קרבה לילדים בוגרים

אנונימי

דיון שהתחיל בדף על עידוד הנקה בבית החולים:

אוי בשמת, תתפלאי שלא תמיד הדברים מסתדרים כמו שאת חושבת. הנה היום שאלתי את הבן שלי אם לא היה רוצה לגור בבית עץ מקסים ששמנו כאן בחצר, לצורכי השכרה. ותשובתו - כן, אבל לא לידכם.
מישהו אמר פעם שהוא מנסה להתקרב לצעירים ולילדיו, אך ככל שהזמן עובר הוא מצוצא את עצמו דומה דווקא יותר להוריו...
אני בטוחה שאמא שלי חשבה שהיא החברה הטובה ביותר שלי, ועשתה כמיטב יכולתה להיות כזו. והנה היום היא האדם שיודע אחרון מכל בעיה במשפחה שלי, אם בכלל. אני כלל לא יכולה לתאר לעצמי אותה לידי בלידה.
כך שאני מאד מאד מאחלת לך שתוכלי להיות עם ביתך בלידה שלה, ואני יודעת שיש אמהות שאכן הן עם ביתן בלידה, וכולם מאושרים. אבל למרות כל הרצון הטוב, לא תמיד זה מסתדר. למרות כל המאמצים - נראה לי שאין מה לעשות נגד פער הדורות.
מספר לנו כאן אבא של חברה של הבת שלי בת ה-16 - הוא תמיד התבייש בהוריו הגלותיים, והיה בטוח שלו זה לא יקרה. והנה, הוא צבר שורשי, קצין גבוה במילואים, ואפילו חתיך (כל מה שהוריו לא היו והוא תמיד חלם שיהיו) - וביתו מתביישת בו בין חבריה... ואני כמובן לא מדברת על הבושות שאנחנו עושים לילדינו בני העשרה.
התקווה היחידה שלנו שזה יעבור עם הגיל.

אוף! לא! אני בטוחה שיש דרך לחיות, לגדל ילדים, להיות, לגדול, כך שלא יהיה פער דורות.
פער דורות הוא עיוות!
הוא אנטי-רצף, זה הרצף עליו לידולף מדברת (ולא רצף = לזרום (עם הילד)).

הכל יכול להיות, אבל זו בתי שהודיעה לי במפורש שהיא רוצה שאני אהיה איתה בלידה שלה (היא מתכננת לידת בית, כמובן).
עד לאותו רגע הרעיון אפילו לא עלה בדעתי.
ונדמה לי, שהיחסים עם בתי ימשיכו להיות כאלה באמת גם בעתיד.
היחסים שלי עם אמי מעולם לא היו כאלה.
מעולם לא התביישתי באמי. אבל היא מעולם לא היתה מישהו שאפשר להיות קרובים אליו.

טוב, אנחנו כנראה טעינו...וובאמת חשבנו שלא יהיה פער דורות.
>איפה טעינו???<

בשמת, ביתך למיטב ידיעתי עדיין אפילו לא בת 10. בגיל הזה הן גם כמעט רוצות להתחתן עם אבא...אני חס וחלילה לא רוצה להיות עם מחשבות שליליות, או להקרין מהנסיון שלי על אחרים. אבל אנחנו באמת מופתעים איך הדברים התגלגו. היינו משוכנעים שאנחנו עושים את הדברים אחרת, ותמיד נהיה החברים הטובים של הילדים שלנו. ולפחות בגיל 16-18 אנחנו לא. אבל עוד מוקדם - זה גיל ההתבגרות, וצריך למרוד, לא? סך הכל המצב לא נורא כל כך, רק שחשבתי שיהיה אחרת.

אמא ל-5, כמובן. אבל אני באמת חושבת הרבה על גיל ההתבגרות. אני לא מרדתי. לא היה לי במה למרוד. עד היום אני ביחסים מאוד טובים וקרובים עם אבי, וגם באמי אי אפשר לומר ש"מרדתי". ההבדלים בינינו הם עניין של אופי, לא של פער דורות. במשפחה שלי לא ראיתי שום פער דורות, גם לא בין דודתי לבין בנותיה, לא בין אבי לבין בנותיו, וכמובן שלא היה לנו שום "פער דורות" בינינו לבין סבתא שלי האהובה. אפילו לא שמץ של פער דורות בינה לבין ניניה בני העשרים + שהיו באים לבקר אותה (שעתיים נסיעה) עם החברים שלהם (לא בני זוג, חברים).

אז אולי יש משפחות שבהן לא קיים העניין הזה? ולא חייבים להיות "משפחת רצף" בשביל זה? אני שואלת, תוהה, מהרהרת.
ומעניין לשמוע את משפחת שיפרון לגבי זה, כי גם להם ילדים בגיל ההתבגרות שיש להם מה לומר מצד הילדים.

גם ביתי בת ה-16 נוסעת לא מעט לסבתא עם חברה, גם לישון.
אולי פער הדורות זה לא המילה המתאימה, וגם מרד לא. מה שהתכוונתי זה שבגיל ההתבגרות בו נמצאים ילדי הגדולים כרגע, לא תמיד נעים להיות במחיצתם. קשה להסביר. מין מצב בו הבן בן ה-18 יודע הכל יותר טוב. כל דבר הוא נושא לויכוח. אסור להעיר על שום דבר, כל שאלה נתפסת כחטטנות , אבל אם לא נשאל - סימן שלא איכפת לנו, וכו'.
ובאמת שאין מרד אמיתי - הם ממש ילדים טובים, רק שכרגע לעיתים קרובות נותנים לנו, ההורים, את התחושה שאנחנו מטרד.
מאד מעניין איך זה אצל אחרים, אבל כמובן כל עוד הדיון יתנהל בדף של השכבת תינוקות על הבטן, אין סיכוי שהם יראו את זה...

אולי הדיון הנ"ל צריך להיות בדף ואולי אנחנו טועים במשהו .
מצד שני - יחסית למה שאני שומעת על בתים אחרים עם ילדים מתבגרים, המצב כאן זהב. אז אולי זה דווקא סימן טוב. רק שכרגע הם לא ממש קרובים אלינו.

אמא ל 5 - אני רוצה לנחם אותך שזה אולי באמת רק עניין של גיל. כשהתגייסתי, רציתי בהתחלה לשרת רחוק מהבית, עד שהחבר שלי דאז הזכיר לי שזה יהיה גם רחוק ממנו, ושיניתי... אבל ביליתי בביתו יותר מאשר בבית הוריי.
וכיום, המצב הפוך - אני מתחננת בפניהם שיעברו לגור ביישוב שלנו (כרגע - 40 דק' נסיעה), והם אלה שלא מתלהבים, כי קשה להם בגילם לעבור. אבל הייתי שמחה מאוד לגור איתם על אותו שטח, גם אם לא באותו בית.
אין סיכוי אמנם שהייתי רוצה את אמא שלי בלידות שלי, אבל אני כן רואה מצב שבתי תרצה אותי בלידות שלה. אני מקווה שזה לא ישתנה.

ממה שלמדתי בפסיכולוגיה, מרד גיל הנעורים (בדומה ךגיל שנתיים האיום

) הוא חלק מהתפתחות פסיכולוגית תקינה של הנפש המאפשרת לה לגלות את ה"אני" . מי שלא יחווה את מרד גיל הנעורי בזמן -הדבר מצביע על בעיה, ואולי פשוט זה יקרה מאוחר יותר.
אני בטוחה שאין זה קל. גם אני נפגעת לפעמים מכך שבני אינו רוצה להתערסל כל היום החיקי אלא מעדיף לרוץ ולהשתולל, אבל אני מאמינה שזו התפתחות תקינה וחלק מתהליך טבעי.
אפשר לדבר על דרכי התמודדות ההורה עם האכזבה הזו אם זה מתאים לך.

מונו - אבל אנחנו פה עסוקים בלהתריס -
בלטעון שקימת דרך לגדל את הילדים כך ש"הצהרת העצמאות" שלהם לא תכלול מרד.
בלטעון שמה שהפסיכולוגים מכירים זה מה שהפסיכולוגים מכירים (דהיינו - את החברה המערבית המודרנית).
כמו "גיל שנתיים הנורא" שיכול לעבור חלק (עבר אצלינו לא כ"כ רע, אגב), אם רק מאפשרים לילד לקבל את כל ההחלטות שהוא פתאום רוצה לקבל (או לפחות חלקן).

טוב, מה אנחנו מדברות פה בכלל? איפה ההורים לילדים גדולים???

אם אני מבינה אותך נכון, לדעת ך קיימת דרך לפתח עצמאות מבלי למרוד בשלב זה? האם בתרבויות אחרות אין מרד בגיל הזה? מתוך מה שאני זוכרת מנעורי, הקושי הגדול הוא להרגיש מבוגר, ועדיין לחיות בבית ההורים לפי האורח חיים שלהם. אולי בעבר יצאו מוקדם יותר מהבית? גידלו משפחה חדשה מוקדם יותר? הילדות והנערות היום נמשכת עד אין קץ.

הקושי הגדול הוא להרגיש מבוגר, ועדיין לחיות בבית ההורים לפי האורח חיים שלהם
זו בדיוק הנקודה! לא אמור להשתנות אורח החיים.

אולי בעבר יצאו מוקדם יותר מהבית? גידלו משפחה חדשה מוקדם יותר?
זו עוד נקודה אפשרית, למרות שיש תרבויות בהן המשפחה החדשה חיה עם ההורים.

גם אם המשפחה החדשה גרה עם ההורים, ההתיחסות ל"ילד" לא כילד אלא כבעל משפחה.
לדעתך לא אמור להשתנות אורח החיים ? אבל זו בדיוק משמעות העניין של "להיות עצמאי" - לפתח אורח חיים משלך.
יש מישהי שעובדת איתי פה, שהיא "באופן טבעי "בנשמתה;-) ועדיין מספרת שקשה מאד לחיות עם שני בנים מתבגרי ם בבית שבתוך העיר. הם מביאים חברים עד שעה מאוחרת , אוכלים בכמויות עצומות, מנגנים בלהקת רוק:-) , היא משתדלת מאד להיות סובלנית אבל הצרכים שונים מאד מההורים שקמים מוקדם לעבודה. כתוצאה משוני בצרכים אורח החיים שונה.
כשהייתי ילדה היה לי מוזר שההורים שלי ישנים ביום שבת במקום לצאת \לבלות וכולי..... היום אני יותר מבינה מה עשוי לעייף הורים:-)

טוב, מה אנחנו מדברות פה בכלל? איפה ההורים לילדים גדולים???
אפשר להצטרף לשיחה? אני עם אמא ל 5 -
בגיל ההתבגרות בו נמצאים ילדי הגדולים כרגע, לא תמיד נעים להיות במחיצתם אצלי הגדולה בת חמש-עשרה, ולמרות שאני אוהבת אותה אהבת נפש, יש ויש חיכוכים, יש ה-מ-ו-ן דברים שאני לא יודעת עליה ושאני בטוחה שחברותיה הצחקקניות יודעות גם יודעות. לפעמים היא נתקפת מצב-רוח דברני ומשתפת, לפעמים היא נקתפת אנטיפתיה כללית, ואז היא מתקפדת ודוקרנית. כשאני מנסה לזכור את עצמי בגילה אני מאוד מתפלאת שהורי לא העיפו אותי מהבית והדירו אותי מהירושה - הייתי אנטיפטית להחריד. אני רואה את ההבדלים לעומת אחיה בן ה-11 - הוא עוד איכשהו "ילד של אימא," והגבולות הטריטוריאליים אצלו הרבה פחות חדים. ועם כל זה - אני מאוד משתדלת לת לה את ההרגשה שאמא שלה תהיה שם בשבילה לכל מה שהיא תצטרך - the operative words being מה ש היא תצטרך, לא מה שאני אחשוב שהיא תצטרך. אמא שלי המנוחה ואני לא הסתדרנו, בעיקר מפני שהיא רצתה שיהיה לי טוב לפי ההגדרה שלה למה זה טוב. אני מאוד מקווה שלי תהיה התבונה לעזור לבת שלי להגיע לטוב לפי הגדרתה, ולא הגדרתי, ולשתוק כשההגדרה שלה לטוב לא תעלה בקנה אחד עם שלי. ושהיא תדע שאם היא תרצה אותי בלידה אני אהיה איתה, ואם לא - אחכה בסבלנות לטלפון

אני רוצה את אמא שלי איתי בלידה. ולא בגלל שאין פער דורות, סתם בגלל שאני מפונקת והאהבה שלה כ"כ טוטאלית ואני יודעת איך היא יכולה לתת לי כוח.

תמיד חשבתי שגיל שנתיים האיום זה מיתוס שקשור איכשהו לגמילה מחיתולים. ממש לא היה לנו דבר כזה. ההגדרה העצמית של בתי מתפתחת כל יום, וזה לא קל לחיות עם ילד אסרטיבי, גם בגיל 7. אני מקווה שעד גיל ההתבגרות היא תהיה מספיק מוגדרת שלא תצטרך למרוד בשביל זה. חוץ-מזה, אני לא מתכוונת לתת לה את הסיפוק, פשוט כל מה שהיא תגיד, אני מייד אסכים. זה מוציא את הרוח מהמפרשים (של הוויכוח).

<נראה, נראה אותי עוד 10 שנים>

פשוט כל מה שהיא תגיד, אני מייד אסכים
זה נשמע קל מאד, אבל תנסי את זה עם ילדים מתבגרים.דוגמאות מהשטח:
"אני צריך את האוטו היום. תעשו לי ביטוח גם לרכב השני, החדש. ועכשיו - אני צריך מערכת סטיריאו משוכללת ברכב. אין לי כוח להטעין את הכלים במדיח. מה איכפת לכם להקפיץ אותי לקניון בעיר הסמוכה במרחק 40 דקות. מה הבעיה? זה רק רבע שעה מכאן. אתם לא יודעים - אני יודע. שוקולד זה בריא במקום אוכל. אני לא יכול לדבר שבשקט גם אם אני מגיע הביתה עם חברים בארבע בבוקר. למה שאת שואלת לאן אני הולך ומתי אחזור (האוטו שלי אצלו...). למה לא הכנת את האוכל שאני אוהב? (יש עוד אנשים בבית שדווקא אוהבים אוכל אחר לגמרי). אני לא נוסע הרבה - זה פשוט מחיר הדלק עלה (פתאום עלו הוצאות הדלק בחודש ביותר מאלף שקל). אני צריך את המצלמה החדשה לבית ספר. אני אשיג לכם חדשה כזאת בזיל הזול אם תתקלקל.
אולי בכתב זה לא נשמע כל כך מטריד, אבל במציאות זה כל הזמן דין ודברים. קשה מאד לנהל אורח חיים רגוע במצב שכל נושא הופך לדיון. אתמול הצבעתי לכוון כלשהו ואמרתי משהו על בית השכן. מיד התפתח דיון שהצבעתי לכוון הלא נכון, והכוון הוא אחר. איזה מין נושא זה לדיון? ובכל זאת - נדרש דיון.
אני משערת שגם זה יעבור. זה פשוט הגיל שבו הם מרגישים שהם יודעים הכל יותר טוב - החל מאיך לנהוג, דרך הצורה הטובה ביותר לעשות דברים ועד לשיטות לניהול הבית.
ואגב - אני גם לא זוכרת קושי מיוחד בגיל שנתיים של הילדים שלי. אבל אולי הזכרון קצר...

כשהבת שלי תלד, אמא שלה תהיה לידה ותתמוך בה כמו עמוד ותגן עליה כמו לביאה. היא לא תהיה מופקרת להתקפות נגד טובתה וטובת ילדיה כשהיא במצב רגיש.

והשאלה היא, האם כל התמיכה הזאת תתקיים גם אם בחירות החיים שלה יהיו שונות לגמרי משלך, ולא יעלו בקנה אחד עם מה שאת תופשת כ "טובתה וטובת ילדיה" ?

ולא יעלו בקנה אחד עם מה שאת תופשת כ "טובתה וטובת ילדיה" ?
a propos, שאלתי את הבכורה שלי (שרואה את אמא שלה מיניקה את אחיה הקטן תחת כל עץ רענן), "וכשלך יהיו ילדים, תניקי?" כמה שמחתי כשהיא ענתה "בטח." שאלתי "למה?" בציפייה לשמוע נאום מלומד בזכות יתרונות ההנקה, והיא ענתה "כי את תהרגי אותי אם אני לא"

והשאלה היא, האם כל התמיכה הזאת תתקיים גם אם בחירות החיים שלה יהיו שונות לגמרי משלך, ולא יעלו בקנה אחד עם מה שאת תופשת כ "טובתה וטובת ילדיה" ?
בינתיים היו לה כמה בחירות די גדולות שונות לגמרי משלי, ותמכתי בה.
נראה לי שנמשיך ככה.

ולגבי לידה באופן ספציפי: זה דווקא תחום שבו יש עובדות בדוקות, מה יותר בטוח וטוב, מה פחות. אני לא רואה את הבת שלי בוחרת קיסרי אלקטיבי. גידלתי אותה עם שכל. היא לא עושה דברים בלי לחשוב ובלי לבדוק.

אמאלה'חמש,
נראה לי שכשילדנו יהיו כבר בגיל 'נהיגה', הם יצטרכו לממן את הדלק (ואת הביטוח לאוטו השני) לנסיעות שלהם. אם לא יוכלו, יסעו 'על-חשבוננו' רק לפי מיטב הבנתנו ושיקול דעתנו ויגידו תודה על מה שיש....

במציאות זה כל הזמן דין ודברים כך אני מרגישה רק במקומות ובמקרים שבהם אני בעצמי עוד לא הספקתי לגבש עמדה. שיחה 'מכבדת' והקשבה הדדית מביאות בדרך כלל לבהירות ולעמק השווה.

אני באמת מרגישה מאותגרת באופן חדש עם התבגרות הילדים. הם נמצאים על קו התפר בין ילדות לבגרות ולכן בעדינות (ובאומנותיות יש לומר...) צריך להכניס שינויים.
הדבר המנחה אותנו בהערכות הזאת, הוא שמירה קפדנית על האמון. אני לא רואה אותם 'מורדים' בנו כי אין להם על מה למרוד. הם אזרחי הבית כמונו וה'זכויות' שלהם הם בהתאם ליכולת המימוש שלהם.
יש להם יכולות ורצונות רבים אך הם עדיין תלויים באנרגיה שלנו (כסף למשל...) כדי להוציא את שאיפותיהם אל הפועל. כשהעניין הזה ברור ומוצג בצורה עניינית וללא התנשאות, הדברים מסתדרים מאליהם.

האם בתרבויות אחרות אין מרד בגיל הזה?
בדיוק. זה משהו מיוחד לתרבות שלנו.
יש תרבויות בהן הנערים מתרחקים מהבית בגיל הזה (הבנים, לא הבנות) אבל יש גם תרבויות שלא מתרחקים ושלמרות זאת אין בהן מרד נעורים.

כתבה מעניינת מעוררת מחשבות
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2918802,00.html

אכן,
מרד גיל הנעורים הוא פיקציה מנומקת היטב של הפסיכולוגיה המודרנית. כדי למרוד צריך שיהיה שליט אבסולוטי, ואם לא כך הוא כיצד יתקיים המרד?
כדי למרוד צריך צד שיודע באופן נחרץ מה נכון, טוב, מתאים, נחוץ, וכל מה שמתרחש אחרת נחשב מרד.
כדי למרוד צריך שתהיה חוסר הבנה לשלבי ההתפתחות, סלידה בכל דבר חדש (שמעתי לא במו אוזני, אמא שמצהירה כי אצלה בסלון הילדים לא ישמעו את המוסיקה שלהם, בחיי. ואני מצטערת מאד שבני הבכור עבר לשמוע את המוסיקה שלו אצלו בבית וכך נמנעת ממני הרחבת האופקים שזכיתי לה בזכותו - סטינג, רד הוט צ'ילי פפרס.... כן זה היה מזמן)
וגם, יש לי חשד שהפיקציה של המרד משרתת הרבה מאד אינטרסים כלכליים - כל מותגי הנוער, משקאות קלים הנמכרים בזכות הנעורים שהם משדרים ועוד ועוד.... אבל זה קשור לדיון אחר.

מרד אינו מתקיים במקום בו יש כבוד לגילויי ההתבגרות והעצמאות של הנער,
אינו מתקיים במקום בו יש הערכה גדולה ושמחה על גילויי העצמאות,
זה לא אומר שאין חיכוכים ויכוחים או קשיים - אבל מרד זו אך ורק פרשנות שאנחנו נותנים למעשיהם.

ולמעשה,
בני נוער יכולים להיות גם חברים חכמים, בני שיחה מעניינים ביותר, מחדשים חידושים נפלאים, ולהביא הביתה הרבה שמחת חיים, סקרנות, תמימות ומבט רענן על העולם.
תלוי איך רואים אותם!

<אורנה משתפכת כשהיא מדברת על הילדים שלה>

אורנה משתפכת כשהיא מדברת על הילדים שלה
כן ירבו (השתפכויות).

שלום אורנה @}
שמחתי למצוא כאן היום את התוספת (מעוררת ההשראה) שלך לדף. לא יוצא לי 'לפגוש' אותך בדפים שאני מבקרת בהם, ולא כל-כך נעים להטריד אותך בדפהבית שלך- בכלזאת...אמא לכל-כך הרבה את

כתבת זה לא אומר שאין חיכוכים ויכוחים או קשיים .....
ומעניין יהיה לשמוע ממך_ על הדרך וההתמודדות _שלך עם האתגרים הללו.
@}

צלצל לי במוח פעמון קטן כשקראתי פה... נזכרתי במורה שלי לתנ"ך מפרשת לנו את הפסוק "כי יעזוב איש את אביו ואמו, ודבק באשתו, והיו לאחד" (וסליחה על הציטוט מהראש שבטח נפלו בו אי דיוקים).

היה אז משהו ש"עשה שכל" לילדים בגיל ההתבגרות בהסברים של המורה על הטבעיות שבנטישת ההורים לטובת הקמת משפחה חדשה... זוכרת שדיברנו אז משהו על חוסר היכולת לבנות את עצמך לגמרי ולבנות משפחה חדשה בלי התנתקות מבית הוריך.

דיברנו אז משהו על חוסר היכולת לבנות את עצמך לגמרי ולבנות משפחה חדשה בלי התנתקות מבית הוריך.
ואני תוהה עד כמה יש לנו יכולת לבנות משפחה חדשה בלי חיבור טוב להורינו...

גילה,
תודה. גם על ההבהרה בסוגריים.
ברור שיש כאן מצב דיכוטומי - או שירבו הילדים או שירבו ההשתפכויות, לא הולך גם וגם. אני כל הזמן מתפלאת איך לכל אלה עם הילדים הקטנים יש זמן למחשב, ותוך כדי כתיבת שורות אלה הבנתי. אין להם ילדים גדולים שתופסים כל הזמן את המחשב! ומכך יוצא שכנראה זמן המחשב שלי רק ילך ויפחת עם התבגרותם של הילדים, עד בואו של המשיח הגואל בדמות מחשב פרטי לי לעצמי.

<אורנה לא מאמינה שזה החלום הרטוב שלה, בתור מאותגרת מחשוב ללא תקנה>

שלום אורית,
אפשר גם אפשר "להטריד" אותי בדף הבית שלי, אם כי אני לא תמיד רואה את ההודעות סמוך למועד כתיבתן, כי לא עוקבת אחרי ההתרחשויות באופן עקבי.
ולעיניננו,
אני חושבת שיחסית אין לי הרבה חיכוכים עם הילדים הגדולים. אני באמת מאמינה שרב החיכוכים נובעים מהעובדה שלא נותנים לבני הנוער את המרחב שלו הם זקוקים כדי לבטא את עצמם (כמו ילדים בכל גיל), ואז הם מבטאים את התסכול שלהם או את הצורך שלהם בעצמאות מול הוריהם - שם זו זירה קלה יחסית לביטוי הצרכים שלהם.

אני חושבת שהאתגר בשבילי הוא להיות מדוייקת בתמיכה שהם מבקשים. על פי רוב- כמו כולנו - הם בעיקר זקוקים לאוזן קשבת, הרבה פחות לעצות או להתווית דרך. ושם לעיתים אני מתקשה לעצור בעצמי מלתת עצות או לחלק אתם את התובנות שלי בקשר לחיים.
בהרגשה שלי הם בוגרים-צעירים, בעלי יכולת לחיות את חייהם, כך גם מתנהלים חיינו בפועל, ועיקר התמיכה שהם זקוקים לה היא רגשית.
ישנן נקודות בהם אני מתקשה לקבל החלטות שלהם שנוגדות את השקפת עולמי. לפעמים זה עצוב לי, לפעמים אני מתחילה לחזות שחורות, לפעמים עולים בי רגשי אשמה על כל מה שלא עשיתי כמו שצריך וכו'...

אבל מה שבאמת עוזר לי (ואת זה אני "חייבת" לחינוך הביתי שהענקתי לעצמי בתשע השנים האחרונות) זה השהיית השיפוט והביקורת כלפיהם. (זה לא אומר שהצלחתי לפטר את "שר המשפטים". הוא עדיין נאבק על חייו ועל משרתו, ועדיין קוצר הצלחה מרובה בעיקר בביקורת עצמית).
ועדיין לומדת לראות שכל החוויות שהם חווים מובילות אותם בדיוק למקום הנכון - מבחינתם.
ועדיין לומדת להעריך את נקיון שלהם בפגישה עם העולם - גם כאשר הם צועדים בדרך לגמרי הפוכה מהמקובל. (יש להם יכולת מופלאה לא לעשות מה שהם לא רוצים - גם אם נראה שזו הדרך היחידה להשיג את מה שהם כן רוצים, וכמובן גם יכולת מופלאה לנצל את ההזדמנויות או את האפשרויות הכי לא צפויות ולא הגיוניות כדי להגיע בסופו של דבר למחוז חפצם. אותי זה כל פעם מדהים מחדש)
ועדיין לומדת לראות את עצמי כמלווה ותומכת במי שהם עצמם ולא במי שהם אמורים להיות כהמשך שלי.

ושאלה אישית -
יש לך ילדים בגילאים הללו?

יונת- זה לא יכול להיות שלב-בדרך-לעוד-שלב?

כלומר- נדמה לי שיכולה להצביע אצל הרבה סביבי על שלב של ריחוק מההורים שממנו מגיעה הבנה אחרת והתחברות מחודשת להורים בצורה בוגרת יותר.

תוהה אם אפשר אחרת דווקא מנקודת מבט של ההורה- האם לפני שהילד שלך "עומד ברשות עצמו" אפשר לתת לו לעמוד ברשות עצמו... האם הורה חש באמת שהגיע הרגע המתאים לכך?

קרן,

אני חושבת ש"עומד ברשות עצמו" זה תהליך. אין רגע אחד כזה. ישנם שלבים שונים, תחומים שונים, תקופות שונות. ואם קשובים לתהליך הזה בהתרחשותו - זה מתחיל מרגע הלידה שאז באופן הכי דרסטי הילד "עומד בזכות עצמו" - מתרחשות פרידות "קטנות"בין ילד להוריו כל הזמן, וכל הזמן מתרחשים גם חיבורים חדשים. על החיבורים לא מרבים כל כך לדבר, כי במסורת של הורות "מעצבת" לא ניתן ליצור זרימה דו-כיוונית בין ילד להוריו, לעד הזרימה נשארת חד-כיוונית (רק מההורה לילד) ואם צד אחד (הילדים) לא מוכנים יותר לקבל, הקשר מתנתק ברמות שונות של עומק - מניתוק כלכלי, דרך ניתוק רגשי וניתוק רוחני ועד לניתוק פיזי של ממש.
באופן סכמטי ישנו כיוון של קשר פחות גשמי ויותר רוחני ככל שילד גדל (כמובן שזה תאור מכליל), ואם ההורים מניחים לילדם את המרחב לו הוא זקוק הוא ממנן את הקשר הזה באופן מדוייק ביותר לצרכיו.

בתור מי שלא יכולה להתיחס בביטול לכתוב בבראשית - נראה לי שזו מן הנחיה להורים - הניחו לילדיכם ליצור את המסגרת המתאימה לו לחייו אפילו אם לשם כך הוא צריך לעזוב את דרככם. זאת זכותו של ילדכם ליצור בעבור עצמו את המסגרת המתאימה לחייו.

ואוסיף, שלדעתי עולה כאן שאלת הבחירה - שהדבר היחידי אותו אנו בוחרים בעצמינו הוא בן/בת הזוג. את הורינו וילדינו אנו לא בוחרים, לא להיוולד ולא למות.
ועוד דבר שעולה מהפסוק הזה, לדעתי, זה העובדה שהאשה, אם הילדים, היא המתווה את מדיניות גידול הילדים ולא החמות, ועל האיש לצדד באישתו בעניין זה, כי כל אשה מגדלת את ילדיה כהבנתה ולא לפי הבית ממנו בא זוגה ואל לו לצפות לכך אפילו.

ואורנה - תודה. שוב הועשרתי. @}

הי אורנה. איזה כף להפגש כאן ולדבר על ילדים גדולים! מי היה מאמין...
גם אני רוצה להדגיש את התענוג בלחיות עם בני נוער שאפשר לדבר אתם על כל כך הרבה דברים מעניינים, שאפשר לשתף אותם בדברים אמיתיים שאת עוברת כאדם בוגר ושאפשר ללמוד מהם כל כך הרבה. הקשיים שאני חווה הם סביב הצורך להניח להם לעבור את מה שהם עוברים גם כשהדברים אינם קלים או נעימים. זהו אתגר לאמא בכל גיל, אבל עוד יותר בגיל ההתבגרות כשהנער מחפש או מפענח את דרכו בחיים. גם השתיקות קשות לי ואין לי ברירה אלא לתת להם את הזמן שלהם ולסמוך שיגיעו אלי כשיצטרכו עזרה, וישתפו כשיתאים להם. והם משתפים, כל אחד בדרכו, וחשוב להקשיב ולשים לב. חינוך בבית מסתמך על תשומת לב ל"סיפור" של הילד בכל עת ועל נתינת אמון בתהליך שהוא עובר. זאת הכנה מצוינת להורה לקראת גיל ההתבגרות והמשך טבעי לחיים קודם, רק שעכשיו צריך עוד יותר לסמוך ועוד יותר לשחרר וזהו האתגר האמיתי לגיל הזה.
קראתי פעם על טקס שמקיימים אצל שבט המסאי בקניה (לא יודעת אם הסיפור נכון או לא), שבו הנער והאם מקללים אחד את השניה והאם אומרת משהו בסגנון של "אתה מת לגבי". חשבתי לעצמי תמיד שזהו טקס שנועד יותר לתמוך באם להכיר בעובדה שהיא גמרה את עבודתה והנער מעתה חי את חייו ללא צורך בטיפול שלה.

אורנה
הקריאה כאן פותחת לי כיווני מחשבה בריאים. תודה.

פער דורות הוא עיוות!
פער הדורות מצביע על עומק השינוי או ההשבחה.

רחלי,
שמחה גדולה!!!
איזה כיף להפגש!
אני מוצאת שכל העניין הזה של אמהות הוא למעשה תהליך ארוך של פרידה, אלא שבניגוד למה שנהוג לחשוב - זה תפקידו של הילד להוביל את המהלך הזה ולא של ההורה. ("אז מה, הוא ינק עד גיל 18?" והרבה יותר קל ובריא וכיף להפרד כאשר לא מתקיים ניתוק בין האמא לילד ביוזמת האמא, אלא שתהליך הפרדה כולו מונחה בידי הילד, ואנו אלה שנענים לילד עם החכמה, הנסיון, הבגרות, ההבנות שלנו.

חגית
שהאשה, אם הילדים, היא המתווה את מדיניות גידול הילדים ולא החמות, ועל האיש לצדד באישתו בעניין זה,
עוד טקסט שמציב את האשה במקום אחר מהצפוי במקרא, אלא שמסתירים אותו היטב בתוך שלל אמירות מסוג אחר.
יש כאלה לא מעט אם מחפשים אותם (אני לא ממש מכירה הרבה).
לאחרונה גיליתי דוקא בהקשר המקראי שכל-כך פשוט להסתיר את מה שלא רוצים שנראה - חוקקים בתודעה חצי משפט למשל שחציו השני משנה לגמרי את כל הכוונה, ראי מקרה "לך אל נמלה עצל...." (משלי ו' ו') סופו של המשפט שאינו ידוע כלל וכלל משנה לגמרי את כל המשמעות שלו.

אורנה,
ילדי בני 15 ו-12 ואת ניסחת מקסים את מה שאני חשה בליווי שלי אותם בזמן הזה.
לך יש גם ילדים ממש בוגרים בני 18 ו-21 (?!)....ואני מתארת לי שככל שהם גדלים תחושת הצורך בשיחרור, והקבלה שלנו כהורים את ההחלטות העצמאיות שלהם הולכת ומתחדדת.

מעניינת 'נקודת הזכות' שציינת בהקשר של השהיית השיפוט והביקורת כלפיהם
מדוע את זוקפת אותה דווקא לחינוך הביתי?
@}

אורית,
משתי סיבות -
ראשית, ילדים אשר לא נמצאים במסגרת בית הספר אינם נמצאים במעמד עקרוני של השוואה אל מול ילדים אחרים, ולכן דברים אשר אצל ילדי בית-ספר נחשבים לחריגות, איטיות, שונות, ליקויים - לא בהכרח נתפסים כך אצל ילדי בית.

שנית,
מרגע שהחלטנו לעזוב את המסלולים המקובלים ולפלס לנו את השבילים שלנו, למדנו להסתכל על הצווים החברתיים בעין ביקורתית, מה שמקל על קבלה של קשת נרחבת של התנהגויות אצל פרטים בחברה - ובראש ובראשונה אצל ילדינו.

דוגמאות כדי להבהיר -
למדנו שלמידה מתרחשת באופן שונה לגמרי ממה שמקובל לחשוב, מה שמחייב לא לשפוט את מעשיהם של הילדים כרציניים יותר או פחות.
למדנו שכל הפסיכולוגיה המודרנית נלמדה על בני אדם בשבי (כדברי צפריר) ולכן שלבים התפתחותיים שנראו הכרחיים אינם מחויבי המציאות.
מהשונות העצומה בין הילדים למדנו שאין דרך אחת נכונה לעשות שום דבר. גם לא ללמוד חשבון למשל שנחשב למדע מדויק.

למדנו שכל הפסיכולוגיה המודרנית נלמדה על בני אדם בשבי (כדברי צפריר) ולכן שלבים התפתחותיים שנראו הכרחיים אינם מחויבי המציאות.

לא בטוחה שהבנתי,
איך ומה למשל?

למשל, "בגיל שנתיים-שלוש מגלים ילדים את אברי המין שלהם".
בולשיט. ילדים מגלים את אברי המין שלהם בדיוק כשהם מגלים את כל שאר אברי גופם, אם רק לא מחביאים אותם בתוך חיתול.

וגם לא מתעסקים בהם יותר ממה שהם מתעסקים בשאר אברי גופם (או גופנו, עיין ערך "נעיצת אצבע בעין של ההורה תוך כדי אמירה מתלהבת: 'עין'!").

אגב, אורית - קראי גם את - הפסיכולוגיה עוקרת את הרצף.

יש ספר מעניין ומשעשע "האבא של האבולוציה" . גם שם מדובר על מרד נעורים.

מונו, את מתכוונת ל "אבא אבולוציה ואיך אכלנו אותו"?

NS]האבא של האבולוציה(ואיך אכלנו אותו) GetProdInfo[/po].asp?prodid=13371150

אגב, השם של הספר הזה השתנה כמה פעמים

אני מחפשת רעיון לבן שלי שבחודש הבא ימלאו לו 18 איך לחגוג לו.
חשוב לציין שאני אם חד הורית האב לא בתמונה!

פלונית, דברי איתו על כך! דבר ראשון לקרבה זו שיחה.
} קשיים_ .....
ומעניין יהיה לשמוע ממך_ על הדרך וההתמודדות _שלך עם האתגרים הללו.
@}

תודה על הדף הזה, אני מוצאת בו הד להרבה מחשבות ותחושות שעולות בי בתקופה האחרונה , הבנים הגדולים (עשר וחצי ו תשע) כבר לא ממש משתלבים בהווי המשחקי שהיה חלק מהשגרה בבית, הם יות רויות רמושכים לכיוונים שלהם ומובילים אותי ואותנו כבמטה קסם להרפות מעוד ועוד אמונות שהן חלק מהנורמה ולהעיז לצלול או לקפוץ יחד איתם למסע המרתק והייחודי שלהם ושלנו. אני ממש מרגישה כמעט באופן פיזי איך אני מעבירה הילוך למולם בעוד שאני נשארת באותו הילוך עם הילדים היותר קטנים, זה מאד מאד מאתגר אותי להיות כל-כך ורסטילית ורבת פנים ולזכור שלכל אחד הצרכים שלו ...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי לכולכן
חיפשתי באופן נואש אחר דף שיתאים למצוקתי. אני אמא לשלושה מתבגרים בנים. אני חווה את הריחוק של ילדיי ממני באופן מאד קשה. זה חודשים שאני בוכה כמעט כל יום כל היום , לא מאמינה איך הזמן עבר כל כך מהר ולא הספקתי לעשות איתם כלום והנה הם כבר לא רוצים לבוא איתי /איתנו לשום מקום , כבר לא מספרים לי מה עובר עליהם, אני כמעט לא יודעת עליהם כלום , וגם הריחוק הפיזי, חיבוקים וכאלה...
אני גמורה מזה , כל היום חושבת רק על זה ובוכה. הלב שלי שבור לגמריי

אני שואלת את עצמי למה אני לא יכולה להיות כמו חברותיי השמחות שהילדים גדלו. ורק אני מרגישה שחרב עליי עולמי. כאילו איבדתי אותם ...
(האמת שאני מרגישה שאני לא נורמלית).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מבקשת עזרה, איך נפרדים מהתקופה הזו ? שהילדים היו קטנים והיית כל עולמם, ועכשיו הם מתבגרים ואני מבינה שיש להם דברים חשובים יותר עכשיו מאמא. ובכל זאת , משהו בי לא מקבל זה, זה שבר עמוק מבחינתי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מקפיצה לעזרה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מקפיצה
אמא לבוגרים

אמא לבוגרים, באמת שהרגשתי צער לקרוא מה שכתבת, אבל אין לי שום תשובה לשאלה שלך. אני מרגישה שזו לא שאלה כללית, לא כל אחד עובר את זה ולא כל אחד מגיב כמוך, זו שאלה אישית. הייתי הולכת לסוג של טיפול תומך שיעזור לך להתחבר לרגשות שלך, לשחרר אותם במקום בטוח, ללמוד על עצמך מה בדיוק כואב לך שם, איך להתמודד עם הכאב הזה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה בשמת , תיארתי לעצמי שיש עוד נשים כמוני .. על איזה טיפול תומך היית ממליצה? תודה ..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יתכן שזה קשור לגיל המעבר ? משהו הורמונלי ?