לצאת לאור סיפור לידה

[פרח_בית*]

כותבת פה את כל סיפור הלידה. שהתחיל ב מקום לנשום והמשיך ב חיים חדשים

---

אז נחמה קטנה, אני לא מדמיינת ולא מגזימה.
וחוץ מזה, המצב לא משהו.

אתמול היה לי מצב רוח נוראי ממש ממש. שנים אני חושבת שלא הגעתי למצב כזה.
בכי בלי הפסקה, ממש חוסר יכולת להחזיק את עצמי. הכל נראה שחור.

בערב אחרי שיחות עם בעלי הצלחתי קצת להירגע.
היו קצת כאבי בטן, אבל לא משהו שלא היה קודם.
ישנתי, די גרוע כרגיל אבל לפחות עד מאוחר.
היום לא היה מעולה, אבל עבר סביר.
כל היום היו מן בריחות שתן, שנראו לי בצבע קצת יותר כהה, אבל חשבתי שאולי לא שתיתי מספיק, או שאולי יש דלקת בשתן.

בערב התחילו קצת כאבי צירים, מהסוג שהיו כבר בעבר, אבל בסביבות 9 הם התחילו לבוא כל 10-20 דקות, והבנתי שמשהו השתנה.
בעשר בערך הייתי בשירותים והייתה הפרשה שנראתה לי קצת ורדרדה אבל לא הייתי בטוחה.
בפעם הבאה שהלגתי לשירותים כבר היה קצת דם.
מיד התלבשנו לצאת (עד אז עוד אמרתי לעצמי שנחכה קצת לראות אם הכאבים לא מפסיקים, והתלבטנו אם ללכת לבי"ח או לטרם).

הצלחתי להיות יחסית רגועה. אמנם קצת בכיתי ונלחצתי, אבל לא הגעתי להסיטריה.
די קוויתי שכשנגיע לבי"ח הצירים יפסיקו כמו שקורה תמיד...

אז זה לא קרה. המשיכו לבוא.
הדופק בסדר, אני מרגישה תנועות.
הדימום לא התגבר, אבל המשיך ככה קצת מדי פעם.
האחות בדקה פתיחה. פתיחה 1 מחיקה 80%.

הרופא עשה אולטרסאונד.
אורך הצוואר 30 (שזה נחשב תקין, אבל ביום רביעי היה 38).
ביקשתי שיבדוק כמות מי שפיר.
יש מיעוט מים.
עשה בדיקה פנימית ולא הצליח להבין אם אכן יש ירידת מים.
עשה סטיק (שמסתבר שהוא יקר ולכן לא עושים אותו כברירת מחדל...).
יש ירידת מים.

אז אינפוזיה לנוזלים, זריקה להבשלת ריאות, אנטיביוטיקה לוריד ובכדור.
ואישפוז במחלקה. מעכשיו עד הלידה. שנקווה שתהיה כמה שיותר רחוקה.

אז כל הקריאה וההכנות והרצונות שלי.. נראה שייגמר במשהו הרבה פחות טבעי...
אם מיליון בדיקות וליווי רופאים. נראה לי שבטח גם יהיה קיסרי, אבל מפחדת לשאול אם יש בכלל סיכוי שלא.

לא ממש מצליחה לעכל שאני לא חוזרת הביתה בינתיים ועוד פחות מזה את זה שהלידה בטוח תהיה מוקדמת והשאלה היא רק כמה...

---

(05.02.2019 02:55):
לפחות בינתיים החוויה כאן ממש בסדר.
אחות במיון הייתה נחמדה (בניגוד לפעם שעברה)
הרופא היה שקט כזה, והיה צריך לשאול שאלות כדי שיסביר, אבל ענה על הכל וסך הכל נעים ומכבד.
כל הבדיקות, הפנימיות והזריקות והמחט שתקועה לי בוריד כואבים ומעיקים, אבל לפחות ההרגשה הכללית סבירה.

אח"כ עלינו למחלקה. החדר הפתיע אותי לטובה. נקי ומסודר ומרגיש צדדי ושקט. יש ספה וכורסא נוחה.
טוב לבעלי , אם מישהו מאיתנו היה מסוגל לישון כרגע...

הוא קצת מנמנם מדי פעם.
אני לא בכיוון בכלל...

---

(05.02.2019 03:04):
כשעלינו למחלקה הצירים הפסיקו קצת. היו פעם בחצי שעה בערך. עכשיו תכופים יותר, כל 5-6 דקות.
האחות באה שוב לבדוק פתיחה, לא השתנה הרבה.
קיבלתי עוד נוזלים ואני ממשיכה לתזמן צירים.
מחזיקה אצבעות שהנוזלים יעזרו והצירים יתרווחו קצת.
שנצליח להחזיק פה עוד איזה שבוע, שבועיים, חודש...
שיגדל ויתחזק עוד קצת בפנים.
שיצטרך כמה שפחות זמן בפגיה.

מדברת איתו שיישאר בפנים.
מתנצלת על איך שהייתי אתמול. דיברתי ממש לא יפה ואני מרגישה מאוד רע עם זה.
אומרת לו שיישכח מזה ונחזיק יחד כמה שאפשר.

מאוד מפחדת שהוא יהיה מחוץ לגוף שלי, ולא אוכל להיות צמודה אליו.

ומצד שני חייבת להכין את עצמי לאפשרות הזאת.
שהיום או מחר תהיה לידה.
שהוא ייצא, ויהיה בפגיה איזה חודש. וננסה להיות איתו ולהיצמד אליו כמה שרק נצליח.

כל הזמן הייתה לי במאחורה של הראש האפשרות הזאת. שיש ירידת מים מוקדמת, שיהיה אישפוז ארוך. או לידה מוקדמת.

אבל לא באמת חשבתי על זה, לא האמנתי שזה יכול לקרות.
חשבתי שזה עוד אחת מההגזמות שלי, שאני מרגישה חזק מדי, יותר מדי, נלחצת מכל דבר קטן.

והנה זה כאן. כבר לא רק בראש שלי.

העדפתי כשזה היה רק בראש שלי...

---

(05.02.2019 04:50):
מצליחה לנמנם קצת בין ציר לציר.
הם מעירים אותי, כל 6-8 דקות.
די עקביים, אבל לא מתקרבים יותר מזה בינתיים.
לפעמים כואבים ממש ולפעמים יותר רגועים. זזז
פיציק זז בבטן.
בימים האחרונים הוא הרבה. אתמול הוא זז ממש המון ותהיתי אם זה בסדר.
אבל בשילוב עם המצב רוח הנוראי, שבדיעבד ברור לי עד כמה היה הורמונלי וכמה קשור למה שקורה עכשיו, לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי ללכת לבית חולים.
וזה גם לא היה כל הזמן, מדי פעם כן נח, או שזז רגיל. אז אמרתי לעצמי שהכל בסדר.

לפי הרופא הוא לא במצוקה או משהו.
האולטסאונד והמוניטור תקינים.

הלוואי ואצליח לשמור אותו עוד בפנים.
שאני אבלה את החודש הקרוב במיטה במחלקה, במקום שהוא יבלה אותו באינקובטור...

הלוואי והוא יהיה חזק ובריא.
כל כך דואגת לו.

[פרח_בית*]

מרגישה צורך לכתוב את חווית הלידה עצמה, מבחינתי ומבחינת הגוף, בלי קשר לעובדה שהקטנצ'יק יצא מוקדם.

כמובן שזה השפיע מאוד על מהלך הלידה, אבל משלב מסויים זה היה כך רק מבחינת הצוות הרפואי, ופחות מבחינתי. כלומר אני לא חוויתי "לידה מוקדמת" אלא פשוט נתתי לגוף שלי ללדת אותו כמו שהרגשתי לנכון.

ואני מאוד שמחה על זה. שלמרות כל הקושי, חוויתי לידה. שבמובנים מסויים הייתה מאוד התערבותית ורפואית, ובמובנים אחרים כן הצלחתי לנהל אותה בעצמי.
ובסופו של דבר, למרות שלא הייתי כותבת את הלידה הזאת ככה מראש, היו בה המון אלמנטים שכן רציתי מראש/תכננתי/קראתי עליהם.

בהמשך אכתוב יותר אולי גם על הצד השני, הקשה יותר. ההתמודדות עם המצב שנוצר. הקושי והפחד והכעס והאכזבה.

[פרח_בית*]

אז כתבתי על האשפוז במחלקה. על התקווה שנישאר שם כמה שיותר.
כבר הכנתי רשימת ציוד שבעלי יביא לי למחרת לאשפוז ארוך.

כל הלילה כמעט ולא ישנתי, רק בערך שעה וחצי של נמנומים וביניהם התעוררתי מכל ציר.
הצירים המשיכו להגיע בהתמדה, בתחילה כל 6-7 דקות , ולאט לאט התרווחו עד 10 דקות.
אולי בזכות הנוזלים שקיבלתי - כל הלילה הייתי מחוברת.
כל הליכה לשירותים הייתה מסורבלת, עם העמוד של האינפוזיה.

בבוקר נגמרו הנוזלים, והצירים התחילו להצטופף חזרה, והגיעו אפילו ל4 דקות ביניהם.
במקביל התחילו להיות כואבים יותר.
את רוב הצירים העברתי בשכיבה על הצד.

הרגשתי שאני עייפה מדי כדי לזוז, וגם לא רציתי לקדם את הלידה, העדפתי שהצירים יישארו לעבוד על "ריק".
בהתחלה זה היה ממש בסדר, אבל ככל שהם התחזקו כבר לא ידעתי איך להתמודד איתם.

במהלך הלילה השתדלתי לתת לבעלי לישון כדי שייצבור כוחות. התמודדתי עם הצירים לבד וקמתי כמה פעמים לשירותים. הוא ישן בערך 3 שעות, עד שהצירים הפכו כואבים יותר.

בסביבות 8 קראנו לאחיות. הן חיברו אותי למוניטור. היה קשה לתפוס דופק בשכיבה על הצד, וגם הצירים היו כואבים כל כך שכבר התקשיתי להתמודד. לחץ בבטן ובגב.
האחות הראתה לבעלי נקודה בגב ללחוץ עליה וזה באמת עזר קצת. בכל ציר הוא לחץ וזה הקל.
אחרי לא מספיק זמן של מוניטור הייתי חייבת לשירותים, העפתי את זה ממני ונכנסתי.

היה לי הרבה פיפי ואחריו הרגשתי שאני חייבת להתרוקן. הייתי הרבה זמן בפנים, הרגשתי הקלה.
חזרתי למוניטור, צריך להתחיל מחדש ולא לזוז. האחות קצת "נוזפת" בי.
אני חושבת שבשלב הזה נכנסתי שוב לשירותים והיו יציאות יותר רכות.
בשילוב עם הכאבים של הצירים, והבחילה החזקה, על סף הקאה, בכל ציר, די הבנתי שאני יולדת היום ואין לי ממש איך לעצור את זה.
אמרתי לבעלי שיתכונן גם...

נוזלים לא יעזרו, וגם לא התקוות והחלומות שלי. ומפה קצת שיניתי גישה מבחינת התמודדות עם הצירים. כבר לא משהו שאני מנסה להעביר ולהפסיק, אלא משהו שצריך להתמודד איתו.

למרות המוניטור המקרטע, עם המון "חורים" בדופק, ירדנו למיון יולדות לבדיקת פתיחה.

[פרח_בית*]

ציפיתי ל4-5. בבדיקה היא הרגישה 1.5 עם מחיקה 90-100. כלומר, מעט מאוד התקדמות מהלילה.
אמור לשמח אותי בהתחשב במצב, אבל בגלל שהבנתי כבר שאני הולכת ללדת זה היה די מאכזב, כי הכאבים נהיו בלתי נסבלים.

הכניסו אותי למתחם חדרי הלידה, לחדר שבדקו אותי בו בלילה.
בדרך אני חייבת לשירותים, זה לוקח זמן כי יש צירים באמצע ואני עוצרת מלא.
נשענת על בעלי בעמידה. מאוד סובלת.
מנסים לזרז אותי לשכב במיטה כי חייבים מוניטור.
אני לא מסוגלת ומתעצבנת עליהם.

היו בחדר שתי מיילדות ושני רופאים, שכל הזמן התלבטו ביניהם על המצב.
המון פעמים נאמר המשפט "פתיחה רק 1.5 אבל היא מאוד כאובה". גם הצירים במוניטור לא היו משכנעים מספיק כנראה, ודי הרגשתי שהם חושבים שאני קצת מגזימה. סף כאב נמוך או משהו...
לא משהו שלא חוויתי מרופאים בחודש האחרון...

נתנו עוד נוזלים לוריד, ומגנזיום שאמור לעזור למוח של העובר במקרה של לידה.

בדקו המון דברים כדי להבין האם מתחילה לידה פעילה, או שבעצם לא ואפשר להחזיק ככה עוד זמן (ימים/שבועות), או שאין לידה אבל צריך ליילד בגלל מצוקה עוברית.

פה מתחיל החלק הקשה בלידה.
אחת המיילדות מתעקשת שאחליף לחלוק בי"ח כרגע!, משום מה לחוצה על זה. ואני כאובה ובקושי מצליחה לזוז. בעלי ואמא שלי מלבישים אותי כאילו אני בובה.

בדקו פתיחה, כאבי תופת באמצע ציר.
אני צועקת עליהם, לא יכולה לסבול את זה יותר.
לחצו על הבטן עם המוניטור כדי למצוא דופק.
התעקשו שאשכב על הגב, ואני לא מסוגלת....
כל רגע תוקעים לי על האצבע מד סטורציה והוא מטריף אותי.
כל ציר כואב כל כך, אני לא יכולה יותר. צועקת, מתחננת שיפסיקו.
הם אומרים שחייבים.
אני מבינה שזה הולך עוד להיות ארוך, כי כמעט ואין התקדמות.
אין מצב שאני עומדת בכאב כזה במשך שעות ברצף.
מתחננת לאפידורל. אני עוד רגע מתה.

אי אפשר אפידורל, כי לא יודעים אם יש לידה.
(כלומר, לי ומיילדת ברור. לרופאים פחות...).
צריך לראות אם יש התקדמות ואז יגידו לי מה עושים.
איך אני אשרוד עד אז??

[פרח_בית*]

בשלב הזה המיילדת המלאכית שלי, היחידה שמתייחסת לכאב שלי ברצינות ומבינה מהתחלה שיש פה לידה, מצליחה לעזור לי לשכב על הצד כשקולטים טוב את הדופק שלו.
לא בטוחה מי דאג לזה אבל כולם יוצאים מהחדר. כנראה היא.
היא מכבה לי את האור.
מביאה לי קרח, כי בגלל המגנזיום יש לי גלי חום מטורפים ואני מרגישה שאני נשרפת.
נעה בין להצמד לקרח לבין להעיף אותו ממני כשלא יכולה יותר.

בעלי לידי, לוחץ על הגב ונותן קונטרה בכל ציר.
הצירים לאט לאט מתרווחים קצת ויש לי אוויר לנשימה ביניהם.
אני מנמנמת. פותחת לרגע עיניים בכל ציר, וכשהוא נגמר עוצמת חזרה.
אמא שלי גם יוצאת לדעתי, הולכת לקנות להם משהו לאכול ולשתות.

ופה נכנסת למצב שתהיתי אם אצליח להגיע אליו בלידה, של ניתוק מוחלט מהחוץ.
נמצאת בתוך הגוף, בין נמנום לכאב.
בכל ציר חצי מתעוררת, מדייקת את המגע של בעלי, נושמת עמוק ומצליחה להעביר אותם.

כבר לא מרגישה שחייבת אפידורל. אני מתמודדת.
יכולה לעבור את זה.
מפה הכל קצת מעורפל, חסרים לי המון פרטים.

בשכיבה על הצד יש בעיה. בכל ציר רואים ירידת דופק. למורת רוחי מזיזים אותי, על הגב ואז לישיבה.
אני שוב סובלת.
אבל כבר חצי מנותקת.
כואבת אבל לא שמה לב מה קורה בכלל.

[פרח_בית*]

הרופאה בודקת פתיחה.
כמעט אין התקדמות.
אני לא מאמינה.
ופתאום, רגע זה 4, ואז 6, ו8.
פה אני לא סגורה מה קרה. אולי היא מתחה וקידמה את זה קצת, כי ראתה שזה הכיוון ולא רצתה שנתמהמה.
אבל זה לא הרגיש כואב או בכוח, הרגיש שהגוף היה שם.
שמשהו נפתח.

סוף סוף גם הרופאים מבינים שזאת אכן לידה, והיא קורת עכשיו.
אין סיכוי לאפידורל, מאוחר מדי.

אני די אאוט אבל מבינה שאני צריכה איכשהו להתמודד עם זה.
כמעט כל הזמן עם עיניים עצומות, בקושי יודעת מה קורה אבל יש לי מושג כללי.

[פרח_בית*]

מעבירים אותי לחדר לידה.
בעלי צמוד אליי, אמא שלי אחראית לקחת את כל הציוד (תיק, נעליים, הבגדים שלי...)
אני פותחת רגע עיניים לראות לאן הגענו.
רואה לידי מיטה ריקה ומבינה שרוצים שאעבור אליה, אבל לא ברור לי איך זה הולך לקרות...
איכשהו גילגלתי את עצמי אליה.
כל הזמן מעודדים אותי ואומרים כל הכבוד.
אני שומעת את זה בחצי אוזן.
כאילו שיש לי ברירה...

הכאבים נהיים חזקים כל כך.
מרגישה לחץ למטה.
מבינה שזה הראש שלו לוחץ שם, אבל לא מאמינה שאצליח לעשות שום דבר בנידון.
צועקת שלוחץ לי, כואב לי.

עד שהם מתארגנים סביבי יש כמה רגעים שאני חצי על הצד, ובעלי תומך לי ברגל. זה נוח לי ועוזר בצירים.
אבל הם מתעקשים שאשכב על הגב בגלל המוניטור.
מתקשים לאתר את הדופק.

זה קשה ואני סובלת.
אבל מבינה שהוא עומד לצאת.
המיילדת המקסימה והרופאה המציקה מסבירות לי ללחוץ כשאני מרגישה ציר.
אני נוטה להוציא אוויר, והן אומרות לנפח את הבטן וללחוץ כאילו אני בשירותים. לא לצעוק, רק ללחוץ.
2-3 צירים כאלה אני לא מצליחה.
פשוט כלום לא נלחץ.

המיילדת מנסה לאפס אותי.
אני פותחת רגע עיניים, קולטת חדר מלא אנשים.
די בשוק, אבל מחליטה שאני לא יכולה להתרכז בהם כרגע ומסיטה מבט. מקשיבה לה וסוגרת מיד חזרה.
היא מסבירה לי מה לעשות.

אני מרגישה לחץ ומתאמצת מאוד לעשות מה שהיא אמרה. זה קשה אבל אני מרגישה שזה מצליח. משהו זז.
כולם מעודדים אותי.

הם לוחצים לי עם המוניטור על הבטן. אני שומעת שהם לחוצים.
"זה רק דופק אימהי".
לא מאתרים את הדופק שלו.
אני חייבת להוציא אותו.

לוחצת ולוחצת. מרגישה התקדמות אבל זה לא מספיק.
פתאום כאב חד. לא מבינה מה קורה.
מסתבר שהם חותכים אותי.
הרופאה לחוצה להוציא אותו ולא מאמינה שאצליח.
משכנעת את המיילדת לחתוך. אני רואה שהיא לא רוצה.

עוד חתך ועוד.
המיילדת מעודדת אותי ללחוץ, אני שומעת שהרופאה לחוצה שאין דופק, ואני חוששת שיחליטו על ואקום או משהו.
מבינה שאני חייבת להצליח עכשיו.
אוספת את כל הכוחות שלי, ובעידוד המיילדת לוחצת הכי חזק שמצליחה.
אני חושבת שהראש בחוץ. לוחצת עוד קצת והוא יוצא.

[פרח_בית*]

רוצה לראות אותו, מבקשת מאמא שלי את המשקפיים, מהר.
הרופאת ילדים לחוצה לקבל אותו, מזרזת אותם שיחתכו את חבל הטבור.
אני רואה אותו לשבריר שנייה.

לוקחים אותו לשולחן בצד.
כנראה הוא בסדר.
מראים לי אותו לרגע והוא עולה למעלה. בעלי הולך איתו, מבטיח להישאר צמוד אליו.

[פרח_בית*]

אני נשארת עם המיילדת ועם אמא שלי.
היא לוחצת לי קצת על הבטן ואני מוציאה את השליה בשתי לחיצות בערך.

הרופא בא לתפור אותי.
לא נראה לי הגיוני לתת לו לגעת שם אבל אין ברירה.
מזריק חומר אלחוש. הזריקה כואבת.
התפרים כואבים.
אני מתה שיפסיק כבר.
לוקח חצי שעה או יותר, לא יודעת.

אחר כך המיילדת מנסה לעזור לי לסחוט קצת חלב.
אני לא מצליחה לבד והיא עוזרת.
זה כואב מאוד ויוצאות בערך 3 טיפות.

היא שואלת אם התכוננתי ללידה, כי זה נראה שיש לי ידע. אמרתי שקראתי הרבה.
אני מבינה שההתלבטות על קורס הכנה ללידה לא הייתה סתם. הקריאה המרובה כנראה הספיקה לי.
גם אם תוך כדי לא הייתי מרוכזת בכלל, בדיעבד אני יודעת לזהות את השלבים השונים, וגם תוך כדי הבנתי מה פחות או יותר קורה.

מתנדבת נחמדה מביאה לי תה עם סוכר.
אמא שלי מציעה לי כריך. אני לא רעבה אבל לוקחת ביס. ועוד אחד ומסיימת את כולו.

המיילדת שואלת אם אני צריכה לשירותים. אני אומרת שלא.
קמה בכל זאת לשירותים ולהתקלח.
לא ממש מרגישה צורך, לא הזעתי יותר מדי.
רוצה כבר לראות אותו.

אין לי נעלי אצבע. אין לי תחתונים להחלפה. אין לי כלום.
התיק לחדר לידה נשאר רשימה בטלפון שתכננתי להכין בעוד חודש.
אמא שלי שוטפת את הריצםה במקלחת וחטאת.
אני הולכת לשירותים ויוצאות ממני כמויות של דם.
מתקלחת עם הסבון של הבית חולים.
לובשת תחתוני רשת שהמיילדת מביאה לי וכותונת בית חולים. זה דווקא נוח יחסית.

מגיעה הרופאת ילדים להסביר לי קצת על המצב.
אני מקשיבה אבל קצת מתקשה להתרכז. המון מידע ואני רק רוצה להגיע אליו.

המיילדת לוקחת אותי לחדר על כיסא גלגלים.
יאללה נו.

אמא שלי לוקחת אותי לראות אותו.
3 וחצי שעות אחרי הלידה אני פוגשת אותו פעם ראשונה.
הוא מלא מכשירים, העיניים שלו נפוחות.
אין לי מושג מה עבר עליו.
אני מסתכלת עליו ובוכה.

מפה כבר לא ממש זוכרת מה קרה.
אולי כתוב במקום לנשום?

[פרח_בית*]

אז לולו נולד ב11:00, 1.650 ק"ג.
לידה נרתיקית. לא בדיוק מה שתכננתי, אבל יכל להיות יותר רחוק מזה...

הייתי מוותרת על המוניטורים, מד הסטורציה, הלחצים על הבטן, מיליון הבדיקות, הפנימיות, הרופאים הלחוצים, ההכרח לשכב על הגב, החתכים.

על יותר מעשרת האנשים שהיו בחדר - 2 רופאים, 2 מיילדות, רופאת ילדים, שתי סטאג'ריות שעמדו והסתכלו (מאיפה הן הגיעו פתאום??), אמא שלי, בעלי, אני ולולו (על האחרונים כמובן לא הייתי מוותרת בשום, מצב...).

אני לא הרגשתי את הפחד על לולו במהלך הלידה. ידעתי שזה מוקדם. ממש מדי. אבל גם ידעתי שאני הולכת להוציא אותו. והרגשתי שהוא בסדר. בהתחלה כי הוא זז ואח"כ, פשוט ידעתי.

אז יכל להיות יותר נעים, אולי הייתי מוצאת דרכים טובות יותר להתמודד עם הכאבים אם היו נותנים לי לזוז קצת...
אולי היה אפשר להימנע מהחכתים בתנוחה נורמלית ויותר ואם לא היו מלחיצים אותי ללחוץ.

אבל בסוף יצא לו לולו קטן וחמוד, בריא ושלם וחזק ממש ביחס למצב.
וזה כי הכי חשוב.

[פרח_בית*]

בדיעבד, הירידות דופק היו בגלל שחבל הטבור היה כרוך לו מסביב לצוואר.

עוד יותר בדיעבר, הירידת מים כנראה הייתה בגלל GBS.
לקחו תרבית אחרי הלידה. לא ממש טרחו לעדכן אותי בתוצאות ושמעתי את זה בחצי אוזן.
לולו קיבל אנטיביוטיקה ליתר ביטחון, ואחרי יומיים ראו בבדיקות שהכל בסדר והפסיקו.

מסתבר שאמורים לראות GBS בתרבית שתן. ולא ראו באף אחת מאלף התרביות שעשיתי בחודש האחרון.
בתרבית האחרונה יצא "פלורה מעורבת". הרופא שלי לא התרגש אבל בעיקרון הייתי צריכה לחזור עליה. אבל עד שהייתי עושה אותה ומקבלת תשובה, לולו כבר היה בחוץ.
עוד לא הבנתי אם היה משהו לעשות בנדון במקרה שהיינו מגלים את זה קודם.

לבעלי היה קשה לגלות את זה.
היה לו קל יותר לחשוב שלולו פשוט רצה לצאת וכך היה.
מאשר שזה משהו חיצוני שגרם לזה.

אותי זה דווקא הרגיע.
שזה לא שהגוף שלי פשוט לא מסוגל לשאת הריון, אלא שיש סיבה.

---

כמה ימים אחרי הלידה, בכל פעם שהסתכלתי על לולו התחלתי לבכות.
אמרתי שוב ושוב סליחה שלא הצלחתי להחזיק אותו בפנים.
שבגללי הוא צריך לסבול כל כך.
בדיקות ודקירות ומכשירים ואני לא יודעת מה עשו לו בכלל.

---

עכשיו כשהוא טיפה גדל (בן 8 וחצי ימים), נותקו הרבה מכשירים, ואני רואה שסה"כ הוא רגוע וטוב לו,
אני מצליחה לפעמים להבין עם עצמי שזה המצב וזה מה שהיה צריך להיות.
שאי אפשר היה אחרת כנראה.
כמו שאי אפשר היה להביא אותו אחרת, רק עם זריקות וטיפולים.

והכי חשוב שקיבלנו אותו.
הוא כזה מדהים.
לא פגשתי אף תינוק כזה.

מחכה כל כך לראות אותו גדל איתנו ביחד.

[אמא_של_מוש*]

פרח התרגשתי עד דמעות..
לולו המתוק ברוך הבא לעולם
איזה כייף לך שיש לך הורים כאלה מדהימים.
תצמח, תגדל ותתחזק @}

מקסים בעיניי שלמרות הכל הצלחת להתחבר לעצמך, לשקוע ולהתרכז בתוך כל הרעש וההמולה וללדת לבד וטבעי (-:

[תמרוש_רוש]

קאתי והתרגשתי.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

גם אני קראתי והתרגשתי ...
@}

[אוליב*]

תודה שכתבת פרח. איזה סיפור מרגש.

[פלונית_אחרת*]

מצטרפת

[פלונית_אלמונית*]

סיפור מרגש ומקסים @}

[יולי_קו]

פרח יקרה,
מזל טוב!!!
שפע אושר!
תודה על השיתוף מחמם הלב!