הפכנו להורים נעלמו החברים

יש לכם/ן הרגשה לפעמים שהחברים הכי טובים (רווקים כמובן) פתאום מתנתקים ונעלמים?
אני הראשונה מבין החברות שלי שהתחתנה והביאה ילדים. לאט לאט התנתקו הקשרים מסיבות כאלה ואחרות, כמעט כל קשר שנותק הייתה הרגשה שהניתוק של הקשר מוצדק, כי האדם לא תרם לי ולהיפך (דברים שההורות מדגישה עוד יותר)- חלק מהקשרים היו ממש מזיקים בשבילי וטוב שהתנתקו.לעומת זאת, קשרים אחרים פשוט "סתם" התנתקו, וממש כואב לי.
הייתה חברה אחת שהחזיקה מעמד כל הזמן הזה, ובחודשים האחרונים מאז לידת הקטן (יש אחד בן שנתיים ועוד אחד בן 3 חודשים)- נעלמה.
אמנם יצרתי קשרים חדשים עם אנשים מהלימודים, וגם אצטרף למפגשי חינוך בייתי באזורי, אבל עדיין... כואב ומטריד שאנשים שהכרת שנים פתאום נרתעים (?) מכל עיניין הילדים, מתנתקים בלי הסבר, כאילו לא היה כלום ביניכם.
מישהו מזדהה? איך מתגברים על תחושת האבל על החברים שהיכרתי שנים?

זה לא בדיוק שנרתעים, אני חושבת שפשוט אנחנו הופכות לפחות אטרקטיביות ופחות מעניינות לחברותינו הרווקות. תחשבי על זה, כרגע כל עולמך סובב סביב בכי, החלפות קקי, מחסור בשעות שינה ואהבה עצומה שאותה אי אפשר להסביר לילדים שלך, כל אלה דברים שמאוד זרים לאדם שאין לו ילדים. עם הזמן המכנה המשותף הולך ומצתמצם.
אני למדתי עם הזמן שגם סוג האמהות משפיעה על החברויות.
ודבר נוסף (מזוית שונה לגמרי) אני חושב שלפעמים האמהות של חברה אחת יכולה להציב מראה מול חייה של השנייה (הרווקה) ואם זו לא מרוצה ממצבה בחיים זה יכול בסופו של דבר להשליך על מערכת היחסים בין השתיים.
זה בדיוק מה שקרה לי, הייתה לי חברה מאוד טובה (מגיל 12), כשיילדתי היינו בנות 27, היא עדיין רווקה ובלי מערכת יחסים מזה זמן רב. לאחר הלידה התקשרתי ישר לספר לה, מאז לא שמעתי ממנה

גם כשניסיתי להתקשר היא לא ענתה, השארתי לה הזמנת לבריתה אצל הוריה והיא לא באה. אחרי שנה התקשרתי שוב, דיברנו קצת וזהו.
בהתחלה מאוד נפגעתי ולא הבנתי מה קרה, בדיעבד אני חושבת שכמו שכתבתי זה פשוט היה לה קשה לראות את עצמה מול האמהות שלי.

מה איתך? את מגיעה ביום רביעי?

לגבי יום רביעי, קיבלתי את ההודעה, רוצה להגיע, יודעת לא לתכנן תוכניות כי לפעמים יש לילות בלי שינה, אבל אם לא יקרה משהו חריג- אני שם!
לגבי החברות- אז באמת היה קשר מאוד חזק וטוב עם חברה שככמה זמן אחרי שהתחתנתי התחתנה גם היא וכשילדתי... היא התגרשה...
אז כאן אני מבינה שזה יכול להיות העיניין.
אבל השניה- רווקה בת 21 שאין לה כביכול מקום להשוואה... ובכל זאת- יש התרחקות...
נראה שזה יותר חריף במצב של חינוך בייתי, כי אין למשל בוקר חופש לצאת לקפה וכו'...

נראה שזה יותר חריף במצב של חינוך בייתי, כי אין למשל בוקר חופש לצאת לקפה וכו'...
זה בדיוק העניין, אפשר לצאת לקפה אבל זה תמיד יחד עם הילדים ולא תמיד זה מתאים לכולם, וגם קצת קשה לדבר על הזיון של אתמול בלילה, או על המסיבה המעולה שתהיה ביום שישי כשמולך יושבת אישה עם ציצי בחוץ ותינוק שמפליץ... (אני כמובן מגזימה, אבל אי חושבת שזה מבהיר את הנקודה

)

<בקשר לרביעי, כרגע התברר לי שהשבוע לא יתקיים מפגש באורות ושבוע הבא יוצא ראש השנה, אז ניפגש אחרי החג>

אני חושבת שפשוט אנחנו הופכות לפחות אטרקטיביות ופחות מעניינות לחברותינו הרווקות.
מוחה בתוקף נגד המשפט הזה- גם כרווקה לשעבר שממש, אבל ממש לא נעלמה ולא הפסיקה להתענין בחברות שילדו, וגם כאמא שחברותיה הרווקות לא נעלמו ומאד מתענינות בקקי ובבכי. אני זוכרת את עצמי חוקרת את החברות שלי לפרטי פרטים על הבחילות בהריון, על הקשיים בהנקה, על הלידה, על מה לא? מה יותר מענין מחברה שילדה תינוק? מה יותר מרגש מלהיות שותפה לאושר כל כך גדול של אדם אהוב?

לדעתי חברה אמיתית תתענין בכל דבר שקורה לחברה טובה, על אחת כמה וכמה כשקורה דבר כל כך מענין ומרתק ומשמעותי כמו לידת תינוק. ואם לא מדובר בתינוק אלא בדוקטורט- זה הגיוני שחברה שאינה קשורה לעולם האקדמי תתרחק מחברה שרוכשת תואר דוקטור כי זה רחוק מעולמה? האם בחברות אמיתית כל הקשר מתבסס על המכנה המשותף בין שני אנשים?

אם חברה מתרחקת ומנתקת קשר בעקבות לידת ילד, לדעתי התינוק הוא רק טריגר לנתק כלשהו שכבר היה קיים מראש.
מה שכן, תדירות הפגישות בהחלט יורדת, וגם הטלפונים, כי מה לעשות שאמא עם תינוק מאבדת נתח עצום מהזמן הפנוי והניידות הספונטנית שלה. אבל חברות אמיתית יכולה לשרוד גם במינון נמוך יותר של פגישות.

אז לא תגיעי לכפר שמואל? את יודעת איפה זה?
ושאלה (של "ירוקה"...)- העיניין של היומולדת משנה ממהות המפגש או המוזמנים? נראה לך בסדר להגיע? צריך להביא משהו?

תודה

אם חברה מתרחקת ומנתקת קשר בעקבות לידת ילד, לדעתי התינוק הוא רק טריגר לנתק כלשהו שכבר היה קיים מראש
ממש לא מסכימה, כמו שאנחנו גדלים ומשתנים עם השנים וכך גם חוג חברינו (מהיסודי, לחטיבה ולתיכון, מהצבא, מהטיון להודו, מהשכונה ומהעבודה), נכון שישנם חברים שנשארים משך השנים (לי יש חברה מגיל 3) אבל יש חברויות שמתאימות לתקופות מסוימות בחיינו ועצם היותן פחות מתאימות או משתלבות בתקופות אחרות לא מפחיתה בהכרח מאיכותן.

אוד ליה השארתי לך הודעה בדף הבית שלך

אני מזדהה מאוד.
אני ילדתי מאוד צעירה במונחים של היום, והחבר'ה שלי אמנם מאוד שמחו אבל ראיתי ואני עדיין רואה שהם בשוק.
אצלי זה מוזר - תמיד שאני מתקשרת לחברות הן נורא שמחות ובאמת מתחקרות אותי על הגוזל, ומתקשרות אח"כ כמה פעמים, אבל איכשהוא זה לא מחזיק הרבה זמן, ותמיד אני מתקשרת אחרי נתק ארוך.
דווקא החברה הכי טובה שלי, שאיתי מגיל 5 עד לסיום התיכון, ניתקה איתי קשר למרות ששלחתי לה מיילים וטילפנתי - היא לא ענתה.

וד"א, אני לא מסכימה שעולמי סובב סביב בכי והחלפות קקי. דווקא האימהות עשתה אותי מאוד פילוסופית, וגם אני קוראת יותר ספרים ורואה יותר סרטים מאז שהוא נולד, ככה שיש לי על מה לדבר חוץ מבאיזה צעצוע הוא עכשיו משחק...

זהו, שגם אנחנו ניסינו להמנע מלהיות ההורים האלו שכל שיחה איתם זה רק התינוק וכל היום יושבים בבית- מפרגנים לעצמנו מידי פעם פאב או מסעדה, פעם כשהיה רק אחד הוא היה ישן קבוע ב-8 ואחרי זה היו אצלנו "ישיבות"- הרבה חבר'ה צעירים, צחוקים... ואז בהריון השני הייתי עייפה רוב הזמן וגם -יש להודות- לא כל כך סבלנית, ועצוב לדעת שהקשרים שהיו לא היו כל כך חזקים כמו שחשבתי שהם. אצלנו בבית זה ידוע וברור שאשה בהריון עוברים עליה כל מיני דברים ופשוט אף אחד בסביבה לא הבין... חשבו שאני "מפונקת"...
העיניין זה שאלו לא רק "חבר'ה" אלא ממש חברות קורובת בגדר אחיות.
לפעמים אני ממש מרגישה סוג של "אבל"- כמובן שאני מעדיפה את האהובים שלי על החברות אבל...

דף למחיקה

למה למחיקה? נושא חשוב לדעתי.

גם לדעתי

רק שלא הייתי בטוחה שגם בשביל אחרים, כיוון שלא נגעו בו הרבה זמן...

גם אותי זה נושא שמעסיק. איך שומרים על קשרים חברתיים כשאת מאבדת נתח עצום מהזמן הפנוי והניידות הספונטנית שלך? איך מתקרבים מחדש כשהילדים גדלים ויש יותר פנאי וכוחות ?

אוף... כתבתי תגובה ארוכה והיא נמחקה...
אז בקצרה- מאז שכתבתי כאן הרבה השתנה. חלק מהקשרים שהיו גם אז רופפים התנתקו לגמרי. לדעתי זה מראה על אופי הקשר ועל חוזקו, עם כל הכאב שבדבר. לא נראה לי הגיוני שחברה טובה תתעלם מהחלק הגדול והאינטגרלי הזה שבי...
הקשר האחרון שניתקתי היה עם בחורה שרצתה כל הזמן לצאת, לבלות, ולא לשבת איתי בבית עם הילדים. אז מה בעצם היא רצתה ממני? אותי, את השיחות והנוכחות שלי, או סתם מישהי (לאו דווקא אני) שתצא ותבלה איתה? מה טיב הקשר כאן בעצם?
ומנגד- התחזקו אצלי קשרים אחרים- עם הורים אחרים, וגם עם חברות רווקות (יותר נכון אחת), שקיבלה את הילדים שלי יחד איתי, שאוהבת אותם (וזה לא מחייב לשמור עליהם או לקנות להם מתנות, אלא פשוט לקבל אותם, ליהנות מהם)- ואני היום שמה אותה מעל כל החברים שלי כי היא בעייני חברה אמיתית שעזרה לי כשהייתי במצבים קשים, ואוהבת אותי ולא את הדברים הנלווים אלי. וזאת גם אחת שבשבילה אני אעשה את המאמץ של למצוא סידור לילדים כדי גם לבלות זמן שלנו ביחד @}

שליחה על ידי אתי* » 16 דצמבר 2007, 11:53

גם חברות נשואות + ילדים מתנתקות.
חברויות טובות, מתיכון.

לא ברור לי מה הטריגר כיוון שהיינו מאוד קרובות. אנחנו לא עסוקות במידה שונה. נותרתי עם חברה אחת (לפי הספירה שלי, אני משערת שמבחינתן אנחנו עדיין חברות) שאני מכירה "רק" 6 שנים. אני מרגישה זקנה מידי להתחיל ולהקשיע בקשר-אחות חדש. אז אולי חברה אחת זה מספיק לי.

כשבמשך 5 שנים לא מוצאים 10 דקות להפגש או להגיע אלי (אנחנו גרות באותה העיר), אני לא בטוחה מה זה אומר, רק איך זה מרגיש (מאוד בודד).

אז אולי חברה אחת זה מספיק לי.
לי זה מספיק, בכל אופן- חברה אחת טובה ועוד כאלו של "פעם ב..."...

היום חוויתי את זה במלוא העוצמה.
התחושה העיקרית שלי היתה שמאז שנהפכתי לאם אני בקשר בעיקר עם הורים.
החברים הרווקים חיים בשעות אחרות (הבקרים שלי הם לפנות בוקר בשבילם, והערבים שלהם הם אמצע הלילה בשבילי, וממילא אני לא מתלהבת לצאת מהבית כשיש בו תינוקת ישנה). לרובם קשה עם שיחה שנקטעת כל פעם בגלל צורך דוחק אחר של תינוקת פעלתנית מסוימת. מסיבות מובנות, הם לא יכולים להבין איך זה להיות הורה. אני מרגישה שהסוגיות שמעסיקות אותי הרבה יותר כבדות מנושאי השיחה שלהם. היום נפגשנו יחד - הורים ורווקים. ההורים דיברו על מנשאים, שינה (כלומר, המחסור בה והערגה לה), חיסונים (ובעיקר הימנעות מהם) ואוכל (כן לחם, לא לחם, מה אלרגני...). הרווקים דיברו על מסיבות, הופעות, סרטים, ספרים, מאמרים מעניינים ושאלות חשובות כמו איזה משפט מתאים לכל עת. בחיי, הם הכניסו לחיי משב רוח קליל ומענג.
אבל נדיר כל כך!
)-:
אולי אני פשוט לא יודעת לשמור על קשרים, אבל היה ממש קשה להיווכח בזה.
בערב דיברתי עם חברה - אמא לשתיים - ומיד נוכחתי שהשיחה שלנו נסובה בעיקר סביב הילדות וההורות, מין שיחה עם המון משמעויות ועומס רגשי.

קלמנ טינה
קודם כל

, התקופה הזו זכורה לי כקשה מאוד. לראות את ההבדלים המאוד מוחשיים בין מי שאני עכשיו, לבין מי שהם (רק לפני כמה חודשים הייתי בדיוק כמותם)...

עם החברים ה"ישנים" עדיין לא חזר הקשר, וכנראה לא יחזור... אבל פיתחתי קשרים עם אמהות נחמדות מאוד בסביבתי.
מה שכן, אלו לא קשרים של "אחיות", מה שהיה בתור רווקות- שכל היום יכולות ופנויות לשבת ביחד, אלא פחות חזקים, לצערי...

לדעתי הסיבה העיקרית לנושאים השונים בשיחות הוא (אצלי לפחות)- שזה "מותר", ז"א שעם חברות רווקות לא הייתי יכולה לדבר על הנושאים האלה.. מה גם שלדעתי זה טבעי, שאם יש מכנה משותף כל כך חזק ובולט- השיחה תסוב סביב המכנה הזה (למשל אם היינו שתי מתמחות לרפואה, סביר שהיינו מדברות על נושאי רפואה, לא?)

אולי אני פשוט לא יודעת לשמור על קשרים, אבל היה ממש קשה להיווכח בזה.
גם אצלי עלה הנושא הזה, והמסקנה שלי היא לעבוד יותר על הקשרים שלי: להתקשר יותר, להיות יותר אכפתית ולזכור פרטים (שזה הכי קשה, תמיד היה לי קשה עוד לפני הילדים, אז עכשיו בכלל...), לעשות מאמצים להיפגש (כשפעם המאמץ הכי גדול היה להיכנס לאוטו ולנסוע 2 דקות, ולרוב אלו היו שכנות שרק צריך לעבור כמה בתים ברגל...)- וכו'.
אז הייתה תקופה קצרה שהיה לי קשה לעשות את המאמצים האלו, עד שהגעתי למצב של בדידות כל כך גדולה שהמאמץ כבר נראה קטן יותר (אובייקטיבית דווקא המאמץ גדל- אני בחודש שביעי...)- ואז התחלתי לעשות מעשים. לקבוע עם אמהות מהגן, עם שכנות, עם חברות מהלימודים, עם מכרות מכל מיני מקומות... שזה דרש ממני:
א. להתגבר על הביישנות שלי (לרוב זה במסווה של הילדים, קשה לי לקבוע "בשבילי"...)
ב. להתגבר על העצלנות- ולהשקיעזמן ומאמץ בטלפונים, ביקורים, או סתם בלזכור דברים שחשובים להן...
אבל זה שווה את זה...

צ'מעו, אני לא חולקת על שום דבר ממה שנאמר בדף הזה .
זאת אומרת, אני לא חושבת שאפשר לעשות פה הכללות ולהסיק מסקנות.
יש חברויות קרובות ועמוקות שייגמרו מכל מיני סיבות : גם מסיבות "טובות" וגם מסיבות טפשיות.
יש חברויות עמוקות שיימשכו אחרי הילדים ואחרי כל מיני משברים ושינויים.

לפעמים אפשר להסיק מצורת הפרידה מה היה שם קודם לכן ולפעמים לא.

לדוגמא: הייתה לי חברה טובה וקרובה. היא נישאה והביאה ילדים, בניגוד אלי שנישאתי והתגרשתי טרם הבאת ילדים. זה מעולם לא הפריד בינינו. נכון, שהתאמצתי יותר להגיע והיא כמעט ולא, אבל החיבור נמשך.
אחרי הרבה שנים, כשילדיה כבר גדולים הבאתי אני ילדים. המשכתי להתאמץ מאוד להגיע אליה, בכל פעם שנסעתי לאמי (היא גרה בקרבתה).
עד שהגיע יום שהגעתי לאמא שלי ללא אוטו . סיכמתי עם אמא שלי שהיא תסיע אותי הלוך (הייתה צריכה את האוטו) ובעלה של חברה שלי (היא לא נוהגת) יחזיר אותי. הוא סירב (20 דקות מרחק). אין לו כוח לנסוע אחרי יום עבודה ב-20:00 להביא אותי (הוא עובד בבית. כן?)
טוב. זה היה עד כאן! אני כעסתי, סיפרתי לה כמובן מה אני חושבת בנדון. היא אמרה לי שזה ביני ובינו. (?)
זהו. הסיפור נגמר.
נשמע שטותי? לא יודעת. אבל חברות של 20 שנה חלפה עברה לה באחת.

לעומת זאת יש לי חברה, קטנה ממני בעשור עדיין טרום ילדים, כבר סובלת אותי חמש שנים עם ילדים. ללא ספק המפגשים נהיו רחוקים יותר וקצרים יותר (באסה) אבל - יום יבוא, הם יגדלו ואנחנו נחזור להתעסק בעצמנו @}

<איך נאנחתי אנחת רווחה כשהבכורה נולדה- סוף סוף השתחררתי מהעיסוק בעצמי...אבל המינון, אוי המינון>

קראתי חלקים מהדף הזה....
אני חייבת לציין שחלק מהקשרים עם החברים שנשארו רווקים אכן נעלמים
אבל עם חלקם לעתים כן מתחדש הקשר ברגע שגם הם מתחתנים ונולדים להם ילדים משלהם.
וכך היה אצלי... אחרי שגם לחברות אחרות נולדו ילדים - פתאום הן הרגישו שהקשר איתי כן התאים להן והקשרים חודשו.

<איך נאנחתי אנחת רווחה כשהבכורה נולדה- סוף סוף השתחררתי מהעיסוק בעצמי...אבל המינון, אוי המינון>

אתמול דווקא יצא לי לבלות עם החברה היחידה שנשארה מאז, ועם עוד חברה שלה (שתיהן רווקות). גם הילדים היו שם.
השיחה התגלגלה מלימודים (אני והחברה של החברה לומדות באותו מוסד), לעיצוב בתים, לקניית בתים (החברה שלי קנתה עכשיו בית ואני מחפשת לקנות)- ואז, התגלגלה להריונות ולידות...
באותו הרגע חשבתי על הדף הזה, ועל כך שכתבתי שזה טבעי שבין אמהות יש את המכנה המשותף הזה ושזה יהיה נושא השיחה, והנה, גם עם רווקות (אחת בזוגיות ארוכה, אחת בכלל לא)- השיחה התגלגלה גם לזה. כנראה שזה חלק כל כך אינטגרלי בחיים שלי שמתישהו הוא צפוי לעלות, לא משנה באיזו חברה...

נקודות:
היא אמרה לי שזה ביני ובינו. :-O /-:
מה בכלל יש בינך לבינו, חוץ מהעובדה שהוא הבעל של חברה שלך?
לדעתי זו באמת חוסר נטילת אחריות. כמובן שהיא הייתה צריכה להיות זו שמדברת איתו על העיניין הזה.
(לא עיצבן אותי שהבעל סירב, זכותו- למרות שלא הכי נחמד מצידו- אבל התגובה שלה... לא לעיניין)

אגב- הן נורא התעניינו לשמוע על לידות ולא הרגשתי "כופה" או משעממת- הן שאלו שאלות, וממש היתה שיחה ולא סתם בילבלתי להן במוח...

ושכחתי פרט חשוב בסיפור- זה היה אחרי שלא ראיתי אותה חצי שנה, אולי אפילו יותר וכל פעם כשדיברנו בטלפון עלתה השאלה מתי ניפגש. תמיד העלתי את האפשרות שהם יבואו...אבל האיש שלה לא אוהב לנהוג...
לא משנה שיש מקומות שהם נוסעים אליהם ועוד איך.

שליחה על ידי רווקה* » 23 מרץ 2009, 17:02

אני מרגישה שהסוגיות שמעסיקות אותי הרבה יותר כבדות מנושאי השיחה שלהם.
כאן בדיוק קבור הכלב.
גם אני מרגישה שהחברות הנשואות שלי עם הילדים מרגישות ככה. שהנושאים שלהן הרבה יותר חשובים מהשטויות שלי. ולא כיף לי להיות זאת שפחות חשובה.
אני מאוד מבינה. תינוק נולד והוא הופך להיות מרכז העולם עבור האמא. ואיפה זה משאיר אותי? בשוליים של אותו עולם.
ככה זה צריך להיות. תינוק צריך להיות מרכז העולם של אימו, לפחות בהתחלה. אני לא חושבת שזה יכול להיות אחרת. ובכל זאת, לא כיף לי להיות "לווין".

הייתה לי חברה מאוד טובה. המון שנים. גם אחרי שהתחתנה, הייתה מגיעה לתל אביב, היינו יושבות בבית קפה, מדברות, מקשיבות.
מאז שנולד התינוק, כדי לראות אותה אני צריכה לנסוע למודיעין. כשהייתי באה, כמעט לא יכלנו לשוחח. הכל סבב סביבה וסביב התינוק. היינו מתחילות לדבר והתינוק היה מתחיל לבכות. היא ם הייתה עייפה מאוד כל הזמן ואמוציונלית. וכשבעלה היה בבית אז היו ריבים או וויכוחים. ממש לא היה לי נעים להיות שם. אז הפסקתי לבוא.

יכול להיות שאם הייתי חברה באמת טובה, הייתי אומרת לה ללכת לישון ושאני אשמור על הילד. אבל היא לא הייתה מסכימה וגם אני, אין לי ניסיון עם תינוקות קטנטנים. וגם אני עובדת קשה כל השבוע.

גם יש את נושא הקינאה. לא בגלוי, אבל יש.

חברויות מתנתקות זה משהו שקורה כל הזמן.

גם יש את נושא הקינאה. לא בגלוי, אבל יש.
זה יפה שאת מודה,למרות שכדאי שחבל...כל אחדמגיע תורו.

חברויות מתנתקות זה משהו שקורה כל הזמן.
וזה מאוד נכון, אבל רוצה להגיד לך שאם היית קצת סבלנית, היית רואה שהיא פחות ופחות עייפה. ואם היית אוהבת, היית מכילה את העייפות שלה וזה לגמרי ברור שעכשיו זה שלב שאת מתאמצת להגיע אליה.
את יודעת, יגיע הרגע שאת תהיי במצב הזה ותשמחי מאוד שיש לך חברות שאוהבות אותך מספיק כדי להכיל ומתאמצות לבוא לבקר אותך.

שליחה על ידי רווקה* » 23 מרץ 2009, 20:06

איך את יכולה לדעת שזה יקרה גם לי?
דווקא לא ניתקתי את הקשר. פשוט בקושי היינו מדברות. וכשהילד גדל, גם אז היו לה כל הזמן עיסוקים סביבו.
ואני עדיין נשארתי רווקה עם הנושאים הפחות חשובים.

אני לא יכולה לבוא בכח למישהי שאני לא מעניינת אותה כבר ולמי שכבר לא מעניינת אותי.

הרווקים דיברו על מסיבות, הופעות, סרטים, ספרים, מאמרים מעניינים ושאלות חשובות כמו איזה משפט מתאים לכל עת.
תראי כמה צריך כדי למלא את החסר

גם אני מרגישה שהחברות הנשואות שלי עם הילדים מרגישות ככה. שהנושאים שלהן הרבה יותר חשובים מהשטויות שלי.
זו תחושה סובייקטיבית. אני יודעת שלי יותר קשה להרים טלפונים בכללי, ומאז שאני אמא עוד יותר. אז חבל לי אם מישהו מרגיש פחות מעניינתי בגלל זה, כי זו לא המציאות.
אגב, אנחנו היינו כמעט האחרונים להביא ילדים בחוג חברינו. אבל זה תמיד עניין אותנו ברמת שיחה אינטלקטואלית, אפילו בימי ההדוניזם העליזים.

גם יש את נושא הקינאה. לא בגלוי, אבל יש.
פה קבור הכלב?
נראה לי שבהרבה מקרים רווקות מקנאות בנשואות שמקנאות ברווקות, אמהות מקנאות בנטולות ילדים ולהיפך.. כששני הצדדים מסופקים, אז אפשר להיות יחד בסבבה ולהתענין אחד בשני. לא?
עוד משו, זה שאני לא מבינה למה זה שמישהי היא אמא אומר שהיא לא יכולה יותר לבוא לבקר חברה שלה. (אני עושה את זה עם הילדה מאז שהיא גוזל) ולמה היא לא מסוגלת לנהל שיחה בלי טון הפרעות (מירכוז?)
שאלת תם, כן? הבלה.

_עוד משו, זה שאני לא מבינה למה זה שמישהי היא אמא אומר שהיא לא יכולה יותר לבוא לבקר חברה שלה. (אני עושה את זה עם הילדה מאז שהיא גוזל) ולמה היא לא מסוגלת לנהל שיחה בלי טון הפרעות (מירכוז?)
שאלת תם, כן? הבלה._

מצד אחד- צודקת (רק אתמול היינו אצל חברה- בן שלוש וחצי, בן כמעט שנתיים ואני בחודש שביעי).
פשוט- לא היה... ובכלל לא פשוט לי לצאת מהבית.
אני עושה את זה? כן. באותה המידה כמו פעם? בכלל בכלל לא.
יש ימים (לילות) שלא ישנים בכלל (שיניים אוזניים או סתם ווירוס)- במיוחד כשמניקים ולא נותנים אקמול (שאז, נניח, בתקופת מחלה או שיניים פשוט נותנים אקמול והילד "נוחת" לכל הלילה... )
ואז אין כוח להוציא את האף מהבית... וכשזה 2 ילדים זה לא כמו ילד אחד כי עם אחד כשהוא ישן את ישנה, עם שניים לא תמיד אפשר לסנכרן את הזמנים שלהם (היו תקופות שכן, היו תקופות שלא- ואז נוראאאא עייפים).

ובקשר לנהל שיחה בלי הפרעות- אלא אם כן תינוק מחובר לציצי זו הפרעה...

אמנם לא שיחה רציפה רציפה (יש למשל החלפת חיתול/פשפושים, מתן אוכל/שתיה אם מדובר בפעוט, ובמקרה של הילדים שלי- מידי פעם לשים לב שהם לא מתכסחים יותר מידי...)- אבל בהחלט, אפשר לנהל שיחה- אבל הכרחי שהחברה תהיה מינימום לא-שונאת-ילדים... למשל אתמול אני והחברה שלי התמסרנו בכדור עם הילדים ודיברנו... וגם היא "סבבה" בקטע של ילדים שמטפסים על רהיטים או מפוררים אוכל בבית (המושקע בטירוף) שלה...
לא כולן כאלו. היו כאלו שהחלפה של חיתול לידן (אפילו לא קקי)- גרמה למבטי בחילה עזה, ואף הערות... אחת (לא חברה טובה, מישהי מהלימודים)- נגעלה שהנקתי מולה...

אני דווקא אוהבת את השיחות על דייטים וכו', אפשר לעשות את זה אחרי שהם הולכים לישון או לדבר בעדינות, בקודים. ואנחנו גם עושות את זה.
זה מחזיר אותי לכמה רגעים לזמנים קלילים יותר... מוציא אותי מהשגרה ומהדאגות הרגילות שלי...

טוב צריכים אותי...

אני מזדהה מאוד עם הקלמנטינה. מצד אחד יש פשוט שאלה של שעות. לכי תתכנני בילוי עם חבורת רווקים בשבת כשיש לך ילד שצריך לישון בצהריים, או משתעמם כשכל המבוגרים מדברים, או קם בשש וחצי. אלה כולם חיים בלילות וישנים בבקרים, אם הם רק יכולים.
מצד שני, כשקורה לי לפעמים שאני נמצאת בחברת "בלילדים" (שזה כולל גם אנשים שהילדים שלהם כבר גדלו קצת), אני מה זה נהנית לשמוע על מסיבות, הופעות, סרטים, ספרים, מאמרים מעניינים ושאלות חשובות כמו איזה משפט מתאים לכל עת_ ולהרגיש את ה{{}}_משב רוח קליל ומענג הזה. וזה כולל הרבה פעמים גם צחוק פרוע, היפה כל כך לבריאות. וקצת שנינויות והשחזות, וזו סטימולציה נעימה מאוד למי שמבלה את רוב זמנו עם תינוק/ פעוט/ ילד.
מצד שלישי, הדבר שהכי מטריף אותי זה דווקא חברות עם ילדים שלא יכולות לתת להם לצאת רגע משדה הראייה. וזה, לפי דעתי, עניין של אופי. יש כאלה (כמוני, אם יותר לי) שמודעות כל הזמן ברקע לילד ואפילו לתינוק שמסתובב שם, ייתנו לו מה שהוא צריך, יענו לו וישגיחו איכשהו שהוא לא ישבור את הראש או דברים אחרים, ובכל זאת יצליחו לשמור על חוט מחשבה ולנהל שיחה מסוימת (נגיד שסביבות גיל שנה ורבע יש איזו תקופה שזה באמת בלתי אפשרי, אבל היא חולפת).
ויש כאלה שזה להפך: הן עסוקות בילד, וברקע נמצאת את, ומדי פעם יענו לך על משהו. וזה נכון אפילו לגבי ילדים בני שנתיים פלוס שכבר מסתובבים בעצמם, ועדיין הן צמודות להם לתחת. אני זה משגע לי את השכל.

ואם היית אוהבת, היית מכילה את העייפות שלה
אני לא חושבת שרווקות (כולל אני בימי טרום-האמהות) יכולות להכיל את מידת ההתשה והעייפות שבהורות בתחילת הדרך. אולי להבין רציונלית.

לתחושתי ומנסיוני, הילדים הם רק זרז או תירוץ למה שהיה קורה בכול מקרה. צריך קשר טוב, אינטימי ואהבת אמת על מנת לשרוד את נפתולי החיים.
כמי שבילתה שנים רבות כרווקה עם חברות נשואות ואמהות, בחלק מן המקרים היה לי נוח, לעיתים פחות ואז דאגתי למפגשים רק עם החברה. אני דווקא הרגשתי בתקופת הרווקות, שחברותי האמהות מתאמצות לשמר את רווקותי כדי להגשים באמצעותי את מה שהן "ויתרו עליו" ורק חברה טובה אחת כל הזמן תמכה בי וחיזקה אותי. לצערי, גם הקשרים הטובים אינם תכופים ואינטנסיביים, ובעיקר טלפוניים

מצד שני, אין לי כוח ליותר מזה......

ולמה היא לא מסוגלת לנהל שיחה בלי טון הפרעות (מירכוז?)
כי כשיש בן שלוש וחצי, בן כמעט שנתיים ואני בחודש שביעי). אז מירכוז או לא מירכוז, תמיד מישהו יצטרך משהו. וגם אם כולם ינוחו לרגע, העובר יתעקש לבעוט.

יש כאלה (כמוני, אם יותר לי) שמודעות כל הזמן ברקע לילד ואפילו לתינוק שמסתובב שם, ייתנו לו מה שהוא צריך, יענו לו וישגיחו איכשהו שהוא לא ישבור את הראש או דברים אחרים, ובכל זאת יצליחו לשמור על חוט מחשבה ולנהל שיחה מסוימת
רציתי להגיב על זה, אבל נקטע לי חוט המחשבה....

כי כשיש בן שלוש וחצי, בן כמעט שנתיים ואני בחודש שביעי). אז מירכוז או לא מירכוז, תמיד מישהו יצטרך משהו. וגם אם כולם ינוחו לרגע, העובר יתעקש לבעוט. D-: הרסתותי...

אז מירכוז או לא מירכוז, תמיד מישהו יצטרך משהו.
חלוקת קשב? כן היענות, אבל הכי בקטנה? אני לא מאלה שעוצרות הכל כדי לטפל בכל גחמה, ולדעתי הילדה מטופלת היטב. אני גם לא מאלה שינזפו בפדגוגיות "אני אסיים את המשפט ואז בלה בלה בלה." (כבר הפריעו לך לסיים את המשפט

) אני אסיים את המשפט (או המשפטים) בנחת, תוך כדי חיבוק או ידיים על הילדה שצריכה אותי, ובסוף אני אשאל מה העניינים.
גילוי נאות - כבר אין לי כמעט חברות רווקות. האחת שהיא ממש קרובה לא גרה בארץ כרגע, וכן גרה בארץ כשאנחנו לא גרנו.

אצלי החברות בורחות עוד לפני שהילד נולד
מתחילת ההריון אני מאבדת חברות על בסיס קבוע
אבל אני חושבת שזה סינון טבעי וחיובי
למרות שעדיין ניפגעת מידי פעם .

חלוקת קשב? כן היענות, אבל הכי בקטנה? אני לא מאלה שעוצרות הכל כדי לטפל בכל גחמה, ולדעתי הילדה מטופלת היטב
מדובר על מצב של יותר מילד אחד, כן? שניים פלוס אחד בדרך זה כבר לא כזה פשוט. אפילו "ידיים" זה כבר לא כזה פשוט, כששניהם מתחרים ואת בכלל לא יכולה לחבק לגמרי, בגלל הבטן, ומוצאת כל מיני תרגילים עוקפים שלא מספקים אותם (ולכן לא מאפשרים להם להניח לך).

אני מרגישה שהסוגיות שמעסיקות אותי הרבה יותר כבדות מנושאי השיחה שלהם.
לרווקה
אני לא חושבת ש'כבדות' זה 'חשובות'.
כבדות זה גם: נו איזה כבדה את פשוט שימי על עצמך משהו ובואי... (אבל מה לעשות, אני 'כבדה'. לא ישנתי כל הלילה, הצריך להאכיל ולרחוץ את הילדים, אין לי שום דבר ללבוש כי המידה כל פעם משתנה במקום אחר, אני לא יודעת אם ואיך אשן הלילה...וכו כו. בקיצור, מה לעשות, כבד.)

לדעתי זה דו-כיווני. נקודת הכובד השתנתה, וזה לא תמיד מתאים לא לאמא הטרייה ולא ל'נטולת הילדים'. אני יכולה להעיד על עצמי, שכשהייתי רווקה, תמיד התנתק הקשר עם אילו שהתחתנו וילדו. אולי קשרים שמלכתחילה לא היו חזקים. אולי לא. משהו משתנה בשפה. בנוכחות. בהומור. בהכל כמעט.

אני אתן דוגמה קטנה שלא קשורה לילדים.
לפני הרבה שנים ישבנו בסוג של מסיבת רווקות לחברה שמתחתנת. כבר לא היינו בקשר ככ קרוב. כולנו חוץ ממנה היינו רווקות מושבעות. דיברנו על סקס. היא סיפרה שהם עושים את זה פעם פעמיים בשבוע. שלפעמים אפילו שבוע שלם הם לא עשו את זה. היא היתה מאד רגועה בעניין ואמרה: כן, זה לא כזה סיפור אחרי הרבה זמן. אנחנו היינו בשוק. החלפנו מבטים רבי משמעות. היה לנו ברור שאם לא עושים את זה לפחות כמה פעמים בלילה אז איזו מין זוגיות זו? (כאמור רווקות מושבעות, אף אחת מאיתנו אפילו לא משכה חודש במערכת יחסים). אחכ סיכמנו ש'לנו זה לא יקרה'.
מי יתנני היום פעם פעמיים בשבוע...

מה אני מנסה להגיד בזה? שלפעמים נוצר פער שקשה לגשר עליו. זה לא שאחד יותר טוב או חשוב או מעניין.

עוד דבר שמשחק לדעתי תפקיד חשוב זה מי הבנזוג ואיך הוא מתחבר לחברות שונות ולאורח חייהן.
היא הס

אני יכולה להעיד על עצמי, שתמיד שנאתי להתקשר לחברות אמהות. הן היו נותנות את השפופרת לפעוט שהיה תובע "לדבר בטלפון!" והוא היה שותק לי בטלפון ואני הייתי מזיעה "מה שלומך? יופי! איפה אמא?".
היום בני עושה את זה לפעמים לחברות שלי, אבל אני מנסה שזה לא יקרה יותר מפעם ב... (חודש?). ורק אם אני רואה שזה משעשע אותן.

שתמיד שנאתי להתקשר לחברות אמהות וכו'...
חייבת להודות שדווקא זה לא קורה אצלנו (למעט אם החברה מבקשת לדבר איתו...)
זה אכן נשמע דיי מעצבן (חוץ מאשר עם ילדים בקרבה משפחתית

, עם האחיינים שלי לא עיצבן אותי)

טוב נו כנראה שהיום זה יום הווידויים.
פעם היינו מין שלישייה כזאת. הכרנו בתיכון ונשארנו חברות הרבה אחר כך. אחת מהן היא חברתי אחותי ונשמתי עד היום. מהשנייה הרגשתי שאני הולכת ומתרחקת, משלל סיבות, שבאופן כללי מאוד הייתי קוראת להן היום מעמדיות. וגם לא יכולתי לסבול את החבר שלה. אז לפני די הרבה שנים (שמונה? תשע?) הייתי אצלה, והיא סיפרה לי בשמחה ובהתרגשות שהיא בהריון. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה אוף איזה באסה אז היא נשארת עם המעצבן הזה (שהיה יושב ונואם ומסביר לי ולשנייה על ההריון והיא היתה שותקת. והיא לא אחת שאין לה מה לומר). ותוך חמש דקות בערך הייתי בחוץ באיזה תירוץ ורכבתי מרחוב פנקס לכרם התימנים בשבע דקות בערך. זה כל כך הפחיד אותי כל העסק עם ההריון והילדים. ובאמת אחר כך הקשר התמסמס ונעלם די מהר, היא צדקה כמובן מבחינתה - כשהייתי בהריון נזכרתי בזה ועוד איך.
והנה, לשנייה עדיין לא היה ילד כשלי כבר היה, ואורח החיים שלה שונה לגמרי משלי, ובכל זאת נשארנו חברות הכיטובות.
אז נכון שלא צריך בהכרח להיות בקשר רק עם נשמתך התאומה. אבל מצד שני זה נורא משחרר. אם נעלמו קשרים - כנראה שעוד משהו פורר אותם.

מדובר על מצב של יותר מילד אחד, כן?
התחלנו?

שתמיד שנאתי להתקשר לחברות אמהות. הן היו נותנות את השפופרת לפעוט שהיה תובע "לדבר בטלפון!" והוא היה שותק לי בטלפון ואני הייתי מזיעה "מה שלומך? יופי! איפה אמא?".
P-:
גם אני נשבעתי שבחיים לא אעשה את זה כשלי יהיו ילדים... לא תמיד מצליח לי...

בדיוק היום דיברתי עם חברה רווקה והיא הציעה שנקבע ארוחת צהרים במסעדה. מיד אמרתי "אין בעי, אני אשאיר את הילדים עם בביביסיטר". היא אמרה שהיא התכונה עם הילדים שלי (חמודה). אמרתי שעם הילדים זה יהיה נחד, אבל בלעדיהם זה יהיה ממש כיף.

עם חברותי הרווקות אני כמעט ולא מדברת על האיש והילדים, זו הזדמנות לצלול לעולם אחר...וגם כדי לא לנקר עיניים (במגזר שלי, בכל אופן).

התחלנו?
נו, בחייך... גם לי אין 3 ילדים, גם אני יכולה ביום טוב להסתדר עם ילדיי הקיימים בחלוקת קשב אידיאלית, ובכל זאת אני יכולה להבין מצב שבו זה לא עובד (עם 2 ובטן הריונית), ולדעת שהוא לא יפסח עלי באותן נסיבות. את לא?

_התחלנו?
נו, בחייך... גם לי אין 3 ילדים, גם אני יכולה ביום טוב להסתדר עם ילדיי הקיימים בחלוקת קשב אידיאלית, ובכל זאת אני יכולה להבין מצב שבו זה לא עובד (עם 2 ובטן הריונית), ולדעת שהוא לא יפסח עלי באותן נסיבות. את לא?_
וזו הסיבה שבגינה רווקות לא רוצות לדבר עם נשואות לדעתך? בכללי ככה? כי אף אחת לא אמרה "מאז שיש לי שני ילדים" וגו'. אני חושדת שילד אחד מהווה טריגר יותר משמעותי לאיבוד חברות רווקות...

איכשהו, נראה לי שהרבה נשים הרבה יותר ממרכזות את הראשון. כשיש שניים הן כבר מתחילות לקלוט שזה לא ממש אפשרי להיות אשה אחת ולמרכז קומפלט שניים.

<גם אם השניים זה הבכור וחברה רווקה

>

זו בעיה די כללית, איך להיות בקשר קרוב עם מישהו שהעולם שלו באמת שונה משלי.

אני מרגישה את זה לא רק בעניין של חברות רווקות, שעם רובן באמת ניתק הקשר - אנחנו לא מעניינות אחת את השניה - אלא גם עם חברות שיש להן הרבה יותר ילדים משלי. למשל לי יש שניים, ואפילו כבר לא קטנים כל כך, ולכן אני קצת חוזרת לתחומי עניין של אמהות רווקות, ומתרחקת מהנקה ופיפי קקי וכמה ישנו בלילה, ויש לי חברות שיש להן 3,4 ילדים. אני לא יכולה לדבר איתן על השקעות, כי אין להן שקל פנוי ובעצם לא ברור מתי אי פעם יהיה להן, בחופשים לא יכולות לבלות יחד כי קשה להן מדי להעמיס 4 ילדים ולנסוע לאיזה מקום מדליק, ולי קל עם שניים. לצאת בערב לבלות - מה שאני עושה בקלות - הן עייפות מדי. גם אם קובעים, הן מבטלות ברגע האחרון, ובאמת אני מבינה אותן, הן בקריסה מתמדת כבר שנים. אז אני מבינה, מבינה הכל, אבל העניינים המשותפים שלנו הולכים ומתמעטים. אני משתדלת להכנס לעיניים שלהן ולא להיות ביקורתית, אבל פייר, השיחה שלנו לא כל כך מעניינת אותי.

וזו בעיה, כי כמה חברות כבר יש?...

וזו הסיבה שבגינה רווקות לא רוצות לדבר עם נשואות לדעתך? בכללי ככה?
לא. לא על זה דיברנו.

הנושא היה למה היא לא מסוגלת לנהל שיחה בלי טון הפרעות
יש הפרעות. יש אמהות שמנהלות אותן יותר או פחות טוב, ויש חברות רווקות שמתייחסות אליהן טוב או פחות טוב.

נראה לי שהרבה נשים הרבה יותר ממרכזות את הראשון.
ברור. אבל אני אומרת שההפרעות לא בהכרח קשורות למירכוז. ועם 3 ילדים יותר סביר שיהיו הפרעות "אמיתיות" כלומר שהילדים באמת צריכים משהו מאמא, מאשר "הפרעות מירכוז".

אני רוצה לשבור כמה מיתוסים שקראתי כאן...

ירח לבן דיברה על חיי המין הסוערים של הרווקות לעומת הנשואות- חייבת להגיד שאצלנו זה ההיפך- כי אמנם אצלן זה יותר סוער (?), אבל גם יש תקופות יובש של כמה חודשים, והרבה פעמים הן אלו שהיו מתחלפות איתי...

אשה ואם כתבה אני לא יכולה לדבר איתן על השקעות, כי אין להן שקל פנוי... בחופשים לא יכולות לבלות יחד כי קשה להן מדי להעמיס 4 ילדים ולנסוע לאיזה מקום מדליק, ולי קל עם שניים.-

יש לי חברה עם 2 ילדים, יותר גדולים משלי שאחרי הצהריים לא זזה מהבית, וגם בשבתות היא "כבדה". אצלי, אחרי השנה הראשונה שהיא באמת יותר "כבדה" (ביחס אלי...)- אני בכיף יוצאת החוצה, לוקחת את הילדים להצגות ובילויים עם אחיות שלי, מבקרת משפחה שגרה רחוק. צריך אומץ בכמה פעמים הראשונות, אבל אחרי כן מתרגלים ויוצאים בכיף... לא מאמינה שאפסיק אחרי הלידה השלישית (בקרוב). ודווקא באופי שלי אני "בייתית", אבל עם הילדים קשה מאוד לשבת בבית, במיוחד עם שני אינדיאנים כמו שלי D-:

בקשר לכספים- שוב, ממש לא מזדהה. לדעתי מי שמניקה, ישנה עם התינוקות, נושאת במנשא וכו' חוסכת המון- חוץ מהגנים הפרטיים (לחצי יום- שזה גם חוסך כסף...)- אין את הכל ההוצאות של: חדר שינה מפונפן לילדים, 2-3 לולים ברחבי הבית (לא מגזימה- בסביבתי יש הרבה כאלה...), עגלה ב-4000 ש"ח עם כל הפונקציות, סימילאק ובקבוקים בכמויות... ובמקרה שלי אני גם עובדת מהבית, ומרוויחה סביר- המצב שלי (טפו טפו 10X) הרבה יותר טוב משל הסביבה שלי- ורק (בעיקר) בגלל ה פשטות מרצון.

(וגם כאלו שזה נכון לגביהן- הרי זה זמני מאוד, עוד תקופה קצרה הן יהיו במצב שלך- עם ילדים גדולים...)

הן בקריסה מתמדת כבר שנים. - אמנם ההריונות והשנה הראשונה אחרי לידה קשות, אבל לא הייתי קוראת לעצמי בקריסה... לדעתי זה תלוי יותר במערך התמיכה של האשה (למשל בן זוג שמשחרר אותה מידי פעם לנוח או להתאוורר), וגם בעומס שהיא שמה (או לא מוכנה לשים במקרה שלי) על עצמה- מאשר הכמות הילדים.

ועם 3 ילדים יותר סביר שיהיו הפרעות "אמיתיות" כלומר שהילדים באמת צריכים משהו מאמא, מאשר "הפרעות מירכוז". בדיוק
סתם למשל לפני כמה ימים ביקרתי חברה (שילדה דווקא), הילדים נזרקו (הייתה שעת צהריים), ואנחנו ניהלנו שיחה נעימה ופסטורלית... פתאום הגדול שלי מתחיל להקיא... מירכוז?

אז מה הסיכוי של ילד אחד להקיא? קטן. מה הסיכוי של אחד משלושה להקיא? כמעט כפול?
הדברים האלו קורים- אם זה פספוסי פיפי, או רעב של הילד, או שהילד שופך על עצמו משהו, או סתם נפל וזקוק לניחומים...

לדעתי כל אלו תירוצים ולא סיבות אמיתיות. תירוצים ל"חברה" שלא יכולה לראות את החברה שלה מאושרת, כשהיא עוד לא מצאה את שלה...
וגם כאלו אגואיסטיות או פשוט צעירות וילדותיות שלא חשבו לרגע אחרי לידה שאולי אני זקוקה להן במשך היום, סתם בשביל לעשות מקלחת בכיף- ובאו רק אחרי שהוא היה נרדם בלילה, לשבת איתי ושאני אארח אותן, דקה אחרי לידה. (ואני עשיתי את זה /-:) חוץ מאחת, שבאה ותמכה ועזרה (וגם היא הייתה רווקה שאין לה מושג באימהות- פשוט היא הסתכלה עלי)- ואני לא מדברת על "בייביסיטר", או עזרה בבית. לפעמים מספיק להחזיק את התינוק שאני ארגיש לכמה דקות חופש... האחרות היו עסוקות רק בעצמן כל הזמן, זה סוג מערכות היחסים שהיה לי עם 2 ה"חברות הכי טובות" שלי. הלידה הדגישה את מה שהיה כבר קודם.

איכשהו, נראה לי שהרבה נשים הרבה יותר ממרכזות את הראשון

ברור
אז מה?

זה לא משנה. זה הופך אותן ל'אשמות' בניתוק הקשר? העניין של מירכוז או לא הוא עניין ערכי וחינוכי. אני לא חושבת שמישהי בוחרת באי-מירכוז בשביל שתוכל לדבר בנחת בטלפון. זה תוצר לואי.

'בלי חיתולים' למשל, דורש להיות בהקשבה. עם הגדולה שלי חטפתי הרבה קיטונות על העניין הזה: 'אי אפשר לדבר איתך פעם בלי שהיא תצטרך פיפי או קקי?!!!' צודקים מבחינתם. אפשר לקרוא לזה מירכוז, אפשר לקרוא לזה מה שרוצים. כל אחת עושה את הבחירות שלה בתור אמא, ויש לזה השפעה גם על היחסים עם ה'חוץ'.

ירח לבן דיברה על חיי המין הסוערים של הרווקות לעומת הנשואות- חייבת להגיד שאצלנו זה ההיפך
כן, ציפיתי לתגובה כזו. יש גם כאלו עם 3 ילדים שמתרגלים טנטרה וחיי המין שלהם אינטנסיבים וסוערים. אבל זו לא הפואנטה. מה שניסיתי להראות זה את חוסר ההבנה הטוטאלית שלנו ביחס אליה שנבע מתמימות, מפחדים, מכך שהיינו במקום לגמרי אחר ותפיסת העולם שלנו היתה אחרת. בקיצור, נוצר מרחק. עניין המין היה רק דוגמא פיקנטית. מן הסתם המרחק התבטא בעוד הרבה דברים, עוד הרבה לפני שהיו ילדים.

וגם כאלו אגואיסטיות או פשוט צעירות וילדותיות שלא חשבו לרגע אחרי לידה שאולי אני זקוקה להן במשך היום, סתם בשביל לעשות מקלחת בכיף
יכול להיות אבל לדעתי קשה לשפוט אותן. זה פשוט חוסר מודעות טוטאלי ואולי אפילו איזו התנגדות לראות את הדברים מתוך פחד.
לא יודעת אם אני במצבן הייתי מתנהגת אחרת.
רק שמה שקשה זה באמת הפער בין הציפיה מחברה קרובה שתבין מה עובר עלי, לבין היכולת האמיתית שלה לעשות את זה.
עוד סיפור קטן ואישי:
הייתי בבית עם תינוקת בת 2-3 חודשים, יום גשום וסוער. אני תקועה איתה כבר כמה ימים בבית ובא לי למות מכל הסיבות הידועות. חברה (הכי טובה), מגיעה עם חבר שלה כדי לתת לי הזמנות לחתונה הקרובה שלה. (לא כדי לעזור מן הסתם. גם לא שאלה אף פעם אם אני צריכה עזרה). באו, ישבו קצת, התארחו. בצאתם ביקשתי בעדינות אולי הם יכולים לקחת איתם את הפח (קומה 3.5 בלי מעלית, וקר). קיבלתי כזה פרצוף P-: והם לא לקחו. נעלבתי, ועדיין אני 'זוכרת לה' את זה, ועדיין היא חברה מאד קרובה. ונכון, היא לא מצטיינת, ומעולם לא הצטיינה ברגישות, באמפאטיה ובנתינה. היא מצטיינת בדברים אחרים...

לדעתי כל אלו תירוצים ולא סיבות אמיתיות. תירוצים ל"חברה" שלא יכולה לראות את החברה שלה מאושרת, כשהיא עוד לא מצאה את שלה...
קנאה. גם לדעתי.

זה לא משנה. זה הופך אותן ל'אשמות' בניתוק הקשר?
מפיתום? רק עניתי להסברים מאד מסויימים והשערות לגבי למה זה קורה. אם נלך לכיוון שאת הולכת אליו אז מה שאני חושבת זה - למה אמהות צעירות מרגישות שהן פחות מעניינות או פחות ראויות להיות חברות של רווקות מבלי להעניק את אותו ה"שירות" שהן נתנו לחברות קודם? <לא אומרת שזה מה שאת אומרת, זה עולה מכל מיני פינות.>
ומה עם זה שכמה נשים כבר אמרו פה שהצרכים שלהן בתור אמהות השתנו אחרי הלידה? לא לגיטימי? אנשים משתנים, ולפעמים, אם אנחנו בני מזל, החברים משתנים איתנו, ולפעמים לא. אני בעד קשרים נעימים ובונים. ותק זה נחמד מאד, אבל לא הכי חשוב.
לחברה הכי טובה שלי היו שני ילדים, הגדול/ה בת/בן חמש כשבתי נולדה. יש לי חברה טובה טובה רווקה. יש לי חבר טוב בזוגיות ללא ילדים אותו זמן שאנחנו בזוג, וחבר טוב עם שלושה ילדים, שניים לפני שלי נולדה. אחותי ואני מתקרבות על רקע שינוי המצב המשפחתי שלה. אז היופי והמזל שרוב החברים עוברים איתנו פחות או יותר את תקופות החיים האלה פחות או יותר בסנכרון. את הרווח שבין לבין אפשר לעבור בקשר קצת יותר רופף, או בהתמקדות במשותף ובהנאה מן הקשר.

לזותי מהפח, אני חושבת שאפשר לחכות שהיא תלד, ואז יומחד לקחת את הפח שלה בלי מילים. יסגור מעגל נראה לי.

_{<אגב, מה הבעיה להמשיך לדבר תוך כדי פשפוש?>}

בצאתם ביקשתי בעדינות אולי הם יכולים לקחת איתם את הפח

וואו. בדיוק חשבתי ל זה בזמן האחרון אין צריך להיות קוד חברתי של לקחת את הפח כשאה יצא מהבית, גם מבית שמתארחים. פשוט צריך כפר קטן כדי לגדל ילדים+להחזיק את הבית+לנשום

אז היופי והמזל שרוב החברים עוברים איתנו פחות או יותר את תקופות החיים האלה פחות או יותר בסנכרון.
חשבתי על זה. זה דווקא לא יופי. אולי זה נובע מכל גישת מערכת החינוך להפרדה גילאית? אולי אילו היו לכולנו חברים בגילאים ובשלבי חיים שונים והיינו גרים וגדלים ב{{}}כפר קטן (לא לתפוס אותי במילה, אני לא מדברת על שמריהו, ולא על היקואנה

) אז היה ברור לכולם מה קורה כאשר נוצרת משפחה? אולי החבל שמחבר בין שתי נפשות בעולם הזה בידידות ובחברות היה הופך לגומי נוח לשימוש ולתפעול? מתקרבים, מתרחקים, בצורה בריאה ואוהבת?
<אני מרגישה שאצלי ככה. בהחלט כבר קרה במהלך השנים שהוצאתי מספריים וחתכתי. כבר קרה במהלך השנים שקשרתי חזרה בעבותות... למרות שיותר נדיר.>

_לזותי מהפח, אני חושבת שאפשר לחכות שהיא תלד, ואז יומחד לקחת את הפח שלה בלי מילים. יסגור מעגל נראה לי.
כן, זה בדיוק מה שהיה. כשהיא ילדה באתי כל פעם ולקחתי איתי את הפח...

<אגב, מה הבעיה להמשיך לדבר תוך כדי פשפוש?>_
נו טוב, אקרובטית, אמרנו כבר?

אודליה - את מתפרצת לדלת פתוחה (-: גם אני בדיוק כמו שתיארת לגבי הכסף (לישון איתם וכו' ולחסוך על גנים בכך שלא משתמשים בהם...). וחברה שלי לא. אולי זה קשור לזה יותר מאשר למספר הילדים.

בכל אופן זו היתה ממש רק דוגמא לסבר את האוזן, שתחומי העניין שונים, והולכים ומשתנים. והיא באמת בקריסה. שוב, קשה למצוא "אשמים". דווקא במקרה שלה יש לה בעל סופר עוזר אבל אולי זה הכסף שמכביד על הכל. יותר נכון חוסר כסף (בני הזוג שלנו עובדים באותו מקום ומרויחים אותה משכורת, ואני מבחינתי שוחה בכסף, והיא לא נושמת). קשה לי לעזור כי כל הגישה שלי לא מקובלת עליה. אני יכולה רק להקשיב, אבל הקשר הולך והופך לאט לאט ללא סימטרי, ומתחיל להחלש, כשמישהו אחד תמיד מתקשה ולא יכול לעולם להיות פנוי רגשית בשביל השני (תגידי לא בגלל ילדים, תגידי מה שתרצי, ואולי את צודקת... ובכ"ז היא לא היתה ככה עם שני ילדים), והשני כן פנוי ותמיד יכול להקשיב ולתמוך. בסוף זה לא קשר קרוב.

בכ"ז יש לי סבלנות. החיים ארוכים ובכל תקופה קורים דברים אחרים.

קשה לי לעזור כי כל הגישה שלי לא מקובלת עליה. אני יכולה רק להקשיב, אבל הקשר הולך והופך לאט לאט ללא סימטרי, ומתחיל להחלש, כשמישהו אחד תמיד מתקשה ולא יכול לעולם להיות פנוי רגשית בשביל השני

את זה אני דווקא מבינה מצויין.
כשאת מגדירה את זה ככה, זה גורם לי לכעוס הרבה פחות (דווקא מהכיוון השני- של זו שתומכת ומתקשה להמשיך לתמוך כשהצד השני ממשיך לדפוק את הראש בקיר... והתמיכה היא חד צדדית)- ולהבין את הקושי שלי וגם שלהן- קשה להיות זה שמרגיש "פחות מוצלח", ולבקש עזרה ועיצה ממישהו אחר זה להודות שאתה מסתדר פחות טוב. למרות שהעיצה הזו עשויה לשנות את המצב

יש לי עוד מה לעכל בקטע הזה...

אולי החבל שמחבר בין שתי נפשות בעולם הזה בידידות ובחברות היה הופך לגומי נוח לשימוש ולתפעול? מתקרבים, מתרחקים, בצורה בריאה ואוהבת?

בכ"ז יש לי סבלנות. החיים ארוכים ובכל תקופה קורים דברים אחרים.
זה מה שאני מרגישה. כשהייתי בלי ילדים ולחלק מהחברות שלי היו תינוקות, חלה בינינו התרחקות מסומת כידי השתעממתי מזה שהן היו מלאות רק באימהות שלהן. אח"כ אני הייתי אמא לתינוקים וחברה שלי ללא ילדים התרחקה ממני בהדרגה, וקצת, ואז במשך הזמן התקרבנו חזרה.
אח"כ היא ילדה, ואצלנו הם גדלו, ושוב אנחנו לא הכי מסונכרנות... מבחינתי זה בסדר, כי אני לא תלויה בקשרים האלה. אני מאד אוהבת את החברות שלי והן אותי, ומקבלת באהבה את האקורדיון שמנגן עם השינויים בחיים - לפעמים צפוף, לפעמים מרווח, אבל נשאר מחובר..

_בתקופת הרווקות, היו לי חברות ש"מירכזו" את החבר שלהן ואי אפשר היה לדבר על שום דבר אחר
בתקופת האמהות הטריה, היו לי חברות ש"מירכזו" את התינוק שלהן ואי אפשר היה לדבר על שום דבר אחר
ובתקופה הזו, עם ילדים גדולים (יחסית), היו לי חברות ש"מירכזו" את העבודה שלהן... ואי אפשר היה לדבר על שום דבר אחר.

אם אחד מסוגי המירכוז נמשך ה-ר-ב-ה זמן, נהיה לי כל כך משעמם בקשר_
כן. לגמרי.

זה גורם לי לכעוס הרבה פחות

על מי?...

על החברות, שלא היו חברות לפי הסטנדרטים שלי.
אבל לאט לאט אני מתחילה להבין אותן (לא להצדיק, להבין)

אה, חשבתי שעלי... (-: (שאני מתרחקת ממנה בגלל עניינים שנראים לך שוליים)

זה תהליך, תהליך שלי הוא חשוב. אני מאוד רוצה שתהיה לי את היכולת להיות בקשרים עמוקים עם אנשים שנמצאים במצב שונה מאוד ממני. אני מרגישה שאני עושה לאחרונה צעדים קטנים לכוון ההוא, בעקבות מה שתיארתי עם החברה הזו. פשוט ראיתי שאני מתרחקת מיותר מדי אנשים.

כמו בהרבה תחומים, קשה לי לשרטט את הגבול, אני נמשכת בקיצוניות לאחד הצדדים. היתה לי "חברה" (לא חברות אמיתית, יותר הכרות, הרגל) שהיתה טיפוס כל כך שלילי, כל כך גוזל אנרגיה ולא תורם לי כלום ואפילו לא נתרם ממני בכלום, שיום אחד בעלי אמר לי בצורה בוטה לגביה: תתרחקי ממנה. היא רק תוריד אותך. וזה היה נכון. הפסקתי ליזום פגישות (לב לסרב לא היה לי) ובאמת ראיתי שזה היה יותר טוב לי. לא שהיא הזיקה לי בגדול, סתם תיסכלה אותי ובזבזה לי זמן יקר. ומצד שני, אותה חברה שתיארתי עם 4 ילדים, היא לא כזו, היא מישהי שהיתי פעם קרובה אליה, ולכן אני יודעת שהפוטנציאל קיים.

שרוב החברים עוברים איתנו פחות או יותר את תקופות החיים האלה פחות או יותר בסנכרון
לא תמיד.
אישי ואני הכרנו כשהיינו חלק מחבורת אנשים שלא תסתנכרן איתנו בעניין הזה אף פעם. עצם הנישואין שלנו היו הפרה בוטה של הקוד שתחזק את החבורה הזו (ואכן גרמו לזעזועים מסוגים שונים) והיום, כשאנחנו כבר הורים לשניים, אנחנו בהחלט מרגישים שפחות "סופרים" אותנו, וסביר מאד שכך מרגישים גם בצד השני.
הם עדיין חברים שלנו וללא ספק מהראשונים שיעלו בדעתנו כשנתבקש למנות את חברינו, ואנחנו עדיין אסירי תודה להם על שנים ארוכות בהן הם היו עוגן התמיכה העיקרי/היחיד שלנו, אבל ללא ספק הקשר הוא לא אותו קשר. זה מתחיל בשעות שקשה לנו להסתנכרן בהן, עובר בנושאים שקשה לנו להסתנכרן בהם (אם כי כל המעורבים עושים מאמץ, בשני הכיוונים), ונגמר בכך שאף על פי שכולנו ילידי אותו שנתון, אנחנו, אהמ... פשוט מבוגרים יותר. והם מרגישים את זה (ואחדים מהם נרתעים מכך בגלוי), וגם אנחנו.
היתה תקופה שלי היה חבל מאד שזה היה המצב. לאיש שלי היה דווקא הרבה יותר קל לקבל את זה כחלק מזרימת החיים, והוא גם זה שהרגיש יותר ממני שהעניין שלו בחלק מהם פוחת.
אין לנו מה לצפות שזה "יסתנכרן" ויום אחד הם "יצטרפו" אלינו, כי זה משהו שפשוט לא הולך לקרות. צריך לקבל שזה המוד של הקשר ולהוציא מכך את המיטב.

ואולי צריך לשנות את הציפיות ולהתאים אותן למציאות.
למשל, אתמול הזמנו זוג חברים נטולי ילדים לארוחת ערב. איכשהו העניינים נדחו והסתבכו והם הגיעו כששני הילדים כבר ישנו.
איזו הקלה! אז נכון, להתחיל ארוחה בעשר בלילה זה ממש לא המצב הרגיל שלי (יותר נפוץ: הירדמות תוך כדי הרדמה... P-: ), אבל פעם ב- זה דווקא נחמד.
אז העברנו ערב בתוך הבית (עם שלוש קפיצות להנקה עם העוללה המתעוררת תדיר) ונושאי שיחה שאינם נוגעים לילדים כלל.
לא בדיוק קרחנה הוללת, אבל דווקא נחמד.
(התברגנו)

ואנחנו הזמנו זוג חברים עם ילדים בדיוק כמו שלנו לארוחת ערב, ולפחות לא הרגשנו לא נעים מזה שכל הטקסיות מתאדה לה, שכל אחד יושב לאכול מתי שהוא יכול וקם מתי שהוא צריך, וכל האירוע מפוזר בזמן ובמרחב. אבל לי זה חסר.
אחר כך שמנו לב שאנחנו יוצרים מעין מנדלה: המוסא בקצה אחד של השולחן, אני מולו, מיניקה. אל הצלע הארוכה של השולחן ישב האורח, והאורחת מולו, מיניקה. מאחורי המוסא הילד שלהם בחדר של הנסיך, משחק. מאחורי בסלון הנסיך שלנו, משחק.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה קורה גם בכיוון השני.

חברות שהפכו לאמהות מנתקות קשר עם חברות ותיקות.

בהתחלה זה לא כל כך ברור. לא אכפת לחברה השניה להשקיע קצת יותר, להיות זו שמצלצלת, זו שנוסעת לבקר, לחשוב שהאמא החדשה עסוקה מאוד בגלל הילד או הילדה החדש/ה.
אבל באיזשהו שלב היא מתחילה לתהות. יש גבול כמה אפשר להיות היחידה שמשקיעה, היחידה שמרימה טלפון, היחידה שנוסעת לבקר. גם נשים ללא ילדים עסוקות מאוד, חוזרות הביתה מהעבודה בשעות מאוחרות ועייפות. אז אם היא עושה את המאמץ, למה השניה לא ? וככה לאט לאט הקשר מתפוגג לו והופך ל " פעם הן היו חברות מאוד טובות ".

דף מעניין... נהנתי לקרוא ולהזדהות חלקית.

צליל - תודה שחלקת את הצד השני!
אני בטוחה שחטאתי בזה.
אני מרגישה כ"כ עסוקה ופעמים רבות מנסה להפגש עם חברות עם ילדים כדי שתהיה "תעסוקה" לילדה.
החברות שאינן אימהות מאוד חשובות לי - נחמד להיות חלק משיחה שאינה בנושאי ילדים ותמיד כיף שיש מישהי שהידיים שלה פנויות להחזיק את התינוק (-: