איזה ספר אתם קוראים עכשיו

אנונימי

מתי אתם מספיקים לקרא את הספר שלכם?

איפה אתם אוהבים לקרא אותו? בשירותים, במיטה לפני השינה, ליד האח, על הנדנדה בחצר, בנסיעות, כשהתינוק נרדם, או משחק לידכם?
מה אתם קוראים עכשיו?
איך הגעתם אליו?
האם אתם נהנים ממנו?
גומעים אותו בשקיקה, או סוחבים אותו לאט לאט?*

האם תמליצו?
תחזירו למדף?
תרצו לקרא שוב?

אתמול בערב סיימתי את "סימטת אור הירח", אוסף של סיפורי אהבה "ממיטב סופרי העולם". קצת קשה לי כרגע להתרכז בספר עם המשכיות אז סיפורים קצרים זה פיתרון נפלא. התחתלי אותו בשל צורך שקשור לעבודה, ככה שהרווחתי פעמיים.
מאז האינטרנט אני קוראת פחות ופחות. עוד לפני האינטרנט, לאט לאט עברתי לקרוא יותר כל מיני ספרות עיונית, מספרים מקצועיים עד ספרים רוחניים ועוד כל מיני דברים אחרים שעניו אותי. פתאום שמתי לב, שהספרות שהיתה אהבת חיי, נדחקה למקום לא שולי, אלא שולי מאד. אז בזמן האחרון די בהחלטה אני חוזרת אליה. לא מספיק כמו שהייתי רוצה (ובכל זאת צריך להמשיך גם עם הקריאה של "לידה פעילה" , נגיד) אבל חוזרת.
משתדלת להקציב לעצמי שעת שינה מוקדמת יותר ממה שבאמת מתכוונת, להיכנס למיטה ולקרוא איזה חצי שעה לפחות. יש ימים שזה עובד לי. לפעמים מצליחה לשכב/לשבת בסלון ולקרוא, אבל המקום הקבוע שלי לקריאה עוד מילדות הוא המיטה. עכשיו זה פחות נוח, כי אין לי מנורת קריאה וצריך לקום לכבות את האור, בכל זאת זה המקום המועדף עליי בדרך כלל לקריאה.
שני הספרים הקודמים שקראתי היו "שרה שרה" של רונית מטלון ו "אנה חנה ויוהנה" של סופרת סקנדינבית ששכחתי איך קוראים לה.

אני עכשיו סיימתי את "אחי, היאקוזה" של יעקב רז. ספר מאד מעניין על המאפיה היפנית.

ממליצה מאד לכל מי שחובב אנתרופולוגיה, אוהב לשמוע על חיים של אנשים אחרים, תרבויות אחרות, וגם לכאלה שאוהבים מתח ופשע (אם כי זה לא העיקר של הספר).

מתי קראתי?

בכל פעם שהקטן שיחק עם עצמו. לפני השינה, וקצת על חשבון הבן-זוג. לקח לי שלושה ימים לקורא את כל הספר.

ובכל זאת צריך להמשיך גם עם הקריאה של "לידה פעילה"
את לידה פעילה שמתי בשירותים וקראתי כל פעם קצת (זה היה בהריון השני). זה גם היה תירוץ לבעל תעיין בו מידי פעם.

במקביל אני קוראת ולומדת את "גילוי עוצמתה הנסתרת של המיניות הנשית" של מאיטריי ד. פיונטק .
אבל זו כבר ספרות מקצועית

.

למה לא ב המלצות ספרים ?

ואם לא, לפחות כדאי ליישם את ההמלצה משם ולהדגיש את שמות הספרים.

משתדלת להקציב לעצמי שעת שינה מוקדמת יותר ממה שבאמת מתכוונת, להיכנס למיטה ולקרוא איזה חצי שעה לפחות. יש ימים שזה עובד לי.
גם אני. אם כי מספיקה פחות ופחות לפני שנעצמות העיניים...
כרגע סוחבת את הכרך השני של דון קיחוטה של סרוואנטס.
בימים כתיקונם הייתי קוראת ספר בכמה ימים, עכשיו לוקח לי כמה שבועות. על המדף מחכים לי כמה ספרים עליהם אני מתכוונת להסתער כשאסיים את דון קיחוטה הקצת מייגע.

משתדלת להקציב לעצמי שעת שינה מוקדמת יותר ממה שבאמת מתכוונת, להיכנס למיטה ולקרוא איזה חצי שעה לפחות. גם אצלי זה ככה.
קוראת עכשיו גם את בלמידה מתמדת למרות שאותו קשה לי לקרוא בלילה כשאני לא ממש מצליחה להתרכז וחשוב לי כן להתרכז בו,
ובמקביל את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה בנוסף הטלויזיה שלי מקולקלת ואני לא ממהרת לתקן אותה. אז אחרי שאני מסימת את ההתמכרות כאן עוברת לחדר השני וקצת קוראת.

למה לא ב המלצות ספרים ?

כי כאן הדגש הוא על העכשיו, וגם על כל המסביב שיש לפני, בזמן ואחרי.

סדנת לימוד Visual Basic 6

ספר קטן על משמעות החיים של אסא כשר הוא כרגע ספר הרכבת התחתית שלי. ובדיוק גמרתי את ארבעה בתים וגעגוע כספר המילוט שלי. "ספר הרכבת" הוא ספר שתמיד יש לי בתיק, למקרה שיש לי זמן ומקום ישיבה ברכבת, ואני קוראת אותו לאט לאט. בדרך כלל זה הגות או סתם משהו שקשור ללימודים. "ספר המילוט" הוא פיצוי שאני מרשה לעצמי בתקופות קשות: פשוט, לקרוא ספר. כיוון שאני קוראת קצת כפייתית, אם הספר מעניין אותי אני לא מניחה אותו ולא עושה שום דבר אחר, כך שאני מרשה לעצמי את התענוג פחות ופחות (בערך פעם בחודש). למזלי אני קוראת מהר מאד, כך שבמקרה האחרון הנזק היה ערב אחד ללא לימודים.
אני קוראת בד"כ בסלון, על הספה. אני לא אוהבת לקרוא במיטה. אם אני קוראת לפני השינה קשה לי להרדם אחר כך

לגבי המלצות: ארבעה בתים וגעגוע הוא לא יצירת מופת, אבל היה זורם, מעניין ומהנה. התענוג שלי היה ההקשרים, הקונטקסט, האירועים שברקע - תרבות הדור שלי, פחות או יותר. לגבי כשר עוד לא החלטתי. הוא מעניין ויש בו דברים שמשיקים לאופן שבו אני מבינה את המושג "משמעות החיים", אבל יש בו גם דברים פחות רלוונטיים לטעמי. עוד לא החלטתי ידה של איזו תכונה על העליונה.

אני קוראת ברכבת, במיטה, ולפעמים בסלון. כמעט תמיד כמה ספרים שונים במקביל. ברכבת אני קוראת מזה חצי שנה את ''גותם''- ההסטוריה של ניו יורק. ספר ענק ומפורט, כתוב נפלא, על ההתפתחות של ניו יורק מאז הגעת המתיישבים ההולנדים ועד סוף המאה ה 19 (על המאה ה 20 אמור להיות ספר נפרד).
במיטה אני קוראת ספרים קלים יותר- לרוב ספרי ילדות אהובים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב. כרגע זה ''משפחתי וחיות אחרות'' המענג של ג'ראלד דארל.
בסלון יש לי כרגע ערימה של כתבי עת וספר על הארכאולוגיה של ארץ ישראל. אני קוראת בהפסקות, טיפין טיפין.

כשאני גומרת ספר חדש, אם באמת נהניתי ממנו אני פשוט מתחילה לקרוא אותו מיד עוד פעם. אני נוהגת לחזור שוב ושוב לספרים שאהבתי ובכל פעם שאני קוראת את אותו ספר, גם אם זו הפעם העשרים, אני מוצאת דברים חדשים להתענג עליהם.

<איזה דף מקסים>

הי אליס, בדיוק קניתי את הספר על שמו את קרויה לפני כמה ימים!
(בתרגום של אוריאל אופק, ברשימת המתנה, כאמור)

מהאהובים עלי ביותר

<אגב, יכול לשמש גם כספר הדרכה לאזרח הזר בממלכה המאוחדת, בחיי

>

הקודם שקראתי היה רודף העפיפונים, ומאד אהבתי. היום סיימתי איזה ספר מתח שהמליצו לי עליו וממש לא התלהבתי ממנו (אבל בכ"ז הייתי חייבת לקרוא עד הסוף), שמו מועדון הוואנה. לא משו בכלל. ומחכה על המדף החיים הסודיים של הדבורים (מישהו קרא?)

שליחה על ידי יעל_ג* » 18 מרץ 2005, 18:40

גם אני סיימתי לאחרונה את רודף העפיפונים שהיה מעולה, אם כי קשה לקריאה במובן הזה שכל הזמן הזכרתי לעצמי שמדובר בסיפור מציאותי למדי על מדינה שנהרסה על ידי אזרחיה שלה - וההקשרים בוודאי מובנים... כרגע אני קוראת את "ההיסטוריה הסודית" ונהנית. חוץ מזה ממליצה מאוד מאוד מאוד על המאזין הלילי - נפלא.

בדיוק היום, אחה"צ, סיימתי את בית הספר לקסם אישי. רומן ריגול מרתק. אמריקאים, רוסים, מוסקבה, קג"ב, לפני נפילת מסך הברזל (מתורגם). של נלסון דה מיל
כשאני נכנסת לספר, כל הבית "מוזנח". קוראת תוך כדי הנקה, לפעמים גם תוך כדי הנקת שניהם, בימים האחרונים כשהלכתי לישון מאוחר, נגיד בשלוש לפנות בוקר, הייתי חייבת כמה דקות של קריאה. קוראת בשירותים, בחוץ על הדשא, בנסיעה, היכן ומתי שאפשר.
זו הסיבה שאני מגבילה את עצמי לקריאה לעתים רחוקות, לא יותר מספר בחודש, כדי שלא ירגישו בהזנחה יותר מדי...

חוש השלג של העלמה סמילה. אני קוראת על הנדנדה בגינה, בזמן הנקה בסלון או על המיטה, תוך כדי הרדמת התינוק על המנשא ובקיצור בכל הזדמנות. על התרבות האסקימואית, איך אדם שגדל בטבע יכול לחיות בעיר. מקסים ומלא תאורי שלג וקרח עם כל המילים האסקימואיות המיוחדות לכל סוג שלג.

בדיוק עכשיו גמרתי את "הירושימה", שזה תיאור "עיתונאי" של 6 מנפגעי הפצצה, ומה קורה איתם אחרי 25 שנים נדמה לי, ואחרי 40 שנים. זה מאד קריא, גמרתי תוך יום!, מאד סוחף, כתוב בצורה מינורית, עדינה. ועם זאת, לא השאיר בי חותם. הרבה יותר עוצמתי היה "הירושימה אהובתי", בשבילי, לפני הרבה שנים.

לפני זה גמרתי את רודף העפיפונים שמאד מאד אהבתי, וכל פעם הרגשתי שאני טסה מהמקום שאני נמצאת בו ישר לתוך הספר.
מתי קראתי?
בזמנים גנובים שהבנות עסוקות, משחקות, נמצאות אצל חברות, כשהן ביחד במחשב, בשירותים.

"מרת דאלוואי" של וירגיניה וולף ו"המילים" של סארטר. שני ספרים במקביל, לפעמים זה מגיע לשלושה.
לפני זה קראתי את "חדר משלך" של וירגיניה וולף

קראתי בשלושה ימים את הספר הראשון של דודו בוסי, הירח ירוק בוואדי, שכותב סוחף ומרתק על החיים הקשים, שאלוהים ישמור, בשכונת ילדותו, שכונת התקווה.
לפניו את מנספילד פארק של ג'ין אוסטן שהלך לי קצת לאט בהתחלה ורק בחצי השני נכנסתי לעניינים, והאמת, פחות מוצלח בעיני מאחרים שלה.
וקודם את רוב הסדרה (חמישה ספרים שמצאתי בספרייה) של נרניה, עליה יש לי תובנות עמוקות שאני מתכוונת להקדיש להן אולי רשימה לבאופן... אבל גם בלי להיכנס שם לעומק - סיפורי הרפתקאה מרגשים ומרתקים.
קוראת בזמן האחרון יותר מבד"כ ולא בטוחה אם זה טוב או רע - בריחה, אולי?
ברגוע קוראת במיטה לפני השינה - אחרי שנים בלי, סוף סוף יש לי שידה עם מנורת קריאה ואני ישנה בקצה ויכולה לקרוא בלי לקום לכבות את האור.
בסוחף אז גם בסלון ובכל רגע פנוי.

תוכלו לספר משהו על רודף העפיפונים שמככב כאן?

אני קוראת את שיבומי. זה ספר טוב במיוחד לאנשים נאיביים כמוני, שלא יכולים להאמין שבאמת (!) העולם מלא בקונספירציות. חוצמזה הוא ספר מעולה ומעניין, קצת מתח וריגול ובעיקר דמות מרתקת ועולם שמתנהל בצורה שאנחו לא רוצים לדעת ממנה. הסופר הוא פסבדון, וכנראה שהוא מישהו שעבד בשירות החשאי. כתוב מצויין ומרתק.

בכלל, התמכרתי קשה לספרי מתח (אביב חדש עשית לי חשק) . לפני שיבומי קראתי את הנעלמים פעם שניה. לא להאמין, אבל גם בפעם השניה הייתי במתח ולא יכולתי להפסיק. זה ספר מתח מעולה ואותי הוא ריגש גם מבחינה אנושית ודרמטית. לשם השוואה, הספר החדש של הרלן קובן (הזדמנות אחרונה) ממש לא עשה לי את זה, למרות שגם הוא ספר מתח מעולה.

אני קוראת ברכבת. ולפעמים גם באמבטיה.

מוזר שיבומי. כל כך הרבה אנשים טוענים שזה הספר הכי טוב בעולם, ובעיני הוא קישקוש.

רודף העפיפונים

הקיר, מאת מרלן האוזהופר
מתורגם מגרמנית ומספר על אישה שמתעוררת בבית כפר של קרובי משפחה ומגלה שלא חזרו מבילוי מאתמול בערב.
בהמשך מסתבר לה שיש קיר שקוף שמפריד בינה ובין העולם. היא משארת על פיסת אדמה מוגבלת ולה נחל, בית, קצת צמחיה, עצים וכלב. ועם זה היא צריכה להמשיך להתקיים ולשרוד.
רק התחלתי, ובנתיים הספר מסקרן.

"החורף הארוך" של לורה אינגלס וילדר. זה הספר השישי, אאל"ט, בסדרת בית קטן בערבה, והבת ואני קוראות אותם במקביל. במקביל לעצמי, אני קוראת גם את Citizen Girl שכתבו מקלפלין והשנייה, אלה שכתבו את "יומני האומנת". יש עוד 4-5 ספרים יותר אינטלקטואליים שמחכים ליד המיטה. צריך כבר לנקות מעליהם את האבק.
מתי: עם האוכל/הקפה, לפני השינה, בנסיעות כשמישהו אחר נוהג. בכל הזדמנות. כתבתי כאן כבר פעם: לנשום, לקרוא, מה ההבדל. כשהבן היה קטן ולמד לעלות ולרדת במדרגות, הייתי קוראת תוך שאני הולכת אחריו/לפניו.
בספרייה אצלנו משאילים גם סרטי וידאו ודי.וי.די. התבייתי על העונה השנייה של "הבית הלבן" ואני רואה פרק ליום, לפחות. (אין לנו כבלים, אז לא הכרתי עד לעונה הנוכחית בערוץ 2).

לגבי שיבומי רציתי להוסיף שהוא מאוד באופן טבעי... הגיבור שלו הוא רוצח שכיר שיכול להרוג בעזרת כוסות פלסטיק, מהדקים וכלמיני כאלה:-P . בחדר ממוצע יש עבורו 200 כלי נשק. חוצמזה הוא גר בטירה מהמאה ה17 וכתוב על עטיפת הספר שזה "המקדש שלי נגד המאה ה20".

מצחיקים אותי התיאורים של האמריקאים בספר, ובכלל השיוט בין תרבויות. אני נהנית ממנו ממש ממש, פעם שניה. בפעם הראשונה "קראתי" אותו אחרת. לי ולחברה לעבודה היה סידור כזה: אני הייתי לוקחת אותה באוטו לעבודה והיא היתה מקריאה לי ספרים. קראנו ככה בערך 20 ספרים. זה התחיל כי קיבלה כתב יד לאיור של ספר ולקחתי אותה טרמפ. היא התחילה לקרוא אותו בקול רם וגילנו שהיא מקריאה מעולה ושזה כיף לנו.

אני תמיד קוראת לפחות פעמיים ספרים שאני אוהבת.

אכן הירידות על האמריקאים מצחיקות ביותר. הוא בכלל גזען - הערבים מטומטמים, הצרפתים מגוחכים וההולנדים עושים גבינה.

שליחה על ידי יעל_ג* » 25 מרץ 2005, 10:09

ספר נפלא שאני קוראת עכשיו - בריק ליין של מוניקה עלי - על חיי מהגרת פקיסטנית בלונדון של שנות השמונים. מאוד מומלץ. מתי אני קוראת? בכל הזדמנות - בפקקי תנועה, תוך כדי בישול ארוחות, כשמיבשת שיער אחרי המקלחת, וגם על חשבון דברים אחרים שאני חייבת לעשות - כמו עבודה וכתיבה.כשאני לא קוראת אני רוב הזמן חושבת מתי כבר אוכל לקרוא - קצת לא הוגן כלפי מי שאני נמצאת איתו באותו רגע. תמיד ייחלתי לדעת לקרוא כתב חרשים - כי אז הייתי יכולה לקרוא מתחת לשמיכה או לשולחן בעוד על פני לא רואים דבר ואני כאילו פעילה במתרחש מסביב...

תמיד ייחלתי לדעת לקרוא כתב חרשים - כי אז הייתי יכולה לקרוא מתחת לשמיכה או לשולחן בעוד על פני לא רואים דבר ואני כאילו פעילה במתרחש מסביב...

רעיון גדול! לכי על זה... (אבל בטח התכוונת לכתב עיוורים ולא חרשים

)

איזה כיף לראות פה המלצה על בריק ליין . אני מגיהה, ושמחה שקוראים את הספרים "שלי".

(גם הירושימה , מלמעלה, אבל בריק ליין הוא משהו מיוחד. המשכתי לחשוב עליו הרבה אחרי שגמרתי לעבוד.)

בגלל שלקרוא (ולהתקין) זו העבודה שלי, אני קוראת בלי נקיפות מצפון, בהנקות ארוכות ובלילה.
בשנים האחרונות אני קוראת רק ספרי "עבודה", (לפעמים אני רואה ספר "אמיתי" שבא לי לקרוא - אבל לזה אין לי זמן.)
בדרך כלל הספרים יפים, לפעמים מקסימים - כמו בריק ליין, ויש גם משעממים - אבל אני חייבת לקרוא אותם עד הסוף, או כמו שאומרת העורכת שלי: גם להם מגיע שיקראו אותם

בגלל שלקרוא (ולהתקין) זו העבודה שלי, אני קוראת בלי נקיפות מצפון

רורי ב, איזה כיף לך!
זה מזכיר לי שכשהייתי קטנה חשבתי שהעבודה הכי טובה בעולם, ומה שללא ספק אהיה כשאהיה גדולה, זה ספרנית... (הרי הן כל היום בספריה ויכולות לקרוא את כל הספרים, ואף אחד לא יגיד להן " זה לא לגילך" או "הספר מושאל")

<עדיין שוקלת הסבה מקצועית>

זה מזכיר לי שכשהייתי קטנה חשבתי שהעבודה הכי טובה בעולם, ומה שללא ספק אהיה כשאהיה גדולה, זה ספרנית...
גם אני!
תמרול ה, אני מאוד נהניתי מ פרחי הירושימה של אדיתה מוריס פעמיים או שלוש.
רודף העפיפונים בכלל לא היה כזה להיט בעיני, אבל נהניתי לקרוא קצת על אפגניסטן (אוהבת במיוחד ספרים על ארצות רחוקות, זה החומר ממנו עשויים החלומות....).

אני קראתי את Perfect Madness על אמהות טייפ A ואמהות בכלל בארה"ב
האמת כבר עייפתי מספרים בנושא והספר הבא יהי האחרון של פיליפ רות
אני קוראת רק אנגלית ואשמח להמליץ במיוחד על non fiction

השבוע קראתי את החיים הסודיים של הדבורים (היינו בחופש, אז קראתי תוך יום...). זה ספר לא קל - לא מבחינת השפה אלא מבחינת הנושא, החיים המאד לא קלים של הגיבורה. היו כמה רגעים שבכיתי תוך כדי קריאה.
היום התחלתי משהו אחר (רגע, רצה לבדוק מה השם), מוזיקה פופולרית מויטולה, של מיקאל ניאמי, ספר שוודי.

ל ליזה ליזה, נכון, פרחי הירושימה... (איך מדגישים?). תודה.
עכשיו קוראת המון ספרים ביחד. ממש בולסת, אחרי תקופה שהיה קשה לי לקרוא, לא יכולה לא לקרוא!
אז יש שם: ארבע ההסכמות, כשהדברים מתפרקים, פינוקיו יורד מהפסים. ויש עוד כמה, לא זוכרת כרגע. ערימה של ספרים עם חתיכות נייר בפנים לסמן את המקום. כולם בתחילתם אז עוד לא גיבשתי עליהם הרגשה.

"אחי היאקוזה" של יעקב רז. ספר יפה של בן אדם ואישיות מרתקת.

(איך מדגישים?).
מלים בין כוכביות יוצגו באות עבה (מתוך תיבת העזרה בתחתי העמוד).

מצאתי היום במבצע את מישהו לרוץ איתו של דויד גרוסמן, 35 ש"ח, אני כבר בעמוד 72 וקשה לי להניח אותו...

אני כבר בעמוד 72 וקשה לי להניח אותו...
אכן. זהו ספר בליע.
>סמדר חיסלה אותו תוך 24 שעות, ומאז חזרה אליו עוד המון פעמים<

"לבי הפצוע", מרטין דרי.

היטלר של היסטוריון אנגלי אחד ששכחתי את שמו. מעניין, אבל בקצב הנוכחי (כמה דקות כל יום תוך כדי צחצוח שיניים בערב) ובהתחשב בעוביו של הספר (500 או 600 עמודים אם אני זוכר נכון) והפונט שבו הוא כתוב כנראה שאני אסיים אותו עד 2009, אם לא אשבר קודם...

היטלר של היסטוריון אנגלי אחד
איאן קרשו? אם כן הוא באמת מעולה.

אני קוראת עכשיו את בהילוך של סרטן של גינטר גראס ודווקא במיטה, עקב צננת מהזן האלים. ספר מטריד, מטריד, מטריד. מפחיד אפילו. אבל מעורר מחשבה ומומלץ.

אכן איאן קרשו. תודה!

תמרולה
אשמח אם תספרי לי כשתסיימי על כשהדברים מתפרקים אני שוקלת לקנות אותו.
את ארבע ההסכמות יש לי ואני מאוד מתחברת אליו וכל פעם כשזה מרגיש לי רלוונטי אני חוזרת אליו וקוראת בו.
בנוסף קוראת עכשיו את דרך האהבה של אותו מחבר - שוה שתציצי, פחות או יותר אותה הגישה כמו בארבע ההסכמות אבל על אהבה - לעצמינו, לאחרים ובכלל...

אני סיימתי לקרוא עכשיו את הראיון הביוגרפי של ירון לונדון את אפריים קישון.

חדר משלך של וירג'יניה וולף הוא ספר הרכבת שלי עכשיו. קריאת חובה, ממש צעד ראשון בלמודי מגדר. ומה שמעצבן, זה נכתב לפני כשמונים שנה, ועדיין רלוונטי.

ממש צעד ראשון בלמודי מגדר
מזתאומרת? ספרי עוד קצת.

וולף מתמודדת שם עם השאלה למה אין סופרות (נשים) גדולות. ומתשובתה נוכל להסיק גם למה לא היו מדעניות, אסטרונאוטיות, שפיות וראשי ממשלות נשים גדולות. היא מסבירה צעד-צעד איך היסטורית מעולם לא ניתנו לנשים לא התנאים ולא הכלים הבסיסיים ליצירה, שהיא מסכמת אותם ב"חדר משלה והכנסה של חמש מאות פאונד בשנה", כלומר עצמאות כלכלית ובעיקר היכולת להתנתק מחובות הבית. אם נשים תוכלנה להשיג זאת הן תיצורנה, על פי וולף, כתיבה חדשה, סוג חדש של רומן.
כמובן שהיא לא שוכחת בדרך להסביר איך גברים מתגוננים מפני קריאת התגר הזאת בטענות על נחיתותן (הגופנית, שכלית ונפשית) של נשים, מגחכת על הטענה הזאת ומעמידה מולה כמה טיעונים מבריקים.
הטיעונים של וולף היו, אני מניחה, חדשניים לזמנם. זה א'-ב' כיום כי היום ההיסטוריה של דיכוי נשים היא ברורה ומקובלת, אבל בעבר לא היו לנשים כלים מסודרים להתמודד עם טענות ה"נחיתות" שלהן (אבל הנה, אף פעם לא קמה אף סופרת גדולה! עובדה, אתן נחותות) ו-וולף סיפקה הסבר מסודר ואינטלגנטי.
זה מרגיז כי ההרצאות (ששימשו בסיס לספר) ניתנו ב-1928, וההסבר שלה תקף ברובו הגדול גם כיום.

קראתי בנשימה אחת את שתזכה לשנה הבאה של שרון הררי.
אותי הספר שיכנע שכאשר קיימת טכנולוגיה רפואית שעשויה להציל חיים כמו ה-PGD, לא נכון לאסור אותה מחשש לשימוש לא מוסרי בעתיד (טיעונים על "המדרון החלקלק").
הפתרון הנכון והמסובך יותר הוא לכנס ועדה רצינית של אתיקאים שתגדיר את גבולות השימוש בטכנולוגיה.

מכל מקום, קשה להאמין שזה סיפור אמיתי ולא סרט הוליוודי (בפרט הקטע של החזרה הביתה בכבאית).
טוב, בטח עוד יעשו מזה סרט.

למה אין סופרות_ ; _לא היו מדעניות, אסטרונאוטיות, שפיות וראשי ממשלות נשים גדולות.
יש משהו קצת בעייתי בהנחת המוצא הזו - לפחות מתחום האומנות, זה די ברור ש היו גם היו ציירות ופסליות ע-נ-ק-י-ו-ת, הן רק מעולם לא הוכרו או תועדו ככאלה.
כן, נחשו מי כותב את ספרי ההיסטוריה...

<שוב פותחת חזית פמיניסטית

>

לשרוף חזיות! |אייקון שורף חזיות|

עולם הסוף של אופיר טושה גופלה. מעניין ונחמד, קצת קופירייטרי מדי לפעמים.

על העולם של אחרי המוות, כולל כלמיני המצאות מקוריות וגם קצת מותח (כל ספר שאני מתחילה לקרוא גם בבית ולא רק ברכבת - סימן שהוא מותח/ מרתק מעבר לאיזשהו משתנה...)

ברור ש היו גם היו ציירות ופסליות ע-נ-ק-י-ו-ת, הן רק מעולם לא הוכרו או תועדו ככאלה.
כן, נחשו מי כותב את ספרי ההיסטוריה...
(זה ציטוט מדברי מקפית לעיל, רק שהפונקציה "צטט" לא עובדת לי)

נחשו מדוע אין כותבות-היסטוריה?

טוב, יש סיכוי:
אליס בארץ המראה, יש לך יעוד.

סחה, מייק!

אז אולי (למרות האוף טופיק), אנסח את הדברים כך:

היו נשים שהיו 'גדולות' בתחומן, אלא שהן לא תועדו והוכרו ככאלה.
לא היו מספיק נשים שהיו 'גדולות' בתחומן, בגלל הסיבות שמפרטת וולף בסיפרה.

הנקודה שחשוב היה לי להעבירה, היתה שזה פשוט לא נכון לומר שלא היו בכלל! לא זו אף זו - אם על אף כל המכשולים בדרכן, הצליחו נשים לעשות וליצור, הרי שזה מקעקע עוד יותר את הטענה הגברית שהושמעה בזמנו, בדבר 'אי מסוגלותן'.

אשר ליעודה של אליס - כבודו במקומו (מונח), גם לו היתה ההיסטוריונית (הניקבית) המיליון ואחת

מסע הפלאים של נילס הולגרסן עם אוזי הבר. זה ספר בתרגום ישן (אולי היחידי) מאת סלמה לגרלף. איזה תענוג, איזה שפה מופלאה, וכמה שוודיה מסקרנת יותר ויותר עם קריאת הספר. אז קראתי בשישי בבוקר ובשבת בבוקר, במיטה (!!!), כמו שצריך!! איזה כיף! אפילו עם ביס שוקולד מדי פעם. כמו ילדה!
ונזכרתי ביום מופלא שהיה לי לפני המון שנים, בחיים הקודמים, בסטוקהולם, ביום כחול, בדולחי כזה, כדברי ביאליק, והייתי באחד האיים בסטוקהולם, (זה שיש בו כמה מוזיאונים), הסתכלתי על המים, הסירות והאוניות, ונשמתי לי, והיה אושר גדול!

תודה תודה.
בתחום ההתמחות שלי עדיין נדיר יחסית לראות נשים. אבל זה הולך ומשתנה.
אני חושבת שסיבה משמעותית אחת למיעוטן של היסטוריוניות בכלל הוא שמה שנחשב 'ראוי' לתיעוד התרחש רובו ככולו בעולם הגברי. לשמחתנו המחקר ההיסטורי כיום השתנה ותשומת הלב מקיפה אספקטים נוספים ונרטיבים אחרים. אם אנחנו בהמלצות ספרים, אני ממליצה מאד על המעמד הרביעי של שולמית שחר, על נשים בימי הביניים.

הספר החדש בסדרה של "שבט דוב המערות" מעל 700 עמודים. סיימתי בשישיבת אחד.
מאד אהבתי...

איזה ספר חדש? חיכיתי וחיכיתי שנים ארוכות! של ג'יין אוואל?
יש ספר חדש? יש!!! בטוח שזה חדש? לא מאמינה!@!2@@@ פרטים!

כן כן חדש ונפלא...
את הפרק - שניים האחרונים ראיתי קצת מטושטש בגלל הדמעות.. [מה לעשות הורמונים..]
אבל פשוט נפלא...

וכן של ג'ין אאול. קוראים לו: מושבות האבן.
מומלץ בחום כאמור...

אני בד"כ קוראת תו"כ הנקות ובעיקר זו של שנת הצהריים. מהלילה כבר נגמלנו, אז היא מרשה לי לקרוא לידה כשהיא נרדמת.
ככה יש לי זמן איכות עם ספרים פעמיים ביום. בד"כ.
זה ממש כייף, אני לא יכולה לוותר על זה. גם כשהיא הייתה קטנטונת.
עכשיו זורבה היווני תחת ידיי. לא מאמינה שאף פעם לא קראתי אותו. מדהים!
לפני כן המרגלים של יוסי מלמן ואיתן הבר. סיפורי ריגול אמיתיים מקום המדינה ועד לימינו. מרתק וכתוב מעולה!
הבאים בתור עומדים אחד על השני, עוד לא החלטתי מי יהיה קודם: האחיות שוסטר נכנסות להריון נראה לי שטותי וקליל. עזאזל של בוריס אקונין שנראה מבטיח.

קוראת עוד ועוד לאורך ולרוחב וגם בין השורות כבר 18 שבועות את
לידה פעילה

לבסוף מוצאים אהבה

מובי דיק - של מלוויל.

סוף סוף.

אמנות האהבה - אריך פרום

קניתי היום את מושבות האבן אבל באנגלית הפעם "the shelters of stone"
זה התוצר הגולמי הראשון של הדף הזה...? אני לא יכולה לחכות להתחיל לקרוא!!
חיכיתי וחיכיתי איזה 15 שנה (משהו כזה, נכון? פו?) מאז ערבות המעבר (the plains of passage)
חשבתי שהיא כבר מתה!
זה מין מתנה כזאת מעבר לזמן ולמקום
ותודה לפו של גיא!

כל אלה שקראו את רודף העפיפונים - איך איך איך עמדתם בזה? כבר מהעמודים הראשונים הלב שלי התחיל להתרסק. אני כבר בטח בעמוד 100 ומשהו וזה רק נהיה קורע יותר. אוף. אני לא יכולה להפסיק, אבל ממש קשה לי להמשיך. זה ממש גדול עלי.

הספר הזה באמת טילטל אותי חזק, כל פעם שחזרתי אליו (מהילדה הגדולה, מהקטנה, מהבעל, מהכביסה, מהעבודה) הרגשתי כאילו איזה הוריקן חוטף אותי ישר לתוך הסיפור ולא קיים שום דבר מחוץ לו. איך אהבה ואשמה עושים בלגן בחיים. וכמה אפגניסטן מרתקת...

האפיפיורית יוהנה ועכשיו
האפר של אנג'לה.

נילס הולגרסן
הולגרסון <קטנונית> <וקנאית לשבדית (-; > <והתרגום נפלא ומדויק להפליא, בהתחשב בעובדה שתורגם מגרמנית ולא משבדית, רק רוב השמות שגויים...>

אני קוראת עכשיו את "גן עדן בפתח הבית" של טליה שניידר (הגיע אתמול בדואר). נפלא! נפלא!

לבשמת,
תודה לך על התיקונים וההערות (נילס הולגרסון),
והנה אני מגלה שכתבתי שהתרגום נפלא, למרות שאין לי מושג על המקור... ובעצם התכוונתי שהשפה יפה כל כך, ומעבירה באיזה אופן מופלא אויר אחר, אור אחר, דרך המילים, ואין לי דרך לדעת מה הקשר בין זה למקור, רק להרגיש שכנראה זה תורגם טוב...
<הולכת לבדוק קצת מה כתוב - מי תרגם, מאיזה שפה, ובאיזה שנה... אם כבר אז כבר!

>

"אמא ומשמעות החיים" של ארווין ילום. קצת כבד לי לפעמים אבל מרתק.

סוכנות הבלשיות מספר 1. ספר חינני שהגיבורה שלו היא בלשית, בדרום אפריקה. יש משהו שובה לב בנאיביות ובאנושיות של הדמויות והעלילה. קניתי את שלושת הספרים בסדרה שתורגמו לעברית, בינתיים קראתי את הראשון.

יש משהו אחד שקומם אותי, כמכורה לתה רויבוס (רדבוש) שרק עכשיו התחילו לייבא לארץ. אנחנו כבר כמה זמן מייבאים אותו דרך חברים מאירופה. זה תה שגדל רק באזור מסויים בדרום אפריקה ויש לו סגולות בריאות וטעם מעולה (והוא ללא קפאין בכלל). באירופה ובארה"ב התה הזה הפך ללהיט גם בזכות הספרים בסדרה הזאת, כי הבלשית שותה ממנו המון וזה מוזכר המון. אבל בתרגום לעברית תרגמו "תה צמחים", וזה נורא מאכזב. במיוחד שיש בסוף הספר מילון מונחים קצר למושגים דרום אפריקאים ובקלות היה אפשר לתת הסבר מה זה "רויבוס" (ולעשות קצת פרסום לתה הזה גם בארץ, ובכלל לתת כבוד - כי זה תה דרום אפריקאי קלאסי).

אפשר לקרוא על התה הזה כאן www.ocha.co.il וגם לקנות בארץ, אבל זה עולה המון (!!!) כמעט 50 ש"ח ל 100 גרם. אבל זו חליטה שמספיקה להרבה כוסות. מומלץ גם לנשים בהריון (לפי חיפושים שעשיתי ברשת לפני בערך שנה)...

שליחה על ידי מרב_מ* » 05 מאי 2005, 13:44

קראתי את " הגר" של יוכי ברנדס ( אחרי כמה שנים שהוא בספריה הביתית) ולהפתעתי זלגתי דמעות בסופו . ולכן מיד קראתי גם את " גרעינים לבנים " שהיה טוב אבל פחות . לפני שעברתי ל " גמר טוב" ( שהיה לטעמי החלש מבין השלושה) קראתי את " בסימן ונוס " של אור אדלמן והאכזבה היתה גדולה ( שמעתי על הסופר גדולות ונצורות) אבל , ממש לא התחברתי לשפה היומיומית מידי - אפילו בתור ספר מתח הוא לא היה ממש מותח..ועכשיו ל" אהבה וחושך " של עמוס עוז ( ניסיתי פעם להתחיל ולא ממש הצליח לי, אולי הפעם יתחבר יותר.)

על פי מיטב ידיעתי - העלילה מתרחשת בבוצואנה, לא בדרום אפריקה.
אכן, מומלץ.

קראתי בשקיקה את צופן דה וינצ'י. מזמן לא הייתי כל כך מרותקת לספר!

קראתי בשקיקה את צופן דה וינצ'י. מזמן לא הייתי כל כך מרותקת לספר!
טוב, אז רק בשביל האיזון, ממש ממש לא אהבתי אותו.
בעיני הוא ספר גרוע. אפילו יחסית לז'אנר.
לא נעים לי מ לוטם מרווני , אז אני אעצור כאן

אני קוראת עכשיו את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. ספר מצויין. היה לי קצת קשה בהתחלה, אבל הוא שנון, חד ומבריק! לפעמים אני צוחקת בקול, לעיתים נישארת בפה פעור, לעיתים רק מחייכת.
עדיין לא גמרתי אותו. זה הולך לי לאט לאט, אבל שווה!
לפני כן קראתי את "הגר" של יוכי ברנדס. כמעט בגמיעה אחת.כל הזמן חיכיתי שיקרה משהו יותר עמוק, יותר משמעותי. ניסחפתי עם העלילה הסוחפת בעליל, אבל לטעמי יש משהו רדוד בכתיבה של ברנדס. נישארתי עם טעם לא טוב בפה.
לא אקרא עוד ספרים של ברנדס.

על פי מיטב ידיעתי - העלילה מתרחשת בבוצואנה, לא בדרום אפריקה

נכון. את צודקת. אני חשבתי כל הזמן שמדובר בחבל ארץ בתוך דרום אפריקה, בעיקר בגלל שלוש סיבות:

מי שקרא את הספר באנגלית וסיפר לי על הרויבוס אמר השעלילה מתרחשת בדרום אפריקה, אז הייתי כבר בהתניה
אני בורה גדולה בגיאוגרפיה, ובטח זו של אפריקה
אני עצלנית מדי כדי ללכת לבדוק, כי באמת כשקראתי ניסיתי להבין מה קורה שם ואיך זה נראה

אז תודה על התיקון! שאלתי את שכנתי הדרום אפרקיאית, והיא הסיברה לי קצת מה קורה שם.

לגבי הרויבוס, נזכרתי שיש לפעמים גם להשיג בזול בארץ בחנות של דרום אפריקאים, אבל כרגע נגמר המלאי. שיתחדש אכתוב כאן (אחרי שאנחנו נרוקן את המדפים בקניה מרוכזת, כי זה באמת באמת זול שם). והאתר שהבאתי מעולה בלי קשר, צללתי תוכו קצת...

שליחה על ידי איילת* » 05 מאי 2005, 21:37

קוראת את האפיפיורית יוהנה- זה סיפור אמיתי שחקרה אותו ואת התקופה המחברת- דונה ..... . הספר עוקב אחר חייה של ילדה/ נערה בימי הביניים ואיך מצליחה להתחמק מגורלה כאישה בתקופה זו לא מבלי לשלם מחיר כבד על כך. הספר מרתק בכך שמחייה תקופה הסטורית שלמה עם כל הניואנסים של התקופה. מבחינת השפה- סבירה אך לא פיוטית או עשירה באופן מיחד.
בנוסף מנסה לקרוא את הכתבים של רודולף שטיינר- פילוסוף והוגה דעות שייסד את האנתרופוסופיה בראשית המאה התשע עשרה. קשה לקריאה אך פותח עולם רוחני עשיר ובעל השלכות לתחומי חיים רבים- חינוך, רפואה, חקלאות ומזמן התפתחות רוחית.
מתי קוראת? בעיקר לקראת לילה שכל הילדים כבר ישנים ויש שקט. לצערי זה זמן כל כך מועט ובשעות שאני כבר מאד עייפה- לפעמים נאלצת לגלות שממש שכחתי מה שקראתי מתוך עיפות לפני שינה בערב הקודם. מאט מאד את קצב ההתקדמות. לילה טוב איילת

רקויאם גרמני של עמוס אילון. מרתק. מתאר את תולדות היהודים בגרמניה במאתיים שנה לפני הנאציזם. מנדלסון, היינה, פרויד, איינשטיין ועוד ועוד. מבהיר ומזכיר שלעולם יהודי הוא יהודי, זר, שונה, ולא ישכחו לו את זה, ולא חשוב כמה הוא מוכשר, מקובל בחברה וכו'. אי אפשר לברוח מזה.

לא נעים לי מ לוטם מרווני , אז אני אעצור כאן
זה בסדר, לכל אחת הטעם שלה בספרים. אני למשל לא מצליחה להתמיד בקריאת ספר על כלב שנרצח בשעת לילה מאוחרת (הנה, אפילו שם הספר נעלם לי) אבל כל כך נהנתי מהתאור של דת האלה, חתך הזהב, הורד וכו'- פשוט חגגתי על צופן דה וינצ'י.

אבל כל כך נהנתי מהתאור של דת האלה, חתך הזהב, הורד וכו'
זהו, שהנושא מעניין לאללה, אבל עצבנו אותי התאוריות המופרכות שלו, הכתיבה הרדודה, הדמויות השטוחות והעלילה הצפויה (רבאק, את הטוויסט העיקרי בעלילה ניחשתי משהו כמו 40 עמ' מראש..).

<מויש לא מתאפקת>

חזרתי עכשיו לקריאה שניה של מלחמה ושלום האלמותי של טולסטוי, בתרגומה הנפלא של לאה גולדברג.
ללקק את האצבעות. תענוג.

עצבנו אותי התאוריות המופרכות שלו, הכתיבה הרדודה, הדמויות השטוחות והעלילה הצפויה
אני מאוד שמחה שניחשתי את כל זה מהצצה חטופה ומנעתי מעצמי עוגמת נפש בויתור על קריאת הספר (ועוד בתרגום.... ).

כל כך מצטרפת ל א גרויסע מויש לגבי דה וינצ'י. כשגמרתי את הספר הרגשתי שזה כמו בלון נפוח והמון מהומה על לא כלום. כל הזמן חיכיתי שיקרה משהו "אמיתי", וזה לא קרה... הדבר היחידי שהולך איתי מהספר זה הרצון לבחון בצורה אחרת יצירות נוצריות לכשאראה אותן, לראות עוד רמזים לא ברורים לדברים עוד פחות ברורים.. ובכל זאת קיבלתי מחדש את ההבחנה הזאת, שיש הרבה עומק בדברים שאינו גלוי לעין (אך נסתר במיוחד בספר עצמו....

)
<תמרולה בהירה מתמיד...>

ומנעתי מעצמי עוגמת נפש בויתור על קריאת הספר (ועוד בתרגום.... ).
אוי! התרגום הוא דווקא נקודת האור היחידה. צחקתי כל כך הרבה מהטעויות שזה הפך את הענין לחוויה הרבה יותר מעניינת.
דוג' מהזיכרון: מישהו מנסה לקטול שם את הצרפתים, משהו על זה שהם בוחרים גברים נמוכים בתור מנהיגים, אבל בניין (האייפל) בצורת פאולוס בתור סמל לאומי (צ.ל. פאלוס, כמובן).

צחקתי כל כך הרבה מהטעויות
את צוחקת, אני מתחרפנת... (-:

טוב בסיידר. אי אפשר כבר להנות פה מספר רדוד ופשוט???
ואת "גר בארץ נוכריה" קראתם? גם פשוט וגם עם רעיונות מבריקים. וכנ"ל - "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
אני מניחה שהז'אנר הזה לא מקובל בקרב משכילות באופן. אבל אני לא מתיימרת לקרוא ברצף ספרים איטיים, שעלילתם לא היתה שם מעולם (כמו "התינוק יודע" ו"עקרון הרצף"...) הם מטריפים אותי, במעט הסבלנות שעוד נותרה לי:-D