אוד ליה

גם אני בתור למחשב ... אם לא יסתדר עם קודמי בתור ,
אני בדף הבית ,
תודה

אם המחשב עדיין בתוקף נשמח לקבל מייל :
thorn
@

net.il

תודה רבה

חלומות

אחרי הלידה השניה היו לי הרבה סיוטים, על ישויות שמאיימות עלי או על ילדי (למשל באחד החלומות, באה דמות שחורה, וידעתי שהיא רעה. הייתי עם התינוק בידיים וניסיתי לגונן עליו. הדמות באה, ונגעה לו בעיניים- ופתאום העיניים שלו התמלאו בדם). ממש חששתי ללכת לישון כדי שלא לחלום שוב את אותם החלומות.
ואז קראתי כאן על שיטה שעזרה לי מאוד. חזרתי ואמרתי לעצמי שזה לא אמיתי, שאם דבר כזה לא הגיוני קורה (למשל אם אני לא יכולה לזוז או לצעוק), שאני אדע שאני חולמת ואצא מזה.
יש חלום אחד שזכור לי היטב, על ישות בלתי נראית שבאה והעיפה אותי באויר, כאילו אני בובת סמרטוטים. התחושות היו אמיתיות, והחרדה הציפה אותי. אחרי שהתחלתי לעבוד על זה, החלום חזר. ושוב, בחלום, אני מועפת באויר ומפוחדת לחלוטין, ללא יכולת לזוז. ואז היכתה בי ההכרה, שבעצם אין כאן היגיון, ואני חולמת. ברגע שהכרתי בזה, פשוט הרפיתי, ואז הדמות כביכול הניחה אותי, והתעוררתי במיטה.
נזכרתי בזה כי אתמול בלילה חלמתי חלום בתוך חלום. בהתחלה חלמתי סיוט מפחיד ביותר. התעוררתי בבהלה והלכתי לכיוון הסלון, כשאני אומרת לבעלי, שנמצא שם, "... ואתה יודע איך אני מתמודדת עם סיוטים? נשארת ערה!" (מה שלא נכון, עשיתי הרבה עבודה לגבי זה). אני נכנסת לסלון החשוך, ומתיישבת בחיבוק העוטף שלו. פתאום הוא מרים אותי בקלילות, תוך כדי חיבוק (אני עם הגב אליו)- ופונה לחדר השינה. מתוך חדר השינה עומד עוד אחד כמוהו, שמרים לי את הרגליים. אני מנסה להשתחרר וזה לא עוזר, אני שומעת אותם מתכננים להכניס אותי לתוך קיר שאף אחד לא ימצא אותי שם (ואני אמות). אני אחוזת אימה. פתאום עלתה לי המחשבה שזה לא הגיוני, שיש אותו פעמיים. באותו הרגע הבנתי שזה חלום, זה לא אמיתי ואני לא באמת עומדת למות, והרפיתי. וברגע שהרפיתי- התעוררתי. עדיין אפופה בשינה הרגשתי עדיין את החיבוק שלו (והוא לא היה לידי, נרדמתי במיטה של הילדים). הייתי צריכה למשוך את עצמי בכוח מהשינה, וקמתי מהמיטה. התחושה הייתה ממשית כל כך. מוזר. חזרתי למיטה שלנו, שם ראיתי קצת סרטים עד שעבר לי ונרדמתי, הפעם ללא סיוטים.

אני חושבת הרבה על משמעות החלומות האלו, ומה הם באים ללמד אותי.
אני חולת שליטה ביסודי, גם כשאני מרפה זה מתוך רצון לשליטה. התחושה הכי חזקה בחלומות היא חוסר האונים, אי היכולת לזוז או לדבר. הידיעה שדבר חזק ממני אוחז בי ויכול לעשות בי כרצונו. כמו שהחיים עושים בי כרצונם, לפעמים כנגד כל התכנונים שלי... ואולי המפתח ליציאה מהחרדה כאן, כמו בחלומות, הוא פשוט להרפות. כי הכל לטובה שום דבר רע באמת לא יקרה לי. גם אם קורה משהו שנראה כרע, המצב תמיד משתפר, החיים ממשיכים במסלולם, ובד"כ הרע מביא איתו כל כך הרבה מתנות, לפעמים כאלו שמרוב שאנחנו עסוקים בחרדה הרגעית, אנחנו לא מסוגלות לראות.

מקווה תמיד לראות את הטוב שהרע מביא עימו.

שלום,גם אני שמתי עיני על המחשב בשביל חבר ,
אבל אם יש מישהו שבאמת זקוק לו עדיף שיעבור אליו...
יום טוב
050-8670725
[email protected]

גמאני אשמח לקבל מחשב, גמאני מגיעה לאורות...

אני קוראת אותך.

כשהילדים קמים בבוקר, הרבה פעמים אני מניקה את הקטנה, ולא יכולה לקום איתם במיידי.
כשגרנו לבד הם היו מעסיקים את עצמם עד שהתפניתי (לתת שתיה, לארגן לגן). עכשיו, כשאנחנו גרים עם ההורים שלי, הם עולים לאמא שלי והיא מטפלת בהם, נותנת להם לאכול ולשתות עד שאני יכולה לקום. שזה נהדר, בפני עצמו. אבל... לאמא שלי יש דיעות שונות לחלוטין משלי לגבי גידול ילדים (ולגבי הכל, בעצם).
היום בבוקר כשהם עלו אליה, הגדול אמר לה שהיום הם לא הולכים לגן. היא מייד נבהלה, והתחילה לשאול "מה זאת אומרת לא הולכים? חייבם ללכת לגן!" צעקתי לה מלמטה שהם כן הולכים, נרגעה...
כשעליתי, ישבתי איתם קצת לפני ההתארגנות לגן. אם אני לא ממהרת ללימודים/ עבודה אני לוקחת את הזמן בכיף בבוקר, לעשות דברים בצורה נעימה. אמא שלי ישר התחילה להלחיץ- נו, מאוחר, מתי הם הולכים לגן, קחי אותם כבר לגן... הבית זה לא מקום לילדים, המקום שלהם בגן. חזרתי על דבריה "לדעתך הבית הוא לא המקום לילדים?"- והתשובה- "בארבע- חמש- כן, בבוקר- לא!". והילדים שלי שומעים את כל הדיון...קשה לה עם העובדה שהשבוע לא שלחתי אותם לגן- סתם כך, כי היה לי יום הולדת והיה בא לי להיות איתם. ושאני לוקחת אותם ב-12 וחצי ולא משאירה לצהרון. סיכמתי את הדיון ב"טוב, אז כאן אנחנו לא מסכימות, אבל אלו הילדים שלי אז אני מחליטה עליהם". זה כבר ממש הכעיס אותה והיא התחילה לירות בצרורות- "על שום דבר את לא מסכימה איתי! מה זה? הוא לא מחליט! חייבים ללכת לגן!" ועוד, ועוד... אבל בכעס אמיתי ובצעקות. באותה הנקודה לקחתי אותם ליחידה למטה, וזהו.

אני מניחה שהעניין מציק לה במיוחד עקב הרצון שלי לאחרונה להוציא את הגדולים מהגן ולשים את כולם עם מטפלת כשאני צריכה לעבוד. בתכנון היה לשים את הקטנה בתינוקון לחצי יום. התינוקון מעולה אבל היא רק בת ארבעה חודשים... אני לא מסוגלת. וכלכלית אני לא יכולה להרשות לעצמי גם מטפלת וגם גנים לגדולים. מה גם שם לא אוהבים להיות בגן. תמיד בבוקר מבקשים להיות בבית. אפילו הקטן, בן שנתיים וחצי, שבשנה שעברה הלך בכיף לגן (מגיל שנה ו-3 בערך)- אומר בבוקר בצורה ברורה שהוא לא רוצה גן. וגם אני לא רוצה גן. אז למה בעצם אי שולחת אותם לגן? לא יודעת... חוששת לשחות כנגד הזרם. לא מספיק שאין אף אחד בסביבי שיתמוך ברעיון הזה, יש ממש התנגדות אקטיבית (וכעוסה) על עצם המחשבה...
ביום רביעי, דניאל היה חולה ונשאר בבית עוד יום. ואז הוא אמר שהוא לא רוצה בכלל ללכת לגן. אף פעם. שאלתי אותו "ועם מי תשחק? עם מי תדבר?"- והוא, בשיא הפשטות ענה לי- "אפשר לדבר גם עם אמא, או עם אבא, או עם איתי"... מה יותר פשוט מזה?
אני בינתיים מחפשת מטפלת.

הפחד שלי, הוא שאם זה לא יילך, לא נוכל לחזור לגן. הגן מאוד מבוקש ומעולה, ואני בטוחה שאם נצא ממנו לא נוכל לחזור... דילמה.

אוי, נשמע קצת סבוך.
בהצלחה....

תמונה מארוחת הערב: מדברים על אחי, והיכולת שלו לצלוח תואר ראשון. אני מעירה להורי שיפיסקו להגיד שאנחנו לא מסוגלים לכלום (אצל אמא שלי זה נובע מרוע, אצל אבא שלי מתוך דאגה שלא נצליח... אבל התוצאה זהה). הזכרתי לאמא שלי שהיא ניבאה לי עתיד מזהיר בתור מנקה, והיא כמובן הכחישה... ואז בא הפאנצ': "עכשיו גם את זה אני לא יכולה להגיד- את גם לנקות לא יודעת..." נו שוין, יש אנשים שלעולם לא ישתנו P-: אולי כדאי להרים ידיים...

אני חוששת שחודש זה יותר מידי זמן

אבל תודה רבה על הנכונות

הי, הגעתי במקרה וקראתי על דילמת הגן. לא פשוט בכלל. רק רציתי לומר בקשר למה שכתבת:
הגן מאוד מבוקש ומעולה, ואני בטוחה שאם נצא ממנו לא נוכל לחזור
שאם הילדים לא אוהבים ללכת לגן, נדמה לי שגם אם הגן מבוקש ונחשב בעיני אנשים למעולה, כנראה שעבור הילדים שלך הוא כלל לא כזה ואולי זה לא יהיה הפסד בכל מקרה.
בהצלחה ושבוע טוב

תודה לך שיר ה, זאת בדיוק הדחיפה הקטנה שהייתי צריכה בשביל לעשות את הצעד...
היום עשיתי את השיחה לרכזת הגנים. בעקרון, אנחנו אמורים להודיע חודש מראש, אבל היא אמרה שתבדוק אם אפשר לשחרר אותו לפני כן

עכשיו, לפחות לשבועות הקרובים, אין יותר לקום מוקדם בבוקר לגן, אין יותר מלחמות ו"לא רוצים גן", רק שקט וכיף עם הילדים

אח"כ אמצא מטפלת ל-20 שעות שבועיות שאני צריכה לעבוד...
סיפרתי לגננת שלו, היא התעצבה והייתה ממש נחמדה, אמרה שחבל לה כי היא נהנתה לעבוד מולי, לראות הורה שאכפת לו באמת מהילד ועושה הכל שיהיה לו טוב, שמבין עיניין [-: היה נעים לשמוע את זה... וקצת עצוב גם, הגן מקסים כזה... אבל יש עוד אלמנטים שאולי עוד אפרט (כמו למשל שאני נוסעת כל בוקר לפזר אותם בגנים זה לפחות שעה אם לא יותר, והתשלום הוא פרטי- וכל זה כי הגנים ממש מעולים... ויש עניין אחר שקצת ארוך לי לפרט כרגע)
מרגישה הקלה, שהייתי צריכה לעשות את זה מזמן @}

(אודליה ממחשב של חברה)

מעדכנת בקצרה...
יש לי עוד חברה עם שלושה ילדים בגילאים של הילדים שלי פלוס מינוס. החלטנו לקחת מטפלת אחת, ולשלם לה כמו לגננת בגנון הקטון והרב גילאי שלנו

נשמע לי כרגע כמו הסוף הטוב שכבר שנים אני מקווה לו @}

(שוב אני ממחשב אחר)

איזה יופי

נכנסתי לקרוא על הגן בעקבות מה שכתבת בדף אחר ואני רואה שכבר פירטת פה

לי זה נשמע צעד הגיוני לגמרי. ולו רק בגלל פיזור של שעה - ואז איסוף שוב ב-12 וחצי? ושני ה"גדולים" בשני גנים שונים? אני לא הייתי עומדת בזה אפילו יומיים

(כדאי לנשום כשאמא שלך בסביבה, לא לנשום את הדברים שהיא אומרת אלייך פנימה. לא לשאוף אותם. לנשום אוויר נקי שבא מלמעלה, מהשמיים אל הראש, וטיפה פחות להקשיב לה...).

הי יקרה, מתגעגעת אליך... נכנסתי ל"באופן" לרגע וראיתי אותך במה חדש אז באתי לבקר וירטואלית. מחכה לביקור אמיתי שלך... את לא מחכה להזמנה מפורשת, נכון? אם כן אז תגידי ואני אשלח מייד בדואר שליחים

נגעה לליבי ההתלבטות שלך לגבי הגנים, ואני ממש שמחה בשבילכם שמצאת פתרון שמתאים לכם! איזה כיף! אנחנו בתקופה לא קלה כלכלית ואני מרגישה בלימבו... רוצה לעבוד קצת (יותר נכון, לא רוצה לעבוד אבל רוצה משכורת...

) אבל לא רוצה שום דבר שייקח אותי מהקטנים שלנו, גם לא עבודה מהבית (כי אי-אפשר לעבוד כשהגדול שלי פה). רוצה להיות קצת בחופשת לידה עם הבייבי... ולתת המון תשומת לב לגדול... ולבנות להם קשר טוב מהתחלה, למנוע קנאה ובעיות. הוא גם ככה רגיש כזה ועוברים עלינו לילות לא קלים, שמצביעים על קושי רגשי אצלו - נראה לי.

טוב, כנראה שהיו לי דברים על הלב, לא יודעת מאיפה הם יצאו ככה פתאום. רק באתי להגיד לך שלום ושאני שמחה שמצאת פתרון לבלי-גן!

תודה קרוטונית ושולה חתולה, לא הייתי עושה את זה בלי התמיכה מהאתר המופלא הזה @}

היום דיברתי עם הגננות בשני הגנים, ביום שיש נעשה מסיבות פרידה קטנות בשני הגנים (רעיון של הגננת המקסימה של דניאל). יצאתי משם בתחושה כל כך טובה, הן היו עצובות אבל הבינו את הקושי שלי, היו לי שיחות נפלאות עם שתיהן (שתי הגננות) וגם הסייעות המקסימות היו נהדרות. הזמינו אותנו לבוא ולבקר בגנים מתי שנרצה, ונפרדנו בחיבוק...
בעקרון, לפי החוזה שלי עם הגן, אני אורה לתת התראה חודש מראש על עזיבה. הרכזת אמרה שתנסה לדבר עם האחראית שלה ולעזור לנו- והיום התקשרה לבשר שאני משוחררת ללא תשלום נוסף! והייתה מאוד תומכת ומקסימה.

סיפרתי לילדים היום אחרי הצהריים. שניהם שמחו מאוד, והיה לנו אחרי הצהריים הכי קסום בעולם @}
אני עוד לא יודעת מי תהיה המטפלת, עכשיו אנחנו בראיונות עם כלמיני מטפלות, מחפשות את האחת... יש לנו עוד כשלושה שבועות עד שאני צריכה להתחיל לעבוד, אז יש זמן. אולי זו תהיה חברה שלי, דהילדים מאוד אוהבים... הלוואי!

אני מרגישה שירדה לי אבן ענקית מהלב. והנה, קיבלתי את חופשת הלידה שתמיד רציתי

שלושה שבועות בבית, עם הילדים נטו... ואח"כ מתחילה לעבוד בשליש
משרה, 3 פעמים בשבוע, 4 שעות בכל פעם, והילדים שלי יהיו ביחד כולם ולא עוד מפוצלים בגנים. אם אני חולמת, אל תעירו אותי @}
עכשיו רק נשאר לי למצוא כמה תלמידים לשעות הערב אחרי שהילדים נרדמים, להשלים הכנסה- מורות לא מרוויחות מיליונים, כידוע... אבל עם זה אני יכולה לחיות

רק בחסכון של הדלק והגנים זה כמו להכניס עוד משכורת...

תודה שהקשבתן...

היום בשעה שתיים עשרה השעון המעורר האוטומטי צלצל. זו התזכורת היומיומית שעוד מעט צריך להחזיר את הקטן מהגן. הסכתכלתי סביבי בסלון המבולגן, וראיתי את הילדים משחקים ושמחים... חייכתי לעצמי- סוף סוף אנחנו בבית... ככה זה צריך להיות.

וואו, איזה יופי.
בהצלחה גדולה!

היה לנו אחרי הצהריים הכי קסום בעולם
הסתכלתי סביבי בסלון המבולגן, וראיתי את הילדים משחקים ושמחים... חייכתי לעצמי- סוף סוף אנחנו בבית... ככה זה צריך להיות.
אכן ואמן

אשריך!

הקושי הגדול שלי הוא מול אמא שלי. כאמור, אנחנו גרים אצלה, והיא מאוד ביקורתית לגבי הדרך שבחרתי בה. זו גם הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן להחליט...
אני כל כך מתפתלת מולה, מנסה להסביר, מתעצבנת... ואילו הגדול שלי, כזה גדול מהחיים- עונה לה בשלוות נפש בלי שום מטענים, פשוט ולעניין- "אתה יודע שכל הילדים עכשיו עושים חיים בגן ורק אתה לא?" -"לא נכון, הכי כיף לי בבית". ככה פשוט, בלי עניינים... אני ממש צריכה ללמוד ממנו- בלי הסברים, שכנועים, נסיון לגרום לה לקבל אותו- פשוט "ככה טוב לי"...

ולעומת זאת- היום כשראת אותי נותנת לילדה לטעום תפו"א אמרה לי: "למה צריך? היא יונקת"
כן, אם יש תכונה חיובית ובולטת אצל אמא שלי- היא תומכת הנקה נלהבת... וגם לא הכי מתנגדת למיטה משפחתית. אני צריכה לזכור את זה כשהיא מעצבנת אותי

היום סידרתי את החדר של הילדים והיא עברה ואמרה "נו, עכשיו הבית נראה קצת יותר טוב..." (ממנה זאת מחמאה בסדר גודל של "ואוו איך סידרת הבית נראה מדהים כל הכבוד!" D-:) לזכותה ייאמר שהיא משתדלת @}

ממנה זאת מחמאה בסדר גודל של "ואוו איך סידרת הבית נראה מדהים כל הכבוד!"

כן, אם יש תכונה חיובית ובולטת אצל אמא שלי- היא תומכת הנקה נלהבת... וגם לא הכי מתנגדת למיטה משפחתית.
באמת לא מובן מאליו.

ועכשיו, הילד מבקש ללכת לגן... לא לגן שהוא היה בו, "גן אחר"...
לי זה לא מפריע, כי נראה לי שזה ביטוי לרצונות המבוגרים סביבו (במיוחד אמא שלי שכל היום "מפמפמת" לו כמה כיף בגן וכמה הוא מפסיד), וגם כי רק יצאנו מהגן ואולי קשה לו לעזוב אפילו שכשהיה שם לא רצה ללכת, שזה מאוד הגיוני- תמיד קשה לעזוב מקום, שגרה, זה דיי מפחיד- אבל חוששת שאם הוא יגיד את זה ליד אמא שלי או בעלי זה יגביר את ההתנגדות שלהם עוד יותר.
מצד אחד אני רוצה שהילד יביע את רצונותיו ותחושותיו האמיתיים אז נמנעת מלבטא עמדה בנושא.
מצד שני הוא שומע כל כך הרבה לטובת גן מהסביבה- שאולי כדאי לי לחזק אותו בכיוון השני, למרות שזה מרגיש לי כמו לעשות מניפולציה, וזה P-:
מצד שלישי אולי זה השינוי הרצוי- להחליף לגן שקרוב לבית, שיהיו לו משם חברים גם לאחרי הצהריים בלי להתאמץ ולהסיע רחוק...

בכל מקרה, החלטתי שלא להחליט עד שתגמר "חופשת הלידה" המאולתרת שלי- אחרי הלידה הייתי כל כך עסוקה- עברנו דירה (לבית הורי), ואז קנינו בית (=למצוא בית, להיפגש עם עו"ד ולסדר מסמכים, סידורים בבנק (משכנתה), ואיפה לא...), ואז להשתלב בגנים, וגם תקופת מבחנים שלי, וקצת שיעורים פרטיים- ממש יופי של חופשת לידה... החלטתי עכשיו לקחת את החופש הזה, להיות עם הילדים ולהתאפס על עצמי קצת...

הייתה לי שיחה עם אמא שלי על נושא הגן.
הסברתי לה את השיקולים (האחרים, שלא נוגעים לילדים...)- והיא הסכימה איתי, אבל אמרה שאני צריכה לחפש לו גן קרוב לבית. אמרתי לה שבינתיים עוד לא החלטתי כלום- מה שבאמת נכון, למרות שאני נוטה כמובן ללהשאיר בבית, אבל עוד לא מצאנו מטפלת אז אני בודקת גם אפשרויות של גנים ליד הבית- לעבוד חצי יום אני חייבת... נראה מה ילד יום.

הי, לפעמים מפגש אקראי יכול להצמיח משהו נעים.
חוץ מזה מה שלומכם? אני מבינה שאת בהתלבטות רצינית בקשר לחנוך הילדים. החלטת כבר?
עדיין אצל הוריך?
כיף שתמיד ההקשר להכרות עמך קשורהנ לקמפינג כיף במיוחד שעשינו. חבל שהעונה נסתיימה.
שיהיה שבוע נפלא

באמת רציתי לשאול אותך איך הולך לך מול אמא שלך, עכשיו שהוא בבית...
מנסיוני עם אמא שלי, לפעמים עדיף לא לנסות ולהסביר... אני בד"כ נותנת לה להגיד את שעל ליבה, מקשיבה לה (באמת מקשיבה לה, ואפילו משקפת לה את מה שהיא אומרת...), ואומרת שאני אחשוב על זה ובזה זה נגמר. אח"כ אני עושה מה שבא לי

זה לא תמיד עובד כ"כ טוב, גם היא מאוד ביקורתית ודעותיה מאוד שונות משלי, אבל לרוב זה מונע ויכוחים סתמיים וחסרי-מוצא... הרי אני יודעת מראש שהיא לא תשתכנע וגם אני לא. אז אני רק מכבדת אותה ומקשיבה לה ואז בעיקר מקשיבה לעצמי. (מקווה שזה עוזר במשהו...)

הגדול שלך באמת גדול מהחיים, איך הוא ענה לה בכזאת פשטות - זאת האמת שלו ושום דבר אחר לא משנה לו! הוא יודע איפה טוב לו.
אני לא יודעת אם את צריכה "לחזק לו את הדיעה השניה" כנגד הגן... אלא אולי רק לחזק לו את ההקשבה העצמית ואת הידיעה הפנימית שלו לגבי מה טוב לא, ומה הוא רוצה. שלא יערערו לו את זה... שיישאר קשוב לאמת שלו וליכולת לבטא אותה. @}

שיהיה לכם שבוע טוב, מקווה שיצא לנו להיפגש סוף סוף!

הי ראיתי רק עכשיו שהייתם בעיר. חבל. בכל מקרה אני בחופש בבוקר בשלישי בלבד.

הי,
היה כיף לראות אתכם היום, וטוב שהוצאת אותי מהבית בסוף

נהניתי גם מזה שרדפת קצת אחרי הגדול שלי - סליחה על התיזוז -אבל זה היה טוב בשבילו להכיר עוד מבוגר בתפקיד "מטפל" ולא רק "צופה"!

אה, והנה הלינק לסטארפול - האתר שאמרתי לך עליו שהגדולשלי מבקש כל היום ללמוד איתו אותיות וקריאה באנגלית... ממש אתר איכותי לדעתי. מקווה שימצא חן גם בעיניכם. http://www.starfall.com/n/level-k/index/load.htm?f

ואוו מזמן לא כתבתי, למרות שבראש שלי נכנסתי לדף הזה איזה 20 פעמים לפחות....

טוב אז קודם כל לחדשות הכי טובות- החברה שלי, שבהתחלה חשבה לצאת לעבוד, החליטה להישאר עם הילדים עוד כמה חודשים

אז יש לנו ילד בן ארבע, שניים בני שנתיים וחצי- שלוש, אחד בן שנה וחצי ושניים בני חצי שנה- ביחד עם החברה היקרה שאני סומכת עליה הכי בעולם!!!
את הגדול החלטתי לרשום לגן מתי שיהיה לי זמן (שזה יכול לקרות גם בשנה"ל הבאה...), אבל שהגן יהיה אופציונלי- כרגע הוא רוצה ללכת, אם הוא לא יסתדר שם הוא יישאר עם החברה שלי ודי.

בעבודה כל כך מדהים לי.
אני עובדת כמורה למתמטיקה בתיכון שהוא "מרכז נוער"- כלמיני ילדים שלא התאימו למסגרות אחרות מכל מיני סיבות, ילדים קצת קשים אבל נשמות טובות.
בשבוע שלפני שהתחלתי לעבוד, הלכתי "לתצפת", לראות איך המקום עובד וכאלה... בקיצור, סיימתי כמה שעות תצפית וישבתי בחוץ עם סיגריה, כשנער אחד שכנראה החליטו להעיף מביה"ס הגיע ורצה להיכנס. ראו עליו שהוא מן כזה נער שלא ליקק דבש בחיים. השומר לא נתן לו, והיה ויכוח, הגיעה עוד אחראית והנער התעצבן עליה וכשהלכה גם קילל. ישבתי אתו והתחלנו לדבר, הוא לא הכיר אותי בתור מורה שלו וגם אני לא הכרתי אותו. בדיוק יום קודם הייתי בשיעור יהדות (זאת מן מלגה), ודיברו שם על חשיבות השתיקה. לתת לצד השני לדבר, ואז בנועם לומר את שלך, וכאלה. דיברתי אתו באמת ממקום של אכפתיות, ולא ממקום של התנשאות או שיפוטיות, הסברתי לו שכדאי לו לדבר קצת אחרת אפילו אם לא בשביל לכבד, לפחות כדי שהצד השני ירצה לעזור לו... הוא חייך אלי וראיתי שהוא מתחיל להיפתח אלי.
ביום הראשון ללימודים, אני נכנסת לכיתה הראשונה שלי לאותו יום, ואת מי אני רואה? מחייך אלי חיוך רחב, אור בעיניו... "את המורה שלי?" הוא שואל, ואני מחייכת אליו ומהנהנת. מי היה מאמין, איזה צירוף מקרים... תמיד יש את הקטע, שבכיתה קשה המורה צריך "לתפוס" את ההוא שעושה הכי הרבה בלאגן, ולהתחבר אליו, ואז כל הכיתה יחסית שקטה- במקרה שלי זה היה "בול פגיעה"

בכל כיתה שנכנסתי אליה, נתתי כמה משפטי היכרות- הצגתי את עצמי, והבטחתי לתלמידים שאעשה ככל יכולתי כדי לא להרים את הקול ולהתייחס אליהם בצורה הכי מכבדת שיש, אעזור להם מכל הלב ואתן את המקסימום- רק יש לי תנאי אחד: דברו איתי בצורה שתהיה לי נעימה לאוזן. וזה מדהים- כמה שגם הילדים האלה, ילדים שנחשבים "קשים", הגיבו באופן חיובי לרכות. כמה גם מתבגרים (אני קוראת להם "ילדים", אבל הם בכיתות י'-י"א-י"ב)- זקוקים לחום למילה הטובה. אני מנסה ליישם את כל מה שלמדתי כאן על חינוך ללא כפיה עם הילדים האלה. נראה איך יהיה...

ומצד שני- יש קטעים שממש קשה להחזיק את עצמך...
לפני כמה ימים נשמע הצלצול, ואני נכנסתי לכיתה. ממש מחוץ לכיתה על ספסל ישבו בשורה כמה מהתלמידים היותר "קשים". באתי אליהם ובקול עדין ונעים ביקשתי להיכנס לכיתה. צפצפו עלי.
ביקשתי שוב- היה כבר צלצול, אני מחכה לכם בכיתה, בואו בבקשה- כלום, אף אחד לא זז. כמה אפילו התחילו לגחך בשקט. אחרי כמה זמן "איבדתי את זה". ניגשתי לילד ה"מנהיג"- אני מדברת אליכם בצורה נעימה ואתם לא קמים. אתם חושבים שאם אני נעימה אז מותר לכם לזלזל? רק צעקות אתם מבינים? טוב, אז---

קומו עכשיייייייו

מיד הם קפצו מהספסל ונכנסו לכיתה. אני, לעומת זאת, הרגשתי חרא... כמה סבלנות צריך, זה כל כך קל פשוט להרים את הקול ולהשיג מה שאת רוצה, כל כך קשה לשמור על איפוק, כמעט בלתי אפשרי.

מעריכה את מה שאת עושה.
ונהנית לקרוא.

היום הגדול שלי ישב ושיחק במשחק דמיוני בו יש אבא, אמא, אחים ותינוקת. הוא סיפר לי שהם כל היום עושים מה שהתינוקת אומרת להם לעשות. למה אתה מתכוון? שאלתי אותו. אז הוא הסביר: נותנים לה ציצי, משחקים איתה, עושים לה קולות ופרצופים שתצחק... חשבתי שאולי הוא בא לרמוז לי על משהו

, אז שאלתי אותו- ואיך הם מרגישים בקשר לזה? והגדול הזה, ענה "אנחנו קובעים מה אנחנו מרגישים"... הילד הזה מדהים אותי כל פעם מחדש @}

"אנחנו קובעים מה אנחנו מרגישים"...

וואו !

"אנחנו קובעים מה אנחנו מרגישים"...

וואו. איזה ילד מדהים יש לך!

איזה חלום עצוב חלמתי...
את החלק הראשון לא כל כך זוכרת, אבל איכשהו עשיתי תאונת דרכים, וממש ראיתי את כל הגוף שלי מרוסק וכלוא באוטו. דקות אחרי זה אני יוצאת מהאוטו, ומופתעת לגלות שהגוף שלי דווקא שלם, ואני בסדר.
אני מתחילה להסתובב, עם הקטן ברחוב, ופתאום מגלה שאני בעצם מתה, ואנשים לא יכולים לראות אותי, רק לשמוע אותי לפעמים. אני רואה מישהי מסתובבת עם איזו סלסלה מהבית שלי, ואני מתעצבנת וחוטפת לה אותה, ומזיזה ממקום למקום כדי שתעזוב אותה, חושבת לעצמי "רק מתתי, וכבר אנשים בוזזים לי את הבית?".
אני לא כל כך יודעת מה לעשות אז חוזרת הביתה, לקלח את הקטן- כאילו להמשיך את היום... כשאני בשער הבית, אני רואה ילד קטן עם תיק בי"ס (הבן הגדול שלי), נכנס לבית ריק, לבד

הולך לחדר. הוא לא רואה או מרגיש בי. אני מקלחת את הקטן, וכשהוא מסיים אני אמורה להרים אותו במדרגות, ופתאום הוא פשוט מרחף מעליהן למעלה... אחי נמצא בבית, הוא יכול לשמוע אותי. אני שואלת אותו אם הוא יכול לראות אותי, והוא עוצם עיניים ואומר שהוא עוד זוכר איך אני נראית, אבל זה מתחיל להיטשטש לו... אני מדברת איתו עוד קצת, לא מסוגלת לעזוב אותו (אנחנו מאוד קשורים, יש בינינו פחות משנתיים וגדלנו כמו תאומים). כל הזמן הזה תחושת עצב איומה, אני מתאבלת על המוות שלי עצמי. וגם אבודה, לא יודעת לאן להמשיך. ואז נזכרתי בתינוקת שלי, שעוד יונקת... התחלתי לחשוב איך היא תגדל בלי אמא, ראיתי אותה ומיד התעוררתי. כנראה שזה כבר היה יותר מדי עצוב, אפילו בשביל חלום

קמתי עם מועקה בלב, אני ממש עם גוש בגרון ודמעות בעיניים, זה היה כל כך מוחשי...
מוסיפה.

חלקים נוספים שאני נזכרת בהם:
בקטע עם הסלסלה, כשחטפתי אותה רצתי אתה מעבר לכביש, ואז הסתכלתי על הקטן שעמד על המדרכה (כאילו התכוונתי להזהיר אותו מהכביש)- ואז נזכרתי, וויתרתי על זה... וכשנכנסתי לבית, בקטע שדיברתי עם אחי, גם הסתובבתי בבית וראיתי כל מיני תמונות כביכול מהחיים שלנו, למשל מן צל"ש שאחי קיבל (לא בחיים האמיתיים), כי הוא למד בבית הספר שאמא שלי לימדה בו, אז היא וכמה מורות הכינו לו צל"ש על התנהגות שובבה

<בסאבטקסט- אמא אהבה אותו יותר>
מוזר, שאת בעלי לא ראיתי בכלל...הוא בכלל לא עלה בחלום.

אני עכשיו יושבת ומנסה לחשוב מה החלום הזה מסמל, מה הוא בא להגיד לי.
אולי הדבר הראשון שעולה זה כמה קצרים החיים- אני כל הזמן בהמתנה- אם אני בהריון אז המתנה ללדת, אם אני אחרי לידה- שיגדלו קצת (לא מיד אחרי לידה- בתקופות האלו אני דווקא מאוד שלמה ושלווה), כשהם מתחילים ללכת- מתה כבר להיות שוב בהריון... מחכה לסיים את הלימודים, ואז שוב להתחיל אחרים, ושוב לסיים... מחכה להוריד את המשקל העודף מההריונות, מחכה לעבור לבית משלי, מחכה מחכה מחכה מחכה.... ובינתיים- מעבירה את הזמן, אפשר לאמר אפילו "שורפת"... במקום ליהנות מהכאן ועכשיו. יש הבזקים של הנאה רגעית- בעיקר עם הילדים, כשאני איתם אני יודעת שזה מקומי... אבל עדיין זה צבוע ב"כשנעבור לדירה שלנו אז..." (נוכל להיות ביחד יותר, יהיה יותר נעים להיות בבית אתם כי יהיה גדול יותר, וגם לא נהיה מתחת לאף של אמא שלי, נהיה בחנ"ב...)
הדבר השני- שאם ככה זה אמור להיות אני רוצה לקחת את כל הילדים שלי איתי P-: מגעיל, נכון? התחושה הכי חזקה הייתה הגעגוע לילדים שלא מתו איתי

וכל כך שמחתי שיש לי לפחות את הקטן איתי... אוף. לא מצליחה לנער את החלום הזה ממני...

אודליה
קראתי את מה שכתבת בדף מעצבן לראות מסביב
רציתי להציע לעשות מעשה בקשר לכך כי זה ממש לא חוקי ולא מקובל שנערות לא מתלוננות כי מפחידים אותן ומאשימים אותן
אם זה בסדר מצידך אשלח לך מייל
עשב

שליחה על ידי ריקי* » 15 מרץ 2010, 21:39

שלום אודליה
גם אני נדהמתי לקרוא את מה שכתבת. אפשר ליצור איתך קשר?

ריקי
המייל שלי בראש הדף, אפשר בהחלט לשלוח מייל, אני לא יודעת עד כמה ניתן לעזור כי הילדות ההן כל כך מפחדות שאני לא יודעת אם הן ירצו לפתוח את זה

אודליה
רק רציתי שתדעי ששומרים על חסיון והגנה מוחלטים כשחושפים מקרים כאלה לתקשורת
וחשוב לחשוף ולמנוע המשך של הטלת טרור על ילדות תמימות
מדובר בערוץ מרכזי ומחוייב לכל כללי האתיקה, לא באיזה צהובון
(למרות שביננו כולם די מפוקפקים)
אבל זה חשוווווב!

גם אני מתגעגעת.
היה לי כיף להיפגש

.

אני מחכה שתעשו כבר טלפון קווי....
בא לי להתקשר אליכם לפעמים, אבל כמובן שאם אני רוצה שיחות של ממש ולא 'היי-ביי', זו בעיה בנייד (כסף, וקרינה

).
עם קווי תשמעו ממני בִּמקום פעם בשנה - פעמיים בשנה !

(אוי ואבוי, ואז כבר לא יהיו לי תירוצים....)

בכלל, לא ראיתי אותך באתר כבר הרבה זמן.
איפה את?

אני בסדר היא חולה כבר שבוע
יש סיבה שאני לא כותבת אספר לך שניפגש
אשמח לעוד ביקור
לגבי הקריז זה בעיה שתי מי קרח
דווחי לי אם עזר

אני לא זוכרת אם עניתי למייל האחרון שלך...
@}

אודליה, מההכירות שלי איתך באורות, את תסתדרי מצויין בפארק הירדן, זה כיף גדול, אולי מישהי מגיעה מהקבוצה??

היי אודליה, כן אנחנו יוצאים מחר בבקר ונהיה שבוע, עד מוצאי שבת הבאה.
נתראה שם

תודה אודליה,

הפעם כנראה שלא נבוא. בע זרת ה' בשנה הבאה.

מאחלת לכם הנאה מרובה,

נמרה

לא נראה לי.
אלא אם כן פתאום יעלה לי חשק.

את הולכת?
אם ארצה לבוא, אולי אתקשר אלייך לשם.
(אבל סיכוי נמוך)

ראית שכתבתי לך בפייסבוק?

כן, כתבתי לך כנראה לכרטיס אחר מזה שאת משתמשת. כנראה עם השם משפחה הקודם שלך. זה מה שעלה לי עם הכתובת מייל שיש לי.
אבל עכשיו דרך רשימת החברים שלך אני רואה שיש לך כרטיס אחר, אז אזמין אותך שם

.

מזל טוב ליום ההולדת ותודה שהעלת את הדף תודה על אישי בעלי

היי אודליה..
קראתי מה שכתבת בדף חוכמות של ילדים ורציתי לשתף אותך במשהו.
עמית, בת שלוש וחצי, נולדה בשבוע 43 בלידה הכי לא טבעית שיכולה להיות ( פיטוצין, בלון, פקיעת מים מלאכותית, הפחדות ואיומים, משהו מטורף).
מאז שהיא נולדה ועד היום היא מאוד לא אוהבת ללכת לישון
לאחרונה התחילה להגיד לי לפעמים שהיא מפחדת לישון כי היא מפחדת לגלות פתאום שהיא לא איתי והיא לא רוצה להיפרד ממני.
היא ילדה מאוד בריאה ולא תלותית בי בכלל, רק בשינה היא נצמדת , ממש חייבת להחזיק לי את היד כשהיא נרדמת וגם לפעמים תוך כדי שינה.
לא ממש קישרתי את זה אף פעם ללידה הטראומתית שעברנו עד שקראתי את מה שכתבת ופתאום זה עלה לי...
עניין אותי לדעת אם גם אצלכם יש איזה פחד מהשינה או שזה היה משהו חד פעמי?

הי מותק. מזל טוב !!!!
באיזה תאריך בדיוק היומולדת? (את לא מופיעה אצלי ברשימת ימי ההולדת בפייסבוק. כנראה כי לא כתבת שם תאריך לידה....)

שתהיה לך שנה כייפית, מלאה התפתחות, בריאות לך ולכל המשפחה, נחת מהילדים, נחת מהבעל, שפע כלכלי, וגם, בין השאר, זמן לנשום....

הערב הוא זמן די קשה להורות. אני מתכוונת לערב המתוקתק, שיש בו שגרה וסדר שמוביל למיטה. הייתי שם הרבה פעמים בעצבים וצעקות ואף ייאוש. אבל הייתי גם הרבה פעמים בחיוך, יצירתיות ונעימות. זו החלטה שלנו, לקחת אוויר בתחילת השעה הזאת, ולהחליט שעכשיו עושים את זה מתוך גישה חיובית. וברגע שזה עובד פעם אחת ופעמיים, זה מתחיל להזין את עצמו, כי נבנית שגרה של ציפיות גם אצל הילד - הוא ישמח שתקחי אותו ביד ותובילי בנעימות.
קרוטונית מהמרק הגדול

איתי בן שלוש וחצי מאכיל את דג הזהב שקיבלנו מהגן.
פתאום הוא נראה מוטרד: "אמא, הדג נראה לי צמא... בואי ניתן לו משהו"

איתי אחרי מקלחת, ואני מנסה לשכנע אותו לעשות קוקו. פתאום דניאל מתערב- מתחנחן אליו גם הוא.
אנחנו מסתכלים עליו, לא מבינים מה נפל עליו... והוא ממשיך "באמת רציתי עוד אחות קטנה..."

טליה גדלה ומדהימה, לפני כמה ימים היא ניסתה לנפח לי את הציצי, כמו בלון D-:
אומרת האו האו, קחי, אף, אמא, אבא, ופוקדת עלינו "פה"- ומצביעה על מה שהיא רוצה...

הולכת לארון, לוקחת כוס ומביאה לי, מצביעה עליה "פה, פה"- למלא מים פה...
עושה בלאגן גדול, מוציאה מהארונות כוסות, צלחות, מצרכים, וכל מה שהיא מצליחה.
אוהבת לראות בוב ספוג עם הבנים, וגם דיסקים של שירי ילדים (ואז רוקדת עם הידיים והטוסיק)
חייכנית ומדהימה, נשקנית ופלרטטנית, אהבה גדולה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לילה טוב, הסבר קצר נדרש, מה עושים כאן?