סביבת רצף

מעניין אותי לדעת מה דעתכם על עיצוב סביבה למשפחה שמאפשרת חינוך על פי עקרון הרצף
הכוונה לסביבה שלמה בה הילד יתנהג על פי יכולתו הגילאית וצרכיו, ללא השגחה רצופה והתמרכזות המבוגרים שיהיו גם הם חלק פעיל מסביבה זו.
כרגע יש לי רעיון שמאוד מעסיק אותי, הכולל בע"ח וגן ירקות. שאני מנסה להוציא לפועל (יתר פירוט בדף שלי)
התפיסה שלי לגבי טיפול בעזרת בע"ח נשענת על רעיונות אלה. (בזה אני עוסקת)

אני רוצה להגיש הצעה להרצאה בכנס הקרוב של אירגון חיות וחברה שתוכנה יהיה משהו בסגנון:
פינת החי ועקרון הרצף .

יש לי רעיונות אבל מילולית הם די מגושמים, חשבתי אם תנסחו פה את מחשבותיכם על כזאת סביבה אוכל להשתמש בזה כמנוף להרצאה.
אני מזמינה מי שמעוניין להרצות יחד איתי, וכמובן לפני שארצה אפרסם פה לקבל תגובות, בקיצור אשמח אם תשתתפו איתי בתהליך על מנת להעביר את הרעיונות בצורה הכי טובה לאנשים שהעניין יכול לתרום להם ולעשייתם בתחום.

וגם אם לא יצא מזה בסוף כלום זה יכול להיות דיון מעניין. (מיקדתי את השאלה לדיון למטה כי לא הובנתי נכון)

למריה מונטסורי יש המון רעיונות טובים בתחום הזה: כלים בגודל מתאים לילדים, שיטות שילדים יוכלו לעשות כל מיני דברים של גדולים, וכו'. שווה לקרוא בספרה "שיטת מונטסורי".

אצלינו כל הזמן חיים כך - הבית שייך לילדה ואנחנו בקושי מקבלים זכויות. יש לה אחלה סביבה לכל רצונותיה - שולחן עבודה מול הטלויזיה עם כל החומרים הנידרשים לעבודותיה ומרחב צעצועי בילגוני. לעשות דברים של גדולים? - ממש לא מתחשק לה.

בכלל לא הובנתי, לא צריך ליצור עבור הילדים דברים מיוחדים הם מתעסקים במה שיש בסביבה. אגדיר את השאלה אחרת :

אם הייתם יכולים לעצב עבור משפחתכם סביבה אידאלית, בית וחצר בגודל, נגיד, שני דונם, איך הייתם רוצים לחיות? אפשר לתאר גם את סדר היום (אפשר לשאוב השראה מהאוירה במפגש בפארק הירדן)

יו..יש לי בדיוק תוכנית ...אז ככה:
חלק אחד של השטח הייתי משאירה לבר ופרא כדי שיהיה להם מה לחקור..
בחלק השני של השטח הייתי עושה פינות קטנות של :
ארגז חול -עם רשת צל
פינת נגרות עם קרשים וכלי עבודה
פינת חי עם ארנבים אוגרים
ערסל בין העצים
מתקן לטיפוס עם חבלים וסולמות
נדנדה
בחלק השלישי הייתי שותלת חלקת דשא קטנה עם פרחים ושביל ומזרקה.
ןבחלק הרבעיע הייתי עושה גן ירק קטן עם צמחי תבלין וירקות.

חלום...חלום ליל סתיו....

לי יש גם חלום.
החלום הוא כמה משפחות שחיות יחד סביב אותה חצר, יש שם פינת ישיבה/אוכל, ואפשר לאכול יחד בחוץ, אולי אפילו לבשל יחד. יש מחצלת גדולה לשחק, לשכב על הגב, לשבת בחברותא. אולי אפילו פינה לקומזיצים.
יש שם תרנגולות ועזים, כלבים וחתולים.
יש שם עצי פרי, וגינת ירק.
העבודה מתחלקת בין כולם, חולבים, מטפלים בירקות, ונהנים מהתוצר. הילדים ביחד, המבוגרים יחד.
קוראים לזה שבט, לא?

נדמה לי שיש לנו חלומות מאוד דומים... אז אולי נעשה עם זה משהו, מה אתם אומרים?

קהילה לא וירטואלית

ארני, אני ממליצה מאוד לעיין בספרו של כריסטופר אלכסנדר "A Pattern Language"Amazon:0195019199. הוא ארכיטקט שחקר ומצא דפוסים של בניה שמעודדים חיים (זו המלה שהוא משתמש בה, וגם "איכות ללא שם"). רבים מהדפוסים שלו, אולי כולם, קשורים לעקרון הרצף לדעתי. דוגמא למשהו שיש אצלו ועדיין לא הוזכר כאן: בריכת שחיה, אפילו קטנה (והוא גם אומר איך היא צריכה להיות בנויה כך שהיא לא תהיה סכנה לתינוקות וילדים קטנים). בסך הכל יש לו 253 דפוסים כאלה, החל ממבנה של עיר וכלה בצורת החלון.

ממליצה גם על הספר בולו בולו ש האזרח דרור כבר הזכיר כמה פעמים בהקשר זה.
לכאורה פואטיקה אנרכיסטית משובחת, שמסבירה למה ועד כמה העולם דפוק אך מעבר לזה מציעה רעיונות מעניינים לאלטרנטיבה שפויה.

חגי ואני מסכימים שחינוך ביתי עדיף על המערכת. כרגע חגי לא רוצה לוותר על העבודה שלו, כך שנשארתי אני. אני דווקא מרגישה לגמרי בשלה לוותר על העבודה ולהתמקד בבית, אבל לא בכל תנאי.
יש לי תמונה ברורה מאוד עד לפרטי פרטים מה ואיך אני רוצה
זה הולך ככה:
בית לא גדול, המוקף חצר מגודרת. בחצר מסתובבים בעלי חיים רבים ולא מסוכנים ויש גם גינה של ירקות ועצי פרי. (טוב גם הם מגודרים מפני החיות. )
אני מטפלת בבעלי החיים ובגינה.

הילדים חלקם שלי חלקם לא שלי אבל גם איתנו מסתובבים בבית ובחצר עוזרים במה שיכולים ומשחקים בשאר הזמן.
הילדים יכולים להיות של הורים עובדים שמשאירים את הילדים אצלי על תקן משפחתון או ילדי אומנה מסוגים שונים לתקופות זמן שונות.
אחר הצהריים מגיעים ילדים נוספים למעין חוג טבע שכל מהותו התנסות אישית, בנוכחותי עם מה שנעים להם בתוך החצר. צמוד לבית יש קומפלקס של שני חדרים גדולים אותו אני משכירה לאנשים שרוצים להשתמש כחדרי טיפולים או סדנאות מתחומים שונים, וגם אני עורכת סדנאות שונות של התחברות-עצמית לאנשים מבוגרים. אפשר אולי גם להשכיר כצימר לעיתים.
גם קבוצות כמו מפגשי חינוך ביתי מוזמנים לבוא לחצר הזאת ולהשתמש.
הבעיה: עד חודש יוני היה לי השטח להקים את החלום הזה בשטחים של ההורים שלי במושב, כרגע הכל מושכר והאופציה היחידה היא בשטח עליו גרים ההורים שלי, אבל חגי שלל על הסף את השכנות איתם.

אני עסוקה בתכנון החוה הזו כבר שנים, אבל רק בחודשים האחרונים הבשלתי להגיע ממש לביצוע, הרעיון מעסיק אותי יום יום ושעה שעה, בינתיים אין ממש אופציה לאחר שהשטחים של ההורים שלי עמדו ריקים במשך שנים, זה מין חוסר מזל כזה שדווקא עכשיו מצאו מי שישכור ותזמון הבשלה כל כך גרוע שלי.

האם יש פה כאלה שחיים ממש את החלום שלהם?! אני מרגישה שאני בדרך.

ואלה שלא ,תנסו לפרט יותר מבחינת סדר יום קמים בבוקר לזריחה ומה ?
יש תיאור של ילדי היקואנה שהכי דיבר אלי בעיקרון הרצף , מכיוון שאין לי מושג כמה ילדים יהיו לי ובאיזה קצב
(חמסה חמסה חמסה)
יש לי צורך שיהיו שם הרבה ילדים בכל מיני גילאים. וגם מבוגרים .

סביבת רצף :
כשהייתי בת 4 ההורים שלי הצטרפו לגרעין משפחות שהקים מושב. המושב לא גדול, ניתן לחציה ברבע שעה, במרכז רחבת אספלט המוקפת במבני ציבור. בגרעין המייסד היו כשלושים משפחות, ובסך הכל כארבעים ילדים.
בשכבה שלי היינו עשרה וזו הייתה השכבה הגדולה ביותר, מעלי ומתחתי שלושה בכל שכבה.
בשטח המושב היו שתי גבעות חשופות וואדי, הכל היה מוקף גדר. מכוניות לא נכנסו לשטח המגורים היו רק שבילים להולכי רגל. גם חוגים או גן שעשועים לא היו, רק הרחבה, עם סל אחד לכדורסל, והגבעות מסביב. איזור עם חממות ומפעלי תעשיה - מחוץ לגדר. גם טלפונים לא היו.

כל יום אחרי בית הספר היינו מתאספים ברחבה משחקים בצורה רב גילאית (גן עד ה למשל שחקו יחד) משחקי כדור.
משחקי תפקידים ומשחקי דמיון, על הגבעות ובואדי. בקיץ ובעיקר בימי שישי וחופשים היינו נפגשים גם אחרי ארוחת ערב למה שנקרא משחקי ערב. משחקים שעות.

הייתי מסתובבת יחפה בכל השעות, ההורים לא דאגו לנו ובאנו הביתה סביב שעת ארוחת ערב.
גם מבוגרים היו ברחבה, אמהות עם תנוקות או מי שבא לצרכנייה. למדנו בבית ספר אזורי אבל חיי החברה היו בתוך המושב. הטבע היה חלק מהחיים: חמציצים, עצי החרוב, סלע בצורת כורסא, קורנית, ראשנים בשלוליות.

אני גדלתי בעיר שכל מי שישמע את שמה יחשוב ישר על (מחק את המיותר)
נרקומנים
חוסר תרבות
שעמום
אנשים ברמה לא משהו
חום
אבל בפועל המצב היה דומה למה שאת מתארת, ארני.
הדבר היחיד שגורם לי לקנאה הוא עניין ה חמציצים שבלולים חרוב קורנית
שלא היה מספיק בריבועי דשא המאולצים, וכן, לצערי, לא מספיק מודעוּת.

השכונה עוצבה כמקום מוגן מרכבים ובצורה קהילתית, שמי שיוצא מהבית רואה את כל החבריה והיו הרבה פינות-מאפשרות-ריכולים לאמהות.
ומכולת אחת ענקית (בעיקר בחשיבותה) שבה הכלללל מתרחש.

האוירה מאד קהילתית וזורמת, הילדים חוזרים הביתה כשנגמר האור או הכיף.

אני מספרת כל זאת כדי שתראו שגם בעיר זה אפשרי, ואני גם מאד מתרשמת מהמידע שיונת ליקטה כי באמת נראה לי שבניה נכונה מייצרת אופי לקהילה.

אגב, באר שבע.

כדאי לזכור שחיי שיתוף כאלה או אחרים היו מנת חלקם של הקיבוצים בראשית דרכם. ואיפה הם היום? אתם רוצים להקים קיבוץ דומה ושונה זה בטוח לא ישרוד !

אמריקה, יש הבדל בין שיתוף לבין קהילתיות.

אפרופו אמריקה , לפני כמה זמן באה לבקר אותי חברה אמריקאית , וכל משפט שני שלה היה
"wow you live the community life"
על זה שהמשפחה גרה במרחק הליכה , ושאנחנו ביחסי ידידיות עם שכנים ועוד כל מיני דברים שנראו לי טריויאליים ופתאום מישהו בא ומראה לי שאני חלק מתיאוריה או אופנה אמריקאית מתחדשת שאנשים שואפים אליה.

בתל אביב הקימו פעם את "המעונות" בפרישמן/פרוג ובנורדאו/בן יהודה בדיוק עם כוונה דומה, כנראה שזה עבד לא רע בסביבות שנות הארבעים. בתים שבנויים מסביב לחצר גדולה, סגורה. היה גם חדר תרבות משותף, שעוד זכיתי לראות את שרידיו ופעם היה גם חדר אוכל משותף. (הדבר המשותף היחידי שנשאר שם היום זה פחי הזבל).
אני לא מספרת את זה בשביל לייאש, אלא מבעד לנוסטלגיה וחיבור-מעט אל הרצף שלי.

זוכרת שפעם בטיול באירופה שמתי לב שכל הבתים עומדים צמודים זה לזה והיה ברור שמאחורי החזית שלהם מתקיימים החיים האמיתיים. כל כך שונה מהבלוקים ומהבתים הבודדים שהמחרב נמצא מסביבם והם עומדים לבדם. חשבתי שזה מאד מסמל גם את מצבנו הקיומי. כל אחד לבדו, כשמסביבו חלל שצריך לחצות כדי להגיע לאדם האחר. ובאמת השאלה היא לא כיצד לחזור למצב שבו החלל המשותף נוצר מכך שהיינו צמודים זה לזה, אלא מתוך יחסי גומלין חדשים שבהם היחיד והיחד זורמים זה אל זה ללא הגדרות מחייבות.

היום היינו בשילת (ע"י מודיעין) הבית של ההורים שלי קיצוני וגובל בשטח עצום של כלום, של הכל, פשוט טבע. טיילנו והרגשתי שוב שרק ככה אני רוצה, וחגי לא מסכים לגור כל כך קרוב אליהם. חיפשתי במקומון ומצאתי שני משקים למכירה בשילת (אחד מהם כולל נחלה, הבית + הנחלה 7 דונם.) זה עולה 550$ שאין לי. ישר חשבתי לקנות איכשהו, לחלק את הבית ל5 יחידות דיור קטנות, באחת לגור והשאר להשכיר אבל גם זה לא מכסה את העלות.
התבאסתי.

אני בכלל לא רוצה נכס ומשכנתא, רק לגור קרוב למשפחה שלי, במושב שכל הילדים חופשיים לגמרי לשוטט אחה"צ בלי השגחה בכלל.
אין דבר נמשיך לחפש.

כמובן להשכיר לאנשי באופן כך שהילדים יגדלו יחד, במעין חצר משותפת.

חייבת לציין שמה שבעיני הוא המרכיב העיקרי בסביבת רצף ונדמה לי שאף אחד בדף חוץ ממני לא התייחס אליו הוא שיהיו הרבה ילדים בכל הגילאים שיוצאים מהבית ללא סכנות ומשחקים עם מי שבא להם ללא שההורים יהיו מעורבים . וזה שוב מחזיר אותי לדף כפר באופן טבעי

ארני, רק כדי לחדד- בסביבת הרצף שלך הילדים והמבוגרים נמצאים יחד כל היום, נכון?
יעני, חינוך ביתי כזה

?

קצת באיחור (רק עכשו הגעתי לדף הזה):
תיאור החלום של מיץ פטל מ-13.11.2003 נראה דומה מאוד לגן הילדים שהיה כאן בקיבוץ. ההבדל - זה היה גן ילדים, לא בית פרטי.

לפני כמה שנים ביקרתי מכרים בניו-יורק. הם גרו בשכונה שנבנתה על-פי העקרונות החברתיים שתוארו למעלה בדף זה: כמה בתים בני שלוש קומות (קוטג'ים) סביב דשא מרכזי, שאין ממנו גישה לכביש. לפי תיאורם, הדשא היה מקום משחק לילדים ומפגש להוריהם. אוכלוסיית השכונה היתה די הומוגנית והיחסים היו פתוחים וחופשיים. הם קראו לשכונה בחיבה "הקיבוץ שלנו" (למכרים שלי היה עבר ישראלי-קיבוצי קצר). בעת ביקורי התיאור הזה כבר לא התאים למציאות. התושבים בגרו, הרכב האוכלוסיה השתנה והדשא המרכזי איבד את תפקידו החברתי.

לי היה/יש חלום לשקם חאן (אחד מהחאנים התורכים שפזורים בשפע ברחבי הארץ) שאינו בשימוש ולהפוך אותו למקום מגורים למספר משפחות סביב חצר משותפת...

יש לי חלום בדיוק, אבל בדיוק כזה

מה חדש ???

ארני, האם משהו מהחלום שלך קם והתהלך בארץ?

מעניין מאוד

כן , לאט לאט .
קודם כל מאז ילדתי עוד ילד , השכונה שלנו בקיבוץ התמלאה ילדים (שהולכים לגן עד ארבע , אבל משעה 4 כל הילדים רצים בין הבתים והדשאים וזה כיף גדול והמון חופש . )
ייסדתי עם חברה את עמותת 'מקום לשבט' והתחלנו בפעילות .
אנחנו מתכננים במקביל בית בשילת , קומפלקס של ארבע דירות קטנות להשכרה על שטח של חצי דונם עם מעין חצר משותפת לשתים מהן ועוד גינה קטנה לכל אחת , לא בטוח שנגור שם .
ובית בקיבוץ שיכלול מעין חדר סדנא למפגשים .
השבוע דיברתי עם מנהלת החינוך בקיבוץ והתברר שהיא חולקת את הרעיון , או חלקים ממנו איתי ואולי נשתף פעולה בהקמת מקום כזה .
בקיצור לאט , אבל בכיוון הנכון , לא ממש ממש מה שחלמתי אבל לא רחוק .
אגב , על ההרצאה בכנס ההוא ויתרתי , לבינתיים .

איפה הכפר שבו אוכל לגדל את ילדי?

מה הכוונה ?
אגב לגבי סביבת הרצף שלי , אני מתקדמת וממש עכשיו יש אצלי משהו מאוד דומה למה רשציתי .

שלום לכל שוחרי הרצף.
שמי יעל, אמא לעלמה בת ה-3 חודשים, ואני כבר שבועיים מניקה מול "באופן". ורציתי להגיד קודם כל תודה לכולם, על שאתם אתם. חשבתי שאני בודדה ואני שמחה לגלות שלא.
אבל כמו כולנו, גם אם לא בודדה, רוב הזמן לבד.
בשלב התחלתי זה, הכל בסדר - מנשא, טיולים, חברים, נקיונות, אבל משהו חסר, והמשהו הזה, הוא תעסוקה פרודוקטיבית ובעיקר חברה.
אז אני רוצה לזרוק כאן כפפה.
יש לי לופט (חלל פתוח גדול) בת"א, יש לי המון כלי עבודה (שיפוצניקית עד לפני 4 חודשים), צבעים, מכונת תפירה, מטבח, ובעיקר מקום.
חשבתי.. אולי.. אפשר להפגש, אמהות, אבות, תינוקות, ילדים, ולעשות כל מיני דברים. מוצרים.
קוביות. בובות. מנשאים. ריבות. כדים. עציצים, תמונות. צעצועים שוברי מוסכמות. אלבומים מעוצבים.. והיד עוד נטויה ברעיונות שכל אחת ואחד מכם יוכלו לתרום ולהוסיף מנסיון חייו
ברור שזה יספק תעסוקה להורים (וגם לילדים), חברה לילדים (וגם להורים), אופציה לאי מירכוז, והפנמה של רעיונות גדולים ברמת הביצוע היומיומי.
ואולי, כמובן שלא בתור מטרה, אבל אולי.. אפשר יהיה ברבות הימים למכור את המוצרים ולראות קצת כסססססף. בנחלת בנימין.. בחנות הרצף (שבה יעבדו, איך לא, הורים וילדיהם בתורנות).. וואט אבר. זה כבר פחות משנה.
יש עניין?

אני רואה שהדף נח לו בשקט כבר כמה שנים. יש חידושים? משהו קורה איפשהו? אולי באזור אלונה? הלוואי:)