קבוצת השווים

[אשה_ואם*]

שלום לכם,

לאחרונה אני חושבת על נושא שמעסיק אותי וגם מטריד.

שמתי לב שהאנשים שאני מרגישה ממש בנוח לשתף אותם במה שקורה בחיי, ונהנית להיות בסביבתם, כחברים, הם בעיקר אנשים שעומדים במצב שלי, כמה שיותר דומה. אנשים שהמצב הכלכלי שלהם דומה לשלי, שמספר הילדים שלהם פחות או יותר כמו שלי (לי יש שניים, אז זה מגדיר אנשים עם ילד אחד או שניים), שהקשרים המשפחתיים שלהם דומים לשלי (טובים), שאכפת להם מעניינים כמו תזונה, אקולוגיה, חינוך.

זה מטריד אותי. זה מגביל את האפשרויות לחברים, מאוד.
אבל אני מרגישה שזה חזק ממני.

למשל דוגמא, הילדים שלי ישנים שנ"צ. זה ממש טוב לנו, כי אז הם יכולים בערב להשאר ערים עד מאוחר ולבלות גם עם אבא, ובעצם יש להם המון שעות נפלאות איתו. זה גם מקל עלי שאין לי המון המון שעות ברצף איתם. ופתאום לפני כמה חודשים הגדולה התמרדה ולא רצתה לישון, וזה ממש הטריד אותי, איך נעשה את זה אם היא תפסיק לישון. והיתי נורא מוטרדת וישבתי בחוץ ואישה שאני מכירה, שאלה אותי מה קורה, וסיפרתי לה.

היא לא הבינה על מה אני מדברת. הילדים שלה בצהרונים או רואים טלויזיה בבית כל הצהריים, ברור שלא ישנים שנ"צ, אחרת לא ילכו לישון בשמונה, וברור שלא רואים את אבא בכלל כמעט (רק סופ"ש). וככה זה כולם, זו הנורמה. לא הבינה מה מטריד אותי. וגם לא יכולתי לפרוש בפניה את הרגשות שלי ממש, כמה זה חשוב לי שהילדים יראו הרבה את אבא, כמה זה תורם להם השעות המדהימות איתו (הוא מאוד משקיען), כי איך אני יכולה לומר לה את זה. זה יפגע בה.

וכך זה נמשך. זו דוגמא אחת מיני רבות. מישהי אחרת מקנאה כל כך בכל מה שאני עושה שאני לא יכולה לספר לה כלום.
חברה אחרת שאני מאוד אוהבת, מאז שיש לה ארבעה ילדים, לא פנויה בכלל לקשר איתי, ואני יכולה להבין את זה. גם לא קל לי כשהיא משתפת אותי בקשיים שלה, כי יש לי ביקורת מסוימת כלפיה. למשל היא מוטרדת מזה שהיא שלחה ילדה קטנה מאוד לגן, והגדולים בצהרונים. היא מרגישה שלא רואה אותם מספיק. אני חושבת שהיא צודקת ובכלל לא רואה אותם מספיק ולא מבינה למה היתה צריכה לעשות אותם צפופים כל כך וכל כך לא לעמוד בסטנדרטים של עצמה להורות. אני יודעת שזה לא הכי יפה מצידי להיות ביקורתית. ואני באמת מאוד אוהבת אותה. אבל ככה אני מרגישה.

אז גם איתה אני לא ממש מרגישה שאני יכולה לשתף אותה בדברים. כל מה שעובר עלי זה "צרות של עשירים" בשבילה. אם אני גאה בעצמי על שבמשך כמה חודשים עבדתי בלילות והרווחתי סכום כסף נאה שאני יכולה להכניס למשכנתא, אני לא מרגישה בנוח לספר לה את זה. היא בלילות מניקה, וביום מותשת, ואין לה שקל על הנשמה כי הכל הולך למערכת החינוך הפרטית ולאוטו הגדול והיקר.

כך אני מרגישה במלכוד. אני יכולה להיות אוזן קשבת ולהקשיב, אבל לשתף ממש ולהרגיש קרבה, אין לי כל כך הרבה חברים שיש לי את זה איתם. אמרתי לעצמי שפעם חשבתי שחבר זה מישהו שנמצא בשעת צרה, והיום אני חושבת שבשעת צרה אנשים נכונים להתגיס ולעזור, אבל בשעת הצלחה, בשעת שמחה, לא תמיד הכי קל למצוא מי שישתתף בשמחה.

[עורבני_מצוי*]

שלום אישה ואם, פה לדעתי תמצאי הרבה במצבך, או הרבה שהיו במצבך. אוזן קשבת והרבה עצות טובות שבאות מקום מאוד נקי ותומך.
כל מה שאת צריכה לעשות זה לשתף, להפתח ואז העולם גם יפתח אליך.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלום לך אישה ואם
אני מאוד מבינה על מה את מדברת. גם אני סובלת מניכור ומרגישה שעניין סגנון החיים מאוד משפיע על הקשרים שלי עם אנשים.
יש בזה משהו מבאס, אבל לפעמים נדמה לי שזה מתחיל בי. כניראה שאני שיפוטית וגם אם לא אומרת את זה באופן גלוי זה מתפרש מדבריי או מתנועות הגוף או מהבעות הפנים, בכל אופן אולי אם הייתי יותר מקבלת את האחר והשונה, הוא היה גם מעז להתקרב יותר.
בכל מקרה בלי קשר לזה יש קושי לקיים קשרים כשאת מגדלת בבית ועסוקה עם ילדייך רוב שעות היום.
עוד אין לי מסקנות ברורות, אבל מאוד הייתי שמחה אם היו לי חברה שתיים קרובות שהתקשורת איתן קולחת.
על אף ולמרות דבריי הנ"ל, אני מאמינה שכשיש חיבור אז יש חיבור. נקודה. לא קשור לא למצב כלכלי ולא למצב משפחתי.
כשדברים באים מאהבה.....הכל אחרת (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

את יודעת שהמינוח "קבוצת השווים" בחינוך ,זה בני אותו גיל (לא חושבת שמעבר לזה).

[תמרוש_רוש]

שמתי לב שהאנשים שאני מרגישה ממש בנוח לשתף אותם במה שקורה בחיי, ונהנית להיות בסביבתם, כחברים, הם בעיקר אנשים שעומדים במצב שלי, כמה שיותר דומה. אנשים שהמצב הכלכלי שלהם דומה לשלי, שמספר הילדים שלהם פחות או יותר כמו שלי (לי יש שניים, אז זה מגדיר אנשים עם ילד אחד או שניים), שהקשרים המשפחתיים שלהם דומים לשלי (טובים), שאכפת להם מעניינים כמו תזונה, אקולוגיה, חינוך.

תנסי למצוא אנשים שהם פחות-או-יותר כמוך בנטיות האישיות, אבל צעירים או זקנים ממך בעשר-חמש-עשרה שנה.
ואז הם בשלב אחר בכלל בחיים, וה"קנאה" פחות רלוונטית, כל ההשוואתיות הזאת פחות רלוונטית, ויש יותר מקום לסתם יחסים.

א-פרופו קבוצת השווים, אני אף פעם לא הסתדרתי עם קבוצת השווים שלי (יעני אנשים בגילי, או ב"שלב ההתפתחותי" שלי), כולל ביסודי (הכי גרוע), בתיכון, בצופים, וכן אפילו עכשיו, בקבוצת אמהות המקומית - שכל התינוקות שלנו נולדו בטווח של שלושה חודשים זה מזה. לא יכולתי לסבול את הקבוצה הזאת. ואני מסתדרת יופי עם הנשים ב - ABA (האגודה האוסטרלית להנקה), ודווקא עם המבוגרות שבהן. זה כיף לי להיות עם אמהות שנמצאות שניים-שלושה שלבים לפני, עם שלושה ילדים שהקטן שבהם עוקף את הגדול (והיחיד) שלי בסיבוב. אפשר ללמוד מהן משהו, ומצד שני ברור שהן שונות ממני, אז אין לי את הלחץ להיות כמוהן או להן את הלחץ להיות כמוני. יש יותר מקום לשונוּת.

[אשה_ואם*]

תודה על ההתיחסות (-:

אני יודעת לגבי קבוצת השוים, סתם לקחתי את זה בתור חידוד לשון, אולי לא משהו...

ברור לי לגמרי שזה קשור קשר עז לשיפוטיות שלי. אבל היא קיימת. קשה לי לזנוח אותה. אני חושבת שאני הולכת ומשתפרת בזה, וכבר אני לא חושבת שכולם טועים בהכל ואני צודקת בהכל. אבל בחלק גדול (-:

תמר, נתת לי רעיון מעניין. הקטע הוא עם אנשים רחוקים, הוא שהרבה פעמים שוב תחומי העניין שלנו שונים כל כך. לפעמים זה כיף, כמו נערה תיכוניסטית חמודה שפגשתי לאחרונה ודיברנו על מוסיקה וניגנו והקשבנו למוסיקה. שתינו מאוד אוהבות מוסיקה . וגם לפעמים אני מתחברת לסבתות בגינה, הן מאוד חמות יחסית לרוב המטפלות, ולא מזדעזעות מעניינים כמו כניסה "מאוחרת" לגן או שינה משותפת. מעניין אם זה יכול היה לעבוד יותר ליום יום.

נקודות, אני מנסה לחשוב על מה שאת אומרת, שאם יש חיבור אז יש חיבור ולא משנה הפרמטרים. זה נכון. האהבה שלי לחברות שלי לא משתנה גם אם יש התרחקות זמנית (כמו זו שכתבתי שיש לה ארבעה ילדים). אבל בפועל לא מצליחים לשוחח הרבה או להפגש. ואז נוצר לי ממש חור בחיים, חור שהיה מלא בקשר איתה ובשיתוף איתה, בפגישות ובשיחות. דווקא לי יש זמן לקשרים - הילדים שלי כבר לא תינוקות, ונותנים לי לשוחח בטלפון, או להפגש עם חברה, והם ישחקו לידנו. אני פשוט מרגישה שכשאנשים מוטרדים או עסוקים הם נעלמים לי, ואני מבינה אותם. כמו למשל חברה אחרת שהבן שלה נכנס לגן ולא רוצה להפגש עם חברים אחה"צ (רוצה להיות לבד עם אמא - ברור שזה חשוב) ואז אנחנו לא ממש נפגשות.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תראי, כל העניינים החברתיים הם עניינים זמניים.
רוצה לאמר, היום לך נוח ולה לא ומחר ההפך. היום יש לך צורך חברתי גדול יותר ומחר לא.
אני קוראת עוד פעם את דבריי ורוצה לחדד שאצלי כרגע הבעיה היא , חברות קרובות גיאוגרפית. כי יש חברות/ים אבל הם לא קרובים גאוגרפית וככה כל אחד קבור במטלות חייו ומתקשרים בעיקר בטלפון.

אז שוב, מזדהה עם הצורך החברתי שלך, שגם לי חסר מזה, אבל מזכירה לך ולי שגם זה צריך לבוא במינון הנכון.
כמה אפשר לשבת ולקשקש? את יודעת,
ומצד שני כשהקשר הוא טוב מספיק להתעדכן בכללי ולפעמים להיכנס לפרטים ובסך הכל - המוחייבות, התחושה שיש שם מישהו בשבילך, שמלווה את חייך מזה שנים וכמובן תחושת החיבור והאהבה-
נעימים עד מאוד!!

[קלמנ_טינה*]

אפשר להפיק הרבה משיחה גם בלי להסכים.
למה את זקוקה? אני למשל מרגישה שגם אנשים שחיים מאוד שונה ממני יכולים לסייע לי להבין את עצמי, לשקף לי את מצבי ולתת עצה פרקטית או מידע מועיל, אפילו שהם לא מתלהבים מהמסקנות שלי.
החיים שלי (בעיקר העבודה) הובילו אותי לסביבה שבה רבות מחברותי (וגם חברי) הם לא מ{{}}קבוצת השווים שלי, ובכל זאת יש בינינו המון הבנה, הקשבה, תמיכה, למידה ועניין. לפעמים מספיקים רק כמה דברים משותפים כדי לגשר על הפערים.
תני קרדיט. קבלי את העצה של עצמך וותרי על הביקורתיות.
(למשל, המסקנה שלי משיטת החמש דקות היתה שתינוקות יכולים די מהר להפסיק לצפות מהוריהם לתמיכה. את המידע על השיטה יכולתי לקבל גם ממישהו שתומך בה, ומסיק ממנה שדי מהר אפשר לקבל שנת לילה סבירה).

[אשה_ואם*]

הכל זמני... כמה נכון! החברויות האמיתיות מחזיקות מעמד שנים, גם אם יש תקופות של פחות קשר בגלל חוסר זמן או מרחק גיאוגרפי.

אז מה אני מחפשת בחברות שלי, באמת?... שאלה טובה.

1. מישהו שיחשוב איתי על הדילמות הקטנות שעומדות בפני.
2. מישהו שיעזור לי להסיק מסקנות מדברים שקורים.
3. מישהו שיטפח על השכם על ההצלחות הקטנות.
4. מישהו שישמע קיטורים.
5. מישהו שמה שהוא חושב מעניין אותי. שיש לו מחשבות חדשות, מעניינות ורלוונטיות.
6. מישהו שמשתף אותי בעולמו והראיה שלי רלוונטית בשבילו.
7. מישהו שנעים לי איתו, לא נעלב, לא מתחשבן, לא מדוכא כל הזמן.

יש לי כמה חברות כאלה.
רוב האנשים לא מקיימים בשבילי את סעיפים 1, 5 או 7.

יש לי משימה להיות פחות ביקורתית.

[יפעת*]

וגם לזכור שיש אנשים שבחרו לחיות את חייהם שלא כמוך, אבל מבינים ומסכימים עם דרך חייך. אפשר לדבר איתם גם אם לא חיים כמוך, אפשר להתייעץ, לשתף, לחוות יחד, ולהיות חברות אמת גם ללא דרך חיים משותפת. אני לא כזאת, חיה חיים מינסטרימים לגמרי, קוראת פה אבל לא כותבת כי 'לא שייכת' אבל בהחלט יכולתי להיות חברה של אחת כמוך, להתייעץ ולייעץ, אני יכולה להיות חברה שלך - כל עוד את תוכלי להיות חברה שלי.

[יפעת*]

כמו שיש גיי פרנדלי, יש גם באופן פרנדלי

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אישה ואם
הרי לך הנקודות הראויות (פחות או יותר) למציאת זוגיות בכלל (גם גבר אישה), לא?

[אשה_ואם*]

למצוא זוגיות?... מן הסתם אלו תנאים הכרחיים אך לא מספיקים, לי לפחות.
אבל כן, בלי זה זה לא נשמע טוב (-:

האם באמת יש באופן פרנדלי?
האם אנשים לא במגננה לגבי הבחירות שלהם?

מן הסתם גם אני לא חיה את הסטנדרט שאני מאמינה בו, ואף אחד סביבי לא. כולנו כל הזמן חותרים לשיפור, גם אם באיטיות. זה תהליך שעוברים יחד.

למעשה יש לי חברה כזו (חברה של שנים רבות) שהיא חיה די מיינסטרים (יגיד מי שיגיד, ממש מיינסטרים) אבל היא מעריכה את מה שאני עושה, וגם לאט לאט מכניסה שינויים קטנים לתוך החיים שלה, בקצב שהיא מסוגלת לו. אני מאוד אוהבת ומעריכה אותה. כל שינוי קטן הוא דבר גדול (לעבור מצ'יפס לתפוחי אדמה בתנור, למשל...), אם הוא קשור ליום-יום. העניין הוא שהיא באמת לא מתגוננת לגבי הבחירות שלה, ולא תוקפת אותי על הבחירות שלי. אנשים אחרים נכנסים ללחץ ממני, מרגישים שאני מבקרת אותם אפילו אם אני (במקרה) ממש לא.

גם אתן מרגישות כך?