תראי איך נראים החיים שלך

בדיקה

קצת ארוך אבל קל להזדהות אני חושבת!!!!

אני צריכה לציין שאני אמא נשואה + שלושה ילדים בבית ספר יסודי. אנחנו גרים בבית משלנו.
ההורים שלי עזרו לנו הרבה בחיים. בלעדיהם אני לא יודעת איך היינו שורדים בתקופות מסויימות.
אנחנו חיים די טוב, עם תמיכה מועטה מפעם לפעם של ההורים שלי (הם קונים לילדים בגדים ולפעמים מביאים איתם סירים של אוכל). אני טיפוס די מסודר ומאושר ומתוקתק ומדוייק ו...................

ההורים שלי הם קפדניים בסדר יום ובסדר ונקיון בבית ובכלל. אבל הם טיפוסים של שחור או לבן. אין באמצע.
בכל פעם שההורים שלי באים לבקר אנחנו זוכים או לתשבוחות או לנזיפות.
פה ושם הצלחתי ללמד אותם שאם יש דבר שלא נראה להם בביתי - "אני-לא-רוצה-לשמוע, תתאפקו".
ובכל זאת לעתים אחרי שהם נוסעים לביתם אני מקבלת נזיפות טלפוניות בסגנון: "תראי איך אתם חיים, כמו חורנים".
עדיין יחסית לחברות ולשכנות אחרות הבית שלי די מסודר ומאורגן. נכון שפה ושם הארון בגדים אולי לא מאוד מסודר או החדרים של הילדים אבל הסלון-מטבח-פינת כניסה-פינת אוכל-שירותים תמיד מאורגנים ומסודרים.
ויש גם בסגנון "אנחנו נתנו לכם כל כך הרבה כספים ואתם מזלזלים ומשאירים את האופניים במרפסת".

אני עדיין לא מבינה מה הם רוצים מחיי! טוב עם החיים שלי! יש לנו חברים! אנחנו מאושרים!
כרגע הם כבר כמעט שלא עוזרים לנו כלכלית ואני שמחה כי לעזרה כלכלית יש מחיר!
הורי מקבלים מאיתנו תשומת לב (יותר מהאחים האחרים שלי), אנחנו תמיד מדברים אליהם יפה ובכבוד רב, ובאמת מעריכים את הנתינה שלהם. אבל בכל זאת עדיין לא מצליחים לרצות אותם!

אני מתקשה להבין מדוע באמצע שנות ה- 30 שלי אני עדיין צריכה לרצות אותם ולהקפיד לארגן את החדרים של הילדים טיפ טופ לפני שהם מגיעים (לא תמיד יש לי כוח לזה, גם אני אמא לשלושה וגם עובדת מחוץ לבית) ושלא תבינו לא נכון, אני עדיין עושה זאת טיפטופ ועדיין יש להורי תלונות. מדוע????
האם חדר של ילדים תמיד חייב להיות טיפטופ?? חייבים לסדר את החדר בכל ערב??? אין דבר כזה סדר סביר???
האם אין דברים יותר חשובים בחיים מחדר מסודר??? האם לכל דבר חייב להיות מקום כל הזמן???
זה בית או מוזיאון??? אנחנו גם חיים בבית הזה לעזאזל!

לעתים אני מבקרת אצל שכנות וחברות ורואה את הבלאגן ופשוט מקנאת בהם, אצלי אסור שיהיה דבר כזה כי ההורים שלי תמיד באים לבקר (דו משמעית כמובן).
ועוד אני מציינת ש"בלאגן בבית" גורם לי להרגיש ממש רע ואני גם יודעת מאיפה זה מגיע (ההרגשה), לכן הבית די שמור. עואב לי שההורים חושבים שהילדים משאירים את האופניים שלהם בחצר אז זה נקרה זלזול בכספי סבא וסבתא.

מה דעתכם??? עצות בבקשה!

די חוצפה מצידם לדעתי אבל את יודעת,שכמו שהמפתח מתאים למנעול אז הם בטח יודעים שהביקורת שלהם לא תיפול על אזניים ערלות.
אם את נימצאת שם כדי להכיל ולקבל את הביקורת שלהם הם ימשיכו לתת אותה.
כמה תגובות אסרטיביות שלך לביקורת שלהם,יכולה להפתיע גם אותם.
משהו בסיגנון "ככה אני בוחרת לנהל את חיי וזה מה שטוב לי" (וזה דווקא די עדין לדעתי.).
בטח כל מי שיגיב אחרי ידבר על זה (וזה באמת נכון) שאת צריכה לחזק את עצמך מבפנים..לבנות עמוד שידרה פנימי חזק כך שאו לא "תזמני" אל עצמך כזו ביקורת או שהיא לא תזיז לך כל כך. מצד שני אני מאמינה שאם "תנערי" אותם ממך כמה פעמים זה יכול להצליח. ובמקביל לעשות חקירה פנימית כדי לראות את הביקורת הפנימית שלך גם.

אמא שלי גם היתה כזאת, וגם היא עזרה לי כספית, מה שכאילו נתן לה זכות על התנהלות חיי
והיתה מעירה לי על הבלגן, וגם רוצה לעזור לי לסדר
ואכן הייתי נלחצת קשות לפני הביקורים שלה
אבל היא כבר לא מציקה לי יותר
ונראה לי שמה שגרם לשינוי זה שני דברים,
גם זה שהיא התחילה להבין (ולעכל) את זה הבת הזאת שלה כל כך שונה ממנה
והתחילה לתת כבוד גם למה ששונה ממנה
ודבר שני זה שתיארתי לה, עם הרבה הומור, את הלחץ שאני שרויה בו לפני בואה
ואת הניקוי והסידור המהיר/היסטרי שאני עורכת ומשליטה גם טרור על מי שאיתי
ואחרי שהיא התגלגלה מצחוק
היא גם הבינה שדעתה מאוד חשובה לי, ושהבלגן שלי לא קשור לזלזול בה
והיא קלטה שהיחס הזה שלה גורם לי לסבל, ממש הבינה את זה
ובגלל אהבתה הכנה, שיחררה...
גם אם יש לה מה להגיד, היא לא אומרת.
אבל היא עדיין מיידעת אותי שיש לה מה להגיד, ואחנו צוחקות, וזהו.
ניסים קורים, תאמיני.

אתן כולכן רומזות או אומרות במפורש שיש קשר בין תלות כלכלית בהורים לבין פתיחת הפתח להדחפות לחיים שלכן. מה אומר? אני מסכימה.

אנחנו לא לוקחים כסף מההורים מגיל 16, כל אחד ונסיבותיו הוא. מימנו לעצמנו את הלימודים, המגורים, החתונה ועוד ועוד. מלכתחילה יצאנו מנקודת הנחה שאנחנו צריכים להיות אדונים לעצמנו ולעמוד בזכות עצמנו מבחינה כלכלית.
שנינו אוהבים, מכבדים ומוקירים את ההורים שלנו, פוגשים אותם לפחות פעם בשבוע.
אני לא יודעת מה היה קורה אם היינו עדיין תלויים בהם. אני כן יודעת שהעובדה שאנחנו לא, גוררת יחס שונה מאד כלפינו מאשר כלפי האחאים שלנו (כל אחד ואחאיו)
לי יש אחות כמעט בת גילי שגרה ביחידה אצל ההורים, והם ממש יורדים לחייה... "למה ככה? למה לא אחרת?... את תמיד... למה את אף פעם לא...?" אפילו אותי זה מתיש.
לו יש אח שתלוי כלכלית במשפחה ואמנם מתאפקים יותר מההורים שלי, אבל מרשים לעצמם לומר לו דברים שלנו לא היו מעיזים להגיד.
אני חושבת שיש קשר. אני חושבת שאם היינו תלויים, היינו הרבה פחות אסרטיביים, הרבה פחות אינדיבידואליסטים, הרבה פחות מסוגלים לבחור את הבחירות שלנו.
לדוגמא, למשפחה שלי הפריע שהתחתנו בלי רב. אז דיברנו, הקשבנו, ניסינו להתחשב ובסוף החלטנו ע"ס כל האמור שאנחנו לא מעוניינים. אם ההורים היו מממנים את החתונה היה נכנס לתוך כל מסכת השיקולים גם שיקול ה"לא נעים".
אולי אני נאיבית, אבל נדמה לי שזה trade off. זה כמובן תלוי בהורים, ובילדיהם, אבל בשורה התחתונה, לא מקבלים שום דבר בחינם.
קיבלת עזרה בדיור? את תשלמי בזה שיורדים לחייך לגבי סדר ונקיון. קיבלת עזרה בחתונה? אמא שלך תבחר לך את השמלה, או את הקייטרינג, או תביא מאה חברות שלה מהעבודה שלא פגשת בחיים. (אנחנו לא הרשנו שיהיה בחתונה מישהו שלא שנינו מכירים, רק חברים מספיק קרובים שלהם כדי ששנינו נרגיש איתם בנוח. היה מאד נעים ואינטימי.) יש יוצאים מן הכלל, אין ספק, אבל בגדול זה מה שקורה.
אני יודעת על עצמי שאני לא מסוגלת לקחת דברים מההורים בלי להרגיש חבות מסויימת כלפיהם. ככה אני בנויה. אז אני מעדיפה לא לקחת. זה עושה דברים מסויימים יותר קשים (למשל, אנחנו עדיין גרים בשכירות אחרי שש שנים יחד, אין לנו רכב בבעלותנו, החתונה שלנו היתה מקסימה מקסימה, אבל היינו צריכים לעשות הרבה דברים בעצמנו כדי שהיא לא תהיה יקרה... וכו') אבל בטווח הארוך עושה את החיים יותר קלים.

לסיום, רואה גם רואה, כתבת אבל בכל זאת עדיין לא מצליחים לרצות אותם!
סליחה שאני שואלת, אבל למה בדיוק את צריכה לרצות מישהו?
<ניצן התעוררה במצברוח קרבי משהו, מתנצלת...>

שליחה על ידי Talila* » 09 מאי 2006, 20:32

טיפול בהלם.
חדלי לנקות ולסדר שבוע לפני שהם באים. איספי ערומת של כביסה בכל מיני פינות בבית, ערמה של כלים מלוכלכים בכיור, צעצועים על כל סנטימטר מרובע של רצפה, קשקושים (דקורציות אוונגארד) על הקירות. אפילו 'תשתלי' בוץ ולכלוך וקורי עכביש בפינות אם צריך.
ותכיני מראש מים לשפוך עליהם כשיתעלפו ...
נראה לי שאחרי פעם כזאת הם יבינו את הרמז.

שליחה על ידי Talila* » 09 מאי 2006, 20:33

אה, ורציתי להוסיף שזה שאתם נעזרים בהם כלכלית עדיין לא נותן להם את הזכות לרדת לחייך. מבחינתך את מחזירה את ה'חוב' בזה שהבאת להם נכדים.

לי נשמע שהם בכלל לא צריכים לבקר בשביל לרדת עליך, הפנמת את דבריהם כל כך טוב, שאת המבקרת הכי גדולה של עצמך בעצמך לגמרי.
אני מנסה להגיד, שלפני שאת יכולה לעשות משהו מולם, יש לך עבודה עם עצמך. להקשיב לקול הפנימי שלך, לחלק שמטיף לך לסדר ולנקות שלא כפי שמתאים לך אלא לפי סטנדרטים של מישהו אחר. ואז להקשיב לחלק אחר שלך, שיש לו סטנדרטים אחרים. להגיע לפשרה סבירה שמקובלת על עצמך מכל הכיוונים.
רק אז, יהיה לך עמוד שדרה מול הורייך.

מבחינתך את מחזירה את ה'חוב' בזה שהבאת להם נכדים.
לפי דעתי, ילדים בכלל אינם בעלי חוב של הוריהם.
ואם כן - התמורה להשקעה שהוריהם השקיעו בהם היא ההשקעה שהם משקיעים בילדיהם שלהם.

מבחינתך את מחזירה את ה'חוב' בזה שהבאת להם נכדים.
הבאת להם נכדים???
הלו, אם יש דבר אחד שאני לא מוכנה אליו, זה להתייחס לילדים שלי כאל "שלהם" או כאל "החזרת חוב" באיזשהי צורה ואופן!
כבר עדיף לדחוף את כל הבלגאן מתחת למיטה לפני שהם באים...

מסכימה עם אמא של יונת

נו, אז איך נראים החיים שלך?
את מאושרת?
את עושה מה שאת רוצה? תחביבים? חברים?

האם, כשאת רוצה לשערך את עצמך ואת חייך, את עושה את זה באמצעות מצב הכיור והרצפה בסלון?

_חדלי לנקות ולסדר שבוע לפני שהם באים. איספי ערומת של כביסה בכל מיני פינות בבית, ערמה של כלים מלוכלכים בכיור, צעצועים על כל סנטימטר מרובע של רצפה, קשקושים (דקורציות אוונגארד) על הקירות. אפילו 'תשתלי' בוץ ולכלוך וקורי עכביש בפינות אם צריך.
ותכיני מראש מים לשפוך עליהם כשיתעלפו ..._
חה...חה...חה....חה.... <לא זוכרת אאיך האייקון הזה..... חמוד לאללה!

_נו, אז איך נראים החיים שלך?
את מאושרת?
את עושה מה שאת רוצה? תחביבים? חברים?
האם, כשאת רוצה לשערך את עצמך ואת חייך, את עושה את זה באמצעות מצב הכיור והרצפה בסלון?_
אם השאלה מופנת אלי, אז כן! אני בהחלט מאושרת! יש לי חברים וחברות! ותחביבים!
ובאופן די שגרתי הכיור שלי במצב טוב (או שהפנמתי, אבל בלאגן עושה לי באמת רע, בלאגן של ממש), הילדים שלי קצת גדלו, ואני לא אמא היסטרית של ניקיון וסדר - אבל לפני בואם של הורי - כמה שכתבה לוונדר סגול - לחץ!!!

זה נכון שאני צריכה לעשות עבודה בתוכי ופה ושם ההורים שלי כבר למדו להתאפק! אבל בכל פעם שאני מספרת להורים שלי משהו שלא קשור בכלל - השטיפה מגיעה, הם גם מאוד חרדים לנכדים שלהם - ובטוחים שאנחנו לא מטפלים בהם באופן הולם! בטוחים שאם הילדים שלנו היו אצלהם הם היו מחונכים יותר! ובעיקר אוכלים טוב יותר!

וזה כואב לי!! אני עושה הכל כדי שילדי יצליחו ויהיו מאושרים, מחנכת אותם לנימוסים וערכים, מבשלת נהדר (וזה אפילו הורי אומרים) - אבל הורי רוצים לראות מה שלא קיים, מדוע הם בטוחים שיש להם זכות להטיף?? פה ושם אני גם אומרת להם את זה - אבל זה לא עוזר!! הביקורת תמיד מגיעה אלי שלא בצדק!

יש גם מעט פעמים שהם משבחים אותי כשהביקור היה מוצלח והאירוח היה טוב והאוכל היה משובח - אבל גם בזה אני לא רואה צורך. יש ימים מוצלחים מאוד ויש שפחות, יש ימים שמצב הרוח טוב יותר ויש שפחות.
אני מקנאה בחברות שלי שכשאמא שלהן באה לבקר אותן זה תמיד באוירה כייפית! אצלנו זה תמיד באוירהשל ביקורת - של ה"שטיפה" שתגיע אחר כך!

למה הם מרגישים שאנחנו מזלזלים בהם? באין התחושה?? למה הכל חייב להיות מושלם??? למי זה טוב????
החיים שלי נראים לי כל כך מושלמים!!! גם כשקשה לי זה עדיין בסדר!! אלו החיים שלי!

שזה שאתם נעזרים בהם כלכלית עדיין לא נותן להם את הזכות לרדת לחייך.
תמיד כשאני אומרת להם שאני לא זקוקה כרגע לעזרה הם אומרים שכרגע יש להם והם רוצים לתת כי האחים האחרים שלי בארה"ב ורק אני נשארתי בארץ! אני ומשפחתי כמובן!

האם הורייך מרוצים מהחיים שלהם?

האם הורייך מרוצים מהחיים שלהם?
אני לא בטוחה, אני חושבת ששניהם לא.

אבל איך את רואה את הקשר,רומי????

מה שאני רואה כאן זה את הצורך של הורייך בשליטה,
יתכן שכשהם סייעו לא היה נעים להתנגד-בעל המאה הוא בעל הדעה...
אבל אם יעבור אליהם בהדרגה מסר : "אנחנו מכבדים אתכם,כבדו גם אתם את הדרך בה אני בוחרת לחיות",
המסר יעבור.
אם הבית בסה"כ סביר,אין סיבה להלחץ,בית עם ילדים אינו מוזאון,ילדים לפעמים משאירים אופניים בחוץ,
מכיוון שכבר נתתם את האופניים הם עכשיו של הילדים ובאחריותם!

וכן אני מתחברת לשאלתה של רומי
האם הורייך מרוצים מהחיים שלהם? כי הרבה פעמים הצורך לשלוט נובע מאי שביעות רצון מהחיים,או במילים אחרות אם אני לא שולט בחיי אשלוט בחיי ילדי.
סליחה על ההתלהמות אבל נגעו לי בדף הזה בעצבים חשופים...

_לי נשמע שהם בכלל לא צריכים לבקר בשביל לרדת עליך, הפנמת את דבריהם כל כך טוב, שאת המבקרת הכי גדולה של עצמך בעצמך לגמרי.
אני מנסה להגיד, שלפני שאת יכולה לעשות משהו מולם, יש לך עבודה עם עצמך. להקשיב לקול הפנימי שלך, לחלק שמטיף לך לסדר ולנקות שלא כפי שמתאים לך אלא לפי סטנדרטים של מישהו אחר. ואז להקשיב לחלק אחר שלך, שיש לו סטנדרטים אחרים. להגיע לפשרה סבירה שמקובלת על עצמך מכל הכיוונים.
רק אז, יהיה לך עמוד שדרה מול הורייך._
רואה גם רואה ,ממליצה לך לקרוא שוב את דבריה של אדמה טובה ולחזור ולהסתכל פנימה לתוך עצמך.
הם באים במקרים רבים רק כמראה. מה הם חושבים, למה הם אומרים ומה המניעים שלהם לא צריכים להעסיק אותך עד כדי כך .
טפלי בעצמך, חזקי את עצמך וכשתהיי מחוברת (מצטערת, לא מצאתי מילה אחרת:-) )למרכז של עצמך, הם לא יוכלו לנער אותך כל כך ותביני שכל ההערות שלהם הם רק שלהם.

תראי

את בעצם משתפת פעולה עם ההורים שלך.

אני יוצאת מתוך הנחה שההורים שלך הם אנשים חיוביים שסך הכל רוצים את טובתך.

מבחינתם טובתך (וטובת ילדיך ובן זוגך) היא בית מסודר ומטופח, ארוחות וכו'.

הם מעירים לך ורואים שאת נלחצת מההערות מהביקורים ומהבקורת.

מה המסקנה שלהם? זה מלחיץ אותה, אולי נפסיק?

לא. המסקנה שלהם היא שאם הם לא יעירו לך אז יהיה יותר גרוע.

הם מרגישים שהם "מחזיקים" אותך בההערות ובביקורת שלהם.

את צריכה לעשות להם סויטץ. והסוויטץ הזה לא יהיה באמצעות שיחות (כי אם זה היה יכול להפתר באמצעות שיחות אז הבעיה מן הסתם כבר הייתה נפתרת) וגם לא באמצעות של סנקציות או איומים (כי אם היית אדם של סנקציות ואיומים אז מן הסתם לא היית במקום שבו את נמצאת).

את צריכה לגרום להם לשנות את "התפקיד" שלהם באמצעות כך שתשני את את התפקיד שלך. אם את לא תהיי הבת הלחוצה והרוצה לרצות, הם יוכלו להשתחרר מהתפקיד של ההורים המלחיצים ו"מציבי הסטנדרטים".

איך לשחרר- סיפור קצר בהודעה הבאה, כי אני לא רוצה שיהיה ארוך מידי.

בדיוק.
כתבת אני עדיין צריכה לרצות אותם_. למה _צריכה?
את מחכה לקבל מהם אישור לעצמאות, בלי לשים לב לסתירה שבעניין - עצמאות לא מקבלים, אלא לוקחים (באופן עצמאי...)

אם תחליטי שאת לא צריכה לרצות אותם הבעיה נפתרה. אולי תחליטי שאת רוצה לרצות אותם מאהבה. אולי תחליטי שלא מעניין אותך לרצות אותם ואז הם יבינו שאת שמה קצוץ ויפסיקו להעיר. ואם לא אז לא יפריעו לך ההערות שלהם.

אל תנסי לשנות אותם. תהיי שלמה עם עצמך.

יש דבר כזה שנקרא טיפול פרדוקסלי. בספר שבו המחברים (הספר אגב וותיק ומוכר מאוד) מתארים את שיטת העבודה שלהם אשר נקרא "שינוי" הם מביאים דוגמא למקרה שמאוד דומה לשלך:

זוג צעיר הגיע לטיפול בעקבות לחץ מביקורי הורי האישה. פעמיים בשנה הורי האישה היו מגיעים לבקר אותם (ארה"ב) לתקופה של כשבועיים. בתקופה הזו ההורים היו משתלטים על חייהם: האמא הייתה נעמדת במטבח ומבשלת להם ללא סוך, האבא היה פורץ בתיקונים ובסידורים בבית והזוג עצמו הרגיש מסורס. הם נאבקו בהורים בכל דבר- קצת כמוך- הם ניסו שהבית יהיה טיפ טופ לפני הביקור. אבל ההורים תמיד מצאו מה לתקן ומה לעשות "עבור" הילדים (שהיו כאמור אנשים בוגרים). (למעשה כשאני חושבת על זה אז ההורים בסיפור הזה עשו ואילו ההורים שלך מבקרים, אבל סך הכל זה די דומה).

וגם כן- ככל ש"הילדים" נאבקו- ההורים ניסו לתת יותר ויותר.

עצת המטפלים הייתה- לשחרר. לא להתאמץ כל כך . בביקור הבא של ההורים הזוג נתן להם לעשות הכל. האבא גזם את הגינה במרץ בזמן שהגבר ישב במרפסת. האמא סידרה את ארונות המטבח ואילו ביתה במקום להלחם בה ולהראות לה שהיא יכולה לעשות זאת טוב יותר ישבה ודיברה איתה תוך כדי.

בסיום הביקור, ההורים המותשים הודיעו לזוג הצעיר שהם רואים שהם נהייו חסרי עצמאות לחלוטין ועל כן החליטו להפחית את הביקורים ולהתארח להבא בבית מלון כי הזוג חייב ללמוד להיות עצמאי...

אני עצמי אימצתי את "השיטה" בדבר אחד מרכזי: כסף. פעם כשההורים היו נותנים לי כסף אז אני , כבוגרת, הייתי מרגישה מושפלת ומתחילה במאבק של "לא צריך" וכאלה. המאבק גרם להורים שלי לנסות לתת יותר, מה שגרם לי להרגיש עוד יותר לא נעים ועוד יותר לסרב. היה פורץ מאבק כביכול על הכסף, אבל בעצם על שליטה ועל המידה שבה הורי מקבלים אותי כבוגרת, ביקורת שלהם על בחירות בחיי ועוד ועוד.

עד שהגעתי להחלטה- מה שנותנים אני לוקחת, אומרת יפה "תודה רבה" ומכניסה לכיס. מה קרה? ההורים שלי למדו להציע לי כסף רק כשהם באמת מעונינים לתת ונגמר כל האישו מהסיפור. הם נותנים כשהם באמת רוצים לתת והנתינה לא הופכת למאבק.

עכשיו אני חושבת איך אפשר להמיר את הסיפורים האלה למצב שלך ו א. קצת קשה לי לחשוב כי אני מאוד עייפה ו-ב. אולי כדאי שאת תחשבי ותגלי לבד את הדרך שלך.

בהצלחה ומקווה שלא הכבתי יותר מידי עם כל המלל הזה.

שאלתי אם הורייך מרוצים מהחיים שלהם כיאנשים שבטוחים שהכל מתפרק סביבם כל הזמן כנראה חיים בחרדה ויש להם בעית שליטה. ככה זה נראה לי. יכול להיות.

אתם כל כך צודקים! הרי זה ברור לי שהעבודה פה צריכה להיות שלי, בתוכי. רק שתהיתי איך ואתם די עזרתם לי.

זוג צעיר הגיע לטיפול בעקבות לחץ מביקורי הורי האישה. פעמיים בשנה הורי האישה היו מגיעים לבקר אותם (ארה"ב) לתקופה של כשבועיים. בתקופה הזו ההורים היו משתלטים על חייהם: האמא הייתה נעמדת במטבח ומבשלת להם ללא סוך, האבא היה פורץ בתיקונים ובסידורים בבית והזוג עצמו הרגיש מסורס. הם נאבקו בהורים בכל דבר- קצת כמוך- הם ניסו שהבית יהיה טיפ טופ לפני הביקור. אבל ההורים תמיד מצאו מה לתקן ומה לעשות "עבור" הילדים (שהיו כאמור אנשים בוגרים). (למעשה כשאני חושבת על זה אז ההורים בסיפור הזה עשו ואילו ההורים שלך מבקרים, אבל סך הכל זה די דומה).
הסיפור הזה לא נכתב עלי??? זה ממש ככה אצלנו, מראה אמיתית, ממש כואב!
אני לא בטוחה שצריך לשחרר, כי אני די משחררת! השלמתי עם העובדה שאמא שלי רוצה להעניק ולסדר את המקרר ואת ארונות המטבח מפעם לפעם וזה בסדר. רק שאני יודעת שתבוא על כך ביקורת יום יומיים אחרי.
לעתים אני באמת זקוקה לעזרה.... אף אחד לא מושלם.... אני מודה שהסדר במקרר עוזר לי...
מה שכואב לי זו הביקורת שאינה נכונה.... והמשפט שבראש הדף..... ההתייחסות המזלזלת שלהם כלפי כשאני מאוד משתדלת להתנהג בכבוד אליהם...
במקרים קשים אני ממש אומרת בכל רם, "אני כבר בת שלושים וחמש ואני אמא לילדים, אני אחראית על ילדי ולא אתם, תודה רבה על העזרה אבל אסתדר בעצמי"..... אני באמת משתדלת לא להכביד ולא להקשות ולא לבוא בבקשות שונות ובדרישות....
ממה שאני למדה עד כה מהדף הזה, זה שאני זקוקה לשטיפות מח בעצמי לעצמי בנוסח, אלו החיים שלי וככה נוח לי, ומה לגבי "השטיפות שלהם"?? לא להתייחס??? לא לענות בטלפון?????

ומה לגבי "השטיפות שלהם"?? לא להתייחס??? לא לענות בטלפון?????
בדיוק!

לא להתייחס??? לא לענות בטלפון????? ההורים שלנו, לטוב ולרע, תמיד חקוקים אצלנו כהורים שלנו. לא משתחררים ביום אחד מתפיסות שליוו אותנו במשך שנים, למעשה מאז התינוקות והילדות שאז ההורים היו חזקים וכל יכולים.

כידוע גם למנכ"ל המצליח בן החמישים עדיין חשוב מה אמא שלו (הקשישה בת השמונים) תחשוב עליו...

וגם אנשים שהיו 10 שנים בהודו חזרו לארץ ותוך יום חזר אליהם ה "נו אמא דייי" העצבני שהם היו בטוחים שהתגברו עליו מזמן...

אל תצפי לשינויים תוך יום כי מדובר בשינוי איטי וממושך . גיל 35 הינו לדעתי גיל מעולה להתחיל בכך

(אני בת 36...)

אני לא הייתי מסוגלת שלא לענות להורי בטלפון ולכן הייתי מנסה לחשוב על פתרונות אחרים. דמיון מודרך שבו את מדמיינת את עצמך מולם, הרגעות לאחר שיחה, או כל עבודה אחרת על ההרגשה הזו שמלווה אותך.

לדעתי המשימה העיקרית שלך כרגע היא לעבוד על הפחתת עוצמת הרגשות שמלווים את האינטרציה שלך עם ההורים שלך.

אני מניחה שיש אנשים שנתק ממושך הינו הפתרון עבורם. לא בטוחה שעבורך. את בטח יודעת הכי טוב.

במקביל, כדאי לך גם לבדוק אם את לא משחזרת את היחסים עם ההורים שלך אל תוך מערכת היחסים עם הילדים שלך. מערכת היחסים עם הילדים שלנו היא פעמים רבות מראה שיכולה לשקף לנו דברים רבים בהתנהגות שלנו וללמד אותנו מאיפה הם באו.

לבדוק אם את לא משחזרת את היחסים עם ההורים שלך אל תוך מערכת היחסים עם הילדים שלך.
בהרבה מקרים אני כן, ואני מודעת לכך. לפעמים מנסה להשתנות ולפעמים לא.

רואה, אולי יעזור לך להגדיר לעצמך את סדר העדיפויות שלך?
חשוב לך שהמטבח יהיה נקי. הרבה פחות חשוב שחדר הילדים יהיה מסודר. (נניח)
חשוב לך שהילדים שלך יאכלו עוף פעמיים בשבוע, אבל ממש לא מפריעה לך הבמבה שהם חוטפים פה ושם.

סדר העדיפויות הוא תוצאה של מה שבעלי קורא לו "דמוקרטיה של ערכים". יש לנו כל מיני אידיאלים, ובפועל חלק מהם דומיננטיים יותר, חלק פחות, חלק מהם עושים קואליציות זה עם זה, ולפעמים ערך אחד בא על חשבון השני.

מה הערכים שלך בסוגיה הזו? מה יותר חשוב לך: לרצות את ההורים או לשמור על סדר העדיפויות הביתי שמתאים לך?

כשההורים שלך אומרים משהו, את יכולה להרגיש: "אבל זה לא חשוב לי. זה לא מפריע לי, זה לא קריטי בשבילי, החיים שלי מתנהלים מצוין גם בלי זה". או אפילו "אבל אם אני אשמור על הספריה מצוחצחת זה ימנע ממני לעשות דברים חשובים יותר. כי יש לי רק X זמן ואני מנצלת אותו בצורה מיטבית". אני מוותרת על משהו לא כי אני רשלנית ובלגניסטית, ולא כי שכחתי או לא הספקתי, אלא כי בשקלול הכולל של החיים עדיף לי בלי זה.

ואת יכולה לשאול אותם: למה לך זה חשוב? ואז את מנסה ללמוד ולהגדר מה סדר העדיפויות שלהם.
וגם להראות להם שאת מכבדת את תפיסת העולם שלהם, ומתעניינת בה, בלי הצורך לכפות אותה על עצמך.
וגם לשאול אותם דוגרי: למה לכם כל כך חשוב איך החדר שלי מסודר? למה? אבל באמת למה?

לעשות איזה הפרדה בין סדר העדיפויות שלהם לזו שלך. להפנים שמדובר פה על שני סגנונות חיים שונים. הסגנון שלהם טוב להם - ושלך טוב לך. אף אחד לא פוסל את השני, אבל אין שום טעם שתאמצי לעצמך את מה שמתאים להם, אבל לא לך.

בכל פעם שההורים שלי באים לבקר אנחנו זוכים או לתשבוחות או לנזיפות.
עד כמה את זקוקה לתשבוחות? מה יקרה אם הם יפסיקו לנזוף אבל גם יפסיקו לשבח?

תמרוש, הנה אני מעלה ציטוט שלי:
יש גם מעט פעמים שהם משבחים אותי כשהביקור היה מוצלח והאירוח היה טוב והאוכל היה משובח - אבל גם בזה אני לא רואה צורך. יש ימים מוצלחים מאוד ויש שפחות, יש ימים שמצב הרוח טוב יותר ויש שפחות.
את כותבת דברים נכונים אבל קשים לביצוע: ברגע שאני יודעת שאם אמורים להגיע כל סדר העדיפויות היומיומי שלי משתנה. ביום יום אני מודעת לכך שהאנרגיות שלי מוגבלות.
להורי קשה להפנים שאני אדם אחר מהם, כל הזמן אני מקבלת תגובות כמו "כשאתם הייתם ילדים הבית שלנו תמיד היה מבריק ומטופח גם כשאמא עבדה נון-סטופ". נו אז? הם בפירוש מנסים לכפות על משפחתי את הדרך שלהם, שמבחינתם היא הטובה ביותר!
כל בן אדם לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, שהדרך שלו בחיים לא טובה, שהוא לא מסוגל לחנך את הילדים שלו, שסדר העדיפויות שלו לא טוב, שהוא מזלזל באחרים כשבפועל אחרים מזלזלים בו. גם כשאינני רוצה לשמוע הקול שלהם נשאר בי יום יום. מילים חודרות בסוף גם אם נרצה וגם אם לא.
אני חושבת שאני צליחה מאוד בכל דבר שאני נוגעת בו כולל סדר בביתי וטוב לי כמו שהחיים שלי מתנהלים. רק שקשה לי מאוד ואני חשה פגועה מאוד מהביקורת שלהם.

להורי קשה להפנים שאני אדם אחר מהם
זו נקודת המפתח.
וגם לך קשה להפנים שאת אדם אחר מהם, אחרת כל הביקורת לא היתה נוגעת לך.

"כשאתם הייתם ילדים הבית שלנו תמיד היה מבריק ומטופח גם כשאמא עבדה נון-סטופ"
את יודעת מה עלה לי בראש לשמע המשפט הזה?
עלה לי בראש: "ועל חשבון מה זה היה?"

יש לי כמה עצות פרקטיות תקשורתיות איך לשנות את היחס שלך להערות שלהם:

בפעם הבאה שהם יבואו, יש לך משימה: את צריכה להכין מראש דף ועט, ולרשום את ההערות הביקורתיות. זה בשביל שנוכל לראות מה היה אופי ההערות (בעיקר השוואה אליהם כמו בדוגמא שלעיל או מסדר המפקד אצלך?), סדר ההערות (על מה הם העירו ראשון ועל מה אחר כך) ועוד. שימי לב: אם תהיי מאוד ממוקדת במשימה לרשום את דבריהם, זה עלול להפחית מההשפעה של הדברים עלייך (-;

בפעם הבאה שהם יבואו, תנסי לשתוק ולא לענות על כל ביקורת או שבח. בשני המקרים את יכולה או לשתוק לגמרי, או להגיד משהו כמו "המממ" או "אהה" בטון לגמרי נייטרלי. תרשמי בדף שלך איך הם הגיבו (לאט לאט השתתקו? או להיפך, ניסו להעיר יותר ויותר כדי שתגיבי סוף סוף?). כמו במספר 1, מטרה אחת של הניסוי היא ליצור באופן מלאכותי שינוי בסיטואציה ופשוט לצפות ולראות מה קורה, ומטרה שניה של הניסוי היא ליצור שינוי פנימי ברגשות שלך בזכות עצם העובדה שאת עסוקה יותר בלצפות בהם מאשר בלהרגיש אותם.

על משפט כזה כמו שציטטת, את יכולה להגיד משהו כמו: "נכון, אני זוכרת. זה היה מאוד חשוב לכם".

(טריק: להשאיר פתק עם האמירה הזאת במקום שתראי, נגיד דבקית שתלויה מולך בתוך המקרר, ויזכיר לך להגיד אותו)
הסבר על התגובה:
א. היא נותנת להם אישור (הם זקוקים לאישור שלך!). ברגע שאומרים מלים כמו "נכון" או "את צודקת" או "בהחלט", לא משנה מה אמרת - כבר נתת תחושה טובה של אישור והסכמה.
ב. היא מתארת בטון נייטראלי - ככה את לא נופלת לבור של התגוננות או התקפה. אין פה שום הצטדקות שלך (פה אני מדגישה את מה שלא אמרת, שלא פחות חשוב ממה שכן אמרת).
ג. היא מעבירה את הפוקוס ממך ומהחיים שלך - להם ולערכים שלהם .
ד. היא מזמינה מהם בצורה נעימה (חשוב!) הרחבה על הערכים שלהם. למשל, הם יכולים להגיד "כן, זה היה מאוד חשוב לנו, כי...", או הם יכולים אפילו לספר לך כמה זה היה להם קשה! כמה זה תבע מהם! איך אמא שלך קמה בארבע בבוקר כדי לנקות או נשארה ערה עד שתיים בלילה! לא יודעת מה הם יכולים להגיד, אבל על כל דבר - כל דבר! גם אם יש בו ביקורת מרומזת כמו במשפט הראשון! - את מגיבה במלים של הסכמה ובשיקוף של הערך שהיה חשוב להם.
ככה, בעדינות, את מכניסה אלמנט חדש: דגש על הערכים שלהם.
ברגע שעושים את זה ("נקיון מאוד חשוב לכם", "אתם מאוד אוהבים סדר", "חשוב לך שהרצפה תהיה מבריקה") כבר יוצרים - מבלי משים, באופן עדין אבל חתרני - הפרדה בין מה ש"את" ומה ש"הם", בין מה שחשוב לך לבין מה שחשוב להם.
בלי לומר מלה!
בלי לומר שלך זה פחות חשוב ודבר אחר יותר חשוב!
בסך הכל את משייכת את הערכים שלהם אליהם, ונותנת להם הגדרות ושמות. בסך הכל את מדברת עליהם במקום עלייך וככה מחלישה את הקישור הישיר שכולכם עושים בין מה ש"את" עושה לבין מה שחשוב "להם".

את יכולה לבחור בחלק או בכל הרעיונות, במינון שמתאים לך, ולזרוק את יתר העצות.
(יש עוד, אבל התעייפתי (-: )
בהצלחה!

בשמת- אני אהבתי את ההנחיות.

בשמת- אני אהבתי את ההנחיות. כנ"ל
הרישום מעביר את ההתמודדות למקום שכלי ומנטרל את הרגש שתמיד נלווה לביקורת, חכם.

בשמת, את אלופה!! את יכולה להיות מאמנת אישית!!! מוכשרת ממש!!!

בסך הכל את משייכת את הערכים שלהם אליהם, ונותנת להם הגדרות ושמות. בסך הכל את מדברת עליהם במקום עלייך וככה מחלישה את הקישור הישיר שכולכם עושים בין מה ש"את" עושה לבין מה שחשוב "להם".
את זה אהבתי יותר מהכל, גם נותן להם תחושה של כבוד והערכה לדרך שלהם, וגם נותן גבולות לביקורת, או אולי בעצם משאיר את ההערות כלפי מחוץ למסגרת הזו. מדהים!!!

לגבי כתיבה של ההערות זה עלול להיות קשה, א' - כי יחסית הפנמתי, לא בטוח שזה בגללם, כי אני בסך הכל לא אדם מבולגן . ו-ב' - לימדתי אותם להתאפק וההערות שלהם לא תמיד מגיעות ישר בפרצוף שלי מיד כשהם מגיעים, ההערות מגיעות או יום אחרי, בטלפון ("הילדים היו מקסימים, הבית ממש לא היה נקי, סדר, סדר, צריך יותר סדר, מתחת למיטה של הבן הקטן היתה זוהמה אמיתית, איך אתם חיים ככה, הסלון היה מסודר אבל צריך להקפיד גם על החדרים, ואגב הצלי שבישלת היה מדהים, רגע קחי את אבא גם לו יש מה לומר לך") או שההערות מגיעות אחרי שבוע בערך בלי כל קשר כמו למשל כשאבא שלי מתקשר ואני מספרת באופן שטחי ביותר שאני עייפה הוא מיד ממשיך "תדברי עם בעלך שישים לך עוד מדפים, תראי אתם חיים, תגידי לו שיבנה מחסן לאופניים ויסדר את המרפסת כמו שצריך, תראי איך הבית שלכם נראה, הילדים מזלזלים ומשאירים את האופניים זרוקות בחוץ (בגינה) הכל מלוכלך ומבולגן, תסדרו שיהיה יפה, אנחנו השקענו בכם ואתם מזלזלים, היינו אצל הבת של נחמה והכל אצלה מבריק, הילדים תמיד אחרי מקלחת, הכל פיקס, תסדרו שיהיה יפה"........ אלוההההההההההההההההיייייים!!! יש לי סיכוי בכלל????? לעומת הבת של נחמה?????

אני חייבת לעשות משהו, ואגב אני עונה לאבא שלי "אתה באמת רוצה שאני יענה?" והוא עונה "אין צורך",
ואמא שלי מוסיפה "אתם גם ככה תעשו מה שאתם רוצים בסוף" או מקסימום "אבא לא יודע לדבר".......

אנחנו השקענו בכם ואתם מזלזלים
אני חוזרת למנגינה שלי מקודם. לדעתי זה המקום שממנו הם שואבים. ואם את באמת מסוגלת להגיד לעצמך "אכן השקיעו בי, אני ממש לא מזלזלת, אם כבר, מזלזלים בי." ולא להרגיש כאילו את באמת מזלזלת ובאמת חייבת משהו חזרה, אז אולי תוכלי לעשות את כל הדברים הנפלאים שבשמת הציעה.
התחושה שעולה אצלי למקרא כל הדברים היא של חשבונאות ופנקסנות. לדידם, ברור שהם יכולים להגיד מה שהם רוצים על הבית, הוא קצת שלהם, ברור שהם יכולים להגיד מה שהם רוצים על סדר וארגון כל החפצים, הם קצת שלהם. וכך הלאה... (הצלי, אגב, יצא מדהים:-))
אבל השאלה הכי קריטית היא, האם גם לדידך???
כאמור, הפתרון שלי (ממש לא אופטימלי, אני מודה, בכל זאת הייתי צעירה מאד) היה לא להכנס לזה מלכתחילה. אבל אני מאמינה שגם אם כן, וגם אם כבר נעזרנו, ונתרמנו, וקיבלנו מההורים, אבל ההורים לא נותנים בלב שלם ובלי פנקסנות, אז צריך "לתת להם קבלה". פעם אחת ולתמיד להגיד: "אמא, אבא, תודה רבה. אנחנו מאד מאד מאד מעריכים את העזרה שלכם." ובזה לגמור את החבות הזאת, לפחות מצדך. כל עוד את תרגישי שאת חייבת להם משהו בתמורה, הם יוכלו להמשיך לטפס עלייך.
אז ראשית הביני שאת לא חייבת כלום חזרה, הם נתנו לך כי הם רצו לתת ורצו לעזור, אף אחד לא כתב באותיות הקטנות "וזה מקנה לנו את הזכות לרדת לחייך בכל נושא מעתה ועד עולם". צריך לשים לזה סוף, אם זה לא יבוא ממך, אז אני לא רואה סיבה שהביקורת הזו אי פעם תפסק.

פעם אחת ולתמיד להגיד: "אמא, אבא, תודה רבה. אנחנו מאד מאד מאד מעריכים את העזרה שלכם."

זהו, שאני אומרת את זה הרבה פעמים, בכל פעם שאני באה עם הילדים לבקר ויוצאת משם עם סירים וקניות - אני אומרת תודה. לפעמים אני מבקשת שלא יקנו - כי אין צורך. כשהם שומרים על הילדים בחופשות מפעם לפעם (לא תמיד) אני אומרת תודה ואחרי חופש ממושך יותר שולחת גם פרחים. אני מלאת הערכה ואני חושבת שאמא שלי לפחות יודעת את זה, אולי הם לא מייחסים את זה להכל. אבל גם אם אני אומרת תודה - הפנקס צריך להיסגר כבר.
אני חושבת שהם נותנים כי הם מרגישים חובה מסויימת - אחרי הכל אני לא מבקשת מהם אף פעם טובות, ולא ביביסיטרים באופן קבוע (בניגוד לבת של נחמה וכל האחרים) = והם חשים נקיפות מצפון על כך אני חושבת.

אז מה אני עונה להם בביקורת הבאה?? השלילית והחיובית?

משהו בנוסח בשמת - לא להגיב או לזרוק את הכדור בחזרה אליהם ולהפריד את עצמי מהביקורת? משהו כמו: זה אתם ולהשתדל לא לדבר על עצמי? זה אתם וזה אני וככה אני מחליטה לנהל את החיים שלי?
משהו בסגנון ניצן - תודה רבה על מה שנתתם, אנחנו מעריכים את זה מאוד - אבל את החיים שלנו אנחנו רוצים לנהל בעצמנו??
לא רוצה לשמוע - לטרוק את הדלת מאחורי?? גם את זה אגב, עשיתי פעם, עזבתי באמצע הביקור עם הילדים בבכי היסטרי שנמאס לי לשמוע ביקורת, הם היו בטוחים שהשתגעתי לחלוטין! מה שמעיד על חולשה שלי (גם הבכי) .

אני מניחה שזה תלוי בסוג הביקורת והאמירות שלהם הפעם. אני אחזור ואשתף אתכם.

מה המניעים של הורים - לרדת לחיי ילדיהם ולרצות לנהל להם את חייהם??? כי כשאני חושבת על זה אז אולי זו התמונה המלאה בעצם. למרות שאנחנו לא נפגשים יום יום.

ועוד תגובה בקטנה,
ברור שהם יכולים להגיד מה שהם רוצים על הבית, הוא קצת שלהם,
כל כך נכון, אני חושבת שזה בדיוק מה שהם מרגישים.

ותודה לכל המגיבים זה חשוב לי מאוד! אני מתמוטטת!

ברור שהם יכולים להגיד מה שהם רוצים על הבית, הוא קצת שלהם
אבל חשוב להבין משהו עמוק:
הוא קצת שלהם לא בגלל מה שהם נתנו. זה גם קיים אבל זה שולי.
הוא קצת שלהם כי את שלהם.
את מבינה? את, את שייכת להם. את, בעיניהם, שלוחה שלהם.
הם רוצים שהבית שלך יהיה כמו שהם היו עושים בבית שלהם. הם פשוט לא מבינים ש את לא הם, והבית שלך ולא שלהם.

תודה רבה על מה שנתתם, אנחנו מעריכים את זה מאוד
זה יופי.
אבל
את החיים שלנו אנחנו רוצים לנהל בעצמנו??
עלול להישמע תוקפני ומעליב כלפיהם.
לפי הציטוטים שציטטת מהם, הם נשמעים לי אנשים מאוד איכפתיים ומאוד דואגים, שכל הזמן מבזבזים המון אנרגיות במחשבות ובדאגות לגבי הילדים והנכדים. לא אנשים שאנחנו רוצים להעליב.

זה אתם וזה אני וככה אני מחליטה לנהל את החיים שלי?
זה לא היה הכיוון של הרעיונות שלי.
אני אמרתי:
להסכים או לשתוק.
ולתאר - רק אותם.
"ככה אני מחליטה לנהל את החיים שלי" זה ממש כמו "את החיים שלנו אנחנו רוצים לנהל בעצמנו".
אני הצעתי לא להגיד "זה אתם וזאת אני". זה יופנם מאליו ברגע שאת מפסיקה להתייחס לדברים שלהם כקשורים אלייך בכל צורה שהיא, אלא אך ורק כמשהו שמבטא את הערכים החשובים להם.

("הילדים היו מקסימים, הבית ממש לא היה נקי, סדר, סדר, צריך יותר סדר, מתחת למיטה של הבן הקטן היתה זוהמה אמיתית, איך אתם חיים ככה, הסלון היה מסודר אבל צריך להקפיד גם על החדרים, ואגב הצלי שבישלת היה מדהים, רגע קחי את אבא גם לו יש מה לומר לך")
אפשר להגיד: "כן, הצלי יצא לי ממש יופי. אוי אני לא יכולה לדבר עם אבא עכשיו, גולש לי. ביי!".
תרגום:
א. מכל הקשקשת שהתנפלה עלייך, את מגיבה אך ורק על אחת המחמאות, ומסכימה איתה בחביבות. מכל הביקורת - מתעלמת. זה רעש רקע.
ב. מסיימת מייד את השיחה לא-חשוב-מה. פשוט מסיימת.
למה?
זאת דרך מאוד יעילה להפסיק את שטף הביקורת.
לא מתאים לך לשמוע גם מאבא חמש מאות הערות ביקורת?
אז ביי. מייד. עכשיו. לסגור מייד כשאמרת ביי (הרי גולש לך, את ממש רצה להציל...).

לאט לאט, בהדרגה, הם יתחילו לקלוט שאת מוכנה לשמוע אך ורק את המחמאות. את כל השאר את לא שומעת ולא מוכנה להמשיך לשמוע.
כל זמן שהם אומרים דברים נחמדים - את ממשיכה לדבר איתם.
ברגע שמישהו מהם מתחיל לבקר - אצלך "גולש משהו" או "הילד נפל" או "דופקים בדלת" או "מצלצלים לי בנייד" או "יש לי כאב גרון/כאב ראש/מחקי את המיותר ואת ממש לא יכולה לדבר עכשיו".
האמת היא "התעייפתי וחטפתי דיכאון מההערות שלך ולא בא לי לדבר איתך יותר".
אז בואי נגיד שמצאתי לזה ניסוחים יותר מעודנים P-:

רואה גם רואה יקרה, הרשי לי לחדד כמה דברים שהיססתי אם לכתוב אותם קודם, ועכשיו עודדת אותי בתגובה שלך

את יכולה למחוק, לתקן אותי או להגיד לי לסתום אם אני עוברת כל גבול...

ראשית, אני לא מתכוונת ל"תודה רבה" במובן הפשוט של הבעת ההכרה שניתנה עזרה, כי העזרה פה לא ניתנת במובנה הפשוט והטהור. אני מתכוונת לנתינת התודה כ"החזר תשלום" על הנתינה ובכך חתימת הטרנזאקציה בין שני הצדדים. בבחינת: "תודה רבה, אנחנו מעריכים את זה, מעכשיו מה שנתתם לנו מרצונכם שלנו הוא באופן מלא, והא לכם תודה מלאה ושלמה בתמורה ושלום על ישראל." אין צורך לומר את זה במילים בוטות, אבל אולי כדאי להתכוון לזה. התודה שלך יש לה ערך, היא לא אקט נימוסין שמביע את אפסותך לעומת אף אחד כי אם הבעה של הערכתך.

שנית, כתבת שאביך אומר הילדים מזלזלים ומשאירים את האופניים זרוקות בחוץ.
ואני שמעתי "הלא, בעקיפין, גם האופניים האלה הם שלי. כי אלמלא הבאתי אותך לעולם, 'שילמתי לך' על הבית, נתתי לך כל מה שנתתי לך, לא יכולת לרכוש אותם. אז אל תזלזלי באופניים שלי, ואל תתני לילדייך לזלזל באופניים שלי." ואם אני צודקת באבחנה שלי, אז את חייבת לראות את עומק הבעלות שההורים שלך חשים על חייך, ביתך, חפצייך, בן זוגך (שיתלה מדפים כבר!), ואפילו ילדייך.

באיזשהו מקום, זה נורא אפייני להורים מהדור של הורינו (בהנחה שהם מאותו הדור;-)). ולא אכחד, גם להוריי יש הרבה "יציאות" בסגנון הזה. אבל אני לא מרגישה חייבת חזרה ויש לי הרגשה שאת כן. אם המשפט שכתבתי למעלה נכון רק בעיניו של אביך, אז הוא לא אמור להגיע אלייך בכלל. אבל אם גם את, בסתר ליבך, מרגישה שהאופניים האלה קצת שלו, אז פה המקום שעליו צריך לעבוד. כי אין לזה סוף. אין תוית מחיר, את לא יכולה להגיד "אוקיי, בתמורה לעזרה זו וזו, האופניים, פינת הכביסה והמטבח הם של אבא ועליהם מותר לו להעיר, וכל השאר שלי ובבעלותי ואותו השגתי בזיעת אפיי ושם אני לא נותנת לביקורת לגעת בי." במקום, מגיעים למצב הזה שבו הכל קצת שלהם.

אני לא בטוחה שאני מובנת. כשקראתי את הילדים מזלזלים ומשאירים את האופניים זרוקות בחוץ ישר חשבתי על התגובה הפנימית שלי לו הייתי במצב דומה: "מעניין, אני עבדתי בשביל האופניים האלה, לא אתה, נתתי אותם בלב שלם, והם היום שייכים לילדים. מצידי שיזרקו אותם לשלולית, העיקר שייהנו. בשביל זה נתתי." מחשבה שכמובן מלווה בחיוך אל אבא ואמירה גאה "נכון שהנכדים שלך הם ילדים חופשיים ומשוחררים?" ועוד מחשבונת על זה שהם לא עבדים של חפצים...

שלישית, אני בכלל לא רואה סתירה בין הדברים שבשמת אמרה לבין הדברים שאני אמרתי, להיפך. אני פשוט חושבת שחשוב שבאמת תשתחררי מאשמה ומתחושת חבות כלפי הורייך כדי שתוכלי ליישם את ההצעות הנבונות, כדי שהן לא תשארנה עבורך ברמת הטכניקה. גם אני לא זוכרת שאמרתי "וככה אני מחליטה לנהל את החיים שלי." וגם לי זה נשמע מעט תוקפני ולא פרודוקטיבי.

רביעית, אני לא מכירה את הבת של נחמה, אבל היא נשמעת לי או סופרמן, או פיקציה, או על סמי מרץ ובוודאי שלא הייתי רואה בה דוגמא או מודל. השאיפה הזו של ההורים שהכל יהיה מושלם כמו בז'ורנל תמיד ובכל דקה, שהכל יהיה במקום, שהאוכל יהיה טעים, בלי רעש ובלי בלגאן, שהילדים יהיו חפופים, מנומסים ומסורקים עם שביל בצד, מה אומר לך? אני עז הרים בלגית אם הם הצליחו בזה בעצמם. ואם הצלחת להפנים אותם עד כדי כך, יהיה קשה מאד שלא להעביר את הדרישות האלה לילדים בהמשך.

לבסוף, אני מקווה שהדברים הבאים לא יישמעו לך לא מכבדים את אמי, כי זה ממש לא בא משם, אבל גם אמא שלי מבשלת שעות על שעות בכל יום שישי על אף היותה קרייריסטית-על בשאר השבוע, מכינה לנו ולאחיי אוכל לקחת הביתה וכו'. אני אומרת לה מדי שבוע תודה מלאת הערכה מכל הלב.
לפעמים אני אפילו מרגישה שאני קצת עושה ג'סטה בזה שאני לוקחת, כי לא קריטי לי האוכל הזה, לא ביקשתי אותו, והיא באמת רוצה להעניק, ואם לא ניקח, הכל ייזרק.
אני בוודאי לא מרגישה אח"כ שאני חייבת לה משהו על זה. אם הייתי מרגישה שמצפים ממני להחזיר, הייתי מפסיקה לקחת. חד וחלק.
ואת, איך את מרגישה כשאת לוקחת סירים וקניות?

ועוד שאלה אחרונה.. כשאת רוכשת משהו עבור ילדייך, האם גם את מצפה מהם לשמור עליו רק מכיוון שהוא בעצם קצת שלך?

תודה לכן בנות, זה ממש מחמם את ליבי, איזו התייחסות, סוף סוף אנשים שמבינים לליבי.

קודם כל אני מתייחסת לדברים של בשמת, שנותנת פתרונות של ממש. זה בדיוק מה שנראה לי שאני צריכה לעשות, לשמוע רק את הביקורת שאני אוהבת ואת זה שלא, לחפף באלגנטיות. ממש אהבתי וזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות.

ולגבי הדברים של ניצן, שנכנסת יותר לעומקם של הדברים, ממש לתוך הראש שלי. את צודקת בהחלט.
הלא, בעקיפין, גם האופניים האלה הם שלי. כי אלמלא הבאתי אותך לעולם, 'שילמתי לך' על הבית, נתתי לך כל מה שנתתי לך, לא יכולת לרכוש אותם. אז אל תזלזלי באופניים שלי, ואל תתני לילדייך לזלזל באופניים שלי."
זה בדיוק זה, פעם היו אצלנו אורחים מחו"ל באו לבקר אצלי בבית יחד עם הורי, והורי הצביעו על כל דבר בביתי ואמרו - זה אנחנו קנינו להם, וזהאנחנו קנינו להם, והמפה על השולחן אנחנו קנינו להם, והסלון אנחנו קנינו להם, וה..... התחשק לי לזרוק אותם באותו הרגע מביתי. (ואגב על הבית שילמנו בעצמנו בלי עזרה וגם הרכב).

ואת, איך את מרגישה כשאת לוקחת סירים וקניות? בשונה ממך, אני מיד מרימה טלפון אליהם כשהגעתי הביתה ואומרת תודה על הסירים וגם על האירוח. אז זה בעצם לא נכון???

אני אומרת לך הרבה הורים היו רוצים בת כמוני!! אני מעריכה כל דבר ואולי הם למדו לנצל את זה ולשלוט בחיי!

ואם הצלחת להפנים אותם עד כדי כך, יהיה קשה מאד שלא להעביר את הדרישות האלה לילדים בהמשך.
זהו, שאני רוצה כבר עכשיו להוריד את הדרישות האלו, אני בטוחה שאני יעביר אותם לילדי ואני ממש לא רוצה. אבל יחד עם זאת יש לי תמיד ביקורת (בתוך תוכי, מעולם לא אומר זאת בכל רם לאחרים) כשאחרים נוהגים אחרת ממה שאני חונכתי.
בקיצור דחוף להיפטר מזה אחרת ילדי יסבלו?!

הדברים של שתיכן בהחלט לא הפוכים, האחת נותנת פתרונות של ממש, והשניה עוזרת לשנות את הרגשות שבפנים.
אני מבטיחה לעדכן אתכן בהמשך! ואשוב לקרוא אתכן לפני שנלך לבקר אצל הורי עם שלושת הברדאקיסטים!

הילדים תמיד אחרי מקלחת,
מסכנים...

הדברים של שתיכן בהחלט לא הפוכים
לא, אנחנו ממש באותו כיוון. זה מה שכיף פה: כל אחד מדגיש משהו, וביחד נוצר שינוי חיובי!

_הילדים תמיד אחרי מקלחת,
מסכנים..._
בדיוק מה שחשבתי... (וגם חשבתי, בכמה זה עלה לילדים, ולבת של נחמה, להשיג את זה שתי דקות לפני שההורים שלך "נוחתים" שם...).

אף אחד לא כתב באותיות הקטנות "וזה מקנה לנו את הזכות לרדת לחייך בכל נושא מעתה ועד עולם"....אהבתי.

_הילדים תמיד אחרי מקלחת,
מסכנים..._

הילדים היו מקסימים, הבית ממש לא היה נקי, סדר, סדר, צריך יותר סדר, מתחת למיטה של הבן הקטן היתה זוהמה אמיתית, איך אתם חיים ככה, הסלון היה מסודר אבל צריך להקפיד גם על החדרים, ואגב הצלי שבישלת היה מדהים, רגע קחי את אבא גם לו יש מה לומר לך

אחרי שיחת טלפון כזו ההורים שלי לא היו שומעים ממני חצי שנה בערך ואני לא צוחקת. זה ממש מוגזם. האם גם לחברים שלהם הם מעירים ככה אחרי ביקור? נשמע שהם עוד לא הפנימו שהילדה שלהם גדולה וכבר אדם בפני עצמו.

רציתי לשאול אותך איפה בן הזוג שלך נמצא בכל זה- הרי מעורבות כזו משפיעה גם עליו (וממה שצטטתי כאן נשמע שגם הוא מקבל "הערות בונות")- הוא איתם? איתך?

מותר להתעלק על הדף? הנושא שלי נראה לי קשור, אבל אם זה דף פרטי, אשמח להעביר הדיון לדף אחר.

אני רוצה להרחיב את הדיון לשאלת התמודדות מול ביקורת הורית לא מילולית כי אם מניפולטיבית. על חשבון הילדים ועל חשבוני, כמובן.

הוריי מאוד מתנגדים לאורח חיי, יש להם ביקורת על איך הבית נראה, איך החיים שלי נראים ואפילו (אולי בעיקר) איך אני נראית. עם הביקורת המילולית אני נוהגת כעצתה של בשמת - מתעלמת. לא מגיבה. התוצאה - אבא שלי לא מתייחס אליי כלל. פשוט לא מדבר איתי מעבר לשלום - שלום. אמא שלי ממשיכה בהערותיה בלי לשים לב

הבעיה היא שהביקורת עברה לפסים מעשיים, של מניפולציות כוחניות.

למשל, אמי מזמינה אותי לארוחת צהריים. אני מגיעה רעבה בשעה שתיים, כפי שסיכמנו. היא גוררת את שעת הארוחה עד 15:30, שזו השעה שאבי נוהג לאכול. זה לא משנה לה כשאני מבקשת להקדים את הארוחה כי אני רעבה, או מציעה שאוכל לבדי, או שמסבירה שאני עם תינוק יונק, וממש צריכה לאכול עכשיו. הפתרון שמצאתי היה לא לחכות לארוחה, אלא לאכול כריך בדרך, או לקחת לי יוגורט ופרי מהמקרר. אבל בכל זאת זה מרגיז.
כמו העינוי של טנטלוס - מציעים לך אוכל, אבל לא נותנים לך אותו.

הוריי מתנדבים (או מסכימים לבקשתי) לבייביסיטר על הילדים. אני מבקשת לא להכריח אותם להתקלח. ואז אני מגיעה ושומעת שהכריחו אותם. כשאני אומרת שביקשתי שלא יכריחו אותם, אימי משקרת בגלוי ואומרת שהם ביקשו, או ממציאה תירוצים שהיו חייבים לשטוף את החול מהאוזניים.

דרך אחרת של אימי לכפות את דרכה היא להעמיד פנים שלא הבינה מה ביקשתי.
למשל, ביום-עיון ביקשתי שיבואו להיות עם הילדים אחר הצהריים (הם גרים בקירבת מקום). אמי הגיעה והציעה לילדים לנסוע אליה הביתה, במקום להשאר בפארק. למרות שזה לא מצא חן בעיניי, מאחר שהילדים הסכימו - הסכמתי גם אני. בשש בערב גיליתי שמפתחות המכונית שלי נסעו ביחד איתה בתיק של הילדים. התקשרתי וביקשתי שתחזור איתם לפארק ונמשיך הביתה. היא התעקשה שהם עוד לא אכלו ולא התקלחו. ביקשתי שתכין להם סנדביצ'ים לדרך. היא התעקשה שזה אותו זמן כמו לאכול בבית. אמרתי שאם כל כך חשוב לה שיאכלו בביתה, אחכה להם בינתיים בפארק. בשבע בערב היא הגיעה עם המפתחות, אבל בלי הילדים.
חשבתי שאני משתגעת.

מדוע לא הבאת אותם? - כי הם עוד לא התקלחו. - אבל ביקשתי שתביאי אותם, אני מאוד עייפה, ורציתי לחזור הביתה! אין תשובה מצידה.

כך הכריחה אותי לנסוע אליה. כשהגעתי - מסתבר שהם עוד לא אכלו וכמובן לא התקלחו! האכלתי אותם בעצמי, ויתרתי על המקלחות (כמובן אחרי ויכוח מיותר עם אימי) ונסענו.

מעבר לרוגז הנקודתי, אני מנסה לחשוב איך להתמודד. לשוחח אין טעם. התגובות הן שקרים או עלבון.
אני מנסה להסביר מאוד ברור מה אני צריכה ומה אני מוכנה ולא מוכנה שיעשו איתם. אימי ואבי מתעלמים מבקשותיי. אימי גם כופה עלי את רצונותיה דרך מעשיה.
אני לא רואה דרך אחרת כרגע חוץ מלהתרחק ולוותר על עזרתם, או לאיים בכך שלא ייפגשו עם הנכדים.
באיומים אני לא רוצה לנקוט. חבל לי גם על הקשר שלהם עם הנכדים. הנכדים (במיוחד הקטון) אוהבים אותם.
מישהו יכול לחשוב על רעיונות עניניים שיעבדו?

אדמה יקירתי,

אני חושבת שבמידה לא מועטה כשנעזרים בהורים עם הילדים צריך לקבל כמעט כל מה שהם עושים- למעט דברים שהם בטיחותיים או ממש בנפשנו. אנחנו גם נעזרות הרבה בסבא-סבתא משני הצדדים והדבר העיקרי שלמדתי הוא לשתוק. אין עזרה בלי הערות, ואין טיפול בילדים בלי המאבקים הקטנים האלה. גיליתי גם שהילדים משתנים על פי מי שמטפל בהם: הילד שאצלנו לשכנע אותו להכנס לאמבטיה זה סיפור מעייף משתף פעולה עם הקירצוף השבועי אצל סבתא.

כך שיש דברים שאני יכולה להגיד- זה הוא לא אוהב, את זה הוא לא רוצה, והנה- הפלא ופלא, אצל סבתא זה מתהפך. הילדים שלך כבר גדולים- (מי יותר מי פחות...) תני להם לנהל את הקשר עם סבתא. תהיי בטוחה שאם הם לא ירצו להתרחץ הם ידעו איך להעביר את המסר.

הדבר העיקרי החשוב לי הוא שבן הילדים לבין הסבים והסבתות יהיה קשר אמיתי וחם. בהנחה שהם אוהבים את הילדים לא פחות מאיתנו אז כל השאר- טופי, שעות שינה משונות, הרגלי ניקיון- זניחים בעיני.

אם זכית והיו לך סבא וסבתא שלקחו חלק פעיל בגידולך אז אולי את יכולה כמבוגרת לזכור כל מיני דברים שידעת או שיערת שהיו מוקד למחלוקת בין ההורים שלך להורים שלהם, והאם זה באמת שינה לך כילדה.

אני זוכרת את עצמי כילדה- הייתי חולה עם קלקול קיבה. אמא שלי השאירה אותי אצל סבתא שלי עם אזהרות חמורות לתת לי רק אורז לבן ובננות. מייד אחרי שאמא שלי הסתלקה אז סבתא שלי הופיעה עם מגש ועליו בורקסים חמים מהתנור... (לסבתא שלי כפליטה היה מאוד חשוב שנאכל הרבה) ודחקה בי שאוכל. אכלתי ולהפתעתי לא קרה לי כלום... היום כבוגרת אני יכולה לתאר לעצמי איך אמא שלי הייתה מרגישה אם הייתה מגלה שאכלתי בורקס למרות הנחיותיה... בטח כל קלקול קיבה באותו עשור היא הייתה תולה בכך. אבל מה שחשוב באמת זה שזה אחד הזכרונות הכמעט יחידים שיש לי מסבתא שלי שבו אני נמצאת איתה לבד! (אמא שלי לא הירבתה להשאיר אותי שם..) וכילדה אני זוכרת את החום והאהבה שלה למרות שכחמות היא מן הסתם מיררה מדי פעם את החיים לאמא שלי...

אדמה,

נראה לי שאת צריכה לגדל לך בייביסיטר בשכונה...
נכון מה שאומרת ציירת הקומיקס - המקום בו את אומרת לאמא שלך מה לעשות כשאת יודעת מראש שהיא תעשה מה שהיא רוצה, ואת תכעסי, הוא מקום בו את לא רוצה להיות.
האפשרויות - או לא להשאיר את הילדים אצל ההורים. או לא להשאיר הוראות. או להשאיר אותם אצל ההורים רק בימים בהם אין הוראות מיוחדות.
(בפרט, אין שום טעם אף פעם להגיד לאמא שלך "אל תכריחי אותם", כי זה עובר לה ליד האוזן כמו מים)
במקביל, תקשיבי לילדים ותחזקי אותם (כן יש טעם לומר לילדים שאם הם לא רוצים להתקלח, הם לא חייבים, ויכולים לומר לסבתא שאת מרשה לא להתקלח).

למשל - אחרי פעם אחת בה אמא שלי חפפה לילדים ראש למרות שהם לא רצו (כי הם לא הספיקו לומר בזמן, היא כבר היתה עם השמפו על היד, ולא הצליחה לעצור), לימדתי את הילדים איך ומתי לומר באופן ברור שהם לא רוצים לחפוף ראש.
זה אומנם מחזיר אותי למקום האבסורדי שילדים בני 4-5 צריכים להיות "הבוגרים" במערכת היחסים עם סבא-סבתא, אבל זה מה יש.

אני כל כך מזדהה עם הכעס...

אה, ולגביך - הענין של שעת הארוחה - תבררי עם אמא שלך באיזו שעה אוכלים. אם את באה והאוכל לא מוכן, את אוכלת משהו מהמקרר (את לא מציעה "טוב, אז אני אוכל לבד", אלא מחממת לך ואוכלת), או הולכת. אפשרות אחרת - קובעים מלכתחילה לשעה בה את יודעת שאבא שלך רעב. ככה לא יהיה מקום לאילתור.
אמשיך עם הגישה של בשמת - אין טעם לגבות את המעשים שלך בהסבר "אל תגידי לי מתי לאכול ומתי לא לאכול" או "אי קובעת לעצמי אם אני כן או לא מסוגלת להיות רעבה עוד שעה וחצי". מעשים.

רציתי לשאול אותך איפה בן הזוג שלך נמצא בכל זה- הרי מעורבות כזו משפיעה גם עליו (וממה שצטטתי כאן נשמע שגם הוא מקבל "הערות בונות")- הוא איתם? איתך?
בעלי כמובן נעלב, וכשאני מסיימת שיחת טלפון איתם ופורצת בבכי איום, הוא מעיר לי שאני צריכה להתרחק מהם.
מובן שהוא בעדי, הוא כבר לא מתרגש מהשיחות שלהם, זה נכנס ויוצא כאילו לא הקשיב כלל. ולרוב הם מעבירים לו "הערות בונות" דרכי. ואני כמובן עונה - שהם צריכים להגיד לו את זה... שהוא כזה וצריך לקבל אותו ככה......

אדמה, את כמובן מוזמנת להמשיך ולכתוב בדף שפתחתי, כשקראתי את הדברים שלך זה גרם לי לבכות..... פשוט לבכות...
אין לי הרבה עצות מלבד לזה: תשתדלי לא להיות נוכחת כשאת מביאה את הילדים אליהם, תקבעי איתם שבשעה... (ערב) את אוספת מהם את הילדים וזהו.... אל תנסי להיכנס לעימותים, כן התקלחו אצל סבתא לא התקלחו.... כן עשו... לא עשו.....
אולי זה ימנע חיכוכים.
אני באופן אישי נכנעת לזה..... אבל לא בטוחה שזה טוב, בשביל זה אני כאן בדף מבקשת עצות.

עדכון מסוף השבוע עוד אין לי, דווקא הם עשו ביביסיטר לילדים ביום שישי (זה כמעט לא קורה) והיו אצלנו בשבת.....
הביקורת באה אחרי יומיים בערך.

האם גם לחברים שלהם הם מעירים ככה אחרי ביקור? נשמע
כן, הם אנשים מאוד ביקורתיים..... יש להם ביקורת כלפי כל אחד, רק שלי הם יכולים לומר את זה בפנים!

אדמה טובה,
נראה לי שאולי את לא חייבת להעזר בהורים שלך, אם הדרך החינוכית שלהם כל כך מרגיזה אותך. למרות שגם לדעתי יש משהו מאד מיוחד ועוקף-גישות-חינוכיות בקשר בין סבים לנכדים, חבל שזה יעלה לנו בבריאות.
אם אפשר לעשות איתם הסכמים, והם מכבדים אותם - אז יופי. וברור שלא בכל מערכת יחסים זה מתאפשר.
אבל אי אפשר להשאיר להם הוראות. סבים וסבתות הם מטפלים מתנדבים. כמו שאנחנו לא השלוחה שלהם בעולם, גם הם לא השלוחה שלנו. יש להם את דרכיהם השונות, ואפשר רק לצמצם (אם צריך) את המגע בין הדרכים הללו לבין הילדים שאנו אחראים עליהם.

למשל, אמי מזמינה אותי לארוחת צהריים. אני מגיעה רעבה בשעה שתיים, כפי שסיכמנו. היא גוררת את שעת הארוחה עד 15:30, שזו השעה שאבי נוהג לאכול
זה קרה פעם אחת בלבד, או יותר מפעם אחת?
תראי, את לא חייבת לאכול אצלם.
אבל יש כמה דרכים לטפל בזה.
ראשית, אם את רוצה לאכול אצלם, את חייבת להפוך את המניפולציה ואת השקר לאמת, כדי שתוכלי לחיות עם זה.
למה אני מתכוונת?

נגיד שאמא שלך מזמינה אותך לאכול צהריים.
היא מזמינה לשעה שתיים.
היא כמובן משקרת לך, נכון? כלומר, היא אומרת לך "שתיים" כדי שתבואי, אבל מראש היא יודעת שהיא ואביך לא מוכנים בשום פנים ואופן לאכול בשתיים, והארוחה בפועל תתקיים בשלוש וחצי.

דרך מספר 1:
אומרים לאמא כבר בטלפון: אני צריכה שתגידי לי מראש באיזו שעה נאכל, כדי שאוכל להתארגן לפי זה.
אם היא מתחילה להתפתל את מבינה שיש שקר. את כבר יודעת את האמת.
אז את אומרת: אם ככה את מזמינה אותי לארוחה שתתקיים בשעה שלוש וחצי.
כלומר - הדרך הראשונה היא לחתוך את המניפולציה ולהיות זאת שתגיד את האמת באופן גלוי ומפורש.

עכשיו - את יכולה לבחור.
מתאימה לך ארוחה בין הצהריים לערב? זה כמו הזמנה לאירוע בשעה כזאת. נתון לך שזו שעת הארוחה.

דרך 1א:
מתאים לך? תבואי, ותקחי בחשבון שזו תהיה הארוחה השלישית ולא השנייה שלך באותו יום.
דרך 1ב:
לא מתאים לך? תגידי לה:
"אמא, תשמעי, השעה לא מתאימה לי. אני מעדיפה לבוא לארוחת ערב ביום אחר בשעה XXX". כלומר, תקבעי ארוחה בשעה שריאלית לשני הצדדים.

דרך מספר 2:
את קובעת איתה שעה.
את מבהירה מראש שזו השעה שבה יהיה האוכל, שלא יהיו חילוקי דיעות.
את מגיעה. השעה מגיעה, ואין אוכל ואמא מתחילה לתרץ ש"עוד לא"?
את לוקחת ואוכלת ממה שיש.
או יוצאת ומארגנת לך אוכל בחוץ.
את רעבה - תאכלי.
אחר כך, בארוחה המשותפת, את יכולה לאכול עוד פעם, או סתם לשבת לך.

את מצפה להתחשבות במצבך כאמא מיניקה ומותשת, נכון?
ואין התחשבות כזאת, נכון?
אז את תתחשבי בעצמך. תסדרי את הדברים לפי הצרכים שלך.

כך הכריחה אותי לנסוע אליה
אני מוצאת את זה מעניין מאוד.
למה היא כל כך רצתה שתבואי אליה?
מה היתה מטרת התרגיל?
מילא, אם היית מוצאת את הילדים אוכלים. אבל היא גם מנעה מהם אוכל!
אז מה היה המניע שלה?
מה היא מרגישה?
מה היא רוצה להשיג ממך?

אה, רק עכשיו קראתי את יתר התגובות.

היינו אצל הבת של נחמה והכל אצלה מבריק,
הצילו!!!! איך אפשר להתחרות עם הבת של נחמה?????

סליחה. אני מוחה בתוקף.

אני הבת של נחמה, ואין לך מושג איזה טרור סבתא שלי עושה לי כשהיא מציגה לי אותך בתור דוגמה למושלמות כוללת.
איך הבית שלכם נקי ומסודר, ושלי לא.
איך בכלל יש לכם בית, ואני עוד לא קניתי אחד.
איך זה שאת כל כך מוכשרת (בלי השוואות. רק המילה "מוכשרת" מספיקה. הטון, הטון)
ובעיקר - איך זה שיש לך דרייב. וגם כאן - הטון. את עוד תגיעי רחוק!
ואני מה? לא מנצלת את הכשרונות שלי כמו שהסבתא חושבת שנכון.

טוב, נו, אז אני לא הבת-של. אבל יש לי מספיק נכדים-של-חברות-של-סבתא-שלי, בשביל לענות בהם.

הייתי מאמינה לכל האמירות האלה, אלמלא התמזל מזלי ללמוד בכתה אחת עם הנכד של החברה הטובה של סבתא שלי, ואז יכולתי להשוות את המציאות לאמירה. מה אני אגיד לך - נקרעתי מצחוק.
הוא בחור מוכשר, ויש לו דרייב, והוא עשה קורס מחשבים ועובד בללמד ילדים (מה שנותן נקודות בונוס אצל הסבתא-המורה שלי), ועשה פה ועשה שם לתפארת הסבתות של מדינת ישראל, ואני באמת באמת מאמינה ש(כמעט) הכל נכון. רק מה - הסוד הוא במה שהסבתות לא מגלות זו לזו.
כי בדרך הוא גם היה הפרחח הכי גדול בכתה, הציונים שלו היו על הפנים, שעת ההגעה שלו לביה"ס היתה בערך 10 בבוקר (כשהוא הגיע), והוא פעם כתב כתובות נאצה על תלמיד אחר, וזכה לכמה בירורים נעימים ביותר אצל המנהל.
לא ממש לתפארת הסבתות.

אז באמת, היי סמוכה ובטוחה שהבת-של-נחמה שונאת אותך מוות בגלל שאת כל כך בלתי-ניתנת-לביקורת יחסית אליה.

את אומרת שההורים שלך היו אצלה והתרשמו בעיניהם? זו פיקציה. כי אצלה הם לא חיטטו בפועל מתחת למיטה של הילדים כדי למצוא תלתלי אבק.
אצלה הם לא פתחו ארונות וספרו מדפים במחסן.
ובעיקר: הם לא היו ביקורתיים כל כך. הם התמקדו בדברים הנעימים, כמו שאורחים מצווים לעשות. כי מה אכפת להם מנחמה? הלכלוך שהיה שם- לא הזיז להם רגשית כמו הלכלוך אצלך. לא העליב אותם אישית. אז הם בכלל לא שמו לב שהוא קיים. הוא לא נכנס בכלל למערכת העצבים שלהם, אלא נופה בדרך בין העין למוח בתור "שטויות לא חשובות", ולא נודע כי היה שם בכלל.

^{<תמרוש יודעת משהו על כשרון הניפוי של מערכת העצבים, וכמה טונות אינפורמציה אנחנו זורקים החוצה, כדי שנוכל להתייחס למה שנשאר>}

תמרושרוש??! אני מאוהבת. ממש ממש אוהבת את מה שכתבת. כל מילה.
אני אשנן זאת לעצמי לפני כל פגישה עם ההורים שלי. טוב לי לקרוא אותך, בעצם את כולכן

תמרוש רוש,

!
כל מילה בסלע.
אני סמוכה ובטוחה שכל הבנות של החברות של אמא שלי רוצות שאני אמות עם כל היחצ"נות שהיא עושה לדמותי הפיקטיבית. אם הן רק היו יודעות את האמת!

עכשיו כולן יחד: אני! אני הבת של נחמה!

עם כל היחצ"נות שהיא עושה לדמותי הפיקטיבית.
כלומר זה רק עניין של יחצנות של ההורים???? אולי ההורים שלי יחלקו הזמנות באתר לביקור אצל הבת נחמה???!!!!!

בשמת, את מכרה זהב

_כך הכריחה אותי לנסוע אליה
אני מוצאת את זה מעניין מאוד.
למה היא כל כך רצתה שתבואי אליה?_
שאלה נפלאה. (שאלות נפלאות).
אני לא חושבת שהנקודה היתה שהיא רוצה שאבוא אליה, כי כשהגעתי אף אחד לא התייחס אליי. לא היא ולא אבי.
מה היתה מטרת התרגיל?
קודם כל, חשבתי שמטרתה היתה לפגוע בי. נקמנות. נקמנות על כך שהטרחתי אותה, בכך ששכחתי את המפתחות והכרחתי אותה, בעצם, לנסוע שוב לפארק.
ובגלל שהיא פולניה, ואולי חשה קורבנית, ש אני מכריחה אותה לעשות משהו שלא מתאים לה - במקום להגיד מה מתאים לה - עשתה מה שביקשתי, אבל מתוך תחושת אילוץ וכפיה. אז היא גרמה לי לחוש במדוייק מה שהרגישה בעצמה.
אז מה היה המניע שלה?
כנראה שהמניע העמוק היה לגרום לי להבין מה היא מרגישה. בלי להגיד את זה במפורש, כמובן.
מה היא מרגישה?
אני מנחשת: מאולצת? מוכרחת? מנוצלת? קורבן?
מה היא רוצה להשיג ממך?
על כך אין לי עדיין תשובה, ואשמח לעזרה.

משום שהמניפולציות, ביחס לאוכל ולעוד דברים רבים - חוזרות ונשנות. והפטנט המדהים הוא - שהיא כל הזמן מחדשת, ואני נתפסת שוב ושוב לא מוכנה!
למשל בעניין האוכל -
לפני זמן מה הפכתי היוצרות, והזמנתי אותה אליי לצהריים. עם אחותי והילדים שלה גם. אימי הזמינה את ילדיי לצאת איתם לג'ימבורי, ואני נשארתי בבית והכנתי אוכל. קבענו שיחזרו כולם אליי ונאכל ביחד. אחרי שכל האוכל היה מוכן, קיבלתי טלפון: אנחנו בבית קפה ליד ביתך. כבר הזמנו. תבואי.
איך לעזאזל אפשר היה לצפות את זה?
לא הלכתי. אמרתי לה שלא מתאים לי לאכול בחוץ, ושאחכה להם בבית. כשניסיתי לברר מדוע היא נמנעת מלאכול אצלי (זו לא הפעם הראשונה. רק דרכי ההמנעות מגוונות

), היא טענה שמלוכלך אצלי.

ברור שיש כאן מאבק כוח. מה באמת היא רוצה להשיג?

שליחה על ידי Tempest* » 24 מאי 2006, 06:58

היא טענה שמלוכלך אצלי.

חייבת להצטרף לציירת הקומיקס. אם אמא שלי הייתה אומרת לי כזה דבר לא הייתי מדברת איתה חצי שנה.

תגידי, למה את סובלת את זה? זה נשמע כמו ממש התעללות.

ברור שיש כאן מאבק כוח. מה באמת היא רוצה להשיג?

גם לי אין מושג. אולי מישהי חכמה ממני תתפוס איך להתמודד איתם. אני הייתי ממעטת את הקשר למינימום ההכרחי וכשהייתי נשאלת למה, הייתי מסבירה שההתנהגות וההערות מאוד לא נעימות לי.

לא נשמע שגם זה יעזור, אבל כדי לתפוס כמה שיותר מרחק ממישהו שעושה לך כל כך הרבה רע.

תגידי, הם עושים אותו דבר לאחותך?

עכשיו כולן יחד: אני! אני הבת של נחמה!

והנה המשפט שקודם מחקתי ועכשיו הוא חוזר למקומו הטבעי:
מתי כבר אנחנו (הנכדים והילדים של) נחליף בינינו אינפורמציות ומודיעין, ונצא יחדיו למרד נכדים כולל?

הם מעבירים לו (לבעלי) "הערות בונות" דרכי. ואני כמובן עונה - שהם צריכים להגיד לו את זה... שהוא כזה וצריך לקבל אותו ככה...... (מה זה ה"כמובן" הזה? מי שם אותו שם?)

רואה גם רואה, זה מלכוד.
אם הם רוצים לבקר אותו - שיעשו את זה בפניו. זה לא העסק שלך, זו לא מערכת היחסים שלך ואת לא צריכה לתווך ביניהם.
אם הם אומרים לך משהו כזה: תגידי "למה שלא תגיד לו את זה?" ותחתכי לנושא אחר.
אם הם יריבו אחד עם השני - שיריבו.
אם הוא יעליב אותם בטעות (או הם אותו) - שיעליבו. ואחר כך שיתפייסו בקצב שלהם.
"הוא כזה וצריך לקבל אותו ככה" זה לתווך להם אותו.
ושוב - תסרבי להקשיב. תחליפי נושא. מבחינתך "הערות בונות" זו רכילות לא ראויה מאחורי הגב של בעלך.

תראי, בעלי היה פעם במקום הזה של להעביר לי כל "הערה בונה" של ההורים שלו ושל אחותו.
שנאתי את זה. התחלתי לשנוא כל פעם שהוא נסע להורים, כי ידעתי שהוא יחזור משם עם "מתנה" בשבילי.
גם הוא שנא את זה. יום אחד יצא המרצע מן השק והוא אמר לי: "נמאס לי!! למה אני צריך להתנצל בשמך כל הזמן?"
ואני אמרתי: "באמת למה?... אין לזה שום הצדקה. אני לא הייתי רוצה לסנגר עליך קבוע בפני ההורים שלי.
יודע מה? תשאיר לי אותם, תפנה כל טענה אלי, ואם אני לא אצליח להתמודד אתם - בעיה שלי".
ובכלל לא הייתי בטוחה שאני אצליח להתמודד אתם. (יחסים עמוסים, סיפור ארוך

)

הבחור הסכים, ומאותו יום באמת לא היה אכפת לו מכל טענה של ההורים שלו. זו לא המחלקה שלו. הוא נהג אתם כראות עיניו, והניח לי לפתור את בעיותי בעצמי.
ומאותו רגע ואילך, לא שמענו אף בדל של טענה מגיע בצורה זו מההורים שלו....

אם הם אומרים לך משהו כזה: תגידי "למה שלא תגיד לו את זה?"
זה בדיוק מה שאני אומרת להם, הורי בטוחים שהתפקיד שלי זה לחנך את ילדי ולחנך גם את בעלי

ברור שיש כאן מאבק כוח. מה באמת היא רוצה להשיג?
זה ברור לי לגמרי, היא רוצה שתביני שהדרך שלה היא הצודקת,הנכונה, הטובה, ההגיונית ואילו הדרך שלך היא המוטעת, השגויה הכושלת. בקיצור זה נשמע כמו "איך יתכן שיצאה לי ילדה כזו (ממש כשלון) כשאני אמא כל כך מוכשרת??!" - !!!!

תודה לכולן על התגובות

תגידי, הם עושים אותו דבר לאחותך?
כן ולא. אחותי חיה כמו שאמא שלי אומרת לה. היא גרה קומה מתחתיה, נעזרת בה כל הזמן, ומוכנה לשלם את המחיר. ויש, ועוד איך. אז במקומות שהיא צייתנית היא זוכה להרבה אהבה, וכשהיא מנסה ללכת בדרכה, בולמים אותה באגרסיביות והיא נכנעת. אבי ואמי מתקנים את "החינוך הקלוקל הנוראי" שהיא מעניקה לילדיה. ראיתי את אבא שלי חוסם אותה פיזית מלגשת לתינוק שלה הבוכה כשהיה בן שנה, והיא עצרה בהכנעה.
אני הייתי דוחפת אותו אם היה צריך, בשביל להגיע לילד שלי.

אחותי חיה כמו שאמא שלי אומרת לה. היא גרה קומה מתחתיה, נעזרת בה כל הזמן, ומוכנה לשלם את המחיר
אם יש להם צ'ילבה - למה הם לא יורדים ממך???!

אם יש להם צ'ילבה - למה הם לא יורדים ממך???!

לא הבנתי.
מי הצ'ילבה כאן? (או מה זה צ'ילבה?)

שליחה על ידי ענו_ה* » 24 מאי 2006, 13:44

רואה יקרה, עלה לי רעיון ואני מנסה. כמובן שאינני מכירה אף אחת מהנפשות הפועלות.
נשמע לי שאימך אומרת לך את הדברים שהיא בעצם אומרת לעצמה, אולי מרוב אכזבה מחייה, החלום שלה היה לראות את הדברים שלא הצליחו לה קורים לפחות אצלך. ואולי היא מרגישה שגם את מאוכזבת ממנה.

אז היא מבטאת אכזבה ממך. ככה היא מוציאה ממך בדיוק את תגובות הכעס והאכזבה שהיא חושבת שיש לך כלפיה, והמעגל יכול להמשיך.
אולי אם תנסי לראות אותה, לשמוע את מה שהיא אומרת כביטוי של המצוקות הפרטיות שלה ולא לקחת שום דבר מזה אישית אלייך, היא תוכל להרגיש שהיא לא מאכזבת אותך כל כך, ואולי גם תצליח להרגיש טוב יותר איתך.
אלו המצוקות שלה, לא שלך. השקרים, מאבקי הכוחות - כל אלה ביטויים של המצוקות שלה. לא שלך.

לעתים קרובות, כשאנחנו לא מצליחים להשיג חיבה, אנחנו מעדיפים כעס ואכזבה. ככה לפחות אנחנו יודעים שלשני אכפת מאתנו.
את יכולה לתת לאמך חיבה גם כאשר היא פועלת כהרגלה בדפוס של יאוש מהיכולת להשיג חיבה? אני יודעת שזה קשה, להחזיק את החיבה כשהשני עושה לך דברים כאלה. אבל זה בכלל לא אומר לשתף פעולה עם מניפולציות ולעשות דברים שאינם נוחים לך. אפשר לקום וללכת גם בלי כעס, רק מתוך הבנה שלא מתאים לי להשאר בסיטואציה למרות שאני אוהבת את האדם השני.
בהצלחה

וואו. האמת,
אחרי שכל האוכל היה מוכן, קיבלתי טלפון: אנחנו בבית קפה ליד ביתך. כבר הזמנו. תבואי.
זה שבר אותי.

ראיתי את אבא שלי חוסם אותה פיזית מלגשת לתינוק שלה הבוכה כשהיה בן שנה, והיא עצרה בהכנעה.
וגם זה.

הכמות של טירוף-השליטה כאן פשוט מהממת. אני בהחלט בהלם.
יש פה מנה גדושה של צורך, מצד שני הורייך, פשוט לדכא. לרמוס. לחסום. לשלוט.
במיוחד נחוץ להם שתרגישי אשמה.
הם לא יכולים לתפקד אם הם לא מביאים אותך למצב של אשמה מתמדת, כי רק מצב שאת אשמה נותן להם קצת ביטחון (וקצת הפוגה מרגשי האשמה הקשים שלהם?).
הם כנראה אנשים מלאים עד התפוצצות במרירות קשה, בתחושת החמצה, בתיסכולים ובפחדים.
אז יש לי שתי המלצות:
ראשית, לטפל בעצמך. אגב, את "הדרמה של הילד המחונן" מאת אליס מילר כבר קראת?
שנית, לשמור מהם מרחק בטוח כמה שאפשר, למשך זמן מה.

כי כרגע את עדיין מצפה מהם ל"אישור", ל"הערכה", ל"אהבה" ול"התחשבות".
אין להם.
פשוט, אם במקום המלים שרשמתי נדבר על אגוזים, אז את רוצה אגוזים - והם, מסכנים, פשוט אין להם אגוזים לתת. אין.
אז את האגוזים את צריכה לקנות או לגדל לעצמך.
ולאט לאט לרפא את כל הכפתורים האלה שהמלים והמעשים שלהם מצליחים ללחוץ עליהם ולהוציא תגובה.

רואה, מה שלומך?