מועצת החירום לנקבות היסטריות

בשמת, את צדקת.
(לקרוא בסגול בד')

חיבוק ולב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני יכולה לעשות את זה.
אני מבינה למה את מתכוונת.
ואם הוא ייצא בהצהרה שזהו, החליט ולמרות שנחמד לנו הוא לא רוצה, למרות שלא אני אעלה את זה? אם אני רק אקבל את זה ואהנהן בשלווה הוא יראה בזה אוקי ויילך למשפחה שלו לספר ומכאן הדרך בלתי הפיכה מבחינתי. אני לא אהיה "הכלה" שנכנסה למשפחה בגלל הריון. זה לא יעבור לי טוב,לילד שלי, למשפחה שלי וגם להם.
ואם הוא יגיד שהוא חייב לדבר עם המשפחה שלו לפני הצעד הבא (הוא סומך עליהם) גם בלי החלטה?

מבחינתי הדבר הכי גרוע בימים האלה זה לעשות משהו בלתי הפיך ולספר עליי כך למשפחה שלו לא יאפשר לי כניסה חלקה למשפחה במידה ו... אם נפתור את הדברים זה יהיה אחרת לגמרי להגיע לשולחן שישי ולהכיר בכמה פגישות ואז לומר שתיכנננו הריון וכדומה. הם יודעים שאי בת זוג שלו, הוא גם לא סיפר להם שנפרדנו גם מהסיבה שחיכה לבדיקת ההריון ואמר לי את זה שבמידה ואקלט - נחזור ולכן לא סיפר על הפרידה.
גם בצד שלי עוד לא סיפרתי.
הוא כיבד את זה בימים האחרונים מאז היוודעכ ההריון למרות שקשה לו והבטיח לי אתמול שלא יספר עד שניתן לדברים לשקוע. אבל אם מבחינתו בערב הזה הוא כן ייצא עם החלטות? איך אני מתעקשת רק על הדבר הזה בלי להלחיץ כמו שאת מציעה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ותודה לך על ההנחייה הצמודה. זו תמיכה אמיתית

[-:

לפני שאני עונה, תרשי לי להדגיש שכדאי לך לקחת אותו לטיול רגלי נעים במקום ממש נעים. לא לשבת ולדבר. חני בונה מסבירה את זה יפה בדף על הדיבור בקלילות (שכחתי לרגע את שמו).

ואם הוא ייצא בהצהרה שזהו, החליט ולמרות שנחמד לנו הוא לא רוצה
כדאי מאוד שתנווטי את השיחה לכיוונים כאלה, שהוא לא יהיה במצב רוח לצאת בכל מיני הצהרות מוחלטות. לשם כך העצות להגיע שמחה וקלילה, לדבר על השמחה שלך בזה שההריון נקלט, ועל הנוף ועל דברים קלילים.
אם הוא כן יגיד כל מיני הצהרות, זה הזמן לשלוף דברים בנוסח "תראה, יש לנו זמן לחשוב על זה, עכשיו אנחנו במצב של הפתעה והתרגשות, בוא נישן על זה עוד קצת". להכניס אווירה של קלילות.

אל תתעקשי על כלום בכל מקרה.
אין לך שום דרך להשפיע על מעשיו או החלטותיו.
לחץ והיסטריה הם בדיוק מה שירחיק אותו.
את לא מתעקשת. את מציעה לחכות עוד קצת ואז עוזבת את זה. מתמקדת בכיף.
בכלל תדברו מינימום על נושאים כבדים.

המשפחה שלו בטח מחכה המון זמן לנכד ממנו, ממש כמו המשפחה שלך, אם שניכם בני 40 ועדיין אין לאף אחד מכם ילדים. אז כאשר תספרו להם, הם ישמחו.
ובהחלט אפשר גם לספר אחרי החודש השלישי - כי לא רציתם לגלות להם שאתם מתכננים הריון כדי לא לעשות עין רעה, כדי לא להיכנס ללחץ שאולי לא תצליחו, כי אי אפשר לדעת עד שההריון לא יציב ומבוסס... בקיצור, אין שום דחיפות לספר למשפחה. כולם יבינו מצויין מדוע חיכיתם, כך שגם פה, אין לחץ. ממש אין לחץ. להיפך.
את יכולה להעלות את הנקודות האלה אם את רואה שהוא נלחץ ונכנס לנושאים האלה, אולי הוא חושב שצריך תיכף לערב את כולם, אבל הרי אנשים נשואים גם כן לא מגלים מייד על ההתחלה. להיפך. נהוג לחכות עד שמספרים למשפחה. אז ממש ממש יש לכם שלושה חודשים בשקט. לפחות.

מה התכונות הטובות שיש בו, שגרמו לך לרצות ממנו ילד? במה היית רוצה שהילד יהיה דומה לו? הנה דברים לחשוב עליהם עד הפגישה.

בהצלחה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם אני רק אקבל את זה ואהנהן בשלווה הוא יראה בזה אוקי ויילך למשפחה שלו לספר ומכאן הדרך בלתי הפיכה מבחינתי. אני לא אהיה "הכלה" שנכנסה למשפחה בגלל הריון. זה לא יעבור לי טוב,לילד שלי, למשפחה שלי וגם להם.

לא הבנתי, את בעצמך רוצה שתחזרו רק בגלל ההיריון?

אני לשתף רק במה שאני הייתי עושה - אני לא חושבת שזה רעיון טוב לחזור רק בגלל ההיריון. אם יש ביניכם משהו טוב, והפרידה היא משהו שיכול להיות שהייתם חוזרים ממנו בכל מקרה - אז סבבה, אפשר לנסות לחזור. אבל אם זה ממש רק בגלל ההיריון? לא נראה לי בריא. גם מבחינה פרקטית, אם אין ביניכם עמרכת יחסים רומנטית שתחזיק מעמד, כשתיפרדו שוב יהיה כבר הרבה יותר כעס ומרמור. עדיף - שוב, לדעתי - להתמקד בלתפקד בשיתוף פעולה ובחבריות כהורים שאינם בני זוג. יש הרבה פחות פוטנציאל לפיצוצים ככה לדעתי. אני מסכימה עם בשמת לגבי זה שלא כדאי לדבר על החלטות כבדות מדי עכשיו ולמעשה אני חושבת שבלי קשר אליו ולשיחה איתו, לא כדאי לקבל החלטות גדולות לפני שדברים מקבלים את הזמן שלהם להתעכל. גם כל מה שהוא אמר על הקמת משפחה בעתיד וכו' - זה סתם מחשבות מתוך פאניקה של הרגע. כי הרי קודם כל, אין כרגע ממילא אף אחת על הפרק. ואין לו מושג מתי תהיה. אולי רק כשהילד שלכם יהיה גדול יחסית? אולי לא יהיה קשה? אי אפשר לדעת איך זה יהיה כאבא עכשיו. לכם זה משהו שעדיף לשים בצד.
ומבחינתכם סיפרת כבר כמה יהיה קשה לחזור בתנאים הנוכחיים. אז אני דווקא לא הייתי רוצה בכלל לחזור כרגע, אלא באמת מתמקדת ביצירת מערכת יחסים טובה וחברית בהווה, של הורים במשותף ולא של בני זוג. בשמת כבר כתבה את זה, אבל רציתי להדגיש שזה לא משהו שנעשה רק מולו, אלא שגם בינך לבין עצמך, בזה כדאי להתמקד. תעזבי את המחשבות על לחזור, גם ככה את לא משוכנעת שאת רוצה בזה. גם ככה אתם עם בטן מלאה אחד על השני כרגע. אם זה צריך לקרות, זה יכול לקרות גם בעוד כמה חודשים ואפילו יותר.
לגבי המשפחה, אני הייתי מבקשת שאם הוא החליט לספר, אז שידאג שהם ידעו שתיכננתם את ההיריון הזה ביחד. שהיה להם ברור שגם הוא רצה בהיריון. תראי, יכולים להיות גם יתרונות לזה שיספר, כי כרגע נשמע שהוא מנותק ממקור תמיכה חשוב שלו וקשה לו להתמודד. כשקשה לו להתמודד, גם את נפגעת. אז תני לו שיעשה את השיקול שלו, אבל אם הוא מספר, שיספר את האמת כולה, כי אחרת זה באמת לא הוגן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני הייתי מבקשת שאם הוא החליט לספר
מדגישה שהתכוונתי שזה צריך להיות בקשה ולא דרישה.

אם הוא כן יגיד כל מיני הצהרות, זה הזמן לשלוף דברים בנוסח "תראה, יש לנו זמן לחשוב על זה, עכשיו אנחנו במצב של הפתעה והתרגשות, בוא נישן על זה עוד קצת". להכניס אווירה של קלילות. ( בשמת א )
תראי.
חשוב לא לבוא מאווירה של כבדות. מה שעושה את האוירה כבדה זה שבאים מתוך תחושה שעומד לקרות דבר גורלי . יקרה משהו שלא תוכלי להחזיר לאחור וזה יהיה נורא עבורך.
למשל בגלל החשיבות של ה התייחסות של המשפחה שלו אלייך זה גורלי בעינייך שהוא לא יספר להם.
זה לא התוכן של הדברים אלא האנרגיה שאת מביאה איתך שעלול לטרפד את השיחה. אנרגיה כבדה "תוקעת" שיחה ולא מאפשרת לה לזרום.
מה אפשר לעשות? לתת מקום לפחד שלך בינך לבין עצמך. לתת לו את כל המקום שהוא צריך ולבוא קלילה כמה שאפשר לשיחה. (קל להגיד, כן אני יודעת)
לסמוך על כך שהילד המבורך שמגיע מביא איתו מתנות לחייך שחלק מהן זה לבטוח גם כשהעתיד נחווה כלא נודע.
לנשום. תבדקי מה יכול לעזור לך לנשום.
באהבה

ושם הדף על הקלילות הוא: לדבר פשוט שפה זוגית

בשמת א , ניסחת בפרוט ובצורה בהירה מה שחשבתי. לטעמי העצה מצויינת.

דלית,

לפי איך שאני מבינה את המצב, עולה לי דימוי של היחסים והקשר (או אין קשר) ביניכם.
הם כמו מים:
אם את רוצה להחזיק מים ביד עליך ליצור מעין קערונת (מקום) ולהשאיר את היד הקעורה נינוחה ויציבה.
מה יקרה אם תנסי 'להחזיק את המים חזק?', כלומר לקמוץ את האגרוף? מה יקרה למים?
בדיוק כאן משתלבת מצויין העיצה של בשמת.

בשמת א א (-:

צוויל

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשמת עשיתי את מה שכתבת לי.
אני יודעת בדר"כ שכדאי להיות רגועה ונעימה במצבים כאלה ואני משתדלת להיות כזו במצבי משבר אבל ההצלחה חלקית.
הפעם הייתי ממוקדת. שילוב של כמה היבטים אבל גם התחושה שלי שאחרי מה שעברתי איתו בימים האחרונים אין מה להפסיד, וגם ההסבר המעולה שלך בשמת למה שכן צריך להיות בפגישה ומה שלא צריך.
תודה על החכמה והרגישות. על שהיית אכפתית ומשקיענית מספיק להעלות את כל אלה מהר לפני הפגישה בעמוד

אני מפרטת כמה נקודות מורכבות בפגישה לטובת אחרות שקוראות ועומדות בפני מצבים דומים בעמוד הזה.
אני יודעת כמה קושי יש לפני שצריכים לעמוד במעמד כזה. אבל אפשר לצלוח את זה מעולה גם אם מעמד כזה לא קל לעיכול.
הבנתי - את הכל אפשר להפוך ולצאת מזה טוב.

הוא התקשר להודיע שהגיע למטה ונשמע שחזר מהלוויה.
לא שלום לא מה קורה, "הלו" עצבני ואמר שהוא למטה.
ירדתי. הוא ישב במושב שלו, לא הסתכל עליי בכלל. מבט זעוף קדימה, לא מגולח. עצבני, כולו מתוח וחיוור. לועס מסטיק.
אמרתי שלום. היה מתוח מאוד.
לא מסתכל, בטח לא חיבוק או משהו לכבוד הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים מאז הבשורה. כ ל ו ם

הלכנו לקניון שממנו יש יציאה לפארק. בכניסה לקניון הלכנו שנינו לכיוון המדרגות הנעות ובאמצע המדרגות אני מבינה שאני לבד. הוא חתך לפני העלייה לכספומט בלי לומר לי.
בעולם מקביל הייתי נעלבת מזה. זה לא קרה לנו אף פעם וזה לא קרה בטעות. אבל הגעתי לקומה הראשונה ומיד נכנסתי לחנות התעניינתי במוצר מסוים.
כשהוא עלה, הגיע עד אליי וראה אותי מקשקשת עם המוכרת במקום לחכות לו.

חשבתי על מה שהצעת בשמת ואמרתי שמתחשק לי לפארק שהיה צמוד לקניון.
עד לפארק המצב היה מתוח. מעט דיבורים.
הלכנו והוא גבוה פי שניים ממני וכשהוא עם המבט קדימה זועףףף, כעוס, ממלמל ואני למטה צריכה להרים ראש כל הזמן בשביל לדבר איתו, זה הרגיש לא במקום והרגיז אותי.
הוא הלך מהר מרוחק ממני ואני אחריו צריכה להדביק אותו. אז מיד הגברתי קצב, הלכתי לצידו ומעט קדימה וכשהגענו לפארק מיהרתי קודם להתיישב בגובה הגיוני אחד ליד השני על הדשא בגבעה עם אוויר מצוין.
זו דוגמא אחת אבל בפגישה הזו כל הנושא של המרחקים בינינו היה בוטה. אף פעם לא היה משהו כזה קודם.
הוא טרח לגרום לי לרוץ אחריו או לראות את הגב שלו, או להיעלם לי, או כאלה. שמתי לב לתנועה, למיקום, למרחקים, ולא "זרמתי" עם מה שקורה, אלא ניהלתי את זה בדרך שנוחה לי בכל רגע - הרגשתי שאני בשליטה (והוא נראה לי פתטי).

בפארק ישבנו והתרוצצו כמה זוגות עם ילדים קטנים שסיפקו נושאי שיחה קלילים.
התחלנו לדבר עליהם בהומור. אני זורקת משהו והוא זורק. היתה באוויר תחושה שהוא מחכה שאני אפצח בנושא שלשמו הגענו. אחרי כל סבב צחוקים קצת שקט וציפייה שאומר משהו.

ולא ידעתי לאורך כל הפגישה אם היה נכון לומר לו שאין "אבל" בפגישה הזו, שאני שמחה שנפגשנו סתם בשביל הכיף כי גילינו את ההיריון ולא יותר מזה.
לא אמרתי את זה. לא יודעת למה.
תפסתי את תפקיד הנינוחה, הלא מובילה, הלא נכנסת לשום פינה הכי קיצוני. ירצה - יעלה את הנושא. לא ירצה - גם טוב.
אני בפעם הראשונה לא מובילה את השיחות בינינו לשום מקום שקשור אלינו.
אני לא בטוחה שזה היה חכם כי הוא יכול היה לשרטט לעצמו כמה תסריטים שאולי רציתי לנסות להחזיר אותו וכשראיתי אותו כזה בוטה נמנעתי מלנסות להחזיר אותו, או שיחשוב ששיחקתי איתו כי אם אין לי משהו חשוב להגיד למה נפגשנו? יש גם תחושה של מתח מבחינתו כי הוא הכין בטח כמה משפטים לומר ולהתנגד לי ואני לא מעלה דבר. ואולי המתח מתגבר עבורו במקום שיהיה קליל.
חשבתי שאם הוא רוצה הוא יכול לשאול. אני - שותקת. קצת אי ודאות לא הרגה אף אחד. אני פה להעיד...

דיברנו הרבה ורק לא עלינו. צחקתי צחוק מתגלגל מכל יציאה הומוריסטית שלו.
הוא לא הפסיק לירות הומור על הילדים וכל מה שקרה מסביב. אבא אחד הרים את הילד ואני אמרתי שאני לא מסוגלת לראות (הניע אותו כמו שאבות עושים מעל הראש) הוא אמר " מה את לחוצה, במילא אני זה שאספוג את הפליטה (של הילד)".

לאט לאט התנוחה שלו השתנתה כלפיי, מדי פעם מסתכל עליי.
לא היתה אווירה של זוג. ניכור של שני זרים. אבל היה יותר נעים מבהתחלה.
הצעתי שנקום ללכת קצת בפארק. התחיל לספר לי כל מיני חוויות שלו מהשבוע, שלא קשורות לנושאים בפארק. מסיבה שהיה בה, סרט שהוא ראה.
לפני שעתיים הוא רצה להרוג אותי. עכשיו מספר לי על החיים שלו וחוויות שלו מיוזמתו.
אה ועוד משהו. הוא לא אמר מילה רעה. לא דיבר עלינו או על העתיד. לא חצה גבולות. בגוף הוא שידר שהוא רוצה כמה שיותר רחוק ממני. במילים הוא התרכך יותר ויותר.

כשישבנו על הנדנדה ההיא ששני אנשים צריכים לאזן אותה אחד מול השני - התנדב לאזן ולשבת מולי במרחק שלושה מטר וסופסוף הסתכל עליי בפנים ישירות וסיפר לי עוד דברים ממהלך השבוע.
אחרי זה אמרתי שאני צריכה לחזור הביתה ושמאוחר לי.
בפגישה סיפרתי שאני חייבת מאוורר. הוא שאל למה אני לא קונה, אמרתי שזה כבד ואני לא רוצה לסחוב.
בחזרה לאוטו ראינו חנות חשמל והוא אמר שאפשר לקנות ושהוא יסחב לדירה.
קניתי והוא העלה לי את זה לבית. יצא מהאוטו, רץ מהר לדירה, הרבה לפניי, שם לי מחוץ לדלת ירד מהר כשהוא פוגש אותי בדרך, מסנן יום טוב והולך.

לסיכום, ראיתי שגם הוא סובל וקשה לו אבל גם מאבד צלם אנוש ביחס כלפיי. ראיתי איש שמתנהג מגעיל באופן לא נורמלי.
לא קיבלתי חיבוק או נשיקה או אמירה על המצב שלנו. לא הבטחה או דאגה או שאלה לשלומי. ניכור ובוטות וגסות רוח לכל אורך הערב בכל צעד ושעל, כמו בימים האחרונים.
הוא מבלבל את המצב המורכב - איתי. זה לא קשור אליי. המצב קשה לו אז הוא מתנהג איתי רע.

לא נתתי לו להשפיע עליי בשום צורה וזה לא היה קשה.
באתי רגועה, יצאתי רגועה. אני עדיין המומה מאיך שהתמודדתי עם האיש הזה בצורה נקייה.
לא רק כלפיו, אלא כלפיי. הרגשתי טוב וצלול ונכון עבורי.
לא הוצאתי מילה אחת עליו ועליי. לא הוצאתי מילה של ביקורת או יכולה להשתמע ככזו. לא התאמצתי מדי. לא התחנפתי (בדר"כ אני מחמיאה לו הרבה, הפעם שמרתי לעצמי). לא התלוננתי.
והבנתי שאין לי מה לרצות ממנו רגשית. נעלם לי הרצון לקבל ולהזדקק להכרה ממנו.
זה כבר לא מעניין אותי.
הניגוד בין מי שראיתי אותו בעבר או בפנטזיה לבין מה שהתגלה בפגישה גדול מדי ולכן הרצון להתחבר אליו מהמקום הרגשי נעלם עבורי.
הגעתי למסקנה שלא מגיע לו אותי. ואם הוא ירצה הוא יצטרך להתאמץ. אני אהיה שם חייכנית ונעימה ומכבדת אבל לחזור אליי, להיכנס ללב שלי, לחיי - מלבד מה שצריך מול הנסיבות, זו כבר תהיה עבודה רצינית שלו. יוזמה רצינית שלו. ואם לא - לא יחסר לי.
הוא בא לירות לכל הכיוונים ויצא עם פרחים.
באתי בחשש שאתנהל על ידו רגשית ויצאתי בשליטה של 100 אחוזים.
זה הישג שאני זוקפת לזכותי ולזכותך בשמת.
אני מקווה שמה שחוויתי הערב יישאר איתי להתמודדויות דומות בעתיד לא רק מולו אלא בכלל.
מהפגישה הזו יצאתי.. מאוהבת בעצמי.

נהדר!
עשית משהו בכלל לא טריוויאלי! ועשית אותו נהדר!
לימדת את עצמך שפה חדשה!
עכשיו כדאי לדעתי לשים לב ולשמור על ההתנהלות הזאת משתי סיבות:
הראשונה היא כי יש עדיין זמן (כל החיים אפילו).
השניה היא כי ברור שבכל דרך אחרת את מפסידה את תמיכתו החיובית שאולי תגיע אם תמשיכי בדרך החדשה.

באתי בחשש שאתנהל על ידו רגשית ויצאתי בשליטה של 100 אחוזים.
ואוו.
תודה ששיתפת.
הנה מתנה שההריון נתן לך.
את אמיצה ונהדרת.
ותודה ענקית ל בשמת א

שליחה על ידי מיכל* » 07 יולי 2014, 09:08

דלית,
שמחה בשבילך על ההתנהלות מולו וההתאהבות בך, בראבו.
קיבלת מכולם הרבה עצות חכמות , בייחוד הליווי המבורך של בשמת.
רק עוד כמה הערות, כמעט מובנות מאליהן, שזה הזמן להזכיר:

את ממש ממש בהתחלה. באמת שום דבר לא הרה גורל, אפילו שברור לי שמרגיש לך ככה כעת.

צריך לזכור ש:
נשים חוות ולכן מתחברות להריון הרבה יותר מגברים. (ההריון הוא ״שלך״. ילד כבר ״שלכם״.)

כל הרגשות לגיטימיים.

גם את, שרוצה את הילד, עשויה להרגיש קשת שלמה של רגשות כלפי ההריון, ביניהם שלילים.
זה בסדר. מותר.
כנ״ל הוא.

חשוב לזכור במיוחד בהריון שאז ההורמונים גם מאד משפיעים על מצב הרוח.
וגם- הקלישאה הידועה:

אחרי שנולד התינוק, הכל משתנה.
עכשיו, ולכל אורך ההריון, אין שום דרך להבין ולדעת מה כ״א מכם (והמשפחה) ירגיש.
באמת שאין.
ההריון יכול להיות בסימן אוירה והחלטות מסוימות,
והכל יכול להראות אחרת אחרי שהתינוק נולד.

לסיום: הרבה בריאות הריון קל ונעים ,
איזה יופי שאת בהריון! מזל טוב!

וואו התנהלת פשוט מדהים!

שליחה על ידי שקטה* » 07 יולי 2014, 12:08

דלית, כל הכבוד!! את גדולה:)
בהצלחה בהמשך, תמשיכי לעדכן.

_אבל הגעתי לקומה הראשונה ומיד נכנסתי לחנות התעניינתי במוצר מסוים.
כשהוא עלה, הגיע עד אליי וראה אותי מקשקשת עם המוכרת במקום לחכות לו._
כל הכבוד!

הוא הלך מהר מרוחק ממני ואני אחריו צריכה להדביק אותו
טיפ: אחד הטריקים למצב כזה - להקשיב טוב טוב לקצב שלך, וללכת בו. אפילו לאט. ולחכות בסבלנות עד שהוא יקלוט שהוא הולך לבד. כמו שהוא קלט שאת לא איתו והגיע לחנות.
אף פעם לא להיות במצב של "הרודפת", ותמיד לחפש את ההזדמנות - לתת לו לגלות לבד מה הוא צריך לעשות עכשיו, ולבחור לעשות אותו.
זה מחייב אותך לפעול מתוך ביטחון ולא מתוך פחד (כשאת רצה מהר להשיג אותו, זה מפחד שהוא ייעלם לך. אבל הוא לא יעשה את זה. הוא רק מבטא את רגשותיו בהתרחקות הזאת, אבל הוא לא באמת יסתלק במצב הזה).

_ולא ידעתי לאורך כל הפגישה אם היה נכון לומר לו שאין "אבל" בפגישה הזו, שאני שמחה שנפגשנו סתם בשביל הכיף כי גילינו את ההיריון ולא יותר מזה.
לא אמרתי את זה. לא יודעת למה.
תפסתי את תפקיד הנינוחה, הלא מובילה, הלא נכנסת לשום פינה הכי קיצוני. ירצה - יעלה את הנושא. לא ירצה - גם טוב.
אני בפעם הראשונה לא מובילה את השיחות בינינו לשום מקום שקשור אלינו._
מעולה!
השארת אותו מסוקרן,
השארת אותו במתח,
השארת אותו חושב עלייך,
השארת אותו יותר רגוע כי - לא נזפת, לא לחצת, לא הובלת, אז הוא לא מלא הרגשות רעות כלפייך בגלל ביקורת, נזיפות וציפיות.
פשוט מעולה.

יש גם תחושה של מתח מבחינתו כי הוא הכין בטח כמה משפטים לומר ולהתנגד לי ואני לא מעלה דבר
מעולה!
צחקתי לי פה צחוק קטן D-:

_דיברנו הרבה ורק לא עלינו. צחקתי צחוק מתגלגל מכל יציאה הומוריסטית שלו.
הוא לא הפסיק לירות הומור על הילדים וכל מה שקרה מסביב. אבא אחד הרים את הילד ואני אמרתי שאני לא מסוגלת לראות (הניע אותו כמו שאבות עושים מעל הראש) הוא אמר " מה את לחוצה, במילא אני זה שאספוג את הפליטה (של הילד)"._
מעולה! לא יכול להיות יותר טוב! תראי איך הוא כבר מיקם את עצמו בתפקיד האבא המטפל והמתפקד

חחח אין כמו שתיקה של אשה. זה מאפשר לגבר לדבר את עצמו לתוך התפקיד המוכן לו P-:

את מבינה שהוא היה מלא התנגדות לכל "דרישה", "ציפיה" או "בקשה" שלך - אבל ברגע שאת לא עשית שום דבר מכל אלה, רק היית קלילה ונחמדה - אז הוא התחיל לשכנע את עצמו בדברים שאת לא אמרת?

_לאט לאט התנוחה שלו השתנתה כלפיי, מדי פעם מסתכל עליי.
לא היתה אווירה של זוג. ניכור של שני זרים. אבל היה יותר נעים מבהתחלה.
הצעתי שנקום ללכת קצת בפארק. התחיל לספר לי כל מיני חוויות שלו מהשבוע, שלא קשורות לנושאים בפארק. מסיבה שהיה בה, סרט שהוא ראה.
לפני שעתיים הוא רצה להרוג אותי. עכשיו מספר לי על החיים שלו וחוויות שלו מיוזמתו._
זהו.
זוכרת שאמרתי לך "להקשיב לו בעניין"?
זה זה. חשוב לו מאוד שתקשיבי לו בעניין. לא משנה על מה הוא מדבר, זו בדיקה מבחינתו: האם את מגלה התעניינות קשובה ואוהדת למה שהוא אומר? הוא זקוק לקשב הזה ולהערכה האוהדת שלך.
אם זה מה שאת נותנת, נעים לו והוא רוצה לבוא לקראתך בדברים שחשובים לך.

אה ועוד משהו. הוא לא אמר מילה רעה. לא דיבר עלינו או על העתיד. לא חצה גבולות. בגוף הוא שידר שהוא רוצה כמה שיותר רחוק ממני. במילים הוא התרכך יותר ויותר.
את נהדרת! כל מה שעשית הצליח.

בפגישה סיפרתי שאני חייבת מאוורר. הוא שאל למה אני לא קונה, אמרתי שזה כבד ואני לא רוצה לסחוב
אח, פשוט מעולה: תראי איך הוא ישר התנדב למלא את תפקיד האביר שלך. אפילו במצב הנוכחי!

לא קיבלתי חיבוק או נשיקה או אמירה על המצב שלנו. לא הבטחה או דאגה או שאלה לשלומי. ניכור ובוטות וגסות רוח לכל אורך הערב בכל צעד ושעל, כמו בימים האחרונים
שימי לב, אני לא מסכימה איתך:
המצב התחיל ממש גרוע, וככל שהפגישה התמשכה את הצלחת להזיז אותו ממצב ממש חסר סיכוי של אנטי מוחלט כלפייך - למצב שהוא מיוזמתו דיבר איתך ושיתף אותך בדברים שהיו חשובים לו, וגם עזר לך עם המאוורר. אני אומרת לך שזו התקדמות אדירה.
הוא עדיין עשה "הפגנות" של "אני לא פה" אבל אני ראיתי הרבה מאוד סימני התרככות.
את פשוט צריכה להיזהר מאוד מאוד ולהתקדם בצעדים עדינים מאוד מאוד.
כמו שמנסים להרגיל חתול זר שמפחד ממך, לאכול מהקערה שאת מגישה לו. בעדינות, בעדינות, בזהירות, ברכות, בלי לעשות שום צעד שיבהיל אותו.

_התמודדתי עם האיש הזה בצורה נקייה.
לא רק כלפיו, אלא כלפיי. הרגשתי טוב וצלול ונכון עבורי._
גילית את הסוד הגדול, שצריך להיות מוטו לדף הזה:
כאשר את מתנהגת בכבוד עצמי, עם עמוד שידרה ובלי אנרגיות שליליות, את אוהבת את עצמך יותר.

תשמעי, אני שמחה שהחלטתי לכתוב לך (בהתחלה, מהדברים הראשונים שכתבת, כל כך לא ידעתי אפילו איפה להתחיל, שזה נראה לי חסר סיכוי P-: ). את פשוט תלמידה מצטיינת. הבנת מדברי כולנו את הטון הנכון שכדאי לבוא איתו, הצלחת להתמודד עם כמה "התקלות" שלא היית מוכנה להן מראש, שמרת על כיוון וכבוד עצמי לאורך כל הערב, פשוט מעולה.

עכשיו רק להמשיך ככה, ומצטרפת בזה לכל מי שכתבה לפני. כל הכבוד לך, באמת שאפו

אפשר לתת עצות מכאן ועד להודעה חדשה, אבל ליישם אותן תחת אש - זה הישג כביר

שיהיה לך בהצלחה רבה!

שליחה על ידי שקטה* » 07 יולי 2014, 12:16

ותודה ששיתפת, זה מאוד חשוב ומשמש דוגמה לכולנו.

עוקבת בשקט ורק באתי להסכים עם בשמת (שוב ושוב, אבל הפעם על זה:)
אפשר לתת עצות מכאן ועד להודעה חדשה, אבל ליישם אותן תחת אש - זה הישג כביר
יצאת גדולה

שליחה על ידי דלית* » 07 יולי 2014, 12:58

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על התמיכה.
אבל קמתי בבוקר הפוכה לגמרי.

אני חושבת שלא הבהרתי לגמרי את הדברים כאן ומולו.
הוא לא טיפוס מוביל, הוא מובל. גם בקשר שלנו וגם במשפחה שלו.
בכל הקשר היה ברור לנו למרות המריבות שאם נכנסים להריון עוברים לגור יחד ומגדלים יחד.
ביום רביעי יום לפני גילוי ההיריון הוא הדגיש שעוד לא סיפר להוריו על הפרידה ממני כי אם אהיה בהריון נחזור יחד ונעבוד על זה.
אני זו שהביעה התנגדות כשאמרתי שילד לא מחבר לבדו שני אנשים.

בכל מקרה מרגע ההודעה על ההריון הוא התחרפן.
אבל לאורך כל השיחות שלנו אנחנו חצי מפלרטטים. הוא מנסה להצחיק ואני צוחקת. הוא לוקח אחריות על הילד, אמר שיגיע לבדיקות הגנטיות ומה שצריך.
אני מרגישה לא חכמה שבכלל נתתי לו את האופציה לסגת כשאמרתי לו יומיים אחרי שנפרדנו ויום אחרי גילוי ההריון - שלא חייבים לחזור שכל האופציות פתוחות. הוא קפץ על זה ואמר שהוא החליט שאחרי הלידה ייקח אחריות כאבא וכאלה, ילווה בבדיקות והכל ומזונות אבל בכח לא חוזרים.
אחרי עוד יום אמר שהוא חייב להתייעץ עם המשפחה שלו. וגם דיברנו על מגורים והוא כבר תכנן את החדר של הילד אצלו.

אלו פרטים שלא כתבתי קודם ואולי נוצר רושם שהוא מנייאק שתכנן לברוח. הוא לא. ויש לי הרושם שהוא כן רוצה במצבו מישהו שיבוא ויגיד לו מה עושים. הוא כזה בחיים אז למה לא עכשיו.
והאמת שאני צריכה ודאות כי לא קל לי. אני צריכה חיבוק, גם אם בא לי לתת לו כאפה וגם אם ירד לי ממנו לגמרי. זה צורך שבא ממקום אחר.
ואני רוצה לישון אצלו להרגיש מוגנת כמו פעם.

אז קמתי בבוקר הפוכה. שמה עשיתי. שבהתנהגות שלי אתמול היה אחלה ואני יודעת שזה מרגיע אבל אולי הוא לא צריך בכלל פתח לאופציה שעכשיו לוקחים את זה רגוע. אולי הוא צריך את הפוש לומר לו שהתחייבת. יש בינינו הסכם לא כתוב. ואם אני הייתי מעלה בדמיוני תסריט שבו אני עוברת הריון לבד ומגדלת לבד לעולם לא הייתי נכנסת איתו לזה. וכרגע שייקח אחריות לכל הפחות לנסות. אי אפשר להכריח אבל לנסות.

אני עומדת במאה אחוז במה שהרגשתי אתמול - שרגשית אני לא רוצה בו. אין לי כמיהה רומנטית אליו. זה נגמר ואתמול היתה החותמת הסופית. אבל כאישה בהריון אני צריכה אותו כגבר תומך לצידי.

והתקשרתי אליו לא מזמן ואמרתי לו שצריך לקבוע תור לבדיקה גנטית. קבענו מול המוקד. ואמרתי שאני רוצה שיתקשר אליי מהבית כשיסיים את העבודה.
אני רוצה שניפגש שוב או נדבר בטלפון ואני אגיד לו את הדברים האלה. אין מקום להתלבטות. לא חייבים לעבור לגור יחד עד לפחות עוד כמה חודשים אבל כן לנסות קשר זוגי, כן להיות שם בשבילי כי אין לו את הפריבילגיה להעלם. אני לא עשיתי משהו על דעת עצמי. הוא איש עם אחריות, זה לא מתאים לו ההתנהגות הזו ונראה לי שהוא יצא מפוקוס.

אני יודעת שהאידיאל זה להמשיך בקצב איטי ולאפשר לו עוד ערבים כאלה כמו אתמול וכדומה אבל הצרכים שלי הם מיידיים אני לא אוכל נפשית לעבור עוד שבת לבד. אף אחד במשפחה לא יודע על זה, אין לי עם מי לדבר. ואני עדיין צריכה לעבד הכל ולראות אנה פנינו לפני שאומר למשפחה בתקווה שנאמר זאת כזוג. האי ודאות ההורמונים, הבדידות. גם כלכלית אני מוטרדת. אני בגיל שחייבים לשמור על הריון בריא ואני חייבת לקזז שעות עבודה, אני לא יכולה להחזיק בהיקף המשרה שלי (70 שעות בשבוע) כל ההיריון ובלי זה לא אוכל להחזיק דירה לבד.

אני חושבת שהוא נבהל מההיבטים הכלכליים או הרגשיים והוא הוריד מעצמו את הדאגה אליי לגמרי. לקח אחריות על הילד אבל לא עליי ולא על ההיריון וזה לא משהו שהוא יכול לעשות אחרי חודשים של התחייבות לעשות אחרת.

אני חושבת רק על השבת הקרובה שאני לא מסוגלת לעבור לבד. זה הצורך שלי ואין לי זמן לבנות משהו איטי. פעם כשנפרדנו וגם היה מנוכר חזרנו ואחרי יום הוא התרכך והכל היה נפלא. חבל לי לתת לו פתח למחשבה על חזרה או לא. אני רוצה לקבוע לו עובדה. זה מנוגד לכל מה שאמרנו בדף אבל יש לי לחצים שאני לא אמורה ורוצה להכיל לבד ואני רוצה לגמור עם זה.

זה מנוגד לכל מה שאמרנו בדף אבל יש לי לחצים שאני לא אמורה ורוצה להכיל לבד ואני רוצה לגמור עם זה.

זה כל כך מובן.

אני רוצה לקבוע לו עובדה.

את באמת רוצה לקבוע לו עובדה?
את באמת רוצה להיות המובילה? זה לא קשור להאם הוא טיפוס מובל, אלא לאיזה טיפוס את, או מה נוח ונעים לך לעשות.

אבל אולי הוא לא צריך בכלל פתח לאופציה שעכשיו לוקחים את זה רגוע.

אין מקום להתלבטות. לא חייבים לעבור לגור יחד עד לפחות עוד כמה חודשים אבל כן לנסות קשר זוגי, כן להיות שם בשבילי כי אין לו את הפריבילגיה להעלם.

אני יודעת שהאידיאל זה להמשיך בקצב איטי ולאפשר לו עוד ערבים כאלה כמו אתמול וכדומה אבל הצרכים שלי הם מיידיים אני לא אוכל נפשית לעבור עוד שבת לבד.

אני חושבת שאת נקרעת בין הצרכים שלך ליציבות ותמיכה לבין הרצון שהקשר הזוגי יצליח.
הבעיה שכרגע, להציב לו אולטימטום (כי כך את מציגה את זה בעצם, גם כאן וגם בפני עצמך) - רוב הסיכויים שזה ייחרב את הסיכויים שנותרו לקשר זוגי טוב.
לא משנות כרגע הסיבות, נראה שבשלב הזה הוא לא יכול כרגע לתמוך בך, לתת לך את מה שאת צריכה ולהבטיח לך את מה שאת רוצה.

אף אחד במשפחה לא יודע על זה, אין לי עם מי לדבר.
בלי קשר אליו, את צריכה תמיכה.
מציעה לך לחשוב מי יכול לתמוך בך הכי הרבה בשלב הזה, והכי טוב - משפחה? חברות?
ועוד מציעה לך, לחשוב על היערכות עתידית שאינה כוללת אותו כרגע.
אם זה אומר להפחית שעות עבודה או לחפש דירה זולה יותר, שתוכלי להסתדר בה בלי עזרתו בשלב הזה - הייתי מתמקדת בזה, ולא בלחלץ ממנו תשובה או התחייבות.
אל תבני עליו כרגע, זה די ברור שהוא לא במצב לספק את התמיכה שאת זקוקה לה.
זה מכעיס אותך, ואולי בצדק, אבל אין לך שליטה על מעשיו.
התשובה לשאלה האם הוא יפר או לא יפר את אותו הסכם שביניכם - אינה תלויה בך, ולכן ייעצו לך כאן להניח לה כרגע.

אני חושבת רק על השבת הקרובה שאני לא מסוגלת לעבור לבד.
חשבי עם מי היית רוצה להעביר אותה, מלבדו

דלית יקרה,

הלחץ שלך ברור ומובן.
גם אם מורידים את ההורמונים המצב לא פשוט.

אבל...

זו הזדמנות!

למה?

לצמיחה שלך כאדם, כאישה, כאמא (נס!), וגם כבת זוג.
תראי, במקום להעביר פגישה מרירה וכעוסה ולהתרחק, את זרעת זרעים של חיוב בתקשורת בינכם. וכל זאת ממצב פתיחה די עלוב.
אני מאוד מבינה שקשה להתעזר בסבלנות. את רוצה הכל ועכשיו. הבעיה היא שזה לא יצליח להיות טוב.
הבחור מרגיש כרגע ש'תפסו אותו בביצים' וזה כואב לו. ושהמשמעות היא לכל החיים.
נכון שיש בעיות אובייקטיביות לפתור, אבל האם את רוצה בשביל השחרור הרגשי של כמה דקות (כלומר לבקר, לדרוש, וכל שאר התבניות הרגילות...) לחרב אפשרות של גשר, קשר ואולי סיכוי להתקרב ליחסים נעימים?
בדרך הישנה זה לא מצליח. עובדה. הוא כועס ולא רוצה לחבק ולנשק, וההריון לא משמח אותו. עובדה.
גם בטוח שאי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותך, אבל אפשר להשתדל ליצר מרחב נעים לשהיה משותפת.
מה שבטוח כרגע, שעם ההריון והילד הבכור שלו, הבחור הזה לא ישכח אותך בקרוב, ואפשר לאפשר לשניכם קצת ביחד קליל ונעים, שיעזור לכל ההתנהלות העתידית.
לדעתי את בעמדת יתרון ענקית, כי את האמא של הילד. הוא יהיה חייב להיות איתך באיזשהו קשר כנראה.
איזה קשר?
תלוי בשניכם.

למה את מרגישה בעמדה נחותה מול משפחתו, וכמו גנבת?
לפי מה שסיפרת, לא גנבת ולא רימית, וההריון נוצר מתוך הסכמה של שני הצדדים.
אין דרך אחת מחייבת, ואפשר להתחתן או לא גם אחרי ההריון והלידה, אפשר להיות ביחד או לא גם עם או בלי נישואין.

לדעתי הכי חשוב למצוא רשת תומכת בך ובצרכים הרגשיים הלגיטימיים שלך, אבל נראה לי שכרגע הוא ל א הכתובת.
מי כן יכול לתמוך? קודם כל אנחנו פה, כמה שאת רוצה.
יש לך חברות קרובות?
מישהו מהמשפחה שלך שאת אוהבת וקרובה מספיק בשביל לשתף ,ושיוכל (או תוכל) להקשיב ולתמוך? אם כן, עשי זאת!
פתרונות יגיעו עם הזמן, זה בטוח.
גם בטוח שאי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותך, אבל אפשר להשתדל ליצר מרחב נעים לשהיה משותפת.
מה שבטוח כרגע, שעם ההריון והילד הבכור שלו, הבחור הזה לא ישכח אותך בקרוב, ואפשר לאפשר לשניכם קצת ביחד קליל ונעים, שיעזור לכל ההתנהלות העתידית.

קצת מבולבל, אבל אני צריכה ללכת.

קודם כל, מסכימה עם כל מה שכתבו קודמותי.
תחפשי לך מהר מהר תמיכה ותשתפי את המשפחה שלך והחברות שלך, שיתמכו בך, שיעזרו לך, ובעיקר שיחזיקו אותך לא לחזור על אותן הטעויות בקשר איתו.

אחרי אתמול, אם שוב תחזרי לאישיות התובענית, הכופה, הלחוצה והמתלוננת לידו - הוא יבין סופית שאי אפשר לסמוך עלייך ושהוא ממש לא רוצה שום עסק איתך. הוא לא יחשוב שהתבגרת והשתפרת, אלא ששיחקת בו ועשית מניפולציה.

אני מרגישה לא חכמה שבכלל נתתי לו את האופציה לסגת כשאמרתי לו יומיים אחרי שנפרדנו ויום אחרי גילוי ההריון - שלא חייבים לחזור שכל האופציות פתוחות
אז אמרת. לא רלבנטי.

אלו פרטים שלא כתבתי קודם ואולי נוצר רושם שהוא מנייאק שתכנן לברוח. הוא לא. ויש לי הרושם שהוא כן רוצה במצבו מישהו שיבוא ויגיד לו מה עושים. הוא כזה בחיים אז למה לא עכשיו.
לא יצרת רושם של מניאק, יצרת רושם שהוא אדם אחראי.
אבל כרגע הוא לא רוצה לחזור.
זה לא רעיון טוב לומר לו מה לעשות.

הוא לא טיפוס מוביל, הוא מובל. גם בקשר שלנו וגם במשפחה שלו.
לא עושה רושם כזה.
התוצאה של מערכת יחסים שבה את "הובלת" (לכאורה) היתה שנפרדתם, ולפי דברייך הוא הוביל את הפרידה. כלומר זה היה בעיקר ביוזמתו. אז הוא לא "טיפוס מובל" והדבר האחרון שאת רוצה זה לפעול לפי הסטריאוטיפ הזה.

והאמת שאני צריכה ודאות כי לא קל לי
זה ברור, טבעי ומובן.
אבל את הולכת כרגע על גחלים בוערות, לא במצב לבקש ממנו חיבוק. את זה אפשר לבקש רק במערכת יחסים יציבה ומבוססת ואין לך. אז זהירות

גם אם בא לי לתת לו כאפה וגם אם ירד לי ממנו לגמרי
אלה תגובות הריוניות P-: תתעלמי מהן. לא חכם ללכת לשם ואת צריכה לחשוב על הטווח הארוך, על טובת הילד וטובתך, בסדר זה. כרגע טובת הילד חופפת לחלוטין את טובתך...

אולי הוא לא צריך בכלל פתח לאופציה שעכשיו לוקחים את זה רגוע. אולי הוא צריך את הפוש לומר לו שהתחייבת. יש בינינו הסכם לא כתוב. ואם אני הייתי מעלה בדמיוני תסריט שבו אני עוברת הריון לבד ומגדלת לבד לעולם לא הייתי נכנסת איתו לזה. וכרגע שייקח אחריות לכל הפחות לנסות. אי אפשר להכריח אבל לנסות.
יקירתי, כל אלה פחדים.
פחדים וחרדות.
אתמול היית גיבורה ונהגת כמו שצריך,
הבוקר קמת עם העצמי הרגיל והחרדתי

ונכנסת לסרטים.
את לא נותנת לו "פתח לאופציה".
הוא כבר לקח את האופציה מזמן.
את לא מבינה ברצינות את המצב: הוא כבר הסתלק, מבחינתו הוא כבר מצא פתח מילוט וברח. עכשיו את מנסה להחזיר אותו למערכת יחסים כלשהי.
הוא לא צריך פוש.
הוא לא צריך שתכריחי אותו או תכפי עליו התחייבות.
באמת יש זמן.
אם תעשי מהלך של דחיפה וכפייה, את תדחפי אותו ממך החוצה.
הסכם לא כתוב? הצחקת אותי. הוא יילך למשפחה שלו, יקבל מהם תמיכה רצינית, את תוצגי בתור פריחה שהפילה אותו בפח, והם יוציאו אותו מזה בדרך הכי רעה ומשפילה בשבילך.

את פשוט לא מבינה איך הראש שלו עובד, ואילו היית מבינה הוא לא היה יוזם פרידה מלכתחילה. אני שוב אומרת לך: אל תחזרי על אותן טעויות ענקיות ומרובות שכבר עשית.

אם אני הייתי מעלה בדמיוני תסריט שבו אני עוברת הריון לבד ומגדלת לבד לעולם לא הייתי נכנסת איתו לזה
באמת?
האם זו האמת?
האם את בטוחה שזאת האמת?
רק אתמול שאלתי אותך האם את רוצה את ההריון הזה בכל מקרה, גם אם הוא מסתלק עכשיו לטימבוקטו. ואמרת כן. אז זה לא נכון? אם כן, את יכולה כבר עכשיו לשקול הפלה.

לחילופין, אם את לא מוכנה לשקול הפלה, ואת ממש רוצה את הילד הזה גם אם תעברי את ההריון לבד ותגדלי אותו לבד, אז תיזהרי בכל צעד שלך ובכל מלה שאת מוציאה מהפה לידו.
זו הסיבה ששאלתי אותך אתמול, מבינה?

אם את לא מעוניינת בילד הזה בכל מחיר, אז תהרסי את מערכת היחסים איתו כמה שאת רוצה, תחזרי על כל הטעויות, ואחרי שתשברי את הכלים, תלכי לעשות הפלה כי הרי את לא מוכנה לעבור את זה לבד אבל את תישארי לבד אם תרצי או לא תרצי. הוא גבר ולא צעצוע. והוא לא רוצה אותך או את הילד הזה עכשיו!

אם את כן מעוניינת בילד הזה בכל מחיר, והבנת שפירושו של דבר עלול להיות הריון לבד, וגידול ילד לבד - אז, מתוך הידיעה הזאת, תנסי בזהירות לתקן את מה שכבר שבור.

אני יודעת שהאידיאל זה להמשיך בקצב איטי ולאפשר לו עוד ערבים כאלה כמו אתמול וכדומה אבל הצרכים שלי הם מיידיים אני לא אוכל נפשית לעבור עוד שבת לבד
לא.
את מפספסת משהו חשוב.
זה לא האידיאל.
זה ההבדל בין להיות טיפשה ולאבד אותו בוודאות ביחד עם כל ההישגים שלך מאתמול.
לבין להיות חכמה ולשחק בזהירות בקלפים שלך למען הסיכוי לאבא אמיתי לילד שלך.

ואני אומרת לך באחריות שאם תעשי את הטעויות שכבר עשית, תאבדי אותו במהירות כמו שכבר איבדת.

קחי את עצמך בידיים ותירגעי, יש לך עובר לדאוג לו. תמצאי תמיכה שאיננה כוללת אותו. מולו תתנהלי רק בזהירות ואל תגידי שום מלה מיותרת ובטח לא לחץ ולא דרישה.
כרגיל, את יכולה לקבל את העצות שלנו או לא, אלה החיים שלך.

נסי לנסח את היעדים שלך צעד אחר צעד.
היי קשובה לקצב שלך
למשל: היעד הראשון: להעביר את השבת לא לבד.
כאשר עושים שינוי עצום כמו השינוי שאת עוברת הלכה למעשה (ההריון, המפגש מעורר ההשראה שלך עם הבחור)
מגיעים הקולות שמבקשים להסיח אותך מדרכך החדשה.
והם נשמעים בדיוק כמו שתיארת.
חשוב לתת להם מקום ולהתייחס אליהם בחמלה.
האהבה לקולות אלה תחליש את הווליום שלהם ותאפשר לך מרחב נשימה.

ומידע נוסף לשירותך (-:
בספר "המוח הגברי" מצויין שגברים שמקבלים בשורה על הריון התגובה הראשונית שלו היא לחץ.
יש כאלה שמראים את הלחץ הזה ויש כאלה שקשה לראות עליהם.

שליחה על ידי שקטה* » 07 יולי 2014, 15:39

את פשוט לא מבינה איך הראש שלו עובד, ואילו היית מבינה הוא לא היה יוזם פרידה מלכתחילה. אני שוב אומרת לך: אל תחזרי על אותן טעויות ענקיות ומרובות שכבר עשית.

בשמת, לגבי זה בכל זאת יש לי תהייה.
אני מבינה את המקום שממנו את באה ואת העצות שאת נותנת ומסכימה איתן כי זה המצב שדלית מתמודדת איתו בהווה. אבל לגבי העבר, הם כן כבר היו במערכת יחסים די מחוייבת שנמשכה כמה חודשים. למה את מציגה את הדברים כאילו האחריות המלאה לפרידה היא עליה ונובעת מטעויות שהיא עשתה? בעיניי, מרגע שבן אדם מחוייב ונמצא במערכת יחסים ומדבר על העתיד, שני הצדדים אחראים, שני הצדדים יכולים לטעות ולא להסתדר וממה שנקרא לי זה מה שקרה. היו כאן שני אנשים שכן היו מחוייבים אחד לשני אבל שהתקשו להסתדר ולתקשר, מן הסתם שניהם עשו טעויות ופגעו זה בזה, האחריות כאן היא לא רק על דלית שלחצה ודחפה יותר מדי. הם הרי תיכננו הריון ביחד! מה דעתך? ברור לי שאת לא מאשימה אותה, אבל גם להגיד שהיא אחראית למצב הזה נראה לי קצת מוגזם, לא מדובר בבחורה שהלחיצה גבר יותר מדי אחרי דייט וחצי...

למה את מציגה את הדברים כאילו האחריות המלאה לפרידה היא עליה ונובעת מטעויות שהיא עשתה?
שאלה מצויינת.
טוב שאת נותנת לי הזדמנות להבהיר נקודה חשובה:

אני בכלל לא מטילה אחריות על הפרידה על אף אחד.

אין לי שום עניין בכיוון. יש לי רק רצון מעשי לחלוטין לעזור לדלית להשיג את מטרתה: מערכת יחסים טובה עם האב של ילדה העתידי.
כיוון שדלית היא זו שכתבה פה, ודלית היא זו שבהריון, ודלית היא זו שרוצה מערכת יחסים ודלית היא שרצתה לחזור ודלית היא שרוצה שהוא יתפקד בתור אבא - אז העצות שלי מכוונות אך ורק לדלית ונוגעות אך ורק למה שבשליטתה של דלית.
לא מעניין אותי מה הוא עשה, מה האחריות שלו, מה הטעויות שלו וכן הלאה, כי לא הוא בא לבקש עזרה פה!
הוא - לא בשליטתנו, ולא בשליטתה של דלית.

פה לא עושים חשבון, "מי אשם" ולכן "מי אמור לתקן".
את מי זה מעניין ששני הצדדים אחראים ויכולים לטעות וכל זה? אין פה משפט, אין פה שופט, אין פה דיון, מה שיש זו המציאות העירומה: העובדות לפנינו. ההתמודדות איננה עם שופט דמיוני שעסוק בשאלה מי אשם יותר או מי צודק יותר. זאת הדרך לגיהינום במערכות יחסים, וזו בדיוק צורת החשיבה שכל פעם מחדש מכשילה את דלית שלנו פה (הנה הבוקר היא התעוררה בדיוק עם הקונצפציות המוטעות האלה).

פה יש רק שאלה פרקטית:
דמייני שהיתה תאונה ומישהו נכנס לדלית באוטו והסתלק. אף אחד לא ראה. ואין לה ביטוח מקיף. עכשיו אני שואלת:
זה האוטו שלך?
את רוצה לתקן אותו?
יופי.
אז תתקני.
אפשר לבכות עד מחר "אבל למה פגעו לי באוטו ולמה הוא הסתלק" וברור שבמקרה של התאונה שתיארתי, זו אשמתו הבלעדית של נהג פושע.
אז מה?
עדיין, זה האוטו של דלית ואם היא רוצה לתקן אותו היא תצטרך לפעול וגם לשלם על זה. כי זה לא רלבנטי מה קרה ואיך קרה. רלבנטי רק שדלית רוצה אוטו וצריך לתקן את האוטו. זהו.

היא האחראית הבלעדית לטעויות שלה.
והיא לא אחראית בכלל לטעויות שלו.
אבל הטעויות שלו לא מעניינות פה אף אחד, כי הוא יזם את הפרידה, כי הוא לא רוצה לחזור, כי הוא לא רוצה את הילד.
ואיך אנחנו יודעים שהטעויות של דלית היו יותר חשובות מהטעויות שלו במערכת היחסים?
כי הוא היוזם העיקרי של הפרידה, ולא היא.

למה ולמי יעזור להתעסק שנייה אחת אפילו בטעויות ובפשלות שלו?

פה אנחנו עוזרים לדלית. לכן אנחנו יכולים להראות לדלית את החצי שלה בטעויות, ולתמוך בדלית במאמץ לעשות את החצי שלה בתיקון הטעויות. כדי שיהיה לה סיכוי (סיכוי, לא הבטחה) לחזור למערכת יחסים תומכת כלשהי.

שליחה על ידי שקטה* » 07 יולי 2014, 16:53

בשמת,
מסכימה איתך על כל מה שכתבת ומודה לך על ההסבר. הדבר היחיד שצרם לי קצת ושאני לא מסכימה איתו הוא זה:

_ואיך אנחנו יודעים שהטעויות של דלית היו יותר חשובות מהטעויות שלו במערכת היחסים?
כי הוא היוזם העיקרי של הפרידה, ולא היא._

לדעתי אי אפשר להסיק מכך שהטעויות שלה היו חשובות או רבות יותר. אולי ניתן להסיק מכך שהוא פחות להוט להתחייב ממנה מסיבות שלא קשורות אליה בכלל? אולי יש לו בעיה עם מחוייבות וזו הסיבה שהוא עדיין לא נמצא במערכת יחסים מחייבת, ושהוא יוזם פרידה בדיוק כשהאישה שאיתו נכנסה להריון...(נכון שטכנית לא ידעו עדיין שזה המצב ברגע הפרידה, אבל הוא ידע שיש סיכוי לזה)?

כמובן שכל זה לא חשוב עכשיו ומה שחשוב זה לתקן מה שאפשר, על זה אני מסכימה. אבל לטובת אלו שקוראות בדף ואולי גם לטובת דלית עצמה חשוב לי להתעכב על הנקודה הזו שלדעתי היא מטעה ואפילו עושה קצת שירות דוב לדברייך, כי זה שוב לחזור למה שקרה בעבר אחרי שהסברת שזה לא ממש רלוונטי, וגם לעשות מין הכללה כזו שמי שנפרד הוא זה שעשה פחות טעויות שאני לא מסכימה איתה.
מעבר לזה, מסכימה עם כל הגישה שלך ומודה לך על נוכחותך ועזרתך, כאן ובאתר בכלל @}

שליחה על ידי אסנת* » 07 יולי 2014, 23:10

כי הוא יזם את הפרידה, כי הוא לא רוצה לחזור, כי הוא לא רוצה את הילד.
להרגשתי, משפט כזה עשוי מאוד להחליש אשה בהריון. הוא אפילו נתן לי מן "זפטה" כזו (למרות שמקריאה ממושכת בדף, ברור לי שכוונת הכותבת היא להייטיב ולתמוך).
גם הוא, ש הוא גבר ולא צעצוע , בטח לא הכל דיכוטומי אצלו. גם גבר, סמוך לגיל 40, רוצה לפעמים לדעת שהוא פורה, למשל, שהוא יכול.
גם גבר, כמו האשה שבהריון, יכול לחוש תחושות שונות לגבי ההריון, לגבי האשה.
נכון שהוא ותחושותיו לא העניין כאן, אבל חשוב לי לומר שגם אם אלה האמירות שלו וזו ההתנהגות שלו, לא בהכרח ר ק זה מה שנבחש בתוכו.
וגם, מניסיוני, לגברים כמעט תמיד, הרבה יותר קשה להתחבר להריון. גם אם הם נשואים לאם ילדם. לפעמים גם בחודשים הראשונים קשה מאוד להתחבר לילד. בדרך כלל זה עובר. הטבע הוא ממזר מתוחכם

שליחה על ידי אסנת* » 07 יולי 2014, 23:16

וגם: אם תוכלי להשאיר פרטי התקשרות, אפילו לפתוח אימייל יעודי רק לשם כך, אשמח לכתוב לך ואם אנחנו באותו האזור, גם אפשר יהיה לתת יותר תמיכה בשבת המגיעה, שנראית לך עכשיו כ"כ מאיימת, אבל גם היא תחלוף בתוך 24 שעות, פחות או יותר D-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נשארת אלמונית הפעם למרות שכבר כתבתי פה בניק מלא. שמחה שיצא לי להיתקל בדף הזה שוב. ואם יורשה לי קיטור קטנטן. שונאת דייטים שונאת דייטים שונאת דייטים. אני פרק זמן אחרי פרידה מבנזוג שמצד אחד אומר אך לא עושה. (אולי את השיעור הזה הפנמתי) ועכשיו חזרתי לאתרי הכרויות ודייטים. ואני גרועה בזה ושונאת את זה ומרגישה שהכח המניע היחיד הוא הכמיהה לאישור מן הגבר שאיתו אני יוצאת באותו ערב. ( לא מרכז חזק ויציב). אז אוף. וזהו.

שליחה על ידי דלית* » 08 יולי 2014, 14:17

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התמיכה שלכן מהממת. אין לי מילים.

הדימוי של קערית המים מעולה.

אני מבינה את מה שכתבתן, כל אחת במילים שלה את אותו המסר. להירגע, לחשוב על הטווח הרחוק במקום הקצר, להתחבר לעצמי, להתחבר לכאן. אני מסכימה עם זה ולכן התחלתי עם זה בפגישה הקודמת. אבל.
כמו כל זוג יש לנו את הדינמיקה שלנו. ולי עם עצמי יש את התחושות שלי וחשבתי שלחרר את הכל אצלי וגם אצלו כי ידעתי שזה יקרה - יעשה ריסט למערכת. אני רוצה

בשמת אפשר לסמוך עלייך בעיניים עצומות שתהיי פה להנחות גם כשצריך לומר מילים כדורבנות

. אני צריכה את הראייה הייחודית שלך עכשיו יותר ממקודם.

מה שקרה זה שבכל זאת החלטתי לדבר איתו. להוציא הכל.
זה לא קרה בעבר, מקסימום הייתי מתלוננת כמו אישה ממוצעת אבל לא ככה.
כנראה שגם ההורמונים ידם בדבר.
אבל עם יד על הלב אני יודעת שיש דברים שעובדים כשאתה הכי אותנטי ושלם עם עצמך ולשחרר את הכעס העצור ולקבוע עובדות הרגשתי שאני חייבת. לא רק לאגו, אלא כי הרגשתי שזהו, זה מתאים בדיוק עכשיו יום אחרי הפגישה ההיא ורגע לפני שיתרגל. שלא יתרגל לסטטוס קוו עכשיו שיש לו זמן לעכל ולפלרטט איתי בניחותא בזמן שאני מצמיחה שערות לבנות.
שלא יאהב שלא ירצה לאהוב שלא יהיה נחמד, אבל שיהיה שם בשבילי נושא באחריות. מתחייב לה, דואג לי.
אני בן אדם.

אמרתי לו כמה דברים שהייתי חייבת לשחרר.
הוא גם שחרר את מנת התסכול שלו.
מכל השיחה יצא שהתלוננתי ש- 4 ימים מהיוודע הבשורה הוא מתייחס אליי כפושעת ודי שיתעשת וייקח אחריות.
והוא ניסה לדבר על הפלה שכמובן סירבתי לשקול וזרק הערות על זה שאין לו שום רגש אליי ולכן הוא לא מרגיש צורך לדאוג וכדומה.
אמרתי לו שידענו שהקשר טרי ולא יציב ושנינו בסירה הזו יחד רק ההבדל הוא שאני צריכה להוריד היקף משרה, לסבול מתופעות פיזיות, להתנהל לבדי מול המחשבה שהוא הפר את האמון שלי שאמר מיד שהוא מעדיף שנגדל אותו לחוד וכל ההתנהלות סביב זה.
אמרתי לו שלא מעניין אותי מה הוא מרגיש כי גם אצלי ירד לגמרי מלרצות איתו משהו רומנטי, אבל מחויבות מגיעה מהראש ולא מהלב ואת זה אני צריכה כרגע. ואת זה אפשר לספק גם אם הרגשות לא פה.
כעסתי מאוד. והוא גם. היה סבב של האשמות. והוא אמר שהוא לא יכול לדאוג לי מרחוק ושאם אני רוצה שאבוא לגור איתו בלי בילבולי שכל ואני אקבל כל מה שאני צריכה אצלו.
הוא הציע.
הוא הסביר שמרחוק הוא לא יכול לדאוג לי אבל מקרוב כן.
שמחתי אבל לא הבנתי אותו . אנחנו רבים אש והוא מציע לי לגור איתו. תוך שהוא מבהיר לי שאין לו רגש אליי, ולא יהיה לו שוב לעולם ושיהיה לי ברור שיהי שילד אחד וזהו, לא יהיה יותר. .

אמרתי לו שנעשה את זה בהדרגה. ננסה לבלות סופ"ש נורמלי כנסיון. ואח"כ עוד קצת ונראה איך אנחנו.
הוא חטף עצבים מהמילה ניסיון. מבחינתו אין ניסיון, גרים יחד וזהו.

לא מבינה אותו. זה עצבן אותו גם בעבר שלא נתתי לו ודאות מראש לגבי המשך הקשר לעתיד. איך אפשר לדעת אם קשר יצליח מראש?
אמרתי לו איך ככה לעזוב דירה בשכירות ועבודה באזור בשביל ששבוע אחרי זה מישהו יתהפך? אמנם זו אני שמתלבטת לגבינו כל הזמן אבל התגובה שלו בימים לאחר ההיריון הורידה את האמינות שלו בעיניי ולאחרונה רואים שהוא לא אוהב בכלל אז איך ממינוס לעלות לפלוס אלף...
אני רואה בהתנהגות שלו כמה הוא מנותק ומרוחק אז מאיפה זה בא. מלחץ כנראה ורצון לרצות אותי כשאני לא רוצה כזה פיתרון מיידי וכבד. אבל יכול שזה בא גם מרצון להוריד לחץ. לאפשר מגורים וקירבה ולעשות את זה יחד וזהו. והוא אדם שאוהב לפתור דברים מהר ואני אוהבת לעכל ולבחון.

סגרנו על הסופ"ש הזה הארוך שאגיע אליו ממחר ועד שבת. שנראה איך עובד לנו.

ועכשיו עכשיו זה המאני טיים שלי.

ואני יודעת שבסופ"ש כזה עלולים להיות עימותים. ואני לא יודעת איך להתנהל מולם.
המטרה שלי היתה להיות איתו בסופ"ש והיא הושגה. כל פעם מטרה אחת.. אבל בסופ"ש עצמו אני לוקחת אחורה מתובענות. רק כיף והנאה, וחיוביות.
אני צריכה לחזור תמיד לבסיס שליווה אותי בפגישה ההיא. שהייתי נקייה עם שנינו.

אבל יהיו עימותים, כי יש לו יציאות מגעילות. בפגישה בפארק הוא שמר על עצמו, ראיתי שהוא מסנן וזה גם תרם לאווירה הטובה. אבל בטלפון ואחרי כמה שעות יש לו יציאות איומות. והניכור וההתבטאויות הקשות כלפיי. אני לראשונה פתחתי את הפה אבל הוא כבר שבוע מתייחס אליי כמצורעת. בנוסף נדבר על העתיד אז יהיו קונפליקטים. איך לשמור עלינו לא לצאת מאיזון בסופש כשאין לי עדיין "מערכת יחסים יציבה"?

חשבתי לשרטט בנייר, כי הוא לא מבין אותי עד הסוף אף פעם, איך אני רואה את הכל. שיש החלטות שאפשר לבצע בעוד חודשיים ויש שעכשיו, ומה באמצע. ציר מסודר.
אבל אם הוא ירצה תשובות פרקטיות כאן ועכשיו, ואם יתעקש שאעבור לגור איתו?
איך להתנהל ולחזור למצב הרגוע כשיש הרבה עומס על המערכת, 4 ימים יחד.
קפצנו מדרגה, יש הצהרת מחויבות לטפל בזה מקרוב ביחד. ועכשיו במה לגעת ובמה לא. איזה נושא להעלות ואיזה להימנע.
אם כל הסופש ייראה כמו הפגישה בפארק אני יודעת שהקסם יחזור. שיש תקווה לחים שפויים יחד.
איך מחזיקים את זה כשכבר כן צריך לדבר על נושאים רגישים ולפתוח אותם.

כמו שמנסים להרגיל חתול זר שמפחד ממך, לאכול מהקערה שאת מגישה לו. בעדינות, בעדינות, בזהירות, ברכות, בלי לעשות שום צעד שיבהיל אותו.
מעולה.
אני קוראת כאן לראשונה, מתפעלת ומסכימה עם העצות של בשמת חני ושאר נהדרות..
מודה שאת מבלבלת דלית. בעוד שאת מצהירה שיש לו "יציאות איומות", את עצמך נשמעת מאיימת על הבחור...
אולי אני טועה, אבל ככה זה מצטייר.

שליחה על ידי דלית* » 09 יולי 2014, 18:03

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רציתי לעדכן.
הוא מתקשר ומנסה להצחיק אותי כל הזמן.
אתמול אמר לי במבטא מצחיק ש"חבר שלך חזר מהדרום בחתיכה אחת".
אני עדיין לא רואה בו חבר אלא רק ניסיון לבנות משהו מחדש אבל אני יודעת שהוא לא סתם אמר.
אחרי אזעקה מברר מה שלומי ועוד כמה שעות בדרך אליי לקחת אותי אליו.
מתכנן לנו כיף בסופש. מארגן רכב לטיולים.
אני מצפה לסופ"ש רגוע ונעים.

אין לי הרבה זמן אבל רציתי לחדד. בשמת, לא הוא נפרד ממני. אני נפרדתי והוא בתגובת נגד הקצין והלך רחוק ויותר ולא רצה בי אחרי ההיריון. לא רק בגלל אגו, באמת נמחק לו הדיסק. מניסיון העבר אפשר לשחזר. יותר לאט אצלו מאשר אצלי. אבל אפשר.

לגבי ההתנהגויות מולו בקשר שהיה - אני לא קפריזית או תובענית מדי. אישה ממוצעת שזה גם לא פשוט

זו לא היתה הבעיה בקשר. היא תרמה אבל לא היתה הבעיה. אני יודעת להיות עזר כנגדו אבל חמקמק.
יודעת גם שאיתו ספציפית דרך המשי עובדת טוב יותר מכל דרך אחרת בדרך כלל. לפעמים גם כסאח עובד קודם עבורי אבל גם איתו. כשהוא אותנטי וממוקד. אבל זה החריג. הכלל חייב להיות איתו נעים ומלא ביטחון. איתו יותר אמשר עם כל גבר אחר שפגשתי וזה משהו שהתפלאתי להבין. כי הוא משדר משהו אחר.

את הפגישה בפארק אני שמה מול העיניים, משחזרת את התחושות בשביל שלא תחמוק, שתישאר פה להיות לי מגדלור באפלה. היא גרמה לי להבין שלא רק שאני מסוגלת להיות איתו שפויה אלא לקבל שליטה ממקום אחר שלם כל כך. השליטה הזו נתנה לי שקט לכמה שעות.
כמו שאמרתי ערב הפגישה - גיליתי שאני חשובה לי בפגישה ההיא יותר ממה הוא ואיך הוא. וההתנהגות שלי בה גרמה לי לאהוב את עצמי יותר. ומהמקום הזה לאהוב את עצמי יותר איתו מאשר קודם כשהייתי מולוטרודה ופגועה ועצבנית ומתאמצת ומתחנפת.
ומהמקום החדש, אני רוצה שנחזור. מהמקום שאני בשליטה ולא רק כי התגובות שלו הופכות נעימות, אלא כי לי טוב ככה.

המלחמה לא משאירה הרבה אנרגיה למצוקות פרטיות ובכל זאת שלי נראית בעיניי ענקית ושום אזעקה לא מעיקה כמו המחשבה על העתיד הפרטי.
אני מבינה שחשוב להמשיך רגוע, מכיל, להחזיק את המים ביד פתוחה... אבל עדיין לא יודעת מה לעשות כשיעלו הנושאים הבעייתיים, עדיין לא יודעת איך להתנהל בתוך 4 ימים יחד.

דלית,
כשאת כותבת 'שליטה' מה כוונתך?
שליטה בעצמך, בהתנהגותך, בתגובותייך,
או שליטה בבחור, בזוגיות,
או משהו אחר?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יוליקו, שליטה בעצמי. ברגשות, בהתנהלות שלי.
אני רוצה שנצא מהסופ"ש מחוזקים ומרוממים ורגועים וטיפה יותר מחוברים. כרגע זה נחמד ולא יותר מזה.
ואני צריכה לנשום לתוך זה. באופן טבעי אני גם מאופקת לידו וזה דווקא תורם לתחושת הרוגע של שנינו. מעין סטטוס קוו.
אבל שרק לא ייראה ככה כל הסופ"ש. זו ההזדמנות שלנו, ואני רואה שהוא מאוד רוצה שאעבור לגור איתו. אבל יש ניכור באוויר.
אולי צריך יותר מלהיות רגועה ומכילה? עוד משהו שחסר בשלב הזה... עומק מסוים... כן לגעת בנושאים כבדים או לא יודעת.

דלית,

למקרא דברייך האחרונים עולה לי דימוי נוסף. הפעם של עוגה:
מה קורה כשלוקחים מתכון מעולה של עוגה, ואת החומרים הכי טובים, ועובדים לפי ההוראות, ומכניסים לתנור בטמפרטורה המתאימה,
ואז פותחים את התנור כל שתי דקות בשביל לראות אם זה כבר מוכן?
מה קורה לעוגה?

לדעתי מה שחסר לתהליך זה סבלנות.
את מצפה ליחסים בוגרים ויציבים, כשבעצם התהליך שלכם די צעיר, בשלב הבלילה או קצת אחרי ההכנסה לתנור.
לדעתי העיצות של להרגיע, לזרום, ליצר זמן של נעימות בינכם, זה בדיוק מה שיתן לעוגה שאתם אופים לעלות יפה, ודוקא הבחישה בשלב הזה עלולה להזיק.

אפיה נעימה!

יוליקו

יפה אמרת יוליקו

שליחה על ידי שקטה* » 13 יולי 2014, 20:53

היי דלית,
מה שלומך? איך עבר סוף השבוע? בא לך לשתף?

שליחה על ידי דלית* » 15 יולי 2014, 05:27

יוליקו תודה על המטאפורה

הבנתי שסבלנות הכרחית, במקרה שלנו זה מורכב כל כך...

שקטה, הסופשבוע עבר אמביוולנטי.

ראשית הוא החליט והוא מקיים. כמו שאמר- שאגיע אליו והוא ידאג לי להכל, אבל שאין לו רגשות וכדומה.
ואכן בילינו יחד כל סוף השבוע. הוא ביטל כל תוכנית שהיתה לו (למרות שלא ביקשתי ואפילו עודדתי אותו ללכת ושאלך אני לאחרות לא רצה), הוא התעקש שנצא למסעדות, לקח אותי לסופר וקנה כל מה שידע שאני אוהבת/צריכה. פינה לי מקום בארון שלו וביקש שאביא מספיק בגדים. ראינו סרטים ועשינו כל מה שזוג רגיל עושה מלבד נגיעות וכו'.
וזו נקודה רגישה. כי הוא נאמן להתבטאות שלו - לא נוגע בי. לא מביע רגש. ונזהר לא לגעת בי גם לא במקרה.

נפרדנו סך הכל שבוע וקצת לפני הגילוי על ההיריון וחזרנו אחרי שבועיים.
אני לא יכולה לבוא אליו בטענות בעניין המגע וזה גם משהו רגיש אבל ברמה האישית זה פוגע מאוד.
לא ליטוף, לא יד ברחוב, לא חיבוק. באחת האזעקות נתפסנו מתחת לשמים בים בלי מחסה אינסטנקטיבית חיבקתי איתו והוא שם יד לרגע והתנער ברגע שיכל.
באזעקה אחרת נתתי לו יד ברכב, היינו באמצע נהיגה, הוא החזיק בה שתי דקות ומיד שמט. גם המגע שלו נוקשה, הוא ניסה פעם אחת והרגשתי כמה הוא נוקשה. זה לא משחק. אמיתי.

בהתחלה קיבלתי בלי לדבר, בכלל לא התייחסתי. אבל היינו 4 ימים יחד ולפני כן היה את הערב בפארק ששם גם לא היה מגע. לא חותרת למשהו מיני, אבל משהו שמעיד על דאגה, הכרה.
החיבוק האחד על ההריון שלנו של הביחד חסר לי.
בשלב כלשהו הבנתי שזה משהו שקשה לי להכיל, וניסיתי בעדינות להבין מה קורה. אני מתקלחת וישנה אצלו, אוכלת ומבלה איתו 24/7 ואני מקבלת בבירור התעלמות פיזית.
הבנתי שככה מדבריו: בלי רגש הוא לא מסוגל. גם לא סטוצים. הוא אמר שאצלו זה לא עובד בלי רגש.
דבר שני הוא אמר שהוא הרגיש רע מההתנהלות שלי בסוף הקשר, שנפרדתי ממנו ולפני הגילוי על ההיריון מפניקה שלי ניסיתי לשכנע שנחזור וזה ועוד כמה דברים גרמו לו להרגיש אובייקט. וכששאלתי אם הוא עוד נמשך אליי, אמר ש"יש משהו". כשאלתי אם נמשך אליי בעבר, אמר שיותר. בפגישה לאחר הפרידה הוא נראה מלא ביטחון ומשוחרר ואמר שהוא לא שומר טינה אז כבר עברו מים בנהר לא?

זה בלבל אותי כי אם הוא מסוגל לעשות עבורי את כל הדברים האלה בסופ"ש - בלי רגש, אז איך אני יכולה לדעת שבעבר אהב אותי?
האינדיקציה היחידה היתה המעשים שלו ועכשיו הוא עושה אותם בלי רגש. איך אדע להבדיל אצלו בין רגש ל- התנהגות אחרת?
ובלבול נוסף, אם אתה אומר שבלי רגש אתה לא יכול איך זה שיש בך מספיק רגש בשביל כל שאר הפעילויות ולא בשביל חיבה פשוטה?

שאלתי אותו אם כשהיינו יחד הוא "הרגיש" כלפיי, והוא אמר שכן.

הוא אמר שייקח זמן ואני צריכה להתאזר בסבלנות.

אני לא באה אליו בטענות כמובן או משהו כזה. וגם עד שהוא יתקרב וירגיש שזה מגיע טבעי אצלי יכול להתרחש תהליך כל כך פוגע שייסגר אצלי משהו לתמיד. כבר עכשיו אני מרגישה ריחוק שהולך וגדל.
מבחינתי, גם בסופש וגם כרגע אני לא לוחצת, לא על להיפגש ולא על מעשים מסוימים. מה שהוא יוזם זה מה שיהיה. אני חוטאת (?) בביקורת פה ושם שכנראה נובעת מהפגיעה הגדולה שלי ממנו כאישה ומהאמירות שלו כלפיי פה ושם.

ולצד כל אלה מוטרדת מאוד מהעתיד. לא מרגישה בשלה להיפגש עם ההורים שלו במצב כזה, או לעבור לגור אצלו. או להתחייב למשהו בקרוב. וחוששת מהפלה.
אם תהיה הפלה ונעשה את כל הסידורים אז מה יקרה אחרי זה? בעוד חודש וחצי אני עוזבת את העבודה, נסגרת המחלקה. האם לחפש באזורי או באזורו? אין לי משאבים כלכליים כלשהם. אני לא ניידת. אני מגלה כמה הוא קשה עורף וכמה תמיד בכל מצב כשאני הכי צריכה אותו - הוא לא שם. בנקודות האלה הרגשיות שאני צריכה שהוא יתמוך הוא לא תומך. גם לאורך הקשר שלנו זה עלה. איך גבר שמסוגל לדבר איתי שעות ולהעמיס אוטו במוצרים עבורי, ולבטל כל תוכנית שלו לארבעה ימים לא מסוגל לתת לי חיבוק אחד של לא יודעת מה, ולומר משהו נחמד? רגשית אין לו יכולת להיות שם בשבילי ברגעים שהכי צריך וזה חזר על עצמו כל הקשר. ואני בהתלבטות גדולה על כמה אני רוצה לקשור את חיינו יחד.

דלית, באמת

אין לי זמן, אני באריזות, אבל אני חייבת להגיד לך: את נכנסת לסרטים מיותרים.
את מתבלבלת ומרגישה רע, ובהתלבטות ובקשיים כי את עושה את כל הטעויות האפשריות וזה גורם לך לא לכבד את עצמך, ולו לא לכבד אותך.
את חופרת לו, את מבלבלת לו במוח בענייני רגש, את מנסה להוציא ממנו אמירות לטווח הרחוק כשהוא לא חושב יותר רחוק מאשר מחר במובן הרגשי, מעליבה אותו, מדכאת אותו, מטרטרת אותו וגורמת לו הרגשה שאת עושה לו מניפולציות.

אני מחזירה אותך לשאלה מספר 1:

_בואי נתחיל מלבדוק איתך משהו ממש בסיסי וקריטי:
האם את רוצה את ההריון הזה?
האם את רוצה את הילד הזה?
אם יתברר לך שהוא חרא של בנאדם ושאין שום סיכוי לזוגיות איתו, שתגדלי את הילד לבד והוא אפילו לא יתפקד בתור אבא של הילד ובקושי ישלם מזונות (הוא אמר
שאחרי ההריון הוא יבוא מדי פעם וישלם מזונות ) -
גם אז את רוצה את הילד הזה?_

תעזבי אותו.
הוא לא קיים.
הוא לא פונקציה.
את רוצה או לא רוצה את ההריון הזה?
אם תפילי עכשיו, תרגישי הקלה או תתחרטי לשארית חייך? (הנה דוגמא לשאלה רגשית לטווח הרחוק שיכולה להוציא אדם מדעתו, אם את רוצה להבין איך מה שאת שואלת אותו משפיע עליו...)

אחרי שתגיעי לתשובה בינך לבין עצמך בלי קשר אליו ובלי תנאים, תחזרי למה שכבר כתבתי וכתבו לך אחרות. אין טעם לחזור שוב על הדברים. הם כבר כתובים פה.

איך גבר שמסוגל לדבר איתי שעות ולהעמיס אוטו במוצרים עבורי, ולבטל כל תוכנית שלו לארבעה ימים לא מסוגל לתת לי חיבוק אחד של לא יודעת מה, ולומר משהו נחמד?
ראשית, השאלה לא נכונה.
את אשה, הוא גבר. הוא לא חושב כמוך. הוא בנוי אחרת.
שנית, הוא לא מסוגל כי את הורסת את זה. בכל מלה שלך, בכל מחווה שלך, בכל תנועה שאת מתארת.
אם את רוצה לקבל תגובות הפוכות ממנו - את צריכה להיות הפוכה. את צריכה ללמוד להתנהל מתוך כבוד עצמי ושליטה עצמית.
בהצלחה!

איך גבר שמסוגל לדבר איתי שעות ולהעמיס אוטו במוצרים עבורי, ולבטל כל תוכנית שלו לארבעה ימים לא מסוגל לתת לי חיבוק אחד של לא יודעת מה, ולומר משהו נחמד?
אה. עוד תשובה.
את כופה עליו מחוייבות.
אז הוא אדם אחראי, ומתנהל מתוך אחריות ומחוייבות כפויה. ככה זה נראה. ככה נראית תגובה לכפייה שלך.
אם את רוצה התנהגות אחרת ממנו, סיכוי לרגש ממנו, את חייבת להפסיק לכפות. להפסיק להכריח. להפסיק לדרוש. לתבוע. להתלונן. להאשים. אין אהבה מתוך כפייה, אין רגש כשיש כפייה, ואצל גבר על אחת כמה וכמה.
נכון שכל הכפייה שלך באה מתוך הפחדים שלך.
אבל אם את רוצה שינוי, תיצרי אותו.
תנשמי עמוק ותנהלי את התנהגותך מתוך הלב ולא מתוך הפחד. תהיי ליידי ולא המשרתת.

(זה כמובן מנקודת המבט שלי, ותראי מה השעה, לא אחראית לדברי בשעה כזאת, פשוט הרגשתי את הכאב שלך ולא יכולתי לקרוא ולסגור את הדף רק מפני שמאוחר ואני עייפה).

או בקצרה: 1. אי-אפשר בכוח. זה לא יחזיק לאורך זמן וזה יצור מרירות וכעס מצטבר אצל שניכם.

את חופרת לו ולעצמך עוד ועוד. את לא שואלת את השאלות הנכונות. את לא חושבת נכון.

לטובתך, כדאי לך להשתנות, שינוי רדיקלי.. או במילים אחרות להתפתח פנימית..
סליחה על הישירות. מבחוץ זה נראה בהיר כשלג. אולי כדאי שתמצאי הדרכה כי השינוי הרצוי הוא עצום. או שתקראי שוב ושוב את מה שכתבו לך פה. (אולי תקני את הספר של ביירון קייטי על "העבודה"?)

קודם כל חיבוק ענק ועוטף בשבילך.

ואז הסכמה גורפת עם מה שכתבו בשמת א ו דגן בגן.

אני אעדר כשבועיים ממחר בערב.

מילה של גבר - רואה עין בעין עם בשמת.
מבין שקשה לך לראות ממבט הציפור בתוך ההפיכה ההורמונלית והפרידה-חזרה-איפה אנחנו, ועוד עם כל הסירנות.
אבל להכנע לפחדים ולחזור לגרוב הידוע של "למה הוא לא עושה מה שאני רוצה/צריכה" - לא יהיה בעזרך.

זמן להחליט.

צוויל

שליחה על ידי דלית* » 16 יולי 2014, 12:58

בשמת מזל טוב על המעבר, קודם כל

תשמעו נראה לי שמשהו בניסוח שלי הובן לא נכון.

לא דיברתי איתו על כל מה שכתבתי למעלה.

אין סיכוי שהייתי עושה את זה לא רק תחת הזווית של מה נכון או לא, אלא כי אנחנו מרגישים כמו זרים, ממש לא מתאים להפיל עליו עניינים שלי.

הדבר היחידי שדיברתי איתו עליו היה כשביררתי את עניין המגע החסר, הוא ענה בקצרה שייקח זמן ושהוא הרגיש אובייקט בסיום הקשר הקודם וזהו . זה לקח 5 דקות מתוך 4 ימים. ובזמן הזה לא לחצתי ולא כלום. ביני לבין עצמי נגמרתי אבל הוא ראה מישהי מתוקה וחייכנית שזורמת עם הכל. לא נוגעת בו גם לא במקרה, בדיוק כמו שהוא משדר, מכבדת, לא נכנסת לפינות. דבר נוסף שקרה זה ויכוח בזמן אזעקה. קורה. הוא באמת העלה את הסעיף והוא יודע שאני לא בת למשפחה הודית.... מלבד אלה הכל היה מאוד רגוע ונעים ומכיל והיתה אפשרות לשנינו לחתוך את הסופ"ש בכל רגע ולא חתכנו.

מה שחשוב לי להדגיש זה שאת כל הבלגן שיש לי בראש אני משתפת כאן, בקרב נשים טובות וחכמות ולא מולו.

מנגד כרגע בגלל שיש לי מטרה, וזה לחבר אותנו יחד ממקום טוב אני שמחה לשמוע הערות ועצות ואני פונה לפיהן כשהן מרגישות לי נכון.
לגבי הכפייה שציינת בשמת, זה לא שחור לבן.
הוא תמיד נהנה להיות איתי ומה שהוא עשה בסופ"ש עבורי - ברובו נעשה מרצונו. הוא לא שונא אותי, הוא לא עושה משהו שהוא לא רוצה לחלוטין. מבחינתו שנעבור לגור יחד ונספר להורים מחר בבוקר, זו הפרשנות המוגזמת שלו ללקיחת אחריות ובגלל שמבחינה רגשית הוא עוד לא שם, אני שם בשביל לעצור הכל ואני זו שעוצרת בחריקת בלמים את התוכניות שלו כי הוא קיצוני. או לכאן או לשם. נכון שאת הדירבון לאקט הזה אני עשיתי כשביקשתי ממנו שיתעשת וייקח אחריות אבל לא אמרתי לו מה לעשות ולא איך ואני גם לא רואה את זה ככפייה, מרגע שהוא לקח את המקל לידיו הוא רץ לבד.

אבל וזה האבל שהבאתי לכאן בפוסט האחרון -

הוא לא איש קל, והקשיים שהיו קודם קיימים גם כרגע. הוא פורק רסן, אומר מה שבא לו, מנמנע ממגע, זורק הערות מגעילות. אז איפה עובר הקו בין להיות עדינה ומכילה ונעימה ושלווה לבין לשים תמרור עצור? או שזה לא הזמן בכלל, זה עדיין השלב של לספוג גם אם זה שורט מאוד? יש לי חשש שאם אספוג בלי הכרה לא רק שיהיה רע אחר כך אלא שהוא לא יעריך אותי, יחשוב שאני סמרטוט ואז שום אהבה לא תצמח כאן.

וובשמת כתבת להתנהג בכבוד עצמי וכו' - להבליג על הכל הכל זה נקרא בכבוד עצמי? גם ירידות עלי וכאלה? בפאארק שהיינו הוא היה ל אנחמד אבל הוא לא נכנס בי בשום צורה. הפעם הוא משחרר כל מיני הערות מגעילות ואני שותקת שלא כהרגלי או צוחקת. איפה עובר הגבול בקיצור.

אחרי כל זה הטילים קטנים עליי (וכן צוויליך נהיה רע כשהציבורי והפרטי מתערבבים להם יחד).

שליחה על ידי דלית* » 16 יולי 2014, 13:14

תודה!
אני מסכימה איתך ודואגת גם לשמור על עמוד השידרה שלי בתוך כל הקולות.
התמיכה כאן חשובה לי ואין ספק שיש כאן עצות חכמות מאוד ושנית כוונות טובות תמיד.
זה לא מובן מאליו. ולכן אני חוזרת לכאן כל הזמן.

לא דיברתי איתו על כל מה שכתבתי למעלה.

זה לקח 5 דקות מתוך 4 ימים.

ביני לבין עצמי נגמרתי.

נשמע שבחוויה הפנימית שלך זה תופס מקום גדול מאוד, וזה מה שחשוב.
נראה לי שמנסים לכוון אותך פה לא להיות מולו מישהי אחרת או לשדר לו משהו אחר, אלא לחולל את השינוי הזה בתוכך, ולהקרין אותו החוצה כלפיו.
השאלה אם הוא כרגע רואה את כל זה או לא היא משנית בעיניי - חשובה החוויה שלך, והיא בסופו של דבר גם זו שתוקרן או תזלוג החוצה ותשפיע על היחסים.

הפעם הוא משחרר כל מיני הערות מגעילות ואני שותקת שלא כהרגלי או צוחקת. איפה עובר הגבול בקיצור.
זה כבר עניין אחר אבל התשובה לא היא אותה תשובה:
הגבול הוא פנימי שלך.
את לא אמורה לדעתי להבליג על התנהגות מעליבה או פוגענית.
את צריכה לטפל בה מולו באופן ענייני ונטול משקעים ככל האפשר

שליחה על ידי דלית* » 16 יולי 2014, 17:10

_את לא אמורה לדעתי להבליג על התנהגות מעליבה או פוגענית.
את צריכה לטפל בה מולו באופן ענייני ונטול משקעים ככל האפשר._

זו דעתי העקרונית אבל הכל מאוד נפיץ. כל הערה שלי מחזירה אותנו אחורה, כל התגוננות שלו מלחיצה אותי שהנה הוא נסוג. אז אני תוהה אם בשלב הזה להחליק גם על דברים מגעילים זה יהיה המעשה הנכון.

שליחה על ידי דלית* » 19 יולי 2014, 06:33

כל השבוע לא יזמתי דבר.
הוא התקשר הרבה וסיפר שקנה לי כל מיני דברים שאני צריכה מיוזמתו. אמרתי תודה ושאני מעריכה.
בכל שיחה דיברנו הרבה. התקשר כל השבוע בוקר וערב, אפילו כמה פעמים. תמיד אווירה טובה, תמיד בכיף.

בקשר שלנו - תמיד אני יזמתי פגישות בקשר שלנו והוא אהב את זה. אוהב להיות מובל. והיה אומר את זה. שאני עסוקה ועדיף שאני אגיד מתי נח לי.

השבוע הפסקתי להוביל לגמרי. הלשחרר מבחינתי זה לשחרר גם כאן. במילא המצב מורכב, שייזום כשמתאים לו. טעמתי כבר בפארק באותו הערב את הטעם של לפנות לו מרחב ושהוא לבדו מוציא מעצמו דברים וזה היה כיף.

אבל מה יצא מזה הפעם?
שבוע לא נפגשנו.
שבוע של מלחמה שלא עוברת לי טוב.
שבוע נוסף שאני הרה.
שבוע שבו יש לי תיקון בבית שהוא מאוד רוצה לעשות וקנה חומר עבורו ועד שהתיקון לא ייעשה אין לי מקלחת.
שישי בבוקר שאל אם יבוא רק לתיקון ויילך (היו לו סידורים), אמרתי לו שאני בדרך החוצה ושיתקן כשניפגש כמו שצריך.
אז הוא שאל מה קורה איתי בשיש שבת. אמרתי לו שבשבת אני עובדת כל היום כי החסרתי השבוע עבודה ואתפנה רק בשעות הערב. ובשישי אני פנויה אבל מעשר, כי אחותי מזמינה לארוחת ערב. הוא שאל אם אני רוצה שניפגש בשש שבע בערב. כשהוא מציע שניפגש זה עולה לו בדם, לא רק עכשיו, תמיד, הוא מפחד להידחות או משהו.
אמרתי שאני מסיימת את הארוחה בעשר ואפשר להיפגש אז.
הוא אמר שהוא יהיה עייף וזה לא בטוח יתאים. לא היה לו משהו מיוחד, באופן עקרוני הוא מעדיף מוקדם יותר. זה ויכוח שחזר על עצמו כל הקשר שלנו. אבל אני באמת מוגבלת בשעות כי אני עסוקה יותר ממנו בהגדרה. והפעם לא היה לי מה להזיז.
אבל יום שיש ומסתמן שזו ההזדמנות היחידה כרגע.
שבוע של שיחות ארוכות ואני - לא לוחצת והכי נעימה בעולם. אם הייתי יוזמת, בלי לחץ, אלא קובעת כבר מאמצע השבוע שביום כך וכך נפגשים - הוא היה בא. אבל גיליתי שחלק גדול מהמירמור שלי בקשר נבע מכך שרוב היוזמות באו ממני. והיה ברור שכך התנהלו רוב הקשרים שלו - הבחורה יוזמת, מתכננת והוא מבצע. חוסר היוזמה עיצבן אבל לא היה עדות לחוסר רצון אלא לאופי. כבר בדייטים הראשונים ראיתי כמה היה קשה לו לקבוע לאן נלך, הוא השתוקק שניפג שוחיזר במרץ אבל הלאן נלך והיוזמה להיפגש ביום כזה או אחר עלתה לו בדם. אחרי ריבים משום מה הוא כן יוזם משהו, משהו בו מתעורר. ארוחה או טיול והבנתי שזה קיים בו.

אחרי זה בשש בערב התקשר שוב לספר לי מה עבר עליו כל היום, מדבר כאילו חופשי. ואני מקשיבה, בהלם. איך הוא לא מנסה להגיד אולי בכל זאת ניפגש הערב. שבוע לא התראינו.
פעמיים ניסיתי לקטוע את השיחה, אמרתי שאני צריכה להתארגן לארוחה ואני חייבת לסיים. והוא ממשיך לדבר ולדבר. האדם הכי שתקן בעולם, הכי שתקן בעולם, אין דברים כאלה - מוצא אצלי אוזן קשבת. הוא נהנה איתי, אני החברה הכי טובה שלו, הוא דואג לי והוא מתאמץ. הכל ביוזמתו. אז למה ככה?

בסוף איחל לי שבת שלום וטובה.

שתיחנק.
רציתי להגיד. לא אמרתי.
בדרכ זה השלב שהייתי מתעצבנת ואומרת משהו, על זה שניפגש בכל זאת בערב. או כועסת. הפעם לא ידעתי מה לומר.

לא נראה לי שזה הולך טוב איתו הקטע של להיות רכה ומכילה ומקבלת הכל. הוא לוקח את זה למקום שאם ככה זה מספיק אז יופי, למה להתאמץ. ואולי זו טעות לתת לו להוביל לגמרי. הוא לא אוהב את זה, זה מוציא אותו מאיזון.

היום בטח יתקשר שוב ולא בא לי לדבר איתו.
אני כבר לא יודעת איך להתנהל בתוך המצב הזה.

שליחה על ידי תמי* » 19 יולי 2014, 13:19

דלית,
אני קוראת אותך ומתבוננת מבחוץ. ממה שאת מתארת זה מאוד ברור שהוא לא רוצה להיפגש. הוא רוצה לשוחח איתך בטלפון ולדבר על עצמו. וזה מה שהוא עושה.
את רוצה משהו אחר.
אבל הוא לא.
את יכולה להגיד לו מה את רוצה. אבל את לא יכולה להכריח אותו לרצות משהו אחר.
אני כבר לא יודעת איך להתנהל בתוך המצב הזה
לדעתי: לבדוק מה את רוצה. לבדוק איתו אם מתאים מבחינתו שיקרה מה שאת רוצה (להפגש למשל, ובשעה שאת רוצה). לבדוק - בנעימים, לא במרירות ובכעס. אם לא מתאים לו - מה שנשאר לך זה לבדוק אם עצמך מה מתאים מבחינתך במצב הזה שבו הוא לא רוצה.
ברור שזה מתסכל.
אבל אם הוא לא רוצה להיפגש אין לך ברירה אלא לקבל את זה שהוא לא רוצה להיפגש.
נראה לי שלהבין את זה כבר מאוד יקל עליך.
זה לא שאת צריכה לקבל הכל. את צריכה לקבל את זה שהוא בדיוק כמו שהוא. כי מה זה אומר לא לקבל את זה? הוא יישאר כמו שהוא גם אם תתרגזי, תתרחקי, או תתחנני.
תחליטי מה את רוצה. לא מה הוא צריך לרצות.

_שבוע שבו יש לי תיקון בבית שהוא מאוד רוצה לעשות וקנה חומר עבורו ועד שהתיקון לא ייעשה אין לי מקלחת.
שישי בבוקר שאל אם יבוא רק לתיקון ויילך (היו לו סידורים), אמרתי לו שאני בדרך החוצה ושיתקן כשניפגש כמו שצריך._
אבל זו מחווה אבירית מהמדרגה הראשונה - שהוא יבוא במיוחד לתקן. זה לא סותר פגישה אחרת או נוספת שלכם.
בעצם הענשת את עצמך, עם המקלחת.

תחליטי מה את רוצה. לא מה הוא צריך לרצות.
מסכימה כל כך.
תראי, הוא לא ישתנה.
אם הוא לא טיפוס יוזם, לא יעזור שתתרגזי בלב על זה שהוא לא יוזם ולא תביני למה.
עדיף שתחליטי אם את יכולה לחיות עם בחור שלא יוזם ולהיות היוזמת בעצמך.
זו רק דוגמה מייצגת.
זה מי שהוא, נשמע שאת מכירה אותו לא רע.
האם את רוצה ויכולה לחיות עם זה?
זו שאלה מובילה בעיניי.

מצטערת שלא עניתי על זה:
אז אני תוהה אם בשלב הזה להחליק גם על דברים מגעילים זה יהיה המעשה הנכון.

זה מכיוון שהכל נפיץץ כפי שציינת ואני לא מכירה מספיק טוב אתכם ואת הסיטואציה

שליחה על ידי דלית* » 19 יולי 2014, 22:47

_אבל זו מחווה אבירית מהמדרגה הראשונה - שהוא יבוא במיוחד לתקן. זה לא סותר פגישה אחרת או נוספת שלכם.
בעצם הענשת את עצמך, עם המקלחת_

זה לא להאמין כמה המחוות האלה שהוא חזק בהן עושות לי בחילה.
כי הן כאילו באות במקום הלחם והמים שלי -החיבה שאני זקוקה לה.
הוא יטרח ויקנה ויתקן ויחשוב על הדבריםה קטנים. הוא אמא אווזה. והוא נדיר. אבל בחודש האחרון הוא ימנע ממני מגע וחיבה ויוזמה ואהדה ואמפטיה ורגש. בכח, במקומות שהכי צריך אותן. מה? גם מלחמה וגם היריון? וגם אני לבד בזה וגם עובדת כמו חמור כמו שאף אקסית שלו לא עבדה. מה עוד צריך לקרות כדי לקבל ממנו חיבוק. או מחמאה או מילה טובה. או יד ברחוב.
זה כמו שתשתוקקי לשוקולד טוב, אהוב, כל כך תשתוקקי יום אחרי יום אחרי יום ובמקום זאת תאכלי משמש. טעים משמש אבל זה לא שוקולד וכל יום במקום לקבל שוקולד תקבלי משמש. בסוף תשנאי משמש, כי הוא לא רק לא שוקולד, הוא גם בא במקום.
אני בפועל מעדיפה מקלחת עם סתימה מאשר שיבוא בעיקר לתקן. בחילה זה עושה לי.

_אם הוא לא טיפוס יוזם, לא יעזור שתתרגזי בלב על זה שהוא לא יוזם ולא תביני למה.
עדיף שתחליטי אם את יכולה לחיות עם בחור שלא יוזם ולהיות היוזמת בעצמך._
לחיות עם בחור מובל אני יודעת, אני מתורגלת בזה היטב, וזה היה אידיאלי עבורי רוב חיי אבל יש שלב שזה מאוס, שזה מרגיש כאילו הוא בובה על חוטים ובגלל שאצלו ספציפית לא ברור מה הוא עושה כי הוא רוצה או כי הוא רוצה לרצות החלטתי לקחת אחורה.

אני גם חושבת שגברים לא משנה מה הם מובלים או מובילים, בסופו של יום כן זוקפים לזכותם חוויות שהם יזמו ורק בשביל זה אני רוצה שייזום. גם את זה אני עושה בשבילו, שהוא ירגיש גבר ושהוא יפתח רגשות של כיבוש בשביל שתהיה לנו זוגיות מוצלחת. לי הכי קל בעולם להתקשר ולקבוע עובדות, אני מתה על זה ואני מתאפקת.
אם יש כאן גבר באזור אשמח להתבדות. מנסיון, גם החנונים ביותר אוהבים לכבוש. להרגיש שהשיגו בשתי ידיים.

בשמת אם את עדיין כאן, בין האריזות, אשמח לשמוע מה דעתך. אין לי בעיה להוביל והוא אוהב את זה וככה בטוח יהיו פגישות ויהיו עניינים, וזה משהו שיירד מהפרק, אני אקבע והוא יבצע ויופי. השאלה אם זה לא מעקר מתוכן את המתח בין גבר ואישה.

בהמשך לאתמול היום התקשר אלי בשמחה בהתלהבות על הבוקר , בוקר טוב מלא שירה כמעט, כאילו מצא מטמון ואני אחרי לילה שלא ישנתי, כי לא נפגשנו אתמול ומה יהיה, עניתי לטלפון בחוסר חשק.
אומר לי, מה שלומך,
בסדר ואתה מה שלומך?
הכל טוב.
יופי, אני צריכה להתארגן לעבודה.
תתארגני, למה מה אני מפריע לך?
כן
מפריע?
כן.
אז טוב
סבבה
ביי
ביי.

וזהו. שום טלפון מאז.
והוקל לי.
לא רוצה לשמוע ולא רוצה לראות.
שיהיה בן אדם שרואה אותי ולא רק את הכאב שלו.
חיבה זו לא אהבה, זה רגש בסיסי, אמפטיה, דאגה שלא מתבטאת בהברגת נורה רבאק.
וכל השיחות על החיים שלו שכל כך יותר ענוגים משלי לא משנה איך מסתכלים על זה לפני או אחרי ההריון, כל הזמן מדברים על החוויות שלו, שופעות השקט. עובד הרבה פחות ממני, שעות על גבי שעות על משחקי מחשב, נייד, בעל רכב, דירה, חופשי ומאושר, ואני כבולה בדאגות ובחילות ועייפות ומחלות, ועבודה כפולה ודירה בשכירות, ומשפחה שלא יודעת על מצבי, ואת הפעם בשבוע שיכולנו להיפגש לא בשביל חלילה לתת יד או נשיקה על הלחי או לשמוע מילה טובה - הוא לא יכול כי זה מאוחר לו. אני זו שעובדת בשבת והוא מאוחר לו להיפגש בשישי בעשר בערב.
ועוד הבוקר מתקשר אליי כולו עוץ לי גוץ לי.
שיילך לאמא שלו שעובדת עם ילדים בעלי הפרעות של ויסות תחושתי וקשב וריכוז, אבל גידלה שני בנים אלוהים ישמור. האחד ביטל חתונה יום אחרי האירוסין והשני התגרש בגלל שטות ועכשיו עושה לי מי שברך על היריון שהוא עצמו חתר אליו שבועיים לפני שהתגלה.

בא לי להגיד לו מחר בבוקר, שהוא משוחרר. שאני לא רוצה, שזהו. שנלך לדרכנו וניפגש בחדר יולדות.
הכאב בבדידות כשביחד גדול, מהכאב של הלבד. כבר מאבדת את האמונה שייתכן אחרת.
כמה אני עצובה.

שיהיה בן אדם שרואה אותי ולא רק את הכאב שלו.

דלית יקרה,
אני לא מצליח לראות איך את יכולה להיעזר במה שנכתב כאן.
את עומדת על דעתך לאורך רוב התכתובת בדף, לצפות ממנו לעשות את מה שאת חושבת שהוא אמור לעשות. מרוכזת בצרכים שלך וברצונות שלך שהוא אמור לספק ולמלא. כמה טוב לו ורע לך. כשהרצונות וההעדפות שלך משתנים הוא אמור להשתנות יחד איתם (מובל-מוביל). מזועזעת מזה שהוא לא ממלא את התפקיד שאת כתבת לו.
מטילה עליו אחריות לזה שהחלטת להכנס להריון ועבודה כפולה ושאר הבחירות שלך.
חביבה, את משאירה את עצמך מחוץ למשחק כל עוד את מטילה עליו את האחריות לכמה קשה לך בחיים.
אם הוא אמור להיות הסיבה לקשיים בעולם שלך הוא לא יוכל להיות בן הזוג שלך.

מאחל לך שתצליחי לראות דרך הפחד,

צוויל

שליחה על ידי דלית* » 20 יולי 2014, 07:35

צוויליך זו לא הדרך לעזור. אתה מטיח בי האשמות בהתבסס על חשיפה של רגשות שלי כשאתה בעיקר מסלף את כל מה ששכתבתי אח דלאחד.
אם לא הייתיחושבת שהכוונה טובה (?) הייתי חושבת שעיתונאי דמגוג נכנס לכאן ועשה מהדברים שלי מטעמים צהובים לצרכיו ובטח שלא לצרכיי. אתה מתחיל כל משפט ב"מטילה עליו אחריות" כך שעוד לפני שאני קוראת את השאר ברור לי שאתה מסלף את דבריי בצורה בוטה.

הוא לא אשם בקשיים בחיי בשום צורה ולא כתבתי זאת ולא ציפיתי שיתקן אותם.
ציפיתי ועדיין לאמפטיה וחיבה בגלל הקשיים שלי.
משהו שכל אדם שעיניו בראשו ייתן לי (כולל הנוכחים פה) אבל הוא לא.
וזה כבר לא קשור למה שקורה בינינו, לדעתי יש לו בעיה, היחס שלו גם לסובבים אותו חרא, מלבד אהוביו והם ספורים.
כשהוא ממלא את השיחות שלנו במה שעובר עליו, בין טוב לטוב יותר ואני מתמודדת עם קשיים רגשיים טכניים גדולים יש צרימה. את זה כתבתי.

"החלטת להיכנס להריון" כן, החלטתי. אבל יחד. מהתחלה ועד הסוף, זה היה הסיכום.
ביום שאחרי מותר לי לצפות שהוא לא יתפייד. גבר לא עשוי מפורצלן והוא לא אוטיסט למרות שרוב האמהות מגדלים אתכם ככאלה. אפשר לצפות שהוא יעמוד מאחורי ההחלטות שלו לא פחות משלי בדיוק כמוני וזה מתחיל עכשיו לא בחדר לידה, כרגע לא מצפה להרב המלבד שיהיה שם ויפגין אמפטיה מדי פעם זהו. אם הייתי תובעת ממנו לספק את צרכיי ולתקן את הקשיים בחיי כי הוא אחראי להם כמו שסילפת - כבר הייתי נענית להצעות שלו לגור אצלו, להכיר את המשפחה ולשים טבעת על האצבע.
אני רוצה שיהיה שותף לחיינו, חיי הילד וחיי ממקום טוב וזה משהו שנבנה לאט. אני לא רוצה לאזוק אותו אליי. גם אם בדרך נראה שלפעמים אני ישירה ובפעמים האלו אני חושבת שזה הכרחי.

המובל-מוביל זו דילמה אמיתית שלי. זה לא ניסיון לשנות אותו לצרכיי.
אני מנסה לתקן את מה שהתקלקל בקשר הראשוני. ואני לא יודעת אם זו הדרך, לתת לו להוביל במקום להיות מובל כי זה מסתדר עם הרוח הכללית של לתת לו מרחב לפרוח בלי ללחוץ. לכן שאלתי את בשמת מה דעתה. מטעמים של רצון שזה יצליח ולא כי זה עדיף לי.

פגישה פעם בשבוע בשישי בעשר בערב אחרי ששבוע לפני אמר לי בואי תגורי אצלי אני אדאג לך להכל, זה לא צורך "גדול מדי". זה בסיסי. ואם זה לא יוצא לפועל זה מעלה את המשקעים הגדולים בינינו זה מכאיב. מותר לי להרים את הראש מדי פעם ולכוון למשהו ספציפי, זה שאני שופכת פה חביות של כאב ורגשות זה לא אומר שזה עובר אליו. כאן אני נתמכת, איתו הוא מקבל לה לה לנד.

ואני גם לא מסכימה שהוא לא רוצה ושהוא לא חייב, ושזה בכפייה וכל מיני.

יש לו גם רצון וגם שמחה וגם גאווה על ההיריון (משיחות איתו) וגם רצון להיות גבר "שלי" ורצות לרצות אותי.

אני מעלה כאן התלבטויות אמיתיות לקו המנחה שהתחלתי לאמץ מכאן, מבשמת בעיקר. אז להיות רגועה ומכילה והכל, ובכל זאת כשרוצים להיפגש מה עושים? לקבוע לו כמו שהתרגל ומעדיף או לאפשר לו לקבוע לבד גם אם יתאים לו עוד שבועיים כי בחשיבה לטווח ארוך זה עדיף לו ולאגו הגברי וכל זה. אלו דילמות אמיתיות. הכל נפיץ אז אני מתייעצת.

לא יודעת למה אני חוטפת על הראש כל פעם שאני מעלה דילמה או כיוון עשייה או חשיבה שונה. אין תורה מסיני. בטח לא כשמדובר באנשים ואת העזרה אני צריכה בפרקטיקה כשעולים קשיים כאלה, ולא בלומר לי כמה אני לא בסדר כי אני לא בובה חייכנית ומכילה 24/7.

הי דלית,
_ציפיתי ועדיין לאמפטיה וחיבה בגלל הקשיים שלי.
משהו שכל אדם שעיניו בראשו ייתן לי (כולל הנוכחים פה) אבל הוא לא.
וזה כבר לא קשור למה שקורה בינינו, לדעתי יש לו בעיה, היחס שלו גם לסובבים אותו חרא, מלבד אהוביו והם ספורים.
כשהוא ממלא את השיחות שלנו במה שעובר עליו, בין טוב לטוב יותר ואני מתמודדת עם קשיים רגשיים טכניים גדולים יש צרימה. את זה כתבתי._

אני כל כך מצטערת שזו ההרגשה שלך!

את חושבת שיש סיכוי שזה ישתנה? השיש סיכוי שהוא ישתנה? הוא רוצה להשתנות? את חושבת שיש סיכוי שמערכת היחסים ביניכם תהיה נעימה לך? שהציפיות שלך יום אחד יתממשו, אפילו חלקית?

כשאני קוראת את מה שאת כותבת, מרבית הזמן אני חשה בתסכול שלך. אולי אני טועה, אני לא מכירה אותך ולא אותו.
אני מרגישה שאת מתאמצת להתנהל כך ואחרת, לפי העצות שנותנים לך, וזה לא בדיוק נותן את התוצאות שהיית רוצה. אני מניחה שזה מתסכל ומעציב, ומקשה על החיים.
מתוך מה שאת כותבת, ההרגשה שלי היא שהוא לא מעוניין במערכת יחסים שאת רוצה...ואולי זו רק הרגשה שלי.
הלואי שהיתה לי איזו עצת קסמים שתשנה את המערכת יחסים בינכם, שתקדם אותה - אבל אין לי.

אני מקווה שאני טועה, שתמצאי דרך לקדם את היחסים ביניכם, שתרגישי שמחה, מרוצה. שתהני מההריון, ממערכת היחסים בינכם ומהחיים בכלל.

מחבקת אותך.
אני מצטערת שאין לי משהו יותר מנחם וכיפי לכתוב לך

הי דלית,

אני מצטער אם נפגעת מהנכתב.
אני מנסה להראות לך מה שאני חושב שאת לא רואה.
כך אני מבין לפחות ממה שאת כותבת פה - אולי אני מבין לא נכון.

שיהיה לך שבוע טוב,

צוויל

צוויליך
הצד שלך מאד חשוב כאן בדף.
ודלית
את מגיבה כאילו לצוויליך יש משהו אישי נגדך.
לי כקוראת ברור שאין לו.
(ואולי אלה ההורמונים (-: )

הי דלית.
אני מבינה שהדברים של צוויליך פגעו בך, אולי במקום רגיש, אולי בכלל, אולי בגלל הסגנון ואולי בגלל התוכן.
בכל מקרה גם אני באתי לחזק אותו (לא שהוא זקוק לזה!), כלומר להעיד כקוראת מן הצד שניכר שכל כוונתו לעזור.

אני חושבת שרוב מי שהשתתף כאן בדיון איתך ניסה לכוון אותך לשאלות שמאוד קשה לעסוק בהן.
המרמור והתסכול שלך מובנים לי מאוד.
אני יודעת כמה קשה לראות מעבר לרגשות.
וכמי שחוותה היריון, אני יודעת כמה הרגשות עלולים להציף אף יותר.
היתרון של כולנו כאן (מלבדך) הוא שאנחנו רואים אותך מבחוץ, ולכן יכולים לראות מעבר לסערת הרגשות,
ואולי אפילו לעזור לך לזהות דפוסים, דינמיקות ביחסים או קיבעונות.
לי נראה שהמיקוד שלך צריך להיות כרגע בעצמך - בכך את יכולה לשלוט ואת זה את יכולה לשנות:
הבחירות שלך, ההחלטות שלך, החיים שלך.
אני חשה שהרבה מהמרמור וסחף הרגשות קשור אל הבחור, ובעיקר ברמת התנהלות המיקרו שלו -
הוא עושה כך בעוד שראוי כך, הוא רוצה כך בעוד שהוא צריך להיות מחויב לכך וכו'.
בהרגשה שלי זה גוזל ממך המון כוחות וגם זה מאוד לא יעיל.
לכן העצה החוזרת ונשנית להפנות את המשאבים והעיסוק פנימה. לחשוב מה את רוצה וצריכה, מה את מוכנה וכן הלאה.

דלית, אני חושבת שתגובתך לצוויליך לא היתה ראויה. הוא משקיע מזמנו וממרצו לכתוב לך, ללא כל עניין אישי.
ראוי להודות ואולי לבקש דברים יותר מסוימים. אבל לא כך.

_היתרון של כולנו כאן (מלבדך) הוא שאנחנו רואים אותך מבחוץ, ולכן יכולים לראות מעבר לסערת הרגשות,
ואולי אפילו לעזור לך לזהות דפוסים, דינמיקות ביחסים או קיבעונות._
לדעתי נמחקה כאן תגובה קודמת שלי (אולי פותחת הדף מחקה אותה). לא כתבתי בה משהו נבזי מדי, ובכל זאת אינה מופיעה.
ובכל זאת אכתוב שוב, והפעם בתמיכה: זכותך לכעוס.
אמנם המתבוננים מבחוץ רואים את הבלבול וחוסר ההחלטיות של שניכם, וגם את העובדה שאת מתרעמת על כך שמערכת יחסים רומנטית הפכה למערכת "חברית" ונראה לך שהוא תומך בך רק למחצה.
זו גם זכותו כמובן, לנהוג כך. וגם זכותך לכעוס, במיוחד כשאת בהריון והכל טרי.
ייתכן שהכעס הזה מצדך יחלוף עם הזמן ומערכת היחסים תהפוך למשהו אחר (אין לדעת איזו צורה היא תקבל).
ייתכן גם שהכעס הזה יכשיל אותך ושניכם תתרחקו. לעולם לא תוכלו להיפרד לגמרי כל עוד יש שם ילד, אבל תתרחקו.
בכל מקרה זכותך להיות גם לא מושלמת. ולא לנהוג כחכם באדם.

דלית יקרה, כפי שאת רואה ,כל מי שכותב מנסה לעזור לך להבין שבכוח לא תפתרי את בעייתך.
שום עצה שתקבלי ותיישמי לא תשנה אותו ומכך את הקשר ביניכם.
את רוצה עכשיו פתרון. החיים לא עובדים ככה.
את מבקשת את בשמת, אבל את לא מבינה עד הסוף את אשר היא מנסה להעביר לך. את לא בסרט, ואין לך כאן תפקיד לשנן.
את צריכה רק להסכים עם המציאות נכחה.
תנשמי.
לא רוצה לעשות לך ניתוח פסיכולוגי, אבל לא כל דבר בחיים אפשר להשיג בכח.
בהצלחה יקרה.

דלית,
יש פה קצת שאלת ביצה ותרנגולת, שלדעתי את לא רואה ..
למה את רוצה ממנו חיבוק , מגע, גילויי חיבה/אהבה?
כי את בהריון והוא האבא?
או כי את רוצה אותם ממנו?
אגב, התשובה האפשרית: ״אם רק היה ככה וככה , הייתי רוצה אותו״- לא משרתת אותך בכלל.
כבר כתבו לך קודם: היחס אליו- צריך לבוא באמת מבפנים. לא כטקטיקה.
בכלל לא בגללו, אלא בגללך.
אין ספק שהכי היית רוצה גבר שיאהב אותך וישמח איתך בהריון.
זה לא קרה- כי עוד לפני הידיעה על ההריון נפרדתם.
עכשיו יש הריון. את מקוה שתצליחו לחזור לזוגיות. נסיון מובן, ואולי אפילו מתבקש.
אבל הוא מאכזב אותך, קרוב לוודאי באותם נקודות בהם איכזב אותך עוד לפני הפרידה.

אולי באמת יותר כדאי בשבילך- בשביל השלום הפנימי שלך- לא להיות איתו ב״זוגיות למראית עין״?
את יודעת את התשובה.
נראה לי די ברור שכואב מאד ״ללכת עם ולהרגיש בלי״.
לדעתי כדאי לך לברר עם עצמך, מה עדיף לך, כי עושה רושם שאלו הברירות העומדות בפנייך. (ויתכן שזהו רושם מוטעה, כמובן.)

משתפת שאני, בסיטואציה אחרת לגמרי, מצאתי את עצמי בחצי/שליש האחרון של ההריון לבד.
בבדיקת מי השפיר הוא עוד היה. אבל אח"כ הייתי לבד.
סיורים בבתי יולדות? זוגות זוגות ואני. לבד.
אפילו לחדר הלידה הגעתי לבד. (אח"כ הגיעה הדולה).
ככה בחרתי והייתי בסדר עם זה, אבל אלו מצבים שיש לתת עליהם את הדעת.
מצד שני: איך תרגישי אם יהיו שם זוגות זוגות, ורק אתם, זוג למראית עין, בלי גילויי חיבה, בלי ליטוף אקראי? (אבל הכי טוב ללדת בבית

).

מאחלת לך שתהיי שלימה עם עצמך באשר תבחרי, ושולחת לך חיזוקים.

דלית חשוב שלא תהיי לבד בתקופה הזו.
מאד חשובה תמיכה.
תמיכה נטו שבה מחזקים ומעצימים אותך.
זהו לא התפקיד של אבי הילד.
העזרה שאת מקבלת בדף הזה היא חשובה אבל לא מספיקה.
בהצלחה
(-:

שליחה על ידי אסנת* » 21 יולי 2014, 17:30

_דלית חשוב שלא תהיי לבד בתקופה הזו.
מאד חשובה תמיכה._
בדיוק מה שרציתי לכתוב.
חשבתי להציע לך לבדוק מפגש עם פסיכולוג/ית שעובדים עם קופ"ח, והעלות היא בד"כ סימלית.
לא כדי "לטפל" בך, לשנות אותך, אלא ממש בשביל התמיכה, כדי שיהיה לך מקום לאוורר את כל מה שעובר עליך (ולכן חשוב גם לקבל המלצות). מדברייך אני מבינה שאין לך את זה כ"כ בתוך המשפחה/חברים- וזה חשוב מאין כמוהו.
מניסיוני, מספיק לספר למישהו, כדי שהסיטואציה- הבאמת לא פשוטה- תחזור לממדיה האמיתיים. רק בינך לבין עצמך זה מהדהד ותופח.

שליחה על ידי אסנת* » 21 יולי 2014, 17:35

ועוד דבר: הכל חדש וטרי, כל כך טרי. הריון מזעזע את המערכת- תמיד, בלי קשר לסיטואציה הספציפית שלכם. גם הולדתו של ילד משנה: את הקשר בין שניכם, כל אחד מכם, את המשפחה המורחבת.
אין שום דרך לדעת מה יהיה טיב יחסייכם בסופו של דבר. זה יכול לעבור כל מיני שינויים ומהפכים.
אני הייתי במצב דיי דומה לזה שלך, ויכולה לומר לך שהיום, אחרי שנים רבות, היחסים בינינו- הגם שאיננו בזוג- מצויינים.

דלית, אני לא במעבר דירה, אני בטיול בת מצווה משפחתי מורחב (-:
קשה לי מפה לעזור לך, אז אגיד רק על רגל אחת:

ראשית, מה שאת צריכה לשנות, זה את זוית הראייה. הדברים שנראים לך כמו חוסר התחשבות במצבך - הם שיא המאמצים שלו לבוא לקראתך, את פשוט לא רואה את זה.
את לא רואה כי אתם מדברים בשתי שפות שונות.
עוד דבר שאת לא רואה, זה שהוא "בדרך אלייך". הוא עושה עוד ועוד מחוות שמעידות על איכפתיות ועל התקרבות אלייך. ומה את עושה?

במקום לעודד אותו - עושה פרצוף (תאמיני לי, רואים גם דרך הטלפון)
במקום להודות לו בחן ולעשות לו הרגשה נעימה שתעודד אותו להמשיך בדרך זו - מסתכלת על חצי הכוס הריקה ומתלוננת, לא משנה שלא בפניו
במקום להתמלא תקווה ולראות איך הוא צועד לקראתך, מצפה שכל משאלותייך יתגשמו תיכף ומייד ומגיבה לזה שאינן מתגשמות תיכף ומייד.

אבל אני כבר אמרתי לך שאסור לך להתנהג כאילו את במערכת יחסים יציבה. ואת כל הזמן עושה את הטעות הזאת.
הוא לא בכיס שלך!
הוא מתקרב אלייך, תפסיקי לדחות אותו. תני לו צ'אנס. תכווני אותו בעדינות ככה שלאט לאט יגיע עד אלייך, אל תורידי לו נבוט על הראש רק מפני שהוא עדיין לא שם כבר עכשיו.

צוויליך, הואיל ונפעמתי ממחמאותיך, הנה בקשות ממני:

_זה לא להאמין כמה המחוות האלה שהוא חזק בהן עושות לי בחילה.
כי הן כאילו באות במקום הלחם והמים שלי -החיבה שאני זקוקה לה.
הוא יטרח ויקנה ויתקן ויחשוב על הדברים הקטנים. הוא אמא אווזה. והוא נדיר. אבל בחודש האחרון הוא ימנע ממני מגע וחיבה ויוזמה ואהדה ואמפטיה ורגש._
בבקשה תסביר לדלית מהן המחוות האלה, מבחינתו של גבר.
ובבקשה תסביר לדלית, מדוע הגבר שלה לא "מונע ממנה מגע וחיבה" וגו' ומה הקשר בין הדברים...

תמיד אני יזמתי פגישות בקשר שלנו והוא אהב את זה. אוהב להיות מובל. והיה אומר את זה. שאני עסוקה ועדיף שאני אגיד מתי נח לי.
אוי את כל כך לא מבינה מה זה "להיות יוזם" ומה זה "להוביל"...
הוא לא רוצה לכפות, הוא לא רוצה לקחת, הוא מזמין אותך להגיד מתי נוח לך. אז תגידי מתי נוח לך! ותני לו להוביל!!!!
תראי - גבר שמעוניין בך, לא רוצה לשלוט בך. לא רוצה לקבוע עבורך. הוא רוצה להוביל אותך אבל לאן שאת רוצה ללכת. זה דבר עדין. את צריכה להגיד לו משהו כמו "היה מתאים לי שתבוא ביום חמישי בשש או ביום שישי בעשר". וזהו. ועכשיו לחכות בסבלנות לתגובה שלו. אם אחת מהשעות האלה מתאימה לו, הוא יגיד לך שהוא יבוא בחמישי בשש (לדוגמא). ככה את אומרת לו מתי נוח לך ונותנת לו להוביל.
צוויליך, אשמח אם תסביר על זה מנקודת מבט של גבר...

_אחרי זה בשש בערב התקשר שוב לספר לי מה עבר עליו כל היום, מדבר כאילו חופשי. ואני מקשיבה, בהלם. איך הוא לא מנסה להגיד אולי בכל זאת ניפגש הערב. שבוע לא התראינו.
פעמיים ניסיתי לקטוע את השיחה, אמרתי שאני צריכה להתארגן לארוחה ואני חייבת לסיים. והוא ממשיך לדבר ולדבר. האדם הכי שתקן בעולם, הכי שתקן בעולם, אין דברים כאלה - מוצא אצלי אוזן קשבת. הוא נהנה איתי, אני החברה הכי טובה שלו, הוא דואג לי והוא מתאמץ. הכל ביוזמתו. אז למה ככה?_
ואת רוצה לאחל לו שייחנק?
אני לא יודעת אם לצחוק או מה.
האדם הכי שתקן בעולם, פתאום נעים לו כל כך לדבר איתך ואת לא קולטת מה קורה?
תעזבי ללחוץ עליו "בוא ניפגש". תפסיקי. תפסיקי. תפסיקי. הלחץ שלך מרחיק אותו. את לא צריכה פגישה איתו עכשיו לטווח הקצר. את צריכה מערכת יחסים טובה ותומכת לטווח הארוך. תפסיקי ללחוץ שכל הרצונות הנשיים שלך יתקיימו כאן ועכשיו. תתחילי לחשוב על בניית מערכת לטווח ארוך. הוא יגיע למקום הזה שאת רוצה, אם ימשיך להיות לו נעים איתך בלי רכבת ההרים שאת נותנת לו (כל פעם שהוא מתקשר ושומע בעיקר פרצוף חמוץ שלך, ולזה צוויליך התכוון בזה שאת חושבת רק על עצמך, אבל צוויליך, אתה לא מבין, היא מפרשת כל אקט כזה כפגיעה וכחוסר התחשבות בה, היא לא מבינה מה הוא "אומר" לה, אתה לא יכול לבוא ולהטיח האשמות ככה במקום לתרגם לה מה הוא אמר).
תביני שזה שהוא רצה לשתף אותך - זו מחווה גברית עילאית.
הוא מראה לך יחס ואיכפתיות ורצון בקשר.
במקום לזלזל בזה, תיהני מזה.
דברי איתו בכיף.
תכירי במחמאה שקיבלת.
תחייכי מכל הלב בטלפון.
תתענייני בו!
הוא רוצה להרגיש שאיכפת לך ממנו, לא רק בתור תורם הזרע והמממן הפוטנציאלי.
איכפת לך??! אז תבטאי את זה.
לא איכפת לך? כל מה שאת רוצה זה שהוא יהיה מכשיר למילוי הצרכים שלך ולא בן אדם? אז תשחררי אותו. זה לא הוגן לעשות לאף אחד.

אין לי בעיה להוביל והוא אוהב את זה וככה בטוח יהיו פגישות ויהיו עניינים, וזה משהו שיירד מהפרק, אני אקבע והוא יבצע ויופי. השאלה אם זה לא מעקר מתוכן את המתח בין גבר ואישה.
את לא מבינה מה זה "להוביל".
אבל באופן אינסטינקטיבי את מעולה בלסרס אותו, זה ברור מהתיאורים שלך... S-:
זה לא "אני אקבע והוא יבצע". את מבטאת צורך, הוא האביר שלך. זה לא את אומרת לו מה לעשות, והוא הפיון שלך שבא ומבצע. בנקודה הזאת, יש לך טעות ענקית.
צוויליך, איך אתה בלהסביר את הריקוד העדין שקשור בהובלה של הגבר?
דלית, את לא קובעת לכם פגישות. זו טעות. הוא לא אוהב את זה. זו טעות. כל עוד הוא מוביל קו של בלי פגישות, תזרמי עם זה. תחפשי תמיכה נשית. כשהוא יוזם לבוא לתקן אצלך משהו, זו פגישה. תדאגי שהיא תהיה בשעה שטובה לך. תהיי מחייכת ונחמדה ותודי לו יפה.
תבני מערכת יחסים.
תביני שאת רק בתחילתה.
את צריכה סבלנות ואורך רוח.
וצעדים קטנים ועדינים ללא ציפיות.
בהצלחה!

קשה לי מפה לעזור לך, את כל כך עזרת.
בשמת א את אלופה
(-:

לי, שעוקבת כאן בשקט, היה נשמע שהוא מתחיל להתקרב ולהיפתח בזכות השינויים שאת עושה
האדם הכי שתקן בעולם, פתאום נעים לו כל כך לדבר איתך ואת לא קולטת מה קורה?
נראה לי שאת רואה את הטוב שבו
כמו למשל
הוא יטרח ויקנה ויתקן ויחשוב על הדברים הקטנים. הוא אמא אווזה. והוא נדיר.
אבל החסר לפעמים מסתיר.
נראה לי שאם תבחרי להמתין עוד יכולות לבוא הפתעות טובות.
ולגבי ירידות, דיבורים מעליבים,
לורה דויל מציעה להגיד משהו כמו: אאוצ', נפגעתי.
ולהמשיך הלאה.
והוא יפנים בקצב שלו מה לא נעים לך.
ובכלל הספר שלה "לדעת להיכנע" פותח כיווני מחשבה מעניינים, בעיקר לנשים שנוטות להוביל.
ויש פה עליו דף נראה לי
רגע, ננסה. לדעת להיכנע

שליחה על ידי מיכל* » 22 יולי 2014, 11:20

בשמת א את אלופה

הי דלית,

אני רוצה להתייחס להצעה של בשמת בקשר לעניני תרגום.
בחסות המרגיעון כולנו זקוקים לחסד ובנותיו "לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל - כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל" אמן כן יהי רצון.

ניסיתי לגשת לזה שלוש פעמים היום, זה עשה לי רע בפנים. אני מרגיש עכשיו שהנסיונות "לתרגם" אולי אפילו תורמים לחוסר ההבנה. כמובן, לא רק במקרה שלך, דלית, אלא בכללית, ביקום הזוגיות. נורא מעניין לעשות איזה מחקר על זוגיות חד-מינית - הם פתרו משהו??
נשים מנוגה, גברים ממאדים... או לפעמים אפשר: כן, אבל האם באותו יקום?
ועד אינסוף.
ולמה?
כי התפיסה הרווחת הזאת (שמפרנסת כותבים רבים) משכנעת אותנו לשים את ליבנו לכל מה ששונה עד לפרטים הדקים ביותר ולרזולוציות שבתכל'ס, נכונות בכל מקרה גם להבדלים ביננו לבין השכן ממול (או אשתו שתחיה).
שזה טבעי גם להבדלים ביננו לבין הערבים, בין הלובים למצרים, בין האנגלים לוולשים.
ולי, עוד כשהייתי ממש טיפש מזיל ריר גמור, הרגיש שזה ממש לא ככה. קלטתי את אותן שריטות ושטויות והרגלים נפסדים שנוצרים מאותם מקומות - אצל שני המינים.

HAVING SAID THAT -
אני חושב שבשמת (שוב (-: ) היתה מדויקת והרחיבה בעניין גם בלי תרגום... אבל ככה זה, אנסה לתרגם בלי לתרגם:

גבר: אכפת לי ממך. באתי לפתור בעיות. לא צדתי ממותה אבל יש לי טפלון וג'בקה ואני אתקן לך את הברז. לא באתי להצהיר שום דבר כי אין לי מה להצהיר - אני במסלול הירוק. אני אצא בתחושה שהשארתי משהו שלפחות ביומיים שלושה הבאים יזכיר לך אותי כשתתקלחי. אם היתה לי בלוטת מושק הייתי משאיר קצת ריח על המשקוף אבל ניחא.
גבר: אני מפחד. אולי יש סיכוי לזוגיות אבל כרגע זה מרגיש לי הכי לא יציב. מי יודע, אולי זה הבלנדר ההורמונלי המפורסם של תחילת ההריון? קראתי בלאשה שהיא צריכה רוך ואינטימיות ואני מרגיש שהיא רק רוצה להרוג אותי. ולא ברכות. יש לה מתח בקול. אני לא מרגיש אותה טבעית. אולי גם זה ההורמונים. אולי כולה מורכבת עכשיו מהורמונים. אני מספר על מה שעבר עלי כשאני מצליח לשחרר קצת את הפחד. אולי היא תבין שחשוב לי שהיא תשמע מה עבר עלי. אם בבוקר אני על רגל ימין ולמה לא לחלוק את האופטימיות? אני מתקשר לפני שההתבחבשויות יהרגו את זה, אבל בחיי שהיא לא בקטע שלי. מה העניין? לא מתאים לי כבד, לא מתאים לי תלונות, לא לא לא. ככה אני לא מתקשר שוב בבוקר, או בכלל.
גבר: אני עצמאי. אני מעדיף למות ולא לאבד את זה. ברגע שאני מרגיש בחושים שלי שעושים לי מניפולציות אני מתאדה. אני עצמאי גם כשאני אחראי לילד, או כשאני בוחר להיות מחויב לבת זוג. כשמערבים לי אחריות לילד עם מחויבות לבת זוג אני מרגיש את הטבעת מתהדקת על הקרסול שלי ואני מתרחק. מבחינתי כשיש הקרבה אין קרבה.

באמת לא קל להיות הגבר היחיד שמגיב בדפים האלה. אם לפחות היו מגיבים נוספים.

צוויל

צוויל, אתה אלוף הארץ והעולם.
והחכמתי גם מדברי בשמת א והמגיבות האחרות.
תודה.

צוויל, אתה אלוף הארץ והעולם.

אכן אין כמוך צוויל.
ומשום מה דווקא זה הכי כבש את ליבי:

באמת לא קל להיות הגבר היחיד שמגיב בדפים האלה

(-:

_ברגע שאני מרגיש בחושים שלי שעושים לי מניפולציות אני מתאדה. אני עצמאי גם כשאני אחראי לילד, או כשאני בוחר להיות מחויב לבת זוג.
מבחינתי כשיש הקרבה אין קרבה._

הגבר שלי הוא ממש לא גבר טיפוסי ותמיד אני לא מוצאת אותו בהכללות הנפוצות, אבל זה תיאור מדויק שלו. בעל חוש ריח מחודד לגבי דרישות, ואחיותיהן המרוככות הציפיות. למדתי ולומדת להרפות כדי לקבל.

דרישות, ואחיותיהן המרוככות הציפיות. (-:
משפחה חמורת סבר. בטח יש איזה מרכך ציפיות על מדפי הכביסה בסופר זוגימארט.

למדתי ולומדת להרפות כדי לקבל.
נשמתי עמוק תוך כדי קריאה. תודה על התזכורת. להרפות. מי שמכווץ, אין לשפע מקום להכנס אליו.

צוויל

דלית יקרה, האמת אני לא ממש מבינה אותך... הציפיות שלך לגיטימיות וטבעיות, אבל נראה שעם הגבר הזה הן לא ייענו. זאת האמת העירומה, גם אם לא נעימה. אני לא רואה שום צורך לבזבז עוד זמן בלנסות להחזיר אותו אלייך או לפתח מערכת יחסים הדדית ומספקת. חושבת שעדיף לך לגדל את ילדך לבד, ולא בשום נסיון לזוגיות כזו או אחרת איתו. כן בהורות משותפת, אם זה מתאים לך, אבל כמו הורים גרושים.

נראה לי שלא משנה מה תעשי ומכמה "טעויות" תמנעי, את האהבה והחיבה שאת צריכה מגבר לא תקבלי ממנו. עדיף ליישם את כל התובנות הנפלאות שאת מקבלת כאן על גבר אחר, מתישהו בעתיד. עם מישהו שבבסיס ירצה אותך, וכל השאר זה "פיין טיונינג". כי קשר כזה, גם את "תצילי" אותו איכשהו, לעת עתה, יתפוצץ לך בפרצוף בהמשך.

לדעתי את לא צריכה לוותר מראש על מה שמגיע לך לקבל, על קשר זוגי אוהב ואמיתי. להסתפק במחוות שלו, שבאות בתנאים שלו, רק כי הוא רוצה באבהות הזו, נראה לי כמו חוסר כבוד לעצמך, לצרכים המוצדקים שלך, לחיים שאת רוצה ליצור עבור עצמך. תלמדי לנשום, לקבל, להיות רכה וסבלנית... אבל תני לגבר אחר להנות מהאיכויות הנפלאות שאת לומדת לפתח, גבר שאוהב אותך ומעריך את המאמצים שלך להיות אישה טובה יותר, לא לאדם שבכלל כבר לא בעניין שלך וממש עושה טובה.

לי זה כואב לקרוא כאן את ההתבחבשות שלך ואת העצות החכמות של כולם, כי אני מרגישה שיש פה אמת שמתפספסת. נסיון לדחוק הצידה את הדברים שחשובים לכל אישה בקשר, והוא נועד מראש לכשלון. אם את באמת מוכנה לחיות איתו יחד בסוג של הורות משותפת, אך ללא שום ציפייה לקירבה ואינטימיות (בהחלט גם לא חיבוקים ולהחזיק ידיים) וכל זה רק בשביל שיהיה שם אבא נוכח לילד, אז לכי על זה... אבל לי זה נראה ממש לא אנושי ולא רצוי.

וגם אם כל מה שכתבתי לא מדויק לך, לפחות מקווה שהארתי זווית אחרת של מבט על הסיטואציה המורכבת בה את נתונה

תודה למחמיאים [-: אבל אני דווקא לא מרוצה מהפוסט הזה.
כתבתי אותו בחיפזון על רגל אחת בלחץ זמן כשתיכף צריך לצאת, ולכן יש לו טון קצר רוח שבקריאה חוזרת נשמע לי חד ותוקפני. וכיוון שכתבתי קצר אז במקום לכתוב הסתייגויות ו"אני מניחה" וכדומה, כתבתי באופן חד משמעי ונחרץ שאני לא באמת חותמת עליו ככה...

אני לא הולכת לתקן את מה שכתבתי.

במקום זה אני רוצה להרחיב בשני דברים.

אחד. דלית, הזכרת כמה פעמים "מלים" ו"מחוות של חיבה".
בדף שפתחתי פעם, אמא שאוהבת יותר, טענתי שאהבה נמדדת במעשים.
אותו דבר אני מציעה לגבי זוגיות: לא חשוב מה הוא אומר לך, חשוב מה הוא עושה.

טוענים שיש "שפות אהבה שונות": יש מי שמביע אהבה באמצעות מתנות, יש מי שעושה למענך דברים פרקטיים, ועוד ועוד.
מתי יש לנו בעיה? כאשר הבעות החיבה הן בשפות שונות, וכל אחד מצפה מהשני לדבר ב"שפת האהבה" המוכרת לו ומתאכזב.
מבחינה תרבותית, יש גם נטייה מיגדרית בשפות האהבה: בכל תרבות יש דברים שגברים נוטים לעשות כדי להביע את האיכפתיות שלהם, ויש דברים שנשים נוטות לעשות כדי להביע את האיכפתיות שלהן, ואלה לרוב לא אותם דברים.
ככל שהמנהגים פחות מובנים בתרבות, ויש יותר חופש אישי – כך יש יותר עירפול וסכנה של אי הבנות וקצרים בתקשורת.
לעומת זאת, ככל שיש יותר מנהגים מקובלים וממוסדים, אמנם יש פחות חופש לביטוי אישי ויצירתי אבל יש גם פחות עמימות, פחות בלבול, יותר בטחון במשמעות של הסימנים.

יש טענה, שבאופן אוניברסאלי גברים (כאוכלוסייה, כלומר הרוב הסטאטיסטי ולא בהכרח פרט זה או אחר) נוטים לבצע משימות ולעזור באופן מעשי לאשה שמוצאת חן בעיניהם, והם מעדיפים דרך זו על פני תקשורת מילולית. לגבי הנשים הטענות של המחקרים השונים (הן מחקרי מוח והן מחקרים סוציולוגיים ופסיכולוגיים שונים, כולל בהקשרים של למידה בביה"ס ועוד), הן שכאוכלוסייה הן נוטות להיות ורבליות בהרבה מגברים וגם מעדיפות תקשורת מילולית והבעות אהבה מילוליות.

העדפות אלה אכן תואמות גם כללים חברתיים מתקופות שונות בחברות שונות.
האם יש פה צד שהתפתח ביולוגית אבולוציונית? ייתכן. לא התעמקתי בזה. מבחינתי מה שמעניין זה לדעת את הממצאים האלה במקרה שצריך "לתרגם" גברים ונשים אלה לאלה.

אין שום צורך לתרגם אם "היא" זקוקה להרבה שיחות נפש ו"יחסינו לאן" ומילות חיבה ושירי אהבה, ו"הוא" מדבר איתה שעות אל תוך הלילה, קורא לה "ממי שלי", מקדיש לה שירים ברדיו, כותב לה שירי אהבה ומלחין אותם, ומספר לה כמה הוא אוהב אותה.

כן יש צורך לתרגם, אם "הוא" משתגע למה היא "חופרת" לו כל היום ורוצה דיבורים דיבורים דיבורים (אז צריך לתרגם לו את הצורך הנשי שלה לתקשר איתו במלים ולשמוע ממנו במלים איך הוא מרגיש כלפיה).
וכן יש צורך לתרגם, אם "היא" משתגעת למה הוא מוכן לעשות לה תיקונים בבית, זה מעצבן אותה (אז צריך לתרגם לה שזו הדרך שלו להביע איכפתיות ויחס, ושהיא דרך גברית מקובלת מדורות, שראוי שגם תכיר, גם תבין וגם תעודד).

ובזה אסגור את המעגל הזה:
כאשר אשה עומדת להביא ילד לעולם עם גבר, כדאי לה מאוד שהגבר הזה יהיה אחד שמביע את היחס והאיכפתיות שלו במעשים.
אבל מעבר לטווח הארוך, של "איך לזהות איזה סוג של גבר את רוצה לצדך ברגעים הקשים" ו"איך לזהות שהוא בעניין שלך", חשוב גם הטווח הקצר:
איך "לתרגם" את הגברים והנשים זה לזה, כאשר נוצרים ביניהם רגשות שליליים ומשקעים רעים עקב חוסר הבנה פשוט של השפות השונות שהם חושבים ומתקשרים בהן. איך להסביר, שיש פה טעות בפרשנות, וכתוצאה ממנה כדור שלג שלם שמתגלגל עם אי הבנה שגוררת אי הבנה.
אז השליחות שלי פה, היא "לתרגם".
זה המאמץ שלי.
לתרגם, כדי שיהיו יותר הבנה ויותר רצון טוב.

(הנושא השני: למה אני מתכוונת במלה "להוביל". ביום אחר)

את כל זה כתבתי בוורד והעתקתי...
אז עכשיו קראתי.
צוויליך, איזה יופי הסברת. מאיר עיניים ממש.

ברגע שאני מרגיש בחושים שלי שעושים לי מניפולציות אני מתאדה
נקודת מפתח.
הבעיה היא שאנחנו הנשים, לא מרגישות את זה כ"מניפולציה". אין כוונה לעשות מניפולציה, יש איזה מאמץ לתקשר, להתקרב. האשה בסיטואציה הזאת מביעה את הרגשות שלה, והיא מצפה להבעת רגשות זהה מהצד השני, ואז הציפיות, וכל מה שמקיף את הציפיות - נחווים כמניפולציה מהצד הגברי. אבל זה לא בכוונה, זה מפני שמה שמתנהל לכל אחד מהצדדים בראש, לא מובן לשני.
למשל:
גבר: אני עצמאי. אני מעדיף למות ולא לאבד את זה.

זה משהו, שלרבות מהנשים (מי שבאה לדף הזה להתייעץ) - פשוט לא קיים. אין פחד מאיבוד עצמאות. יש צורך ורצון עז דווקא להתמזג. הפחד הגדול הוא, שלא ירצו להתמזג איתי. יש רצון עז ב"ביחד" ופחד לאבד את ה"ביחד". זה פשוט הפוך לגמרי. ורוב הזוגות, לא שמים על השולחן את הדברים ולרוב אפילו לא מנסחים אותם אפילו לעצמם.
במקביל, גם לגברים יש פחד לאבד את ה"ביחד" וגם לנשים יש פחד מאיבוד העצמאות שלהן. אבל אני לא בטוחה שזה באותם מקומות... או שזה עולה באותן סיטואציות. זו שאלה למחשבה.

מישהי, לשם שינוי אני דווקא לא מסכימה איתך.
אני חושבת שמוקדם מדי לקבוע. ובוודאי מוקדם מדי לקבוע עוד לפני שדלית נתנה צ'אנס אמיתי לקשר הזה, בלי שהיא עושה "טעויות" (מה זה טעויות? זה למשל לעשות דברים שהאיש מרגיש כ"מניפולציה" כמו שכתב צוויליך, והיא בכלל לא מודעת לזה שככה היא נחווית. זו דוגמא אחת).

נורא מעניין לעשות איזה מחקר על זוגיות חד-מינית - הם פתרו משהו??
ממה שקראתי על זוגות לסבית: הן טוענות שכן. שקל להן יותר. שהן "מדברות אותה שפה". שהצרכים שלהן דומים, מעבר להבדלים בין אינדיבידואלים. שיש משהו שמשותף לנשים שמאחד אותן ומקל על הזוגיות והשותפות ביניהן.
אני זוכרת את זה כי קרה כמה פעמים בחיים שהצטערתי שאין לי שום נטיות לסביות ושאני מעדיפה גברים (זה שאני מדברת בלשון רבים זה בכלל בדיחה אבל ניחא).
על זוגות גברים אני לא זוכרת.

שליחה על ידי דלית* » 24 יולי 2014, 07:02

בשמת היקרה, את לא כמו - אלא בדיוק מגדלור באפלה. אייקון של לב מתפוצץ מתודה.
אני רוצה להתייחס למה שכתבת ואחרים רבים וטובים אבל יש לי כרגע עוד עניין רציני בנוגע למחלה קשה במשפחה לטפל בו ואני חייבת את האנרגיה עבורו והדף הזה שמכיל כל כך הרבה נושאים למחשבה ואנשים טובים אמוציונלי עבורי שאני אחזור אליו בעוד זמן קצר אבל לא כרגע.
היה כל מיני השבוע איתו ובלעדיו ואני רוצה לשתף. הוא מתוק והוא לא. ואני גם בדיוק, רק באופן אחר.
נכנסתי רק לומר לבשמת שאין אין עלייך, יש על מי לסמוך.
וצוויליך לא התכוונתי לתקוף, לא התכוונתי שתרגיש מותקף, לא התכוונתי... לא יודעת מה. הרגשתי מותקפת זה כן אבל היה ברור לי שהכוונות שלך טובות והדברים שאתה כותב חשובים לי אז קודם מצטערת על הטו ותודה. ומה שאתה כותב מנקודת המבט הגברית חשוב חשוב חשוב לי. באמת ככה? המשקוף וזה?

והעצמאות ככה צמוד קרוב לגוף? והציפיות הו. יש לי ציפיות. מצד שני. יו. הרבה לחשוב. מה מזה הוא, העצמאות גם בטוח? הוא נראה אחד שצריך זוגיות כמו אוויר לנשימה. רצה שאעבור לגור אצלו. מצד שלישי הוא נחנק והתחיל ,להיות נבזי מאז הגילוי. לחשוב.
מישהי, אין לך מושג כמה הקול שלך חשוב ולו רק בשביל להדהד את הקול הזה אצלי (ומיד לגרום לבשמת לאזן אותו מנגד).
ואחרות, כל מילה, יושבת במקום אחר. במקום שתומך ומחבק וזה המון, יותר ממה שציפיתי. תודה.

בשמת אני מעריכה את המעשים שלו. בזכות המילים שלך נזכרתי שבדייט השני כשאמרתי שאנחנו יושבים לא טוב בשולחן במסעדה, לא זוכרת למה, בניגוד לגברים קודמים שחיכו למלצר לבקש ממנו לזוז או סתם ניסו לבטל את זה, הוא קם, נעמד, הרים את השולחן והזיז אותו לאן שרציתי. דוב הגריזלי הפרטי שלי. אני התפוצצתי מצחוק והלם והוא לא הבין על מה. וכמובן שהערכתי אז והיום. הוא מאוד פשוט במובנים ריבם ואני מאוד מורכבת. הוא אוהב לעשות וחי מזהואני ההיפך. מילים מילים מילים. ועוד מילה.
אז זה האיש. ואני אוהבת ומעריכה את זה. הקיצוניות שבה הוא לא מדבר/מפרגן/רגיש חונקת מנגד. ואני לא יודעת כמה מזה הוא עושה Cשבילי הוא כי הוא מתוכנת לזה. ויש את הפחד שהוא כל כך אוהב לדבר איתישנהפוך לחברים הכי טובים אבללא לזוג. וזה קרה לי. אז יכל פעם שהשיחות נהיות טובות (מדי) ונטולות מגע או פגישה (אגב האמירה שלך שאני לחוצת פגישה) אני אכן נלחצת כי מה עכשיו, נעלה על המסלול המהיר ליחסים חבריים ואל זוגיים. יש שם פחד גדול שבמקום שזה יהיה היתרון זה מה שיהרוס. ויחד עם כלאלה, הוא הזמין שלשום למסעדה וקבענו וביטלתי כי הרגשתי רע מאוד. והיום עבר בחנות אינסטלציה רק בשביל לברר משהו על התיקון אצלי והתקשר לספר לי. והוא חמוד אני יודעת והוא חרא גם, את זה אני גם יודעת(בלי קשר לתרגום השפות, יש לו את החרא שלו). במינונים משתנים.
ואני קוראת את הכל בשקיקה ולומדת. ההודעות האחרונות כאן מאירות עיניים ממש.

אבל אני באמת רוצה להתייחס להכל, קודם בתוכי ואח"כ פה. אבל יש לי עניין להתמודד איתו ואני לא יכולה ביחד הכל.
חוזרת.

שליחה על ידי דלית* » 24 יולי 2014, 07:12

בכלל בשמת הדברים שלך תמיד קודם כל גורמים ללב שלי להיפתח אליו ואלי ואח"כ אני מתפנה לפרקטיקה. אחרי כל הודעה שלך אני מרימה אליו טלפון נטול אגו. לא משנה מה קרה באותו יום או לפני או אחרי. זה הרבה. המון.

הייתי מוסיפה פרח על כל כותב, אבל אני נמצאת במקום עירוני מדי ואין כאן. אז - פרח.

נמצאת בקשר כבר זמן רב מאוד. עליות וירידות, מריבות והשלמות. אוהבים.
פתאום אני רואה בפייסבוק הוא פרסם משהו כמו: "אם מישהו אומר שאת זונה, לא בהכרח הוא שונא נשים. יכול להיות שזו ביקורת לגיטימית על הלבוש שלך".
!!!
זה לא משהו שהוא אמר לי איי פעם. איך יתכן שאני נמצאת עם מישהו כבר כמה שנים ולא יודעת שכך הוא מרגיש.
האמת, אני ממש מתביישת.
נכון- אני צריכה לבוא עם זה אליו, לא לפה. אבל אני כועסת עכשיו.

דלית איזה מתוקה, חיממת את לבי

גורמים ללב שלי להיפתח אליו ואלי
אז אני שמחה שאני כותבת

_מישהי, לשם שינוי אני דווקא לא מסכימה איתך.
אני חושבת שמוקדם מדי לקבוע. ובוודאי מוקדם מדי לקבוע עוד לפני שדלית נתנה צ'אנס אמיתי לקשר הזה, בלי שהיא עושה "טעויות" (מה זה טעויות? זה למשל לעשות דברים שהאיש מרגיש כ"מניפולציה" כמו שכתב צוויליך, והיא בכלל לא מודעת לזה שככה היא נחווית. זו דוגמא אחת)._

מותר לא להסכים איתי

ובכל מקרה זה אינטרנט ולא פגשנו את האיש ואנחנו לא באמת יודעות... אבל מהתיאור שדלית נותנת פה לגבי הקור שנושב ממנו, אני לא חושבת שמוקדם מדי לקבוע. אני כן חושבת שיש מקום לעשות מאמץ והשתדלות בגלל הילד המשותף, וגם כדי להגיע למקום של בחירה מתוך שלמות וידיעה שהמאמץ נעשה, אבל לא הייתי עוצמת עיניים לבעיה שיש כאן ואולי איננה פתירה, והכי חשוב - לא הייתי מתפתה לחשוב שיש "טעויות" שאני עושה ושבלעדיהן הכל יהיה סבבה. זה פשוט לא עובד ככה. לדעתי כמובן

דלית, אני כותבת כאן רק כדי לחזק אותך. קחי מזה רק מה שמתאים לך ומה שיעשה עבורך את העבודה