משחקי דימיון מתישים

[שי*]

שלום לכולם זו הפעם הראשונה שאני כותבת.אני רוצה לשתף אתכם במבוכה שלי מול בתי
תאיו בת ה 3.9 שנמצאת איתי בבית. ילדה מאוד מילולית שפה עשירה אוהבת להקשיב להרבה סיפורים אמתיים עלי ונוהגת לבקש ממני לשחק איתה משחקים דמיוניים שהיא ממציאה המשחקים הם משחקי הצגות שמראש היא מסבירה מה הולך ליקרות ומה היא תגיד נכנסת לפרטים קטנים בהסבר עוברת מנושא לנושא כך שאני מאבדת אותה מאוד מהר, ברוב המקרים בסיפורים שלה יש אלמנט של מישהו שניפצע מישהו מת או משהוא עקץ מישהוא.
קשה לי לשתף אתה פעולה ובכלל להיות קשובה לסיפורים שלה.
מפחדת לפגוע בה ובדרך שלה להתמודד עם הדברים אם לא אשתתף איתה במשחק ומצד שני זה דורש ממני המון כוח להתרכז להבין ולהשתתף דבר שמתיש אותי וגורם לי חוסר נוחות.
אני אשמח לכל תגובה
תודה למי שאתם

[עוף_החול*]

מה שחשוב הוא המשפט האחרון.
גם היא לא זוכרת את כל הסיפור. תתמקדי במשפט האחרון שלה בכל פעם ותגיבי נכון ותזכי לשיתוף הפעולה המלא שלה.

[שירי_בן_דב*]

גבולות זה שם משחק. את יכולה לומר לה כן ולשחק איתה כשיש לך זמן , , אבל חשוב שתדעי לומר לה לא , עכשיו אני עסוקה בדברים אחרים.
חוץ מזה, היא מנסה לקחת אותך אל העולם שלה, היא מזמינה אותך לשם באמצעות כושר הדימיון והיצירה שלה שזה לכשעצמו דבר טוב מאד. מאידך גם לך יש עולם. את יצרת אותו. היא חלק ממנו. לה יש בודאי חברים נוספים. ככה נוצרת הגדרה עצמית.
לכולנו יש נטיה לשכוח את זה לפעמים.
לי נראה}שהיא מעמתת אותך עם פחדיך ממוות, מפציעות ומעקיצות. הודי לה על כך. היי שם וחווי את עצמך תוך כדי כך שאת מפרידה בינך לבין הפחד.
צמיחה גדולה עשויה לעלות משם לשתיכן.

[דנה_ה*]

גם לבת של אחותי הייתה תקופה די ארוכה של משחקי דימיון ארוכים ארוכים. היא היתה מסוגלת לביים את כל בני המשפחה במשך שעות סצנות שונות (אם רק שיתפנו פעולה). המשחק הכי נחמד היה כשאני הייתי היפיפיה הנרדמת והיא הנסיך והייתי צריכה פשוט לשכב עם עיניים עצומות עד שהיא מנשקת ומעירה אותי...
אני יודעת שזה יכול להיות ממש ממש מתיש. הילד מרגיש את זה ומרגיש שהמבוגר לא ממש משתתף באופן מלא במשחק, ואולי בגלל זה הוא רוצה עוד ועוד מזה (כי הצורך שלו לא מתמלא).
שני דברים מנחמים - אני יודעת שהקשר עם אחייניתי העמיק באופן משמעותי לאחר משחק דימיוני של כשעה. והדבר השני - ילדים שמשחקים במשחקי דימיון הם בד"כ אינטיליגנטים. איזה כיף שיש להם דמיון!

[חלי_ש*]

מה שחשוב הוא המשפט האחרון.
מחזקת את דבריה של בקי. תתפלאי איך זה עובד יופי, למרות שאני מאוד נהנית לגלוש יחד עם הילדים לעולמות הקסומים שלהם.

[עודד_המחפש*]

זה כזה כיף כשפתאום יש זמן ואפשר לגלוש יחד עם הילדים לעולמות הקסומים שלהם. אמנם לא התנסיתי בעולמות דמיוניים וסיפורים ארוכים ארוכים, אבל אני יודע שכשאני מתפנה לגמרי לבני ו"הולך איתו" לאן שהוא לוקח אותי (אבל הולך איתו לגמרי, לא עם חצי עין או אוזן או מוח על משהו אחר), אז שנינו מקבלים מזה המון. זה כיף לחזור לעולם הילדות ככה, זה כיף להכיר את העולם הפנימי של הילד שלך ככה, זה כיף להתקרב אליו ככה, וזה כיף לתת לו את מה שהוא מבקש.
ובפעמים אחרות להגיד: עכשיו אני לא יכול. אני עסוק, עייף, טרוד, עצבני, חולה, חסר סבלנות או מה שלא יהיה.

תהני!

[רגע_בדרך*]

אני כמבוגרת, עם 2 ילדים שפותחים את הפה בבוקר ביחד עם פתיחת העיניים, וסוגרים כנ"ל בערב - אומרת להם הרבה פעמים שאני לא ממש מקשיבה להם עכשיו. זה נראה לי יותר מכבד להם ולי מאשר להגיד כל 2 דקות אהה ולעשות כן עם הראש, כשמזמן הפסקתי לעקוב אחרי השטף...
גם הבהרתי מזמן שאני לא אוהבת לשחק במשחקי דמיון. עכשיו כשבני גדול יותר (מאז שהיה כבן 4) אחותו מצרפת אותו כפרטנר למשחקים אלה. יש להם סדרה שלמה של משחקים שונים ומובחנים זה מזה, עם כותרת, דמויות אחרות בכל משחק ומלים מיוחדות בג'יבריש שהם יודעים בדיוק מה משמעותן ולי אין מושג.זה עולם שלם ורב קסם,ולפעמים אני שואלת איזו שאלה על משהו שאמרו ונענית ב"לא, זה מהעולם דמיון שלנו". בניגוד למה שבקי תיארה כאן, הם זוכרים את כל הפרטים ולא רק את החלק מהיום - גם את ה"היסטוריה של המשחקים! זו מיתולוגיה שלמה שממשיכה וצומחת, מסתעפת ומתגוונת.
וחוצמזה כל אחד גם משחק בעצמו במשחקי דמיון עצמאיים, ללא האח/ות.

יחד עם זה, כשבני רק נולד ובתי היתה בת 3 (מזמן...) דווקא ניצלתי את ערוץ משחקי הדמיון המאד-מילוליים כדרך להיות איתה ולעשות איתה דברים בתקופה שהתינוק כל הזמן יונק או על הידיים. הרבה מהזמן שיחקנו אז, לבקשתה, ב"בואי נדוג דגים" - וכל מה שנדרש ממני היה להחזיק חכה ומדי פעם להגיד "הי, דגתי לוקוס!" ובאותו זמן זה היה מאד מספק עבורה, והרבה יותר קל לי מאשר לאפות איתה עוגיות או לשחק איתה בחצר.

[ברונית_ב*]

גם לנו יש משחק דמיון שהבן שלי המציא: אבא ותינוקת. אני התינוקת והוא אבא יָסטוק. שם שהוא הביא ועושה עליו וריאציות: יָסטָק, יסטיק, יסטוקפָּטָנגה (זו הגרסה של הבוקר הזה). המשחק הזה מאפשר לי הצצה על איך הוא תופס הורות וזה מרתק. לפעמים הוא מתבלבל וקורא לי תוך כדי המשחק "אמא" ואז ישר מתקן
שאר משחקי הדמיון נעים בין קרבות גיבורים, טיפול בחפצים קטנים שהם הילדים שלו או אחותו הקטנה (אין לו עדיין אחות קטנה, אבל הוא מדבר עליה הרבה) וכמובן - לדיג דגים.
כן, זה יכול להתיש, אבל אותי - סופרת בפוטנציה - זה מסעיר לראות איך עולמות שלמים נבנים לאט לאט במוחו של אדם, שהוא הבן שלי.

[בועז_חן*]

אני חושב שמאוד חשוב להיות כנה איתם לגבי מה אנחנו מוכנים או רוצים לעשות ומה לא.
לפני כמה ערבים סתיו אמרה לי "אבא בא נשחק משהו, אבל לא ברביות כי אתה נרדם לי. ברביות אפשר רק בבוקר" (-:

[בייביסיטר*]

בתור בייביסיטר לילדה בת שש וחצי שנמצאת עמוק בשלב של משחקי הדמיון, הברבי והפליימוביל למיניהם, רציתי להעלות כאן שאלה שקצת מטרידה אותי. האם נכון לנו, כמבוגרים, לשחק במשחקים כאלה עם ילדים? האם אין בזה משהו לא טבעי ומוזר?

בתור ילדה אהבתי מאוד משחקי דמיון ופליימוביל (ברביות ובובות לא) ואני גם נהנית מאוד לראות את הילדה משחקת ולהקשיב למה שהיא ממציאה. אבל אני פשוט מרגישה ממש מוזר להשתתף בזה, וכמה פעמים כבר אמרתי לה בעדינות שאני כבר מבוגרת ושמבוגרים לא משחקים בזה. אין לי בעייה לשחק אתה במשחקי קופסה או משחקי השתוללות, אבל בכל מה שנוגע לעולם הבובות ומשחקי התפקידים נראה לי הרבה הרבה יותר טבעי שהכתובת היא ילדים/ות פחות או יותר בגילה.

יש לי אפילו תחושה עמומה שגם בשבילה זה איכשהו לא טוב, כאילו מין טשטוש של ההבדלים ביני ולבינה, זיוף בדימוי שאני מעבירה לה של בן אדם בוגר ומה שמעסיק אותו.

אולי אני מגזימה... מה דעתכם? מעבר לחוסר חשק הברור שרבים מכם ודאי חשים לנוכח הדרישה לשחק במשחקים כאלו, האם גם בכם זה מעורר תחושה שמשהו כאן צורם?

[g_a_n_i*]

קפץ לי בדיוק בזמן:
בת ה-6 שלי כמו הילדים של רגע בדרך שפותחים את הפה בבוקר ביחד עם פתיחת העיניים, וסוגרים כנ"ל בערב, ולפעמים גם מתוך שינה הילדה מדברת/מזמרת/ממלמלת/צועקת/מייללת נון סטופ, אם לא עם פרטנר - לעצמה ולגן שלם של ילדים דמיוניים שיושבים מולה, כולל נזיפות בצעקות ותשבוחות בטון פדגוגי שמעביר צמרמורת בחוט השדרה שלי (זה לדיון אחר). וזה יכול להמשך שעות!
היא מאוד חברותית, מבחינתה אפשר היה לארח ולהתארח כל יום בשבוע. מבחינתי קצת פחות, אז אנחנו מתפשרות, אבל החצר שלנו סגורה ויש פה חבורה שלמה של ילדים שזמינה בכל שעה והיא חלק ממנה, היא פשוט בוחרת פעמים רבות לשחק ב"גן" לבדה ולדבר... ולדבר... ולדבר...

אני יודעת שחלק מחוסר הסבלנות זה אני. מאז ההריון הראשון הסבילות שלי לרעש רקע ולווליום גבוה ירדה לאפס. למשל, כמעט לא קורה שאני מקשיבה למוזיקה כשאני לבד בבית או בנסיעות. בבית אני במלחמה מתמדת על קצת שקט סביבי. אם אני לא מבקשת ממנה להנמיך את המוזיקה ולהפסיק לדבר ליותר משתי דקות רצוף אז מאחיה שיפסיק לצעוק (הוא בגיל הזה) או מאבא שלה שצופה בTV בווליום לא סביר ומשאיר אחריו מכשיר דולק בכל חדר אפשר להשתגע.

טוב, קצת סטיתי מהנושא המקורי, אבל זה משתלב יחד. רחמנות על הילדה שאמא שלה מעירה לה 10 פעמים בשעה "אפשר קצת שקט?!"

[רינ_צ'י*]

רחמנות על הילדה שאמא שלה מעירה לה 10 פעמים בשעה "אפשר קצת שקט?!"
חברה שלי, אמא לחמישה ילדים ובת זוג לחובב רוק אלטרנטיבי, הגיעה למסקנה שהקושי עם רעש הוא בעייה שלה, וכדאי שתמצא פתרון לעצמה, ולא תחרב את הכייף לכל המשפחה
מה עשתה? קנתה אטמי אוזניים. משתמשת בהם בעיקר כשעייפה וכשחסרת סבלנות, אבל גם סתם.
לא מפסיקה לשמוע כשמשתמשת באטמים, רק הכל (הקול) מוחלש ומציק לה פחות.
אולי זה פתרון.

[g_a_n_i*]

בהחלט out of the box|נורה|
אבל זה נשמע לי מתאים לנסיבות נקודתיות (הילדים ואבא שלהם מחליטים לבדוק בדיוק בכמה דציבלים חתיכות טיח יתחילו ליפול מהתקרה (="מסיבת השתוללות")) ולא כפתרון יומיומי לאורך כל אחה"צ. מין אקט חמור של הבדלת/הרחקת הילדים והרעש שלהם ממני.
תודה רבה על רעיון לשעת חרום!

[בייביסיטר*]

רציתי לשתף אתכם במשהו שבעיניי קצת עצוב:

הילדה שאני שומרת עליה אחרי הצהריים (בת 7) אוהבת מאוד לשחק אתי בברביות, ומציגה תמיד את אותו התסריט בווריאציות קלות. יש לה רק בובת גבר אחת והמון בובות של נשים (כולן בלונדיניות). הסיפור הולך בערך כך: הגבר נשוי לאחת הברביות (שנחשבת ל"רעה") אבל הוא פוגש ברבי אחרת ורוצה להתחתן אתה. הוא בא אליה הבייתה ומציע לה להתחתן אתו, ושניהם מסכימים שמוטב שלא יגיד כלום לאשתו. אז הם מתנשקים (הילדה מאוד מתרגשת מזה:). אחר כך הם הולכים ביחד בחוץ (לפעמים אחרי שהוא נשאר לישון...!) ונתקלים בברבי ה"רעה" שדורשת ממנו הסברים, והוא בלי להתבלבל מסביר לה שהוא רוצה להתחתן גם עם הברבי השנייה אבל "אני אוהב גם אותך".

פעם אחת שיחקנו בפולי פוקט ושם היה זוג הורים שלכל אחד מהם בית משלו.

זו ילדה שבאה מרקע של גירושין, לדעתי די קשים. האמא כרגע בקשר עם גבר אחר והם עוברים לגור ביחד, ולפניו היה לה חבר אחר (אולי אפילו עוד אחד קודם, לא כל כך ברור לי).

זה די "שקוף" שדרך המשחקים האלה היא חוקרת את נושא האהבה והנישואין, וכואב לי לראות את התמונה שהיא מציירת, של חוסר יציבות מוחלטת, שקרים ובגידות. הרבה פעמים הסיפור ממשיך והגבר רואה עוד ברבי ועוד אחת ו"מתאהב" גם בהן והכל שרירותי מאוד. מעניין גם שאין אצלה זהויות ברורות, היא ממציאה את השמות כל פעם מחדש או שבכלל לא ולמעשה לא ממש אכפת לה באיזו מהן היא משתמשת.
(אני זוכרת שאני כילדה הייתי משחקת בחיות פרווה במקום בבובות ולכל דמות היו שם ואופי מוגדרים, היו דמויות אהובות יותר ופחות וכו')

כתבתי כאן בדף אחר שפתחתי על הקושי שלי לשחק אתה במשחקים האלה, שזה מרגיש לי לא טבעי בלי קשר לתסריט, אלא העיקרון עצמו של משחקי דמיון עם בובות (במיוחד משום שאני שונאת ברביות שנאת מוות... ומעניין באמת לראות עד כמה המשחק שלה בהן שטחי וחד ממדי לעומת המשחק בפליימוביל למשל).

העניין הוא שמאז דיברתי עם אמא שלי והיא אמרה לי עד כמה חשוב לילדה לעבד את העניין בינה לבינה. ואז חשבתי לעצמי שלמרות שהמצב שבו אני משחקת איתה במשחקים כאלה ולא ילדות בגילה לא טבעי בעיני, הרי שאם היא תשחק עם ילדות בגילה היא תיאלץ להתאים את עצמה אליהן ולא תוכל לטוות את הסיפורים שלה בחופשיות כזאת. כי ברור שאני נותנת לה לנהל הכל... ואני רואה שאין לה הרבה עניין במשחק לבד (לפחות לא כשאני שם), היא מאוד חברתית ולא יוזמת או מסכימה לפעילויות לבד.

מדהים בעיני לראות עד כמה המשחק הוא כלי לביטוי של נושאים המעסיקים ילדים. מרגש אותי לראות איך ילדים שונים ממציאים סיפורים שונים ואיך זה מתקשר לדברים שהכי מטרידים/מלהיבים אותם... הנושא הזה מאוד מעניין אותי ורציתי לבקש מכל מי שמעוניין שינדב סיפורים, השגות ומחשבות על משחקים מהסוג הזה ששיחק כשהיה קטן או שהוא רואה אצל ילדיו. ואולי נוכל לפתח קצת יותר את נושא משחקי הדמיון שלא מהזוית ה"תשושה"...

מה אתם אומרים?

[פלונית*]

לא מצאתי דף מדוייק למה שרוצה להעלות, נראה לי שזה הקרוב ביותר.

בת ארבע, בריאה, שמחה, חכמה (מאוד), בבית, הופכת פתאום, בנקודות שונות של היום,
ל"גור", כהגרדתה. ל"גור" הזה יש קול דק, גבוה ומתפנק (ומעצבן ביותר...), הוא מדבר בלשון
זכר, למשל: "גור רוצה לצאת החוצה", "גור רוצה לאכול", נשמע קצת כמו תינוק,
ומעדיף בעיקר להצמד ו"להמרח" על אמא, לה הוא מעדיף לקרוא, משום מה, "מיפה" (כמו שהוגים ג'יפה, רק עם מ').

לאחרונה, הגור הזה נוכח יותר מהילדה שלי. ו"מיפה" איבדה אליו כל סבלנות.
ילדה מאוד בוגרת, נעימה ופיקחית, הופכת למין דמות תינוקית ונשארת בה רב שעות היום.
זה קורה יותר ויותר ונמשך שעות. גם אבא זוכה לקבל את הגור, אך פחות ממני.
עם אחרים, היא רק היא, ללא הגור. הייתה לה תקופה קצרה בה הייתה "חתול",
אך זה חלף והיה פחות אינטנסיבי.

איכשהו, מעבר לזה שזה פשוט מעצבן ומותח את הסבלנות,
זה התחיל גם להדאיג אותי. מישהו מכיר את התופעה?
אני בחודש שמיני ושנינו בתקופה מאוד אינטנסיבית בעבודה
ובכלל.

אשמח לתגובות, תודה.

[בוחרת_באהבה*]

לאמא של הגור שלום
לפני הכל רוצה לשלוח תמיכה ואהדה לאמא האוהבת, המתמודדת והחושבת ודואגת לביתה...

נתחיל בפסיכולוגיה פשטנית לא נשמע לי מדאיג, נשמע תגובה רגשית בריאה ונורמאלית להסתגלות למציאות שלה:
לידה צפויה, אמא עמוסה בעבודה ובהריון,
גם אם ילדים לא מבינים מה המשמעות של זה הם מרגישים טוב מאוד ומגיבים בכלים שעומדים לרשותם..
ומול מי היא תשחק את המשחק הזה, ממי היא תדרוש אהבה ותשומת לב בשיניים ובציפורניים
אם לא מאמא

נשמע לי שכדאי לקרוא את זה כרצון לחום,לתמיכה, ללגיטימציה להיות קטנה ותינוקת
ומצד שני להיות אמיתית עם עצמך ואיתה ולהציב את העובדה כשצריך (גבול)
מתי מתאים ומתי לא, מתי את מסוגלת להכיל את זה ומתי לא

מנסיוני הקסם של משחק דמיון עם הילדים הוא מופלא, מעשיר מקרב
בתנאי ששני הצדדים 'שם' נהנים מזה ומתקרבים דרך זה
לפעמים זה הופך להיות דרך למאבק כוחות, להתנכרות ואז אין טעם להתייחס אל זה כלמשחק שהיא צריכה וטוב לה,
זה כבר לא משחק חי, עשיר, ממלא
בעצם היא רוצה משהו אחר- אותך, בטחון, אישור, אהבה, לשמור על המקום שלה כ'הקטנה'

אולי אם תוכלי למצוא דרכים שטובות גם לך לתת לה את זה היא פחות תצטרך לברוח אל ה'גור'
וגם להרגע ולזכור שכמעט ואין מנוס מתקופת הסתגלות סביב שינוי כ"כ אדיר כמו לידת אח
זה חלק מה'דיל', צריך להתמודד, להוציא
אח"כ זה עובר והיא נשארת עם המתנה הגדולה ביותר- אח קטן

בהצלחה ואהבה

[פלונית*]

בוחרת באהבה,

בתגובה שלך אכן יש הרבה אהבה, הרגשתי אותה ותודה לך.
פתאום הבליט לי כמה זה חסר לי בימים אלו- תמיכה ואהדה.

בכל אופן, אחרי שכבר אמרתי לה השבוע שאני מתגעגעת לילדה
שלי ושהגור מפונק ומרגיז, בעקבות מה שכתבת, חיבקתי אותה
היום כשהייתה ב"מצב גור", ואמרתי: אני אוהבת את הגור הקטן שלי,
והוא יכול להתפנק עלי כמה שהוא רוצה ולהיות תינוק אם הוא רוצה.
היא התרפקה עלי והרגשתי שזה מה שהיא צריכה.

לשחרר את הצפייה ממנה להיות תמיד בוגרת ומתקדמת,
להיות סבלנית ולהכיל את ה"גוריות",
תודה על החיזוק ועל התזכורת.
עזרת לי מאוד.

[אירית*]

מקסים

[שולמית*]

זה הדף הכי קרוב שמצאתי, אבל הבעיה שלי עם משחקי הדמיון המקסימים של הבת שלי (שלוש) היא לא שהם מתישים. יש עניין אחר - החיכוך בינם לבין המציאות כפי שאני מכירה אותה. פה ושם יש התנגשויות שאני לא יודעת איך לצאת מהן. בעיקר כשהיא רוצה ללכת לבית של החברה הדמיונית. אם אני מתחילה בלשתף עם זה פעולה, אני נותנת לה יד ואנחנו יוצאות החוצה, ומבחינתה אנחנו יכולות להסתובב שם שעות - עד שנגיע לבית של 'יופה' ונפגוש אותה. כל זמן שלא ראינו את יופה, אי אפשר לחזור הביתה. צריך להמשיך לחפש. או לחלופין, היא מצביעה על אחד הבתים בהתרגשות ואומרת שהנה, הגענו, זה הבית של יופה. עכשיו צריך להיכנס. ואמא הלא-הגיונית שלה לא מסכימה להיכנס, וטוענת כל מיני טענות לא הגיוניות, שגרים שם אנשים אחרים וזה לא מקובל. איך היא לא מבינה שזה הבית של יופה?
איך יוצאים מזה?

[פלוני_אלמונית*]

לצערי פיתרון אין לי, אבל ממליצה על הספר החמוד מאוד של דוד גרוסמן - החברה הסודית של רחלי.
נשמע כאילו נכתב ממש על בתך (-:

[פלוני_אלמונית*]

ואולי במקום לטעון כל מיני טענות לא הגיוניות, אפשר להמציא איזה תירוץ אחר שלא קשור לעניין (אני חייבת לשירותים / אוי! שכחתי להתקשר לסבתא! / יו, בואי נלך מהר לסופר, רציתי לקנות ... וכו')?
או להסיח את דעתה עם משהו אחר? להגיד שתחזרו אח''כ?

[יונת_שרון*]

אפשר לבנות בית ליופה, למשל מקרטון.

[שולמית*]

תודה רבה לשתיכן. אחפש את הספר של גרוסמן (אהובנו...). איזה רעיון מדליק לבנות בית ליופה! ננסה בע"ה.

[אי_ננה*]

בזמנו הסתובבתי עם תיק פלאים..נכנס בו גור אריות קטן, שתי חברות וקופיפה.
איכשהו, הן כל הזמן צצו בתיק, ולפעמים ביקשו באופן מאוד מפורש לחזור לבית של הגורה שלי, ולהתקלח איתה במקלחת, ולצחצח איתה שיניים (ביחד!!) ולישון איתה מכורבלות (מלבד גור האריות, הוא העדיף לישון בתיק. לכי תביני אותו..)

אין דרך לוגית לתקשר עם מי שחיה בעולם לו לוגי בעליל...

"גורה אהובה, יופה אמרה לי שהיא מחכה לך בבית, בגלל זה היא לא בבית שלה! כן, כן, לפני שיצאנו לחצר היא ביקשה ממני רשות לישון איתך במיטה שלךף והסכמתי, אז בואי נחזור מהר אולי היא מחכה לנו שם או שהיא בדרך לבית שלנו?"

[שולמית*]

מעולה איננה D-: תודה!
ונראה לי שאת די ישננה.

[אי_ננה*]

אה, איננה זה לא "איננה"כמו אין. כנסי לדף שלי, יש שם הסבר