תמיכה לאחר אובדן הריון

[סחוטה*]

שאלה כללית:
פתאום חשבתי שיש פה המון דברים שאולי לא קשורים בכלל לנושא הדף (אובדן הריון), או קשורים אליו רק בעקיפין. הדיון התגלגל והתפתח במשך החודשים האחרונים, וקשה לי כבר לדעת מה רלוונטי ועד כמה.
האם לדעתכן צריך להעביר חלק מהדיון למקום אחר? כמו דף בית, או דף כלשהו שמתאים יותר? או שנראה לכן שלא חרגנו יותר מדי מגבולות הדף? בעיקר, האם זה יכול לעזור למי שנכנסה לפה לחפש, ובכן, תמיכה לאחר אובדן הריון?
כי מצד אחד התהליך הזה לא ייחודי לי, ומצד שני... אני לא יודעת איך הייתי אוכלת את זה אם הייתי נכנסת לפה עכשיו ״טרייה״ (גם אם סחוטה...)
אחר כך כמובן אמחק את ההודעה הזו ואת כל הדעות שיעקבו אותה ואעשה את השינויים הנדרשים (אם נדרשים) בדף.

[אלמונית*]

שקרים ניו-אייג'יים נתעבים.

[בשמת_א*]

תשאירי הכל כאן. לא צריך להעביר כלום. הכל מארג אחד.

לגבי קוסמים: אני החלפתי כמה רופאים סיניים עד שמצאתי אחד שיודע מה הוא רואה ויודע מה הוא עושה.
ואיך אני יודעת?
יש שינוי מיידי ומדיד בכמה מדדים פיזיים ברורים.
לא "ההילה שלך משתפרת מאוד" אבל בשטח אני רואה שהמצב פקקט.
מישהו שאומר לך "בחרת לחיות בשפל" 0-: זה מישהו שנתן לך רמז לסיים את ההתקשרות איתו ולעבור למישהו אחר.
כלל בסיסי: מטפל/ת שמכבד אותך כאדם, לא מאשים אותך במצבך הפיזי והנפשי, ולא מקשקש לך בקומקום.
במצבך, לא הייתי הולכת בתור בחירה ראשונה לדברים כמו קוראת בקלפים או בקפה או לתטא הילינג ואפילו לא לשיטת אייפק (שמשתמשת במבחן שריר לשאול שאלות). את מציגה בעיה מפושטת בכל הרמות. הייתי הולכת למומחה אמיתי ברפואה אמיתית.
מישהו שיכול לזהות מה נחלש אצלך לפי מדדים ברורים ואובייקטיביים וגם יודע לפרש אותם (רפואה, כל רפואה, היא בכל זאת סוג של אמנות. צריך ניסיון וותק ועוד כמה מרכיבים, לא כל מדקר הוא טוב, ולא כל אחד מתאים לך באופן אישי).
הבנתי שאת באיזור הצפון?
תגידי איזור גיאוגרפי ואבקש המלצות בשבילך.
אני באופן אישי לא מכירה מומחים בקליבר רציני בהומיאופתיה או ברפואה איורוודית או בכירופרקטיקה. מכירה מטפל פלדנקרייז מעולה בשם אמנון דווייב שמקבל גם בצפון לדעתי אבל אני לא מעודכנת לגביו כבר שנים. אישית אני סומכת יותר על הרפואה הסינית, שהיא רפואה מורכבת ועתיקה, שמתנהלת לפי מדדים פיזיים ברורים ולא ניו אייג' (אך מטפלת במקביל בכל הרמות, אין אצל הסינים הפרדה מלאכותית בין הפיזי לרגשי למנטאלי לנשמתי וכו'). רק שצריך מישהו או מישהו ממש מעולים שמבינים מה הם עושים וחוץ מהידע, הניסיון והותק שלהם ברפואה הם גם "בני אדם" מן המדרגה הראשונה.
פחות מזה?
רק יגרום לך נזק, ונזק חמור.
לא להתפשר, וכל מי שאת בודקת - לעבוד עם הלב והאינטואציה, החל מהשם ומספר הטלפון (להרגיש את הווייבז של הבנאדם) וכלה בתחושותייך בשיחה טלפונית מקדימה. יכול להיות מישהו נפלא אבל את תרגישי שזה לא זה, אז לסמוך על עצמך! זה ממש הכי חשוב.
ומי שאת בוחרת?
גם בפגישות הראשונות להמשיך לבדוק.
כל פעם לבדוק מחדש מה האינטואיציה אומרת לך. אם זה נכון לך. אם יש פה איכפתיות וכבוד וכוונות טובות וגם קבלות! אם את מרגישה יותר טוב אחרי כל טיפול במדד שניתן למדידה!

זהו בינתיים.

[סחוטה*]

בשמת, המון תודה. גם על התגובה וגם על הבוסט לאינטואציה - אם זה לא משתפר בעיניי כנראה שזה לא משתפר...
אני מתל-אביב, ואשמח להמלצות.
שוב תודה

[תמרוש_רוש]

אני לא חושבת ש"צריך" להעביר, אבל מזמינה אותך לדף לגדול להיות אהובה (ממילא רציתי, נכנסתי לפה כדי להזמין אותך עוד לפני שקראתי את הודעתך בעניין), אם את מרגישה שיהיה לך שם יותר מרחב לנושאים האלה.
וגם כדי שנוכל, קיבוצית, לתמוך יותר טוב זו בזו. כי אנחנו (הנשים שכתבתי עליהן ואליהן) כבר על הדרך הזאת.

ומסכימה עם בשמת על הלבחור בפינצטה עם מי את עובדת.

[יולי_קו]

סחוטה יקרה,
כאמא שלי היתה בדיכאון (מסיבות אחרות), בלי עזרה, ועם בעיות גופניות חמורות. היא התחילה ללמוד, ואז במשך כמה שנים היא למדה לעומק כמה תחומים שיעניינו אותה, בזה אחר זה (חלק מהם קשור לטיפול אלטרנטיבי ומודעות, אבל לא רק). היא גם הלכה לכמה מטפלים שונים (כירופרקט, מטפלת בתנועה, מתקשר), והיא יצאה מזה. מצבה הגופני השתפר פלאים (ואפילו נמנע ניתוח) וגם מצב הרוח שלה, והתפקוד הכללי. גם אורח החיים שלה השתנה, והתעסוקה שלה.
הייתי שם וראיתי את התהליך.
אני מספרת את זה כדי להזכיר לך שיש תקווה.

[כחול_וירוק*]

קטע שכתבת את זה יוליקו, כי רציתי לכתוב משהו באותה רוח. לא מזמן חיפשתי מתנה והיו בדוכן את כל המגנטים המעצבנים האלה עם הפתגמים והקלישאות. ובכל זאת, חיכיתי לתורי לשלם ומרוב שעמום קראתי אותם. ואחד מהם פשוט העיף לי את המוח. את בטוח מכירה את המשפט הזה "מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך", כמה שחוק ובנאלי. אבל פתאום קלטתי כמה הוא מהפכני ועמוק וכמה רעננות וחיים יש בו. אולי לא חייבים לטפל בכל אחד ואחד מהשדים והמפלצות מהעבר, לטפל בסבלנות בכל פצע ופצע, כמה קשה לגרש את החושך... אפשר פשוט לפתוח חלון ולהכניס אור ואהבה ושמחת חיים.

[כחול_וירוק*]

כלומר, לא בקטע רוחניקי של "אור ואהבה" אלא כמו שאמא של יוליקו התחילה ללמוד תחום שמרתק אותה. בעצם, כבר ניסחת את זה מעולה בעצמך "מה שהלב רוצה".

[סחוטה*]

יקרות, הבעיה היא שאני לא יודעת איך.
הבעיה היא שאני לא מוצאת את החלון הזה לפתוח, את מעט האוויר לנשימה שמביא תקווה.
מכאן הקוסם.
כי כל בוקר אני פותחת עיניים בקושי, ואומרת: אוף. ברגע שאני אקום אני אזכר שאני לא רואה טוב, וארגיש את הכאבים שלי בצד, ואת המיחושים האחרים, ואת חוסר האונים, ואת ה״אולי-זה-מסוכן-להזניח-את-גורמת-נזק״. והכל יזדחל אליי עם חוסר האונים, עם החולשה הפיזית הזו שמציקה בהכל וכל הזמן (ראייה זה דבר חשוב), עם הכאבים, עם הייאוש והאובדן והבירוקרטיה והרישום לגנים ולבית הספר וההחלטות וחוסר היכולת לעבוד (עיניים, שוב) והשממה הזו של היום שמשתרעת מולי.
למען הסר ספק, שגם אצלי לא הוסר, דוקטור תאב בצע אמר שהעיניים שלי בריאות לחלוטין. ושפשוט יש לי ירידה בראייה ובבקשה לקבוע תור לניתוח תיקון. וכשהתעקשתי שלא (ודיברתי על איכות ראייה ולא רק קוצר ראייה), הוא הואיל בטובו להעלות את האפשרות לעשות בדיקה אורטופטית.
יש! עוד בדיקות! לא רבתי עם קופת חולים מאז שהם לא הסכימו לתת לי החזר על הביקור במיון שהלכתי אליו בתחילת ההפלה.
עוד (!) ציטוט מסימפסונס שהוא אלמותי בעיניי ואני נזכרת בו בלי סוף. כלומר, כל בוקר.
באחת הפעמים שהומר נזרק מהבית וישן בגינה בחוץ, הוא מתעורר בבוקר ואומר: ״מממ. העשר שניות הראשונות לפני שאני פותח את העיניים ונזכר למה אני ישן על הדשא״.
כל בוקר.

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני ממש מצטערת על חוסר הרגישות שלי. באמת הכי חשוב קודם כל לטפל בגוף הכואב, בטח...

[סחוטה*]

על איזה חוסר רגישות את מדברת? את הכי רגישה בעולם, ואוי ואבוי לי אם השתמע מדבריי אחרת

[יולי_קו]

יקירה,
האם נדמה לך שהסיפור על אמא שלי רומז שאת יכולה ולא רוצה להבריא? זה ממש לא זה!!!
אני מספרת לך שהיא היתה בבור עמוק, ולאט, בתהליך של שנים, הצליחה לרפא פצעי ילדות ונערות עמוקים.
אני מאמינה שגם את תמצאי את הדרך, בקצב שלך, ובדרך שלך.

[סחוטה*]

במיטב מסורת הביטוי הרומני הידוע ״אם שניים אומרים לך שאתה שיכור, לך תשכב״ אני ממש מרגישה צורך להבהיר שלא חשבתי שמי מכן רומזת משהו שלילי, או נוזפת בי, או נוהגת בחוסר רגישות מסוג כלשהו.
זה מאוד מעודד לשמוע שאנשים יוצאים מהשפל (שהם בחרו לחיות בו, אהמ, NOT). באמת.
אבל אני במצב כל כך מעוך, שאני לא מוצאת את המשהו הקטן הזה שיעיד על יכולת ההשתפרות. זה הדבר היחיד שאליו כיוונתי ביחס לדברים.

[יולי_קו]

התחלתי לקרוא את הדף הזה מהתחלה (אולי זה יתאים גם לך?), ונתקלתי במה שכתבה נאוה פרנס
נאוה פרנס (26.11.2001 00:18)
היא כתבה עוד משהו יפה ב29 לאותו חודש. לא המשכתי לקרוא עוד אחר כך. ממליצה לך לקרוא.
שיהיה לך יום טוב!

[סחוטה*]

קודם כל תודה, יולי קו. מעריכה מאוד.
אבל קראתי את הדף הזה מתחילתו כמה פעמים לפני שהתחלתי לכתוב בו, וחזרתי ורפרפתי וקראתי ואפילו השבוע, שהיה מגעיל במיוחד (אולי יפסלו לי את התואר! בגלל טעויות מנהליות! איזה כיף!).
ודווקא הדברים הספציפיים שהפנית אליהם פחות דיברו אליי, גם בהתחלה וגם עכשיו. היה בהם משהו שהרגיש לי מאוד, ובכן, בהיעדר מילה אחרת, פרקטי.
פרקטיות במחשבה יותר מאשר בפעולות עצמן.
אני מאוד מכבדת כל דרך התמודדות של כל אישה שעברה את החוויה המזוויעה הזאת: לא רק היא אלא גם את מדברת מניסיון, וגם בשמת. וכל אחת מוצאת לה את אופן ההתבוננות וההתמודדות (כולל זו שציינתי שגילתה בטיפול מסוים שהטראומה אצורה לה בגוף למרות שהיא לא תפסה אותה בכלל כעניין גדול).
יכול להיות שכמו בדברים של כחול וירוק מלפני כמה ימים, וכמו, להבדיל, בסיפור של אמא שלך, דברים פשוט קורים. כלומר: תקופה ממושכת של ״ראש בקיר״ ואז איזו תנודה קטנה לחיוב שמתחילה להניע מערך שלם.
כרגע זה נראה לי כמו קסם.
ממש.

לפני שנים מישהי סיפרה לי סיפור חצי-מצחיק על איך אחותה נרדמה עם עדשות המגע שלה, ובבוקר קמה וצעקה: ״זה נס! תודה אלוהים! חזרה לי הראייה!״ עד שהיא הבינה מה קרה והתעצבה מאוד. בשבילי זה כמובן היה מצחיק-מריר, לא רק כי זה חלום משותף לכל לקויי הראייה באשר הם, אבל גם מפני שמאוד חמלתי עליה. הרגשתי פיזית בבטן את האכזבה שלה. את הנכונות שלה לנס. כי על אף הרציונליות, אולי בכל זאת דווקא לה זה כן יקרה...

כשהלכתי למיון בפעם הראשונה, היה שם רופא מאוד מאוד נחמד ומאוד אנושי. כל-כך אנושי שהוא שלח אותי הביתה לא עם אבחון של הפלה נדחית, אלא עם מכתב שחרור אמביוולנטי לחלוטין ותקווה לנס. עד כדי כך שהוא אמר לי שעל אף שהוא היה רוצה לראות יותר משק הריון בשלב זה, הוא מכיר מקרים כאלה - כולל של אחותו - שהם היום ״ילדה מקסימה בת חמש״.
אל תמהרו להצדיק אותו. אני מבינה. והוא באמת היה מקסים ורגיש, ובאמת היו מקרים מעולם, ובאמת-באמת-באמת...
אבל, כמה שאני כועסת עליו.
עליו אני הכי כועסת מכולם, כולל הרופאה-ילדה האנטיפטית שרבה איתי שבוע אחר כך והכאיבה לי כמו שאף בדיקה לא הכאיבה לי בחיים.
למה?
כי חזרתי הביתה וחיכיתי לנס.
וקמתי למחרת בבוקר עם תחבושת נקייה, והלב שלי פרפר מהתרגשות: אולי בכל זאת..?
ועברתי שבוע נורא של המתנה וציפייה ואכזבה ובדידות איומה, לא מאובחנת, מתייסרת מכאבים, ומבינה בנקוף הימים שדי להשלות את עצמי. זה נגמר.
שבוע שנמשך נצח.
וכל המהות של החיים שלי התפוצצה לי בפנים. כי, כמו שכבר אמרתי פה (ובשמת הסכימה, כבוד), את מפילה כמו שאת חיה.

אז אני כרגע במקום בו אני מחזיקה את עצמי בכוח לא להתפרק. כל יום יש עומס נוסף - בירוקרטי, פיזי, נפשי או כולם ביחד - שנכנס לשק שעל הכתפיים שלי. אני תמיד הולכת קצת כפופה, אבל בחודשים האחרונים (מאז ההפלה, ובמקביל לכך שהפסקתי לעשות יוגה) אני ממש מרגישה איך הכתפיים שלי ״שוקעות קדימה״ כל הזמן. פיתחתי מין מודעות לזה. ואני מנסה ״לפתוח״ אותן חזרה. ובלילה אני ממש מרגישה איך הן עולות ממש גבוה לסוכך עליי, לקפל אותי בתוך עצמי. ליצור לי איזו קונכיה כזו, שכבת הגנה.
ואני יודעת שמשברים בירוקרטיים דינם להיפתר, רישומים דינם להרשם, זמנים דינם להתקדם וכיוצא בזה. אבל ההחזקה הזו של עצמי היא מלאכת מחשבת מורכבת ומסובכת. אצבע אחת לא במקום והכל קורס.

והסיפור הארוך-ארוך הזה, למה?
כדי להסביר את הצימאון לנקודת האור הקטנצ׳יקית הזו שתעיד על שינוי. לא בסגנון ״יש לך שני ילדים מקסימים ויציבות כלכלית יחסית ולאחרים לא״. על כך אומר: תרמתי במשרד. משהו ניסי קטן, בטווח הרחב-רחב שבין הקליק שמרי פופינס עושה באצבעות כדי לסדר הכל, השבת מאור עיניי עיוורים ועד, נו, לא יודעת מה. משהו קטן שנכנס דרך החלון ומרחיב את הלב רק קצת. קצת זה המון.

[יולי_קו]

האם את מרגישה שברירונצ׳יק מזה

משהו קטן שנכנס דרך החלון ומרחיב את הלב רק קצת.

כשאת נכנסת לפה ורואה שכתבנו לך?

גם אני מרגישה ש

קצת זה המון.

האם זה מצליח לגרום לך משהו? רצון (אמיתי, ממש רוצה) להגיב? להסכים/להתנגד/ לדייק/ לתקן...?
הכרת תודה/התרגשות/ תחושת התחברות במרחב שבדיוק מתאים לך (חיבור של איכפתיות, יחד עם כיסוי של אנונימיות)?

??

אני מהססת אם להציע לך, אני אציע בכל זאת.
אם את מרגישה שזה יכול להתאים לך:
אמא שלי עוסקת בליווי תהליכי צמיחה ומודעות, דרך רפלקסולוגיה, פרחי באך, שמנים אתרים ועוד. היא עוזרת גם דרך כתיבה, כך שאת יכולה להעזר בה בכתיבה ממייל אנונימי, וכך להשאר אנונימית אם את חפצה בזה.
היא מאוד מאוד דיסקרטית ומקצועית, ובעלת ניסיון של שנים, ואין ספק שהמידע לא יזלוג (גם לא אלי). היא גם מאוד לא כובלת, ולא תעודד אותך ׳לנסות עשר-עשרים פגישות ואז נראה׳.
אני ממליצה להיפגש איתה אישית אם זה כן מתאים לך (אני חיה ביבשת אחרת, ולא ייצא לי להתקל בך שם ׳׳במקרה׳׳). היא נמצאת בישוב ליד צפון נתניה.
אם תרצי נבדוק איך לקשר ביניכן.

אני מאחלת לך יום טוב, עם לפחות צעד אחד קדימה.
חיבוק גדול, לוחמת אמיצה שכמותך. את תנצחי את הדרקון הזה.

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הרבה פעמים רואים קסמים רק בדיעבד, ממבט-על. למשל, אני רואה בדיעבד שפרידות שעברתי, עבודות שפוטרתי מהן, קשרים שנותקו, היו פשוט נס. בזמנו התאבלתי, התקוממתי, התייסרתי, אבל היום אני יודעת שהם אפשרו לדברים טובים הרבה יותר לקרות. את לא יכולה להסתכל על חייך "לאחור" ולמצוא כמה קסמים כאלה? סבתי האהובה תמיד אמרה (באידיש) שאלוהים לא נותן לנו מה שאנחנו רוצים, אלא מה שאנחנו צריכים. המשפט הזה עלול להישמע נוראי לפעמים, למשל לאדם כמוך, שעובר עכשיו באמת תקופה קשה-קשה. אבל אני מאמינה באמת, מעומק לבי, בעצמות, שיום אחד תגלי שגם בתקופה הזאת קיבלת מתנות. לא אלה שייחלת להן, אבל מתנות אחרות. (למשל, סתם זורקת לאוויר - את סוף סוף מתעקשת לטפל בעצמך ולמצוא את הטיפול המתאים, הראוי. את כותבת כאן ומכירה אנשים חדשים ומקבלת כל כך הרבה אהבה...) ואולי בסופו של דבר תקבלי גם את המתנה ההיא, שייחלת לה מלכתחילה, ואז בכלל הרווחת... (מצטערת, אני לא רוצה להפריח הבטחות כמו הרופא ההוא. אבל זה אפשרי).
ועוד קסם. ליד העבודה שלי יש עץ שבכל שנה פשוט נראה מת לכמה חודשים. שום עלה, שום סימן חיים, כלום. ואז באביב, קסים-קסם! ניצנים ועלים וכולו יפה כל כך. אני מאמינה שתמיד משהו קורה מתחת לפני השטח, גם כשנראה שהכול תקוע ומת. משהו מתחת חי, ויום אחד יוציא ניצנים יפהפיים.

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי אם לא היית מגיעה לכזה משבר, היית ממשיכה "לסחוב את זה".
אני לא יודעת מה מטרת המשבר הזה, רק אלוהים יודע, אבל אולי-אולי-אולי מטרתו להבהיר לך - באופן שכבר אי אפשר להתעלם ממנו - שככה את כבר לא יכולה להמשיך. שמשהו חייב להשתנות בחיים שלך. שמגיע לך יותר טוב מזה.

[תמרוש_רוש]

@}
<ללא מילים>

[בשמת_א*]

תכתבי בגוגל: "20 המשפיעים ברפואה סינית בישראל".
אני ממליצה על טל בלו (הוא ברשימה), הרבה מהאחרים אני לא מכירה, וחלק מהאחרים אני מכירה ומעדיפה לא להמליץ. הטלפון שלו נמצא ברשת.
כמו כן, אמרת "הולכת כפופה". הייתי הולכת גם לאוסטיאופת. יש קליניקה של שלושה אוסטיאופתים מצויינים, ז'וזה קרסנטי, שמעון גדג', ולא זוכרת מי השלישי, ברחוב ויצמן 105 בתל אביב. שמעתי המלצות מצויינות. שוב, מציעה לדבר איתם ולראות אם מתאים לך.

[סחוטה*]

תודה. לא בדקתי את הרשימה, ואם יש עוד המלצות הן יתקבלו בברכה.
הייתי אצל שמעון גדג׳ לפני שנה בערך (דלקת בשכמה), ואני בהחלט יכולה לומר שהוא איש מקסים, נעים ומקצועי. לגבי הטיפול האוסטיאופתי בשבילי - לא גיבשתי דעה. מצד אחד היו דברים טובים, הדלקת השתפרה, מצד שני לפעמים הרגשתי ממש מוזר במהלך ואחרי הטיפול.
מה שכן שמעון הוא לגמרי לא הטיפוס ש״מכריח״ לבוא אליו שוב ושוב, ואני באופן אישי ממליצה עליו כאוסטיאופת כששואלים אותי (הוא אמנם היחיד שאני מכירה, כך שאין לי מקור להשוואה, אבל עדיין).

[סחוטה*]

אז חשבתי קצת על נושא הטיפולים למיניהם.
והגעתי למסקנה אחת ובלתי נמנעת: שהדבר הכי חשוב לי כרגע הוא שהאנשים שמטפלים בי יהיו נעימים כלפיי. שאהיה מסוגלת להאמין בכנות בכך שהם רוצים לעזור לי. מדייקת: לטפל בי.
אני צריכה שיטפלו בי, ושיטפלו בי בחום ובעדינות.
ברור שזה לא אומר שהם יכולים להיות סנדלרים שרלטנים וגרועים. אבל נדמה לי שסוג המטפלים המסויים שאני מכוונת אליו לא יכול להיות באמת כזה.
אולי אני נאיבית, שכן, כפי שניסחה יפה תמרוש, אנו מוקפים קשקושי ניו-אייג׳ נתעבים.
אני עייפה. ואני רוצה שיעזרו לי. אני רוצה שיטפלו בי.
אבל אני כבר לא במקום שמבקש להסתער על הבעיות כמו שהייתי בשנים האחרונות. אין לי מוטיבציה ״להסתער״. ולהסביר את עצמי ואת ההיסטוריה שלי בלי סוף, ולתלות תקוות שהפעם נפלתי על הרופא הנכון. זה שיבין וזה שיפתור. נדמה לי שאני סותרת את עצמי, לגמרי...
כי אני מאוד מאוד רוצה שבשמת תמליץ לי על רופא סיני מעולה שהיא מאמינה בו. ואז כנראה שאני אקח את ההמלצה הזו, ואחכה לכוח הזה שיגיע. אולי הוא יגיע תוך שבוע, או תוך חודש, או תוך יום.
עד שאמצא את מה שמצא מרטין בובר באווירא דארץ ישראל: את הכוח להתחיל שוב.

[סחוטה*]

ושכחתי להגיד תודה על זה:
חיבוק גדול, לוחמת אמיצה שכמותך. את תנצחי את הדרקון הזה.
ועל זה:
אני מאמינה שתמיד משהו קורה מתחת לפני השטח, גם כשנראה שהכול תקוע ומת. משהו מתחת חי, ויום אחד יוציא ניצנים יפהפיים.
אז תודה

[יולי_קו]

רסיסים של אור כתבה בדף בשם אובדנה של אם . אולי יעניין אותך. גם היא איבדה עובר.
הדף עוסק במיכל עם רעלת הריון, שבנה, נתנאל, נולד בלידה קיסרית, מוקדם (שבוע 27), ונפטר בו ביום, ובתהליכים שעברה.
בדף משתפות נשים שונות (חלקן אחרי לידות שקטות והפלות) הגיגים ותמיכה במיכל.

[יולי_קו]

בוקר טוב סחוטה יקרה,

דיברתי איתה, והיא אומרת שתצרי קשר אם, איך, מתי וכמה שנוח לך, ושתמצאו את הדרך שמתאימה לכן (מייל, טלפון, פנים אל פנים), ואם צריך, תמציאו דרך חדשה.
אמרתי לה שנפגשנו באתר הזה, אבל לא הוספתי הרבה פרטים, חוץ מלהגיד שעברת הפלה, ושאת לא מצליחה לחזור לחיים שמחים למרות המאמצים הכבירים שלך. היא לא יודעת את שם הדף ולא תחפש לקרוא בו, אז כל מה שתרצי תצטרכי לשתף בעצמך, או לשלוח אותה לקרוא.
בקיצור- התהליך שלך והכדור בידייך.

שאלתי אותה, ואת יכולה להשאיר את הפרטים שלה פה.

אני ממליצה עליה: היא מטפלת מדהימה לפי נסיוני וידיעתי.

הנה פרטי ההתקשרות:

חנה גזית
בטלפון 054 ואז 3978409
gazit88 כרוכית gmail.com

שיהיה לך יום טוב!

[סחוטה*]

תודה יולי קו

[סחוטה*]

אני כותבת כאן עכשיו בעיקר כדי להזכיר לעצמי.
כי היום בזמן המקלחת - כן, שמתי לב שההארות מגיעות אליי במקלחת, אולי כי זה החלל היחידי שנותר בשימושי הפרטי - התחלתי לשיר:
כל מטוס שטס בשמיים,
כל כוכב מאיר בעיניים,
מזכיר לי אותך.
נחליאלי לפני הגשם,
צרצרים בשעות הערב,
תמיד יחכו לך.
והרגשתי, בתוך כל השיט העיוורוני הזה, עם התכניות שמשתבשות כל הזמן, והגופניות שמזייפת כל הזמן, והילד החולה, והמטלות שנערמות, והבירוקרטיה האוניברסיטאית, והחיפוש האינסופי אחר רופאים ו/או מטפלים - הרגשתי לרגע תקווה.
והרגשתי שהילד הבא יהיה בן, כמו שהרגשתי שבהריון שאיבדתי היתה בת.
והרגשתי שאני לרגע שרה לשניהם.
והגוף והנפש שלי התמלאו באהבה, ולשבריר שנייה היה לי ביטחון מלא שיכול להיות טוב. שיהיה טוב.
ואז זה חלף.
אבל רציתי לכתוב את זה כאן, שתהיה לי עדות לקיומם השברירי של רגעים כאלה.

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואוו, המסת את לבי. הלוואי שסוף סוף תתחיל בחייך תקופה חדשה, של פריחה ואושר. וכמה מרגש, איך מתחת לענני הטרדות של היומיום מפכה מעיין של חיים ואהבה, וגם הצצה חטופה בו משנה הכול. איזו מתנה נדירה.

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אגב, שמתי לב כבר לפני שנים שלעיתים קרובות השירים האלה שמזדמזמים בראש הם לגמרי לא מקריים. הרבה פעמים הם מבטאים תשובה מאוד עמוקה לשאלות שהטרידו אותי קודם לכן, ממש תשובה של הקול החכם מהמעמקים, כמו בחלום.

[יולי_קו]

אני עדה!

[סחוטה*]

אני כבר לא מכירה את עצמי.

לפני יומיים התכתבתי עם המורה שלי ליוגה. בעצם הפסקתי ללכת ליוגה מאז ההפלה, שלושה חודשים. בכל חודש היה נדמה לי שהנה אני חוזרת, אבל לא חזרתי. בכל חודש היה נראה לי שבחודש הבא כבר אתאושש, אבל לא התאוששתי.
פתאום הבנתי שההתאוששות המסוימת הזו לא תקרה.
אבל לפני חודש וחצי בערך המורה שלי בדקה מה קורה איתי (היא מקסימה), וכתבתי לה שאיבדתי הריון ואני בתהליכי התאוששות. ואז היא כתבה שגם לה זה קרה, וחלקה בכמה מילים סיפור שנשמע מזוויע וטראומטי הרבה יותר משלי (אבל מי סופר), ובשלב הרבה יותר מתקדם של הריון.
וכמה דברים זעזעו אותי במיוחד בסיפור שלה - וחלקם היו קשורים לעובדה שלנו, התלמידים שלה (לפחות לי), לא היה מושג מכלום. הכל המשיך פחות או יותר כרגיל, שיעורים לא בוטלו, לא זכור לי שהיא נראתה עצובה, לא זכור לי כלום. כמה שאנחנו מרוכזים בעצמנו. או לא..? הבנתי ממעט הדברים שכתבה שהיא לקחה החלטה מודעת ונחושה להמשיך הלאה כרגיל למרות שהיתה, לדבריה, בלי שמחת חיים משהו כמו חצי שנה לפחות. למרות שלאבד הריון, לדבריה, זה בלתי נסבל ממש. כי חברה שלה אמרה לה את המשפט הבא:
״אל תתני לזה להפוך להיות הסיפור שלך״.
והיא הלכה על זה, והחליטה, והמשיכה כרגיל, וניסתה שוב, והיא בהריון, פחות או יותר מקביל לזה שאני הייתי אמורה להיות בו. ואני מאושרת בשבילה וחשה בחילה עמוקה בשבילי.

כי אני - אני ההיפך. אני ממש מרגישה שאני נותנת לזה להפוך להיות הסיפור שלי.
שאני חייבת לתת לזה להפוך להיות הסיפור שלי.
וכשהיא בדקה שוב מה קורה איתי לפני יומיים (מקסימה, כאמור), כתבתי לה שאני לא מצליחה להתאושש. שאני מרגישה שזה פירק משהו בהוויה שלי, ואני לא יודעת איך לתקן. איך להרכיב אותה מחדש.
כאילו עד שלא אהיה שוב בהריון, לא אוכל לחבר מחדש את החלקים לכדי משהו הגיוני. ואני לא בהריון, גם אם לאיזה רגע אידיוטי במקלחת היה נדמה לי שאולי אני כן. והתלות הזו מפחידה ולא סבירה בעיניי. אסור שיהיה קשר בין הדברים. ואם לא אהיה בהריון שוב אף פעם? אשאר שבורה לעד?

ואני כל הזמן חושבת על משהו חכם שאמרה לי פה יולי קו מזמן, כשרק רציתי להמשיך הלאה וחשבתי שזה יהיה תהליך מהיר וריאלי. היא אמרה שחלק מהותי מלהמשיך הלאה נעוץ בלקבל את העובדה שאני לא אותה אחת שהייתי קודם.
כל כך נכון.
אני לא מי שהייתי.
אני זרה לעצמי פתאום בהמון מובנים. אני אחרת.
ואני עצובה באופנים עמוקים שלא הכרתי קודם, וזאת למרות שיש לי כמעט ארבעים שנות ניסיון כאדם עצוב.

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קודם כול

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וקצת דברים שעלו לי לראש -
בלידה הראשונה שלי, כשהרגשתי שהכאבים בלתי נסבלים ואמרו לי שיש לי פתיחה רק של שתי אצבעות, בכיתי לאחות - רגע, אמורה להיות פתיחה של עשר אצבעות? אני צריכה לעבור את הסבל הזה פי חמישה? זה בלתי אפשרי. והיא אמרה לי משפט שחוזר לי מאז בראש שוב ושוב "זה לא לינארי". ובאמת, אחרי זמן קצר מאוד כבר הייתה פתיחה של שבע והכול כבר רץ. אני רק אומרת לך - הסבל בחיים הוא לא לינארי. אם היית עצובה ארבעים שנה, אי אפשר להקיש מכך שתהיי עצובה עוד ארבעים שנה. החיים המשוגעים האלה, כמו נהר מלא פיתולים, אי אפשר לדעת לאן הם יזרקו אותך בעוד חמש דקות. תמיד יש הפתעות (גם טובות לפעמים...). בדיוק לפני כמה ימים קראתי משפט חכם שיוליקו כתבה באחד הדפים, אני לא זוכרת את המילים המדויקות, אבל זה היה בערך - בחיים הדבר הוודאי היחיד הוא השינוי.

וגם - יש לי, את יודעת, אמונה במשהו מאוד איזוטרי, בתורה עתיקה מהוואי. מה שהם אומרים (ואפשר למצוא וריאציות לכך באינסוף תורות ודתות) ואני מאמינה בכך באמת בכל לבי - החיים האלה חמורים מאוד ונדיבים מאוד, ואין בהם דבר שרירותי. ובסופו של דבר באמת (כמו שאומרים גם ביהדות) תגלי שהכול הוא לטובתך העליונה. עכשיו את באמצע הסרט, באמצע הסיפור, אי אפשר להעריך ולדעת כלום. לפעמים החיים חוסמים לך שביל אחד ועוד שביל אחד ועוד אחד, אבל אז מתגלה לפנייך שהחסימות האלה חשפו לפנייך שביל אחד ויחיד, התוו לך את השביל שלך, שהוא השביל הנכון והמושלם עבורך, מקווה שהבהרתי את עצמי. (אני אתן לך דוגמה - המון שנים הייתי מאוד מבולבלת בנוגע לבחירת מקצוע. התחלתי ללמוד שלושה תארים ראשונים ואת כולם עזבתי באמצע. מתוך ייאוש הלכתי ללמוד תואר ראשון נוסף ואחר כך המשכתי לשני, וזה היה המקצוע המושלם בשבילי. וזה היה ממש שווה את הכול).

ועוד משהו - בתקופות משמימות וקשות בחיי אני חולמת על מכשפות. מכשפות חכמות. באחד החלומות האלה אמרה לי מכשפה שטוב להיות "מיובשת" כי כך מוצאים מהר יותר את מה שמרפא. אחרי כמה שנים קראתי באתר הזה שמישהי כתבה את זה במילים אחרות, מוצלחות בהרבה - "כשתהיי צמאה באמת תמצאי את מה שירווה את צמאונך". אולי תקופת השפל הזאת תביא לך את מה שאת זקוקה לו באמת.

ואחרון לבינתיים - בהו'אופונופונו יש מין וריאציה למשפט "Let go and let God". מה שאני מנסה להגיד - יש דברים שאי-אפשר לשלוט בהם, והניסיון לשלוט בהם גורם לנו המון ייסורים. כל מה שקשור להיריונות ולהפלות הוא לא בשליטתנו. כמו עבודה בגן, אנחנו יכולים רק לדשן את האדמה, לתחח, לעקור עשבים שוטים, לזרוע, להשקות. ואז לעמוד בצד ולחכות. לתת לחיים (או לטבע, או לאלוהים, או לבריאה או ליקום או לכל כוח אחר שמאמינים בו) לפעול את הפעולה שלהם. מה שיקרה מעכשיו הוא לא בשליטתנו. אנחנו לא יכולים לגרום אפילו לעלה קטנטן אחד לצמוח... את לא אחראית למה שהיה בעבר (להפלה) וגם לא למה שיקרה בעתיד (כן או לא הריון), זה כואב ומנחם בעת ובעונה אחת. יש כוח חזק מאתנו, חכם מאתנו. וכדאי להניח לו לשאת אותנו. יש רק דבר אחד שאת יכולה לשלוט בו - לטפל באדמה, לטפל בעצמך, לאהוב את עצמך. כמו שאמרתי, לראות בזה את הפרויקט שלך - להתחזק, לטפל בילדה שהיית ושנותרת.

ועל זה יש לי סיפור קטן - לפני כמה שנים בספר מקסים של קלווינו, אוסף של אגדות עם איטלקיות, קראתי אגדה עתיקה על מלכה שמישהי קינאה בה, רצתה להתחתן עם בעלה (המלך) ולכן טפלה עליה איזו האשמה, המלך האמין לאותה אישה מרשעת, כרת את ידיה של אשתו וגירש אותה ליער, עם בנם התינוק. השניים התגוררו בבקתה ביער והמלכה המגורשת התקינה לעצמה ידיים משעווה. יום אחד טיילה עם התינוק שלה ליד הנחל והתינוק נפל למים. היא נחרדה ורכנה להרים אותו, והפלא ופלא - הידיים שלה צימחו מחדש כדי שתוכל להציל את התינוק... כשקראתי את זה הרגשתי שאני יודעת בדיוק על מה מדובר, כאילו חלמתי את זה. כשאת טובה לעצמך, מטפלת בחלק הרך והפצוע שבך באהבה אמיתית, צומחים בך (ואולי -
מתגלים בך) כוחות פלאיים. דווקא כשאת עדינה לעצמך את מגלה כמה חוזק יש בך.

[יולי_קו]

לדעתי את סומכת יותר מדי על הריון חדש.
אם ארבעים שנה היית עצובה, וההריון הקודם לא הפך אותך לשונה, למה בעצם הריון חדש יעשה את זה?
לדעתי את נתלית על קנה רצוץ בתקווה הזאת.

אושר לא נובע ממשהו חיצוני (כמו- מעמד חברתי, זוגיות, מספר ילדים, בריאות, מעמד כלכלי, פרסום...תוסיפי פה כל קריטריון כזה שעולה בדעתך, כולל העדה של החתן של הבן ואמא שלו לא מצליח לי בלי בדיחות...).
האושר הוא פנימי לחלוטין. הוא מתחיל כאן ועכשיו כשמסכימים לחוות אותו. הוא זמין בכל רגע. זו החלטה לשמוח מבפנים.
דוגמאות לכיוון השני יש המון, ובולטות בניגודיות שלהן למה שהיינו מצפים (העשירים/ מפורסמים/ נערצים/ אהובים/ עוסקים במה שנראה היעוד שלהם ומצליחים לפרוץ דרך ולחדש...- שמתאבדים).

ככה אני חווה את זה, ואני לא לבד בהבנה הזאת.

מה את מבקשת לעצמך באמת באמת?
איך את בוחרת לעבור את השניה זאת? את השעה הזאת? את היום הזה? את השבוע הזה? את ה... ?
הבנת אותי.
אני מאוד מתחברת למורה ליוגה המקסימה שלך.

אני חושבת שאם המון דברים שעשית עד כה לא מועילים, כדאי לנסות דבר חדש בשביל ללמוד לשמוח עם מה שיש כרגע. אם כימיה יכולה לעזור בשביל תנופה ראשונית, הייתי במקומך שוקלת להעזר בה. אולי לצאת לחופשה של חודש או חודשיים מהמשפחה למסע הליכה וגילוי עצמי אצל שמאנים באמריקה הדרומית או באסיה. עשי משהו מטורף חיובי למען עצמך, כדי שתוכלי לחזור ולחיות כל שניה של החיים שלך לעומק! כדי להיות את, בלי הבוץ של העצב. כדי למצות את האוצרות שיש לך כאן ועכשיו (פה אני מוסיפה מלא סימני קריאה. זו קריאה אליך לבחור באושר שלך!)

אני חושבת שאם נכים חסרי גפיים, עוורים/ חרשים, אנשים שאיבדו משפחה שלמה בשואה, אנשים עם מחלות גנטיות חמורות, ספורטאים מקצועיים/ מוזיקאים שאיבדו יד/רגל, מקימי אימפריות כלכליות שקרסו- אם אלה יכולים למצוא אושר ומשמעות בחיים שלהם- גם את יכולה.

אני מציעה לך לבחור באושר.

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מציעה לך לבחור באושר.

כתבת כל כך יפה, יוליקו!

[סחוטה*]

אז נראה לי שכנראה לא הסברתי את עצמי היטב ו/או שהובנתי לא נכון.
אולי הארבעים-שנות-ניסיון-כאדם-עצוב היא תפארת מליצה מיותרת, אבל הדבר היחיד שאליו התכוונתי היא שהעצבות של ״אחרי״ עמוקה בהרבה מזו שהכרתי ״לפני״. זה הכל.
לא שהריון חדש יפתור הכל ויעשה אותי שמחה. אני לא טיפשה ולא נאיבית. ולא נכנסתי לסחרור הזה בינתיים, גם אם סימנתי פה לעצמי תמרור סכנה פוטנציאלי.
וברור לי כשמש שתמיד אפשר להסתכל מימינינו ומשמאלנו ומעלינו ומתחתינו ולמצוא מישהו שמצבו יותר גרוע, ושמצבו יותר טוב.
כל החיים לימדו אותי פרופורציות. לשמוח בחלקי, כי יש ילדים שאין להם מה לאכול. ניהלנו את הדיון הזה בעבר, כמו שאמרה בשמת - אני? לא היכו אותי במגלב, לא גדלתי בבית יתומים, לא נעלו אותי מחוץ לבית. החיים שלי דבש.
במקום הזה, האמירה שהאושר הוא בחירה שלי, ולבחור להיות מאושרת - כמה שהיא מגיעה ממקום טוב ומרצון כן - מחזירה אותי אחורה. למקום של הלקאה עצמית, כי יש נכים ועיוורים מאושרים, ואני, הפריבילגית, לא מתאים לי לבחור באושר.
אני אוהבת את שני הילדים שיש לי עד כלות, ומודה על קיומם מדי יום, כמו גם על מיליון דברים אחרים. זה לא אומר שאני לא, במקביל, כואבת את אי-קיומו של הילד השלישי. אני מודה על הבריאות שלי, וגם מתבאסת ממכאובי וכשלי הגוף. אפשר גם וגם. ואני עצובה הרבה כי קשה לי. בחיים בכלל, ובחיים עכשיו בפרט. ואני יודעת, וגם חוזרת ואומרת, שעכשיו זה מצב זמני. אבל אני גם חושבת שמאוד מיותר מבחינתי להתווכח עם התחושה הזו ולהלקות את עצמי על כך שאני חשה אותה.

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צודקת לגמרי. אני ממש מצטערת (שוב...). שכחתי כמה אני שונאת שעושים את זה לי...

(פעם דיברתי עם מישהי על המשפט של עמוס עוז מ"אל תגידי לילה" - "מי שיש לו קצת חסד ימצא חסד בכל מקום". והיא פירשה זאת - מי שקיבל בילדותו מעט חסד יכול להבחין בחסד שבעולם. ואז חשבתי - אבל מי שלא?)

[קור_את*]

ובסופו של דבר באמת (כמו שאומרים גם ביהדות) תגלי שהכול הוא לטובתך העליונה.

המשפט הזה בעייתי בעיני, ולו משום שהוא לא מייצג אינספור סיפורי חיים. זה הופך אותו בעיני לסיסמה מסמאת עיניים או לפחות ריקה.
הרי אנשים עוברים לעתים אסונות שהם לא לטובתם העליונה. והחיים הרבה יותר מקריים ממה שרוב האנשים מוכנים להודות. אף אחד לא מארגן אותם בשבילנו.

אבל, בוודאי שפעמים רבות אפשר לקדם את החיים מאוד וללמוד להתקדם בדרגת האושר ולצמצם את העצב.

[יעלי*]

_כי אני - אני ההיפך. אני ממש מרגישה שאני נותנת לזה להפוך להיות הסיפור שלי.
שאני חייבת לתת לזה להפוך להיות הסיפור שלי._
אוי כמה אני מזדהה איתך.
(אני הולכת לספר פה דברים קשים אבל אל תעשי השוואה בין המקרים הקשים שקרו לי למה שאת עוברת, כלומר אני לא מספרת כדי להקטין את החוויה שלך. להפך!)
ככה הרגשתי אחרי שעברתי לידה שקטה וככה הרגשתי לאורך רצף של 4 הפלות מוקדמות וככה אני מרגישה מאז שבעלי נפטר.
אני חייבת להפוך את זה להיות הסיפור שלי.
כי זה הסיפור שלי.
זה משמעותי, זה שינה אותי, זה ציר מרכזי בעלילה שלי, בהתפתחות של הדמות שהיא אני.

אני מרגישה שזה פירק משהו בהוויה שלי, ואני לא יודעת איך לתקן. איך להרכיב אותה מחדש.
מזדהה לחלוטין.
תשובה חלקית היא, שההוויה מיתקנת ומתרכבת מחדש מעצמה, עם הזמן, ועם אהבה עצמית. זה לוקח זמן. כמה שצריך. רק הזמן יגיד כמה זמן היה צריך...

_כאילו עד שלא אהיה שוב בהריון, לא אוכל לחבר מחדש את החלקים לכדי משהו הגיוני.
והתלות הזו מפחידה ולא סבירה בעיניי. אסור שיהיה קשר בין הדברים. ואם לא אהיה בהריון שוב אף פעם? אשאר שבורה לעד?_
בדיוק המחשבות שלי. רק תחליפי את "הריון" ב"זוגיות חדשה".
(ומדהים, אחת הסיבות שאני עוקבת אחרי הדף שלך, מעבר לעובדה שאיבדתי 6 הריונות, היא שכל קשר רומנטי שמתחיל ולא מתפתח נחווה אצלי קצת כמו הפלה...)

_משהו חכם שאמרה לי פה יולי קו מזמן
שחלק מהותי מלהמשיך הלאה נעוץ בלקבל את העובדה שאני לא אותה אחת שהייתי קודם.
כל כך נכון.
אני לא מי שהייתי.
אני זרה לעצמי פתאום בהמון מובנים. אני אחרת._
כל כך כל כך כל כך נכון. שוב, מזדהה.

ואני עצובה באופנים עמוקים שלא הכרתי קודם
שוב מזדהה מאוד.

אין לי הרבה מה להציע חוץ מהזדהות, הבנה, חיבוק.
וזמן.

[קור_את*]

_אני חייבת להפוך את זה להיות הסיפור שלי.
כי זה הסיפור שלי.
זה משמעותי, זה שינה אותי, זה ציר מרכזי בעלילה שלי, בהתפתחות של הדמות שהיא אני._

זאת אמירה רבת משמעות, יעלי היקרה. לי זאת הפעם השלישית בחיים שקורה לי משהו קשה מאוד שמטלטל את חיי, ואנשים מנסים לשכנע אותי שזה לא חייב להיות הסיפור של החיים שלי. לי זה גורם רק להיכנס למצוקה קשה וניסיון לפעמים להסביר כמה זה קשה מה שעובר עלי.
מעניין הניסיון של אנשים לדחוף אחרים להיות לא אותנטיים בקשר לסיפור שלהם.

[יעלי*]

לגמרי.
רק הבנאדם עצמו שעובר את הדברים יכול לדעת מה משמעותי בסיפור שלו ומה לא.
קרו לי דברים בחיים, שהיתה להם משמעות כזו או אחרת אבל לא מגדירים את הסיפור שלי, ואותם דברים בסיפור של אנשים אחרים היה מגדיר אותם לחלוטין.
לדוגמה - תקיפות מיניות. פעם סיפרתי לחברה של חברה, מישהי שיודעת עלי דבר או שניים, על תקיפה מינית שעברתי. מבחינתה זה חלק עצום מהסיפור שלי. מבחינתי ממש לא.
אי אפשר לקרוא את הסיפור מבחוץ. ולא צריך. ואם מישהו מנסה ולא הולך לו, זה שלו.
כל אחד יודע מה הסיפור שלו ומה הקשרים העלילתיים, הסיבתיים, מה ההשפעה על הדמות שהוא היא...
ואחרים לא.
שיחשבו מה שהם רוצים.

[סחוטה*]

יעלי,

[יעלי*]

חשבתי על משהו שכל כך מחזק את הנקודה הזאת ובאתי לשתף אותו פה למרות שאני אמורה להתכונן עכשיו למבחן.
אחרי שהבן הגדול שלי נולד, בלידה שהתחילה בלידת בית והסתיימה בניתוח עם הפרדה של 8 שעות, הייתי בטראומה קשה.
אוי כמות האנשים ובעיקר הנשים שאמרו לי משפטים דומים למשפט הזה, "אל תתני לזה להפוך להיות הסיפור שלך". אוי. אוי. אלפי פעמים שמעתי את זה.
אני חושבת שרבות מאתנו חוות את זה סביב טראומת לידה.
וזה היה לגמרי הסיפור שלי, ואחרי קצת מאבקים עם עצמי גם נתתי לזה להיות, ואני שמחה שכך.
הטראומה, כולל עצב מטורף שלא הכרתי ולא ידעתי איך להתמודד אתו, אבל, אבל ממש על כל שלביו, ליוותה אותי שלוש שנים.
וגם אחר כך עוד חייתי שנים עם חלום על תיקון.
הוא לא הגיע כמו שחלמתי אותו. תינוק חי שמחליק מגופי ומונח על בטני - לא חוויתי וגם לא אחווה.
התיקון קרה בחתיכות קטנות. כל פעם עוד קצת. חתיכת תיקון גדולה במיוחד היתה הלידה השקטה, שהיתה וגינלית, ויצרה טראומה חדשה.
חתיכת תיקון גדולה אחרת היתה כשבני השני הונח עלי עור לעור שעתיים אחרי שהוצא מבטני, שעתיים שבהן הוא היה עור לעור עם אבא וסבתא ואני לא חוויתי אותן כי לא הייתי בהכרה.
חתיכות תיקון קטנות אחרות קרו לפני ואחרי. ואולי עוד יגיעו חתיכות תיקון קטנות אחרות בעתיד (אולי דרך הלידות של הכלות שלי, מי יודע).
הנקודה היא שההוויה שנוצרת בעקבות האירועים המשמעותיים בסיפור, היא חלק מהסיפור.
ולכן גם היום, כשאני כבר מזמן לא בטראומה סביב הניתוח ההוא ולא עצובה על זה, מדברת על זה בחיוך והשלמה וכו' וכו', זה עדיין חלק עצום בסיפור שלי.
כי זה מה שפירק את ההוויה שלי ובנה אותה מחדש אחרת.
וזה הסיפור.
ברור שלאף אחד מבחוץ אין נגיעה בזה בכלל.

[יעלי*]

הנקודה היא שההוויה שנוצרת בעקבות האירועים המשמעותיים בסיפור, היא חלק מהסיפור.
יותר מזה - היא החלק הכי חשוב בסיפור. היא החלק שנותן לסיפור את המשמעות.
כדי שתיווצר משמעות צריך להיות סיפור. וצריך לתת לו לספר את עצמו. לפי הסדר. אי אפשר לדלג על החלקים הקשים...

[סחוטה*]

https://m.youtube.com/watch?v=w09mDTbQoIU

[דו_כיפת*]

לנוכח התובנות המופלאות שמקבלות פה ביטוי, בהשראתך, יעלי, מזכירה לי סדנא שהשתתפתי. בסבב הפתיחה, המנחה נהגה לתת איזושהי מסגרת , והחביבה עלי: הסיפור שלי היום... כי כל יום יש לי את הסיפור שלי. היום.
תודה שאתן נותנות מקום לכל זה.....

[אלמונית*]

פעם סיפרתי לחברה של חברה, מישהי שיודעת עלי דבר או שניים, על תקיפה מינית שעברתי. מבחינתה זה חלק עצום מהסיפור שלי. מבחינתי ממש לא.
מזכיר לי את כל הנשים שנמנעות מלספר סיפורים כאלו, כי אלו שמסביבן מייד יהפכו את זה להיות מרכז הסיפור, ולעזאזל מה האישה עצמה רוצה וחושבת על זה. יש בזה משהו מאוד כוחני ומשתיק, בעיניי.
וזה נכון גם לצד השני. אבל את זה החברה מתחילה להבין - שלא טוב להגיד לילד שנפל וקיבל מכה ''אל תבכה, זה כלום, מה אתה עושה עניין''. נשאר רק להרחיב את ההבנה גם למבוגרים.

אבל למען האמת, אני חושבת שהמקור הוא זהה - חוסר נוחות עם הכאב של אדם אחר. הרצון שהוא יסתיר אותו, לא יעיק איתו על הסובבים. שיהיה אפשר להכחיש, להגיד שזה לא עניין גדול. אנחנט, כחברה, לא יודעים לקבל את הכאב בלי לעשות כלום. להלחם, להתמודג, לעזור, לעשות - זה כן. אבל פשוט להיות? איך אפשר!

[יולי_קו]

אני חושבת שלפעמים יתכן שאין רצון להשתקה של האחר, ואי הכרה בכאב שלו או שלה, אלא להיפך- ראיה נכוחה של האדם הסובל, רצון אמיתי לעזור לו, וממש לא חוסר נוחות עם הכאב של האחר.
אם אדבר על עצמי- כשלא יהיה לי חשק להתעסק עם השיחה הזאת (או כל שיחה אחרת בבאופן)- אני פשוט לא אכנס לקרוא מה שנכתב, ולא אשקיע מחשבה ואהבה בתשובות. אני לא סובלת מזה שאת סובלת, ואני לא מנסה להכריח אותך להשתנות בשביל שיהיה לי יותר נעים בחיים. באמת.

יש מצבים שבהם האדם ממש מבקש עזרה לצאת מהבצה בה הוא תקוע - מילולית או מעשית- אז רק לשקף לו את הכאב שלו לא מכבד את הבקשה שלו.

דוגמא: הבת שלי כשהיא גמורה מעייפות ובוכה, כשאני מקבלת את הבכי שלה כמו שהוא ורק מחבקת אותה כשהיא רוצה - זה עוזר לה לפעמים לבטא את כאבה, ואז מתנקה מעצמו. לפעמים. אם הבכי נמשך והיא סובלת ממנו (כבר לא רק סבל מהמכה, או עייפות או כעס) ואני מפנה את תשומת ליבה לכיוונים אחרים (משהו יפה בדרך, סיפור מעניין)- זה עוזר תמיד.
יש לי חברה שלא מצאה זוגיות כ-20 שנה, והיתה מדוכאת מזה, יצאה אלפי פעמים לפגישות עוורות, וסבלה מאוד מהבדידות (היא גם נהנתה ממנה, אבל לא שמה לב לזה).
מה שעזר לטווח ארוך, חוץ מלהקשיב לה, ולקבל את זה שזה הסיפור שלה- וזה באמת היה- זה להאיר את עיניה איפה היא נהנית מהרווקות (היה לה המון חופש), ואיפה היא מטרפדת את האפשרות לזוגיות (גילינו שזה היה בשבילה הסוף של יכולת הבחירה- לבחור באחד משמעו לוותר על כל שאר הפוטנציאלים בעולם). כלומר רק לנחם אותה שכל הגברים מנייאקים לא היה עוזר לה בכלום.

את בעצמך מבקשת עזרה, ביקשת קוסם, ביקשת מכשפים, ביקשת תנועה, רצית עדות לשינויים במה שאת עושה ובתחושות שלך בעקבות זה. את מבטאת רצון להיות שמחה, לחיות מתוך שמחה, כמו שאמרה סאניה רומן.
האם את למעשה מבקשת משהו אחר?

ברצון להיות מאושר אין כוונה למחוק פרטים מהביוגרפיה! להיפך. האדם הוא מי שהוא בגלל החיים והאירועים שלו, בגלל ההיכרויות שלו והתגובות שלו למה שקורה (נכון לנשים וזכרים כאחת).

[פלוני_אלמונית*]

יוליקו, אני קוראת אותך הרבה ואני בטוחה ומשוכנעת בכוונות הטובות שלך, אבל במקרה הזה גם לי צרם לקרוא את מה שכתבת, בתור, נקרא לזה "עצובה לעתים".
מבחינתי, להגיד לי כשאני שוקעת בדכדוך שהכל תלוי בי ואני צריכה למצוא את האושר מבפנים, זה כמו להגיד לילד עם קשיי קשב וריכוז שאתה צריך לנסות להתרכז ולהתמקד, או למישהו שסובל מהשמנה כל חייו פשוט להתחיל לאכול בריא ולעשות ספורט, או בהקצנה - להגיד לעיוור להתאמץ כדי לראות יותר ברור.
כי אם זה היה קל זה היה קורה. ומה שזמין לאחת לא בהכרח זמין לאחרת. ועבורי זה מאבק, וצריך בשבילו כלים אמיתיים והכרה בזה שזה קשה לפעמים.

[אלמונית*]

יש גריין שאני אוהבת שאומר שבאדלר מאמינים בילד ובבאופן מאמינים לילד.

להגיד למישהי שאומרת שהיא לא מצליחה לעשות משהו שפשוט תבחר לעשות את זה זה לא רק להתעלם ולא להקשיב למה שהיא מספרת לך. זה להאמין בה במקום להאמין לה.

לפעמים, אנשים לא יכולים לבחור באושר. להכחיש את זה זה להתווכח עם המציאות. אני לא חושבת שזה מכוונות רעות, אבל זה נראה לי דוגמטי. הפרדיגמה היא שאפשר לבחור באושר, אבל לפעמים המציאות לא מתאימה לפרדיגמה...

[יולי_קו]

אלמונית,לא הבנתי את התגובה שלך. תוכלי להסביר? (אם תבחרי כינוי כלשהו יהיה יותר קל לשוחח איתך לאורך זמן).

רק להבהיר ממה שהבנתי מדברייך-
אני לא טוענת בכלל שתהליכים הם קלים, שהחלטתי וזהו, זבנג וגמרנו, אז הבעיה נגמרה. ממש ממש לא מה שאני טוענת.

אני מכירה בקושי. הוא אמיתי. תהליכים לוקחים זמן ואנרגיה. גם לי. את לא מכירה את הסיפור שלי, ויתכן שאת מניחה שהכל זורם לי בקלות.

מה שאני טוענת זה שגם עיוור יכול להיות מאושר, גם אם לא יראה לעולם. אם אין כלים לראיה כמו של שאר הסביבה, אפשר בהדרגה לפתח חושים אחרים, ולחיות חיים מלאים וטובים.
אם נדמה לך שלא הבנתי אותך ונתליתי במלה ׳עיוור׳ כפשוטו, אנא המשיכי למשפט הבא.
לילדים עם קשיי קשב וריכוז יש מתנה- יכולת תגובה מהירה, יכולת לשנות במהירות. אם דוחקים אותם למערכת הרגילה הם יהפכו בה להרגיש נכים, כישלונות.
אבל אם נותנים להם את המרחב הנכון- הם יכולים לפרוח- כספורטאים מצטיינים, כמובילים חברתיים, ועוד.

גם אני, וגם כל אחת מאיתנו פה (אני מניחה), סובלת מצלקת עמוקה כזו או אחרת (אני לא מקטינה את הכאב שלך, רק טוענת שאת לא מכירה את השק שאני סוחבת עלי, ושאני מטפלת בו ובתכנים שלו באופנים שלי).

אני טוענת שאפשר להיות מאושרים עם כל חבילה שיש לנו על הגב, ושהמטרה היא למצוא את הדרך לזה.

אם זה מפריע לשיחה- רמז קטן ואני נעלמת מפה. לא תתאים לי לקלקל או להפריע או לכפות את דעתי.

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התנצלתי לפנייך פעם אחת, אבל לא הסברתי. וזה ממש מציק לי. דבר כל כך חשוב פרח מזיכרוני - לפני כמה חודשים, לפני ששמעתי את הסיפור שלך, קראתי איפשהו (אולי ב"הארץ", אחפש ברשת) על הפלות. ותואר שם איזשהו מחקר שנעשה לאחרונה והעלה שנשים שעברו הפלה סובלות מהפרעת דחק פוסט טראומטית ממש כמו הלומי קרב. לא פחות. זה אולי נשמע פחות הרואי ודרמטי מאשר שדה קרב מדמם וגופות מפוחמות, אבל זה לא, והדבר מוכח מדעית. איך שכחתי. אני קוראת את התגובות האחרונות שלי כאן ומתבאסת מהיהירות וחוסר הרגישות. לא הייתי שם ואני לא מבינה. הלוואי שבקרוב יבואו הרבה ימים טובים ונחמה וחסד.

[קור_את*]

אבל למען האמת, אני חושבת שהמקור הוא זהה - חוסר נוחות עם הכאב של אדם אחר. הרצון שהוא יסתיר אותו, לא יעיק איתו על הסובבים. שיהיה אפשר להכחיש, להגיד שזה לא עניין גדול. אנחנט, כחברה, לא יודעים לקבל את הכאב בלי לעשות כלום. להלחם, להתמודג, לעזור, לעשות - זה כן. אבל פשוט להיות? איך אפשר!

זה בדיוק מה שאני מרגישה כל הזמן. אני כל הזמן צריכה להסביר למה מה שעברתי הוא באמת קשה.

אם זה מפריע לשיחה- רמז קטן ואני נעלמת מפה. לא תתאים לי לקלקל או להפריע או לכפות את דעתי.

חס וחלילה, יוליקו. את הבנאדם הכי לא מפריע שיש!!
אלמונית, גם אני אשמח את תבחרי כינוי. האם אפשר?

[כחול_וירוק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וגם אני מכירה טוב טוב את התגובה האוטומטית הזאת, בכל פעם שצץ משהו כואב "יהיה בסדר". השטחיות הרגשית הזאת שמתחתיה יש אימה. הפחד להישיר מבט לתהום הזאת, למה שאי אפשר להתמודד אתו - לכאב, לאובדן, לבדידות, למוות.

[דו_כיפת*]

וגם אני מכירה טוב טוב את התגובה האוטומטית הזאת, בכל פעם שצץ משהו כואב "יהיה בסדר". השטחיות הרגשית הזאת שמתחתיה יש אימה. הפחד להישיר מבט לתהום הזאת, למה שאי אפשר להתמודד אתו - לכאב, לאובדן, לבדידות, למוות.
מדוייק, נכון, וכואב.
והתגובה הזו היא קודם כל אוטומטית, לעצמי.
יהיה בסדר.
הופ. אני מנסה לעצור אותה ולהחליף בזה מה שיש. עכשיו.
זנה אולי פחות אופטימי אבל יותר מציאותי.
ודורש התמודדות.
@}

[בשמת_א*]

"אל תתני לזה להפוך להיות הסיפור שלך"
האמת שאני לא מבינה את האמירה הזאת.
מה זה בעצם אומר? 0-:
ואיך מישהו אחר יכול לדעת בשבילך?
הסיפור שלך הוא הסיפור שלך ולא של אף אחד אחר. אף אחד לא יכול להחליט בשביל מישהו אחר, מה "הסיפור שלו" ומה לא הסיפור שלו, מה קשה לו ומה קל לו, מה כיף לו ומה חרא לו, מה טעים לו ומה לא טעים לו!

[יולי_קו]

בשמת,
אני אנסה להסביר מה הכוונה, או יותר מדוייק, מה אני מבינה מתוך התחושה שלי.

אולי הכוונה היא לא להשתמש בזה (האירוע, המקרה, המצב, הפרטים הטכניים-היבשים, העובדות) כתירוץ או סיבה לקשיים או בעיות בהווה. לפני שתרביצו לי אני רוצה להסביר. כלומר לא להקשר לסיפור כמו עוגן שמפריע לשוט הלאה. ליצור היקשרות חזקה לסיפור מתוך הפנמה שלו- כן. הוא חלק מהביוגרפיה. לאחת יותר מרכזי, לשניה פחות, לשלישית מאוד מאוד מרכזי. אבל כשהוא הופך לגורם מדכא לטווח ארוך, מפריע לחיות את מה שיש, גורם לסבול ממה שאין, אז הפיכה שלו למסגרת שבתוכה שאר החיים משתבצים, והקטנה והדהיה (דהוי) של שאר התמונה- יגרום לטווח ארוך לחיים עצובים, מצוצמצים, ולפי הרגשתי- לפספס את החיים.
אני כן חושבת שאבל חשוב. זהו תהליך חשוב ממדרגה ראשונה. לא מדברת פה על מחיקה והדחקה. ממש לא.

מצד שני אני זוכרת סיפור אמיתי מלפני מאה שנים או יותר, על יפיפית הכפר, שארוסה הצעיר נהרג במלחמה. מאז, כל יום היא היתה יושבת שעות על קברו, סורגת ורוקמת, עד שמתה בשיבה טובה.
זו היתה דוגמא לנאמנות עילאית. כלומר הסיפור הוצג ככה. כמופת לנאמנות. אבל אני- בי הסיפור הזה העלה עצב גדול על האשה הזאת שנסגרה באבל שלה, ולא זכתה להנות מזוגיות, חיי משפחה. היא חוותה התאהבות אולי, ואולי תחילת קשר אהבה, אבל לא נתנה לזה לצמוח לחיים שלמים של אהבה ממומשת.
אני ביקשתי מיקירי שאם קורה לי משהו (הכוונה למוות),?שירגיש חופשי להתחבר או לא, לפי רצונו, עם בת זוג אחרת (או אחר ), ושיחיה טוב. כי אני אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב. לא רוצה שהוא יחיה כמצבה לחיינו הזוגיים. חבל!

באותו אופן, יעלי, את מחפשת זוגיות חדשה כדי לחיות טוב, למרות הסיפור המיוחד והמורכב עם יקירך, שנפטר.

סבתא שלי, שהיתה אישה דינאמית ופעילה, ברגע שנתנו לה אבחנה רפואית, היא השתמשה ב׳אנגינה פקטוריס שלי׳ בתור סיבה להפסיק ללכת ולפעול, ומשם הידרדרה מהר פיזית, חברתית, קוגניטיבית. לא בהכרח בגלל המחלה, אלא בגלל שהיא הכניסה את כל החיים שלה למסגרת הזאת. היא חיה עוד המון שנים עם המחלה כי הגוף שלה היה ממש חזק, אבל ההנאה שלה מהחיים ירדה פלאים, כי ה י א ראתה את עצמה כנכה-חולה.

אני חושבת שזו הכוונה- האם זה הופך להיות הסיפור שלך, או לחילופין, עוד חלק בסיפור שלך. לא כל הסיפור. לא ה-סיפור, אלא חלק מכלל הסיפור. לא פחות, אבל גם לא יותר.

[בשמת_א*]

אבל ישר להגיד למישהו "אל תתן לזה להפוך לסיפור שלך", יש פה חוסר אמון מראש, זלזול מראש, סוג של פלישה והתקפה והתנשאות ויהירות S-:
אם מישהי באמת הפכה משהו ל"סיפור שלה" וזה תקוע יותר מתקופה סבירה של אבל, יש אולי מקום לנסות בעדינות לפתוח מקום לפרשנויות נוספות.

[קור_את*]

אני יודעת בקשר לעצמי שאני כל הזמן מקבלת שני ערוצים, אחד טוב של תמיכה, ואחד שכל הזמן מנסה לתאר שהמצוקה לא נורא ושהייתי כבר צריכה להתגבר. לי זה עושה רע בצורה בלתי רגילה. בגלל שלפעמים יותר מדי חשוב לי מה אנשים אומרים, אני מתחילה להסביר את מקור המצוקה. זה רק מגביר אותה. ובנוסף, זה גורם לי לתחושת בדידות.

[קור_את*]

אני ממש שונאת שאנשים עושים את זה. כשאני מקבלת הכרה בבעיה, אני דווקא מתחזקת ויכולה להמשיך הלאה. אולי זה מתסכל אותי גם בגלל שאני בגדול בכלל לא מפונדרקת וגם לוחמת. אבל חברות ואנשים שוב ושוב מנסים להציג בעיות שלי כקטנות ממה שהן ומפחדים שהן תהפוכנה לסיפור שלי.
מעניין גם שזה למרות שאני אחת שמתאוששת. כלומר, אנשים יודעים שלא אשקע בעצב לתקופה בלתי נגמרת. אבל בכל זאת לא מוכנים להודות שלאחרים רע.

[קור_את*]

זה קורה לי בדרך כלל בפרידות מסוגים שונים (אמא, בעל, בן זוג).

[יעלי*]

_אני ממש שונאת שאנשים עושים את זה. כשאני מקבלת הכרה בבעיה, אני דווקא מתחזקת ויכולה להמשיך הלאה. אולי זה מתסכל אותי גם בגלל שאני בגדול בכלל לא מפונדרקת וגם לוחמת. אבל חברות ואנשים שוב ושוב מנסים להציג בעיות שלי כקטנות ממה שהן ומפחדים שהן תהפוכנה לסיפור שלי.
מעניין גם שזה למרות שאני אחת שמתאוששת. כלומר, אנשים יודעים שלא אשקע בעצב לתקופה בלתי נגמרת. אבל בכל זאת לא מוכנים להודות שלאחרים רע_
וואו כמה אני מזדהה

[אלמונית_סדרנית*]

יוליקו

קשה לי למצוא מילים להתנסח, וגם דחיתי את זה די הרבה זמן, אז אנסה בכל זאת.

יש אנשים, שמאמינים שהעולם צודק. שדברים טובים קורים לאנשים טובים, ודברים רעים לאנשים רעים. שאין צדיק ורע לו, אין רשע וטוב לו. התוצאות של האמונה הזו נוראיות. מאשימים את הקורבן - כי אם קרה לו משהו רע, בטח מגיע לו. אפשרות אחרת היא להאמין שהכל לטובה. בגרסאות הפחות מזיקות מאמינים בשכר ועונש בעולם הבא. באלו הבינוניות מאמינים בזה שכל דבר הוא שיעור והכל לטובה וכו'.

לדעתי, האמונה שלך שכל מי שיתאמץ יוכל להיות מאושר, היא מהמשפחה הזו.

כי תיאורטית, אני מסכימה שאין איזשהו תנאי ספציפי שמונע אושר. ותיאורטית, כל אחד יכול למצוא אושר. אבל תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. ובמציאות, יש אנשים נפלאים, טובים, שהתאמצו מאוד וחיפשו והיו מוכנים לדרך ארוכה וקשה - ולא מצאו. זו המציאות.
ולהגיד עליהם שהם לא באמת רוצים או שהם לא התאמצו מספיק או שהם לא באמת אנשים טובים - זה להכחיש את המציאות, לנסות לדחוץ מציאות עגולה לחור מרובע של דוגמה (dogma).

ובעיני, זה מה שאת עושה.

כי תיאורטית, אני מאמינה שלכל אחד יש את הדרך שלו לאושר. אבל במציאות, יש אינסוף דרכים ואדם יכול עשרות שנים לנסות ולחפש ולהתאמץ ולא למצוא. ולהגיד למישהו שאם הוא רק ינסה, הוא יצליח, זה לא הוגן. כלפי כל מי שניסה ולא הצליח. ויכול בקלות מאוד להתפרש כהאשמה.

אני לא מניחה שהכל זורם בקלות, ושאר ההודעה שלך בכלל לא בכיוון. אני פשוט חושבת שההנחה שכולם יכולים אם רק ירצו היא דוגמתית ומכחישת מציאות.
במציאות, לא הכל לטובה. יש דברים שהם לרעה. וטוב היה אם הם לא יהיו. העולם לא צודק, ולפעמים דברים רעים קורים בלי סיבה.

אני לא חושבת שאת אומרת מה שאת אומרת כאן מתוך קושי שלך עם כאב של אחרים. האמירה הזו הייתה כללית יותר, ומתארת תופעה שנתקלתי בה הרבה.

אבל ההנחה הזו שכולם תמיד-תמיד יכולים - יש בה מן ההכחשה בעיני. כי אולי תיאורטית זה ככה, אבל במציאות זה לא. ולהכחיש את זה זה אכזרי כלפי מי שמנסה בכל כוחו ולא מצליח.

[אלמונית_סדרנית*]

וכמובן, אם זה לא מועיל או לא רלוונטי אפשר למחוק. הנושא הזה קרוב לליבי. יצא לי להתקל ביותר מידי בולשיט ניו אייג'י של "אם תרצי - תצליחי ואם את לא מצליחה זה בטח אשמתך ואת לא בסדר ותעמידי פנים שהכל בסדר אצלך אחרת את לא בסדר". וזה לא מה שיוליקו עושה.

[ש.ש*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולן,
כבר שנים שאני עוקבת מהצד באתר והיום אני בוחרת לשתף, מקווה שזה יתן לי כוחות ותמיכה.
לפני מספר חודשים החלטנו לנסות. דחינו את זה מספר שנים כי לא היינו בשלים, כי פחדנו.
אופטימים, החלטנו לזנוח את כל הפחדים ולקפוץ למים.
בפעם הראשונה שניסינו הצלחנו להיקלט אבל לצערי בשבוע 9 התחילו לי כאבי גב והפרשות חומות
וגיליתי באופן פתאומי שהעובר ללא דופק והפסיק להתפתח בשבוע 7.
בהתחלה הייתי בשוק מוחלט. לא כל כך עיכלתי, גם במיון.
הרופאה התחילה לדבר איתי על האופציות שלי על מיטת בדיקה לצד המתלמד
(שלא שאלה אותי אם זה בסדר מבחינתי שיהיה נוכח) כשאני חצי עירומה..
לאחר שהערתי לה על כך היא אמרה לי שזה הכרחי שאשאר כך (עירומה) לשלב הבא
מאוד הלחיצו אותי וכיוונו אותי ללכת לכיוון מסויים, שהדבר הכי נכון עבורי יהיה לקחת ציטוטק.
בדיעבד לא ממש הייתי שם וגם המעמד היה לא אנושי ומכבד בעיניי .
לא הייתי מודעת לאופציות שלי, הפלה בכלל לא הייתה בראש שלי.

בחרתי בציטוטק, אבל לאחר בדיקה ראו שנשארה שארית ברחם וחיכיתי מחזור אחד בהמלצת הרופאים
כדי שהמחזור ינקה את השאריות ולא אצטרך לעבור פעולה פולשנית.
ביוץ אחרכך נכנסתי להריון, אבל ממש היום גילתי שעברתי הפלה/הריון כימי
התחושות קשות. שמשהו לא בסדר איתי. עשיתי הכל כמו שצריך אז למה זה קורה?!
חברות, בנות משפחה סביבי נכנסות להריון וכמה שאני ארצה לפרגן, בכנות, זה מעורר תחושות קשות.
יש לי לחץ כי חיכיתי תקופה ארוכה.
בעלי אומר שזה לא עוזר ואני מסכימה איתו לחלוטין אבל מצד שני חשוב לי לדעת שאני לא מפספת פה משהו.
לאורך כל הדרך הרופאים מתעקשים שזה קורה ושזה חלק מסטטיסטיקה ואני מבינה שזה נכון.
אבל שתי הפלות ברצץ מעלות חששות.
אני אומרת את זה מפני שבהריון הראשון עשיתי בדיקות דם והתוצאה של בלוטת התריס שלי חזרה גבולית לאישה שלא
מנסה להיכנס להריון אבל לא מאוזנת למישהי שכן.
הרופאת נשים שלי לא התייחסה לזה ולמעשה גיליתי את זה רק לאחר ההפלה במקרה.
זה הכעיס אותי וחיזק אצלי מחשבה שלא חייבים לחכות לעוד הפלות מיותרות ושכן שווה לבדוק דברים ולחקור בעצמך.
אני נמצאת בצומת דרכים כרגע.. לאחר שתי הפלות, לא יודעת מה הדבר הנכון עבורי,
לנסות להיכנס לעובי הקורה או לשחרר את הלחץ.
האם אפשר גם וגם? ואם כן מה כדאי לבדוק לדעתכן
יש לי תור לרופאת נשים בשלישי הקרוב אשמח לעצתכן

[סחוטה*]

חוזרת לכאן, שנה אחרי.
לפני שנה איבדתי הריון, והתחלתי מסע.
מסע של כאב, גילוי ופיתוח חמלה כלפי עצמי. מסע של הכרה עצמית ופנימית במכאובים, בביטול העצמי, בערך העצמי.
אחרי כמה חודשים המסע נפסק.
חמי נפטר במפתיע, והחיים התהפכו שוב.
הוא היה שותף סוד באובדן, שלא ששתי לשתף בו, אבל בינו ובין בנו הבכור היתה מערכת יחסים כה קרובה שזה היה היוצא-מן-הכלל שלי בהקשר המשפחתי מהצד הזה.
המסר האחרון שלו לבעלי היה, במפתיע ובאופן חריג, קשור אליי. הוא לקח אותו הצידה איזה יום, ואמר לו שהוא (חמי) דואג לי, ושהוא (בעלי) צריך לשמור עליי.
כמה ימים אחרי השבעה גיליתי שאני בהריון.
והיום, בדיוק שנה ויומיים אחרי האובדן ההוא, ילדתי בן.
מסע ארוך של שנה ויומיים, שהתחיל והפסיק והתחיל שוב, סוגר מעגל.
ועכשיו מסע חדש ומעגל חדש נפתח, מעגל שישתלב בתוך המעגל ההוא עד אינסוף.
ואני מודה לכל אחת ואחת באתר היקר הזה, לכל אישה מדהימה שתורמת ממרצה ומכוחה ומזמנה ומניסיונה כדי להושיט יד לאחרות. חיבוק גדול ותודה גדולה לכולכן ממני.

[שקטה*]

סחוטה יקרה, כמה מרגש ונפלא. תודה שחזרת לעדכן. המון המון מזל טוב ותיהני מהפלא הזה. כל טוב לכולכם.

[בשמת_א*]

סחוטה יקרה, כמה מרגש ונפלא. תודה שחזרת לעדכן. המון המון מזל טוב ותיהני מהפלא הזה. כל טוב לכולכם.

[סחוטה*]

[יולי_קו]

יקרה, כמה מרגש ונפלא. תודה שחזרת לעדכן. המון המון מזל טוב ותיהני מהפלא הזה. כל טוב לכולכם.

[דו_כיפת*]

@}

[תמרוש_רוש]

(())

[מזמור_לילה*]

סחוטה יקרה,
אני לא יודעת אם את עדיין נכנסת לפה לפעמים. אבל אם את כן, רציתי להגיד לך שאני חושבת עלייך בזמן האחרון. עלו פה כמה דברים שזרקו אותי אחורה, ואז קדימה, ללילות שביליתי בבכי בקריאה אצלך.
ורציתי לנצל את ההזדמנות ולהודות לך על הדף הזה, על החשיפה, על היהלומים שהוצאת כאן מבשמת ומרבות אחרות.
הדף הזה יקר וחשוב לי.
אני חושבת שאת אישה אמיצה, עדינה, מיוחדת וראויה.
אני מקווה שהתהליך שלך מתקדם ושאת במקום טוב. שמחתי לגלות שנולד לך תינוק אחרי האובדן.
מקווה שאת בטוב, מאושרת וחיה בשלווה עם היש ועם האין.