מאוכזבת מאמא שלי

[אנונימי]

פעם ראשונה שאני פותחת עמוד (בתקווה שזה באמת הצליח).
זקוקה קצת ליעוץ ואוזן קשבת.

אמא שלי לא מפסיקה לאכזב אותי. מאז שילדתי (לפני 9 חודשים) היא פשוט מזניחה אותי ואת התינוקת שלי. ואני בכוונה משתמשת במילה מזניחה.
נכון, אני כבר לא ילדה קטנה, יש לי בעל ותינוקת ואני לא גרה בבית, אבל מאמא שלי ציפיתי ליותר. ציפיתי לקצת עזרה (לאו דווקא כלכלית, אבל גם, אם אפשר), ציפיתי שתבוא לבקר (היא גרה במרחק 10 דקות נסיעה), ציפיתי שתרצה להיות עם הילדה ואיתי והיא לא. היא רואה אותנו בממוצע פעם בשלושה שבועות. היא תמיד עוברת בדרך ואף פעם לא באה במיוחד. היא אף פעם לא יכולה לעזור כשאני מבקשת ממנה במפורש (טקטיקה שניסיתי להפעיל). היא יודעת שקשה לי ושאני זקוקה לעזרה שלה ובכל זאת מעולם לא עשתה צעד לקראתי בעניין (כמו ארגון לוח הזמנים שלה לטובתי).
קצת רקע: אמא שלי צעירה (פחות מ-50) ולאחרונה הורי התגרשו. יש לה חבר חדש והיא מאוד מתלהבת ממנו ומבלה איתו את רוב הזמן. יש לי גם אח קטן (14) שחי איתה בבית וסובל לדעתי מהזנחה פושעת. מאז ומעולם היחסים בנינו היו בסדר גמור, אף פעם לא רבנו ואפילו לא היו פיצוצים "נורמלים" ביני לבינה. בזמן הגירושים מאוד תמכתי בה (על תקן לשכת הסעד המשפחתית) ומאוד שמחתי (ועדיין) שיש לה חבר ושהיא מבלה ונהנת. אני, כאמור, מרגישה זנוחה ועצוב לי נורא שהיא לא רוצה, או לא מוצאת את הזמן להקדיש לנו.
קשה לי לגשת ולדבר איתה. בתקופה האחרונה רמת המודעות העצמית שלה שואפת לאפס. היא עברה רגרסיה לא נורמלית ואני לא רואה את עצמי מתעמתת איתה על הנושא.

האם זה הגיוני לצפות שאמא שלי תמצא שעה בשבוע לבלות איתי או עם הילדה שלי? או שאני מצפה ליותר מדי?

[עתליה_בתותים*]

מאד מבינה את הכאב שלך, אבל הייתי רוצה להפריד שין שני דברים
מצד אחד אני מבינה את הכאב שלך: את מרגישה נטושה, את מרגישה זקוקה ליד מכוונת, ההורוות שלך מעלה בסימני שאלה את יחסייך עם אמך:הרי את תעשי הכל למען ילדך, אז איך אמך לא תקדיש שעה בשבילך?
מצד שני אמך צעירה, יש לה חבר, היא אולי חושבת שזו הזדמנות חד פעמית עבודה ,אולי היא מרגישה שהרתה והתחתנה מוקדם, וזו ההזדמנות שלה לחיות מחדש ולהנות מהחיים.
אני מניחה שעוד מעט, כשזמן יעבור, תרד קצת ההתלהבות מבן הזוג ואז היא תהיה יותר פתוחה לשאר דברים. אני מאד מבינה את תחושת ההזנחה שלך. אבל אולי אם תרפי ממנה קצת, היא תחזור אליך ותהיה מעוניינת ביחסים איתך. ועוד נקודה:אולי מאיים עליה להיות "סבתא"?

[ע_החדשה*]

תודה עתליה. כמובן שחשבתי בעצמי על כל הנקודות שהעלת. אני ממש לא לוחצת על אמא שלי, להפך (אולי אפילו פחות מדי).
אני בטוחה שהסבתאות מאיימת עליה, אבל אנשים בוגרים יכולים להתעלות מעל החרדות האלה, לא? גם אני מפחדת מלהיות אמא - אז אני לא אטפל בילדה שלי? (בהקצנה, כמובן).
הדבר שהכי חורה לי זה אחי הקטן. מסיבות שונות ומשונות אנחנו לא בקשר כל-כך הדוק (הוא קטן ממני ב-13 שנים) הואו בפירוש ילד מוזנח. כאילו שהטראומה של הגירושין לא הספיקה לו (ירידה בלימודים, התפרצויות אלימות וכוד) - עכשיו הוא גם לא מקבל שום תמיכה בבית ויותר מזה - היא פשוט לא נמצאת בבית ולא ישנה בבית כמעט אף פעם. (הוא הולך לאבא, אבל הבית שלו והמיטה שלו זה עם אמא).
ועניין החבר נמשך כבר יותר מחצי שנה כך שזו לא התלהבות ראשונית שתעלם (כך נדמה לי, לפחות).

[עתליה_בתותים*]

איך אפשר לעזור לך? האם את מחפשת אוזן קשבת או עצות פרקטיות?
במה שאמרתי לך, לא ניסיתי חלילה להצדיק את אימך. רק העלתי נקודה שאולי הגיל שלה מאיים עליה ולכן היא מנסה להתעלם מזה שהיא סבתא ולדבוק בבן זוג שלה. לגבי אחיך, אולי זה זמן טוב לעבור לגור אצל אביכם? אולי שיבקר אותך, יעזור לך קצת ויהנה מהמשפחתיות שלך?
עם זאת, אולי יש מקום לשיחה גלויה. שיחה בוגרת ורצינית בה תגידי מהם הדברים שאת מצפה ממנה והיא תאמר מה היא יכולה לעשות

[טרה_רוסה*]

אני מסכימה עם עתליה שאת צריכה לדבר עם אמא שלך. אם את לא מרגישה שאת יכולה לעשות לה שיחה מלאה ולפתוח את הנושא לגמרי, אז בפעם הבאה שהיא קופצת לביקור את יכולה להגיד לה משהו אחד קטן כמו לדוגמה, "חבל לי שאת לא רואה את התינוקת יותר" או "חבל שאת תמיד באה לזמן כל כך קצר".
כמו כן, את יכולה ליזום משהו משפחתי בעצמך, לדוגמה, להזמין אותה ואת החבר החדש שלה לארוחת ערב.

גם את אחיך את יכולה לערב יותר בחייך. אני יודעת שלפעמים זה קשה כשאין שפה משותפת וכבר לא גרים באותו בית, אבל בגלל כל המצב, אני בטוחה שהוא ישמח מאוד אם את תושיטי לו יד. אולי את יכולה לבקש ממנו שיבוא לעשות ביביסיטר קבוע לשעתיים יום אחד בשבוע, כי את רוצה לעבוד או לנקות את הבית? כך יוכל לבלות איתך בביתך בצורה נינוחה (כלומר, לא חייבים כל הזמן לדבר ולתקשר. אפשר פשוט להיות יחד).

[ע_החדשה*]

טוב, הזמנתי את אמא והחבר לארוחת ערב ביום שישי, כבר די הרבה פעמי עשיתי את זה והיא "כבר היתה מוזמנת" למקום אחר. השבוע הם יבואו. אבל זה לא יכול לבוא במקום שיחה שגם היא בוא תבוא.
העניין הוא שאני בכלל לא יודעת איך לגשת ולהתחיל להסביר לה מה אני מרגישה. כאילו על פני השטח הכל בסדר. היא כל הזמן אומרת שהיא עובדת נורא קשה (ובכל זאת בכל פעם שאני מתקשרת היא בדיוק במספרה/בריכה/מסעדה) ושהיא נורא רוצה לבוא אבל כשזה מגיע לתכלס' - היא פשוט לא באה. והדבר הכי מעצבן זה שהיא גם לא מודיעה שהיא לא תבוא. למשל: היא אמרה שאולי ביום רביעי יהיה לה זמ והיא תבוא "לראות את הילדה" (כלומר לשבת 10 דקות ולעשות קולות דבילים לילדה). מגיע יום רביעי והיא פשוט לא מגיעה וגם לא מתקשרת להודיע שלא תבוא. נכון שלא "קבענו" אבל אני מצפה והיא, כרגיל, מאכזבת.

[אמא_אינקובטור*]

קודם כל, |חיבוק|. נשמע שאמא שלך חוגגת את גיל ההתבגרות 30 שנה מאוחר מדי וקטונתי מליעץ, רק מרגישה את התסכול שלך צועק מההודעה.

נכון שלא "קבענו" אבל אני מצפה והיא, כרגיל, מאכזבת.
זה כבר חוסר כבוד כלפייך וכלפי הזמן שלך. בפעם הבאה תשאלי אותה מפורשות: אמא - את באה או לא? יש לי תוכניות וסידורים (גם אם לא...), ואם אנחנו לא קובעות משהו ספציפי אני יוצאת מהבית. אני מבקשת שתתקשרי אלי להודיע אם את לא מגיעה.

ותעמדי בזה: תצאי מהבית לאן שלא יהיה. אם היא שוב תבריז, תשאלי אותה בפשטות: האם לחברה שלך היית לא מגיעה ולא מודיעה? לבוס? לחבר שלך? במה אני שונה מהם?

העצה להזמין את אחיך לכמה שעות בכל פעם היא מצויינת. הוא יחווה חמימות של בית ואת - את חברתו.

כלומר, לא חייבים כל הזמן לדבר ולתקשר. אפשר פשוט להיות יחד בדיוק כך.

[בשקט*]

קודם כל המון חיבוקים. הגישה של ההורים יכולה לשנות לגמרי את חווית ההורות בתחילת הדרך.

אני עברתי אותו דבר עם אמא שלי וחמותי. שתיהן אמרו שהן יקחו חופש כשאני ילד. וכמובן לא לקחו.
אמא שלי פשוט נעלמה - ממש כך אי אפשר היה להשיג אותה - חוץ מביקור בבית חולים שאחותי גררה אותה. בפעמים שהצלחתי להשיג אותה אמרתי לה מה אני מרגישה ומה אני רוצה (משהו שאני לא עושה בדרך-כלל), והיא הבינה אבל בזה זה נגמר. היום - כמעט שנתיים אחרי - שעברתי תהליך בעצמי - אני מבינה שלמרות שזו הנכדה השמינית אמא שלי עוברת כל פעם את התקופה הזאת מחדש - את מה שהיא חוותה - והיא לא מוכנה להתמודד עם זה. זה מדהים שרק אחרי התהליך שאני עברתי - אמא שלי התחילה להשתנות.
עדיין עם אמא שלי - אנחנו באים אליה, היא לא מחבקת ומרימה את הילדה אבל היא קונה לה דברים לפעמים - יש מחוות קטנות שלא היו וזה כבר שיפור מבחינתי.
עם חמתי כרגע קשה לי לעבור תהליך - אבל היא חיכתה שהילדה שהנכדה (ראשונה) תגיע לגיל 6 שבועות ועד אז לא לקחה אותה על הידיים, באו לבקר 10 דקות ביום שבת וזהו. לא יודעת למה גיל 6 שבועות אבל כנראה שזה מסמל משהו בשבילה. היום דרך אגב היא לא מפסיקה לדבר עליה - "חיים שלי" היא קוראת לה - והיא ממש "מטורפת" בכל מה שקשור אליה - וזה התחיל להתחזק כשהנכדה היתה בת שנה.

זה לא עוזר להבין את הצד השני - זה עדיין קשה. אבל סביר להניח שאמא שלך רואה משהו שקשה לה להתמודד איתו. יכול להיות אפילו הדרך שבה את מתייחסת לכל ההריון והלידה, יכול להיות הזוגיות שלך, יכול להיות שהיא חוותה איתך דברים שהיא מפחדת לחוות שוב עם הנכדה.

[טרה_רוסה*]

עצוב

[ע_החדשה*]

תודה בשקט. שמת את הדברים קצת בפרופורציה...
אצלנו המצב שונה, אך לא פחות מורכב. אמא שלי עושה קולות כאילו היא מתה על הילדה. היא לוקחת אותה על הידיים ומשעשעת אותה בצורה אינפנטילית (ומרגיזה, אבל זה לא העניין).
האפיזודה הכי מוזרה (ואולי מייצגת) היתה ממש בהתחלה - בחדר לידה.
כשהלכנו לבית החולים ללדת הודענו בפירוש שאף אחד לא יבוא עד שהלידה תסתיים (לך תדע מתי זה יקרה...). אמא שלי ישבה באוטו בחניון וברגע שהתקשרנו להודיע ש-זהו, הילדה בחוץ, היא זינקה למעלה והתפרצה לחדר הלידה... (עד היום אני לא מבינה איך נתנו לה להיכנס) - התוצאה: היא פשוט קילקלה לי את הרגע הכי מדהים בחיים. הדקות הראשונות עם הילדה שלי ובעלי כללו גם את אמא שלי צווחת מהתרגשות ברקע. ולא סתם. את השעות שלפני הלידה היא בילתה בבית בהדפסת חולצות, לה ולסבתא השניה עם "אני סבתא מגניבה" או משהו דבילי כזה - עם זה היא נכנסה לחדר הלידה ודרשה תשומת לב ומחמאות על החולצה.... נו באמת.
באוותו רגע חשבתי שהבעיה שלי הולכת להיות הפוכה - שהיא תרצה להיות איתנו כל הזמן, אבל כבר בימים הראשונים אחרי הלידה, כשהשתחררנו מבית החולים, היא פשוט הפסיקה לבוא.

[צפי_ג*]

אולי היא היתה בשיא השוונג בחדר הלידה, והיא חשה ממך שאת מאוד לא מרוצה, אז היא שנתה את כוונותיה. בינתים הגיע חבר חדש, והיא כבר בקטע של "ע הבת שלי לא רצתה אותי לידה בחדר לידה, ובכלל לא רוצה ממני כלום" אז היא חוגגת. ולבסוף היא רואה שאפשר להינות מלהיות סבתא גם אם לא מטפלים בנכדה לעתים מזומנות.

אני יודעת שמספיק שהערתי לאמא שלי לפני למעלה מעשור על כך שהיא נקתה לי את התנור כאשר היא היתה כאן בהעדרי שמאז היא לא מזיזה כפית אצלי בבית. אולי גם אמא שלך כזו רגישה?

לגבי אחיך, אני מעריכה שלאמך קשה עם תפקיד ההורה היחיד, עם גיל ההתבגרות של הילד, ועם שילוב החבר. יתכן ואחיך גם הוא משדר כלפיה "תעזבי אותי" ולה יש סיבה מאוד טובה לעזוב אותו. במיוחד שהיא יודעת שהוא יכול ללכת לאביך. אני לא מבינה למה את אומרת שהבית שלו אצל אמך. יש לו כעת שני בתים. יחד עם אבא שלך ויחד עם אמא שלך. כך זה אצל הרבה משפחות של גרושים, והילדים מרגישים טוב עם זה. יכול להיות שאחיך מסתדר עם אבא שלך יותר טוב. הקשר לאב מתחזק הרבה פעמים בגיל ההתבגרות של הזכר הצעיר, ואם את לא בטוחה ממש, לאחר שדברת עם אחיך, שלאחיך רע מכל הסיטואציה, לא הייתי מעלה את זה עם אמא שלך.

לגבי ההבטחות שלא מקוימות. גם לנו גורם שכזה במשפחה. אני וילדי התאכזבנו עשרות פעמים מהבטחות שכאלו. וכל כמה שאני יודעת שאין לי למה לחכות, כל פעם מחדש אני נדהמת. אני לא אגיד למישהו שאבוא אליו מבלי להגיע. עדיף לי שיבואו במפתיע מאשר יגידו לי שבאים ולא מגיעים. עוד לא מצאתי לכך פתרון, אני חייבת לציין. גם כשכבר מודיעים לי זה אחרי שחיכיתי שעתים שלוש ותחושת האכזבה שלי מציפה אותי. לא מתוך זה שאני כל כך מצפה לביקור, כמו מזה שאני ידעתי שזה מה שיהיה, ובכל זאת לא הייתי יותר תקיפה לדרוש הודעה מראש האם באים או לא.

[ע_החדשה*]

היתה ארוחת ערב. היה, כרגיל, רועש ומעצבן.
לאמא שלי יש כמה תכונות או מנהגים מעצבנים (כמו לכל אדם, אני משערת) שממש עולים לי על העצבים - כמו לדחוף אצבעות לצלחות האוכל שמחכות במטבח לפני ההגשה... או לדבר כל הזמן על כסף ועל כמה עולים כל הדבים שסביבה (ע: "נורא יפה החולצה שלך" אמא:"50 שקל בפוקס")
היא שוב נוסעת לחו"ל, בעוד חודש. שאלתי אותה "מתי נראה אותך קצת יותר?" היא לא יודעת. היא מקווה שעוד מעט יהיה לה קצת פחות לחץ בעבודה (כן, ואז היא נוסעת חו"ל...).

לצפי - לאח שלי יש בית אחד, בו הוא גדל עד גיל 14. הדברים שלו נמצאים שם, החברים שלו מתקשרים לשם וכד'. יש לו גם אפשרות לשהות אצל אבא שלי, בדירה מצ'וקמקת (יחסית), בלי כל החפצים והבטחונות שיש לו בבית. זה טוב בשביל לילה בשבוע. זה לא טוב בשביל כל הזמן (אלא אם הוא עוב לגור אצלו באופן קבוע(.

[פלוני_אלמונית*]

אצלנו, אחותי הרבה יותר מאוכזבת מאמא שלי ממני.
אני פשוט יותר ידעתי מראש שבתור סבתא היא לא תעשה יותר מאשר בתור אמא.
אני כל כך צריכה עזרה, ומאמא - אין מה לבקש אפילו. )-:

[ע_החדשה*]

היי פלונית-אלמונית,
לצערי (או אולי לשמחתי) אני זוכרת אמא מאוד אמהית ונותנת. ואפילו דוגמא טובה היתה לה בדמות אמא (סבתא) שתרמה רבות לגידולם של כל הנכדים. לכן ההפתעה כל-כך גדולה ומעליבה.
היום במבט לאחור אני רואה הרבה "דפקטים" באמהות שלה, אבל זה בכלל לא אכפת לי. אני רק רוצה שהיא תהייה לצידי.

וטקטיקה חדשה אומצה במהלך הסופ"ש - האחים שלי יגוייסו לעשות בייביסיטר. הם ירוויחו זמן איכות בבית "אמיתי", הילדה תרוויח קצת אנשים מקרבה ראשונה ואני ארוויח שעה של הפוגה... מקווה שזה יצליח.

[היכן_אמא_שלי*]

מאז שאני זוכרת את עצמי לא היתה לי אמא חמה מחבקת ומעניקה.אמי אישה קרה שלא יודעת להעניק ואף פעם לא הצטיינו ייחסינו כיחסים אידיאלים.מגיל צעיר עזבתי את הבית ומעולם לא נעזרתי בהוריי .הוריי התגרשו אחרי 35 שנות נישואין ואימי מצאה חבר חדש שרק לו היא מקשיבה והוא יותר חשוב לה מילדיה שהם דם מדמה.גם כשהייתה נשואה לא התפנתה לעזור לי ולאחותי עם הנכדים או כל עזרה שהיא למרות שכל עיתותיה בידה.יש לציין שלה תמיד אמא שלה עזרה בכל התחומים ועד היום אימי הולכת לאמא כדי להתמך על ידה.אני כבר השלמתי עם העניין אומנם בכאב אבל לאחותי זה הרבה יותר חורה והיא כל הזמן משווה את האין-עזרה לעזרה שהיא מקבלת מחמה וחמותה.
אני כל יום נשבעת בליבי ומשתדלת שלא לנהוג כך עם ילדיי ולהיות תמיד לצידם כי בכל זאת אין כמו אמא.

[ג'ינ_ג'ית*]

[מיצי_החתולה*]

ע החדשה, את עוד פה? קראתי עכשיו את הדף שלך, ומעניין אותי לדעת איך התפתחו העניינים עם אמך ועם אחיך. אם בא לך לספר, כמובן.

[עוד_מאוכזבת*]

היי, אני יודעת שהדף הזה קצת (הרבה) ישן אבל אני מקווה שעוד יש קוראות כי דווקא עכשיו זה נהיה לי מאוד רלוונטי כל הסיפור.

אני לא יודעת אם אני מגזימה.
אולי אני לא עושה חסד לאמא שלי, הרבה דברים טובים היא עשתה כאמא, היא עברה המון בחיים האישיים שלה נפשית ובריאותית,
היא נחשבת בעיני כולם- כולל עיניי- לאדם הכי עוזר בעולם.

אבל אני בדיכאון נוראי ובא לי לבכות מכמה שהתאכזבתי ממנה.
לא. לא קרה שום דבר חדש כמו לידה או גירושים. פשוט עכשיו האסימון נפל... אני מרגישה שננטשתי. על ידי כל העולם אבל בעיקר על ידה.

קודם כל רקע: אמא שלי ילידת 53. היחסים בינה לבין אבי מעורערים, נעים ונדים. לתקופות הם ניסו להתגרש (ברמה הפרקטית) ובסוף תמיד נשארים לא ביחד אבל תחת אותה קורת גג.

כילדה אני זוכרת הורים תמיד בבית ומצב כלכלי מצויין: אבי ניהל חברה מהבית ואימי מעולם לא עבדה. היא נהגה במרצדס בין הקאונטרי קלאב למספרה, ויחד עם עוזרות הבית והגנן טיפחה את הוילה ולמדה רפואה משלימה, פקידות, גננות, ובעצם כל מה שאפשר ללמוד.
תמיד הערצתי אותה על השאיפה ללמוד ולהעשיר את החיים שלה. יש לי 2 אחיות גדולות: הראשונה התחתנה בגיל 18 והשניה עברה לפנימיה בגיל 14.
אני בגיל 15 גם כן יצאתי מהבית לפנימיה. בערך שנה לאחר מכן התחיל הבלגן בין ההורים, ובבלגן אני מתכוונת למלחמה של ממש. לא רצינו לחזור הביתה. גדלנו לבד.
רחוק ככל האפשר. ורק אחי הקטן נשאר איתם וסבל הכל. הוא הפך יותר מופנם ויותר רגיש מאי פעם.

המשפחה די התפרקה. שנים לאחר מכן, בעיקר בזכות אחותי הגדולה שגרה במודיעין (אני בבאר שבע, אחותי השניה באשקלון וההורים עם אחי באשדוד) אנו הילדים מתנסים להתלכד ולהתגבש מחדש.
אבל זה נורא קשה, גם בגלל המרחק וגם בגלל החיים: אחותי הגדולה עם תינוקת ובלי רכב (יש לה גם ילד גדול מנישואים קודמים שלומד בפנימיה)
השניה עובדת במשמרות וגם לומדת באוניברסיטה וגם מגדלת ילד בן 3, שגם זה נורא מכביד.
ואחי הקטן... אולי אנחנו לא כל כך מתאמצות להיות איתו בקשר כי כשהמשפחה התפצלה הוא עוד היה קטן מדי.
אין קשר לחדש. קשר מעולם לא הספיק להיבנות... עליו כואב לי יותר מכל. הוא חזר עכשיו מתאילנד, ולומד לפסיכומטרי. אני חושבת שהוא גם עובד... עד כאן רקע.

מה קורה איתי? אני נפרדתי מבעלי בגיל 22, נשארתי עם תינוקת.

ניסיתי לכמה חודשים לחזור להורים אבל המלחמה בבית היתה בשיא עוצמתה ולא יכלתי לעמוד בזה, ברחתי הכי רחוק שאפשר.
אבא שלי מנסה גם הוא ללכד את המשפחה. הוא הרחיק לכת עד כדי פירוק וילה ליחידות דיור על מנת שלכל בת תהיה פרטיות עם בן זוגה וילדיה, ויחד עם זאת כולם יגורו תחת קורת גג אחת.
ניסינו את זה ב-2004, כשהמלחמה בין ההורים נרגעה קצת אבל זה בכל זאת לא הצליח.
הצפיפות העיקה עלינו, יחד עם המרחק מהעבודה. כאמור, התפצלנו לערים שונות הפזורות בארץ.

אז הנה אני בבאר שבע. כל מי שאני מכירה בעולם גר אשקלון וצפונה.
אין לי חברים, אין לי משפחה. הגרוש שלי לוקח את הילדה כל שבת שניה וזהו.
לא טלפונים בין לבין, לא ביקורים כשהיא חולה, חגים, ימי חול, ימי הולדת, שום כלום. כאם חד הורית אני מתמודדת עם קשיים רבים.

הרבה יותר קל כשנטל הטיפול בילדים כמו גם הנטל הכלכלי נופל על שניים. איך את יכולה גם להיות בבית עם הילדים וגם להיות בחוץ בעבודה בו זמנית?
נוסף על כל אלו הילדה חולנית, ולבד.
יש לה חברות בגן למרות שהיא לא בין המקובלות אבל אף אחת לא באה אלינו הביתה (היא בת 5) ואנחנו פשוט מרגישות מאוד מאוד נטושות על ידי המשפחה.
יודעים שקשה לי. יכולים לבוא לבקר, יכולים להתקשר.

כבר שנתיים אני גרה בבאר שבע.
כעסתי וביקשתי, ועשיתי עיצומים שגם אני לא באה. זה לא עזר. את האחיות שלי אני מבינה.
הן הגיעו אלי פעמיים כל אחת בשנתיים האחרונות אבל הפגינו רצון לבוא וזה יותר חשוב.
אני לא זוכרת מה זה היה אבל באחת מהפעמים אחותי פשוט עזבה הכל והתייצבה אצלי כי היא חשבה שאני צריכה עזרה (למרות שהייתי מסתדרת לבד...)
את אחי גם אני מבינה, ועל אף שהוא הכי קטן והכי מוגבל טכנית להגיע (אין אוטו...) הוא התייצב אצלי לארבעה ימים רצופים בשנה שעברה כשירדתי לאילת וביקשתי ממנו להישאר עם הילדה.

את אמא שלי אני לא מבינה.

היא לא מפגינה שום רצון להיות איתי בקשר! עזבו להיות איתי בקשר. עם הבת שלי! לבוא לבקר, טלפון, משהו... מילא ביקורי נימוסין,
אבל גם כשאני ממש זקוקה לעזרה (ותמיד אני מתמודדת לבד, עם כ-ל הקשיים) ואין לי למי לפנות. תהיו בטוחים שהיא תסרב. סתם כך, תסרב. לא בא לה לבוא.
מה שהכי פוגע הוא שהיא כמעט אף פעם לא בבית: היא נוסעת לקריית ארבע לשמור לאחיה על הילדים לשבוע, משם ממשיכה לירושלים, לאחותי.
משם לטיול בקברי צדיקים לסופשבוע שממשיך לסמינריון ערכים בערד ומשם לשבוע בבית מלון בים המלח.
אבא שלי כבר מיואש ממנה, כמה אפשר להגיד לה לעזור לילדים שלה, אנחנו הילדים שלה, אל תשליכי אותנו כי כבר יצאנו מהבית. סך הכל יצאנו מהבית עוד בגיל 14-15...

היא דואגת רק לעצמה, מפנקת את עצמה מפה ועד הודעה חדשה ואני שמחה על כך.
ואני אומרת לה את זה שאני מעריצה את אורח החיים שלה- לקחת הכל בקלות, לטייל, לחיות כדי לנפוש. אבל שלא תנטוש אותנו! שלא תשכח אותנו.
אבא שלי משתגע ממנה, לטענתו זו הסיבה שהוא לא רוצה להיות נשוי לה.

כילדה נחרט לי בזיכרון טיול שנתי כיתה ו'. כולם מחכים ל"טיול שנתי של הבוגרים". כל הלילה ארגנתי חפצים ובבוקר לא הספקתי להתארגן בזמן.
ביקשתי מאמא שלי(שני ההורים עדיין ישנו) שתקפיץ אותי והבהרתי שאני אפספס את האוטובוס של הטיול.
אמא שלי, בלי לפתוח עיניים אפילו, אמרה לי: בעיה שלך, למה לקח לך כל כך הרבה זמן להתארגן? תפסידי את הטיול.
עד שהיא גמרה להגיד את זה אבא שלי כבר היה לבוש ורץ איתי החוצה להקפיץ אותי להסעה. אגואיזם, עצלנות, חוסר אכפתיות?

אבא שי נתקע על הכביש פעם והתקשר לאמא שלי שתבוא לאסוף אותו. אני זוכרת את הסיפור כי אני זוכרת כמה שאבא כעס עליה: היא פשוט סירבה לבוא.
מטיילת לה בין החברות שלה עם המרצדס שהוא קנה לה והוא תופס טרמפים על הכביש המהיר...

התעמתתי מול אמא שלי אתמול (וזו הסיבה שאני כל כך מאוכזבת) אמרתי לה: את אמא שלי. אם את לא תעזרי לי מי יעזור לי?
והיא ענתה: "את צודקת, אבל אני אף פעם לא בבית, מתי יהיה לי זמן לבנות את הזוגיות שלי? גם האחיות שלך באות אלי בטענות שאני לא מבקרת אותם"
שוב אני מדגישה שאבא שלי האדם שהכי יכבד יעריך ויעודד אותה לעזור לילדים, הוא כועס שהיא ל-א משקיעה זמן בבית ובמשפחה, אלא רק בעצמה.
וחוץ מזה, בשנתיים האחרונות היא היתה אצלי שלוש פעמים, שהרגשתי כאילו אני סוחבת אותה בכוח. ממש אחרי תחנונים וכעס,
וברגע שהגיעה המשפט הראשון שאמרה (בשלושת הפעמים!) אני רוצה ללכת. תמיד התירוץ שלה הוא אבא וזה כל כך לא נכון! הוא היה רוצה שהיא תבוא אלי ותעזור לי והיא יודעת את זה!
מה כבר ביקשתי? עזרה מאמא, פעם בשנתיים שתבוא לעזור לי עם הילדה? מעניין שלטייל שבועות עם חברות ואחיות שלה, לא לחזור הביתה- פה לא מטריד אותה "הזוגיות שלה".

כשאמרתי לה שאבא היה שמח אם היא תעזור לי (והוא נורא כועס כל פעם שהיא מטילה את האשמה עליו כאילו "בשבילו" היא לא עוזרת לנו)
היא ענתה "נכון, אבל אם הייתי מתחתנת, נאמר, עם גבר זר, שלא היה מרשה לי לצאת לבקר את הילדים שלי?" מה זה פה??!! פרחים בעליית הגג?!?
אמרתי לה שאם החבר שלי (הרי אני חד הורית) היה דורש ממני להתכחש לילדים שלי הייתי מעיפה אותו לכל הרוחות.
אמרתי לה שאני מאוד מאוכזבת ממנה כאמא, שהיא אגואיסטית, שאני מרגישה כמו יתומה שאין מי שיעזור לי כשאני צריכה.
אמרה: "בשביל זה התקשרת?" אמרתי לה שכן, ושאני לא רוצה יותר שום קשר איתה, היא לא אמא שלי אם היא לא מתנהגת כמו אמא.
היא טרקה לי את השפופרת.
וזהו,
רע לי ורע לי

[פלוני_אלמונית*]

[בת_ההרים*]

אוי. גם לבעלי יש אמא כזו. נשים מאד ילדותיות שעשו בחירות לא מוצלחות בצעירותן ומאשימות את האנשים הלא נכונים בחוסר הסיפוק שלהן מהחיים.
אבל בואי נניח לרגע לאמא שלך. מאד בולטת לי הבדידות שלך בבאר שבע. מותר לשאול למה את בעצם נשארת שם? רק בגלל הגרוש? לא שנמע לי שהוא אבא פעיל במיוחד גם ככה. אז למה? אני יודעת כמה זה נורא לגדל ילדים בסביבה מבודדת ומנוכרת.

[שגית_רי*]

חיבוק חיזוק
גם אני שאלתי את עצמי למה את לא עוברת לגור קרוב יותר לאחת האחיות. גם האחיינים יכולים להרוויח מזה.
את החשבונות הרגשיים עם אמא לוקח שנים לפתור. אבל אולי, אם תגורי קרוב, תוכלו לתמוך אחת בשניה.

ודבר נוסף, אולי דוקא אבא שלך יכול לעזור בביקורים?
מהדברים שאמרת, (ואני מקוה שלא פוגעת) נראה לי שכולכם ממשיכים לצפות מהאמא לתפקד כ"אמא" למרות שהיא, פעם אחר פעם, מכזיבה אתכם. עזבי אותה. אל תצפי יותר לכלום. היא מה שהיא.

חזקו את הקשר בין האחים, ארגנו לכם מפגשים משפחתיים עם אבא/סבא, פיקניק או טיול לכל הנכדים, ארוחת שישי אצל מישהו מכם. אתם משפחה גם בלי "אמא" להאסף סביבה.
@}

[פלוני_אלמונית*]

עזבי אותה. אל תצפי יותר לכלום. היא מה שהיא.

גם אני 'מאוכזבת אמא' אבל מאז שהפסקתי לצפות נהיה לי הרבה יותר קל!(())

התחלתי 'להשתעשע' בהימורים עם עצמי עד כמה רחוק זה יכול להגיע . אני גם לא מספרת לה על קשיים (למשל שבן זוגי נוסע לחו"ל) כי ברור לי שזה מזמן עוד אכזבה מה שלא מפריע לה להגיד לי בדיעבד "למה לא אמרת?" אחרי ששמעה מאחותי. היום, אחרי הרבה עבודת דיכוי ציפיות, זה גורם לי לגחך.

השבוע, אחרי הרבה זמן, קיטרתי לה (בחיוך שלא ניתן לראות דרך הטלפון) על קשיים כלכליים ואחרים שיש לנו לאחרונה ואיזה צימצומים אנחנו מתכננים. בן זוגי הגאה סימן לי לשתוק ושאני מגזימה אבל הסברתי לו שלא רק לה מותר לקטר בין הנסיעות שלם לחו"ל כמה אין להם כסף וכמה המצב קשה וכמה היו רוצים לעזור אבל לא יכולים:-P. רציתי לערער לה את האידיליה שטיפחה לעצמה כאילו אנו גרים בארמון שיש עם ברזי זהב ובן זוגי לפחות אביר על סוס לבן ושובל זהב מאחוריו. אח"כ צחקנו יחד:-)

בן זוגי הביע את דעתו שעלי לדבר איתה ולפתוח את הדברים. אני גורסת שחוץ מעוגמת נפש לא יצא מזה כלום כי אין מצב לשנות אותה לעת זקנה.

לעבור לגור ליד אחות זה רעיון מצויין.
בהצלחה(())

[בשמת_א*]

גם לי בלטו שני דברים בסיפור שלך:

1. שאמא משלך לא תיפקדה כאמא גם בילדותך. היא פשוט לא מסוגלת.
2. למה את מצפה מאמא ולא מאבא? מה הוא, עז?? לו אין אוטו? הוא לא יכול לעזור?

[ניצן*]

אוייש. משתתפת מאוד בכאבך. הרבה חיבוקים. האם משהו השתנה מאז?

[לאמא_שלי_שלוש_בנות*]

לאמא שלי שלוש בנות. אני האמצעית.
היא רק עוזרת לאחותי הקטנה. כל הזמן. גם כלכלית, (היא נתנה לה במתנה בית, וגם תומכת בה חודשית) וגם סבתאית. היום היא באה לשמור על הילדים הקטנים שלי, כשאני הלכתי לקפת חולים עם הילדה הגדולה.
היא באה בחמש וחצי. בול בזמן שבו הייתי צריכה לצאת. ואני התנפלתי על הילדים שלי קודם לכן.
רחצתי כלים, כדי שיהיה נעים לסבתא, וגם לי לארח אותה בביתי, רציתי להספיק לטאטא קצת. רציתי גם להתקלח.
אבל הבת האמצעית שלי צרחה עלי, דברים בקשר לסוגר של שרשרת. למה, בגלל שהבת הגדולה עשתה לעצמה שרשרת, (במקום לעזור קצת לסדר,לפני שאנחנו יוצאות)
בקיצור כל כך הייתי עצבנית, שצרחתי. עד כדי כך ששכן, חסיד אומות העולם, הגיע כדי "להרגיע אותי" ולהזהיר אותי, שהוא יקרא לשוטר.
עוד לפני השכן, ביטלתי לבת האמצעית את החברה, שכבר ישבה באוטו עם אחיה, והאבא ענה לי, אז אמרתי, ש- "משהו פתאום לא מסתדר". וגם את אמא שלי רציתי לבטל, אבל הטלפון שלה היה בלי צלצול.
ואני אומרת- במקום להיות אצל אחות, כבכל יום אחר, משעה 10 בבוקר עד חמש ועשרים, אם היא היתה באה אלי חצי שעה לפני שאני יוצאת מהבית, והייתי מספיקה לשתות תה.
דמעות בעיניי.
אני מפסיקה, אבל יש עוד.

[רוקדת_לאור_ירח*]

במקום כל כך להתאכזב תבקשי.
לא יותר פשוט?
כשאני צריכה לצאת נגיד בשמונה וחצי בערב, אני מסכמת עם אמא שלי שהבת שלי איתה משמונה, או משמונה ורבע, תלוי בשעה ומה שאני יודעת שאני צריכה להספיק, וגם ביכולת שלי.
אני מבינה קנאה והשוואות, גם אני משווה לפעמים לבני משפחה , אחי ואחותי ורואה יחס לא זהה, לפעמים אני מתעצבנת או מתאכזבת. אבל אנחנו לא אנשים זהים וסביר שיעזרו לאחותי יותר שעות בשבוע כי היא אשת קריירה ואני עובדת מעט ימים בשבוע, ונמצאת יותר בבית... מאד מפתה לשוות, אבל האמת שזה מיותר ומטופש.

[שרון*]

אמא שלי מעולם לא הציע עזרה וכשביקשתי פעם אחת - התחרטתי על הרגע שהיא הגיעה אלינו לשמור על הבת שלי ומאז הבטחתי לעצמי לא לבקש ממנה לעולם.

[כרמל_האורחת*]

גם לי יש אמא מהסוג הנ"ל.
המסקנה שלי: עדיף לשלם לבייביסיטר. נכון שזו הוצאה לא מבוטלת אבל הבייביס' באה עם אנרגיות חיוביות, רצון לשחק עם הילדים, להשתובב איתם וכו'.
סבתא באה עם מבט קפוא, רוצה שרק יעזבו אותה בשקט. והאמת? זכותה!
אז אני יודעת עם מי יש לי עסק, אין לי ציפיות. מבקשת את עזרתה לעיתים רחוקות ורק לזמן קצר.
רואה סביבי גם סבתותו מסוג אחר וקצת מקנאה לפעמים..
אבל לפחות יש לי אחלה בייביסיטר (גם זה משהו..)

[שרון*]

כרמל - כמוני כמוך, מעדיפה לשלם ולקבל תמורה נעימה לילדים שלי מאשר להרגיש שאני מכבידה או מענישה את אמא שלי.
בכלל, כבר מילדות לימדה אותי אמא שלי לא לבקש - "מה שיתנו תגידי תודה, אל תבקשי כלום"

[ג'וניפר*]

לי אין ילדים.
יש לי אחות קטנה, שקטנה ממני בחמש שנים, והיום כבר די גדולה.

מאז שהיא נולדה אני הייתי צריכה לוותר תמיד, כי אני הבוגרת, כל מה שרצתה נתנו לה, כי היא קטנה וכו' - והתוצאה היתה ילדה מפונקת מאוד. את זה אני אומרת במבט לאחור, ולא מתוך קנאה, כי כילדה גם לי זה נראה הגיוני שצריך לוותר לקטנה יותר שלא מבינה וכו'. אבל היא התרגלה שמה שהיא אומרת מתבצע, ושההורים תמיד שם לפקודתה.
זה גרם גם לתאקלים עם הסביבה שלא תמיד יישרה קו לרצונותיה, וההורים תמיד היו שם כדי לתמוך, לעזור ולעודד, במיוחד אמא.

עברו השנים, אחותי פחות ופחות הסתדרה עם עצמה ועם סביבתה, ונהייתה יותר ויותר תלויה בהורים שלי, פיזית, נפשית ועם הזמן גם כלכלית. עקב כל מיני בעיות, תשומת הלב שלהם הופנתה בעיקר אליה (ושוב, זה לא נאמר ממקום של קנאה - ממש לא הייתי רוצה להתחלף איתה), ואני הושארתי לגדל את עצמי לבד, פחות או יותר.
בהינתן אוכל, מים וזמן, פשוט גדלתי. בלי הקשבה, או תמיכה. לרוב גם בלי הנוכחות שלהם, כי העדפתי תמיד לטייל בחוץ מאשר להיות בבית. בגיל 22 עזבתי סופית את הבית ועברתי לגור עם מי שהיום בעלי.

מגיל 13-14 בערך אני סובלת מדיכאון. אבחנתי את עצמי, כי עד לא מזמן לא ממש היה מי שיאבחן אותי.
כשביקשתי מההורים ללכת לפסיכולוג - לא היה כסף. כשכבר כן נשלחתי לפסיכולוגית שרדתי אצלה חמש פגישות, לפני שחתכתי את הטיפול, כי לא רציתי שההורים יוציאו עוד כסף יותר ממה שהם מוציאים. האוירה הגלויה והסמויה בבית היתה שחסר, ולזה - אין.
את הפסיכולוגים הבאים, שאיתם לא ממש הסתדרתי, פגשתי בצבא, והם רק אשרו את האבחנה העצמית שלי כדכאון, שהחמיר עם השנים.

את הטיפול הנטורופתי של אחרי הצבא כבר מימנתי לעצמי, וזה מה שהראה לי שהמצב שלי הוא פתיר, ואני לא באמת חייבת לחיות ככה.

כשהתחלתי ללמוד, נוצר קשר קרוב יחסית ביני לבין אחת המורות שלי, שלה סיפרתי על מצבי. היא שאלה אותי אם ההורים לא עושים משהו, אמרתי לה שהם לא יודעים ממש מה קורה איתי. היא אמרה לי בסוג של זעזוע שכשמסתכלים עלי, אי אפשר לפספס שמשהו לא בסדר איתי. שהם פשוט לא רואים אותי.
אני לא יכולה להגיד שהתפלאתי.

אחותי סובלת מכמה בעיות, אחת מהן היא דכאון בדיוק כמו שאני מתארת אצל עצמי. היא נשלחה ע"י ההורים שלי לכל כך הרבה מטפלים בכל כך הרבה שיטות, שהיא כבר לא מוכנה ללכת לראות אף מטפל. ואותי ההורים שלי פשוט מפספסים, וכשאני מבקשת עזרה אז אין, כי כל המשאבים מופנים לאחותי, או שהמצב לא כל כך טוב בבית כרגע, או כל סיבה אחרת שבגללה אין מספיק כסף כדי לעזור לי כרגע.
אני רוצה להאמין, בשבילם, שזה לא שהם לא ראו שצריך לעזור לי. האלטרנטיבה גרועה עוד יותר.

אמא שלי קונה לי דברים כשיש לה. אבל ברגע שאני אומרת לה שאני צריכה עזרה, ולו חלקית, בטיפול פסיכולוגי(\פסיכאטרי, מאז), היא לא יכולה. למרות ששתינו יודעות שאת זה אני צריכה יותר מכל שאר השטויות שהיא קונה לי. כאילו שאם היא באמת תעזור לי בזה, זו תהיה הודאה שאני באמת צריכה את זה, ושהיא התעלמה מהצורך הזה כל השנים.

אני לא אוהבת לבקש דברים מההורים שלי, ובד"כ גם לא עושה את זה. אבל בהיותי במצב כלכלי לא משהו - את זה אני צריכה לבקש. אני מתייחסת לזה כאילו החיים שלי תלויים בזה.
ככל שעובר הזמן הנפילות שלי נהיות יותר ויותר גדולות, יותר ויותר מסוכנות. אמנם אני לא פוגעת בעצמי, אבל גם לא מתפקדת כמו כל אדם אחר גם כך, אז על אחת כמה וכמה כשקורה משהו.

אולי זה נשמע מאוד קטנוני לקורא מבחוץ, שלא מכיר את הנפשות הפועלות (שאני לא רוצה לחשוף יותר מדי, גם כי רק הצד שלי נשמע כאן, וגם כדי למנוע זיהוי מקרי), אבל אני באמת מרגישה שלהורים שלי, במיוחד לאמא שלי, יש אחריות מלאה על המחלה שלי עד עכשיו.
דכאון לא מתפתח סתם, יש מאין.
ביקשתי עזרה. ניסיתי לפתור את זה כשזה עוד היה קטן.
קראתי לעזרה, מילולית ולא מילולית.

וכל מה שקיבלתי הוא חומה אחת גדולה של הדחקה והתעלמות.

[שרון*]

קשה לי לקרוא מה שכתבת.
אני לעומתך בחרתי להתנתק מאמ שלי - כולל לא לבקש כלום בשום מצב , לא לחשוב שהיא פתרון לשום בעיה שצצה או תצוץ אי פעם בחיי(גם קודם לא הייתי מבקשת כי כל מה שהיא אי פעם נתנה, היא ביקשה חזרה אחרי כמה זמן)

[POOH_והתוספות*]

אני הולכת להיות בוטה ולא עדינה - אם לא מתאים לך את מוזמנת למחוק..

_אני באמת מרגישה שלהורים שלי, במיוחד לאמא שלי, יש אחריות מלאה על המחלה שלי עד עכשיו.
דכאון לא מתפתח סתם, יש מאין.
ביקשתי עזרה. ניסיתי לפתור את זה כשזה עוד היה קטן.
קראתי לעזרה, מילולית ולא מילולית.
וכל מה שקיבלתי הוא חומה אחת גדולה של הדחקה והתעלמות._
קשה לקרוא מה שכתבת..
עצוב ליש את מרגישה ככה..
אני סובלת מדיכאון מגיל צעיר מאד.. ומתמודדת עם זה כל חיי עם עליות וירידות.
אני לא מסכימה שלהורים יש אחריות מלאה על המחלה - כן מסכימה שאולי יש להם חלק.
דיכאון בהחלט יכול להתפתח יש מאין.
ועצוב שאין לך הורים שיעזרו אבל את לא חייבת את עזרתם - כתבת:
וזה מה שהראה לי שהמצב שלי הוא פתיר, ואני לא באמת חייבת לחיות ככה. - זה נכון.
את לא חייבת לחיות ככה... אפשר למצוא פתרונות.


_אני לא אוהבת לבקש דברים מההורים שלי, ובד"כ גם לא עושה את זה. אבל בהיותי במצב כלכלי לא משהו - את זה אני צריכה לבקש. אני מתייחסת לזה כאילו החיים שלי תלויים בזה.
ככל שעובר הזמן הנפילות שלי נהיות יותר ויותר גדולות, יותר ויותר מסוכנות. אמנם אני לא פוגעת בעצמי, אבל גם לא מתפקדת כמו כל אדם אחר גם כך, אז על אחת כמה וכמה כשקורה משהו._
כמהש זה אולי קשה לשמוע - הורייך לא חייבים לעזור לך.
את גדולה את עצמאית. מותר לך לבקש מותר להם לסרב. אפילו אם זה לא נעים, לא מוסרי ולא מנומס ואפילו אם הם בוחרים לתת לאחותך יותר.
זכותם - זה הכסף שלהם וזכותם לבחור איך להשתמש בו.
את בוחרת להתייחס לעזרה של הורייך כאילו בה תלויים חייך - את כותבת שהם שוב ושוב מסרבים לעזור ואת שוב ושוב כועסת עליהם ומצבך מתדרדר תוך כדי ציפיה לעזרתם - אז אולי להפסיק לצפות? [וכן ברור לי לחלוטין שזה יותר קל לכתוב מלעשות]
אולי לחפש פתרונות במקום אחר?

הייתי במקום דומה לשלך פעם..
עם כמה וכמה הבדלים - אבל בגדול תליתי הרבה מהבעיות שלי ביחסיםפ שלי עם אמא שלי.
עד שהבנתי שזה לא קשור. כן היחסים שלי איתה תרמו למצבי לאורך השנים אולי אבל בטח לא גרמו להם.
התגובות שלי, הבחירות שלי לאיך להגיב למצבים וסיטואציות הם מה שהביאו אותי למקומות בהם היייתי.
ואני עובדת על זה..
היום אני כבר לא מצפה מאמא שלי.על מה שהיא נותנת אני אומרת תודה ומה שלא - לא צריך - מצאתי מקורות תמיכה אחרים.
עצוב לי שזה כך אבל לטובתי לא הייתה לי ברירה.

יש לי עוד הרבה לכתוב בנושא - אבל גם לא רוצה לפרוס את כל חיי כאן וגם יש ילד שרוצה אותי..
וגם נראה לי שכבר כתבתי יותר ממה שהתכוונתי..

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם - ושתמצאי את הדרך לעזור לעצמך.

[פלוני_אלמונית*]

אמא שלי מקדשת מסכנות וסבל, ורחמים עצמיים ובגלל שאני מסרבת להיכנס לתפקיד המסכנה (גם אם אכנס תמיד אפסיד בתחרות איתה לא מוכנה לעזור לי אלא רק לאחותי הגרה בסמיכות כי החיים שלה יותר קשים. מאז שאני זוכרת את עצמי התפתח דפוס יחסים שבו אני מרצה ומוותרת מתוך מודעות ודאגה לה, ומאז שהפסקתי כי המחיר היה כבד מידי היא פשוט דוחה אותי. היא לא מקבלת את בן זוגי, היא מבקרת אותנו ללא הרף, בוחנת אותנו מאשימה אותנו בהאשמות שווא. לאחר הלידה ניסתה בכוח לשלוט ולשמר את הדפוס הישן, בתי היא ביתה, גם מילולית וגם מעשית, אפשר להעביר אותה לכל הדודים כי זה תענוג ולבצע בה כל מה שרוצים, היא באה מתי שהיא רוצה, בין הסידורים, צהריים, שעות שינה, בלי להודיע, בלי לדפוק בדלת ואם חלילה וחס המפתח היה במנעול היא פשוט חיכתה ליד הדלת, הסתובבה והלכה. השלמתי עם העניין ואני באמת לא מצפה ולא מבקשת, אבל זה לא עוזר, היא לא מפנה עבורינו זמן, מתקשרת ברגע האחרון שנבוא אליה, בלי שום התחשבות בצרכים, ביכולות בסדר היום שלנו וכו', תמיד הצרכים שלה במרכז, למרות שהיא לא עושה שום השתדלות כל הזמן באה בטענות שאנחנו לא באים, למרות שלא מזמינה ולא פנוייה, שהיא לא רואה את ה"קטנה" וכו'. אני מרגישה שהיא ממש מרעילה את האווירה בבית שלי וחוששת מכך. בעלי מבין שיש לה בעיה אבל בכול זאת יכולות הספיגה של שנינו גם יגיעו לקיצן. היא מתעמרת רגשית ומאשימה על שטויות, לדוג', החליטה שלא התקשרתי לאחל לאחיין שלי מזל טוב ליום הולדתו, האשימה אותי לאחר סצינה דרמטית שבה בכתה ואמרה שכבר לא יכולה יותר איתי וכו' ואין לה כוח ולמרות שהסברתי לה שהיא טועה, ושחבל שהיא מייסרת את עצמה לפני שבודקת התעקשה שהקשר שלי איתו הוא לא כמו הקשר של אחותי אליו וגם הוסיפה בטון ארסי שלא צריך תואר שני כדי לראות את זה.... כל מה שאני עושה זוכה לעלבונות. היא מכניסה הרבה עצב לחיי, אני משתדלת לדלל את הקשר ולהתרחק אבל זה לא עוזר, האשמותיה רודפות אותי והיא לא מרפה ואני גם מפחדת שבסוף היא תרעיל את היחסים שלנו בבית ושבן זוגי יאבד את הסבלנות שלו. מה עושים? כל נסיון לשיחה אמיתית ולהבין מה באמת מפריע לה (אני חושבת שזה הבחירות שלנו אותן היא תופסת חריגות) נתקל בחומה בצורה של האשמות ועלבונות.

[רסיסים_של_אור*]

פלוני אלמונית יקרה,
את כותבת המון עליה ולי מרגיש שהכי נכון לשים את הפוקוס עלייך.
את ממילא לא יכולה לשנות אותה ואם היא בוחרת להיות מסכנה, אומללה ומלאה ברחמים עצמיים זו הבחירה שלה ואין לה קשר אלייך.
תבחרי את אחרת.
לי לקח המון זמן (ועדיין כמובן בעבודה מתמדת על כך) להצליח לעשות את ההפרדה הזאתי בין מה ששלי לבין מה ששלה. אחת הדרכים שעוזרות לעשות את זה היא להפסיק לדבר על מה שאחרים עושים ולקחת אחריות ולבחור מה אנחנו עושים.
לעשות למען עצמך ולמען משפחתך.
ממילא דרך ההתמקדות בזה יגיעו עוד כל מיני דברים כמו זה שהיא פחות ופחות תתפוס מקום בחייך ובחייכם.
מה שלפעמים מאד קשה לנו הוא לחתוך את חבל הטבור הזה שקושר אותנו להורים שלנו וגורם לנו לשמר דפוסים לא יעילים (לרָצות ולמחוק את עצמנו ועוד ועוד).
רק את יכולה לעשות את השינוי המבורך ואולי אפילו בסופו להודות לאמא שלך שבזכות מי שהיא את מצליחה לעשות יותר למען עצמך ולמען משפחתך !

בהצלחה

[פלוני_אלמונית*]

רסיסים של אור,

את בהחלט צודקת, וזו ההחלטה שקיבלתי, אנחנו מתרחקים, גם גיאוגרפית ואני במפורש בחרתי אחרת. אני מרגישה רק שככול שאני מתנתקת היא יותר רודפת ומתערבת ומאשימה. אני שלמה עם הדרך שלי ועם המצב וטוב לי עם הבחירות שלי. חיי טובים ומתנהלים כפי שאני רוצה גם אם אחרים מרימים גבה ומנסים להלביש עלי את הפחדים שלהם. ובכול זאת, מה המשמעות של לנתק את חבל הטבור, להגיד יותר אנחנו לא בקשר, אל תתקשרי ואל תבואי את לא מוזמנת. גם ככה היא מאשימה אותי שזה המצב למרות שאף פעם זה לא קרה. את זה אני לא מסוגלת לעשות. אני משתדלת לדלל את הקשר, למזער את הנזקים אבל למרות המחיר שאני משלמת כל פעם עדיין יש בי חמלה כלפיה והבנה של המקום ממנו ההתנהגות הזו באה.
אני מאוד מקווה שעם ההתרחקות הגיאוגרפית יבוא גם הריחוק מצידה, והפחתה ברדיפה ובביקורת הכפייתית כלפינו.
מצד שני, יש כזה דפוס ביחסים לא בריאים, שככול שאחד מתרחק השני יותר רודף וכנראה אני לא יודעת איך לשנות את זה ולהגיע לאיזון מחודש.
בנוסף, הבת שלי מאוד אוהבת אותה, למרות שמהצד אני רואה איך הרעל מחלחל גם אליה, בנוסח "סגנון המשולשים", להעביר לי מסרים דרכה, לבכות ליידה על מה שאני "מעוללת" ועל כמה קשה איתי וכו', ואני ממש לא רוצה שהיא תחשף לאווירה הזו. אחד התמריצים החזקים שלי לשנות את המצב היה שראיתי איך היחס כלפי עובר באופן גורף גם כלפיה.

[רסיסים_של_אור*]

אחד התמריצים החזקים שלי לשנות את המצב היה שראיתי איך היחס כלפי עובר באופן גורף גם כלפיה
מזדהה מאד. ראיתי את זה גם עם ילדיי. אני אישית החלטתי לא להתרחק גיאוגרפית (אנחנו מאד מאד קרובים) אלא לעבוד חזק חזק על עצמי. לצמצם או אפילו לאפס את הציפיות. לא לצפות לכלום. להיות מסוגלת להיות במקום שבו מאשימים אותי שאני לא בסדר ולא להתרגש מזה (אלוהים כמה שזה קשה !!) להזכיר לעצמי כל הזמן "זה לא שלי, זה לא שלי" אני רואה את זה בדרך וביכולת שלה להתלונן גם על אחיי האחרים באוזניי. אני מתנתקת, לא מנסה לחנך אותה ולהראות לה את הטעות שלה (למרות שלפעמים זה זועק לשמיים) אבל מצד שני לא משתפת עם זה פעולה.
למול הילדים שלי, לומדת לעמוד כמו חומה בצורה ולהגן עליהם, לא להרשות לה לעשות להם דברים שעשו לי. לפחות לא כשאני נוכחת. שיהיה ברור שהיא לא האמא שלהם. היא הסבתא, שתהנה מזה ולא תנסה לחנך אותם (מה שלדעתה אני לא עושה מספיק...).
יש לי אחות אחת שהתרחקה ממש פיזית, אז נשאר לה להתמודד עם הביקורים. אולי צריך לחזק את עצמנו מאד מאד מאד לפני כל דבר כזה (תמציות, טיפול, רסקיו מה שמתאים לך).

לי עזר לקרוא את "הדרמה של הילד המחונן" ופרחי באך שעזרו לי להתמקד בעצמי ולהיות פחות ופחות מושפעת מהרצונות של הסביבה...

בהצלחה

[פלונית_אלמונית*]

תודה לך

את מעוררת הערצה. אני מתקשה לא להתרגש מזה, במיוחד שרק אני זוכה ליחס הנ"ל כולם בסביבתה מלאכים ורק אני הפושעת. בכול מקרה נתת לי עוד כיווני פעולה ומחשבה. אני אכין לי מייד מים מינראליים מועשרים במספר תמציות ואשלוף את הדרמה של הילד המחונן מהכוורת מחר צפוי ביקור ואני אגיע אליו מחוזקת

שוב תודה ויום מקסים

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלום.
לילה, מאוחר ואין לי כוח לקרוא את כל הדף. אני מציעה הצעה ואם הייתה כזו או לא רלוונטית לך את מוזמנת בחום להתעלם.

הרבה פעמים במצבים כאלה (ולא קשור מי השניים במשחק), יש צורך לתת מרחב מחיה. הרדיפה שלך אחריה, עלולה להרחיק אותה עוד יותר ולו בגלל תחושת הביטחון שאת שם תמיד.
אולי תנסי להתרחק. לתת לה לקבוע את הקצב. לא לתת לה תחושה שהמצב שולט בך. כמו שמישהי הציעה תדרשי שתהיה ברורה אם היא קובעת איתך. ושלא תבריז בלי להודיע.
בקיצור, אולי אם היא תחוש בחסרונך לאורך זמן (ואני מתארת לעצמי שזה דורש ממך איפוק והתגברות על כאב...אבל אולי עדיף כך), היא תבוא לבדוק לאן נעלמת, או תחוש בחסרונך.
מאוד ממליצה לך לאמץ את אחיך בחום אלייך. גם תבני איתו מערכת יחסים שיכולה אח"כ להיות חברות אמיצה (כשיגמור את ההתבגרות שלו) וגם תצילי נשמה שזקוקה לחום ותשומת לב בוגרת.

[רסיסים_של_אור*]

אני מתקשה לא להתרגש מזה,
ברור ברורו. זאת הנקודה הכי כואבת בעולם. אפשר להיות בה שוב ושוב ולהיפגע כל פעם ולא להפסיק להתפלא איך יכול להיות שהמישהו הכל-כך קרוב הזה, זה שלכאורה אמור לתת לנו "אהבה ללא תנאי" פוגע בנו עד לרמות הכי הכי עמוקות וסמויות בתוכנו.
הספר "הדרמה של הילד המחונן" עז רלי סופסופ לשחרר את האשמה. את התחושה שמשהו אצלי לא בסדר ומצד שני גם לנקות קצת את האווירה הטעונה כלפיהם. לנסות להבין שהם באמת עשו את הכי טוב שהם יכלו וידעו. ולאפשר לילהתאבל על מה שתמיד לא היהי, תמיד היה חסר. זה שלב מאד מאד משמעותי.

ואל תעריצי (כנראה שציירתי את עצמי מושלמת מדיי, סליחה) אני בת-אדם כמוך. נופלת וקמה, נופלת וקמה...

[חלוקית_נחל*]

זקוקה לעצה,
מאז נישואי יחסי עם אמי התערערו, היא חשה לא אהובה ולא רצויה ולכן פוגעת, תוקפת, מבקרת ומאשימה ללא הרף, גם אם אין שום בסיס עובדתי לטענותיה. זה משהו רגשי מאוד עמוק, כעס, קנאה, חוסר פרגון, חוסר בטחון במקומה וכמה שאני לא מנסה לעשות, להשתדל, להעניק זה לא עוזר להיפך, זה משמש עוד נושא לביקורת והאשמה. עם זאת, אני פחות מרצה, יותר שומרת על גבולותי וגבולות משפחתי.
לאחר הלידה הראשונה זה מאוד התעצם. וכעת לאחר הלידה השנייה, חלה מעין רגיעה, אמי החליטה לעזור לנו, מה שלא היה עד כה, עדיין בודקת, מחפשת, מבקרת ומאשימה, אבל מנסה בכול זאת, מגיעה, עוזרת ועושה כפי יכולתה. (ויכולת הנתינה שלה מאוד מוגבלת ביחס אלינו אבל זה לא משהו שהיא שולטת בו, אני באמת חושבת שיש לה בעיה, שלא בטוח שהיא מודעת לה)
היחסים מתוחים גם עם בן זוגי והוא ואני מרגישים שהיא לא מקבלת אותו וגם לא אוהבת את הוריו ומשפחתו למרות שמנסים מאוד להיות חביבים אליה.
אני שחררתי את הצפיות ואני שמחה על כל מה שהיא נותנת, לא נפגעת ולא מצפה, זה מאוד קשה, אבל משתדלת ככל יכולתי, גם חשוב לי הקשר של בנותי איתה, ובתי הבכורה מאוד אוהבת אותה וקשורה אליה, וגם אני מודעת לכל קשייה ויש בי הרבה חמלה והבנה למקום הפגוע שלה (ניצולת שואה וכו'), למרות הפגיעות החוזרות ונשנות בי.

אתמול התקשרה והזמינה את בן זוגי לשיחה בטענה שמזמן לא דיברו. אני לא רציתי שיילך אבל הוא בחר ללכת והתוצאה היא שהוא שפך את כל אשר על ליבו, כולל דברים אישיים שחלקתי איתו, כלומר שהוא לא ידע ממקור ראשון אלא שאני סיפרתי לו, כולל דברים קטנונניים ולא יפים, שחלקתי איתו כבן זוגי וצחקנו ביחד, אבל לא ציפיתי שיעביר הלאה. בשיחה עלו גם נקודות עקרוניות ומהותיות אבל גם נעשה שימוש רציני בי, גם מצידו וגם מצידה. הוא גם העביר לה מסר שאני לא אמורה לתמוך בה ולעזור לה, כשאני בכלל לא חושבת כך, אני מתקוממת רק על זה שהיא מזמינה אותי ומרוקנת עלי את כול הזבל והרע שהצטבר לה, בהאשמות שווא וביקורות ופגיעות מדוייקות להפליא, ואז בתחושה קלילה עוברת הלאה, אין לי בעיה לתמוך בה בקשיים שהיא עוברת. היא אמרה לו שלמי היא תפנה אם לא לבת שלה, ואני גם עובדת סוציאלית וכו', ואז הוא ענה שתחפש עזרה בתשלום שאני בהריון מתקדם ועם כל הלחץ והבעיות שלי לא צריכה לתמוך בה
הוא טען שבכול מקרה אנחנו אלו הגורמים כמעט לכל קשייה ולכן זה בעצם אותו דבר חוץ מזה היה קשה לו להתנסח בסיטואציה וכו'. היא האשימה אותו, כמובן, וביקרה אותו, והוא, בשונה ממני, ענה לה, באופן ברור, גלוי וחופשי, ללא מעצורים.

התוצאה היא שאמא שלי אמרה לו שאם היא כול כך פוגעת בי, היא מנתקת מאיתנו כול מגע, היא לא תבוא ולא תתקשר, אלא אם כן אנחנו נרצה שהיא תהייה בקשר (וכבר עכשיו היא לא מרגישה רצוייה ) כי היא לא מוכנה לפגוע בי, בבת שלה.

מה עושים?

אני מרגישה לבד במערכה ובמצב של אין מוצא. אמי פגועה (הייתה עם דמעות בעיניים בשיחה, מה ששובר את ליבי), בן זוגי פגוע וגם אני עצובה מאוד ופגועה (אמי אמרה בצורה ברורה שלא נעים לה אצלנו, לא אוהבת לבוא אלינו ועוד רינונים עלי ועל בן זוגי)

גם מרגישה שבן זוגי בגד בי בצורה מסויימת בכך שסיפר דברים שאמורים להישאר ביננו, עשה לי סוג של הוצאה מהארון, עם זאת מבינה אותו לחלוטין, גם הוא פגוע מאוד מהתנהגותה ומכיל את פגיעותי שלי, תומך בי ומגונן עלי.
בן זוגי טוען שזה סוג של דינמיקה בלתי נמנעת של אפקט ההילה, ושבאופן גורף היא מעניקה למשפחתי (לו ולבנותינו) את היחס שאני זוכה לו (אני יודעת שהוא צודק). כשם שאחותי ומשפחתה הם מלאכים ולא משנה כמה יזלזלו בה, ידברו לא יפה עליה בפניה וכו' כך אני ומשפחתי נועדנו לספק את צרכיה באופן מיידי ולרצותה. מה שמדהים הוא שהיא לא מכחישה - לדוג' - אחת הביקורות המרכזיות, הייתה שבאירוע מסויים, הוא היה עם בתי אצלה, היא מאוד בכתה, היה מאוחר, סרבה להיכנס לאוטו וכו', ואמא שלי דרשה להוציא אותה ולהחזיק אותה והוא סירב. בשיחה הוא שאל אותה אם להוציא את ביתנו בסיטואציה הזו היה לטובת הילדה או לטובת אמי, והיא ענתה, לטובתי, ואז כשענה לה שבתנו לא אמורה לספק את צרכיה ושמבוגרים אמורים לספק צרכים של תינוקות ולא להיפך - היא הייתה בשוק.

מחר יש לנו אירוע משפחתי של אחיו וממש לא בא לי ללכת, ואח"כ לישון אצל הוריו, אבל זה בדיוק מה שלא רציתי שייקרה, שכול זה יחלחל לתוך הבית שלי וישפיע על יחסינו, אז מה אני בעצמי אגרום לכך? )':

איך אפשר לתקן את המצב?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

למה בכלל היתה צריכה להיות כזו שיחה של אמך עם בן זוגך, שלא בנוכחותך?
נשמע לי בעייתי וכדאי קודם כל ליישר קו עם בעלך.
לגבי אימך - מניסיון לפעמים ניתוק יכול לעשות רק טוב...

[במבי_ק*]

איך אפשר לתקן את המצב?

אולי להגיד לאמא את האמת באופן קצר ופשוט:

אמא, אני אוהבת אותך, אני כל כך מצטערת שנפגעת. חשוב לי שתבואי אלינו והייתי נורא רוצה שתרגישי אצלנו בבית. הבת הגדולה אוהבת אותך, ולי מאוד מאוד חשוב בקשר ביניכן, וגם הקשר בינינו. כל כך חבל לי שבדברים יצאו ככה, אבל זה נובע מפגיעה ארוכת שנים שלנו כזוג. הייתי מאוד רוצה שכשהרוחות קצת ירגעו, וכשאני אהיה קצת יותר רגועה (את אחרי לידה, לא?), נוכל אולי לפתוח את זה בשיחה לעומק. אבל כרגע הכי חשוב לי שתבואי ותהיי איתי.

ולגבי הבנזוג - אם אמרת את דעתך שזה לא היה צריך לצאת ככה, הייתי לוקחת עשר נשימות (אומרים שיש היום מטר מטאורים) וממשיכה הלאה. זה נעשה מאהבה אליך ומפגיעה משותפת של שניכם. דברו בהזדמנות על איך כדאי לנהל שיחות כאלה בעתיד.

(זו דעתי)

[חלוקית_נחל*]

_למה בכלל היתה צריכה להיות כזו שיחה של אמך עם בן זוגך, שלא בנוכחותך?

אני ידעתי שזה מתכון לצרות, וגם עמוק בפנים ידעתי שהבעיה זה משהו עמוק מולי, שהיא לא מוכנה לקבל את השינוי שעשיתי מ"שלוחה מרצה וספקית צרכים מיידיים" לבעלת משפחה ומציבת גבולות וכו' זה לא משנה מה אעשה, היא תמיד תחפש ותמצא מה פגום בנו. אבל כשעלו טענות אל מול זוגי, והיא פנתה אלי כל פעם להתלונן זה גם היה בעייתי, ולכן היא החליטה לפנות ישירות אליו והוא נענה לפנייה, ואני הסכמתי לא להתערב, כי זה בעצם לשחק את המשחק שלה, וליפול לתוך המניפולציה, אבל בכול מקרה מצאתי את עצמי עמוק בפנים

אבל זה נובע מפגיעה ארוכת שנים שלנו כזוג
במבי, לא הבנתי...

חוץ מזה, שהסיכוי שישתנה משהו הוא לא גבוה, אמא שלי פורקת את מה שמצטבר, היא פחות מנהלת שיחה ואני למדתי לבלוע ולקבל, אחת לכמה זמן יש שיא, או פגיעה ישירה, ואז אני מתנתקת, נותנת לפצע להגליד, וממשיכה הלאה

אני ובן זוגי ניתחנו את השיחה, והוא בעצמו חלק איתי איפה הוא טעה בהתנסחות והסכמתי איתו. הוא גם במצוקה מאוד קשה ובמלכוד וכמובן מאוד פגוע מהיחס אליו ובעיקר אלי ואל הוריו.

[ניצן_אמ*]

חלוקית, נורא קשה לי לייעץ. אני מוכנה לחלוק איתך את המחשבות שלי בעניין שפתחת פה.
אני אכתוב לך לדואל.
חיבוק בינתיים.

[חלוקית_נחל*]

היא גם אמרה שהיא לא נהנית לבוא אלי, אז אולי היא לא רוצה וזו הדרך שלה להשתחרר? אחרת למה לזמן ולייצר כל הזמן סיטואציות בעיתיות של ניגוח ועימות, לייצר סיטואציות שבה אנחנו לא מסוגלים לספק את צרכיה והיא מאוכזבת מאיתנו...

[אנה_בי*]

לכל המאוכזבות!
גם אני מאוכזבת מאמא שלי. ניסיתי הכל וכבר הפסקתי לקוות. כל הזמן אני אומרת לעצמי שאני אדם בוגר ואני יכולה לנהל את החיים שלי גם בלעדיה. מאד מאד מאד רחוק ממנה.

[שני*]

למרות שלא ציפיתי לעזרה מראש, גם אני הייתי מאוכזבת וכעסתי והאשמתי את אמא שלי לאחר שילדתי והרגשתי שהיא מקשה יותר מעוזרת. עכשיו אמא שלי גוססת והגעתי למצב שאני סולחת ומשלימה עם זה שהיא עשתה הכי טוב שהיא יכלה למיטב הבנתה.

[אתי*]

_כמהש זה אולי קשה לשמוע - הורייך לא חייבים לעזור לך.
את גדולה את עצמאית. מותר לך לבקש מותר להם לסרב. אפילו אם זה לא נעים, לא מוסרי ולא מנומס ואפילו אם הם בוחרים לתת לאחותך יותר.
זכותם - זה הכסף שלהם וזכותם לבחור איך להשתמש בו._

מדינה חופשית וכ"א זכאי לעשות ככל העולה על רוחו,
רק שאח"כ לא נשחק את עצמנו מזועזעים מהמזדקנים לאיטם ולבדם בבתי אבות.
מה שזרעת זה מה שתקצור, ואם זרעת רגשי נחיתות, אפליה בין אחים והתנערות מילדיך רק כי הם נשואים, בואו לא נתפלא.

היתה לי עזרה צמודה, ללא שאלות, ללא תנאים, מהרגע להרגע.

---

אמא תוכלי לשמור על הבנות (סתם ככה ללא סיבה!)?
אתן כבר יוצאות? אני מחכה (יוצאות עם התיק שלי - יש להן שם טיטולים, אוכל ובגדים). אל תדאגי לכי הביתה לישון ולאכול.
_

מילים של אמא,
דאגות של אמא.
באיזשהו שלב קטעתי את זה, כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה בלי גלגלי עזר. ברוך השם שעשיתי כך, כי קרה וכבר כמה שנים שאין לי את העזרה הזו - ואני מסתדרת בעצמי. מעדיפה בייביסיטר, אמא שלי באמת עסוקה ומותשת. אבל גם עכשיו תתאמץ אם אבקש.
אמא שלה לא היתה שם בשבילה. חיתנה אותה בגיל צעיר, והתנתקה ממנה. זכותה, לא? גם היא לא חייבת לה כלום.
גם אני גדולה, עצמאית. אבל הידיעה שיש מקום ביקום הזה בו אני יכולה להתרפק ולהתפרק, ויש מי שיכיל אותי ויהיה שם בשבילי, לא תסולא בפז (ותמיד מדמיעה אותי מחדש - אני יודעת מה הערך של המנה שקיבלתי). המציאות כיום, שלרוב בשביל עזרה צריך לשלם או להיות זכאי לה (להיות מרותק למיטה, או כל סיבה שנתפשת בעיני העוזר כ"מוצדקת"), מקררת לי את הלב.

לא חייבים לעזור,
גם לא חייבים להביא לעולם ילדים, כאשר שואפים להגיע לגיל בו אפשר להשתחרר מהם. אמא זו משרה דינמית - אך לכל החיים.

<ריבונו של עולם, תן לי את הכוח והיכולת לתת את המתנה הנהדרת הזו לילדי>
<גם לי יש אכזבות מאמא, חוק טבע - לא?>

[אתי*]

_היא טרקה לי את השפופרת.
וזהו,
רע לי ורע לי_

[אירוס_כחול*]

אני 'שמחה ' על הדף הזה
אמא זה נושא מאד כאוב בחיים שלי,
אני אמא לילדים בוגרים 18 ו-25 ועדיין זה משהו שמנסר בי על בסיס יום יומי כמעט,
יש לי הרבה שיחות עם אחותי על מי ומה אמא שלנו, נחלנו המון אכזבה כל חיינו הצעירים,
ואף בחיינו הבוגרים,
הכל בחיי המשפחה שלנו היה מעוות, ביקורתי, לא תומך ואף מסרס עד להתפרקות של הזוגיות של הורי
שאז כל אחד מהורי המשיך לעשות נזק אבל בנפרד...כל חיי ביקשתי למלא את החלל הזה בטעות בבני זוג...
אין לי תשובות, ורצפטים, צריך כנראה לעבור תהליך של השלמה , רצוי תהליך קצר משלי....ולא להעביר את החיים
בציפיה שהכל ישתנה יום אחד...
אני נתתי מה שיכולתי לילדי, ואף ויתרתי על הרבה בכדי להיות איתם, עוד אין להם ילדים ,וקשה לי לדעת איזו סבתא אהיה,
אבל דיאלוג, אהבה, ותאום ציפיות זו כנראה הדרך לחיות ולעבור את השלב הזה, וכל שלב אחר ביחסים.

[ההולכת_באתרים*]

כן, בדיוק דיברתי על זה היום עם אמא שלי. אמא שלי עכשיו עם אבא שלי בבית החולים. ושיחת הטלפון נשמעת בערך כך: "אפשר להכין מרק לאמא","והאוכל שהבאתם לי מהמסעדה היה נורא. מה אין לך חוש טעם? את לא טועמת?"
תשובה: אתם אף פעם לא מרוצים. לא, אני לא אוכלת במסעדות כבר מזמן, במסעדה לא טועמים לפני, פשוט מזמינים, אין לי כוונה לטעום דברים מוכנים למחצה כשאני בהריון.
השיחה איכשהו התנתקה
לאחר מחשבה אני חוזרת ומתקשרת להזכיר נשכחות: "תגידי, את הכנת לי מרק אחרי שילדתי והיו לי רק עוגיות לכרסם? (סיפרתי על כישלון ההנקה עקב חוסר עזרה בין היתר?), לא, נכון? העדפת להכין מרק ולארח את הנכדים שלך (באותו זמן בני שתים עשרה וחצי ושש עשרה). אז תבקשי מהבן שלך, אבא שלהם, שיביא לך מרק.
נכון אני נחמדה? אה, ולא הזכרתי שתמיד באשפוזים שלה אני זו שנשארתי ליד מיטתה (הוא, אחי, נשאר פעם אחת לאחר סקנדל מצידי) ומי שגרם להם להגיע לבית החולים ולהציל את אבא שלי זו אני. אחי פשוט ברח והשאיר את אמא שלי לבד להתמודד. אבל את זה אף אחד לא זוכר.

[הדס_צומחת*]

הולכת, אפשר לשחרר את זה...
היא שואבת ממך אנרגטית, וחבל.
תעשי לעצמך דימיון מודרך - דמייני את עצמך מחוברת לאמא שלך בכל מיני צינורות (כמו חבלי טבור מרובים).
עכשיו, תדמיני איך את מנתקת את הצינורות האלה ושולחת אותם ליקום/אור הבורא (מה שמדבר אלייך).
במקומם תדמייני שאת מקבלת חזרה - אהבה רבה. אהבה ללא תנאי. תמלאי את כל הגוף באהבה הזאת. מגיע לך.
תגידי לעצמך שזה לטובתך הגבוהה ביותר...
ותרגישי הקלה רבה. (מניסיון, זה עובד).
ואם את צריכה עוד משהו, דברי איתי.

[קצת_אובדת_עצות*]

אני מאוכזבת וקצת מיואשת מאמא שלי בכיוון קצת הפוך- אמא שלי נורא רוצה לעזור, יש לה המון רצון ונכונות, אבל היא כבר מזמן עברה את הגבול שבין לעזור לבין לשלוט שנים שהיא מגיעה אלינו כל יום כדי לעזור לי עם הילדים, מאז שהילדה הקטנה תינוקת, היום היא בת 9, שאר הילדים בתיכון ובצבא. אני לא יכולה לעשות שום דבר בבית שלי- אם אני לא חוזרת מהעבודה מייד הביתה היא נעלבת שאני לא באה, מתקשרת אליי מהבית וכועסת שהיא נשארת אצלנו לבד ודואגת לי מאוד. אם אני לוקחת את הקטנה לחברה אחרי הלימודים היא תגיד לה יום אחרי שהיא חיכתה לה ותשאל ותברר איפה היא היתה ולמה היא לא באה להיות איתה אחרי בית הספר.
אמא שלי נוגעת לי בכל דבר בבית- מחליפה לי על דעת עצמה כריות בסלון או כיסויים לספות, מנקה כל פעם שהיא באה, בדר"כ מייד אחרי שאני מנקה בעצמי, מפנקת את הילדים ועוקפת אותי (נותנת להם כסף לדברים שאני קודם לא הסכמתי שיעשו), זורקת כל דבר שלא נראה לה שצריך אצלנו- אוכל מהמקרר שהכנו, כלים שלא נראה לה שצריך וכ"ו.
ניסיתי כמה פעמים להגיד לה בדרכים שונות שאני רוצה שלא תבוא כל יום (שישה ימים בשבוע, לפעמים היא באה לביקורי פתע בשבת, יש לה מפתח והיא נכנסת מתי שהיא רוצה), שלא תבוא כל שישי במיוחד כשהילדים הגדולים לא בבית ואנחנו רוצים לא לעשות ארוחת שישי חגיגית משפחתית וכ"ו, בכל הפעמים שזה עלה היא התחילה לבכות ולמרר על מר גורלה והבת כפויית הטובה שלה בפני כל קרובי המשפחה והשכנים שלה ובפני הילדים שלי, שלכל אחד מהם בנפרד היא בכתה כמה נוראית אני והם מצידם רבו איתי וכעסו על היחס שלי לאמא שלי (כשהיא באה אבל הם לא יושבים איתה, מבקשים ממנה שתכין אוכל ותיתן כסף, ואז הולכים לחדרים שלהם) וגם פנתה אליהם בנפרד שיבואו אליה לאכול ארוחת שישי במקום אצלנו (כולל לילדה הקטנה בת ה-9).
יש לי שני אחים גדולים עם ילדים גם, אליהם היא לא באה, אחי מבקש ממנה הרבה פעמים שתבוא ותעזור להם עם הילדים, יש לו בנים בערך בגיל של הבת שלי ואמא שלי תמיד אומרת שהיא לא יכולה כי היא באה אלינו והיא צריכה לבוא לטפל בבת הקטנה שלי. כבר כמה שנים שכל יום שישי אחי ומשפחתו מגיעים אליה בשישי בצהרים, היא מגישה להם אוכל וכמעט מגרשת אותם אחה"צ כדי לבוא אלינו בחמש בערב ולאכול איתנו, כל יום שישי כשהיא באה היא מנקה את הבית שלי שוב למרות שאני מנקה אותו תמיד בבוקר.
ניסיתי להגיד לה שתלך לאחים שלי ובמיוחד לאחי שגר קרוב אליה, במיוחד בארוחות שישי, שיתחלק שווה ותר בנינו, היא נעלבה ולא דיברה איתי שבועיים, וצעקה עלינו שאנחנו זורקים אותה לאח שלי ולא רוצים אותה יותר.
אני מיואשת מלנסות לדבר איתה ועייפה מכל זה- הנוכחות התמידית שלה מרחפת מעליי ומעל הבית, היא מתחייסת אל ביתי כאל ביתה, כל ניסיון שלי להגיד משהו על זה נגמר בדרמה מנופחת ומלאת דמעות מצידה, בברוגז ובתחושת אשמה נוראית מצידי. היא לא תבוא אלינו לכמה זמן כי היא כועסת ואחרי כמה זמן תישבר ותבוא שוב בשביל הנכדה והכל יחזור להיות כמו קודם. עצוב לי שהיא משתמשת בילדים נגדי ועצוב לי שהיא מכניסה את ביתי הקטנה לאמצע, מתקשרת אליה ומספרת לה בחופשיות רבה על הריב בנינו, וביומיום יוצרת אצלה תחושת מחוייבות כלפיה כשהיא "כועסת" שהיא לא באה להיות איתה בבית אחרי הלימודים כי הלכה לחברות או לחוגים.
אנחנו גרים קרוב לאמא שלי, אין באפשרותינו לעזוב עכשיו, היא צריכה הרבה עזרה בבית והעזרה הזאת מתחלקת ביני ובין האחים שלי, אבל כבר יותר מעשר שנים שהיא באה רק אליי ובטוחה שהיא עוזרת לי ועושה הכל בשבילי ולאט לאט השתלטה לי על החיים ועל הבית. אני כבר לא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד, אשמח לעצות והארות בנושא.

[סאלי_תדמור*]

נכון אני נחמדה?

איי, הולכת, כואב... מקרה קלאסי שכל אחת רוצה שהשניה תתמוך בה. ואי אפשר לעשות את זה באותו הזמן.

ולאט לאט השתלטה לי על החיים ועל הבית. אני כבר לא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד, אשמח לעצות והארות בנושא.
קבלי ... נשמע מורכב. לא יודעת אם זה משהו בשטח של עצות, יותר נושא לעבודה מעמיקה... רק שמה שאולי קורה פה זה שזה נמאס לך. והחלטת שיהיה שינוי. שזה נהדר @}

[פלונית_זמנית*]

התינוקת שלי בת חודשיים. חוץ מזה, יש לי ילדה חכמה ופעלתנית בת שנתיים. מאז שנולדה הקטנה אמא שלי לא מתיחסת לגדולה ומתנהגת אליה לא יפה. היא חסרת סבלנות כלפיה ומעליבה אותה. היא אוהבת מאוד את התינוקת ויש לה אליה סבלנות אינסופית. זה פוגע בי במקומות הכי כואבים כי היא היתה חסרת סבלנות כלפי והעליבה אותי הרבה בילדות וגם אחר כך. העניין הוא שאני צריכה את עזרתה כי בנותי קטנות מאוד וההפרש ביניהן קצת יותר משנתיים. אני מבינה שפיזית קשה לה עם הגדולה כי היא פעלתנית מאוד ודעתנית. אמא שלי שתלטנית מאוד וקשה לה לראות ילד שיש לו אופי ולא עושה מה שאומרים לו כל הזמן. אני מאוד פחדתי ממנה בילדות וגם אחר כך ועשיתי כל מה שהיא אמרה. אם לא, הייתי פעמים רבות נענשת במכות חזקות. החלטתי לצמצם מגע בינה לבין הגדולה כדי למנוע את הפגיעה בילדתי. תמיד טענו שאני חסרת אופי, לא יודעת לעמוד על שלי וכו'. איך יכולתי להתפתח באופן כזה אם לא אפשרו לי? כל ביטוי של התנגדות היה נתקל בתגובה אגרסיבית ולעיתים קרובות גם אלימה מאוד. קשה לי מאוד האפליה בין הבנות ואני נעלבת בשביל בתי הבכורה.

[מה_עושות_האיילות*]

פלונית זמנית,
דורך ישר במרכז היבלת, כואב. בעיקר אם מחזיר אותך למחוזות לא מוצלחים. ציינת שאמך שתלטנית, אך האם עברה איזשהוא שינוי מאז ילדותך? כלומר, האם שיחה יכולה לתרום כאן? אם יש סיכוי שווה לנסות, אם לא - צמצום מגע נשמע מתאים. אולי גם למצוא את הפעילות המשותפת שתוציא את המיטב משתיהן (שוב,רצוי קצרה). בהצלחה..

[רסיסים_של_אור*]

העניין הוא שאני צריכה את עזרתה כי בנותי קטנות מאוד וההפרש ביניהן קצת יותר משנתיים
נשמע לי שכדאי שתבדקי טובטוב את האקסיומה הזו כי בכלל לא בטוח שהיא נכונה ! לפעמים האמהות שלנו או בכלל כל מיני אנשים בחיים שלנו, מציקים לנו מאד אמד בהתנהגותשלהם רק כדי לדחוף אותנו בכוח לגדול קצת ולהתקדם הלאה, לקחת קצת יותר עצמאות, לממש קצת יותר מהעוצמה האדירה שיש בתוכנו ! להרחיב את גבולות היכולת שלנו ...

[פלוני_אלמונית*]

רסיסים, זאת לא אקסיומה אלא מציאות. אין כאן קהילה תומכת. אני לבד. זה עוזר מאוד שאמא שלי יכולה להיות קצת עם הקטנה. זה מאפשר לי למשל לקנות תרופות ללא מרשם בבית המרקחת של קופת החולים (הרבה יותר זול) שלשם לא אסחב עם הקטנה (ממש לא רוצה שתתפוס כל מיני כולירות). זה חיסכון כספי משמעותי. זאת דוגמה אחת. י ש עוד רבות.

[חלוקית_נחל*]

פלונית יקרה,
לי היה מצב הפוך. העדפה בולטת לבכורה והתעלמות מהקטנה. אי רצון לגעת בה, להחזיק אותה, להתייחס אליה. לאט לאט ביקשתי ממנה להאכיל אותה בארוחות ונתתי משימות קטנות, כשאני נוכחת גם, ואיכשהו התפתח הקשר.
גם אני ממעטת להיעזר באמא שלי. בנותי בהפרש של שנה וחצי ובכול זאת הבנתי שהמחיר של העזרה הזו גבוה מידי עבורי. נכון שזה הפתרון הזמין והנוח, ולכאורה קל. עדיין כשאמא שלי מציעה משהו, נטיית הלב היא להתפתות ולהסכים. אני נטולת עזרה לחלוטין ולא מצליחה לקנות עזרה בתשלום. ובכול זאת, כשאני מנטרלת רגשות ילדות שלי, ואת הרצון והכמיהה הילדיים שהיא תיתן לי אני מבינה, באופן ענייני שאני לא רוצה את העזרה הזו כי היא מחלישה אותי. את לדוג' יכולה להפסיק להיעלב בשם הבת שלך ולהשתמש בזכרון הילדות שלך בצורה עניינית - לבדוק האם היא נוהגת בצורה דומה בבתך ולהעמיד גבול בלתי מתפשר. כי דבר ראשון בעיני, תפקידך הוא להגן על הבנות שלך. אמא שלי גם מאוד שתלטנית ואני דורשת ממנה לכבד את הרצונות של הבנות שלי בכול מה שנוגע לגופן תוך הפעלת שיקול דעת כמובן. זה הגבול שלי. אני מחליקה לה יוגורט קנוי מזובל ואוסרת עליה לכפות עליהן חפיפת ראש. בדקי עם עצמך על מה את יכולה להתפשר ועל מה לא. הסבירי לאמך נהלי איתה שיחה ועמדי מאחורי מילותייך. היי נכונה להישאר ללא העזרה. שברי את דפוס הקשר ביניכן שפגע בך בעבר וממשיך לפגוע בך גם היום. את כבר גדולה ויש לך הרבה כוח גם אם עכשיו זה לא נראה לך כך.
אצלנו לדוג', אמא שלי עוזרת לאחותי לטפל בילדיה ורואה את הנכדים האחרים לפחות 3 פעמים בשבוע, היא מפנקת אותם, לוקחת אותם להצגות ופעילויות ועוד ועוד. שמתי לב שהבנות שלי לא עסוקות בזה. הן לא יודעות ולא מודעות וזה לא מפריע להן. הן אוהבות אותה ושמחות במה שהיא נותנת. אכפת להן מההווה שלהן איתה, אבל כול השאר הוא שלי ולא קשור למציאות שלהן.
ולסיום, אני שמתי לב שלקבל "עזרה" פוגענית מחליש אותי, וכשאני מתארגנת כאילו האפשרות הזו לא זמינה עבורי איכשהו נמצאים הכוחות.
הקלי על עצמך במשימות, נפי את מה שלא הכרחי. מצאי חברות מקומיות, אפשר לנסות גם דרך האתר. בהצלחה

[מצ'רה*]

הבנתי שהמחיר של העזרה הזו גבוה מידי עבורי.
שכנה שלי (עליה השלום) היתה אומרת "לפעמים, כסף זה המחיר הכי זול".
זה נכון לגבי כל מיני דברים (לא רק עזרה מסבתא/עזרה בתשלום).
יש הרבה מצבים שבהם חשוב לשקול באומץ, האם המחיר של ההקלה שהעזרה נותנת, לא יותר גבוה ממה שבאפשרותנו לשלם.
ממש לא טוענת שזה קל.

[מצ'רה*]

שמתי לב שהבנות שלי לא עסוקות בזה. הן לא יודעות ולא מודעות וזה לא מפריע להן. הן אוהבות אותה ושמחות במה שהיא נותנת. אכפת להן מההווה שלהן איתה
זו אבחנה נורא חשובה, שגם אני ראיתי ביחסים של עם ההורים ויחסי ילדי עם סבים: שכל מיני דברים שלי נורא מפריעים ודורכים לי על כל מיני רגישויות - לילדים שלי בכלל לא מזיזים. מערכת היחסים שלהם עם הסבים היא נפרדת והם חווים אותה ברעננות שלא קשורה להיסטוריה שלי.

[הדס_צומחת*]

פלונית, תאמיני ביכולות שלך. אל תחשבי שהעזרה הזאת היא מחוייבת המציאות. גם לי יש ילדים קטנים, והייתי שמחה לפעמים לקצת עזרה חיצונית (כשהם היו יותר קטנים אז בכלל).
תגידי תודה שיש לך אמא שיכולה לעזור, אבל אל תתני לה לעשות לבת שלך, את מה שעשתה לך.
כבדי אותה, ותמנעי ממנה את אי הנעימות שאני בטוחה שהיא מרגישה, כשהיא עושה את מה שהיא עושה.
אני בטוחה שהיא לא מרגישה טוב עם עצמה אח'כ, אבל היא תקועה בדפוסים ובאמונות שלה...
תהיי חזקה בעצמך. אל תחלישי את כוחך בכך שאת אומרת, שאת חייבת את עזרתה. את לא .
את אמא בעצמך עכשיו. תעשי סוויטצ' בראש, ותחשבי שאמא שלך גרה מאוד רחוק ממך, ולא יכולה להגיע לשמור על הקטנה כשאת קופצת לקניות...
העולם בחוץ מלא בחולרות (לא רק בקופ"ח), תגיני עליהן באהבה ובאמונה שהן חסינות.
(מקסימום יהיו חולות כמה ימים).
ומניסיוני, כשנכנסים עם תינוקות קטנים לבית מרקחת, אפשר לקנות בלי תור (לפחות זה היה ככה ברחובות).
אני סומכת עלייך, שתצליחי לצאת מהלך המחשבה שאת זקוקה לעזרתה, ותביני שאת חזקה ומצויינת בכוחות עצמך!!
בהצלחה

[ההולכת_באתרים*]

למשל, אם אני צריכה ללכת למספרה או לעשות גבות או לקנות בגדים (לא, יד שניה לא אופציה, אף פעם לא מוצאת שם כלום לעצמי וגם אין כל כך באיזור שלי) אז אני לא יכולה ללכת עם ילדים. זו בעיה.
אין טעם לדבר עם אמא שלי. היא נהיית מאוד אגרסיבית. למשל, אמרתי לה את לא מתייחסת יפה ל-x. את אומרת לה כך וכך והיא גם ככה לא מתיחסת למה שאת אומרת ולא שומעת לך ואת רק יוצרת נגדך אנטגוניזם. תשובה: אז מה?
נראה שלבת שלי זה לא מפריע מה שהיא אומרת. זה כואב לי כי אני רואה מה היא עושה וזה מזכיר לי נשכחות. עשיתי מאמצים לגדל ילדה מאושרת עם ביטחון עצמי. לא רוצה שיהרסו לי את זה.

[חלוקית_נחל*]

הולכת יקרה, אמא שלך כנראה לא יכולה ולא מסוגלת לעזור לך. מנסיוני עדיף לוותר ולא לנסות. כי בכול מקרה את לא מקבלת את העזרה ורק התהליך של הבקשה והסירוב מאוד מחליש. אותי בכול אופן. אצלנו החוקים מאוד ברורים. היא לא עוזרת לי. היא מצפה שאני אביא את הבנות מתי שנוח לה ומסדרת את זה במוח שלה כעזרה אבל זה בהחלט באופן עקרוני לא "ייתפר" כמענה לצרכים שלי. זו מעין נכות פנימית שקשה לעלות עליה. נזקקתי לסירובים רבים כדי להבין שהיא לא מסוגלת. שם הקוד המשפחתי שלנו לתשובות הללו הוא "כי מחר זורחת השמש" והמשמעות היא שכמעט תמיד מדובר בתירוצים (על באמת) או שהיא פשוט אומרת שהיא לא רוצה. זה מה יש וזהו.

פתרונות שעבדו בשבילי זה לבקש מזוגי לחזור מוקדם יותר, למצוא דברים על הדרך, במקומות לא צפויים, להיעזר בשמרטפית או לקחת איתי עם צבעים, חוברות, משחקים וכו'.
לנסות לראות איך אפשר ללכת עם הילדים. גיליתי שכמעט תמיד זה אפשרי. אני בד"כ לא רוצה כי אני מעדיפה לעשות את הדברים מהר יותר ואז אם אני מגמישה את לוחות הזמנים זה אפשרי.

נראה שלבת שלי זה לא מפריע מה שהיא אומרת. זה כואב לי כי אני רואה מה היא עושה וזה מזכיר לי נשכחות. עשיתי מאמצים לגדל ילדה מאושרת עם ביטחון עצמי. לא רוצה שיהרסו לי את זה. מציעה לך לנסות ולבחון בצורה עניינית ונטולת רגשות עד כמה שניתן את המצב. אם היא באמת פוגעת בביטחון העצמי ומדברת לא יפה, הייתי חד משמעית מדללת את הקשר ולא מאפשרת אותו לבד.

היכולת לדייק ולהפסיק "להתערבב" עם הזולת היא המהות בעיני. לכול הקשרים, שלך עם בנותייך, שלך עם אמך ושל אמך עם הבנות.
כי הרי "הנשכחות שלך" צץ בכול מיני סיטואציות. גם עם אנשים אחרים. אני שמתי לב שבגלל הרגישות וההתנהלות של אמי, אני כבר מדמיינת את מה שתענה ומביימת סרטים בראש שלי עוד לפני שהם קרו. מה שגרם לי לקלוט שאם אני לא אתעשת ואפרד מן המנהג המגונה הזה אני אמצא את עצמי בביצה הזו הרבה אחרי שהיא תמות.@}

[אמא_מאכזבת*]

השבוע נכנסת לקטגוריה אמא מאכזבת , כך הטיחה בי בתי. שכמובן אני אוהבת אותה עד בל גבול. אני אמא קרייריסטית שאחת לשבוע מתייצבת אצל הנכדים, לוקחת מהגנים, לעיתים עומדת מבשלת, קונה ומפנקת הכל במסגרת היכולת לאחת בשבוע. עושה זאת לליבי, עבורי, עבור נכדי ובתי. לא כך רואים זאת, מצפים שאגיע בבוקר ואתן לביתי זמן לישון, מצפים שאפעל כ"נני" יותר ממה שאני מסוגלת. המילה מצפים הינה מלת המפתח. כל השבוע אני בוכה, שבורה, לא רואים את מה שכן אני עושה, לא זוכרים את כל הנתינה. מצפים, וכן אני מאכזבת. טריקת הטלפון מהדהדת באוזני. אני מרגישה מאוד מבולבלת, לא יודעת כיצד להמשיך מכאן. מחד רוצה את נכדי ובתי ומאידך כיצד ניתן לגשר על הפער העצום , חשבתי שאני בסדר, והנה לא כך. לאור עזרה שבתי בקשה לרכישת מטבח חדש הבהרתי שזו הלוואה כיוון שיש לי עוד ילד לדאוג לו, קבלתי את המשפט "את האמא הכי גרועה שאני מכירה" ונטרק הטלפון. אני עובדת 12 שעות ביום- עדיין בתחילת שנות ה-50 , נשואה פרק ב' ויחד עם זאת נותנת לילדתי כמו שהורים אחרים לא נותנים. האכזבה איננה בשל אי נתינה האכזבה מקורה בצפייה.

[א_ל_א_ן*]

_עדיין בתחילת שנות ה-50
זה נראה לי העניין.
הילדים לא מבינים שגם ההורים שלהם חווים את החיים, ככה על הדרך, ליד ילדיהם ההרפתקנים, מלאי הרצונות והשאיפות...
אני חושבת שאת צריכה לשפוט את עצמך.
ולא לאפשר לבת שלך לטרוק לך את הטלפון.
היא מריחה את החופש שלך ופשוט פועלת מתוך קנאה ילדותית.
מה לעשות שאת אמא לילדה גדולה, והיא אמא לילדה קטנה.
טוב שאת באה, ונשמע שאת עושה את זה מתוך אהבה...
מה האלטרנטיבה? שתשבי בבית, תסרגי סוודר, ותחכי למוצא פיה?
אני מציעה להשתמש בחוש הומור...
אבל לשוחח איתה, אולי בבית קפה
תינוק/ת חדשה זה משהו מאוד תובעני, אבל, זה ייעשה יותר קל עם הזמן.
האם היא מכירה את האתר הזה?_

[מאוכזבת_אלמונית*]

גם אני מאוד מאוכזבת מאמא שלי.ילדתי בת בכורה לפני חודשיים וחצי בניתוח קיסרי חירום בשבוע 36. כל הארוע היה מוקדם מדיי, לא צפוי וטראומטי עבורי. רק הגעתי לבית החולים ותוך חצי שעה כבר הייתי בחדר הניתוח ללא שום הסבר, הכל היה כל כך מהיר ורק דיברו שזה מצב חירום. התינוקת היתה במצג עכוז, והיתה לי פתיחה של לידה כמעט.. בזמן הניתוח אמא שלי היתה לצד בעלי ההמום בבית החולים ( כמובן שלא צפינו את התרחיש הזה ועוד חודש לפני התאריך הצפוי..) לאחר הניתוח באותו היום היא נשארה איתנו. מאז, הייתי בבית החולים שישה ימים בלי שאמא שלי באה לבקר או לעזור. המצב הפיזי שלי היה כאוב ביותר, והנפשי עוד יותר. אמא שלי היתה עסוקה עם אחותי שלא הרגישה טוב- יש לה שלושה ילדים, ואמא שלי כל הזמן היתה שם ולא איתי בכלל. בעלה של אחותי הלך לעבודה כרגיל בעוד שבעלי לקח חופש והיה איתי כל הזמן שהוא יכל ובין היתר היה צריך לדאוג לארגן ולקנות חפצים לתינוקת- כמו עריסה, בגדים וכו'. אחותי היתה בסרט שלה ולא התקשרה בכלל, אמא שלי רק התקשרה וכל הזמן שאלה "למה אתם לא עונים?" כאילו בטענה, כאילו שאני מחוברת לטלפון כל הזמן שם בין ניסיונות טיפול בילדה ולבין ניסיונות הנקה כושלים וכאבי תופת שהיו לי. בנוסף כל שיחה שלה נפתחה במשפט: "איזה מסכנה אחותי" וכמה היא סובלת בלי שום שאלה איך אני מרגישה. ואני הרי אחרי ניתוח שחתכו לי את הבטן והיא פשוט התעלמה מזה ואפילו אמרה לי " זה בסך הכל ניתוח קיסרי" .ביום השלישי אזרתי אומץ ואמרתי לה שתבוא ושאני צריכה אותה בבית חולים כי בעלי היה צריך לתמרן ביני לבין קניות של דברים לילדה והוא כבר היה ממוטט. התשובה שלה היתה: מה את צריכה אותי שם?. כל כך נפגעתי מכל היחס. לא ציפיתי שזה יחס שאקבל בלידה ראשונה ולאור העובדה שעשיתי כל כך הרבה בשביל אמא שלי כל החיים. אמא שלי בחרה להיות לצד אחותי שלאחר שבוע הבעיה שלה נפתרה ועדיין אמא שלי לא היתה שם בשבילי. בקושי הגיעה לעזור, וגם כשבאה זה היה תמיד בלחץ, תמיד עם פרצוף מסכן וצ'יק צ'ק לזמן קצר בלבד. לא בכיף. היה סיוט. כמו חלום רע. עכשיו חודשיים וחצי אחרי היא עדיין בקושי באה. מגיעה פעם בשלושה שבועות לחצי שעה בלחץ תמיד, כל הזמן מתלוננת שקשה לה ויש לה מלא לחץ. לא ברור לי העניין. יש לציין שחודש לפני הלידה עברנו לגור במיוחד לידה, מרחק 2 דקות הליכה. לפני כן גרנו בעיר אחרת. השיקול היה עזרה ממנה כמובן. משהו שממש לא קרה. יכולתי להעביר את הכאב של החודש שאחרי הלידה וחוסר התמיכה אבל גם אחר כך היא בכלל לא באה לראות את הבת שלי. היא בכלל לא מעניינת אותה וזה כל כך פוגע. אני פשוט לא מאמינה שזו אמא שלי. הכל התערער. והמצחיק הוא שהיא כל כך לא מחוברת למציאות ותמיד מרגישה שהיא הקורבן. גם כשהיא היתה מגיעה בהתחלה אלינו אחרי הלידה בפרצופים חמוצים היא עשתה לי שיחה שלא נעים לה לבוא אלינו, היא מרגישה לא רצוייה. מה שממש לא נכון, פשוט אי אפשר כל כך לחייך אליה אחרי האכזבה וזה שהיא באה תמיד "על הדרך" וש"היא גמורה" , כל הזמן באה לא בכיף, עם פרצוף מסכן ועייף כביכול ובלחץ. היחסים שלנו מבחינתי לא יחזרו להיות מה שהיו. אני כל כך פגועה ורק מחכה לעבור דירה מכאן. בתקופה שהכי הייתי צריכה אותה היא לא היתה שם. וזה כואב בלב. ולא רק אמא שלי, גם אחותי שגרה לידי לא מגיעה בכלל. והיא מובטלת עכשיו כך שהבקרים שלה פנויים. ומצחיק שהיא כל הזמן אמרה לי שאני אביא לה כבר אחיינים.. כי הנה , הבת שלי הקטנה כאן- והיא ממש לא מקבלת ביקורים מדודה שלה. לקבל את המכות האלה ביחד זה לא קל. הייתי רוצה שאמא שלי תדע להיות אמא וסבתא ושאחותי תדע להיות דודה. אבל אין מה לעשות- יש אנשים שמרוכזים בעצמם ועצוב שלפעמים יוצא שהם המשפחה הקרובה שלך. התברכתי בבעל תומך וטוב וזו המתנה שלי מאלוהים כי אם לא הוא- אני לא יודעת מה היה נהייה.

[עתליה*]

מאוכזבת יקרה, אשרייך שיש לך בעל תומך וטוב וזאת גם כנראה הסיבה שקרובייך לא יוצאים מגדרם כדי לעזור.
הם יודעים שיש על מי לסמוך וטוב שכך.
זה עצוב לך כן, כי ציפיותייך היו אחרות וזה זמן שאת מאד רגישה וזקוקה לעזרה. אבל אלו החיים - אמא שלך כנראה מרגישה שאחותך זקוקה ליותר תמיכה..
את יודעת, כשאני ילדתי, אמי ואבי היו מחוץ לחדר לידה כשאני בצירים.. ביקשתי מבעלי לבקש מאימי להיכנס, הייתי זקוקה לה מאד באותם רגעים, היא לא הסכימה.
אמרה שהיא לא יכולה לראות אותי ככה. זה כאב לי הרבה, אבל לא הוכחתי אותה ברבות הימים. אני מכירה אותה, ככה היא. אז מה הטעם להיפגע ?

[מאוכזבת_אלמונית*]

היי עתליה,

בעקבות כל מה שקרה החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי- הפסיכולוגית שלי דווקא אומרת שאני צריכה לדבר עם אמא שלי ולהסביר לה שהייתי צריכה אותה וכו' ושזה כדאי בשביל עצמי, בשביל לטהר את האווירה. אבל דבר ראשון אמא שלי לא הטיפוס שאוהב לקבל ביקורת, היא חושבת שהיא תמיד צודקת ותמיד שמה את עצמה כמסכנה ומפילה את האשמה על האחר. אז אני לא כל כך יודעת אם יש טעם באמת... עכשיו זה עדיין טרי וכואב ולא נראה לי שבא לי לדבר על זה איתה כרגע. עכשיו כשאני אמא קשה לי עוד יותר להבין את ההתנהגות שלה, ואין דבר כזה שהיא מרגישה שאחותי צריכה אותה יותר. היא לא היתה שם בשבילי בכלל. אחותי היתה צריכה אותה לשבוע בערך, היא יכלה לפצות על זה שהיא לא היתה בהתחלה ולבוא אחר כך- אבל גם זה לא קרה. מזל שיש לי אמונה באל שמחזקת אותי ואת בעלי, אבל עדיין חבל לי שככה דברים. אמא שלי לפני שנה עברה ניתוח קוסמטי בהרדמה מלאה והיא מאוד פחדה ורצתה שמישהו יהיה איתה. אף אחד מאחיי לא יכל ולא ממש עניין אותם, רק אני באתי והייתי איתה והחזרתי אותה הביתה , אני ובעלי קנינו לה פרחים באותו הערב כשחזרה הביתה שהגיעו עם שליח והיינו אצלה כל יום בשבוע שלאחר מכן בזמן ההחלמה. אחותי בקושי באה אליה והיא עוד גרה מולה. אנחנו הגענו כל יום מעיר אחרת במיוחד בשבילה. עשיתי כל כך הרבה בשביל אמא שלי ובאהבה ואני ממש לא חושבת שזה הגיע לי. אני סומכת על השם בשמיים שהוא תמיד יהיה שם בשבילי ויעזור לי, אבל שוב, חבל לי שאין לי תמיכה מאמא ומאחות שאמורות להיות קרובות וחמות. יש אנשים שכמה שתעשה בשבילם כל החיים- יעזבו אותך ברגעים הכי קשים ולא יהיו שם, פשוט חבל לי שמדובר באמא שלי ובאחותי שמרוכזת בעצמה בלבד.
" אם אפשר לקלקל תאמין שאפשר גם לתקן"- ואני מאמינה שאולי אפשר גם לתקן, אבל אני לא רואה את עצמי כיוזמת התיקון. הייתי סולחת אם הן היו לוקחות אחריות שהן מבינות שמה שקרה וקורה כאן לא נורמלי במיוחד ושזה לא מגיע לי או לילדה שלי. אבל קשה לי להאמין שמישהי מהן מבינה את המשמעות או חושבת על זה בכלל..על זה שנפגעתי..הן לא הטיפוס.
חבל שדברים לא היו אחרת..
מה קרה עם אמא שלך בסופו של דבר? מערכת היחסים נשארה אותו הדבר?

[בת_מאוכזבת*]

אני גרה מאד רחוק מההורים שלי בארץ אחרת ולא ראיתי אותם כבר שנתיים. סוף כל סוף כאשר מתאפשר לי לנסוע לבקר את ההורים שלי, הם לא רוצים לארח אותי ואת הילדים שלי לחגים (ילדים מאד מחונכים וטובים) ואימא שלי עומדת על זה שהיא מוכנה לארח אותי רק לשבועיים. ואם אמצא מקום אחר לישון, רק 3 שבועות. היא לא רוצה שהביקור שלנו יתארך מעבר לזה. אני אף פעם לא מבקשת עזרה מההורים שלי, גם לא כאשר גרנו קרוב. אף פעם לא ניצלתי אותם. הדחייה הזאת של אימא שלי מאד כואבת לי, במיוחד עכשיו בזמן קשה לי. הבעל הבית שלנו החליט למכור לנו את הדירה, וחשבתי שאימא שלי תרצה לארח אותנו אצלה בנתיים עד שנמצא דירה, בניתי על זה כבר ופתאום כזאת דחייה. הרגשתי סטירת לחי בפרצוף. הצעתי לה עזרה בבישולים ובקניות. ובכל זאת היא לא רוצה.אני בת יחידה כך שלהורים שלי אין עוד ילדים והם תמיד לבד. (לא יכלנו לבוא לפני כן בגלל מצב כלכלי לא קל. וגם בגלל שאני אמא חד הורית) כואב לי שההורים שלי מתייחסים אלי כאל זרה בקור ובאטימות.
בקיצור הלב שלי שבור.

[אחת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נשמע באמת קשה.
אבל אל תשכחי רגע גם את הצד שלה.
הם רגילים המון שנים לשגרה שלהם, לשטקט שלהם להכל.
את לא מבקשת ארוח, אלא לעבור לגור, האם הסברת שאתבקשיים?

כי הצגת את זה פה כאילו שאת רוצה לבלות ולהישאר אצלם בינתיים.
מאוד קשה לחזור להורים אחרי שנים ועוד עם ילדים ועוד כשאת מאוד עצמאית ומנהלת משק בית פרטי משלך.
אמא שלך פשוט יודעת את זה ולכן לא אומרת לא אבל גם רוצה להיכנס למגורים משותפים לאורך זמן.

אנימציעה שתפריט בפניה את הקשיים שלך ואולי תסגרו על תקופה יותר ממושכת ממה שנקבע אבל עם תאריך סיום.

נכון שהיא אמורה כביכול לקבל אותך תמיד אליה בכל מצב, במציאות רוב החזרות האלה לבית נגמרות בכאבי לב לכולם, ריבים, התחשבנויות ומה לא.
יש לי חברה שאמא שלה קיבלה לבית לכמה חודשים את בנה, אשתו וילדיהם עד שיוכלו להיכנס לדירה שרכשו בזמן שמכרו את הדירה הקודמת - ועד היום הנכדה הגדולה לא מדברת עם הסבתא בגלל דברים שנאמרו ברגע של ריב, דברים קטנים אבל בשביל הנכדה והיא סבתא מקסימה. ובכל זאת.
הגיסה גם בקושי מדברת איתם, בבית נעשו נזקים, במכשירים חשמליים בגלל שימוש של ילדים וכאלה שלא השתמשו קודם, ספות נהרסו, היה צריך לצבוע מחדש, את יודעת בית של שני פנסיונרים לא דומה לדירה עם ילדים.
והסבתא והסבא נאלצו להוציא מכיסם כל חודש 2,500 שח נוספים על "האירוח" הזה. במשך חצי שנה. חוץ מזה שהיה עבורם רעש בלתי פוסק בבית. צלילי המחשב, הסמארטפונים, הטלפונים החברים, כדור או סרט קולני או אפילו קירקושי צלחות אוכל של משפחה לא דומים לרעש השקט של שני אנשים שגרים לבד שנים.

גם אני כרווקה עברתי לגור אצל אמי כחצי שנה אחרי שפינו אותי מדירתי וזה היה קשה לכולנו ונאמרו דברים איומים.

בקיצור, אמא שלך לא מתנהגת באכזריות, היא מקבלת אותך אליה, אבל היא מגבילה את זה בזמן לפני שזה יהפוך לבלתי נסבל עבור כולכם. אני מבינה את התסכול כי ציפית לתמיכה ללא תנאי אבל מגורים משותפים נגמרים בדרכ בגיל כזה בריבים ומפח נפש. ספרי לה שאת בקשיים ושתאריך את זמן השהות אצלם ומצאי לך פתרון אחר.

בהצלחה ושבוע טוב

[מבינה_אתכן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי לכולן תודה על מה שכתבתן אני מבינה כי גם לי יש אמא שלא מוכנה לעזור והורים שזה המוטו שלהם : אנחנו לא עוזרים ! כגרושה פלוס שניים עם גרוש שלא רואה כמעט בכלל את הילדים ולא משלם מזונות הגעתי למצבים שהתחננתי על הברכיים לעזרה מההורים הם לא יכולים כלכלית אבל לפחות עם הילדים כי אני גם מפרנסת יחידה וגם מגדלת אותם לבד . הם תמיד היו מתעצבנים עלי איך אני מעיזה לבקש ומי שלא עבר את זה לא מסוגל להבין את זה !! שום שיחה עם ההורים לא עוזרת שום התנהגות מצידי לא עוזרת ניסיתי בטוב ניסיתי ברע ניסיתי הכל ! הם בשלהם זה המוטו שלהם כיום אני חיה עם בן זוג הבן שלי כבר חייל הילדה אחרי בת מצווה תשמעו משהו הזוי כשאני ובן זוגי יוצאים לנופש ההורים שלו מגיעים באוטובוס שלוש לחצי שעות נסיעה הם מעל גיל 80 כדי לשמור על הבת שלי שהיא בכלל לא הנכדה שלהם וההורים שלי לא מוכנים לעשות את זה מגוחך כמו שזה נשמע היום הם גרים קצת רחוק וכן גם כשהם גרו דקה וחצי ממני הם לא היו מוכנים לעזור לי עם הילדים אפילו לא קצת דרך אגב אני גרה שלוש שנים בביתי הנוכחי וביקרו אותי פעמיים וגם כן במקרה על הדרך... חחחח... פעם זה היה משגע אותי היום כבר לא כועסת עליהם ולא שופטת אותם ... הנתינה לילדים שלי מרגיעה אצלי את הכאב והאכזבה ...

[פלוני_אלמונית*]

קראתי את רוב ההודעות, הסתקרנתי האם אמצא בין ההודעות מישהי שאיתה אני יכולה להזדהות...
אמא שלי תמיד נתנה לי את התחושה שאני הכבשה השחורה במשפחה. הגעתי לעולם באופן לא מתוכנן ותמיד, בכל משבר/מריבה/ויכוח היא דאגה להזכיר לי שאני פנצ'ר. פנצ'ר שלא הייתה מעוניינת בו אבל החליטה להשאיר רק בגלל הבטחות מבעלה דאז (שלא התממשו).
אחים שלי זכו תמיד להנות מקרבתה וליחס שונה לחלוטין מזה שאני קיבלתי.
עזבתי את הבית בגיל צעיר ולמרות המון שיחות שהיו ביננו היא עד היום מתכחשת לכל סוג של אשמה או אחריות כלפיי.
היו תקופות שיד האלוהים הייתה נוגעת בה (או ייסורי מצפון) ולפתע היא הייתה מגיעה אלי עם רצון עז לעזור. בדיעבד התברר שתקופות אלו קרו לאחר שהפרישה סכומי עתק לאחיי או העניקה המון תשומת לב כלפי אחד מהם.
כיום היא מגיעה אלי מדי פעם (אחרי המון שיחות/מריבות וכעסים) ותמיד מאוד ממהרת ללכת כי יש משהו אחר דחוף.
גם שיחות טלפוניות ביננו נקטעות בהרף יד כאשר אחד האחים או החברות שלה מעבר לקו.
כל בקשה שלי לעזרה תמיד לוותה באין סוף תירוצים ובעיקר כי היא עסוקה עם אחד האחים שלי.
כיום אני חד הורית, משתדלת מאוד להימנע מעזרה דרכה. אני יודעת שהיא תעשה זאת ללא רצון, עם המון כעסים וזה ייזקף נגדי בוויכוח הבא. באחת הפעמים שהייתה אצלי היא ביקשה שארשום ביומן שהגיעה כדי שבויכוח הבא אני אוכל לציין תאריכים מדוייקים... עד כדי כך.
מצד אחד אני מאוד רוצה לשחרר ואפילו עשיתי זאת כמה פעמים למרות הקושי... מצד שני בכל פעם שאני מתרחקת היא מתמסכנת מול כולם שאני מענישה אותה, שאני כפויית טובה ושבגללי כל צרות העולם ולא מפסיקה לשלוח אלי בני משפחה שידברו איתי לטובתה. אני לא מתכוונת להתנתקות מתוך "ברוגז" כי אילו הייתה מתקשרת הייתי עונה לה אלא להתנתקות כזו שאני מפסיקה להתקשר אליה או לבקש את קרבתה. אם התנתקות כזו קורית היא לא תתקשר אלי אלא תבכה לכולם שאני מתנהגת אליה באכזריות ותגרום לכולם להתקשר אלי לבקש ממני להתקשר להתנצל.
אשמח לשמוע עצות מכן בנושא.

[פלוני_אלמונית*]

אים אמה שלי אין לה כוח לבלות ואין לה מספיק כסף איך כין נבלה היום