגבי פרנסה, ראי תלות כלכלית בחינוך ביתי ו-מימון חינוך ביתי.

אוף. היה דף שעוסק באי-מרכוז-הילד. מישהו זוכר?
התרכזות בילד

לגבי חינוך ביתי בעיר - יש דף מפגשים בתל אביב. סימן שיש משפחות חינוך ביתי בעיר. (תל אביב זאת עיר, לא?...)

יש גם משפחות חינוך ביתי בערים. אין לי מושג איך הם חיים ככה, או בכלל איך אנשים מסוגלים לחיות בעיר, אבל עובדה.
צוחקים עלי, אה? עלי אפשר להגיד שאני חיה בעיר.
יש לי ילדה בת 6, שגדלה איתי חוץ משנתיים שהלכה לגן בגלל שביקשה (טרום חובה בגיל 4 וחובה בגיל 5), ועוד ילד בן שנה וארבעה חודשים.
למעשה, עד גיל 5 קשה לי לקרוא לזה "חינוך ביתי", כי אני עוד שייכת לדור שבו ילדים רבים הלכו לגן רק בגיל 5, לגן חובה, או בגיל 4, ממש מוקדם. פתאום בעשר השנים האחרונות נעשה אופנתי לכלוא תינוקות בגנים (ולא כמו פעם, שזה היה פתרון זול ל"ילדים המסכנים" של "האמהות העניות" ש"נאלצו" לצאת לעבודה) אז כל אחד חושב ש צריך לשלוח תינוקות לגן.

האם חייבים מקום עם גינה ומרחב להצלחת החינוך הבייתי? האם עדיף ישוב קטן ושקט?
אז התשובה שלי היא:
מה שחייבים לחינוך ביתי הוא לפחות הורה אחד שאוהב את הילד/ים ונהנה לחיות איתם.
כל השאר לא רלבנטי.

למה את חושבת שצריך גינה לחינוך ביתי?

נהדר כשיש גינה, אבל זה לא שייך לחינוך ביתי. לכל ילד ולכל מבוגר נהדר שיש גינה, אבל גם החיים במקום מרכזי בעיר יש להם יתרונות:
אפשר ללכת ברגל לכל הסידורים, כמעט לא צריך רכב, יש המון בעלי חנויות שלילד מעניין להכיר אותם ולפטפט איתם, רואים המון אנשים וחלונות ראווה ודברים מעניינים שאפשר לדבר עליהם.

אומני בת שנה ו-7 כמעט ואתי בבית. גם אני, כמו בשמת, עוד לא קוראת לזה "חינוך ביתי" (או חינוך בכלל

)
מה שקפץ לי בדברייך היה עניין ה"הגשמה העצמית" שכולם אוהבים לדבר עליו.
בעיניי, אם זה מה שבא לך לעשות כרגע, כי לא בא לך על עבודה במסגרת, או על תואר שני וכו', אז זו ההגשמה העצמית שלך כרגע- להיות עם ביתך ואם וכאשר תתחילי לחשוב בכיוון של משהו אחר, זו תהיה ההגשמה העצמית שלך אז- לברר איך לעשות מה שמעניין אותך בשילוב עם חיי המשפחה.
אני מרגישה שזה דבר מאד דינמי ולא נשאר קבוע בכל שנה, או אפילו בכל חודש.
אצלי אחרי זמן מה עלה הצורך ללמוד, אז מצאתי דרך לשלב את הלימודים עם גידולה של אומני בבית, בדרך בה אני מאמינה. במקרה שלי אני נעזרת הרבה בהוריי ובבעלי ואני מאד מודה להם ומידי פעם יש גם בייביסיטר או חברות ששומרות עליה.
בקיצור, זה אפשרי לחלוטין ואל תצפי מעצמך שתדעי כבר עכשיו מה תרצי לעשות בעוד מספר חודשים/ שנים.
בהצלחה

למה את חושבת שצריך גינה לחינוך ביתי?
האפשרות לנשום אוויר בלי יותר מדי התארגנות - רק פותחים את הדלת, וזוחלים החוצה היא מתנה נפלאה (וקשה לי לדמין איך הייתי נשארת שפויה בלי זה).

האפשרות לנשום אוויר בלי יותר מדי התארגנות
כן, אבל זה לטובת שפיותנו בלי שום קשר לחינוך הביתי.
גם עם ילדים בגן ובבית הספר עדיף לחיות בבית על קרקע עם גינה.
(לפחות לדעתי) אבל זה לא "הכרחי" בתור "אמצעי לחינוך ביתי".

תודה לאמא של יונת על כל הקישורים (אבדוק ואקרא)
לבשמת על העידוד- אכן אפשר גם בעיר.ועוד דבר- אם תרצי אוכל לכתוב לך יותר על ההרפייה המודרכת של האור.
לורד לב- את צודקת, באמת מיום ליום התחושות שלי משתנות, וכנראה עם סבתא (אמי) כבייביסיטר, אוכל ללמוד אם ארצה. ואכן להיות בבית עם בתי זו ההגשמה העצמית שלי ברגע זה, וזה נפלא.
גילה- נדבר, אולי פנים אל פנים מתישהו...אני שוב אבוא(אני לא סתם מאיימת...)
יונת-תודה על כל הקישורים.
ושאלה נוספת:
איך אתן מוודאות שהילד לא מבודד חברתית כתוצאב מכך שהוא עם הוריו ולא בגן? אני מדברת על תינוק-ילד עד גיל 4?

איך אתן מוודאות שהילד לא מבודד חברתית כתוצאב מכך שהוא עם הוריו ולא בגן?
ענבל, הנורמלי הוא שהילד בגילאים האלה הוא עם הוריו.
הלא-נורמלי זה שהוא מבודד מאמא וסגור במוסד עם עוד המון ילדים קטנים שזקוקים לאמא - ואין.

עד גיל שנה - אמא מספקת את כל הגירויים החברתיים, וכמובן יש גם אבא-סבא-סבתא-שכנים וכל מיני אנשים שמספקים גירויים חברתיים.
בין גיל שנה לשנתיים (בהערכה גסה) - שוב, בעיקר ילדים גדולים ומבוגרים. מספיק כמה פעמים בשבוע לזמן קצר.
בין שנתיים לארבע - שעתיים ליום בגן השעשועים ליד ילדים אחרים, עם הזדמנויות לשחק איתם אם הילד רוצה, מספיק. אפשר לגוון: ביקורים הדדיים ועוד.
הנקודה החשובה: החברה הכי פחות מתאימה היא בני גילה. תחיי את החיים שלך, תלכי לקניות וסידורים ותיפגשי עם חברות ועם בני משפחה וזו אינטראקציה חברתית.

באיזשהו שלב, הילדים התחילו לשמוח מאוד לקראת אנשים שאנחנו פוגשים, ואני התחלתי להתאמץ להפגש עם האנשים האלה (בפרט אם גם לי נוח אתם (-:).
אי אפשר לפספס את השלב הזה!

וואוו- פעם ראשונה בים P-:
כנראה שלא בכדי בחרתי "לפרוץ" אליכם אחרי קריאה דוממת של כמה חודשים דווקא בנושא הזה. אני אמא לאיתם, בן שנה וחודשיים, ואני יודעת שהדבר שהכי הייתי רוצה לעשות עכשיו הוא להיות איתו. התוודעתי למושג "חינוך ביתי" כאן בפורום, עד אז חשבתי ש"סתם" אפשר להישאר עם בילד בבית עד גיל מסוים (מקסימום שנתיים).

אני עובדת בחברת היי טק וחזרתי כשהיה בן 6 חודשים, אבל לא בלב שלם, במיוחד כי מדובר בעבודה שהיא ממש, אבל ממש לא "כוס התה שלי".
אני אשתדל לא לדחוס את כל הלבטים שלי לתוך ההודעה הראשונה הזו, אבל בקצרה- אני מאוד מתלבטת לגבי המשך עבודתי ומתחבטת לגבי שינוי כיוון בעבודה (משהו אחר לגמרי, כנראה פתיחת עסק שקשור בילדים), אבל במקביל גם נמשכת לחינוך הביתי.
מה עוצר אותי? אני יודעת שזה נשמע שחוק, אבל המשכנתא P-: בעיקר (אנחנו משלמים שתי משכנתאות, כבד מאוד)
וגם הפחד שיהיה לי קשה למצוא עבודה (למרות שאני לא מתה על העבודה שלי ולא רוצה לעבוד בשום עבודה משרדית, אבל זה מה שהכרתי משחר ילדותי ואני מתקשה לחשוב על דברים אחרים שגם ישאו משכורת נחמדה לצידם). אין לי בעיה עם "חוסר הגשמה" כי ברגע ששמו לי את התינוק הסגלגל הבוכה חרישי על בטני- ידעתי שזו ההגשמה העצמית שלי (-:
איך מסתדרים כלכלית? עד איזה גיל מחנכים בחינוך הביתי? האם זה לא מקשה על ההתמודדות בבית הספר- למי שדילג גם על גן חובה? האם יש כאלו שממשיכות עם זה גם בגיל בית ספר (טאבו מחשבתי שלי שבית ספר זה חובה, אבל אני די נחרדת מהרעיון, לאור בתי הספר, מערכת החינוך, התלמידים הפרועים, המורים האדישים, האלימות, הסמים ועוד- למרות שלא כולם כאלו, בוודאי).

עד כאן בתור התחלה. נעים לי מאוד לקרוא כאן- מקוה שיהיה לי זמן להיות פעילה כאן (למרות שאני עוד לא מכירה את כל רזי הפורום (-:)

יום כתום,
מרב

מרב , ברוכה הבאה.
תמשיכי לקרא פה ,תתחילי בשינויים קטנים רק מה שמתאים לך ולא מפחיד מדי ,
שינויים גדולים אפשר לעשות גם במדרגות קטנות ובפרק זמן .
אני עצמי איפהשהו בתוך תהליך כזה כבר כמה חודשים , נהנית מכל מדרגה ולא ממהרת , כי הבשלות של כל שלב כזה , מחשבתי ויישומי חשובה כדי שיבוא ממקום מחובר מנכון .

עד איזה גיל מחנכים בחינוך הביתי?
כרצונך.
שנה - שנתיים - חמש - שמונה עשרה...

איך אפשר עד גיל 18? אני שואלת ברצינות- אני עוד יכולה להבין את גילאי הכיתות הראשונות, א', ב'- אבל איך ממשיכים לגילאי החטיבה, התיכון? זה לא קצת... איך להגיד- קצת יותר מדי, לא? יש מישהי שעושה את זה?

יש מישהי שעושה את זה?
כן. בארץ, בינתיים, מעטים (יחסית).

אני עוד יכולה להבין את גילאי הכיתות הראשונות, א', ב'- אבל איך ממשיכים לגילאי החטיבה, התיכון?
באותו אופן: מאפשרים לילד לשאול, לחקור, ללמוד, להתענין וכו' ומלוים אותו בתהליך.
את מוזמנת לרכוש מוסף חינוך ביתי, יש בו הרבה הרהורים ובספורים של משפחות "כאלה".

ד"א - לשאלתך למעלה. "חינוך ביתי בגיל הרך" לא שונה, בעיני, מ"להשאר עם הילד בבית". הכל שאלה של הדרך/התוכן שיוצקים.

מרב, תציצי בדפים תלות כלכלית בחינוך ביתי ו-מימון חינוך ביתי, וגם בדיון על רמת חיים.
לגבי איך אפשר בגיל בי"ס -- בדפים על מדור לימודים.
וחוץ מזה, ברוכה הבאה!

טוב, אני לא בטוחה שזה מתאים לכאן, אבל אני חייבת לפרוק לפני שאגיע לנקודת הרתיחה.

ביום חמישי בערב החלטתי שאני מתפטרת. דיברתי עם בנזוגי, והוא שיודע כמה אני סובלת במקום עבודתי- הסכים ללא הנד עפעף. אנחנו יכולים להצטמצם. כתבתי גם שאנחנו חושבים על פתיחת עסק, וזו עוד נקודה לחשש. במהלך הסופ"ש פתאום התחילו לעלות כל מחשבות, התחבטויות, התלבטויות וחששות.

ההרגל: אבל אני חומרנית (מילה גסה, אני יודעת) ויודעת שצריך כסף, הרבה כסף גם סתם לחיות, ללמוד, לקנות. בכל זאת- משכורת של כמה אלפי שקלים אינה מבוטלת... ומצד שני, מה היא החומרנות והמשכורת לעומת האושר בלהיות עם בני? למה לסבול יום שלם בציפיה לשלוש מקסימום ארבע שעות איתו לפני שהוא הולך לישון? חיכינו לו כ"כ הרבה, למה אני צריכה שאחרים יגדלו לי אותו (בעיקר שאני כבר הרבה זמן לא מאושרת מהמשפחתון שלו)
המוסכמות מבית: גדלתי בבית שבו שכיר זה עוגן קיומי, מקום עבודה הוא לשנים רבות ועבודה זה MUST. מרגישה שהן להתפטר והן להפוך לעצמאית אלו שני קירות שאני צריכה לשבור בתוך עצמי. מרגישה שהתפטרות בלי לחשוב על מקום עבודה הבא (בתור שכירה כמובן) זה כמעט חטא. מרגישה שללכת להיות עצמאית זה כמעט התאבדות. פוחדת לעשות את שניהם.
ומה עם בני- יש לי סבלנות עצומה ואני מאמינה עמוק בפנים שאני יכולה, אבל בכל זאת, חושבת- האם אספק את כל צרכיו? האם אעמוד ב"חינוך ביתי" לאורך זמן? האם אינני גורעת ממנו דבר נחוץ כמו חברת ילדים? האם אני עושהאת הדבר הנכון (הבטן זועקת כןןןןןןןןןןןןןןןןןן, המוח אומר- רגע, בואי נחשוב על זה)

ופתיחת עסק- האם תגרע אותי ממנו? האם אוכל להמשיך להיות איתו במקביל? האם יש מי כאן אשר בעלת עסק אבל משלבת עם גידול ילדיה?
לחץ חברתי- פחות מטריד אותי, למרות שאין לי ספק שזה יגיע-גם-יגיע.

אני עולה על גדותי ממחשבות. רוצה לעשות את הדבר הנכון. חוששת לטעות, חוששת להתחרט. חוששת להתפטר ואז להרגיש כמו מי שנפל מתהום ושכח את המצנח בבית. רוצה להיות כבר אחרי ההחלטה, השלווה שתבוא אחרי זה.

אני פליטת הייטק - אמנם פוטרתי ולא התפטרתי אבל בדיעבד הייתי צריכה להתפטר הרבה לפני שזה הגיע לפיטורים, גם אני סבלתי כל רגע ונקרעתי מהרצון להיות בבית עם הילדים, מאז הפיטורים אני כבר כמעט שנתיים בבית עם עמרי כששתי הילדות הגדולות יותר ממשיכות כרגיל במערכת החינוך רק בלי התוספת האיומה של צהרונים והסעות וזה ממש חיים אחרים, המצב הכלכלי נשאר סביר ציצמנו מותרות אבל בסה"כ ההפרש לא כל כך גדול ממה שהיה קודם כיוון שבערך רבע משתי המשכורות הלך אז למטפלת ובנוסף ירדו לנו מאוד ההוצאות על רכב, בגדים ותחזוקת הבית ולמרות שבהתחלה היתה עליה בסיכומו של דבר גם ההוצאות השוטפות של הבית (חשמל טלפון וכו') לא גדלו כמעט כך שעם כמה ויתורים על הוצאות מיותרות (למשל מנוי לקאנטרי בשבילי שממילא כמעט ולא נוצל) הגענו תוך כמה חודשים לאיזון ואנחנו שומרים על פלוס בחשבון.
אני חושבת שכשנמצאים בפנים המחשבה על לצאת ממעגל העבודה נורא מרתיעה ומפחידה אבל כמי שנמצאת בחוץ אני יכולה להגיד שלי ולמשפחתי זה עשה רק טוב וכרגע אין לי שום חשק לחזור למירוץ המטורף בטח שלא להייטק וגם לא לדברים אחרים. ועבור ההגשמה העצמית שלי אני עוסקת בהדרכת הנקה וזה בהחלט מספק.

מרב,

בין ההרגלים והמוסכמות שאת "סוחבת" אתך יש כמה מעיקים במיוחד. למדו אותנו שכל החלטה כאן בעולם הזה היא בשביל הנצח. למדו אותנו שלפני ש"מזיזים אצבע" כדאי לברר את כל ההשלכות של הארוע, לסגור את כל הקצוות, לייצר מציאות חדשה ושלמה עוד לפני שעושים את השינוי.

ובכן,
זה לא הכרחי ומוחלט.

השינויים שאנחנו עושים בחיינו הם לא בהכרח בשביל הנצח. אפשר לעשות היום צעד אחד ובעוד שבוע ,או חודש, או שנה להתחיל ללכת לכיון אחר כי ראינו שלא מתאים לנו. זה לא נכון כי יש רק הזדמנות אחת בחיים. תמיד אפשר להתחיל מחדש, תמיד אפשר ללמוד משהו, ולעיתים מסתבר לנו שבכלל מעניין אותנו משהו אחר לגמרי ממה שהתרגלנו לחשוב.

לכי לאט, לאט.

התחילי בשינוי אחד. תרגישי אותו (את השינוי), תחיי אותו, תני לו לצמוח, כמו ילד. נסי לראות מה הוא מביא לחייך. איזה עוד שינויים, תובנות, רצונות, משאלות, אהבות.

את כל השאלות שאת שואלת כאן וממלאות את תודעתך - שאלי את החיים בעצמם, תני להן (לשאלות) לגעת במרחב החיים החדש שאת יוצרת בעבור עצמך, והיי קשובה. התשובות יגיעו.

כה לחי.

מרב אני מזמינה אותך ל בלוג החיים בבית , נכתב שם עכשיו משהו בהשראתך. תודה.

(הכוונה לקטע האחרון בדף, בקשר לחדר העבודה).

שיחות- קראתי והתרגשתי והזדהיתי. כמה נכון. התקיעות הזו, ניסיון ללכת "מסביב" לדברים, כשאנחנו לא מקדישים מחשבה למה שנמצא במרכז ומזיז ומסובב אותנו- האם הוא נחוץ.

רציתי לספר שביום שני ניגשתי לבוסית שלי ועשיתי משהו שבאמת לא האמנתי שאעשה- זה מרגיש לי ממש כמו סוג של התאבדות. בעצת בנזוגי לא הודעתי ממש על התפטרות אלא אמרתי שקשה לי ואני שוקלת עזיבה (הסבר: בני, בן חודשיים וחצי, יונק בלבד, אינו מקבל בקבוקים, אינו אוכל דבר. מאז שהיה בן חצי שנה ונכנס למשפחתון אני נוסעת מדי יום בצהריים למשפחתון להניק אותו וחוזרת לעבודה. הבוסית שלי מקבלת את זה, אבל אני מחסירה המון שעות וכמובן שאין לי חשק או אנרגיות להשלים). היא אמרה שאולי ינסו למצוא לי אופציות אחרות (היה דווקא נחמד לשמוע שרוצים שאשאר, חייתי בתחושה בשבועות האחרונים שעוד שניה מפטרים אותי).

בינתיים אני מלאה במחשבות- החששות פתאום אוחזים (כמה צפוי, אחרי שהעזתי ועשיתי את הצעד הראשון), איך העזתי לטלטל סדרי עולם ולהתפטר (ואולי תמורת המשכורת אוכל להמשיך לסבול שם עוד?) הציפיה לקראת מה יהיה...

מתחזקת מקריאה כאן (שוב, זה צעד ענק מבחינתי, שונה כ"כ מהנורמה סביבי). מתרגשת לקראת העתיד, כמעט לא מאמינה שעשיתי צעד לקראת מה שאני רוצה.

חיזקי ואימצי (-:

עשיתי את זה:
התפטרתי (-:
זה מרגיש לא יאומן, כאילו שברתי את חומת ברלין.
ואם חששתי שאתחרט לאחר מעשה- בכל יום שעובר אני מקבלת חיזוקים למה שעשיתי.
נותרו לי עוד כחודשיים של עבודה, לקראת האביב אני אחגוג את חג החירות שלי (-:

מזל טוב{@ !!
חג שמח, כבר מעכשיו!
וואו, איזה אומץ.
איזה חיזוקים, למשל?

בהצלחה!

ראשית מחברותי שתמכו ואמרו כמה אומץ צריך לעשות כזה דבר (נכון, אבל לא חשבתי על זה, המועקה היא זו שהניעה אותי)
שנית, דברים שקורים בעבודה עצמה. כיוון שזה לא כוס התה שלי, אני שוכחת לעשות דברים, שוכחת מה לעשות, לא יוזמת דברים- וזה עולה לי ביוקר P-: השבוע , בכל פעם שתפסתי את הראש ונזכרתי במשהו ששכחתי לעשות הבנתי שזה לא שאני דפוקה (טוב, קצת (-;) אלא שזו דרכו של הראש שלי להגיד לי שזה לא המקום שלי...

מרב זו מרב א. שתיהן אני. אני פשוט מסתבכת באופן מציק עם ענין הדף האישי.

בהצלחה!

להיות בבית זו ההגשמה העצמית שלי.
עוד בהריון כבר הייתי בטוחה שכשהתינוקת תגיע לגיל 3 חודשים היא תושאר עם סבתא שלה ואני אחזור במרץ ללימודי התיזה. רק כשהיא היתה בת 9 שבועות והתחלתי לפתח דיכאון עמוק על זה שאנחנו נפרדות ככה, ומה לי ולמעבדה בשלב זה של חיי, חדרה ההכרה לליבי|L|.
לא מעניין אותי ללמוד כרגע. הלימודים והמחקר נראים לי כבזבוז זמן יקר (הזמן שלי כאן עם ליה) וגם- לא מושך אותי- שום נושא לא נראה לי שווה דיו בשביל להפסיד זמן ליה.
לא מעניין אותי להתעסק בפרנסה בכלל.
צר עולמי כעולם נמלה (וזה לא עצוב בכלל) ורחב עולמי כמו האהבה הענקית שממלאת כל חלקה בליבי|L|.
אני לא מטפסת על הקירות. לא משעמם לי. אין לי רגע דל.
כל יום עובר וחולף ונצבר, כל לילה מתעטף סביבנו כמו שמיכת נוצות רכה. טוב לי.
לא אגזים כשאומר כי - מעולם לא היה לי טוב יותר.
סיימתי י"ב ומיד הייתי בקד"צ. סיימתי קד"צ ישר לטירונות ושירות צבאי. סיימתי צבא הישר לעבודה אינטנסיבית כמדריכת טיולים, חרשתי את הארץ הזו ומאחורי עדת זוועטוטים (לא שגיאת כתיב) מצווחים ומורתם הלחמניה. התחנפתי לנהגי אוטובוס כדי שיכניסו אותנו לשבילי עפר מלאי בורות, כדי שיפעילו את המזגן בחום ויחממו בקור. השקעתי הון על נעלי הליכה טובות ("טכניקה" אם מישהי תוהה) והייתי כמו השבלול עם תרמיל וכל ביתי בתוכו. לא נחתי לרגע|H|.
שלוש שנים עבדתי מראשון עד חמישי עם תלמידים. שישי-שבת הדרכתי מבוגרים וטיולי משפחות. המושג- שבת בבוקר היה עבורי 5 בבוקר בתחנת האיסוף עם תרמיל על הגב וחמישה ליטרים של מיים.
חסכתי את הכסף הדרוש לי ללימודי תואר ראשון והתחלתי ללמוד. לא נפשתי, לא נחתי. סיימתי לימודיי בהצלחה וישר נרשמתי לתואר שני.
זו היתה שנה נהדרת.
אני והבטן ההריונית שלי הלכנו לקורסים בשלווה ובנחת. אבל עדיין לא הברזתי כמעט (חוץ מכל מיני סקירות ובדיקות ומשבוע 33 הייתי בשמירת הריון בבית). השמירה היתה לי חוויה איומה. שיעמם לי בטרוף. לא מצאתי שום סיבה שבעולם להאריך את חופשת הלידה מעבר למתוכנן, ובפגישות עם המנחה שלי (שכמובן בא אלי) רקמנו את תוכנית ההמשך.
הלידה, בשבוע 40, היתה לי רק הפסקה. אחרי הלידה עוד קראתי אמרים וסיכמתי.
לאט לאט למדתי לנשום. לנשום איתה, לישון איתה, לחגוג את העירנות.
התחברתי לעצמי, לנשיות שבי, לאמהות שבי, לכוחות האדירים.
אני מרגישה שזו ההגשמה העצמית שלי.
ואני מאושרת.

שליחה על ידי יפעת* » 06 מאי 2004, 10:51

ענבלי - ממש מעורר השראה!
תודה

אוי. זה כלכך יפה.
כלכך מרגש.

מקסים!

שליחה על ידי נועה* » 06 מאי 2004, 17:28

מזדהה עם כל מילה

ענבל איזה יופי. כל כך משמח. ושלם. מרגש כל כך. תודה.

אני מתחילה לחשוב. הילדה בת שנה וארבע, ויש בי צורך לחשוף אותה לעוד מידע, לפתוח בפניה עוד דלתות, היא צמאה לידע ושותה כל טיפה בשמחה ובשקיקה.
הומסקולינג כן. אנסקולינג לא.
הומסקולינג עם מערכות שיעורים מובנות, או אולי נושא לתקופה, כמו שעושים בבית-ספר. למשל- עכשיו, לכבוד החורף- לקחת את נושא החורף וללכת לכל מיני כיוונים:

שלכת, עלים נושרים
גשם, שלג, ברד, רוח, רעם, ברק. תופעות טבע שקשורות לחורף.
שירי חורף
בגדי חורף: מעיל, מגפיים, נעליים, גרביים, צעיף, כפפות

צריך הרבה אומץ בקהילה שלנו לקום ולהגיד
אני מתנגדת ל unschooling
אני אעשה Home-schooling לילדיי.
אתחיל לכתוב כאן בדף, ואתם מוזמנים ל
הגיב, לבנות רעיונות, תכנים, מערכים, שיעורים וחוויות. חינוך ביתי מגיל אפס, אבל
חינוך

ענבל, השאלה היא איך את מתכוונת לעשות את זה.
בין לעזוב את הילד לנפשו שיעשה מה בא לו בלי שום יד מכוונת ובלי שום התערבות (שזאת לא ההגדרה ל unschooling לפי תפישתי) ובין ללמד אותו ממש עם שיעורים מסודרים והכל - יש הרבה דרכי ביניים.
אפשר לחשוף את הילד למגוון מיומנויות ותחומי ידע גם בלי לשים לזה כותרות. אם זה חלק מהחיים שלך זה יהיה שם.

האם החורף הוא חלק מחייך?

החורף הוא חלק מחיי. לטייל בחוץ, לראות עלי שלכת, לראות את הנמלים מתארגנות לקראתו. הגשם, הסוגים, הטיפות. מה לובשים וארגון הארון לחורף- יש הרבה דרכים "ללמוד" את הנושא, לאו דווקא בשיעורים פרונטלים מעוררי חלחלה.
מהי ההגדרה לאנסקולינג מבחינתך?

המממ... אני אחשוב על זה בנדודי שינה הקרובים (מן הסתם הלילה

) ואענה לך;

~רוצה להזכיר שכל הנושאים שהעלת עולים מאליהם גם באנסקולינג
> תמונה של אמא מחבקת שני ילדים וחברה ברעמים <~

טוב, אנסקולינג אני לא.
היום אני והילדונת דיפדפנו יחד בספר תמונות"חיות חווה".
אני אמרתי את שם האוביקט והקטנה חוזרת אחרי, ואם זו חיה- אני גם מוסיפה צלילים והקטנה- מחקה. אח"כ היא הסתכלה לבד בספר, אמרה את השמות וחיקתה את הקולות.
זו הוראה. אבל עם הרבה הנאה!

_היום אני והילדונת דיפדפנו יחד בספר תמונות"חיות חווה".
אני אמרתי את שם האוביקט והקטנה חוזרת אחרי, ואם זו חיה- אני גם מוסיפה צלילים והקטנה- מחקה. אח"כ היא הסתכלה לבד בספר, אמרה את השמות וחיקתה את הקולות._
אה, וזה אסור לעשות בחינוך ביתי?
טוב, אז אני פורעת חוק (-:

בניסוח אחר: מעולם לא שמעתי שיש חוק בחינוך הביתי שאסור לשחק עם ילדים במשחקים, לקרוא איתם ספרים, ללמד אותם את הקולות של החיות (מה שאגב מציל אותנו בנסיעות, במיוחד אם מתחילים להתבדח ולהגיד: איך האריה שואג? הב-הב! ואיך הפרה גועה? מיאו! מיאו! [כן, אני עד כדי כך "חינוכית" שאני מקפידה ללמד גם את שמות הקולות, כי אני אלרגית ל"איך עושה פרה?"), לקרוא איתם תנ"ך עם פירושים ולדון בהיבטים הרגשיים, ההיסטוריים והמוסריים של הסיפור, לעשות איתם חוברות חשבון של מט"ח (או שהם יעשו בעצמם ורק יבואו להראות איך הם בחרו לצבוע או להדביק) או כל דבר אחר.
לוטם מרווני , אני פשוט חוששת שיש לך מושג קצת, איך לומר, בעצם, שונה משלי, על "מהו חינוך ביתי" .

כנראה שאת צודקת, בשמת!
אני מתייחסת לחינוך ביתי מדגם "למידה לאין שיעור" כאל אי-למידה ואי חשיפה לחומרים בכלל. מה שלא בא מהילד- לא נפתח בפניו. זה מצב סוגר, לדעתי. לעומת חינוך ביתי מדגם home schooling שבו יש חשיפה יזומה לחומרים ונושאים, לאו דווקא מבחנים ושיעורים ממוסדים דמויי בית ספר אבל לשחק עם הילדים, לשיר שירים, לקרוא ספרים, לעשות דברים שפותחים בפניהם סקרנות ודלתות ללמידה.
ועוד מיומן הלמידה שלנו:
לפנות ערב לקחתי בריסטול וצבע פנדה אדום, והראתי לילדונת איך אני מעבירה קו ומציירת. מיד התיישבה לצידי על הרצפה, עיגנה את הדף ע"י ישיבה על גביו, וביקשה "אוק"(ירוק). ציירה לה ביד אחת, אח"כ לקחה צבע פנדה אחר ובמקביל ציירה עם שתי ידיה. עברה ככה שעה רצופת עונג, בה שמות הצבעים החלו מתארגנים זה בצד זה, ואני מעבירה את הצבע המבוקש. שני האהובים: דום (אדום) וכמובן אוק (ירוק). אחר כך היא התנהלה בבית בעודה אוחזת את היצירה בשתי ידיה, מצחקקת בהנאה ומשוויצה לפני אביה. "צור" (ציור) היא אומרת, מרימה את הדף ומתרגשת. איזה כייף

אני מתייחסת לחינוך ביתי מדגם "למידה לאין שיעור" כאל אי-למידה ואי חשיפה לחומרים בכלל
טוב, זה לא מדויק. בעיקר אי חשיפה לחומרים בכלל.
הילדים נחשפים לכל-מיני.
אישית, אני לא אוהבת דברים (מוצרים יעודיים: משחקים, חוברות) דידקטיים מדי, אבל ברור שגם אני מראה, מציגה בפניהם, מציעה להם, מספרת, ולא רק מחכה שהם יגידו לי "אמא, יש היום גשם! איך קוראים לגשם הראשון?" (זה מאתמול, שטרחתי לנקוב בשמו הפרטי של דוד יורה)

מה שכן - אני מחכה להזדמנויות.
למשל: הם כל היום רוקדים. אני לא מפריעה להם בהצעת צעדים. אתמול היינו בחתונה, וכן למדנו יחד לרקוד כמו הקהל.

> אין בדברים אלה התחיבות שלא יכנסו לבית שלנו מוצרים של מט"ח. <

אני מתייחסת לחינוך ביתי מדגם "למידה לאין שיעור" כאל אי-למידה ואי חשיפה לחומרים בכלל.
לא הבנתי מדוע.

אבל לשחק עם הילדים, לשיר שירים, לקרוא ספרים, לעשות דברים שפותחים בפניהם סקרנות ודלתות ללמידה.
ומה לדעתך עושים ב"אנסקולינג"?

לעומת חינוך ביתי מדגם home schooling שבו יש חשיפה יזומה לחומרים ונושאים, לאו דווקא מבחנים ושיעורים ממוסדים דמויי בית ספר
אז ההגדרות שלך הן פשוט הגדרות פרטיות, וחבל שלא תדעי מה המקובל בעולם.
דווקא יונת שרון הסבירה יפה את הנושא באתר שלה, שיש אליו קישור מהדף שלה.
בעיקרון: מה שאת עושה הוא "חינוך ביתי חופשי" לגמרי מקובל.
התפיסה שתיארת כאילו היא חינוך ביתי חופשי לא מוכרת לי משום מקום. היא דומה להגדרה שלי ל"הזנחה" יותר מאשר ל"גידול ילדים".
home schooling הוא בדיוק השם הרשמי ל"שיעורים ממוסדים דמויי בית ספר" - רק בבית, כשההורה הוא המורה, לרוב האמא.
זה מאוד נפוץ בארה"ב. הם ממש יושבים כל בוקר, בשעות קבועות ללימודים, על השיעורים עם ספרים וחוברות וגם ממלאים מבחנים שהאמא בודקת ועוד כל מיני פעילויות מובנות.

אוקיי

תודה על ההבהרות, בשמת!

ולסיכום: המשיכי בדרכך זו (-;

אגב חוברות מט"ח: מסיבות מקצועיות, יש לי הנחה ענקית בחנות של מט"ח, ולכן אני מזדמנת לשם לפחות פעם בשנה.
יצא לי לדגום כמה וכמה חוברות, בטווח רחב של נושאים, חלק יותר, חלק פחות.
יש חוברות ממש נחמדות, בעיני, ולעומתן חוברות שלדעתי אינן מתאימות לילדי חינוך ביתי. לכיתות א (מה שקניתי בשנה שעברה) יש חוברות עם מדבקות וגזירות, שגרמו הנאה מאוד גדולה לבתי. לאחייני קניתי את כל הרשימה של כתה א' (הוא הולך לבית ספר) ואחרי שבדקתי את כל החוברות, קניתי לבתי את הבודדות שידעתי שהיא תאהב.
השנה הלכנו יחד לקנות לאחייני, והיא בעצמה התבוננה בחוברות ובחרה את אלה שהיא רוצה.
היא לא רצתה חוברת על שרטוט מפות, שדווקא בעיני נראתה מאוד יפה ומעניינת (-:
היא מאוד נלהבת לעבוד בחוברות שלה. ולמה לא? גם אני אהבתי תמיד לעשות חוברות עבודה. יש כל מיני משימות כיפיות, מציירים, פותרים חידות, צובעים, ממלאים ריבועים במספרים ובאותיות (אני עד היום נורא אוהבת למלא שאלונים D-: ).

מה שכן, ראיתי שלבתי (7) יש נטיה לפספס את הרגע שבו כבר בעצם אין לה יותר סבלנות וריכוז.
לכן החלטתי גם פה לאמץ משהו מ-פליי ליידי : את שעון העצר, הטיימר.
אני שמה את השעון על 5 דקות, והיא עובדת בחוברת, לצדי, עם עזרה כשהיא מבקשת (היא אוהבת שאני עושה איתה, זה מין בילוי אמא-בת בשבילה, כמו להקריא לה סיפור). אם בצלצול היא עדיין מלאת סבלנות וריכוז ומבקשת להמשיך, אני שמה על עוד חמש דקות - ודי. עוברים למשהו אחר: חוברת אחרת בנושא אחר, סיפור, או, במקרים רבים, האח הקטן מספק לנו מייד עיסוק חלופי שלא בחרנו בו... P-:

לדעתי ההבדל העיקרי בין שיעורים לבין לימוד לאין שיעור הוא בידיעת התוצאה מראש. בשיעורים, יש חומר ידוע ומטרות ידועות לשיעור, ובסוף השיעור יש ידע שהילדים אמורים לדעת אותו. לעומת זאת בלימוד לאין שיעור לא יודעים מראש מה נדע אחר כך. הדוגמא של איסוף עלי שלכת היא מתאימה מאוד, כי אין לדעת אם נתענייין יותר ברטיבות שלהם ובדרך בה הם מתפוררים, בצבעים שלהם, בצורת הצינורות שלהם, בסוגים שלהם, או שבכלל נעזוב אותם ונצפה שעה וחצי בחלזון.

יש רצף שלם בין תכנון מראש של השיעור ושל מה שאמור להכנס לראשם של הילדים, ובין למידה חופשית לחלוטין לפי נטיות לבו של כל ילד. כתבתי על זה בתשובה לשאלה באילו שיטות הוראה משתמשים בחינוך ביתי

יש רצף שלם בין תכנון מראש של השיעור ושל מה שאמור להכנס לראשם של הילדים, ובין למידה חופשית לחלוטין לפי נטיות לבו של כל ילד
אכן! ואיזה כיף, יונת, שנכנסת סוף סוף לדיון! חסרת לנו!

אני, למשל, גיליתי שהבת שלי מאוד אוהבת פעילויות "לימודיות". היא מאוד נהנית מהן. היא אוהבת לעשות אותן בחברותא - לאו דווקא עם אמא, אבל לא כל כך לבד. היא אוהבת שמקריאים לה ספרים, או להקריא למישהו או לקרוא ביחד, היא אוהבת לעשות חוברות מכל מיני סוגים (גם כאלה שמחלקים בעיתוני ילדים, שקיבלנו מכל מיני) - אבל ביחד, היא אוהבת שאני קוראת איתה תנ"ך ומסבירה ומפרשת ויש לנו שיחות היסטוריות ופילוסופיות ובלשניות על כל מיני דברים שעולים, תלוי בפרק, וכן הלאה.

אבל לי אין תוצאה שחשובה לי, אין מבחן, יש התבוננות (כלומר, אני שמה לב מה קל לה, במה היא מתקשה, מה היא אוהבת, מה היא יודעת) אבל היא נובעת מתוך עניין בה ובתהליך הלימוד ולא מתוך חרדה לאיזה תוצאות (מה שיש לאבא שלה ולכל שאר המשפחה, שכל הזמן מנסים לבדוק אם היא "כבר יודעת" או אם היא "עומדת בקצב של בני גילה" ולא "מפסידה חומר").

אני רואה, למשל, שבמקרה של בתי, היא אוהבת וזקוקה לפעילויות האלה, והיא אוהבת וזקוקה לא לעשות אותן לבד, והיא אוהבת וזקוקה להנחיה והדרכה - אבל קשובה, כזאת שתדריך אותה בדיוק כמו שהיא רוצה, כמה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה (בניגוד לנשמות טובות אחרות, שמנסות לדחוף אותה לאיזה הישג, או להכריח אותה ללמוד משהו שלא מעניין אותה באותו רגע). ואני גם רואה, שהיא זקוקה לי שאלמד אותה בהדרגה לזהות מתי היא בעצם איבדה את הריכוז וצריך להפסיק (לזה הטיימר עוזר).
אני רואה, למשל, שכאשר אמא שלי עושה איתה פעילות כזאת (אפילו יושבת להתאמן איתה בפסנתר), היא מאוד שמחה בהתחלה - אבל מהר מאוד נוצר מצב שבו היא נעשית עצבנית ומאבדת כל עניין וריכוז, ואמא שלי חושבת שהילדה "לא יודעת כלום".
אני רואה איך הלחץ העצום של הציפיות שאמא שלי משדרת ("תביני, תשיגי, תצליחי, תעשי ה-כ-ל, תסיימי את כל המשימה, בהצטיינות, תוכיחי את עצמך") "מכבה" את הבת שלי במהירות אדירה, וכל הסקרנות והיצירתיות וההנאה שלה מהלימוד נעלמים ומתנדפים כאילו לא היו מעולם.

כלומר, "החינוך הביתי החופשי" מורכב משני צדדים -
מצד אחד הורה קשוב (הוא השני, אבל התחלתי בו כי הוא הקל) - ומצד שני הילד, שהרבה פעמים קובע לנו בעצמו איזה סוג של "חינוך" הוא רוצה. זה לא משהו שאני קובעת. אני גם יודעת שהבן שלי שונה מאחותו הגדולה. הוא טיפוס אחר, והוא לומד בצורה אחרת. החוכמה היא, כרגיל, להקשיב לילד.
אני אתן עוד דוגמא:
אמא שלי ישבה והקריאה לילדה סיפור. בסיפור צץ משהו, שפתאום גירה את דמיונה של בתי והיא התחילה לנהל עליו דיון שלם עם שאלות חכמות, רצה לצייר אותו, ותיכף רצתה לעשות הצגה בריקוד על הדבר הזה. אמא שלי לא היתה מסוגלת ליהנות מההעשרה הזאת ומההתלהבות הזאת ואפילו (לשיטתה) "לנצל" אותה למטרות לימודיות - מפני שהיא היתה כל כך "מכוונת למטרה" ותקועה בקטע ש"אבל צריך לגמור את הסיפור, בואי, אנחנו קוראות סיפור". אז קראנו סיפור! ועכשיו עברנו לנושא "עונות השנה" או "השעון" או "דגלים של מדינות מסביב לעולם" או לא חשוב מה!

"לגמור את השיעור" ו"להתרכז בנושא של השיעור" - אלה לא ערכים ב"חינוך ביתי חופשי".
החינוך הביתי החופשי הוא כמו הנקה: הילד קובע ומודיע מתי, איך, כמה, מתי מפסיקים, ואחרי כמה זמן ממשיכים. והרי זו אחריותו! זו הקיבה שלו שקובעת! זה המוח שלו שמנווט!

עיקר שכחתי:
הילד מחליט מתי וכמה לינוק - אבל חייבת להיות שם אמא מיניקה, שגם נוכחת, וגם קשובה, וגם מאפשרת!
האמא נמצאת (בחינוך ביתי לא רק אמא, כל אחד יכול להניק), החלב נמצא (חומר לימוד זמין), ואמא קשובה מבינה מתי התינוק או הילד צריך לינוק - ומתי להפסיק. היא לא הולכת לפי לוח זמנים, השעון, הממסד (אחות טיפת חלב?) או הספר - היא הולכת לפי התינוק.

היא הולכת לפי התינוק.
אהבתי. זו ממש הארה חשובה. תודות.

בשמת,
יופי של תיאור! אני צריכה להזכיר אותו לעצמי מדי פעם, כשאני מתקרצצת על הנכדים...

היא אוהבת שאני קוראת איתה תנ"ך.

בשמת, איך הגעתן לזה שאת קוראת לה תנ"ך?
איך היא נחשפה לזה?
אני , למשל, לא רואה את עצמי מקריאה לבן שלי סיפורים מהתנ"ך .. יותר נכון -זה אפילו לא עלה על דעתי..

אמא אדמה, אני אוהבת את התנ"ך, תחומי ההתמחות האקדמיים שלי קשורים בהיסטוריה, ומבחינתי התנ"ך שייך למשהו שהוא חלק מחיינו כמשפחה וכבני העם שלנו והמורשת שלנו (במיוחד משפחתי ומשפחת בעלי, אנשי העליות הראשונות).
לכן אני בחרתי לתת מקום לתנ"ך בביתנו.
זה משהו שאני חיה אותו ושחשוב לי, ולכן אני מזכירה אותו בהרבה הקשרים. זה עולם האסוציאציות שלי, כשנוסעים בארץ אני אזכיר דברים מהתנ"ך, ומאז שהתחלתי לחשוב על חינוך ביתי (בתור תשובה לעצמי על הדאגה "אבל אם היא לא תלמד תנ"ך בבית הספר - איך היא תדע?") הבנתי שאם התנ"ך חשוב לי, באחריותי להקנות אותו לילדי שבחינוך ביתי.
כמו שמשפחה דתית בחינוך ביתי מלמדת כמובן את התפילות וכל המנהגים. כי זה חלק מהחיים.
בתי מאוד אוהבת לקרוא איתי בתנ"ך. מצידה אפשר לקרוא כל יום פעמיים שלוש ביום... לצערי, אנחנו לא קוראות מספיק (התוכנית שלי היתה "כל יום") גם בגלל הקטן שמפריע, וגם בגלל דברים אחרים.
את יכולה לקרוא יותר בהקשר הזה במאמרון שכתבתי לעלון "באופן טבעי" והתפרסם מחדש בספר מוסף חינוך ביתי : "אני מערכת החינוך" . נדמה לי שאני מסבירה את זה שם.

אני , למשל, לא רואה את עצמי מקריאה לבן שלי סיפורים מהתנ"ך .. יותר נכון -זה אפילו לא עלה על דעתי..
אז?
זה היופי בחינוך ביתי. כל משפחה בוחרת לה את מה שמתאים לה.
את יכולה להגיד "אני לא מתחברת לתנ"ך" ולהמשיך בדרכך. מה רע?
אין "תוכנית לימודים" חובה בחינוך הביתי, את יודעת...

זה כמו שאני אשב עם הילדה שלי לקרוא יחד ספר בישול...
(וזה בטח יקרה)

זה כמו שאני אשב עם הילדה שלי לקרוא יחד ספר בישול...
אותך לשלטונות האנסקולינג! (-;

_איך הגעתן לזה שאת קוראת לה תנ"ך?
איך היא נחשפה לזה?_
להבדיל מבשמת, אצלי בחיים אין לתנ"ך מקום משמעותי. ובכל זאת מצאתי את עצמי קוראת לילדי ממנו או מספרת להם בע"פ את הסיפורים. לא כל יום, אבל מדי פעם זה קורה. זה פשוט חלק מהדברים שמקיפים אותנו כאן בארץ ונתקלים בהם שוב ושוב. מספיק שפעם בכמה התקלויות כאלה הילד יתעניין וישאל כדי שהוא לא ישאר בור גמור.

איך הגעתן לזה שאת קוראת לה תנ"ך?
אבא שלי אוהב לספר שכשהייתי ילדה קטנה הייתי נוהגת לבקש ממנו לעיתים קרובות להקריא לי לפני השינה את הסיפור על הרוח שמרחפת על פני המים... זה היה אחד הסיפורים האהובים עליי (למי שלא מזהה - פרק א' בבראשית).
למרבה ההפתעה, בבגרותי עשיתי תואר ורבע במקרא.

שלום לכולכן,
הייתי רוצה להוסיף על ההתלבטויות בבחירה בחינוך הביתי - את ההתלבטות האישית שלי. החשש שלי הוא שהרצון שלי לעזוב את העבודה ולעבור לחינוך הביתי נובע יותר מחוסר שביעות רצון מהחיים המקצועיים שלי ופחות מהרצון של הילדים. כרגע שניהם במערכות והם מרוצים למדי. כשהעלתי בפני הגדולה (5 וחצי) את האפשרות של חינוך ביתי היא ענתה: בסדר, אבל אני רוצה להשאר בגן - אולי רק במקום כיתה א' (ולמען ההבהרה היא מצפה בקוצר רוח לכיתה א' כבר מגיל שנתיים - תמימה). האם זה הוגן "להפיל" עליהם את התסכול המקצועי שלי?

להבדיל מבשמת, אצלי בחיים אין לתנ"ך מקום משמעותי. ובכל זאת מצאתי את עצמי קוראת לילדי ממנו או מספרת להם בע"פ את הסיפורים.
כנ"ל. ממליצה על "סיפורי התנ"ך", מקבץ סיפורי התנ"ך מקוצרים לילדים עם תמונות צבעוניות.

החשש שלי הוא שהרצון שלי לעזוב את העבודה ולעבור לחינוך הביתי נובע יותר מחוסר שביעות רצון מהחיים המקצועיים שלי ופחות מהרצון של הילדים.
ענבל, אולי את צריכה שינוי בתחום המקצועי ולאו דווקא חינוך ביתי?

ממליצה על "סיפורי התנ"ך", מקבץ סיפורי התנ"ך מקוצרים לילדים עם תמונות צבעוניות.
דפנה, אני חולקת עליך. לדעתי עדיף לקרוא מהתנ"ך ללא פירושים, ולהסביר כשיש צורך. בתור משהי שאוהבת מאוד תנ"ך אני מזדעזעת מהפירושים המוטעים (שלא לומר מסולפים) שמופיעים בספרים כגון זה, הן בתמונות והן בטקסטים. השפה המקראית מאוד יפה, ואני מאמינה שהחשיפה לעברית המקראית בגיל צעיר תרמה לאהבתי אותה אז והיום.

ספר לא רע: שישה סיפורי תנ"ך לילדים: שמשון הגיבור, משה במצרים, תיבת נח, ועוד כמה. [הוצאת כינרת]
יש בו שילוב טוב, לדעתי, בין ציטוטים מהמקרא לבין שפה "רגילה".
אני מספרת לילדים שלי את סיפורי התנ"ך ללא ספרים, פשוט מספרת להם. וגם לפעמים נעזרת בספרים כמו הספר הנ"ל. יש לנו אפילו כמה קלטות וידיאו (טוב, אני לא בחינוך ביתי, מותר לי...).
קודם כל אני רוצה שהם יכירו את הסיפורים. בגיל קצת יותר מאוחר הם יהיו יותר בשלים לדעתי להקראה מהתנ"ך.
אני גם משתדלת לדבר על התנ"ך עצמו - מתי התרחשו הסיפורים האלה, איפה, מה זה "מלכים", מה זה "שופטים", איפה זה "מצרים", מה זה "גן עדן" ועוד ועוד. אין סוף. וברור שאני מתאימה את השיחה לגיל של הילד (7.5 ו 4.5).

אני מזדעזעת מהפירושים המוטעים (שלא לומר מסולפים) שמופיעים בספרים כגון זה, הן בתמונות והן בטקסטים.
ליזה, את צודקת שצריך לשים לב טוב, יש הרבה דברים ממש גרועים.

אני מספרת לילדים שלי את סיפורי התנ"ך ללא ספרים, פשוט מספרת להם.
בדיוק. אני לומדת מזה המון (מלספר). איכשהו, כשהאחריות להובלת הסיפור היא עלי, אני מגלה בו דברים שקודם לא שמתי לב אליהם. (וחוץ מזה אני מגלה כמה הרבה אני לא זוכרת...)

לדעתי עדיף לקרוא מהתנ"ך ללא פירושים מסכימה, והספר שאני מדברת עליו הוא ללא פירושים. אבדוק שוב את שם הספר ואציין אותו פה.

והספר שאני מדברת עליו הוא ללא פירושים
מה זאת אומרת? רק ציטוטים מהתנ"ך?

מה זאת אומרת? רק ציטוטים מהתנ"ך?
בדיוק ככה. מעין פרקים נבחרים. כולל תוכן עניינים לפי סדר הסיפורים : בריאת העולם, נוח והמבול, ועוד כמה עשרות סיפורים.

שם הספר הוא "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים", נסדרו ע"י נ. קורן, התמונות צויירו ע"י נ. דיופורט, והמהדורה, שימו לב : 1961. ענתיקה רצינית.

ויש לי גם הסבר לא בדוק לאיך הספר הזה מצא את דרכו לביתם של זוג ניצולי שואה (ז"ל) ובנם יחידם (אבא שלי) שהיה בשנה ההיא בן 11 : הם היו צריכים לקנות תנ"ך לילד לבית הספר, וכעולים חדשים שהעברית אינה שגורה בפיהם, זה מה שהם מצאו בחנות, לפי הציורים

. ובזכות זה הנין שלהם מקבל שיעורים בתנ"ך מגיל שנתיים, ממש כמו ב"חדר", בפולניה.

יש ספרי לימוד מוצלחים, בעיני. אנחנו קוראים ב'בראשית לילד' שמשהו הוריש לנו, אבל יש הוצאות שונות. הטקסט ללא שינויים ובשוליים יש 'תרגום' למילים קשות ותמונות. אני מקריאה את המקור (בימי שישי שנחה עלי הרוח, הילדים תמיד שמחים ומוכנים) וחוזרת על מילים שלא הבנתי בשפה מוכרת (בכ(ו)פר - בזפת).

חזרה לחיים.
משיחה עם סטודנטית היום לגבי חנ"ב הרצתי כל מיני מחשבות, כתגובה לביקורתיות הקשורה ל"מה עם הידע, איך היא תצבור ידע".
הבנתי שעבורי יש כמה כללים, אני לא יודעת אם הם נכונים לכל אחד-

מידע שאני מחפשת לבד ומוצאת לבד ומעניין אותי- נשאר. ואז הופך לידע.
מידע שנכפה עלי, בין אם בישיבה בשיעור ובין אם בדרך אחרת, בה לא אני בחרתי להחשף אליו- נשאר רק אם הוא מעניין אותי. סתם האבסה בחומר- לא תופסת. איך אומרת סבתא? נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה.
הידע אינו המטרה, הידע הוא רק כלי. כך גם החוכמה. המטרה אינה להיות "חכם" אלא להשתמש בשכלך ובאינטואיציה ובכל הכלים שהם את- בכדי לחיות באופן הטוב ביותר עבורך.

אנחנו ממשיכים לנו ב"גן אמא", שני ילדים ואמא אחת.

הי לוטם

בדיוק היום חשבתי עליך ועל הדף הזה.

אנחנו עכשיו בלימודי "חגי תשרי". אני שרה את השירים והילד נהנה להשוות בין גרסת השירה שלי לבין שני דיסקים עם שירים בעיבודים שונים. הבעת הפליאה על פניו כשהוא שומע עוד ורסיה של "שנה חלפה שנה באה" ומזהה שז אותו השיר, אבל קצת אחרת, משובבת נפש. < מותר לציין שהוא מעדיף שאני אשיר... מאשר קלטת?>

אנחנו מוצאים תמונות וקולות של שופר באינטרנט , וגם יש לנו שופר בבית. אתמול כשקנינו דבש הוא נזכר בדבורים שעטות על החמניות שלנו בכל בוקר.

הבוקר הוא התישב לידי וביקש "סיפור מפרשת השבוע", מאד מעניין, כי אף פעם לא סיפרתי לו "סיפור מפרשת השבוע". אולי הרעיון בא לו משום שאהובי ואני לומדים בכל שבת אחה"צ.
בקיצור, מסכימה אתך מאד (הרי הדוגמאות), קשה לי לדמיין שבגן הוא היה מתלהב ככה מחגי תשרי.

מותר לציין שהוא מעדיף שאני אשיר...
קראתי "מיותר לציין"

עכשיו אני אמא לקטנה בת שנה וכמעט ארבעה חודשים
הקטנה נמצאת אצל מטפלת בביתה
אני ובעלי עובדים משרה מלאה
המטפלת קצת עובדת איתה אבל לא כמו בגן
אני מוטרדת מנושא ההתפתחות
אני כמובן עובדת איתה גם אחרי העבודה וגם משתדלת בסופי שבוע, אבל נראה לי לא מספיק
מה אתם עושים בגיל כזה בבית על מנת לעודד התפתחות של מוטוריקה עדינה וכו'?
כבר חשבתי ללכת לחנות לציוד לגני ילדים ולבדוק מה יש שם
אנחנו עובדות קצת עם מדבקות והתחלנו גם לצייר בטושים
כמו כן, פאזלים מעץ
עצות מבעלי או בעלות ניסיון יתקבלו בברכה
אני קצת מוטרדת ויש לי רגשות אשם שהיא לא בגן, כאילו אני מעכבת את ההתפתחות שלה

שליחה על ידי רוני* » 30 מרץ 2010, 21:52

מה אתם עושים בגיל כזה בבית
הפרעוש בן שנה. הוא עושה המון דברים שמפתחים אותו. למשל:

מקפיד להרים כל פירור מהרצפה (מפתח מוטוריקה עדינה ואחיזת פינצטה, וגם עוזר קצת בניקיון)
סוחב איתו באופן קבוע כפית ברחבי הבית, ומתופף איתה על כל מה שרק אפשר (מפתח קביעות אובייקט, התמדה, וקצב אישי. כמו כן מלמד אותו על תגובות של חפצים ואנשים לתיפוף בעזרת כפיות, ואילו קולות זה מוציא מהם)
מתאמן בבריחה מאמא, במיוחד בזמן שאמא רוצה לפשפש אותו, כולל עליה וירידה נמרצת במדרגות (מוטוריקה גסה, שיווי משקל, פיתוח מודעות עצמית ורצון אישי)
בורר אפונים מהצלחת ואוכל רק אותם וחס וחלילה לא את הגזר (פיתוח מוטוריקה עדינה ואחיזת פינצטה, פיתוח הבדלה בין צבעים ומרקמים, ובחירה אישית)
רוקד לצלילי מוסיקה (מוטוריקה גסה, פיתוח אוזן מוזיקלית)
מפטפט ומדבר עם סובביו וגם עם עצמו (מפתח מיומנויות שיחה ודיבור, מרחיב אוצר מילים)
מרוקן ארונות מטבח מתכולתם ומפזר את התכולה ברחבי הבית (מפתח קביעות אובייקט נחבא, מתאמן במציאת מקומות הולמים לחפצים, מתאמן בהוצאה והכנסה של חפצים המפתחת קשר עין-יד ומוטוריקה גסה ועדינה כאחד)

שאני אמשיך?

רוני ,
את זה גם אצלנו עושים
אבל אתם עושים משהו יזום?
חומרי יצירה וכו'?
תודה

שליחה על ידי רוני* » 30 מרץ 2010, 22:03

לא ממש, לפעמים אם יוצא ככה מידי פעם... אבל לא לחוץ לי על זה בכלל. להשקפתי זה לא מה שיפתח אותם, כל היצירות הללו. מעדיפה שילמד מהחיים האמיתיים, זה מפתח לא פחות. אם אנחנו מבשלים, אנחנו משתפים אותו. אם אנחנו עובדים בגינה - כנ"ל. הולכים לקניות, הוא איתנו ורואה איך בוחרים ירקות ואיך משלמים ואיך מדברים עם אנשים... אם יש בוץ או חול או אדמה או מים הוא מתנסה במרקמים, ונהנה מהחיים

יש משהו בתרבות שלנו שגורם לנו לחשוב שאם לא "נעשה דברים עם הילד" כל הזמן במכוון, הוא לא יתפתח או יהיה מעוכב... אני חושבת שזה כל כך שגוי ולא נכון.

לדעתי את קצת השתגעת, הולכת. את עושה בערך מה שאני עושה עם בת 5, כשבא לי.

לדעתי את קצת השתגעת, הולכת. את עושה בערך מה שאני עושה עם בת 5, כשבא לי.
גילוי נאות, הולכת אמא קונבנציונלית, אוחזת היא ובעלה בתארים שניים מדעיים, מאמינה בהשכלה מסודרת ומשתמשת בחיתולים חד פעמיים.

מבקשת רשות מציבור המשתתפות לשנות את שם הדף ל"חינוך ביתי מלידה" ולא מגיל אפס. למה אפס??

הולכת, (עניתי לך גם בדף אחר), גם אני אמא קונבנציונולנית עם תארים (וגם בעלי) וגם אנחנו משתמשים בחיתולים חד. (כשמשתמשים)

הגדולים שלי בחינוך מוסדר (לא מי יודע מה מסודר...), ובכל זאת, בגיל שנה וקצת, בגנים אין להם מה להציע חוץ מביביסיטר עם מעט התייחסות ולחץ פיזי מתון לאכילה משותפת ושינה משותפת...

בלה, למה בעצם? בד"כ חנ"ב מגיל 5. קודם לכם לא נחשב חנ"ב.

לוטם, נכון, אבל מפתיחת הדף, מדברים שכתבת, עולה, כי ההחלטה על חינוך ביתי, מתחילה עוד טרם המפגש עם מערכת החינוך. זאת אומרת המפגש של הדור הבא, עם מערכת החינוך. תמיד יש את המפגש שלנו ההורים עם מערכת החינוך, על פיו אפשר להסיק מסקנות...מסכנות... והוא לא בכרח משקף את המפגש של הצאצאים עם אותה מערכת עצמה.

עולה, כי ההחלטה על חינוך ביתי, מתחילה עוד טרם המפגש עם מערכת החינוך
לא תמיד, ולא בהכרח. אצל חלק מהמשפחות (כמו אצלנו למשל) אחת הסיבות המרכזיות לבחירה בחינוך ביתי היא דווקא המפגש שלנו ושל צאצאינו עם מערכת החינוך, והמסקנות שהסקנו עקב כך, ולדאבוני גם נזקים וכל מיני "גליצ'ים" שלוקח הרבה מאוד זמן להתגבר עליהם

אולי במקרה של לוטם ההחלטה עלתה קודם ליישום, אבל במקרים של משפחות רבות אין זה כך.

בלה, למה בעצם? בד"כ חנ"ב מגיל 5. קודם לכם לא נחשב חנ"ב.
מה שאני אומרת בכלל לא קשור לחינוך ביתי. אין גיל אפס, זה מה שאני אומרת.
חינוך ביתי מלידה, או חינוך מיינסטרימי מלידה, חינוך בלי גבולות מלידה, חינוך אנתרופוסופי מלידה.... וגו'.

אני מתנגדת באופן עקרוני לשינוי שם הדף.

ההודעה הפרסומית נמחקה. מיכל אנא קראי ולמדי אודות מדיניות פרסום באופן טבעי

הו. איזה מזל שלא השתנה שם הדף. חיפשתי את חינוך ביתי מגיל 0, אחרת לא הייתי מוצאת אותו, רק כדי לקשר לדיונים בחינוך ביתי בפייסבוק.