איך להבין את הבכי

התינוק החמוד שלי, שהוא "צמוד אמא", תינוק רגוע ושקט בד"כ. לפני כשבועיים התחילה תופעה חדשה, התינוק שלי התחיל להתעורר בבכי. לפעמים באמצע היום - במנשא או איתי במיטה ויותר מזה בלילה בשעות הראשונות של השינה. בכי קטן שלרוב מספיק חיבוק קטן או קצת ציצי והוא עובר. ככה זה כבר שבועיים, קצת יותר. החמודון הוא בן 4 חודשים והוא באמת תינוק רגוע וחייכן. בד"כ אם הוא הגיע למצב של בכי,מאוד ברור לי מה הוא רוצה ואיך להרגיע אותו. רק הבכי הקטן הזה של תחילת הלילה או התעוררות משינה במשך היום (לא תמיד) ... מה מפריע לו ואיך אפשר לעזור???? למישהו יש רעיון?

אלונ צ'יק. אני לא יודעת מה מפריע לו. אבל גם לתינוק שלי היתה תקופה כזו. שפתאום מתעורר בכי, גם כשהוא עלי במנשא או לידי במיטה בלילה.
אני לא יודעת למה זה קורה, אבל שמתי לב שלפני הבכי הוא מתיפח תוך כדי שינה ואז פורץ בבכי. כנראה זה מחלום רע אני משערת.
אבל אם אני מרגיעה אותו תוך כדי ההתיפחות. מלטפת ,מחבקת ואומרת לו שהכל בסדר והוא מוגן ואמא שומרת עליו הוא נרגע.

תודה אוסנת, לפעמים זה באמת עוזר. מענין על מה הוא חולם? הלואי והוא גם יתחיל לצחוק בחלום ולא רק לבכות.

גם אצלנו היתה תופעה כזו של הבהלויות פתאומיות ובכי לא מוכר..
כנראה שלעולם לא נדע את האמת אבל יש לי הרגשה חזקה שזה קשור בטראומת הלידה (קיסרי). דמייני לך שאת נמצאת במקום חשוך חמים שליו ורגוע שומעת קולות עמומים של אמא ושל אבריה הפנימיים. פתאום - אורות לבנים וחזקים, קור, רעש, מגע לא מוכר... אני משוכנע שזה משאיר צלקת...

היום, חצי שנה אחרי הלידה, התופעה כמעט נעלמה.

אני שמחה לשמוע שזה עוזר (-:

בזמן האחרון, הבן שלי (בן שנה וחצי) עבר רגעים ביום שבהם הוא היה ממש עצבני, בכה ורצה ידיים, ועל הידיים רצה לרדת... מאד בניגוד לטבעו הנינוח הרגיל. לא הבנתי מה מציק לו והייתי מאד מתוסכלת.
ואז נזכרתי במשהו, אני לא זוכרת מי לימד אותי.
במקום לנסות כל הזמן להבין מה מציק לו ולנסות פתרונות (רעב? צמא? ידיים? ...) פשוט לעצור ולהקשיב לו, ולנסות "להתרוקן" מניחושים, להסתכל עליו, ואחרי כמה זמן, איזו תשובה אפשרית עולה לי בראש.
והאמת, זה עבד לי - כאבה לו הבטן בגלל עצירות.

רחלי, אני מסכימה איתך לגמרי, עם כך שההקשבה היא הדרך למצוא פתרונות, ומנסה להקשיב כמיטב יכולתי...

היום השארתי אותו לבד, כמעט שעה וחצי, עם מעט חלב שאוב - שמרו עליו חברה ובתה המתבגרת.
כשחזרתי, הן סיפרו שאכל, בכה קצת בגלל גזים ואח"כ נרדם.
אבל רבע שעה לאחר שהלכו, הוא התעורר בבכי תמרורים. לקח לו זמן להירגע, למעשה בכה כשהוא ישן-למחצה. נרדם על הציצי, עם יבבות שקטות מדי פעם. העברתי אותו למיטה. אחרי עשר דקות - שוב יבבת בכי. הפעם הצצתי - הוא בוכה מתוך שינה. לא הערתי, המשיך לישון. כואב לי הלב.

אין לי ספק שטיפלו בו טוב, השאלה אם זה מקרי שהוא בוכה כך היום. אולי מתחתי את החבל יותר מדי? בבוקר היה בחוץ בבית קפה, אחה"צ בא אורח אלינו הביתה והחזיק אותו על הידיים כרבע שעה (כשאני לידו), בערב נשאר שעה ורבע בלעדיי.
אולי סתם חלום רע?

שליחה על ידי מ_י* » 17 מאי 2005, 00:29

אפשר להבין את הבכי כדרך ריפוי טבעית בעזרתה אדם - בוגר או תינוק - יכול לפרוק מצוקות ולרפא את עצמו.
אפשר לקרוא את "התינוק יודע" של סולטר, (ראו גם בדפים התינוק יודע, יעוץ הדדי, בלוג התינוק יודע, נדמה לי שגם ב- פינת בכי דיברו על זה)

אחה"צ בא אורח אלינו הביתה והחזיק אותו על הידיים כרבע שעה (כשאני לידו), בערב נשאר שעה ורבע בלעדיי.
אולי זה מקרי ולא קשור לכל מה שתיארת, והוא עדיין סבל מגזים.
מאידך, ייתכן שיש קשר בין הפרידה ביניכם לבין הבכי. בסה"כ הוא עדיין פצפון (בדקתי בדפבית שלך בן כמה...

).

אפשר להבין את הבכי כדרך ריפוי טבעית בעזרתה אדם - בוגר או תינוק - יכול לפרוק מצוקות ולרפא את עצמו.
טוב, מ י כבר יודעת < אהלן מ י

> שאני שייכת לאסכולה שמתנגדת לתפישה של סולטר. אני מאמינה שבכי מעיד על מצוקה אמיתית שיש צורך לפתור (דעתי מפורטת בהרחבה ב- בלוג התינוק יודע ש- מ י הפנתה אליו).

אפשר להבין את הבכי כדרך ריפוי טבעית בעזרתה אדם - בוגר או תינוק - יכול לפרוק מצוקות ולרפא את עצמו

זה בא עם אטמי אוזניים, השיטה שלכם?

(וברצינות: תודה, אבל לא תודה. אני לא מצליחה להשתכנע שהכלי של התינוק להתריע על בעיות הוא בעצם הפתרון עצמו).

בסה"כ הוא עדיין פצפון
כן, ומסתבר שרגשי האשמה שלי גדלים והולכים

למרות שבסך הכל הוא די צמוד אלי כל הזמן.

שליחה על ידי מ_י* » 17 מאי 2005, 16:52

אני לא מצליחה להשתכנע שהכלי של התינוק להתריע על בעיות הוא בעצם הפתרון עצמו).

בענין הזה מקל להזכר כמה בכי יכול לשחרר את הכאב אצלנו. אפילו כשבוכים בסרט, אבל בעיקר כאשר אפשר להתייפח בזרועותיו של אדם אוהב שמאפשר לך לבכות. היות ואני עצמי מכירה את התחושה הזו, כמה הרבה יותר נעים לבכות מאשר לחנוק ולעצור, ואיזו שמחה רגועה וטובה באה אחר כך, ממש ברור לי אינטואיטיבית שהבכי הוא הפתרון עצמו.

זה לא שולל, כמובן, בדיקה ראשונית בשעת בכי האם אין מצוקה עכשווית שמציקה ולהסיר אותה. הרי אני לא אבוא לתינוק רעב ואגיד לו "פרוק פרוק". אבל, לא פעם, גם המצוקה העכשווית הזו מכאיבה במיוחד בגלל שהיא נוחתת על מצוקות קודמות, ולכן לא די להסיר אותה בלי לטפל במצוקות הקודמות, וממילא, בצד הסרת המצוקה העכשווית, אפשר לאפשר לבכות ולהניח לתינוק לפרוק את המצוקות הקודמות האלה.

דוגמא, למשל. אם תינוק הופרד מאמא שלו אחרי הלידה, יכול להיות שהוא יבכה מאד כשאמא שלו תעזוב אותו בהמשך. אותה עזיבה עכשווית שיכלה אולי לעבור בשלום נופלת על מצוקה קודמת, מעוררת אותה, ומעוררת בכי שנועד לרפא אותה. אם האמא תחזור ו"תשתיק", יהיה בזה רק כדי לבלום את הבכי הגדול שרוצה לצאת בקשר לטראומה הראשונית.
לכן, בדוגמא כזו, אם האמא חוזרת ומוצאת את התינוק בוכה, נרגע קצת, אבל שוב ושוב בוכה ולא מרוצה, מניקים אותו והוא מפסיק ובוכה תוך כדי, כשיש תחושה שכל הפתרונות שמציעים לו רק "מפריעים" לו לבכות, עוזר מאד להחזיק אותו, באהבה רבה, ולהרשות לו לשאת את קולו בבכי.
גם את המנגנון הזה אני מכירה מאד מעצמי: יש דברים שלכשעצמם אולי לא כואבים אבל היות ונוחתים על מצוקות קודמות הם כואבים יותר, מפני שהם מעוררים את המצוקות הקודמות.
על פי ייעוץ הדדי, מה שקורא בהקשר הזה אם לא פורקים את המצוקות הקודמות, זה שנוצרים דפוסים שמיועדים לעקוף את אזור המצוקה ואת הגורמים שמחברים אליה, שהם, לא פעם, דווקא חיוביים לכשעצמם. כך, למשל, תינוק שנזנח עשוי לפתח מנגנון רתיעה מקשר. הוא לא יאהב להיות מוחזק על הידיים, מפני שזה מחבר אותו למצוקה חזקה מדי. (בדומה למנגנון שמונע מאנשים שנפגעו מקשר ליצור קשר חדש - עדיף להם להיות בודדים ולא להתקרב למקומות שעלולים לעורר מחדש את הפגיעה הישנה).

ומנסיון: זה לא נמשך הרבה זמן, ואחרי כמה דקות יש תינוק רגוע ושמח. ולא צריך אטמי אזניים. פשוט להסכים לשמוע ולהיות שם. כשאת שם, תומכת בו, נמצאת אתו ואוהבת אותו, זה לא עד כדי כך קשה לשמיעה.

פשוט להסכים לשמוע ולהיות שם

תראי , חשבתי איך לענות לך נקודה-נקודה, אבל זה בלתי אפשרי. השורה התחתונה מבחינתי היא, שלפחות אצל תינוק רך לוקח זמן להבין מה בדיוק מציק לו, ולכן הנחת העבודה שלי היא שכל עוד לא מצאתי מה מציק לו, יש עדיין משהו שמציק לו שלא מצאתי (כן ,זה מעגלי). להניח "לא ברור מה מציק לו, ולכן הוא ודאי מעבד טראומה", זה היבריס עצום מבחינתי - למעשה "סיכון" שאני לא אקח. הרבה פעמים מצאתי בסוף את הדבר הקטן שהציק, את הגרעפס הגדול שהשתחרר, את האקסטרה-הרגעה שהיתה נחוצה כשהוא עייף מכדי להירדם.

ושנית, יכול להיות שכל מה שכתבת נכון, ושאני מסכימה במאה אחוז - אבל מודה, אני לא מסוגלת לשמוע את הבכי. לא מוכנה לאלץ את עצמי להיות מסוגלת לשמוע אותו, כי מבחינתי זה חותר תחת אינסטינקט עיקרי שלי. זה כמו (להבדיל, כמובן) אמא שמשתכנעת ששיטת 5 הדקות טובה לילד, ולכן מתכחשת לאינסטינקט שלה להיות צמודה אליו ולהגן עליו. אף רציונליזציה לא תעבוד עלי כאן (ובמקרה הזה לפחות אני מריחה חזק תרפיה מערבית למבוגרים שהלבישה את עצמה על תינוקות בני יומם).

כשאת שם, תומכת בו, נמצאת אתו ואוהבת אותו, זה לא עד כדי כך קשה לשמיעה
מה ההבדל אם כך, בין בכי לא מוסבר שבו אני מנסה לכל הפחות לחבק ולנחם את הילד (כי לא הבנתי למה הוא בוכה), לבין השיטה הזו?

ובמקרה הזה לפחות אני מריחה חזק תרפיה מערבית למבוגרים שהלבישה את עצמה על תינוקות בני יומם
גם אני חושבת ככה.

שליחה על ידי מ_י* » 18 מאי 2005, 00:03

מה ההבדל אם כך, בין בכי לא מוסבר שבו אני מנסה לכל הפחות לחבק ולנחם את הילד (כי לא הבנתי למה הוא בוכה), לבין השיטה הזו?
אין הבדל. הילד יכול לפרוק בסיטואציה שאת מתארת, אלא אם כן החיבוקים והניחומים יהיו אגרסיביים מדי ויפריעו לו לפרוק. בכי של פורקן, להבדיל מבכי על מצוקה עכשווית, לא חייב לצאת עכשיו - אפשר די בקלות להדחיק אותו ולדחות אותו ואפילו לבלום אותו לגמרי (ואז נוצרים דפוסי בלימה: למשל, ילד שכרוך מאד אחרי המוצץ שלו, כי המוצץ עוזר לו לבלום את הבכי). אני רואה את זה עם הקטן שלי - כשהוא בוכה בכי של פורקן אני מחזיקה אותו ומדברת אליו רכות. לפעמים אני מגזימה קצת והוא מפסיק לרגע, מקשיב למה שאני מדברת אליו, ואז ממשיך. או אם אני משנה את התנוחה שלו - הוא שוב מפסיק לרגע, לראות "מה קורה", ורק כשנוכח שהכל בסדר - חוזר לבכות. צריך סביבה מאד שקטה, רגועה ותומכת בשביל לבכות בחופשיות.

גם אני הרבה פעמים נותנת מרחב לבכי של הילד , נוכחותי קיימת במידה והוא בוחר להעזר בה .
לעיתים הוא מתרחק , זועם ומתוסכל , גם לזה אני נותנת מקום ומרחב .

אמהות הינה שילוב רגיש ועדין של חמימות אין קץ , אדישות , קשיחות . כאשר נקודת המוצא הינה אהבה ולא כעס .
לכל תגובה המקום המתאים לה בהתאם לאינסטיקט הטבעי הטבוע בנו .

גם אני הרבה פעמים נותנת מרחב לבכי של הילד
זה מזכיר לי להדגיש שילד זה לא תינוק.
עבור תינוק, הבכי הוא דרך התקשורת היחידה כמעט. לילד, יש עוד דרך להביע את צרכיו: דיבור.

"אני לא מסוגלת לשמוע את הבכי"....
יש לי תינוקת בת 8 חודשיים עליזה ושמחה רוב הזמן (בוכה רק שהיא צריכה משהו: שיחליפו לה, אוכל או להרדם, לגבי פינוק ואהבה הם ניתנים בלי שתבקש

) אבל גם היא בפעמים הבאמת מעטות שהיא בוכה אני כולי נכנסת
לסטרס ומנסה לעשות הכל להרגיע אותה.....הבעיה היא שלפעמים.....(וכאן אני מגלה סוד שעד עכשיו אפילו לא העזתי להגיד בקול) אני כל כך מתעצבנת מעצם הבכי שלה שבמקום להיות סימפטית ואוהבת אני......אני ......כועסת עליה....

ואז היא מסכנה קטנה שלי בוכה יותר ובצדק.....אני מנסה כל כך לעבוד על עצמי ולא להגיע למצב של כעס או להתעצבן מהבכי שלה וחלק מהעצות או ממה שנכתב כאן אני מתכוונת לאמץ בחום: שהיא בוכה פשוט לחבק אותה, ללטף, לדבר ברכות ולתת לה לפרוק (לרוב יש לי את "הכישרון" לגלות בשניות ספורות למה היא בוכה ולענות על הצורך במידיית אבל
לפעמים היא פשוט סתם בוכה....אבל מסתבר שזה לא סתם אלא כנראה באמת פורקן שלה, אף פעם לא חשבתי על זה)
תודה........

ועוד משהו......למה השיטה של "חמש דקות" לילדים גדולים....נניח מגיל ארבע ומעלה לא טובה?
האם ילד שעשה משהו לא בסדר (הרביץ לאחיו....שפך אוכל במכוון על הרצפה) לא מצריך לתת לו כמה דקות של מחשבה
על המעשה שלו???? והבנה למה לא מתנהגים ככה ????

לתת לו כמה דקות של מחשבה על המעשה שלו????

אפשר לתת לו גם חצי שעה לעמוד בפינה. אבל אם בזמן הזה הוא באמת "חושב על המעשה שלו", אני זוכה ב-50 מיליון שקלים בפיס

רוב הסיכויים שהוא עומד שם וחושב על בוב הבנאי, או מה שלא יהיה שילדים בגיל הזה מתעניינים בו.
גם היא בפעמים הבאמת מעטות שהיא בוכה אני כולי נכנסת לסטרס ומנסה לעשות הכל להרגיע אותה
גם אני, ודי בטוח שהורים רבים נוספים. זה לא אומר שהיא בוכה "סתם".
בכל מקרה, לנחם אותה זה רעיון טוב.

עירית_לוי

_האם ילד שעשה משהו לא בסדר (הרביץ לאחיו....שפך אוכל במכוון על הרצפה) לא מצריך לתת לו כמה דקות של מחשבה
על המעשה שלו???? והבנה למה לא מתנהגים ככה ????_ (חדשה באופן טבעי)
מסכימה עם דבריה של קומה ג' על חוסר היעילות של תגובה כזאת, ומוסיפה:

בשורה החתונה - תגובה כזאת אינה מכבדת את הילד.
היא לכאורה "עטופה" ברעיון יפה של מחשבה על המעשים, אך למעשה היא משפילה.

יש בה גם כפייה וגם התייחסות שלילית לילד:

כפייה: את מכריחה אותו להשאר במקום מסויים ולחשוב. את כופה עליו לעשות משהו שהוא לא נעים לו, מעליב אותו וגם משפיל. כדי לחדד הייתי מקבילה את האקט הזה לאקט דומה ביחסים זוגיים: אם בן זוגך היה עושה משהו שלא מוצא חן בעינייך, האם היית מעלה על דעתך לנעול אותו לחמש דקות בחדש השינה כדי שיחשוב על מעשיו? אני לוקחת את זה בכוונה רחוק כדי להמחיש את המשמעות של מעשה כזה וכדי לנסות ולהדגיש כמה הוא לא מכבד וכמה אין לו מקום באינטרקציה בין שני אנשים.

התייחסות שלילית לילד: בעוד המסר הגלוי שלך הוא "תחשוב על המעשים שלך", המסר הסמוי הוא חדש משמעי ואומר לילד: "אתה לא בסדר" (למרות שאולי ההורה מאמין שהוא מתייחס למעשה ולא לילד, ילד בגיל 4 לא מסוגל לעשות את ההפרדה הזאת כאשר הוא חווה עונש שכזה). יש בתגובה הזאת אי-קבלה של הילד כפי שהוא ומסר שצריך "לתקן אותו" (את הילד). תחשבי כיצד ילד רך מעבד את המשמעות של "אני לא בסדר" ומהן ההשלכות של זה.

מה כן אפשר לעשות?

לומר לו באופן ענייני ש"אנחנו לא מרביצים".
לנסות להבין ממה נובעת ההתנהגות הזאת ולהתייחס אליה בדרך כלשהי. אולי הוא מתוסכל / עייף / מקנא? לנסות להבין מה הילד מאותת בין השורות.
עם כל הקושי - לקבל אותו כפי שהוא, שזה בדיוק ההיפך מ"לעשות אותו לא בסדר".

אם בן זוגך היה עושה משהו שלא מוצא חן בעינייך, האם היית מעלה על דעתך לנעול אותו לחמש דקות בחדש השינה כדי שיחשוב על מעשיו?

קרעת אותי, זה פשוט מעולה!!!!
חייבת לנסות את זה פעם!

אם בן זוגך היה עושה משהו שלא מוצא חן בעינייך, האם היית מעלה על דעתך לנעול אותו לחמש דקות בחדש השינה כדי שיחשוב על מעשיו?

הלוואי וזה היה עובד...

אבל שאלתי אם כך היא לאמהות באופן טבעי יותר מנוסות ממני... יש לי תהיה מאוד מאוד רצינית. אמנם לי יש תינוקי מאוד קטן (עוד מעט 3 חודשים) אבל אין לי ספק שארצה לגדל אותו בצורה הטבעית... או על פי התורה האדלריאנית... "הבנת התוצאות בצורה הטבעית". אבל מנגד אני רואה ילדים גדולים יותר בסביבה למשל האחיינית של בעלי, ילדה מקסימה בת ארבע, שגודלה "באופן טבעי" אבל לא מתוך מודעות.. אלא כי גדלה עם אבא (גיסי המקסים) לבד.. שמרוב אהבה מטורפת נתן לה תמיד לעשות כל שעולה בחשקה, כמובן שהוא אומר לה לא ואסור, אבל זה ממש לא עובד... למרות היותה ילדה מקסימה היא מאוד חוצפנית.. מילים כמו "תסתמו את הפה", "מטומטמים" ואף גרועות מאלו שגורות אצלה בפה... היא אוהבת את אביה מאוד אבל אין לה בעיה להתחצף אליו או לכל אחד אחר ... מנגד זאת אני רואה את אחיי הקטנים בני ה- 5 שגדלו באותו חינוך קפדני של אמי שבו גם אני חונכתי והם לעולם לא מתחצפים או מקללים.
אני לא רוצה לכפות על בני דבר אבל באותה נשימה אני יכולה להודות מכל הלב שאני לא רוצה שבני יהיה פרחח חסר גבולות לחלוטין שמתחצף לכולם, מקלל, ונתקף בהתקפי היסטריה כל פעם שרצונו לא מתמלא מיידית...
האם גידול ילד בזרימה טבעית משאיר אותם איפשהו פראי אדם?

שמרוב אהבה מטורפת נתן לה תמיד לעשות כל שעולה בחשקה, כמובן שהוא אומר לה לא ואסור, אבל זה ממש לא עובד...
אני לא מגדלת ככה את הילד שלי. נראה לי שאת מתבלבלת קצת בין חינוך כמו זה שגיסך נתן לאחייניתך לבין החינוך ש"אנשי באופן" מגדלים את ילדיהם.
אולי כדאי שתקראי קצת בדפים חינוך בלי גבולות וגם בכלל קצת על ה חינוך ביתי ואולי גם בדף התרכזות בילד (נראה לי שכך גיסך מתנהג עם ביתו).

<רק שלא תחשבי שהתנערתי מתשובה עניינית וארוכה, אני באמת חושבת שכדאי לך לקרוא בדפים הללו>

תודה תות שדה על ההכוונה, קראתי, אמנם עדיין נשארתי עם הרבה שאלות, כנראה שאלו ייענו רק כשבני יגדל ואני אתחיל ליישם את הדברים.
התהיה שלי אולי נובאת מכך שאני רואה כבר ילדה גדולה שגם כשאני מנסה להבין אותה, לדבר אליה בגובה העיניים ובכבוד ,זה לא זוכה לתגובה. גם אם אני מנסה לברר למה היא צועקת או בוכה אני זוכה בדרך כלל לקללות ולצעקות היסטריות. אבל לא זו הנקודה.
אני מסכימה שאין לכפות על הילדים החלטות... עד לגבול מסוים. יש בעיני קווים אדומים שלא יעברו.. אני לעולם לא אתפשר על כיסא בטיחות, בטיחות בכביש או בבית (חשמל וכו'..). כמו כן מכות, קללות, והתחצפוית גם הן לא באות בחשבון. אבל חוץ מזה... אני כן רוצה שידע שהכל ניתן למ"מ או להחלטתו, להתקלח עכשיו או אחר כך, לישון בשמונה או בעשר, לשחק בפאזל או לראות קלטת.. וכל דבר אחר...
אני לא מאמינה בשידול ילד לשבת בכסא בטיחות ע"י קוביית שוקולד או דברים שונים... הרי זו אותה שיטת "מקל וגזר" רק בלי המקל.
יש פה המון הצעות, אבל עדין אני חושבת שזה גם תלוי בטמפרמנט והאופי של הילד, אח שלי למשל תשאלי אותו איזה צעצוע תרצה ליום הולדת ופשוט הרסת לו את היום, הוא יחשוב שעות ייעשה מתוסכל ויחליף דעה עשרות פעמים ובסוף יבחר מה שאחיו התאום בוחר. ז"א הוא אינו בשל עדיין לקבלת החלטות, ואני מקווה שיבשיל בשלב יותר מאוחר...

אז אני מבולבלת, איך גורמים להבין את חשיבות הדברים מבלי לכפות...

טוב, בינתיים יקירי רק בן חודשיים וחצי כך שיש לי עוד הרבה זמן ללמוד...

הגור שלי בן 3 חודשים, הוא ילד די רגיש.
מאז הלידה (כשייצא בבכי לאוויר העולם), שהיתה ללא ספק ללא טראומה לשנינו (קלה, מהירה, ובבית וישר אח"כ-ומאז הוא ישן צמוד לציצי במיטה איתנו).
הוא בוכה/מיילל על כמעט כל דבר (מביע את עצמו) אך לא בכה אף פעם ללא סיבה (גזים, עייף, רוצה לינוק, גרעפס, פיפי,קקי וכו'), לפעמים הוא מיבב מתוך שינה ולפעמים גם מחייך וצוחק.
אך אתמול בליילה קרה דבר מפחיד.
הוא ישן בשלווה צמוד אלי לציצי ופתאום התעורר בבכי שתוך שניות הפך לצווחות איימה (כמו שמעולם לא צרח)!!! - בלילה הוא אף פעם לא התעורר ישר בבכי-בכה רק אם לא הצליח למצוא הפיטמה-וגם אז רק יילל -לא צרח ככה!
ניסיתי לדחוף לו הפיטמה לפה - לא רוצה
ניסיתי גרעפס - אין
ניסיתי פיפי בקערה (לפני מס' ימים התחלנו בלי חיתולים גם בלילה ואם לא לוקחים אותו לפיפי הוא קצת מקטר לפני/אחרי שבורח לו)- לא היה לו והוא היה יבש.
אפילו מוצץ ניסיתי - כלום...
צווחות איימה מפחידות, מבט מזוגג בעיניים- והכי מפחיד-גוף קשיח.
הסתובבתי איתו בבית, מערסלת ומנענעת אותו, מנסה שיקשיב לי להסיח דעתו מהבכי אומרת לו שאני איתו שומרת עליו, ללטף אותו-כלום לא עוזר!
אחרי נ-צ-ח (איזה 10 דקות של צווחות אימה) לקחתי אותו לכיור וטפטפתי לו מים פושרים על הרגל ואח"כ גם על הלחי (לנסות להוציא אותו מהבועה של הצרחות האפטיות האלו), פתאום יצא לו פיפי ותוך כמה שניות הבכי נחלש לאט לאט.
למישהו קרה פעם דבר כזה? למישהו פתרון?
זה ממש הפחיד אותי (בדר"כ אם הוא בוכה זה לא ככה, והוא גם תמיד משתולל -כאילו הוא מנסה לרקוע ברגל ולאמר "אני רוצה את זה!" וכאן גופו היה קשיח והוא ממש היה בבועה של צווחות). אולי זה בגלל הפיפי? אולי חלום? לא יודעת!

היי צפונית!
על פי הנראה לי ,יכולות להיות שתי סיבות שעולות בדעתי. הראשונה והברורה יותר היא גזים, לרוב, כשעווית חזקה במיוחד תופסת אותם הם מתעוררים בבכי, הגוף מקשיח, הבטן קשה במיוחד, והגב בקשת (ומאוד קשה לקפל להם את הרגליים לבטן), אם אלו אכן גזים אז לנו מאוד עוזר להחזיק על האמה ולשפשף את הצד השמאלי של הגב כלפי מעלה, וגם חליטה של נענע ופטרוזיליה (כמ שלוקים כל פעם).
סיבה שניה- ביעותי לילה , בשונה מסיוטי לילה הילד "מתעורר" בצעקות אימה, אבל למעשה הוא לא מתעורר, ילדים גדולים יותר יכולים אפילו לשבת על המיטה או לקום ועדיין הם בתוך השינה. זה מאוד מפחיד להורים (קרה לי פעם אחת וכמעט קיבלתי התקף לב) אבל אחרי שהילד מתעורר נראה כאילו כלום לא היה.. (וההמלצה היא אכן להרטיב את פניהם במים, מה שעשית אינסטנקטיבית).

הקטנה שלי רק בת חודש וחצי, אבל היא סובלת מאד מגזים, וקורה שהיא נכנסת לצווחות שנשמעות כמו התיאור שלך, היא יכולה להיות ככה באמת דקות ארוכות כששום תנוחה לא מרגיעה אותה. באמת כשאנחנו עושים לה אמבטיה זה מאד מרגיע, לפעמים גם יוצאים לטיול קטן בחוץ - האויר (אפילו המפוייח והמזוהם של מרכז תל אביב) עושה לה טוב. אבל בסהכ - זה די זוועה, ולפעמים נראה לי שהיא כל כך סובלת ואני פשוט מתחילה לבכות יחד איתה... באופן מוזר לפעמים נדמה שגם זה עוזר.
אם יש עוד הצעות למצבים האילו - אשמח לשמוע
חוץ מזה, בימים האחרונים נדמה לי שהיא כל הזמן רוצה להיות עלי. ברגע זה למשל היא ישנה בכיף במנשא, עלי. אבל ברגע שאני מניחה אותה היא מתחילה לבכות ולעשות פרצוף נעלב. אני מתלבטת מה לעשות עם זה - פשוט לקחת אותה עלי כל הזמן, או להמשיך מדי פעם לנסות להשכיב אותה. בכל זאת יש גם דברים שאי אפשר לעשות כשהיא עלי במנשא.

היי אשל, כמו שכתבתי לנו מאוד עזר חליטה טריה של נענע ופטרוזיליה, טיפות גרפ ווטר, והכי אמבטיה של "טאמי טאב" שבה התינוק יושב והמים החמים עוטפים את כל גופו ומרפים אותו, פשוט מציל חיים ברגעים הקשים.
כמו כן שימו אותו על הגב ותעשי אופניים עם הרגליים שלו, כשאת עושה לו עיסוי עם שמן חמים תעשי תנועת C הפוכה על הבטן (מצייר את מתווה המעי) וגם באמצע כף הרגל לפי הרפלקסולוגיה בשקע עצמו לעשות סיבובים עם האגודל בכיוון השעון קודם רגל ימין ואח"כ שמאל. לא יודעת להגיד לך מה בדיוק עובד כי אני עושה כווול מה שתיארתי לך, אבל כמעט ואין לו גזים יותר.
בקשר לשינה אני נמנעת מלהגיב חד משמעית כי כל תינוק כ"כ אינדיבידיאולי, גם הבן שלי פתאום אחרי חודשיים וחצי לא מרפה ממני אז כשהוא כמעט רדום אני נשכבת איתו על המיטה כשהוא לצדי וכשהוא נרדם אני יכולה לקום בעדינות. אולי זה יעבוד גם אצלכם. בהצלחה

אני מתלבטת מה לעשות עם זה - פשוט לקחת אותה עלי כל הזמן, או להמשיך מדי פעם לנסות להשכיב אותה
תקשיבי לה.
היא אומרת לך משהו.
וכן, זה לגמרי נורמלי לשאת אותה עליך כל הזמן בגיל הזה. זה צורך טבעי שלה.
(כתבתי עוד על זה היום באיזה דף... המממ... <מפשפשת בזכרון> אה, הנה זה: אני לא מבינה את התינוק שלי)

בכל זאת יש גם דברים שאי אפשר לעשות כשהיא עלי במנשא.
יש מנשאים שמאפשרים לשאת על הגב, ואז הידיים שלך פנויות!
ראי מדור מנשאים.

תודה על העצות
חליטה של נענע ופטרוזיליה
לתת לה או לשתות בעצמי? ובאיזה ריכוז?
גפווטר עוזר לה לכמה שניות ואחכ זה חוזר.
אופניים אני עושה לה וזה באמת לפעמים עוזר, לא תמיד. נדמה לי שבזמן האחרון המצב יותר טוב, אבל אני פוחדת להגיד את זה כי זה יכול לבוא לי בהפוכה...
חוץ מזה שמתי לב שלפעמים היא בוכה כי היא עייפה ואחרי כמה דקות של בכי היא בבת אחת נרדמת.
מנשא על הגב
זה לא קצת מפחיד לקחת אותה על הגב, שאני לא רואה אותה?
אתמול הבעיה קצת יותר קשה כי קצת נתפס לי הגב...

_חליטה של נענע ופטרוזיליה
לתת לה או לשתות בעצמי?_
אני מניחה שהכוונה היא שתשתי בעצמך (תינוקות יונקים לא אמורים לקבל חליטות או מים "סתם" עד גיל חצי שנה).

לעצמך, וגם חליטה של זרעי שומר, תנסי.

אשל יקרה ,
זה קשה כשתינוקת קטנה בוכה נורא .
אני חושבת שבכל מקרה התינוקות בוכים אצלנו , כי הם מכוונים למטרה מסוימת , הם יודעים שאנחנו שם בשבילם .
חברה שלי הסבירה לבת שלה , ואני שמעתי , שכל הגורים של היונקים בוכים מאוד חזק , גם גורי חתולים וכ'

אני חושבת , שחשוב לתינוק שאמא לא נופלת מהבכי שלו . שלא מאבדת את העשתונות .
אני מנסה להבין את הבכי של ביתי הקטנה , אולי זה בגלל צורך שיש למלא , אולי כאב .
אני שואפת להיות קשובה לבכי . להיות שם בשבילה .
ממליצה כמובן על "התינוק יודע " .

לפעמים , כשאני מרגישה שאני פשוט לא יכולה עוד עם הבכי , אני אומרת לה , אני עיפה עכשיו , אני נסערת ואז היא קולטת שאני לא בקשב , ומפסיקה , לפעמים אפילו נרדמת .
אבל אני לא חושבת שהיא נרגעה , אין לי ספק שבשלב מאוחר יותר היא תמצא את הזמן שלה , או את אבא .

אני לא מרשה לעצמי להיות שבירה ליד הילדים . לא מגיע להם את הרגשות שלי על הכתפיים שלהם . את הבעיות שלי אני אמורה לפתור עם מבוגרים .
לא נורא אם הילד רואה שאני בוכה , אבל לא שאני בוכה לו .

א. אני מאמינה שכל אמא מגיעה לרגעים שבהם התסכול והכאב מהבכי של תינוקה ומהעובדה שאין באפשרותה לעזור לו מכניעה גם אותה והיא בוכה. זה מנגנון בריא לפורקן תסכולים אצל מבוגרים.

ממליצה כמובן על "התינוק יודע " .

את ממליצה על טיפול בבכי לתינוקת בת חודש וחצי, שאמא שלה בוודאות יודעת שמפריעים לה גזים?
אני עד עכשיו לא הבנתי וכנראה לעולם לא אבין איך ניתן לשבת עם תינוק שצורח לחבק אותו לא לעשות כלום כדי לעזור לו ולחשוב שאנחנו "שם בשבילו"? אבל על כמה וכמה כשתינוקת סובלת מגזים ,ויש עשרות דרכים שרק אני מצאתי לבד שניתן לעזור לתינוק שסובל מקוליק, אז לחבק אותו ולהכיל את הבכי? אני פשוט לא מבינה...
כשאת נותנת דוגמא אישית אני מבינה מדברייך שיש לך ילדה קצת יותר גדולה שמבינה את הנאמר לה, אבל מה מבינה תינוקת בת חודש וחצי כשהיא סובלת מכאבים איומים ואף אחד לא עוזר לה?

אמא חדשה הי

אני פשוט לא חושבת שיש לה כאבים , ובטח שלא איומים .
אפשר לפרש בכי של תינוקות בכל מני צורות .
לפעמים אני יודעת את הסיבה ,למשל כאב ,ואני מנסה לעזור .
יש בכי שמקורו בשיעמום , תינוק רוצה שילכו איתו קצת ויתנו לו גירוי של תנועה , למשל,
אני לא שוללת את זה שתינוקות בוכים מכאב ואמא עוזרת עם מה שהיא יודעת.

בקיצור , ישנה הדרך הזו , לא נראה לי שאת מקבלת אותה בכלל , וזה בסדר .

הילד הגדול כבר בן 3,5 , אני משווה בין כמות הבכיה שלו אז כשהיה תינוק ,
ילד גדול גם מסוגל לבכות בלי סיבה נראית לעין , לא כאב ממכה , לא עלבון , קילקול קיבה , אלא סתם משהו שהצטבר ולא תמיד הוא יודע איך לקרוא לזה .

מסכימה שילד גדול יכול לבכות ללא סיבה, או מסיבה שלא ניתנת לפיתרון (הוא רוצה שוקולד עכשיו ואת לא מסכימה), לא מסכימה עם העובדה שגם תינוקת בת חמישה שבועות בוכה ללא סיבה.

התינוק יודע
קוראת את זה. מעניין, יש בזה הגיון וגם מפתה, כי אם אני לא יודעת למה היא בוכה, המחשבה שהיא פשוט 'צריכה לבכות' מעודדת קצת. יחד עם זה, זה גם בעייתי, כמו שאמא חדשה אומרת - סביר להניח שבאמת יש סיבה. למשל, בחג נסענו כ45 דקות באוטו, ואחר כך היא היתה לא רגועה, ובכתה. זה גם השעות שבהן היא בדרך כלל בוכה. אז אולי זה היה צורך לבכות ולשחרר את המצוקה שחוותה בנסיעה? אבל מסתבר שלא, כי אחרי זמן מה,של החזקה על הכתף, מעט הנקה, חיבוקים וכו' - היא הקיאה. כנראה שהנסיעה עשתה לה בחילה.
על כמה וכמה כשתינוקת סובלת מגזים
אני יודעת שהיא סובלת מגזים אבל לא תמיד אני יודעת אם הבכי זה בגלל זה, או שהיא רוצה לאכול, או כמו בדוגמה שנתתי - יש לה בלגן בבטן (שאז למשל, ברכיים לבטן רק מחמיר את המצב). לפעמים אני יודעת ולפעמים לא. ולפעמים אני מבולבלת, ולפעמים נדמה שגם היא. למשל, כשהיא צריכה לפלוט או לעשות גרפס, היא בדרך כלל מנסה דווקא לינוק, ואם אני נותנת, היא יונקת קצת ואז עוד יותר בוכה וסובלת...
זה לא שזה ככה כל הזמן. יש גם ימים נפלאים וכיפיים, אלא שמספיק יום יומיים קשים, וכבר שוכחים איך היו הימים הטובים...

זה לא שזה ככה כל הזמן

בת כמה היא? גם אצלנו היה המון בכי בהתחלה, לא רק בערב (גזים) אלא גם ב-12-13 בצהריים. זה מצב די שכיח בשלושת החודשים הראשונים (כמובן, אני מניחה שיש סיבות טובות לבכי ולא רק סדנת תרפיה מסוג "התינוק יודע"). אחרי תקופת ההסתגלות לעולם בד"כ מגיח תינוק בעל אופי נעים וחייכן

מה שאני הייתי עושה היה, פשוט לשים אותו במנשא ולצאת מהבית. בד"כ היה נרדם עוד לפני שהגענו לסוף הרחוב.
בימים קשים במיוחד (פעם בכה 4 שעות רצוף) הייתי מבינה באיחור שטעיתי והייתי צריכה לצאת מהבית למרות החורף והקור. גם מנשא בתוך הבית עוזר, ואז להמשיך לעשות דברים בתוך הבית "כרגיל".

אשל יקרה,
אני כל כך מבינה מה את עוברת, כי אני חיה את זה, גם אצלנו זה יום כיף ויומיים גהנום... זה קשה,זה מתיש, זה מאתגר.
אכן אני מבינה את הפיתוי "אולי אני אתן לו לבכות כי זה מה שהוא צריך?" אבל עצם כך שהקול הפנימי שלך אומר לך שמשהו מפריעה לה, סימן שמשהו באמת מפריעה לה. הנה רק אתמול חוויתי יום סיוטי כזה, שכל היום בכה, גם במנשא בחוץ, בערב כבר הגעתי למצב שהתחלתי לדבר איתו מתוך בכי"מה זה משנה לך אם אני יושבת או עומדת",אחרי שנרדם כבר צחקתי על זה, ואילו היום השמש זרחה (מלווה בגשם), והכל אחר... הספקנו כבר לנקות את הבית, לעשות עוגת בננות, ואפילו לעשות טיול ארוך ארוך בפארק (הכל במנשא).
בקיצור, גם ברגעים הקשים, והם אכן קשים, תזכרי שזה חולף, זה זמני. לפעמים באמת לא מצליחים למצוא את הסיבה לבכי, ויכול להיות שהם אכן מסתגלים לעולם. אז זה רק אומר שעלינו לעזור להם, ככל שהם ילמדו שהם יכולים לסמוך עלינו, לבטוח בנו, כי אנחנו ננסה לעשות ה-כ-ל כדי לעזור להם, כך מהר יותר, הם יסתגלו ויהיו רגועים. לפחות על פי אמונה אישית שלי.
ברגעים שאת מרגישה שהכעס גואה, ואת מתוסכלת, תמלאי אמבטיה (מקווה שיש לך..) ותצללי לתוכה ביחד עם התינוקת החמודה שלך, היא רגועה, ואת רגועה, השרירים מרפים. וגם חצי שעה של שקט מחוללים פלאים.

לא הצלחתי להגיע למחשב ליותר מ5 דקות עד עכשו...
אבל, חדשות טובות. כבר שבוע וחצי הפסקתי לחלוטין מוצרי חלב וקפאין (כולל שוקולד...), ואני לא יודעת אם זו הסיבה, אבל המצב הרבה הרבה יותר טוב. השעות הקשות עדיין קשות ולפנות בוקר עדיין מתפתלת עם גזים, אבל רוב היום היא צוחקת ומחייכת.

תמלאי אמבטיה (מקווה שיש לך..) ותצללי לתוכה ביחד עם התינוקת החמודה שלך
אני מתה לעשות את זה, אבל איך עושים את זה עם תינוקת בת חודשיים?

אשל, איך אני שמחה לשמוע...

הבן שלי בן 3 חודשים ואני עושה אמבטיה איתו מהיום הראשון לחייו. גם (ובעיקר) כשאני לבד לגמרי בבית.

אין לנו אמבטיה , אבל שווה לנסוע לצימר או לארגן איזו קומבינה בשביל חוייה כל כך כייפית כפי שמתואר.
יש ימים שהגב כל כך עיף לי , הקטנה מרוחה בפליטות , הגדול עם חול בשיער ורוטב פסטה על הפרצוף , שזה נראה לי אידיאלי .

חוץ מזה ,אשל , סיפרת על הבכי אחרי הנסיעה , שנראה לך שהיה עקב בחילה .
(אני מביעה פה את דעתי בדחילו ורחימו , אני לא רוצה לעצבן אף אחד . זו הפרשנות שלי ויכולות להיות עוד ).
אני לא חושבת שיכולת לעשות משהו יותר מוצלח מאשר להיות איתה ולקחת אותה על הידיים כשבכתה .
האם היית נמנעת מנסיעות להבא ?
האם היית נותנת לה תרופות נגד בחילה ? לתינוקת קטנה כל כך?
אני באופן אישי , לא .

יש הרבה דרכים לטפל בתינוק בנעימות וברכות . אני בעד . אבל צריך לזכור שאנחנו מוגבלים ויש משברים שתינוק עובר בכל זאת , וכל מה שאפשר לעשות הוא רק להיות שם.

יש ימים שהגב כל כך עיף לי , הקטנה מרוחה בפליטות , הגדול עם חול בשיער ורוטב פסטה על הפרצוף , שזה נראה לי אידיאלי .

נראה לי שצימר טוב תמיד...

דרך אגב לא נראה לי שלשלול נסיעות זה המתכון, אבל אם התינוק בוכה באמצע נסיעה אני עדיין אעצור את האוטו ואנסה לעזור לו ולמצוא את הסיבה. לפעמים הוא פשוט עייף ונמאס לו כבר מהסל קל ומהדרך, ואז לא נותרת לי ברירה אלא להגיע איתו הביתה גם אם הוא בוכה (למרות שלרוב הוא צ'יק צ'ק נרדם בנסיעה).
הכוונה היא לא לצאת מנקודת הנחה שהתינוק בוכה כי ככה, פשוט בא לו. אלא כי משהו מפריע לו גם אם אני לא מוצאת מה, או לא מצליחה לעזור באותו רגע.
עצם הכוונה נראה לי כבר משדרת לו משהו...

_התינוק יודע
קוראת את זה. מעניין, יש בזה הגיון וגם מפתה, כי אם אני לא יודעת למה היא בוכה, המחשבה שהיא פשוט 'צריכה לבכות' מעודדת קצת_
מזכירה את הדיון ב- בלוג התינוק יודע.

לא נותרת לי ברירה אלא להגיע איתו הביתה גם אם הוא בוכה
אפשר לעצור בצד הדרך עד שהוא נרגע/נרדם/מרוצה ולחזור ולנסוע רק כשהוא רגוע/רדום/מרוצה. לא חייבים לנסוע עם תינוק בוכה.

האם היית נמנעת מנסיעות להבא ?
בשנה הראשונה לחיי בתי היא לא סבלה את הנסיעות. (עד שסובבנו את הכסא). באותה תקופה, הורדנו את הנסיעות למינימום.
אפשר גם לבדוק את הזווית הזאת: האם כל נסיעה שאנחנו רוצים לנסוע היא הכרחית.

סיגל ב , באמת תהיתי כבר לאן נעלמת...

היית חסרה.

לא חייבים לנסוע עם תינוק בוכה.

מסכימה, בשביל זה כתבתי

אם התינוק בוכה באמצע נסיעה אני עדיין אעצור את האוטו ואנסה לעזור לו ולמצוא את הסיבה

אבל באמת שהקטן שלי אוהב מאוד מאוד ידיים, ולא יורד מהם, ולפעמים הוא נרגע על הידיים ואיך שאני מנסה להחזיר לסל קל מתחיל לבכות שוב. אז אחרי הרבה נסיונות אני פשוט קושרת ונוסעת מהר הביתה. וכן, הנסיעות הן במינימום כשאני לבד, פעם בחודש אולי, כך שזה לא קורה הרבה. והכוונה בטח שלא לבכי היסטרי, אלא קיטורים כאלה של "לא רוצה פה, רוצה על הידיים" שאני כבר מכירה היטב. ובדרך כלל בכמה דקות של נסיעה מהירה הוא צולל לשינה מתוקה.

שלום לך.
ראיתי את מה שכתבת בנושא בכי תינוקות לפני השינה ותהיתי אולי תוכלי לייעץ גם לי. שמי יפעת אמא ליונק בן 3 חודשים. סדר היום שלנו יחסית קבוע. בערב אנחנו עושים קצת תרגילי התעמלות, בסביבות 18:00 - 19:00 הוא נרדם לחצי שעה. מתעורר ויונק. לאחר חצי שעה אמבטיה. הסיפור הוא שאחרי האמבטיה הוא נורא נורא בוכה. רעב תופת אבל ממאן לקחת ציצי... הוא מוכן לינוק רק תוך כדי שאני הולכת. לבסוף יונק, נרדם וישן כמעט לילה שלם (קם רק פעם אחת). תהיתי מה בריטואל שלנו גורם לו לבכות כל כך? האם לא רוצה לישון או לינוק? הלוא הוא רעב ועייף (נרדם על הציצי). סכ"ה אנחנו ישנים ביחד וטוב לנו...

אהלן יפעת

רציתי לשאול כמה שאלות:

הסיפור הוא שאחרי האמבטיה הוא נורא נורא בוכה.
האם הוא בוכה מיד בתום האמבטיה (מיד כשאת שולפת אותו מהמים)?
או בזמן ההתלבשות?
או רק אחר כך?
מה קורה בדיוק - תוכלי לתאר?

הצאצא רגיל לאמבטיה ואז עיסוי ואז הלבשה. לאחר מכן הוא בוכה (מסוף שלב הידיים בהלבשה). אם אני מציאה לו לינוק - התססתי אותו יותר. הוא מוכן להרגע רק על הידיים ואז כאחרי כמה דקות, כשהוא מנומנם, הוא יונק בזמן שאני הולכת (אוי ואבוי אם אתיישב...). חשבתי שאולי הוא כבר עייף מידי אחרי האמבטיה, חשבתי שהבכי אולי פורקן ליום שעבר (בהייה בחלון ובגשם וצפייה באמא מסדרת את הבית) , חששתי לדלקת אוזניים, כל תרחיש אפשרי... אולי יש לך רעיון? אתמול בערב אחרי האמבטיה ויתרתי על העיסוי, הלבשתי אותו רק בשכבה אחת, מנוחה קלה שבה הוא שיחק, ואז הלבשתי שכבה שניה וכשרציתי להניק אותו הבכי שוב הגיע ואיתו ההרדמה המוזרה על הציצי תוך כדי הליכה...
המון תודה על ההתיחסות.

שני רעיונות, והייתי מנסה קודם את הראשון לכמה ימים:

אולי חם לו? בשני המקרים שתיארת נשמע שהבכי הוא סביב עניין ההתלבשות - השכבה השנייה, אולי הוא זקוק לפחות שכבות?

(האם הוא מזיע לפעמים?)

אולי אפשר לנסות משהו בריטואל: אמבטיה יותר מוקדם, אולי הוא עבר כבר את שעת השינה וכדאי להתחיל אותה קודם, אולי בלי עיסוי בערב, אולי לשנות משהו בסדר של הדברים... לא יודעת, זורקת דברים לאוויר.

בכל אופן, ההימור שלי הוא על אפשרות 1. ספרי לי איך מה דעתך ואיך הולך.

חשבתי שהבכי אולי פורקן ליום שעבר
בגדול אני מאלה שמאמינים שבכי של תינוקות אינו בא לפרוק משהו אלא מעיד על מצוקה אמיתית וקיימת. כזו שצריך לפתור. בדיוק כפי שאת מנסה כעת.

הצאצא רגיל לאמבטיה ואז עיסוי ואז הלבשה.
ובנוסף למה שהצעתי:
אולי כדאי לימים הקרובים ךהעביר את העיסוי לזמן שלפני האמבטיה?

אגב, האם הוא נהנה מהאמבטיה?

היי.
אכן הילדון נהנה מהאמבטיה. לא נראה לי שחם לו כי די קר פה (בית קרקע ישן מאוד). אני אנסה לשנות כל מיני דברים כמו שהצעת.
רוב תודות
עידכונים בהמשך

הי.
אכן אימצתי בחום את עצותייך המועילות עד מאוד.
כבר כמה ימים אני מושכת אותו לוותר על השנת ערב שלו (20 דק' בערך בשש בערב). במקום זה אנחנו עושים את העיסוי אחר כך אמבטיה. הבכי אחרי האמבטיה פסק כשגיליתי שאכן אחרי האמבטיה חם לו מידי לשתי שכבות (אפילו שלי קר...). אני מלבישה אותו בחולצה רופפת (מוותרת על סאגת השרוולים) ומכנסיים. אח"כ מניקה אותו. אחרי הצד הראשון שהוא מנומנם אני משלימה את ההלבשה ואז צד שני ו... זהו. הוא ישן.

כמו כן בדר"כ היה ישן עם שתי שמיכות. דיללתי לו לשמיכה אחת...
שוב המון תודות
שמחתי לקבל את עזרתך

הוא ישן.
נפלא!
כמה טוב לשמוע.

תמשיכו ליהנות!

אני בד"כ לא קוראת ב ynet אבל היום בדרך לבאופן נתפסו עיני על ושמישהו ינסה להשתיק אותה

אולי מישהי רוצה להגיב שם? עורר בי רגשות חלוקים...

באתי לכתוב כאן, ומצאתי נשכחות מהעבר...

_''צפונית'' (09.10.2005 12:03):
הגור שלי בן 3 חודשים, הוא ילד די רגיש.
מאז הלידה (כשייצא בבכי לאוויר העולם), שהיתה ללא ספק ללא טראומה לשנינו (קלה, מהירה, ובבית וישר אח"כ-ומאז הוא ישן צמוד לציצי במיטה איתנו).
הוא בוכה/מיילל על כמעט כל דבר (מביע את עצמו) אך לא בכה אף פעם ללא סיבה (גזים, עייף, רוצה לינוק, גרעפס, פיפי,קקי וכו'), לפעמים הוא מיבב מתוך שינה ולפעמים גם מחייך וצוחק.
אך אתמול בליילה קרה דבר מפחיד.
הוא ישן בשלווה צמוד אלי לציצי ופתאום התעורר בבכי שתוך שניות הפך לצווחות איימה (כמו שמעולם לא צרח)!!! - בלילה הוא אף פעם לא התעורר ישר בבכי-בכה רק אם לא הצליח למצוא הפיטמה-וגם אז רק יילל -לא צרח ככה!
ניסיתי לדחוף לו הפיטמה לפה - לא רוצה
ניסיתי גרעפס - אין
ניסיתי פיפי בקערה (לפני מס' ימים התחלנו בלי חיתולים גם בלילה ואם לא לוקחים אותו לפיפי הוא קצת מקטר לפני/אחרי שבורח לו)- לא היה לו והוא היה יבש.
אפילו מוצץ ניסיתי - כלום...
צווחות איימה מפחידות, מבט מזוגג בעיניים- והכי מפחיד-גוף קשיח.
הסתובבתי איתו בבית, מערסלת ומנענעת אותו, מנסה שיקשיב לי להסיח דעתו מהבכי אומרת לו שאני איתו שומרת עליו, ללטף אותו-כלום לא עוזר!
אחרי נ-צ-ח (איזה 10 דקות של צווחות אימה) לקחתי אותו לכיור וטפטפתי לו מים פושרים על הרגל ואח"כ גם על הלחי (לנסות להוציא אותו מהבועה של הצרחות האפטיות האלו), פתאום יצא לו פיפי ותוך כמה שניות הבכי נחלש לאט לאט.
למישהו קרה פעם דבר כזה? למישהו פתרון?
זה ממש הפחיד אותי (בדר"כ אם הוא בוכה זה לא ככה, והוא גם תמיד משתולל -כאילו הוא מנסה לרקוע ברגל ולאמר "אני רוצה את זה!" וכאן גופו היה קשיח והוא ממש היה בבועה של צווחות). אולי זה בגלל הפיפי? אולי חלום? לא יודעת!_

כתבתי את זה לפני שנתיים וחצי, מאז זה קרה עוד מס' פעמים,
עכשיו הגור כבר גדול, עוד מעט בן 3.
כבר יודע לדבר היטב ולהסביר תחושות וכו',
ועדין, בעיקר בחצי השנה האחרונה, בוכה ללא יכולת להסביר את עצמו.
נכנס לתיסכול מהר מאוד, לעיתים משום דבר
(למשל: שואל אותי שאלה פשוטה ויומיומית וחוזר עליה שוב ושוב ושוב, כאילו שלא שומע את תשובתי, עד שבוכה, ואז נכנס להסטריה ולא יכול/רוצה לדבר).
בזמן האחרון זה קורה יותר ויותר.
השבוע הוא קם משינה ובמשך יותר מחצי שעה! היה בהסטריה גמורה, גוף קשיח,
לאחר שכל מה שניסיתי לא עבד, לקחתי אותו למקלחת, אז ההסטריה הפכה לבכי.
אח"כ שאלתי אותו מה קרה, והוא עדין בכה ולא ענה.
שאלתי אותו אם הוא רוצה להגיד לי? - אין תשובה, שאלתי אם הוא יכול לדבר? הוא מהנהן שלא (הכל תוך כדי חיבוק).
לאט לאט נרגע.
ביום אחר, התעורר בהסטריה שנמשכה נצח, מאוחר יותר שאלתי למה בכה והוא ענה לי ש"היה בטלויזיה אנשים שירקו" ('ירו' בשפתו, הסבר ב חוכמות של ילדים ), ובכלל לא ראינו טלויזיה אז, טלויזיה הוא רואה בעיקר אצל הורי, וגם שם אנחנו מסננים לו תכנים.
הלילה ממש דאגתי לו, התעורר בהסטריה מתח את רגליו וקיפל אצבעות הרגלים, היה נראה כאילו ממש סבל.
ממש קשה לי עם זה.
כשהיה תינוק זה היה מובן, הוא לא יכול לדבר ולכן בוכה, אולי יש לו גאזים/שיניים/רעב וכו'...
כיום יודע לדבר וכאילו כלום לא השתנה.
אני מנסה למצוא סיבות: אולי משהו נפשי מציק לו? (נולדה לו אחות לפני 3 חודשים, אך התנהג כך גם לפני כן...)
אולי משהו פיזי?
אולי זה משהו עמוק יותר שקשור מאחורי סיפור הלידה שלו? מגלגול קודם?
אולי זה סתם אופי ואין מה לעשות? (בכל מקרה מדובר על בחור רגיש, גם כלפי אחרים).
מישהו מכיר את התופעה?

זה נשמע כמו סיוט - חלום רע...

התינוק שלי לפעצים צווח צווחה מחרישת אוזנייםללא כל סימן מצוקה כלשהו, זה נראה כמו שעמום ורצון לזוז למקום אחר.
אני מודאגת כי זה קורה לעיתים יותר ויותר תכופות והצווחות הולכות ומתחזקות.
מה זה אומר?

גם שלי עושה את זה! רק שזה לא צרחה אחת אלא הרבה, ואם לא נענים זה מתחזק והופך לבכי, ככה שזה נראה לי סימן למצוקה כלשהיא. מעבר לזה גם אני לא יודעת (לצערי).

תודה על התשובה. יש החרפה, הראה לי שהוא בודק גבולות ומראה שהוא הבוס, צווח בדציבלים גבוהים מאוד,
מה יהיה כשנצא למסעדה או אירוע אחר? אני ממש מודאגת, יש עוד הורים עם ילדים צווחים פה? מה עושים?

הגוזל שלנו בן 3 שבועות (הנקה מלאה) ובימים האחרונים יש לו התקפות בכי היסטרי שנמשכים זמן רב. אני מרגישה שיש לו כאבי בטן/גזים ואנחנו מנסים כל מיני דברים לעזור לו: אני שותה חליטת שומר/פטרוזיליה/נענע, עיסויים בבטן או רפלקסולוגיה, בקבוק חם - קצת מקלים עליו. בזמן בכי היסטרי שטפתי לו את הפנים כמו שהומלץ כאן ולא עזר. קנינו טאמי טאב וניסינו מס' פעמים להכניס אותו אבל ממש לא נראה שהוא אוהב את זה ואחרי 10 דקות - עדין צורח בתוך המים החמימים. הלב שלי נשבר. הדבר היחיד שמרגיע אותו בכל מצב לא משנה מה - ציצי. כמו תרופת פלא. מדי פעם הוא עוזב את הפיטמה כדי להוציא בכי קטן וחוזר לענייניו - רוב הפעמים (חוץ מהפעמים שהוא רעב) - הוא פשוט נרגע למצוץ את הפיטמה (מוצץ הוא לא אוהב). אני שמחה שיש משהו שנותן לו נחמה אבל האם יש למישהי הארות לגבי העניין הזה? האם אפשר לדעת מה מפריע לו? האם יש דברים אחרים שאפשר לנסות? כמו כן, עד לפני כמה ימים הוא היה יונק וישן 3 שעות, יונק וישן 3 שעות (פחות או יותר) ובלילה הוא ישן איתנו ,מדי פעם מתעורר בתלונות, מקבל מיד שד לפה וככה אנחנו נרדמים. הוא ישן כך לפעמים 6-7 שעות עד הבוקר- מדהים! ועכשיו נראה שהוא לא ישן ביום בכלל, נראה עייף ולפעמים ממש מסטול מעייפות ואז הוא "מתחרע" על הפיטמה - מושך אותה עושה קולות מזיז את הראש מצד לצד- כאילו הוא כבר לא יודע מה לעשות עם עצמו מרוב עייפות.
אפילו לא הסתכלתי על מה שכתבתי, מקווה שזה ברור מספיק. אשמח לשמוע מה חושבים כאן

גלית,
לתינוק יש 4 דברים עיקריים שהוא אומר.
בכי עם נון- אני רעב
בכי של אהה- שכשמבוגר עושה את ההרגגה הזו- יוצא לו פיהוק- אני עייף. שזה אומר צריך לקבל את אשר מרדים אותו.
אאה- שכשמבוגר מבטא את ההגייה הזו- הוא סוג של רוצה להקיא.-אני צריך לפלוט, תעשו לי גרעפס, בבקשה ועכשיו
עוד אאהה- שזה קקי. מאוד דומה לקודם, קשה קצת להבחין, אבל שונה מ- אני עייף ומ אני רעב.
תינוק יותר גדול משתמש בהגייה של מממ- בשביל אוכל.
צריך להיות קשובים טוב טוב, כדי להבחין...
הקשבה נעימה. baby talk אפשר למצא פרטים נוספים בחיפוש באינטרנט...

תודה רבה

ל"כל הריון הוא התחלה"
ניסיתי למצוא באינטרנט את הכתבה השלימה מתוך "אופרה" על baby talk ואני לא מוצאת - יש לך מושג היכן אפשר למצוא את המדריך השלם-כולל דוגמאות של בכי כמו בקטע הקצר שמצאתי ביו-טיוב??

אני כבר מזהה בוודאות בכי של רעב, קולות של בקשה לגרפס אבל בכי היסטרי צרוד??

בכי הסטרי וצרוד, בדרך כלל מגיע אחרי שלא הקשבת בזמן והכל מתערבב.
גם אני לא מצאתי את הכתבה של אופרה, אבל מצאתי קישורים אחרים.
ואז הוא "מתחרע" על הפיטמה - מושך אותה עושה קולות מזיז את הראש מצד לצד-
לפי ההבנה שלי, משהו שחוזר- בדרך כלל רוצה לעשות קקי. במצב כזה עדיף לא לינוק, כי זה סתם. להשכיב על הירכיים שלך, ולטפוח קלות על הטוסיק. פלוצי יגיע כמעט בוודאות, אחריו אולי גם קקי.

המדריך השלם-
נדמה לי שהמדריך השלם, זה משהו שהיא מוכרת בDVD באמת כדאי לברר.

שפת סימנים לתינוקות

ישנם רופאי ילדים המצדדים בשיטה הזו - להניח לתינוק לבכות בתקווה שבסופו של דבר יירגע. מחקר שנערך בניו זילנד ופורסם בכתב העת Early Human Development, ניסה לבדוק את יעילות שיטה זו. החוקרים מדדו במשך חמישה ימים את כמויות הקורטיזול (הורמון המופרש בשעת לחץ) ברוק מתינוקות בני חמישה עד עשרה חודשים, שנדרשו להירדם בעצמם. דגימות רוק נלקחו גם מהאמהות שלקחו חלק בניסוי, ששהו בחדרים סמוכים ושמעו את ילדיהן בוכים, אך לא יכלו לעשות דבר.

ביום הראשון לתוכנית בכו רוב התינוקות 20 דקות לפחות, ובמקביל נרשמה עלייה ברמות הקורטיזול אצל התינוקות והאמהות כאחד. ביום השלישי כבר הפסיקו התינוקות לבכות, ואולם רמת הקורטיזול שברוק שלהם נותרה גבוהה - הוכחה להיותם לחוצים, ובו-זמנית גם לכך שנכנעו, ושאין בכוונתם להמשיך במחאות. האמהות לעומת זאת נרגעו כשהבכי פסק, ולא ייצרו עוד קורטיזול.

לפיכך, מדגישים החוקרים כי הפסקת הבכי אין פירושה רגיעה. "התינוקות פשוט אינם יודעים כיצד לטפל בחרדת הנטישה שלהם", קבעו כותבי המחקר.

מתוך