רגשות אשם

אנונימי

למי אין רגשות אשמה בכל הקשור לגידול ילדים?
זה המקום לפרט את כל מה שמעורר בנו רגשות כאלו.

ראו גם:

להיות הורה טוב דיו
"אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצרכיהם, ריגשותיהם, ויחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו".

אחריות מול אשמה

אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות, אליס מילר

לי

חחחחחחח
יש לי, אבל פיטרתי אותם

מבטיחה להגיב ברצינות כשאהיה רצינית

יש לי ערימה של רגשות אשמה (אשם או אשמה?) וכרגע זה קשור לאוכל, הילד לא אוכל, הוא רזה, הוא רק יונק, אולי אני לא מבשלת טעים? אולי הוא חולה? יש לו חוסר בברזל? אני אמא מזניחה. וזו רק ההתחלה, יש לי עוד בשפע.

נאוה, איך נופפת אותם?

להפטר מרגשות האשם:
בדרך כלל אני שונאת "ספרי מרשם אמריקאיים", אבל הספר "אזורי המשגה שלך" שהומלץ פה ב-המלצות ספרים - עזר לי מאד. בין השאר, הוא עזר לי לעבור תהליך מחשבתי, שבעזרתו השתחררתי מרגשות האשם (רגשי אשם, רגשות אשמה... הכל חוקי, נדמה לי). אני כבר חיה מעל עשר שנים, כמעט ללא רגשי אשם (פה ושם מסתננים להם כמה עקשנים, אבל את רובם אני מגרשת עוד לפני היווצרם) - והחיים טובים הרבה יותר.
זה נשמע קשה, אבל זה קל. צריך רק להחליט. ממליצה לקרוא את הספר הנ"ל (גם אני צריכה לקרוא (גם) אותו שוב).

יש דת שלמה שבנויה סביב הנושא של טיפול ברגשות אשמה: הנצרות.

כן, שם אתה אשם מרגע שנולדת ועד מותך. ה"חטא הקדמון" מסתבר ככוח הנעה די חזק, אבל לא ממש חיובי...

וגם יש לך אפשרות מאד נוחה לפתור תחושות אשם: את מתוודה.

אגב, אם אני לא טועה אז אשמה (וגם בושה) מתפתחת מפחדים: פחדים בינקות >> בושה בילדוּת >> אשמה בבגרות.

אם אכן זה המצב אז אפשר לעזור לזה להמנע בילדינו על ידי:
הענות מיידית לצרכים בינקות >> בטחון עצמי בילדוּת >> קבלת העצמי בנערוּת >> רגשות אשם מועטים בבגרות.

(סליחה על הנוסחתיות. זו רק הדרך שלי לארגן את זה לעצמי.)

אני לא בטוחה שהנוסחה שלך נכונה, מעבר להפשטה.
אפשר לספק את צרכיו של התינוק באופן מיידי, אבל לעשות את זה עם תחושת הקרבה ותסכול - אני מעריכה שזה יצור אצלו לא מעט רגשות אשמה בסיסיים...
חוץ מזה, שהנוסחה שלך היא מאד דטרמיניסטית. אם לא סיפקו את כל צרכייך כתינוק, אבוד עלייך. העובדה שאנשים מצליחים להשתחרר מרגשות האשם, מצביעה על כך שישנם אנשים שצרכיהם לא סופקו ובכל זאת אין להם רגשי אשם, או שישנם אנשים שצרכיהם כן סופקו, ובכל זאת היו להם רגשות אשם (שמהם הם השתחררו...).

כמובן שזו הפשטה. יש לה את החסרונות של הפשטה, אבל גם את יתרון ההפשטה של תפיסת גרעין רעיון מסויים באופן מדוייק. אני לא חושש מהפשטות, כל עוד אני מבין שאלו הפשטות.

ברור שאין הגיון לספק את צרכיו של התינוק עם תחושת הקרבה ותסכול. זה כמו לספק את צרכיו ובו זמנית ליצור לו צרכים חדשים. מה ההגיון?

לגבי הדטרמיניסטיות: לא דיברתי על תיקון של בעיית רגשות אשם, דבירתי על מניעה שלה. פרט לזה שאין מישהו שהוא נטול רגשות אשם לגמרי, וברור שאפשר וכדאי לעבוד על זה.

טוב, הבטחתי התייחסות רצינית
כל מי שחונך חינוך פולני (לאו דווקא על ידי פולניה) צבר לזכותו הרבה שעות של אשמה
גם אני.
במהלך תהליך הלמידה שלי את עצמי גיליתי כמה אנרגיה זה גוזל ממני וכמה הם (רגשות האשמה) עוצרים אותי בחיים
החלטתי לפטר אותם
אז זה לא שאין דברים שאני לא מרוצה מהם, ולא שאין דברים שאני רוצה לשנות אבל...
אני בלמידה, במקום באשמה
למשל:
אני מניפה לפעמים את ידי כשקצו כל הקיצים ומנחיתה אותה על יהונתן
אין לי כעס ואין אשמה ולעולם אני לא מבקשת סליחה
אני בוחנת את הסיטואציה, מחפשת את הנקודה שבה יכולתי למנוע את אותה נקודת שבירה ומנסה ליישם את מה שלמדתי במצבים דומים אחרים.
אגב, אני גם לא מוכנה לקבל __סליחה על מכות. על מכות לא אומרים סליחה, לומדים ומשתנים
אז המקום שאני הכי נהנית מהמדיניות הרגשית החדשה הוא: עם אימא שלי, כמובן
וכשהיא בצורה מאוד בוטה, מפעילה את קסמיה על רגשות האשמה, אני אומרת לה: חבל על הזמן שלך, אין סיכוי שתעוררי בי רגשות אשמה כי פיטרתי אותם. אני לא אשמה יותר בכלום.
אחת התוצאות: שיקול דעת עוד יותר מעמיק, לפני קבלת החלטה. אין מקום לחרטה כי כל השיקולים נלקחו בחשבון.
ואם אני מגלה שההחלטה כבר לא נכונה, אני משנה אותה בלי ייסורי מצפון, על פי המידע וההבנה החדשה.
ועוד משהו? אני אומרת הרבה דברים לאנשים, לא כולם נעימים לאוזן.
אני מדברת מעומק הלב והבטן, מתוך מקום של אהבה ואיכפתיות. אם הבנאדם בחר להיפגע, אני לא לוקחת אחריות על כך. אני יכולה לבדוק אולי טעיתי בהערכתי ולבחון מה גרם לטעות אבל... זה במסגרת הלמידה מטעויות
בקיצור, מקצה שיפורים לטעויות לא משאיר מקום להתבוססות ברגשות אשמה וחרטה
תנסו ותראו גם אתם

מסכימה עם דברייך, מלבד דבר אחד - הסליחה.
אם מתברר לי שטעיתי, אם פגעתי לא בכוונה, אם נתתי בטעות מכה (חוסר התמצאות במרחב מוביל אותי לתת לא פעם מכות לעצמי - וגם ליקיריי - ללא שום כוונה) - אני מבקשת סליחה. גם כשילדיי היו תינוקות רכים.
אני לא מתבוססת ברגשי אשם - כי את הנעשה אין להשיב, אבל גם לא מתביישת להתנצל אם הסתבר לי שטעיתי. אני מנסה ללמוד לפעם הבאה, ועדיין, מגיע ל"סובל" לקבל התייחסות. אני לא מנסה לפצות, רק להביע את צערי הכנה על הטעות/הכאב.

כשאני נתקלת במישהו, כשפגעתי לא בכוונה, אני מתנצלת, אבל אם נתתי מכה כדי לעצור התפרעות כזאת או אחרת, אין על מה להתנצל.
בשבת באחרונה התארחה אצלנו חברה עם ילדה בת שלוש וחצי, ילדה שמרביצה המון. אז היא אומרת סליחה, ושניה אח"כ מכה שוב.
אני פשוט לא "מנקה" מכות על ידי סליחה, הרמת יד במטרה להכות, יש בה כוונה תחילה, גם כשהיא קורית בשיאו של כעס, אי שקט, עצבנות, תיסכול או כל דבר אחר - זה לא נסלח, לא במובן של טינה, אלא במובן של: אי אפשר "לנקות" את הנעשה, רק לעשות מאמץ ללמוד איך לנהוג אחרת בסיטואציה דומה, אחרת.
אני כן מתנצלת על טעות שנעשתה בהיסח הדעת.
מה שנעשה בשיקול דעת, אין מה להתנצל עליו - רק ללמוד.
למשל: אם הערת לי הערה שחשבת שחשוב שתאמרי לי אותה, ויתברר ש"דרכת לי על יבלת" ונפגעתי ובכיתי 3 ימים.
אין מקום להתנצלות כי עשית משהו חיובי.
יש מקום ללמידה: נאוה מאוד רגישה בנושא הזה, או נאוה מאד פגיעה וצריך לברור את דרך האמירה ביתר זהירות.
ואפשר כמובן לנתק מגע: אווווו, איזו תינוקת, מה כבר אמרתי? היא לא יודעת לקבל ביקורת וכדומה.

מקווה שהבהרתי, כי זה נושא עדין.
בגלל שאני יודעת שהחברה שלנו חיה ונושמת התנצלויות, נמנעתי עד עכשיו לגעת בדפים שעוסקים באלימות במשפחה. קשה לי המחשבה על התנצלות על אלימות (לא מכה מקרית).

חרדה ואשמה, קטבים נגדיים של ההערכה-העצמית וסמלים של מחלת הנפש, הם מפלגי החשיבה, מעוותי הערכים ומשתקי הפעולה.

על מנת להתמודד עם המציאות בהצלחה -- על מנת לחתור ולהשיג את הערכים שהמציאות דורשת -- האדם זקוק להערכה-עצמית: הוא זקוק לסמוך על יעילותו ועל ערכו.

הדת היהודית -- כמו כל הדתות המונותאיסטיות, וסביר להניח רבות אחרות -- גם היא בנויה סביב הנושא של טיפול ברגשות אשמה:

קנון:
_[. . .]

"על חטא שחטאנו לפניך . . ."
"על חטא שחטאנו לפניך . . ."
"על חטא שחטאנו לפניך . . ."
. . .

[. . .]_

מלווה במכה על החזה.

[מקור: סידור (תפילת) יום הכיפורים.]

כן, רק שבדת היהודית יום הכיפורים אינו מכפר על עוולות בין אדם לחברו, אלא רק בין אדם לאלוהים. בנצרות אפשר לקבל מחילה על הכל.
לגבי האיסלאם ודתות מונותאיסטיות נוספות איני יודע מהו מקומו של מושג האשמה בהן.

הפחד מבדידות, מהישארות לבד. הוא הנקודה. השורש. המקור.
הצורך בבדידות בהישארות לבד. גם הוא השורש. המקור.
כך, בהכללה רבתי, הפחד מבדידות, הוא המקור לרגשות אשם: אשמה זו היא "רגש יסודי" או "יסוד רגשי" של העולם המערבי הכולל גם את היהדות והנצרות.
היפוך האשמה הוא הצדק. הצדק הוא המופת.
כך, בהכללה רבתי, הפחד מבדידות, הוא המקור לבושה, לרגשות הבושה, בושה זו היא "רגש יסודי" או "יסוד רגשי" של העולם המזרחי (כאן, אין לי "סימוכין אינטואיטיביים", אך להרגשתי, מעוגנת הבושה בדת במוסלמית כמו גם בדתות המזרחיות).
היפוך הבושה הוא הכבוד. הכבוד הוא המופת.

כמובן שגרעין של אשמה קיים בבסיס הבושה ולהיפך.

היות ולמעשה שתיהן נובעות מהפחד הבסיסי הטבוע בכולנו ממצב בו נשאר לבד, מוחרמים או נדחים על ידי החברה, בני האדם המעוניינים באותה דחייה משתמשים בכלי הענישה החריף הזה בהיותם "אשמים", או "בזויים".
כך, כאשר איני מעוניין להיות שייך לחברה, אני מגדיר את עצמי כפושע, אני מבצע פשע שיניב רגשי אשם, או עונש של הרחקה מהחברה, נאמר לבית הכלא, או לחילופין הטבעת "אות קין" עלי כאחד שאסור לו ל-.... (לצאת מהארץ, לפתוח עסק, להיות שר בטחון וכד'..).
במקביל במידה וברצוני להיות מוקצה מהחברה אני יכול לבחור בדרך של חוסר כבוד, נקלות והתרפסות (אפילו אם אלה הן רק "מקצוע" או מראית עין). אז אוכל להיות מקבץ נדבות, זונה, או כל מקצוע "לא מכובד" אחר.

בסיס הצורך ברגשי אשמה או בבושה אם כן יהיה דווקא הצורך בבדידות.
נראה על פניו כי יש סתירה פנימית בין הצורך בבדידות והפחד מבדידות ואין הדברים כך. נהפוך הוא, אלה מהווים מערכת מאזנת, שמונעת מהאדם להעלם לגמרי לתוך בדידותו מחד ומאידך מאפשרת לכל אחד מאיתנו לזכות ברגעי הבדידות שלו, גם אם אלה מגובים ברגשות שנראים "שליליים" או לפחות נחשבים כאלה.

השימוש הציני של הדתות ברגשות אלה, מחלחל היטב לתוך מערך האילוף שלנו כמבוגרים ומכאן הלאה לילדינו. כך כשאנו מרימים קול או מענישים את ילדינו - במודע או שלא במודע - אנו עצמינו ה"קורבנות" וה"עושקים" בו זמנית.
רגשי אשם עשויים להיות מנוף ללמידה, סליחה עצמית, והיפוך העיסוק בטעויות לאחריות - דאגה לאחר, על פני מודאגות או דאגנות, אשר מניבות רק היבטי אשמה נוספים המעמיקים את שורשיה.
תחושות בושה ורדיפה אחר כבוד עשויים להוות מנוף לקבלה עצמית, ראייה כוללת, אהבה עצמית ושלמות על פני השאיפה האובססיבית למושלמות, העיסוק בפרטי פרטים, והרדיפה אחר כבוד - זה הבא מגורמים חיצוניים.
בפן הגופני ניתן לצייר את הכליות כמשכן האשמה - מוסר כליות.
ואת הכבד כמשכן הכבוד.
שני אלה הם ראשי מערכת הסינון והטיהור של הגוף, מכאן מונחת לנו ההזדמנות להיטהר מהבחינה הנפשית דרך האשמה והבושה באופן מודע.
ועל פי השכל הישר הדרך הקלה ביותר להגיע לכך היא בהתבודדות.
בהכרה מודעת בנבדלותנו המאחדת את כולנו ליישות אנושית אחת.
יש להבין שרגשות אינם יכולים להעלם. הפער בין הרצוי למצוי מניע את העולם. טיפול ברגשות הוא קבלתם על פני מיגורם. כאשר אני מקבל את מנת הנבדלות והייחודיות שלי יש להניח שאוכל לחיות גם עם רגשות כמו פחד, אשמה, בדידות וכן הלאה.. אוכל אפילו בהיותי לבד "לחיות את רגשותי" - לחוות את רגשותי.
בעבודת היטהרות שכזו יונח גשר בין הנבדל למאוחד, המבדיל והמאחד, העץ והאדמה, הגלוי והנסתר.
ומי שמעוניין בכך, רק צריך לבקש להגיע לכך.
ומי שמעוניינת בכך רק צריכה לבקש להגיע לכך.
זה כל כך קל שזה חייב לבוא בקושי.

צפריר, נהניתי מההבחנות שלך בנושא. בעוד שאני לגמרי מסכים עם מה שאמרת כשמדובר על תינוק, אני לא משוכנע שהדברים ממשיכים לנבוע מאותם מקורות (ולכן גם להיות פתירים באמצעות טיפול במקורות אלו) לגבי אדם מבוגר. איכשהו נראה לי שאדם מבוגר הוא כבר יצור הרבה יותר מסובך, ושהתלויות הפנימיות שלו מושפעות במידה רבה מהחינוך שקיבל ומהשפעות חזקות שהיו לו במשך חייו (טראומות או משברים, לדוגמא), ותחושות האשם והבושה אצלו לא בהכרח מושפעות באותה המידה מאותם המקורות כשהיה תינוק. אבל אני צריך עוד לחשוב על זה.

הערה אחת -- שאולי תתפס כמשהו קצת דקדקני, אבל בכל זאת הפריעה לי בקריאת הדברים -- אני חונכתי על ברכי האימרה ש"עבודה מכבדת את בעליה". ומבחינתי זנות היא עבודה, אולי לא זו שהייתי רוצה לעסוק בה בעצמי, או שיעסקו בה ילדי, אבל ברור לי שמי שמגיע לעסוק בזנות לא בהכרח עושה זאת מבחירה. ובכל מקרה, מי שעובד -- ואם שנואה עליו עבודתו אז עוד יותר -- מכבד את עצמו. לגבי קיבוץ נדבות -- זו אינה עבודה בעיני, אבל אולי אני טועה.

לי יש רגשות אשמה איומים על ברית מילה שביצענו (דרך המוהל) בשני בנינו, למרות שהרגשות החלו לצוץ לאחר שלמור לא נעשתה ברית כראוי והוא הראה שכואב לו מאוד מאוד מאוד.

רועי,
הבה ונדקדק:
כתבתי - מקבץ נדבות, זונה, או כל מקצוע "לא מכובד" אחר דהיינו זנות היא מקצוע ה"לא מכובד" נכנס תחת מרכאות כפולות, הרי אינך חושב שהחברה מכבדת את הזונה על עיסוקה. הלוואי ונגיע לשם. לתפישתי מקבץ נדבות הוא מקצוע - אפשר ללמוד את זה ויש מקצועיים יותר או פחות.
ובאשר להתייחסות לתינוק.
תינוק אינו אשם או חש בושה (יש ביישנות ויש בושה), כאן אומרת לי אורנה שיש הטוענים שאנו נולדיםעם הפוטנציאל של האשמה. בכל מקרה התינוק לָמֶד את הרגשות האלה מהמבוגרים ה"מאלפים" אותו - "אתה אשם בכך שאחיך נפל ולכן עכשיו תשאר לבד". כך הבושה והאשמה המובעים על ידי המבוגרים ביחסיהם אל הילד ובעיקר בינם לבין שאר העולם - שעיקרו המשפחה הקרובה - נטמעים בעולם הרגשות של הילד. כאן, כאשר אני חש אשמה כלפי אורנה או אחד מילדי הגדולים, אני מוצא את עצמי מטיח אשמה זו בהם ואורין הקטן מפנים את הרגש בצורתו הגולמית. הפנמה זו מושרשת ניתן לומר כמעט כעוגן לכל החיים. כאשר אירוע כזה מתרחש שוב ושוב, כאשר יחסי אשמה/בושה אלו מתקיימים גם בעולם החיצוני (טירוף הנקיון למשל, בפרסומות לחומרי ניקוי עובדים חזק על בושה), דרך הנורמות המופצות השכם וערב ומניעות עסקים כלכליים אדירים או דרך הדתות השונות, הרי שהלגיטמיות נתנת לרגשות אלה בצורתם השלילית. כך, אֵם הנכנסת לפאניקה ולחרדות היסטריות מכל אירוע קטן נחשבת ל"אחראית" כשלמעשה המניע שלה הוא הפחד מאשמה. לעומתה אֵם שלווה היודעת כיצד לטפל במצב, ברגיעה ובבטחון עצמי תיראה לעיני רבים כאדישה ו"מפקירה" את ילדיה.
היום התרגזתי על אחת מילדותי ושאגתי עליה, היא מהיכרותה עם הדבר הזה שנקרא אבא, לא נעלבה מדי, הסתובבה והלכה לעיסוקיה.
לאחר כשעה, הבנתי היכן היה ה"מוקש" שהוציא אותי משלוותי, מתוך אחריותי עלתה תחושת אשם קלה על ילדתי ש"ספגה" את מצוקתי.
אז, פשוט התנצלתי, בקשתי את סליחתה והסברתי את מה שעבר עלי.
בחיוכה השליו קבלתי אהבת אין קץ.
כך, אשמתי, התבודדתי, הבנתי, וניקיתי (טיהרתי) את הפסולת הזו.
שנינו אם כן, גם בתי וגם אני יצאנו נשכרים.

צפריר, לא התכוונתי ל-מקצוע אלא ל-עבודה. מקצוע לא בהכרח מכבד את בעליו (לדעתי), בעוד שעבודה כן. לתפיסתי, כשמישהו עובד אז הוא לוקח אחריות ומחוייבות לפרנסת עצמו -- ואולי גם אחרים -- והוא פועל בשביל לממש את המחוייבות הזו. כפי שכבר כתבתי בעבר, בעיני הדבר היחידי החשוב מבחינה מוסרית הוא המעשים. מחשבות יפות יש להרבה אנשים, אבל רובם הגדול אינם פועלים על פיהן. לכן עבודה מכבדת את בעליה, ואילו מקצוע לא בהכרח.

לגבי קיבוץ נדבות -- אין ספק שזה יכול להעשות במקצועיות גבוהה במיוחד, וכן אין ספק שזה דורש מאמצים גופניים (ורוחניים?). אבל זו הטלת האחריות על פרנסת אדם על אנשים אחרים. ולכן אין בקיבוץ נדבות משום כבוד בדומה לעבודה ממש (שוב, בעיני). רק על מנת שיהיה ברור: אני לא בז למקבצי נדבות, או לקיבוץ נדבות באופן כללי -- כי יש אנשים שאין להם אלטרנטיבה, ויש פעילויות שאין להן מקורות אחרים (לדוגמא, האגודה למלחמה בסרטן). אני פשוט לא חושב שזה מביא כבוד כמו עבודה שמייצרת פרנסה.

רועי,
אנחנו ממש מדקדקים אז נמשיך:
קיבוץ נדבות על פי תפישתי מהווה עבודה ומקצוע ככל המקצועות והעבודות האחרים. אמנם ה"כבוד" המתלווה לעבודה זו יהיה פחוּת יש להניח, אבל זהו הכבוד שמתכבד בו מי שעוסק בכך. כל כך הרבה אנשים מנקים את מצפונם ומודים בסתר לבם על האפשרות לעזור לקבצן (מזכיר לי ספר נהדר שנקרא "חרש הלבבות" מאת בוריס ויאן).
שוב, יש לזכור שעבודה זו נבחרת על ידי האדם על מנת שיוכל להתבדל בהיותו "בזוי". כך הוא זוכה בזהות כלשהי.

לגבי גופים כמו האגודה למלחמה בסרטן.

[מכאן כל המשך ההתיחסויות לעניין האגודה למלחמה בסרטן הועברו ונערכו בהתאם]

בעניין האחריות שמטיל הקבצן על האחר, דבר דומה קורה בהרבה תחומים "כלכליים" טהורים אשר גם הם "מטילים את האחריות על האחר" (רוב במקצועות וקשרי המסחר מבוססים על כך שאחד "לוקח" אחריות ומציע ללקוח שלו להפתר מאחריות זו, הרופא, המורה, הטכנאי, וכו'...) אמת נראה על פניו שהקבצן אינו מציע משהו "מקצועי" שרק הוא יודע לבצע - אבל האם אתה רועי, יכול להיות קבצן? נאמר ליום אחד? לשעה?
ניתן למצוא מבין דפי הפרסומות והיחצ"נות הטלת "אשמה" על הלקוח, בבחינת "אם לא תשתמש בשואב האבק ששואב גם את החיידקים מהמטה של הילד שלך, תהיה אשם בכך שילדך יהיה חולה". כאן, לכאורה מוטלת על הלקוח האחריות לרכישת מוצר, בדוגמא זו, שואב האבק, באופן דומה אם לא זהה להטלת האחריות של הקבצן. זה, אומר לך "אם לא תתן לי כסף לא יהיה לי מה לאכול" ומנצל, שוב, את רגשות האשם של מי "שיש לו".
אני מבחין בהבדלים, ואני מניח שתדגיש אותם, עם זאת כל עבודה תהיה מכובדת לפי האדם העוסק בה על פני העיסוק עצמו.
עורך דין יכול להיות בזוי או מכובד, כך איש היי-טק רופא, אמן, ואפילו זונה.

אינני מדבר על העברת אחריות כללית, אלא על האחריות הספציפית של הפרנסה. אינני רואה משהו רע בכלי שנקרא העברת אחריות -- כמו כל כלי זהו כלי ניטרלי שהמוסריות של השימוש בו תלויה במטרות ובתוצאות הלוואי של השימוש. במקרה הספציפי של האחריות לפרנסה זה נראה לי מכובד שאדם מממש את אחריותו זו בעצמו. (על מנת שלא יהיה ספק בכוונתי: הכלל הזה אינו עובד בכיוון השני -- מי שלא מממש את אחריותו לפרנסתו בעצמו, אינו מבזה את עצמו באופן אוטומטי.)

לגבי השאלה מי מכבד את מי -- האדם את העבודה או העבודה את האדם -- זה פועל בשני הכיוונים כמובן. כל צד יכול לכבד או לבזות את הצד השני. אני עסקתי רק בכיוון השני. אני מסכים איתך לגבי הערתך בנוגע לכיוון הראשון.

זה לא קשור, ואני אשמח אם מישהו יעשה פירוק לגורמים על ידי העברה לדף אחר. אני קרוב מדי לדיון בשביל לפרק את זה באופן טוב.

זה ממש קשור. וזה לב העניין, ואסור לפרק את זה מכאן, אין כמו הדוגמאות של נטילת והטלת אחריות להמחיש את ההיפוך או אם תרצי הגורם לרגשות האשם.
בהתבוננות בשֵרוּת שרגשות אלה מספקים להורים, להורים של ההורים, לחברה, למקום העבודה, לנורמות ה"מפורסמות" (היום חלק נאה של הנורמות מקובעות על ידי פרסומות), ניתן לראות שהאחריות - שהיא הצד השני של המטבע, מוטלת בספק, ומיד, עולים כפורחים רגשות האשם.
מכאן הקשר.
רועי,
אני אבדתי את הכוון בין הראשון לשני אבל בוא נחליט שאנחנו מבינים זה את זה.
אלא מה? מדוע דווקא האחריות של הפרנסה מועלית אצלך על נס? מקבלת כבוד מיוחד? מדוע האחריות לבריאות, חינוך, תרבות, האחריות לכנות ונאמנות עצמית, האחריות למודעות (יש כאן אחד שטוען ש רוב האנשים אינם חושבים), האחריות לחיים, האחריות לאחריות, אינן מכובדות לפני האחריות לפרנסה? האם ניתן להעמיד אלה מול זו למבחן? לשיפוט.
כל צורה של אחריות ניתנת להטלה ויש מן הסתם בכל מקצוע היבטי אשמה ואחריות רבים.

פירוק לגורמים טוב אינו מנתק את הקשר אלא מאפשר ליותר מאשר רק תת-נושא אחד או ענף אחד של הנושא המרכזי של הדף להתקיים במקביל. אני גורס שמי שמשתתף בדיון לא יעשה עריכה טובה, ומי שעושה עריכה צריך לא להשתתף בדיון. מטבע הדברים המשתתפים מתלהבים ומרגישים קשר אמוציונלי לדברים שכתבו, וכל עריכה או פירוק נראים להם כחילול הקודש. בשביל לערוך צריך מרחק, ולכן עדיף שמישהו אחר מהמשתתפים יערוך.

אביב חדש,
אינני מכירה את המוהל שמל את בנך.
ידוע לי שישנם מוהלים המשתמשים ב"קלעם" לא מתאים.
(קלעם הו חתיכת מתכת פשוטה עם חריץ בעובי מילימטר הבא למשוך את הערלה ולהגן עליה בזמן החיתוך)
אם המוהל הנ"ל השתמש בקלעם עם ידית סוגרת, שמהדקת את הערלה, ומונעת מדם להגיע לאיזור. מובן מדוע התינוק סבל.

התואנה להשתמש במכשיר היא "ברית ללא כאבים" מה שהוכח כלא נכון, זאת בנוסף לכך שהוא לא נחשב מהול לפי ההלכה.

אינני נכנסת לדיון האם צריך או לא צריך למול.
רק לעורר את ידיעתם של הורים שכן מלים, למכשיר זה, לבעיות שיוצר, ובעיקר, חשוב לקחת מוהל ירא שמים, מומחה ובעל רשיון ונסיון.

מחזירה את הדיון על רגשות אשם, רוצה לצטט פסקה קטנה מתוך הספר "שיחות עם אלוהים" חלק 3:
"אשמה ובושה הן דברים שנכפים על הוויה מבחוץ". אפשר להפנים אותן אחר כך, אבל במקור אלו דברים שנכפים מבחוץ. תמיד. אף הוויה אלוהית (וכל ההוויות הן אלוהיות) אינה רואה בעצמה או במעשיה כל "בושה" או "אשמה", עד שמישהו נותן לה את השמות האלו.

דרגת ההתפתחות של חברה ניכרת בדרגה שבה היא מתייגת הוויה או פעולה כראויות ל"בושה" או ל"אשמה"."

הרמת יד במטרה להכות, יש בה כוונה תחילה, גם כשהיא קורית בשיאו של כעס, אי שקט, עצבנות, תיסכול או כל דבר אחר

נו? ועל זה אין אף פעם אף פעם מה לבקש סליחה? אם המכה ניתנה בשל חוסר יכולת שלך לשלוט בעצמך או בשל חוסר סבלנות שלך או בשל עצבנות שלך שאינה קשורה בכלל לילד (הוצאת עליו עצבים- בקיצור), לא מגיעה לו סליחה?

לא יודעת האם זה בדיוק בדף המתאים, והאירוע הוא נקודתי וקטן. ובכל זאת:
הילדה עושה המון יצירות בפימו. עובדת שעות על כל יצירה.
והיום, בטעות, לא שמתי לב לעוצמה בתנור והכל- נשרף!!!
כן, זה קורה ולכתוב על זה זה אולי טיפשי, אבל כ"כ קשה לי. העבודות כ"כ יפות, ההשקעה כ"כ גדולה.
האשמה גדולה, כי לפני כמה חודשים קרה דבר דומה, ומאז אני כ"כ מקפידה ושמה על חום נמוך מההוראות ליתר ביטחון, ולא יודעת מה קרה לי, שמתי על גבוה.
זהו. מטופש - אז אני לא יכולה לדבר על זה עם חברים, ובכל זאת כואב לי נורא.
גם בעלי נורא הצטער. שלחתי אותו לספר לה, כי אני ממש בדמעות ולא רציתי להלחיץ אותה או שלא תביע את האכזבה שלה מתוך התחשבות בי.

פלונינית,
מקווה שיקל עליך לקחת בחשבון שסליחה עצמית היא נכס חשוב ומקדם.
לפעמים מסלול ההגעה לסליחה עצמית תוך השמטת האשמה דורש יצירתיות...
יתכן שהבת שלך תהיה עצובה /תכעס/תתעצבן וכו. מותר לה. זה יעבור. היא בוודאי תמשיך לצור ועכשיו גם תורך לצור. לצור סלחנות טובה ומיטיבה.

אבל כ"כ קשה לי.
אני זוכרת כמה מקרים שלי בהם משהו שנראה מבחוץ כדבר קטן עורר רגשות עמוקים. כל מה שאני יכולה להציע זה לתת להרגשות מקום, להקשיב להם ולתת להם להיות, למרות חוסר המקובלות החברתית שלהם (שלא מאפשרים לדבר עם חברים).

אחר כך באמת כדאי לסלוח לעצמך. טעית, קורה, כולם טועים. האירועים הקטנים הם שנותנים אפשרות לתרגל סליחה עצמית, כדי שכבר תהי מתורגלת כשיגיעו האירועים הגדולים @}

באופן טבעי

באופן טבעי