ברוש בלבוש סופרמן

[אנונימי]

ואני ראיתי ברוש
שניצב בתוך שדה מול פני השמש
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

על צידו נטה הברוש
לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.
והנה, מול הים
קם הברוש ירוק ורם.

הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.

ואני כמו תינוק
שנשבר ולא יכול מול פני השמש.
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

למביט מהצד, אני סופרמן, כל יכול ועושה הכל.
לעצמי, אני ברוש, עומד זקוף או מתכופף, הכל בזמן ובמקום הנכון!
עד ששנשברתי

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה אמר הצהובון

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

דף בית אישי
דף מוצנע

[יולי_קו]

ברוך הבא!
זה שיר שאני מאוד אוהבת.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה רבה יולי קו

[דו_כיפת*]

ברוך הבא @}

[כשאת_נהר*]

_לעצמי, אני ברוש, עומד זקוף או מתכופף, הכל בזמן ובמקום הנכון!
עד ששנשברתי _

ברוך הבא! רוצה לספר איך נשברת? בזמן שלך, יש לך כאן מקום.

[יולי_קו]

וואוו. זאת חוויה מפחידה.

[צפרדע_ית]

וואוו. זאת חוויה מפחידה
לגמרי.
חיבוק.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

למביט מהצד אני סופרמן
חכם, מוצלח, חזק.
למדתי (בערך) את מה שאמא יהודיה רוצה
משפחה, ילדים, אחד מתבגר ושני צעירון,
מפרנס לא רע
קריירה צבאית מוצלחת (בקטנה)
שוטף כלים, מבשל,

אבל הכל בדמיון שלהם

[כשאת_נהר*]

וואו. ממש קשה. שולחת גם חיבוק.
החוויה של השבר קשה מאד, אבל היום יום בתחושת אבל הכל בדמיון שלהם מרגיש לי אפילו יותר כבד.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כל בחירה שאנחנו לוקחים בחיים, כל פנייה שאנחנו פונים מוסיפה עוד פיצול לציר הזמן שלנו, לציר החיים.
אנחנו מורכבים מכל הפיצולים האלה, עשינו או לא, ימין או שמאל.
בקצה כל פיצול שלא בחרנו בו, ניצב סימן שאלה גדול:
מה היה קורה, אילו?

לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי
בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת
ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי
כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לסופרמן יש ראיה מושלמת, הוא היה מבחין בסימני השאלה, אולי היה צורב אותם עם הלייזר בעיניו.
אני, הברוש, הבחנתי בסימנים בעיקר ברגעי סופה, עת התנועעה לה הצמרת בחוזקה.

כעת פזורים כל סימני השאלה סבבי על הרצפה, מנצנצים להם בדמעותי.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ולבכי היה טוב כי עודנו בכי,
וטוב לדמעות - כי דמעות הן

[אופיר*]

אני, הברוש, הבחנתי בסימנים בעיקר ברגעי סופה, עת התנועעה לה הצמרת בחוזקה.
איזה סימנים?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

חזק יותר מסופרמן.
בצעירותי צפיתי בהרבה הצגות של תאטרון הילדים והנוער. באחת מהן התמודד ילד נכה, פיזית, עם החיים ועם ההתייחסות אליו כנכה נפשית.
היתרון והחיסרון בנכות פיזית, שרואים אותה.
אני נושא על כתפי שני מאותגרי נפש. כבר תקופה ארוכה, מאוד ארוכה. חזק יותר מסופרמן!
המביט מהצד, ספק אם יבחין במשהו חריג, בי, או בהם.

תתגבר תתגבר
כך אומר לי הקול
להיפגע וליפול
כל אחד יכול
לכולנו מותר
להיות חלשים - האומנם?

[יולי_קו]

זה טוב שאתה כותב את זה.

[אופיר*]

לכולנו מותר להיות חלשים - האומנם?
אני מעדיפה להסתכל על זה כמנעד(חזק - חלש , סופרמן - אנושי ), שהמצב הרצוי הוא היכולת לנוע עליו בגמישות .
כתבת "אני נושא על כתפי שני מאותגרי נפש". אז אולי מולם ואיתם אתה בתפקיד מסוים שפחות מאפשר להיות חלש אבל במקומות אחרים כן.
סופרמן הוא מושלם , ובחיים אין מושלם יש השלמה.
נשמע לי שיש משהו מאוד מעייף ואף בודד בלהחזיק את עמדת הסופרמן, ואולי הגוף שלך מבקש ומוביל להשתחרר מהעמדה הזאת.
אתה כותב מאוד יפה


לכולנו מותר

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה לכולכן,
אני מנסה לשמור קצת על עצמי, עוד לא מסוגל לשחרר הכל
מי שבקשר איתי, יזהה מיד על פי הסיפור
מי שמכיר, יכול לזהות את הסגנון

עדיין יש בי את הצורך ללבוש את בגדי הסופרמן, לא מבין למה

[יולי_קו]

__מי שבקשר איתי, יזהה מיד על פי הסיפור
מי שמכיר, יכול לזהות את הסגנון
ואז מה?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ואז? שאלה טובה...
אני רגיל ללבוש בגדים
לחבוש מסכה מחייכת
להתגלות במלוא מערומי נפשי, בפנים לא מטושטשות , קצת מלחיץ

[כשאת_נהר*]

בלי לנסות לחשוף את זהותך (אני בטוחה שאני לא מכירה אותך כי אני ממש לא מהקהילה הפיזית), האם אתה יכול לתאר את קלארק קנט? הרי גם סופרמן הוא לא תמיד סופרמן. אז מי זה האדם שמאחורי המסיכה? איך הוא מרגיש? מה הוא אוהב? מה הוא צריך? יש אנשים שמכירים אותו בלי המסיכה?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כי אני ממש לא מהקהילה הפיזית
גם אני לא, אני אורח, הוזמנתי לפה בעבר, ומדי פעם אני מציץ, נושם קצת לריאות והולך
היום הרגיש לי נוח לפתוח את מצוהר ליבי (ואולי יותר נכון לנסח, הרגיש לי כל כך לא נוח, עד שהייתי צריך לפתוח את צוהר ליבי)
פתחתי אותו גם במציאות, עם מספר דמויות מהעבר הרחוק ומהווה, אבל זה למקום אחר
קלארק קנט - פחות מתחבר, יותר מתחבר לברוש.
עברתי הרבה בחיים, הייתי ראש לאריות וגם זנב, לפעמים מעדתי גם לקבוצת השועלים, אבל לרוב האריות קיבלו אותי
למדתי מקצוע מועיל ונחוץ (ועוד אחד ועוד קצת)
כדי שלא אהיה דחוף ולחוץ
התמדתי בו הייתי חרוץ (מדי לפעמים)
ברם כישלון המערכת
גם כן היה חרוץ (תמיד כיף להאשים את המערכת, אבל צריך שנים לטנגו הזה)
החיים לימדו אותי להיות ברוש, להתכופף, לזמן קצר או ארוך, ולהמשיך הלאה, אולי לאבד כמה עלים, לא יותר

אני מניח שאני "כמו כולם", אוהב לאהוב, אוהב להיות אהוב, וגם להרגיש את זה.
בעבר הייתי מטייל הרבה,היום מטייל פחות, צוק העיתים (הפרטי, לא רק הקורונה) לקח חלק ניכר מזה
רוצה לחשוב שאני קשוב, רגיש.
ביקורתי עד מאוד, בעיקר כלפי עצמי.
מכר מהעבר קנה לי את הספר על מיכאל קולהאס, כראי לעצמי, מניח שיש בזה משהו, מקווה שקצת למדתי למתן.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7 ... 7%90%D7%A1
ברור שיש גם דברים פחות טובים, אני לא מושלם, לא כברוש ולא כסופרמן. עשיתי בחירות בעבר שפגעו בי ובאחרים, חלקם ביודעין, חלקן שלא, עדיין משלם על זה.
בפני מי שיכולתי השתדלתי להתנצל. לאחרונה התנצלתי בפני אנשים מעברי שהיו חשובים לי מאוד בזמנו. הייתי צריך להסביר ולהזכיר במה פגעתי, הם לא זכרו זאת כך או בכלל, לי זה רבץ, שנים רבות!

[צפרדע_ית]

מישהו, מישהו דואג
דואג לי שם למעלה
בא ואסף כמה כוכבים
השיב אותם אחד אחד

חשבתי על הדף הזה, להתנגן לי השיר הזה בראש.
משתפת.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

עוד לילה ללא שינה, באתי לכתוב והנה הפתעה

איפה המישהו הזה?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כעת פזורים כל סימני השאלה סבבי על הרצפה, מנצנצים להם בדמעותי.

בתוך על זה פשוט הבנתי, שאיבדתי את עצמי.

[צפרדע_ית]

צר לי, ברוש.
המצהיבון מזכיר שאין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הןא גם חלק מכל זה.
אני קוראת אותך, ונעצבת, אבל גם מקווה, שכמו הברוש, אתה קם, ירוק ורם.
בעצם זה שאתה כותב כאן, ואיך שאתה כותב, מוכיח שאתה בהחלט יכול.
סופרמן זו רק קליפה חלולה. מי שחשוב הוא הברוש.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

בנקודה זו של חייו, הברוש חשוף שורשים ונוטה על צידו
תודה על המילים

[צפרדע_ית]

צר לי כל כך.
מיד אני קופצת, ורוצה לעזור, לגונן...
אבל
אני חושבת שאני באמת לא יודעת איך.
ולפעמים, מילים יכולות גם להרוס.

ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מילים צריך לבחור בזהירות, בקפידה.
בהחלט קשה לעזור ממרחק, ובלי לדעת הכל.
אבל עצם העובדה שמישהו מקשיב, מישהו דואג שם למעלה, כבר בה יש נחמה

ולמה את לא נמה?

[צפרדע_ית]

מתברר שאני עושה את זה פחות ופחות, לאחרונה
אני חושבת שאנחנו באזורי זמן שונים.
אף אחד, לעולם, לא יוכל לדעת הכל.
פעם שמרתי את המשפט הזה קרוב קרוב...
אינך יודע מה עובד על האיש שמולך. חמלה, זו המילה.
ושוב המצהיבון (מפציץ היום): "הנתינה הגדולה ביותר האפשרית, היא ההסכמה לקבל".
לא תמיד אני מבינה אותם. ולפעמים אני מבינה אותם באופן שונה, כאשר משהו אחר מגיע.
אבל הם שם. צהובים...
כמו השמש,
האם אתה מקבל עזרה ממשית?
האם אתה זקוק לעזרה שכזו?
ץ.

[צפרדע_ית]

עוד לילה ללא שינה, באתי לכתוב והנה הפתעה
פתאום הבנתי שבעצם הפרעתי לך לכתוב. אני מתנצלת.
מה רצית לומר?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לא בטוח אם חמלה, אולי קבלה, אולי הכלה
אני מקבל עזרה ממשית, כלומר התחלתי השבוע, אחרי ההתרסקות הנפשית.
מכירה את זה שבסרטים המצויירים משהו מקבל מכה, יש איזה סדקון, ואז הכל מתפורר? אני שם
וכולנו זקוקים לחסד, לא?

מבין שאצלך לא לילה,

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

פתאום הבנתי שבעצם הפרעתי לך לכתוב. אני מתנצלת.
לא הפרעת, בעיקר באתי לכתוב שאיבדתי את עצמי, או בעצם מצאתי את עצמי מבין שעצמי אבד לי

[צפרדע_ית]

לא כל כך מאוחר כמו אצלך...
אני שמחה שאתה עוזר לעצמך. נשמע שבאמת לא קל,
והלב...
מה הפרעתי לך לכתוב?
או שאולי בכל זאת כדאי שכבר תלך לישון?
ץ

[צפרדע_ית]

מה זה אומר?
היתה תקופה שחשבתי שאני מולכת (מלשון הולכה, משעשע שאפשר לקרא את המילה הזו בשני אופנים כל כך שונים זה מזה).
כמו עלה נידף, מוזזת ממקום למקום, נישאת על פני מה שקורה מסביב.
אבל לא איבדתי את עצמי, עצמי שינתה את פניה... זה הכל.
ושיניתי מאז שוב, ושוב.
מה אבדת בעצמך? ומה אתה רוצה למצא? (וסליחה אם זה פולשני מידי, לא באמת חייב לענות). (אוי, גם את המילה הזו אפשר לקרוא בשני אופנים... אבל ודאי הבנת את כוונתי).
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

בעיקר באתי לכתוב שאיבדתי את עצמי, או בעצם מצאתי את עצמי מבין שעצמי אבד לי

ישנתי, וקמתי, מחשבות, מוח שמסתובב לו בהילוך גבוה, גבוה מדי

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מה אבדת בעצמך? ומה אתה רוצה למצא?
עצמי עבר לרקע, עיקר העשיה היתה לדאוג, לטפל, אני נהייתי במקום שני, שלישי, ואז רביעי
מה רוצה למצוא? את שמחת החיים, את דרכי בחיים

[צפרדע_ית]

זה נשמע מאתגר.
יש לי כל כך הרבה שאלות...
ואני לא רוצה להחזיק אותך ער.
אני חוששת, שבסוף, כמו בהרבה מקרים אחרים, תבין שאתה היית שם תמיד, ושבחרת באיזה מקום להיות, וכשתשתנה שוב, תאבד את מי שהפכת להיות.
אולי תאבד זו מילה קשה מידי.
האם אתה מסוגל להציב לעצמך מטרות שאולי עלולות לפגוע במישהו אחר? מישהו שאתה אוהב? שאולי תלוי בך?
איך עושים את זה?
מבינה את ה מוח שמסתובב לו בהילוך גבוה. לכן צריך לישון...
אני קווראת אותך.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ואני לא רוצה להחזיק אותך ער
את לא מחזיקה אותי, אם לא את זה יהיה נטפליקס, אם כבר, מחזקת אותי

שאתה היית שם תמיד, ושבחרת באיזה מקום להיות
יש צורך, והיה צריך מישהו למלא אותו, אז ברור שזה מבחירה, או בחירה לכאורה, הרי לא יכולתי לתת לאחרים לפול
מצד שני, צריך לדעת להרפות, רגע לפני שמתרסקים, אחרת, כמו במגדל אנושי, כולם נופלים




אני קווראת אותך.
תודה!

יש לי כל כך הרבה שאלות...
מוזמנת

[צפרדע_ית]

מוזמנת
תודה ;-ׂׂׂ)
מה יקרה אם תרפה? הרי עדיין לא תוכל לתת לאחרים ליפול, לא?
ואסקפיזם זה תמיד טוב...
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מה יקרה אם תרפה? הרי עדיין לא תוכל לתת לאחרים ליפול, לא?
לו היתה לי תשובה ידועה מראש, היה הרבה יותר פשוט
גם כשהרפתי בימים האחרונים, או יותר נכון תש כוחי ורפו ידי, עדיין נדרשתי לחזק, גם כדרישה, גם כצורך.

והצהובון-"כולנו זקוקים לחיבוק" - צודק!

[צפרדע_ית]

וגם - כתבת עדיין יש בי את הצורך ללבוש את בגדי הסופרמן, אולי על זה אתה רוצה לוותר? על התתחפושת?
מצד שני, זו לא סתם תחפושת, זו תחפושת שמגיעה עם כוח עצום, שמאוד קשה לוותר עליו.
כשראשן היה בגן, הילדים נתבקשו לצייר את דמות עצמם כפי שהיא, באופן ריאליסטי. וראשן - באופן ריאליסטי לחלוטין הוסיף לדמות שלנו - גלימה, מגפיים ואת האותת S בתוך משולש על החזה... הגננת גזרה לו את הגלימה מתוך הפורטרייט, ואני מאוד לא הבנתי את זה.
עצם זה שהוא חשב על עצמו ככזה - חיזק אותו. הבנתי אותו מאוד, הוא הלא לקח את זה בדיוק ממני.
אני, אגב, טורחת בכל חג שמתחפשים בו, ללבוש את דמותי האמיתית. על כל אביזריה. את האחרים זה מצחיק, לי זה מזכיר מי אני, ומה אני מסוגלת לעשות.
ץ

[צפרדע_ית]

עדיין נדרשתי לחזק והצלחת?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הסופרמן הולבש עלי, אני אני, שנענה לאתגרי החיים, אחרים רואים אותי כך, וגם חושבים שאני צריך להיות כזה. וכך צורך של אחרים הופך להיות צורך כזה.

אני, אגב, טורחת בכל חג שמתחפשים בו, ללבוש את דמותי האמיתית. על כל אביזריה. את האחרים זה מצחיק, לי זה מזכיר מי אני, ומה אני מסוגלת לעשות.
זה נשמע בדיוק הפוך, שיש חג או שניים בשנה שאת מתפשטת ונהיית עצמך, שאר הזמן את בתחפושת. אני טועה?

מי אני
מי את?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

והצלחת
ברור, אני סופרמן לא?
הצלחתי, בקושי

[צפרדע_ית]

אני מכשפה.
פעם הייתי פיה.
זה מין גילגול כזה. מכשפה היא גלגול של פיה שהתבגרה, והפסיקה לראות רק את הטוב בכולם כל הזמן.
ץ

[צפרדע_ית]

כשעברתי את הגלגול, ואבדתי את הכנפיים, הגעתי לשלב בו הייתי צריכה לבחור אם להיות מכשפה "רעה", כמו בסרטים, רטנונית, קטנונית, כזו שמתחשבנת עם העולם, או מכשפה "טובה", שרוצה לתקן.
בחרתי לנסות להיות טובה. זה לא תמיד מצליח, וודאי לא קל, אבל אני מקווה שאני עושה יותר טוב מאשר רע.
כשזה נהיה גדול עליי, ברחתי. רחוק.
ואתה?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אני חושש שפיה ומכשפה נבדלות במעשים, לא בראיה
אני צריך לחשוש?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ואתה?
אני מה?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כשזה נהיה גדול עליי, ברחתי. רחוק
לאן?

[צפרדע_ית]

אני לא חושבת שסופרמן צריך לחשוש. אולי רק מקריפטונייט.
ומעצמו.
המצהיבון טוען שכולמו זקוקים לחיבוק. הוא באמת מפציץ היום.
המעשים והראיה חד הם.
ממה אתה חושש?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לא חושש, רק שאלתי,
בכל זאת, מכשפה, את יודעת איך אתן נתפסות.
ועוד אחת שסגורה לה רוב השנה, לך תדע מה תעשה בימים החופשיים שלה

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ומעצמו
ללא ספק, האויב מספר אחת שלי

[צפרדע_ית]

למקום שבו חשבתי שאהיה פחות מחוייבת.
ובאמת בשנה הראשנה הייתי, נרפאתי.
בשנה השניה כבר התחלתי להעמיס על עצמי עוד ועוד התחייבויות... כי בעצם, אי אפשר באמת לברח מעצמך.
אבל המינון השתנה.
וטוב לי. אני יותר שמחה.
אמרת שאתה מחפש את שמחת החיים. אני אבדתי אותה, היא הלכה יחד עם התמימות.
אבל יש הנאות קטנות, ויש נחת, ורגעים של חדווה, ושל התפעמות.
את הרגעים הללו אני אהבת. ונוצרת אותם היטב.
גם את הרגעים של הרוגע. הם חשבים לי.
אני חושבת שמצאתי "אותי". זו לא האני שדמיינתי לי, או שקיוויתי להיות, אבל אני זה מה שיש לי. ודי לי עם זה.
לאן אתה הולך כשקשה לך במיוחד?
ץ

[צפרדע_ית]

את יודעת איך אתן נתפסות
אל תקשיב לריכולים... זה פשוט PR לא משהו...
ץ

[צפרדע_ית]

ומעצמו
ללא ספק, האויב מספר אחת שלי

איך מתקנים את זה?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

וטוב לי. אני יותר שמחה.
משמח לשמוע

אבל יש הנאות קטנות, ויש נחת, ורגעים של חדווה, ושל התפעמות.
היו לי, והתמעטו

ודי לי עם זה.
לאחרונה ה"די לי עם זה" ו"די עם זה" מתבלבלים לי. היה לי די, או לפחות רציתי לחשוב כך, עד התרסקות

לאן אתה הולך כשקשה לך במיוחד?
קודם כל לתוך עצמי,
לפעמים זורק רמזים לסביבה, רובם מתפספים
חולף במקומות שעשו לי טוב (והם בקרבת מקום, לרחוקים, הלוואי ואחזור יום אחד)
בורח לעולם הדמיון, מה היה אילו וכאלה
יש לי בחיי סוג של חיים מקבילים שם אני אהוב מקובל מחובק ונישא על כף, סביר להניח שממש לא מה שעולה לך האסוציאציה, אבל להיות שם עושה לי טוב.
לפעמים, כשכבר לא מצליח להכיל, גם למעט מהסובבים אותי
הפעם, הגעתי גם לכאלה שלא סבבו אותי 20 שנה

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אל תקשיב לריכולים... זה פשוט PR לא משהו...
תעבדי על זה
איך מתקנים את זה?
בעיה, הרי לא ניתן להשמיד את עצמי (טוב נו זה אפשרי, יש לי את האמצעים, אבל לא את הכוונה)
צריך לשבור את הראי כנראה

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

צפרדע ית,
תודה שקפצת לביצה העכורה (זמנית אני מקווה)
בעצתך, אנסה לדלג חזרה למיטה, עוד מעט צריך לקום
תודה על העין הקשבת!

[צפרדע_ית]

אם אנחנו לוקחים בחשבון שהשמדה עצמית איננה פיתרון קביל (ואני מניחה שכך העניין), אז שבירת הראי נשמעת מעניינת.
איך עושים את זה בזהירות המירבית?
גם אני נשענת על מוקדי כוח שמכירים אותי כשעוד הייתי פיה רעננה... לפני מספר עשורים. זה חשוב מאוד שהם בסביבה.
גם היום, כשהסביבה יותר וירטואלית.
אולי היחס לחיים המקבילים הוא פחת נכון? אולי הם לא החיים המקבילים? אלא החיים עצמם, כשיש לך גם מזה וגם מזה?
אולי פשוט אפשר לשנות את ההתייחסות שלך לדברים?

(מהסיבה הזה לא חשוב לי לעבוד על הPR נגד המכשפות. זה כל כך לא מעניין מה אחרים חושבים. זה ממילא שלהם, ואת זה בכל מקרה לא אוכל לתקן).
ץ

[צפרדע_ית]

שיהיה לילה טוב, וחלומות פז!!
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

איך עושים את זה בזהירות המירבית?
שאלה טובה, הרי אני מחזיק בו, ועלול להפגע מעצם השבירה

כשעוד הייתי פיה רעננה... לפני מספר עשורים
וואו

אולי הם לא החיים המקבילים?
אכן, אכן, אבל היום הם מהווים בערך 3-4% מחיי, הבעבר היו יותר

אולי פשוט אפשר לשנות את ההתייחסות שלך לדברים?
הצלחת את שלך?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים
מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ
מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם
מבלי לראות את הדברים כמו שהם.

לדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אמא,
כולנו ילדים של החיים.

והרופא כבר מדבר על סוף הדרך
אבל אני יכול לשים לפחד קץ - פעם יכולתי, בזמן האחרון לא

[יולי_קו]

כוכב אחד לבד,
אני לא הייתי מעז,
ואני - בעצם לא לבד.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה יולי קו
מניח שזה ניכר פה, שירים עוזרים לי, לזכור וגם לשכוח
זה שיר שאפשר לקחת לשני כיוונים, האופטימי והברור, או הפסימי, הכוכב מעז על אף היותו בודד, ואני אינני מצליח גם אם איני לבד.
אני כוכב, אפילו אחד מוכר, רבים יגידו לך זאת, אבל בימים אלו התחושה היא שחורים שחורים מקיפים אותי סביב, בולעים כל פוטון אור שאני שולח
אני יודע שהיו ימים אחרים, אני יודע שיהיו, אבל כעת אני לבד בקרב הזה.
ורק אני יכול לשים לפחד קץ
(לרגע חשבתי שאני כבר לא מאופס, מסתבר שיש גרסת ורק אני וגרסת אבל אני... איזה הבדל)

[אי_ננה*]

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל....

**כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך**

קוראת את ההתכתבות המאוד נוגעת בינכם, ברוש וצפרדעית, וזה השיר שמתנגן לי בראש עם כל שורה שאתה כותב החוצה
רק מניחה את זה כאן, וצריכה ללכת

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הצריך הזה
חלק מהכוח המניע שלי הוא הצריך, אם צריך אני שם, כי צריך! בעבודה, ביום יום , לצד חברים, במילואים, כולם יודעים שאם צריך, ברוש יופיע.
לפני שלושה שבועות, בערך, הרמתי עוד דגל אדום, אמרתי שכוחותי דלים. קיבלתי חיבוק גדול, וכמה דקות אחרי נאמר שצריך, וכרגיל, אם צריך, אז צריך.
לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות, פיזית ונפשית, אך עשיתי מה שמצופה, כרגיל.

צריך לקום מהמיטה,
צריך לגמור את החביתה.
צריך לצחצח שיניים.

צריך וצריך,
ומרוב שהצטרכתי -
כבר שכחתי
מה אני רוצה.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הלכתי היום לבצע איזה רענון. משהו שאני נוהג לעשות פעם בחודשיים, ולא עשיתי כבר חודשים, בשל הקורונה.
אני תמיד מתרגש, וחושש ממנו.
היום היה טוב, ויותר טוב ממה שציפיתי.
לפחות זה

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

שירים מדברים אלי, כבר אמרתי. הרדיו גם.
היום הוא בחר בשיר שנגע בנקודות הכי כואבות, ברגע שזיהיתי, עצרתי בצד והתפרקתי בבכי.
זה היה מפחיד!
זה היה משחרר!

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

קוראת את ההתכתבות המאוד נוגעת בינכם, ברוש וצפרדעית
והיא חושבת שהיא מכשפה....

[צפרדע_ית]

עוד קוראת.
אני שמחה שהיה לך יום טוב.
וגם בכי משחרר זה נהדר.
חיבוק.
ץ.

[צפרדע_ית]

ןהיא חושבת שהיא מכשפה
אני יודעת...
וגם,
אני חושש שפיה ומכשפה נבדלות במעשים, לא בראיה
בגיל. הן נבדלות בגיל, ובאבדן התמימות. זה הכל.
אבל אי ננה כתבה משהו נוסף, ומאוד חכם.
היא גם הדגישה, במיוחד:
_*כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך*_
תודה לך על זה.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

_אבל אי ננה כתבה משהו נוסף, ומאוד חכם.
היא גם הדגישה, במיוחד:
כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך
תודה לך על זה._

לגמרי תודה אי ננה.חוסר נימוס מצידי

לא אומר שמות, כדי לא לפספס אף אחת (.ד), אבל אתן בהחלט יודעות לתת, הרבה, גם לי, וגם בדפים נאחרים.
תודה

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אני שמחה שהיה לך יום טוב.
לא הייתי מגזים, היו כמה רגעים טובים, השאר פחות...
אחר הצהרים הולך לפסיכולוגית,
מקווה שאצליח לדבר,
מקווה שאצליח לבכות

[צפרדע_ית]

בהצלחה!
ץ

[יולי_קו]

יצא לך לאחרונה לאפות לחם או ללוש חימר?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מזמן לא, באופן כללי
ולישה ידנית, אני מניח שלזה התכוונת, עוד יותר מזמן

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הצלחתי.
הבכי אין לו סוף.

[צפרדע_ית]

חיבוק.
הוקל לך?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לזמן מה,
יש כל כך הרבה עוד לשחרר.
אני מעבד את זה (מצחיק, אחד התפקידים שלי בחיים זה לעבד, לא חשבתי על זה בהקשר הזה)
אנסה לדייק את זה ולשים את זה פה מאוחר יותר.
תודה על החיבוק. זה עוזר.

[צפרדע_ית]

הסתובבתי שנים עם בכי לא בכוי.
לא הייתי מסוגלת.
אין ספק שעדיף בחוץ מאשר בפנים...
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תובנה: החיים בשקר
כמעט חמש עשרה שנה אני חי בשקר -
אני משקר לעצמי שאני חי

אני עושה הכל כי צריך, מחזיק את מי שצריך, אבל לא את מה שאני רוצה. טוב לא לגמרי, עשיתי גם דברים שרציתי, אבל לאט לאט הצריך בלע אותם
אני חי בשביל אחרים, לא בדיוק בקטע של "שופוני" אלא עושה מה שצריך, בשביל האחרים, שלהם יש צרכים חשובים יותר, חזקים יותר.
זה תהליך הדרגתי, כמו השמנה, אתה לא מתעורר יום אחד שמן, עלית במשקל לאורך זמן, יכולת (לנסות) לעצור בכל פעם שהמשקל הראה עוד קילו, של שומן, של עומס.
אבל לאט לאט אתה נכנס לתבנית של המושיע, עושה מה שמרגיש צריך, מה שמצפים ממך.
חישובי עלויות תועלת, סיכוי וסיכון נכנסים לחשבון, אם אני לא אעשה X, עלול להיות Y, נכון שהסיכוי לכך הוא Z, אבל הY כל כך מרשים, כל כך מפחיד, כבר ראינו Y כזה בעבר, אז מה? ניקח סיכון שיבוא עוד אחד?
לא יודע אם אפשר היה לבחור בדרך אחרת, לקחת קצת פחות, לקחת סיכונים, לעולם לא אדע מה היה קורה לו.

היתה תקופה שהרשתי לעצמי קצת לחיות, הזדמנות נפתחה בפני, מבלי לגזול כוחות אחרים. חייתי קצת, ומתתי שוב כשהיא חלפה

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לא הייתי מסוגלת.
הצלחת לבסוף?

[צפרדע_ית]

לא עד הסוף.
אבל היה לי די בכך.
ץ.

[כשאת_נהר*]

מקשיבה לך. שולחת חיבוק.

[צפרדע_ית]

הגריין המדהים הזה, הופיע לי בראש הדף, כשחשבתי על המילים שכתבת... על זה שכבר חמש עשרה שנים אתה עושה הכל כי צריך

לדעתי, להיות עצוב תמידית, זה לקחת משיכת יתר מהחיים.
זה לחיות ברמת הוצאות גדולה מההכנסות וברור שאת ההפרש צריך תמיד בסוף להחזיר עם תוספת ריבית. (ניסיון אישי? מתוך האם יש משפחות מאושרות)


לפעמים, אפשר ללמוד גם מהגריינים, לא רק מהמעצבנונים.

ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מקשיבה לך. שולחת חיבוק.
תודה נהר שאת זורמת פה. חייתי תקופה מסויימת על נהר פעם, מתגעגע

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לחיות ברמת הוצאות גדולה מההכנסות
בעולם הכלכלי, אני מאוד מחושב, לפעמים מדי

[צפרדע_ית]

בעולם הכלכלי, אני מאוד מחושב, לפעמים מדי
מצויין, אז המסר מדבר בשפה שלך...

ץ