איך יודעים שהגיע הזמן לעשות ילדים

אנונימי

ראו גם האם אני רוצה ומוכנה לאמהות, דחיית הולדה משיקולים כלכליים

תמר ואני כבר ארבעה חודשים ביחד, מאוהבים מעל הראש, ונושאים של הריון,ילדים,תינוק/ת מתחיל לעלות תשיחות שלנו יותר ויותר.שאלתי אליכן חברות,ואליכם חברים היא: איך יודעים שהגיע הזמן? להפסיק לקחת גלולות למניעת הריון,לתכנן ולהתכוונן. האם ארבעה חודשים הם זמן מספיק להכרת בת הזוג? האם הזוגיות שלנו יציבה מספיק לבניית משפחה? האם זה שאיני שש להתחתן קשורה או לא?

מה אני אגיד, הבחור שלי משתפך פה בפרהסיה. טוב, הוא רוצה שאני גם אוסיף את דברי. אני חייבת להגיד שלי די ברור שאני רוצה את הצאצאים האשכנזיים השמנמנים שלי ממנו, אבל השאלה שמטרידה אותי היא מידת המינונים של השיקולים הרציונאליים בתוך כל הרצונות והתשוקות לילד משלי. (משלנו). המון שינויים קרו בחיים שלי מאז שהדלת הפתרצה לתוך חיי ואני מנסה להתרגל אליהם, לפני שנעשה את המהפך הנהדר והבלתי הפיך לחלוטין של יצירת אדם משותף משלנו. זהו. אין לי תשובות, רק הגיגים והתלבטויות. מתי יגיע הזמן? אולי כשלא יהיו כל כך הרבה שאלות.

הרבה פעמים גם כשיודעים משהו, לא תמיד פועלים לפי הידיעה דווקא מתוך שיקולי הגיון "כי זה לא אמור להיות ככה", "האם עכשיו זה הזמן?" ו"אולי זה לא מתאים" , לפעמים מאוד קשה פשוט לעשות ולפעמים צריך לתת לזמן למלא את השאלות בתשובות וכך לא נשארת יותר התלבטות..
אני חושבת שהרבה פעמים גם אם רואים את התשובות מול העיניים לפעמים קשה לעשות צעד משיקולי הגיון..

<פשוט קפץ לי למחשבות כשראיתי את מה שכתוב אז החלטתי להוסיף משלי... @} >

איך באמת? אני לא בטוחה שאי פעם יש בטחון מלא בידיעה שהבן זוג הנבחר הוא הוא האחד והיחיד, תמיד יכולים לעלות ספקות. השאלה היא למה אנחנו נותנים לנהל את חיינו, לספקות שלנו? או לדברים אחרים?
אין ספק שלהביא ילד לעולם אינו דבר של מה בכך, ויש להפעיל שיקול דעת. לדעתי (הבלתי קובעת) 4 חודשים זה זמן קצר מדי בשביל להכיר מישהו לעומק, ואולי כדאי לחכות קצת
האם זה שאיני שש להתחתן קשורה או לא?
מדוע אינך שש להתחתן, ישנן כל מיני סיבות חלקן רלוונטיות, חלקן לא.
האם הזוגיות שלנו יציבה מספיק לבניית משפחה?
אה! פה יש מוקש! חשוב מאוד להבין שלבנות משפחה זה לאו דווקא להביא ילד. אם אתם רוצים לבנות משפחה תתחילו האחת מהשני, ברגע שתהיו המשפחה האחד של השניה, אז הילד יהיה תוספת מבורכת. (מדובר על מחוייבות הדדית מסוג כלשהוא)
ישנו בלבול בין הרצון להרחבת העצמי (להביא ילד), לבין הרצון להרחבת הזוגיות / משפחה קטנה, (להביא ילד לתוך זוגיות מתפקדת).
את הבירור הזה, בינכם לבין עצמכם רק אתם יכולים לעשות. ועל השאלות ששאלתם, בכנות, רק אתם יכולים לענות. דרושה הסתכלות פנימה בכנות מוחלטת, זה לא תמיד קל, אבל משתלם.
מקווה שיעזור בהתלבטות

האם הזוגיות שלנו יציבה מספיק
זוגית זה לא דבר יציב אלא דינמי. אל תשאל את עצמך "האם עם האשה הזאת אני רוצה לחיות את שארית חיי" אלא "האם עם האשה הזאת אני רוצה להשתנות ולשנות".

נראה לי שזה דף בשביל שניכם, דלתות פתוחות או סגורות, תמשיכו להתכתב על הרעיון, זה מאד חינני בעיני.

זו הפעם הראשונה שאני מגיב פה, אז שלום לכולם.
אני הצעתי נישואין לאשתי לאחר הכרות של שלושה שבועות ואנחנו נשואים באושר כבר 4 שנים. לדעתי, בקשר נכון, זמן אינו רלוונטי. כשילדים נכנסים לתמונה, המצב שונה. אני מסכים עם מיכל (אני חושב, אם הבנתי אותה נכון) שחשוב לבנות את הקשר הזוגי קודם. גם אם מתעלמים מההיבט הפרקטי והכלכלי, חשוב מאוד לדעתי למצוא וליצור את הדינמיות הזוגית קודם. אשתי ואני כמעט תמיד באותו הראש אבל עם הזמן, בעיקר כשזה נוגע לילדים יש כל כך הרבה נושאים שרק עולים עם הזמן. למשל, אם יוולד לכם בן, אתם מעונינים בברית? לי תמיד היה מובן שזה ברור מאליו וחקוק בסלע, ולפתע גיליתי שלאשתי יש ספקות. איך לגדל אותו? בשיטת אדלר שמטיפה לכבוד הדדי ודו שיח או שמא מותר להפליק? (שיהיה ברור, שנינו מתנגדים לאלימות פיזית ומילולית בכל צורה, זה להדגמה בלבד)
יש כל כך הרבה נושאים... הצעתי, קחו את הזמן וכשיגיע הרגע הנכון, תדעו.
תינוק הוא אולי הדבר היחיד בחייכם שלא תוכלו לבטל אם תתחרטו, אז תשקלו היטב, ובהצלחה.

האם ארבעה חודשים הם זמן מספיק להכרת בת הזוג?
יתכן שכן, אבל אנחנו היינו בהריון אחרי כמה חודשים (מבחירה, כי חברה הודיעה לנו שהיא בהריון והרגשתי שאני חייבת, עכשיו, ולא מעניין אותי כלום) ולא הספקנו להנות מספיק מהביחד לבד.
יש הרבה הנאה של ביחד מסוג אחר אחר כך, אבל תקופת הלבד ביחד היתה קצרה מדי. אני מניחה שתמיד אפשר להגיד שזה קצר מדי, ובכל זאת, ארבעה חודשים... אם באמת בא לכם לעשות משפחה ביחד זה לא יעבור לכם אם תחכו. להיפך, כמו שכתב כאן מתלבט, תשתפשפו על רעיונות בהורות (האתר כאן הוא מקום מעולה לכך), מה דעתכם על גידול ילדים? מה דעתכם על שוויון ביחסים כהורים? האם אתה כאבא חושב שהאמא צריכה להיות עם הילדים ואתה תפרנס? האם את חושבת כך? האם תרצו בכללי שמישהו אחר יהיה מעורב בגידול ילדכם? האם אתם חיים בסביבה תומכת? משפחה? חברים? האם אתם יודעים על האפשרויות בהריון לידה הנקה תזונה טיפולים רפואיים ונורמות בגידול ילדים בארץ? האם יש לכם חברים עם תינוקות וילדים קטנים, האם הם חיים כמו שהייתם רוצים לחיות? האם תוכלו בבוא העת להיתמך בהם ? האם דרכם נראית לכם? האם אתם חיים בסביבה אוהדת ילדים ומתאימה לילדים?
כל אלה הן לא שאלות של "ענית כן תעשי ילד, ענית לא אל תעשי", אלא כיוונים על דברים להתעניין ולבדוק.
למשל, לא מעט הורים טריים מופתעים נורא מכך שתדירות יחסי המין יורדת בשנה שנתיים שלאחר הלידה (לא אצל כולם אבל אצל רבים). זה לא דבר שמקובל לדבר עליו וכולם חושבים שמשהו אצלם לא בסדר. אז הנה למשל דבר לדעת.
וגם, הזמן לפני הבאת ילד לעולם הוא טוב לבדיקת הילדות שעברה עליכם. יחסיכם עם הוריכם. לא משהו עמוק, רק נתינת הדעת על כך שאתם הולכים לעשות משהו שההורים שלכם עשו. מה מעורר התנגדות? מה משמח? על מה אתם כועסים? על מה אתם סולחים? על מה אתם אומרים תודה?

האם הזוגיות שלנו יציבה מספיק לבניית משפחה?
אני חושבת, למרות כל הכתוב לעיל (-: , שהזוגיות מתחילה לתת סימנים של התייצבות רק אחרי בוא הילד, וגם אז, עולה יורדת מתייצבת מסתחררת , לא כדאי לצפות שהיא תגיע לצורתה הסופית, תעמוד כסלע איתן, קבועה ונראית אותו הדבר כל הזמן ולא ננגעת מהתנודות סביבה.
בקיצור, מה אני יודעת (-: תעשו מה שבראש לכם ושיהיה לכם כל טוב!!!!!
אם גיליתם את האתר הזה אז כבר אתם בנקודת פתיחה לא רעה (-:

אני חושבת שרק אתם יכולים להרגיש ולדעת שזה הזמן להתחתן, מבלי שיהיה סביבכם כעס (מהסביבה ומההורים) וזה חשוב מאוד!
גם אני מציעה לא למהר להביא לעולם ילד אלא להינות מהחיים כזוג נשוי לתקופה מסוימת שלא תחזור יותר.
אני עשיתי זאת לפי הכללים, חמש שנים חברות, חתונה, בניית בית משלנו, כניסה להריון ולידה ורק לאחר שלושה חודשים הסתיימה בניית הבית שלנו ונכנסנו לגור בו עם תינוקת. לא היה סביבי שום כעס וזה מה שאני אישית ממליצה.
אבל כל אדם בנוי ומרגיש אחרת.
חוץ מזה כולנו גדלים ומתפתחים עם הילדים שלנו, הילדים מביאים איתם מצבים ואנחנו כל הזמן לומדים דברים חדשים על עצמנו, על הילדות שלנו, על הזוגיות שלנו, על התרבות שלנו ושל בן הזוג, על הרצונות שלנו (ושל ילדינו כמובן).
אני לא חושבת שאפשר להיות "מוכן" לילד ראשון כי לא יודעים ממש למה לצפות, אני כאמא כבר יכולה להגיד לכם שמדובר בנתינה טוטאלית, אתה עצמך כמעט ואינך קיים (בזמן שלאחר הלידה בעיקר), השינה היא לא שינה, החיים שונים לחלוטין. לא תוכלו להיות מוכנים לחלוטין לילד הראשון כישוב זה לא אומר לכם כלום, אינכם יודעים היום כמה הטוטאליות של הנתינה היא חזקה. אמא זה תפקיד רציני, ארוך טווח שלא מסתיים לעולם.
גם אני מאוד רציתי להביא לעולם ילד (עוד לפני הנישואין) היום אני שמחה שחיכיתי מספיק זמן אבל זו לא עיצה!
תעשו מה שאתם מרגישים ותשתפו את ההורים שלכם בזה (אם הם משלמים את החתונה) אם הקשר בניכם להוריכם הוא טוב.

תודה לכולן על העצות . עזרתם לנו לחשוב על הנושא יותר לעומק. כרגע בחרנו לחכות וירד הלחץ של ההתלבטות וזה כנראה לטובה

אנונימי

למרות שירד הלחץ וכו',
מוסיפה עוד משהו.
אם הסקס ביניכם הוא ממש, אבל ממש טוב - התאמה ברצונות, בתדירות, באיך ומה, בפתיחות, בסגירות, וכל מה שרק אפשר לחשוב עליו - סיכוייכם לזוגיות טובה - טובים.
זה לא כלל חד-חד-ערכי. יש גם מקרים בהם זה לא כך כמובן. זה רק טיפ קטן, כלי להגדלת הסיכויים.
יש לזכור, שבהריון, דברים משתנים לפעמים.
אחרי לידה - יש עוד שינויים בצרכים המיניים, וכך הלאה.
ובכל זאת...

הגעתי למסקנה הזו לאחר שיחה עם חברה שהיא פסיכולוגית מקסימה ורגישה, וזו מסקנה שהיא הגיעה אליה אחרי שיחות עם אנשים רבים. סתם, שתדעו.

בנוגע לשאלות ובירורים בנושאי הורות ומשפחתיות - החיים חזקים יותר מכל דבר אחר. המון דברים מגלים רק אחרי שכבר יש הריון, יש ילד, מתווסף ילד שני. זה שמדברים על זה קודם אינו ערובה.
לא תמיד אפשר לדעת מה יהיה אחר כך. דברים משתנים. לא תמיד אנחנו מודעים לזה או זוכרים את זה. אפשר לתכנן הורות כזו או אחרת, ובסוף להגיע למשהו אחר לגמרי, שמעולם אפילו לא שמעתם עליו קודם
דוגמאות:

אני לא שמעתי על באופן טבעי_ או על _הורות מקושרת_ וגם לא על _חינוך ביתי עד אחרי שבכורי נולד, והיום כך אנחנו חיים.
נקיון. כשהכרתי את אלעד הצהרתי שאני לא מנקה ולא מבשלת. רק עושה כלים אחרי מי שמכין את האוכל או אוכלת במסעדות. וגם הרווחתי מספיק בשביל לממן את זה. היום אני מבשלת בהנאה ואפילו מנקה מדי פעם, בלי שום בעיה. האמהות שינתה דברים. ( וגם fly lady חיזקה אותם, אבל עוד לא הגעתי לזה...)

ויחד עם זה, חשוב ונכון מאד - הרצון והידיעה שנישואים משמעותם לשנות ולהשתנות יחד. - כדברי יונת שרון.

אין משמעות אמיתית למשך הזמן שאתם יחד. חשוב רק לבחור במה שאתם רוצים, וללכת עם זה תוך דיאלוג אהבה והדדיות.

אני מרגיש קצת מחוץ לדיון כי אין לי עדיין ילדים, אבל -
בעיני יש משהו בסוג של הדיאלוג שלי עם בת הזוג שהוא שונה ממערכות יחסים קודמות שלה ושלי. יש משהו בקצב של הקשר שמרגיש נכון (רוצים אותם דברים, באותו זמן). יש תחושה שזה קשר מאוד מיוחד, ואני בטוח שנעשה ילדים ביחד, ושנמשיך לפתח את הזוגיות שלנו ולהשתנות איתה. עכשיו אם יש את הביטחון הזה היום אז למה אני מחכה? לחוויות זוגיות, ללמידה נוספת אחד של השניה(ואחת של השני).
היום אני יכול להגיד שהקשר הוא באמת משהו מיוחד ובונה ונכון. ומהנקודה הזו אנו בוחרים לחכות קצת(לא קבענו זמן אבל עד סוף תשס"ה).
מה עוד? אני לא רוצה להתחתן בגלל מסיבה. נכון שאפשר וצריך לעשות טקס יפה משמעותי ומיוחד. אבל תחושת בטן אומרת לי שאני לא הולך להינות בטקס הזה. עוד לא ברור לי למה.

אנונימי

אבל תחושת בטן אומרת לי שאני לא הולך להינות בטקס הזה.
שמע, אם היית בןאדם "נורמלי", יכול להיות שהיית צודק; א-מ-מה, נראה לי שאתה איש מיוחד, כזה ששואל שאלות (תכונה לא נפוצה במיוחד בקרב הבני מינך), בודק, אולי אפילו עושה דברים בדרך משלך?
והיה ואתה עונה בחיוב על הקריטריון האחרון, יש לך סיכוי טוב לטעות טעות מתוקה בענין ההנאה.
כשיבוא היום ושניכם תרצו בכך, למה שלא תעשו ארוע כזה שיהיה לכם כיף ונעים בו?
אם אתם אוהבים ארועים אינטימיים - תזמינו רק את קומץ האנשים החשובים לכם להשתתף.
אתם אוהבים רק מוזיקה מסוג מסוים? תשמיעו רק את המוזיקה הזו, ובעוצמה שמתאימה לכם.
הרי סךהכל, אתם מארגנים את הארוע, אתם תקבעו בדיוק מה יהיה בו. עשו זאת כך שיהיו בו רק הדברים שעושים לכם טוב - ויהיה לכם טוב.
שמעתי על זוג שהתחתן באיזה נחל בדרום הארץ. האורחים הביאו עימם כלי נגינה וניגנו יחד. ואחר כך, כולם נשארו לישון שם איתם, בשקי שינה, תחת הכוכבים.
שמעתי על זוג שעשה מסיבת חתונה בשעת אחה"צ מוקדמת של חורף, על רקע שקיעה, עם מוזיקה בעוצמה כזו שאפשר לדבר ולא צריך לצעוק, שאסור היה לעשן שם, ישבו על סוגי כסאות שונים ומשונים(החל מרגילים, דרך כסאות בר, ועד פופים ומחצלות על הדשא), חילקו צעצועי ילדים כאלה שכולם שיחקו בהם ואפילו האוכל היה כזה שהם בחרו בו כל מנה. ואפילו אכלו בעצמם ומאד נהנו. _{( - אם היו לי אז ילדים, יכולתי להביא אותם. היום לא הולכת לחתונות בעיקר בגלל העשן והרעש).}
אפשר עם רב, אפשר בלי.
אפשר עם אורחים שאוהבים, אפשר עם מי "שחייבים" (בגלל ההורים?).
אפשר עם יותר פשרות או פחות.
ואפשר גם אפשר להנות!
ואפשר גם בלי כלום.

תמשיכו להנות האחד מהשניה ולהיפך, תמשיכו לפתח את הזוגיות ולהשתנות איתה, ללמוד עוד על זוגיותכם ועל עצמכם - כשיש ילדים, הכל משתנה. כיף כשמשתנים יחד, גדלים יחד, לוקחים, מובילים את בן/בת הזוג למקומות חדשים.

אני ממש רוצה להגיד תודה לכולכם, נתתם לי הרבה נקודות למחשבה ולהתייחסות, והרבה נושאים לשיחה משותפת עם הבחור שלי. המתח שלי בין הרצון האדיר ששוטף אותי לעשות ילד יחד עם הדלת, לבין כל החששות והשאלות והמחשבות ממשיך ללוות אותי, ואני מקווה שזה לא ייגמר - כי אם הכל ברור אז ואין התלבטויות, אז מה יש לעשות עוד בחיים? אני מסתפקת בינתיים בילדים של אחרים...
ושוב תודה לכולכם - תבואו לביקור...

בתור מניקה, רק רציתי להוסיף שיש לך כבר ניק מוכן לאחרי שתעשו את הילד...
הרבה אושר

לעניין החתונה והילד - אני התחתנתי פעם ויצא אפעס לא ממש מוצלח (בעיקר לא היה עם האיש הנכון) אז התגרשתי והחלטתי שאני לא רוצה יותר. הספיק לי פעם אחת ההתקששות הזאת על צבע המפות וסוג הטקס, לא מתאים לי יותר. כשהכרתי את בן זוגי כבר ממש רציתי ילד אבל עוד היה צריך לעבור די הרבה זמן עד שגם רציתי להיות אמא, שזה כמו שלמדתי כאן לא אותו דבר כמו לרצות ילד. בן זוגי לא היה בכלל בעניין של ילדים אבל החלטנו לבדוק את הנושא כי הקשר היה טוב ומשמעותי לשנינו. כדי לבדוק את המשך חיינו המשותפים יצאנו למסע. עצרנו כל מה שעשינו למשך שלושה שבועות. למסע היו שלושה מרכיבים:

מנוחה - לשנות ולהחליף את קצב החיים המהיר הרגיל, כדי שאפשר יהיה להחליט ממקום רגוע
שיחות - גם שיחות בנינו וגם מפגש עם זוגות אחרים במקומות שונים בחיים. ניסינו לפגוש גם זוגות שחיים אורח חיים דומה לשלנו. והיתה גם שיחה אחת מאוד משמעותית עם מוקי צור.
דברים שאוהבים לעשות ושגם מסמלים אלמנטים שאנחנו רוצים שילוו את הזוגיות שלנו לדוגמא: כדי לסמל רומנטיקה הקדשנו יום להכנת שוקולד (מאז מאוד השתפרנו)

במהלך המסע החלטנו יחד שאנחנו רוצים להיות הורים יחד והחלטנו לא להתחתן ולהביא ילד לעולם.
ההחלטה הזאת לא היתה סוד. אמא של בן זוגי מאוד רצתה שנתחתן או שנעשה משהו ומתוך רצון לכבד אותה צמח האירוע שלנו כמו שאנחנו קוראים לו או החתולה כמו שקראו לו בקבוצה שלנו.
החלטנו לעשות משהו קראנו לזה "חוגגים אהבה". התוכנית היתה לשלב לימוד על אהבה עם מסכת ומסיבת ריקודים הזמנו בעיקר משפחה, חברים וחברי קבוצות מ.ה.. ההנחיה להורים היתה להזמין רק אנשים שיש איתם קשר על בסיס קבוע ולא אנשים שחייבים כי לא נעים. ביקשנו שלא יביאו לנו מתנות ובמקום זה כל אורח הביא משהו לאוכל. האירוע התקיים בחדר אוכל של המוסד החינוכי הרי אפרים (לפני ששיפצו אותו) אבל בכוחות מקומיים הפכנו אותו למקום מקסים, במסכת היו ברכות שאנחנו כתבנו אחד לשני, ברכות שכתבו לנו מהמשפחות והקבוצה, שתי הופעות של ריקודים ושיר שאני כתבתי וחבר הלחין ששרנו ביחד. הלימוד לא יצא בסופו של דבר אל הפועל מאחר וירד גשם (גם בתוך האולם) ואי אפשר היה ללכת לכיתות. בסוף היתה מסיבה עברית (שזה דיסקו עם שירים ישראליים) ובשתיים בלילה כשגמרו לרקוד היה שירון. אחרי 9 חודשים נולדה לנו ילדה.

חוה ש את בת זוג של ?

נו תומר מה אתה אומר?

לא להביא עכשיו את כל הקומונה. דיברנו על דברים אישיים.

דלת אחורית נוה והצד השני,

מודה שלא קראתי את כל מה שכתוב,
ובכל זאת,

איך יודעים שהגיע הזמן? מרגישים עמוק בפנים.
לפעמים מרוב שזה עמוק קשה להרגיש,
לפעמים מרוב שזה יוצא דופן לא רוצים להרגיש,
לפעמים מרוב שזה "חסר אחריות" לא מוכנים להרגיש,
לפעמים מרוב שזה לא מוסרי לא מעיזים להרגיש,
לפעמים מרוב שזה לא מקובל לא מצליחים להרגיש.

כשהזמן מגיע, הוא מגיע, וכדאי לדעת שלא תמיד זה בתאום איתנו.

ואם יש לי הצעה, היא רק אחת -
להשאיר את הלב פתוח, כי לעולם אין לדעת מה יקרה ביום שאחרי.

וגם,
אני קצת מתרגשת והרבה שמחה... בהמשך לשיחתנו....

התעצלתי ולא קראתי הכל, אבל...

לא יודעים
לא יודעים כלום
רק מרגישים
וגם זה בערבון מוגבל, כי החיים דינמיים

אני ו-שיחיה אמרנו לעצמנו מזמן, שכל ההחלטות הגדולות בחיים - כמו להתחתן, ללדת ילדים, לקנות בית - הן מאוד לא רציונליות. אבל זו מהות החיים ויש משהו חזק מאיתנו ועדיין בתוכנו שמחליט. זו אפילו לא ממש החלטה. מין דחף. אינסטינקט קדמוני.
אבל מעבר לאהבה, שבדרך כלל מדריכה אותנו לזוגיות, מרגישים אם יש חיבור אמיתי או לא עם המועדף/ת. אם אתם לא מוכנים, מה הבעיה לחכות? מה בוער? עניין החתונה לא באמת משנה, לדעתי. אבל להביא ילד- צריך לפחות להרגיש בטוחים בזוגיות. ושוב - להרגיש.

גם אני לא קראתי הכל ובכל זאת רוצה לומר שגם לדעתי
לא יודעים
וברגע אחד זה בא.
לפני חודש אישי אמר לי שהוא חושב שהגיעה העת לעבוד על הילד השלישי שלנו ואני התקוממתי ואמרתי שמה פתאום, הקטן רק בן שלוש וזה מוקדם לי. שלשום התחיל לדגדג לי. התחלתי לחשוב שאולי כן. פתאום זה קצת בא לי. ואני זוכרת מהעבר, יש רגע בו זה הופך להיות משהו שאני חייבת וחייבת עכשיו. מהר להכנס להריון, לא לחכות אפילו חודש.
ואז כל השיקולים נדחים, מאבדים מחשיבותם. כן יש לנו כסף, אין לנו זמן, אין מקום בבית. הכל מתגמד.
בהצלחה.

אני לא רוצה להתחתן בגלל מסיבה. נכון שאפשר וצריך לעשות טקס יפה משמעותי ומיוחד. אבל תחושת בטן אומרת לי שאני לא הולך להינות בטקס הזה. עוד לא ברור לי למה.

מצטערת, אבל זה נשמע כמו תרוץ....(אין לי מילים עדינות).

ודרך אגב, לא חייבים לערוך טקס יפה משמעותי ומיוחד

רגע, מה?
את החדשות הטובות השארתם בדף אחר? או שזו היתה בדיחה?
החלטתם לא? (כתוב ב מישהי בהריון וזאת לא אני)

מישהי בהריון וזו לא אני

כן! אנחנו מ ת ח ת נ י ם! חשבתי שהדף נידף לתהומות השכחה.

מזל-טוב (שוב)

מתי? אם אפשר לשאול

עוד אין תאריך

העיקר שיודעים שרוצים...
מזל-טוב!

אנונימי

איזה יופי

מזל טוב

בהחלט מקום ביזארי להודיע

או אולי דווקא לא.

רוברכות!

מזל טוב!@}@}@}

טוב אז סוף סוף הגיע הזמן. שלושה ימים אחרי החתונה גילינו שאנחנו בהריון.

איזה יופי (-:
שיהיה מוצלח וטוב.

מזל טוב!!
איזה יופי!! @}

שליחה על ידי חוה_ש* » 25 מרץ 2005, 13:16

מזל טוב גדול וכפול @} בנתיים לא מגיעים כי קטיני חולה אבל אולי נבוא מחר

אני מקוה להצליח להחיות את הדף הזה.
הגעתי לדיון הזה (איך לא קודם ?) ואלה בדיוק ההתלבטיות שלי... בן זוגי ואני יחד 4 שנים, נשואים 1/2 שנה, אני אוטוטו 30 ,הוא היה שם לפני 4 שנים.

עד עכשיו - כמעט כל ההחלטות שלנו התבצעו ע"י דחיפה שלי. אם מדובר בחיפוש דירה, בהחלטה להתחתן, בחיפוש מקום להתחתן... אני זו שדוחפת. הוא (משום מה) מנומנם מאחור, מצטרף (- למרות שלא מדובר בטיפוס פאסיבי ביסודו). גם המחשבה על כיוון הבאת ילד מגיעה ממני וכשהיא עולה הוא קצת מגמגם.

הייתי רוצה שזה יבוא ממנו או שיראה יותר התלהבות - ויתן לי בטחון שהוא בעניין... וכיוון שלא כך המצב, זה מעורר אצלי לא מעט חששות ומוריד לי את הבטחון שלי בזוגיות שלנו, ובו- כבן זוג, שמעוניין לצעוד קדימה (גם אם לא ממש עכשיו - אלא בהסתכלות לפנים).
גם בעניין ההחלטה להתחתן הרגשתי ממנו את אותה התחושה - ובסוף אחרי לחץ מצידי זה קרה, למרות שכל הזמן הוא אמר שהוא כן רוצה בזה... מתישהו...
אולי אני מצפה ממנו "שיהיה גבר" ו"ינהיג" יותר, שיהיה יותר החלטי ומוכוון ולא יתן לי הרגשה שאנחנו "נסחפים בזרם" לאן שנגיע... כמובן איני מצפה או מעוניינת שהוא יחליט, ואחריו ננוע - אני גם לא אהיה מסוגלת לתפקד ככה. אני מאמינה בהחלטה משותפת. אבל איך אפשר להגיע למצב כזה אם הוא בכלל לא חושב בכיוון ?

לפני כמה ימים, בשיחה עם חברה, התפלאתי להבין איך היא ובן זוגה "מישירים מבט קדימה", ומתחילים לחשוב על ילדים, על בית משלהם... והבנתי אשנחנו בכלל לא בכוון לעומתם - למרות שברור לי שאין מה להשוות - ושכל אחד בקצב שלו... - הכל נכון, אבל בכ"ז חוויתי תחושה של תקיעות אצלנו.

אני לא חושבת שזוג צריך לרוץ לקנות בית או ישר להכנס להריון אחרי החתונה..... טוב לי מאוד לחיות כזוג (ללא ילדים עדיין) ולהבשיל עם הזוגיות - אבל חשוב לי להרגיש שהוא בעניין, שזה יושב לו איפושהו - בחלק האחורי של הראש וממתין לזמן הנכון... (מעיין תאום צפיות כזה...)

או שאולי אני סתם בלחץ ? /-:

משתמשת בשם הדף, למרות שלא באותו הנושא.
אנחנו ביחד כבר מספר שנים, אנחנו בהחלט בגיל שאפשר להתחיל, לכל חברינו מסביב כבר יש ילדים.
מכל הבחינות אנחנו צריכים להתחיל. חוץ מבחינה אחת....
אני לא מרגישה שאני מוכנה.
יותר מזה, אני מבועתת מהמחשבה על הריון וילדים.
מכירה מקרוב את הנושא, ליוויתי מקרוב מספר חברות בכל השלבים השונים.
ואני לא מסוגלת.
אז מה לעשות? לחכות שזה יגיע? שארגיש מוכנה?
האם אי פעם מרגישים מוכנים? האם יש דרך להתכונן?
האם פשוט להכינס לזה וההרגשה כבר תצטרף בהמשך?
תוהה איזה תהליך אני צריכה לעבור עם עצמי או עם מישהו חיצוני כדי להיות מוכנה...

מזמינה אותך לקרוא על התהליך שאני עשיתי כשהבנתי שהגיע הזמן להתקדם לשלב הבא של ילדים אבל ממש עוד לא "צעק לי הרחם", על החששות וההתלבטויות והתשובות של הנשים החכמות כאן באתר:
האם אני רוצה ומוכנה לאמהות
בהצלחה בתהליך שלך.

תוהה איזה תהליך אני צריכה לעבור עם עצמי או עם מישהו חיצוני כדי להיות מוכנה...
זה נשמע קצת אגרסיבי כלפי עצמך תהליך ... כדי להיות מוכנה
יותר מושך אותי לעשות תהליך כדי להבין יותר למה את לא מוכנה עכשיו, מה כל כך מפחיד בזה, מה את כן רוצה, למה את כן נמשכת לזה (אחרת לדעתי היית מנפנפת את מה שכולם אומרים), ועוד. פשוט להבין יותר לעומק מה יש אצלך בלב עם זה - משם זה יכול להתקדם ולהתפתח.
מה שכן, זה נושא מאוד, מאוד "לוהט" אצל המון אנשים, ולכן ההצעה שלי היא לעבור תהליך עם אדם שלא ינסה לשכנע אותך לשום כוון. למשל יש לי חברה שעשתה תהליך עם אישה מקסימה ומטפלת מעולה, אמ-מה, האישה הזו, אם למספר ילדים, ודולה, אישה שמאמינה שחלק מאוד מהותי מהאישה זה להביא ילדים לעולם - כמובן (אפילו שניסתה שלא) בעצם משכה אותה בעדינות לכוון של הילדים. וזה לדעתי דווקא מעכב את התהליך, כאשר המטפל מושך לכוון מסוים. החלקים שבנו שפוחדים מרגישים את הלחץ ודווקא מתחפרים. אז זה משהו שכדאי לבדוק, אם יש למטפל אג'נדה בנושא. רציתי להציע לעבוד עם גבר, אבל אולי גם זה לא נכון במקרה הזה. בכל מקרה יש נשים, גם אם הן אמהות, שהנושא הזה לא בוער אצלן במיוחד. אני יכולה לשתף שאני ככה (ממש לא בקטע של להמליץ על עצמי... רק משתפת). אז כן יש לי שני ילדים, לא אין מצב שאביא עוד למרות שביולוגית אני יכולה. כן אני חושבת שילדים מסבים אושר וקשר עמוק אבל אני יודעת היטב שהם מסבים גם חוסר אושר וזה משהו שצריך להתמודד איתו, ואני יכולה לדמיין את עצמי בסגנון חיים אחר מאושרת גם ללא ילדים. אז עם אדם בתפיסה הזו את יכולה לחקור לעומק את הרגשות שלך ללא לחץ.
מקוה שעזרתי

כשהגעתי לגיל 29 וראיתי שהחשק לא מגיע, הבנתי שאני זקוקה פשוט לתרפיה בעניין. והתרפיה שלי תהיה פשוט קפיצה למים הקרים וזהו. אז זה מה שעשיתי. "הכרחתי" את עצמי. וזה עבד. אמנם כשהם היו תינוקות נהניתי מהם הרבה פחות ממה שכנראה רוב האמהות נהנות, כי כל הנושא אכן לא הכי מדבר אליי, אבל עכשיו (עם כל הקשיים) הם החברים הכי טובים שלי (חוץ מבעלי).

אני חיכיתי.. וחיכיתי .. וחיכיתי...

בסוף זה הגיע (קרוב לגיל 40 ) ובמבט לאחור, בדיוק בזמן המדוייק....

אבל זה אני

השאלה מה לך מתאים ועל זה רק את יכולה להשיב.