הרהורים על סיום נישואין

האם זה באמת כל כך עצוב שסוס הנישואים נעצר? לי זה קורה, כבר שנתיים אני מסמפטת את בעלי למדיי, אבל אין לנשמתי מאהב. ההתפרקות הזו התחוללה לאט בעיקר מאז שרעשיי רקע מסביב חדלו. לפני כן התרחשויות משפחתיות לקחו את תשומת הלב..ברגע שהכל שקט הבנתי שהאהבה באה בעצם ממקום של הערכה, אולי הזדהות כמעט ללא משיכה כמעט ללא מאוהבות. אני מסתובבת עם ההרגשה הזו כבר הרבה זמן, הוא יודע עליה, היה מן שלב שהחלטנו לתת לזה צ'אנס אפילו להביא ילד נוסף, אבל כל נסיעה קצרה בלעדיו או אתו מפגישה אותי עם ה-זה לא זה.הוא רוצה להיות יחד, מאוהב, נמשך וגם מאמין גדול במוסד הנישואין עצמו.
אומץ הוא עניין מאוד מרכזי כאן, פרנסה רכוש משותף וגם חברות שתומכת באופן מסויים בחיים, על החבילה הזו צריך לוותר לטובת הלא-ידוע.

קיבינימט אני רוצה יותר.. לחיות עד הסוף להרגיש מיניות חזקה לאהוב עד הסוף להיות שלובה יחד עם נשמתו של זה שאיתי.מאיפה שואבים את הכוח לעשות מעשה שיזכה לביקורת ויגרור איתו חורבן אישי ומשפחתי.כן זה בכל זאת עצוב. העצב הזה מוביל לשביל של תקווה.

אני גרושה, ויש לי כמה דברים להגיד:
מה שעצוב זה לא סוס הנישואים שנעצר אלא הפירוק של המשפחה. אני חושבת שקשה להבין עד כמה זה קשה, במיוחד לילדים, עד שלא מגיעים לזה. גירושים הם חוויה מעצבת אישיות עבור ילדים. ילד שעבר גירושים כבר לא יהיה אותו הדבר. במיוחד בגילאים הצעירים, יש כאן משבר קשה של ערעור הבטחון הקיומי. ילדים קטנים למשל עשויים לחשוב שכמו שאבא עזב את הבית, ככה גם אמא תעזוב והם ישארו לבד. אין להם בית. כלומר, יש להם, אבל הם לא תמיד גרים בו. המעברים קשים מאוד. בגילאים הצעירים, כשתחושת הזמן שלהם לא כ"כ טובה, קשה להם להבין שאמנם היום הם לא רואים את אבא/אמא אבל מחר יראו. ועוד ועוד.

לכן, אני חושבת שכדי לעשות את הצעד הזה, כדאי מאוד להיות שלמים איתו עד כמה שניתן. ואני ממליצה לך לחפש מקום בו תוכלי לעבור תהליך פנימי שלך, תהליך בו תבררי עם עצמך מה טוב לך, מה לא טוב לך, מה ניתן לשינוי ומה לא, מה המחיר שאת מוכנה לשלם ועבור מה. כשתגיעי לשלב בו ההחלטה הזו תהיה נכונה ושלמה, את תדעי. ותהליך כזה, אם בסופו תחליטי להתגרש, הוא זה שיתן לך את הכח.

אני, אגב, מאמינה שהקושי שלך הוא איתך ולא איתו. שאת בתוכך נקלעת לתקופה בה איבדת את הניצוץ הפנימי שלך. ככה לפחות זה נשמע מהצד. מקווה שאם תעברי תהליך כזה, חלק מהעניין של מציאת המקור הפנימי שלך, יבהיר לך את מקום בן זוגך עבורך.

שיהיה בהצלחה בכל שתבחרי

תודה על תגובתך זוהר, תוך כדי הקריאה של דבריך המלומדים הצטערתי שלא שיתפת לגבי נסיונך האישי, בגוף ראשון.

באשר לתרשמותך האחרונה:
אני, אגב, מאמינה שהקושי שלך הוא איתך ולא איתו. שאת בתוכך נקלעת לתקופה בה איבדת את הניצוץ הפנימי שלך. ככה לפחות זה נשמע מהצד.
תהיתי בהמשך לאיזו אינפורמציה הגעת אליה. בכל מקרה דווקא בנושא הניצוץ הפנימי ניתן לאמר כי ההיפך הוא הנכון אחרי שנים של קשיים אני במן תקופת פריחה בקריירה ובמין מהפך חברתי חיובי למדיי,תמיד יש מקום לשיפור אבל סה"כ אני מאוד מברכת על השנה החולפת ועשייה שהייתה מסביבה.

האם שקלתם ייעוץ זוגי? לא פרטת כך שאין אפשרות לדעת, אבל נשמע שיש לכם בסיס איתן לחיים משותפים, ואולי דווקא את מה שחסר לך תוכלי למצוא שוב דרך ייעוץ זוגי או אולי אפילו משהו שלך עם עצמך. (טיפול הכוונה).
אני התחתנתי עם מישהו שבנישואים איתו היה לי את מה שאת מחפשת - הריגושים, המתח המיני, ההתאהבות, אבל לא היו החברות, ההערכה ההדדית וההערכה של מוסד הנישואים. היום אנחנו מתגרשים.
אני מבינה היום שדווקא אלו אבני הבסיס של הנישואים - הכבוד, ההערכה, החברות, ואת המשיכה וההתאהבות יש לדעת לשמר ולעודד וצריך לעבוד על זה כל הזמן, אבל זה לא שווה אם אין את הבסיס ונשמע שלכם יש את הבסיס.
את מוזמת לפרט יותר, אשמח לקרוא.

בנושא של ייעוץ זוגי אנחנו מאוד חלוקים, אני מאמינה גדולה בתהליכים פנימיים והתבוננות, לו יש גישה מאוד של חוסר אמונה בכלי הזה.
זה מאוד לא קל לי להסביר את הסתירה הפנימית שאני רואה בו מבחינה אישיותית, מצד אחד יש בו משהו מאוד רוחני ועמוק, מצד שני הוא ברד, מה שיש זה מה שיש וזהו.. מין בליל של עצלות, שמרנות, אי רצון לראות עד כמה אנחנו קרובים לקצה הצוק. בשלב כלשהו הוא הסכים ללכת לייעוץ, אבל הרגשתי כי הוא מסכים רק בגלל שאקדח מוצמד לו לרקה, מה שהעביר לי את החשק.

אני במשך שנים הייתי במערכות יחסים יצריות, משם באתי, איפה שהוא בגלל זה בחרתי בזוגיות הזו. אבל עכשיו זה נראה לי תפל, אנמי, מרוקן, אדיש.
מין חיים ללא אהבה.

_אני, אגב, מאמינה שהקושי שלך הוא איתך ולא איתו......
תהיתי בהמשך לאיזו אינפורמציה הגעת אליה. בכל מקרה דווקא בנושא הניצוץ הפנימי ניתן לאמר כי ההיפך הוא הנכון אחרי שנים של קשיים אני במן תקופת פריחה בקריירה ובמין מהפך חברתי חיובי למדיי_
האם את מכירה את לבסוף מוצאים אהבה ?
לי זה נראה כאילו עלית על איזה גל חיצוני של התחדשות והשארת מאחורייך את העיקר - את הבית.
אהבה צריך לטפח כמו פרח אחרת היא נובלת.
את מחפשת ריגושים וניצוצות כמו בגיל 20 , האם את בטוחה שתימצאי את אלו בחוץ כאשר תפרקי את החבילה הנחמדה שזקוקה לך בבית?
יש לידך אדם שמעריך אותך וחושק בך. עלייך רק להתעורר מהחלום וללכת בעצמך ליעוץ. נסי לקבל קצת אינפורמציה בדף יעוץ זוגי פילוסופי .
את צריכה להחזיר לעצמך את התשוקה בבן זוגך, להעצים אותו ואת גבריותו, אולי קצת השתלטת עליו והפכת אותו לסחבה ועכשיו את רוצה לדרוך ולנגב איתו את הרצפה.
ליבשי ביגדי חג וצאי לפתות את בעלך, תלמדי עוד כמה דברים על עצמך בדרך ותתחילי להעריך את מה שיש - לפאר אותו, והוא יחזיר לך בחיזורים תשוקה ואהבה.
בהצלחה @}

דברייך, ראות מעלים בי תמיד את הדילמה הישנה והבלתי פתורה. מה עדיף על מה ,מערכת יחסים יציבה, בטחון הערכה אהבה מסוג שקט יותר או מערכת ייצרית, סוערת, מטלטלת מרגשת. על פי הנסיון שלי אין לדילמה הזו פתרון, היא מייצגת את הצרכים הבסיסיים שלנו גם לזה וגם לזה. העניין הוא לחיות את המציאות ולא את הפנטזיה. העניין הוא להרגיש טוב עם עצמך. אם את מרגישה מינית, להביא את זה לידי ביטוי בחיים שלך, בלי לחלק את זה לקטגוריות . כשאני מרגישה מינית יש לזה ביטוי בכל תחום בחיי. כאשר אני מרגישה יובש מיני, הוא נובע מתוכי ומשפיע על סביבתי. מהנסיון שלי, הכרסום הזה שנמצא בפנים ומעיד על חוסר, הוא משהו בתוכנו. גם לבעל שלי יש חסרונות, אגב התיאור שלך את הבעל שלך מאד מתאים לשלי. גם הוא מאד רוחני ועמוק, אך לא מביא את הצד הזה לידי ביטוי ורק לפעמים ניתן לחוש בו. רוב הזמן הוא רציונלי סגור לא מדבר הרבה ולא פשוט לי להנות איתו. אבל... כשאני במצב נפשי טוב, איך שהוא הכל הופך טוב יותר ומהנה יותר. כן יש לו מגבלות ולאחרונה גיליתי שגם אני לא ממש מושלמת וגם הוא נושא בכבוד כל מיני מוגבלויות שלי. ואני החלטתי לפחות לבנתיים שאני איתו עם מה שיש. כי יש הרבה . וזה נכון שזה לא הכל וזה נכון שיש דברים שלא חוויתי אבל ככה זה בנתיים ואפשר להגדיל ולהעצים כל קשר עם יש לו בסיס טוב.
שתהיה לך המון אהבה בפנים, קודם כל לעצמך..

תפיסת "השלום מתחיל בתוכנו" יפה ולעיתים נכונה, אבל המציאות כידוע מורכבת ולא תמיד נפתרת על ידי תיאוריה אחת. התגובות כאן כמעט אצל כולכן הולכות על הקו של משהו לא בסדר איתך אם בעלך לא מספיק לך. לתחושתי לא רק מקריאת הדף הזה אלה מתגובות לנושאים דומים גם בדפים אחרים זו ראיה מעט שטחית. אולי בעלי הוא פלגמט שכל אחת מכן היתה משתגעת מלהיות במחיצתו יום אחד.

מה לא יתכן ששמערכת יחסים נכשלת, לא מתאימה, לא מספקת? מאיפה הפסקנות הזו? ויותר מזה מה המקור שמניע אתכן נשים יקרות, שאגב אין לי ספק ברצונכן הטוב לעזור, לקדש את מוסד הנישואין כמעט באופן אוטומטי. שכן לא הובאו פה עדיין מספר רב של נתונים על מהות הקשר.

ראות, את יודעת עברתי תקופה כזו לפני זמן מה. של התלבטויות קשות מאוד לגבי מוסד הנישואין הפרטי שלי... אני שומעת את קולי מבעד לקולך.
הלכתי לייעוץ והבעתי מורת רוח מאוד רצינית מהקשר הזוגי ביננו - הקשר הנפשי, התמיכה, ושיתפתי בלבטים על המשך הדרך.
באופן מאוד סימבולי מבלי לשים לב ישבתי ושיחקתי באותה פגישה בטבעת הנישואין, הסרתי והחזרתי אותה וחוזר חלילה.
היום, או שמא עליי להגיד אפילו היום, אחרי ריב מטופש לחלוטין והליכה למיטה מבלי להתפייס (דבר שתמיד אומרים להמנע ממנו), אני חושבת שלהשאר זה הדבר הנכון.
מה שהכה בי וזה לדעתי מה שמנסים לשדר לך (אם אלו נשים שעברו את חווית הגירושין או נשים שהחליטו להשאר ולהאבק או להתפשר), שלא ברור בכלל שמה שיש בחוץ יהיה טוב יותר.
מה שהמטפלת ההיא אמרה לי היה בערך ברוח הדברים האלה, הדבר הכי קל זה לפרק. להגיד זהו, אין יותר. נמאס ואני חנוקה. אבל וזה אבל גדול מאוד שאת חייבת לחיות לאורו בתקופה הזו, החיים של חברות שלי מסביב מראים (גם סטטיסטית אגב) שנשים מרעות מאוד את תנאי המחייה שלהן במהלך ולאחר גרושין.

לא אומרת שלא ניתן למצוא את הדבר הנכסף הזה שאת חותרת אליו, אבל רוב הסיכויים לכך הם שקודם תעברי גהנום קטן ואם יש ילדים אז גם הם יחיו בתווך הזה הלא מאושר ותשאי את העול הזה בנוסף למאבק השרדות יום-יומי, כך שאת עלולה למצוא עצמך תוהה אם "עם כל הכבוד", מה היה כל כך רע במה שהיה קודם.
גם אני הגעתי ללבטיי בתקופה של פריחה. את יושבת ואומרת לעצמך, אני כל כך מוצלחת, יסלחו לי על הבוטות, הרי ברור שמחכה לי שם משהו אחר, טוב יותר, בחוץ.

חברה טובה שעברה את התהליך הזה ועשתה את המעשה אמרה לי, תזכירי לעצמך פעם את שוק הבשר, את הפגישות הליליות חסרות התוחלת, את הבהייה באנשים ריקים שלא בא לך להתחיל בכלל לשוחח איתם (שלא לדבר על לעשות משהו מתקדם יותר), את הצקצוקים של - "אבל את חיפשת וביקשת ומצאת את זה לעצמך" וכל אימרות ה"את בישלת"
כדי להבין שבאמת קר שם בחוץ והרוח מנשבת בעוצמה. האם בא לך לעמוד נגד הרוח?
שוב, ראיתי את הדברים קורים. ואת צריכה לראות נכוחה...

את צריכה לשבת ולראות בעצמך אם באמת באמת באמת אין לך ולו כלום שתצטערי להשאיר מאחורייך. עוד טיפ קטן לפני שאני פורשת לשינה, חברה אחרת שעברה תהליך כזה אבל ההחלטה המשותפת של בני הזוג היתה להשאר יחד, קיבלה שעורי בית מהמטפל שהיתה צריכה להכין במהלך שבועיים שהיו קריטיים בדיעבד. היא וגם בעלה בנפרד באותה תקופה היו צריכים לשבת ולכתוב 20 תכונות אופי ו20 דברים טובים שהם מוצאים בשני (כל יום רשימה אחרת!).
ניסיתי את זה פעם אחת, 20 זה הרבה מאוד. אם חייבת לעמוד ב-20 ולא בפחות.
ניסיתי זאת וזה עובד - הרשימות הללו מחייבות אותך לשבת ולהזכר בתקופות הטובות שעברתם, מקומות יפים שביקרתם ביחד, התרגשויות מדברים קטנים וגדולים, תערוכה, הצגה, ים, חופשה וכו' שחלקתם ואהבתם.
אני נזכרתי עד כמה בן הזוג שלי הוא איש שיחה, עד כמה אני נהנית כששורה על שנינו הרוח לשבת ולקשקש, לקרוא ספר ולשתף, עד כמה הוא אדם חכם ורגיש שאיתו לא סתם הגעתי פעם (לפני הרבה זמן) להחלטה שארצה לחיות יחד את חיי. לפעמים משתלט עלינו הרע כי אנחנו עסוקים בכך וזה טבעי. הרבה יותר קל לזכור את פגיעה, את החוסר.

וזהו. הקו המנחה שלי בחיים הוא "ללא חרטות" (איכשהו באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב) כך שאם תחליטי לעשות מעשה וזה לגיטימי ובסדר וכנראה שזה מה שנכון לך, תוודאי עם עצמך שאם בעוד כמה שנים תסתכלי אחורה תוכלי להגיד - הנה, החלטתי אז ואני יודעת שההחלטה גמלה בליבי אחרי שעשיתי את כל מה שיכלתי לעשות.

ושיהיה המון בהצלחה בדרך ובהחלטה.

מה לא יתכן ששמערכת יחסים נכשלת, לא מתאימה, לא מספקת?
כמו שכתבתי לך, אני גרושה, ולכן לא יכול להיות שאני חושבת את זה...

את מתארת סוג של מערכת יחסים שהיא שונה ממערכות יחסים שהיו לך בעבר, ומה שאני עדיין לא הצלחתי להבין זה האם זה משהו שהיה בעייתי מהרגע הראשון או שעכשיו זה הגיע לנקודה בה זה נעשה בעייתי.
ביקשת שאשתף מנסיוני האישי, ואני לא הייתי רוצה להחשף כאן. מה שאני יכולה להגיד לך, זה שהנקודה בה החלטתי על הגירושים היתה אחרי כמעט שנה של טיפול (אישי, לא זוגי), ובשלב בו הייתי לגמרי בשלה ושלמה. בשלב בו הכעס, האכזבה וכל הרגשות השליליים שלי כבר התחילו להעלם, בידיעה שכדי להיות שלמה אני חייבת להגיע למצב שאפסיק לכעוס בכלל (או לשנוא, או להתאכזב, או להרגיש דחיה או כל דבר מהסוג הזה). אחרי שהצלחתי לקחת אחריות על מה שהייתי צריכה לקחת אחריות, שהצלחתי להסתכל לעצמי בעיניים ולהגיד לעצמי במה אני תרמתי לזה. אחרי שהיה לי ברור מעל לכל ספק שזה שווה את המחיר הכבד.

הסיבה שכתבתי לך את מה שכתבתי, זה שראיתי בעיני כמה גירושים שבהחלט היו יכולים להמנע, וחבל לשלם מחיר כל כך כבד אם אין הכרח.

אני מקווה שתקחי את מה שכתבתי כהזדמנות. אני בטוחה שאת נמצאת במשבר מאוד גדול ביחס לזוגיות שלך, אני בטוחה שהקשיים שלך הם אמיתיים ורציניים. ומשבר מסוג זה הוא תמיד הזדמנות לצמיחה אישית. ואחרי שזו תקרה, ואת תדעי לבד מתי זה, אני משערת שההחלטה בקשר לנישואייך תעשה לך יותר ברורה.

שוב מאחלת בהצלחה

קיבינימט אני רוצה יותר.. לחיות עד הסוף להרגיש מיניות חזקה לאהוב עד הסוף להיות שלובה יחד עם נשמתו של זה שאיתי

יש לי פיתרון קל, נוח וזול (35 שקל) שתוכלי לקבל את זה - לכי לסרט.

20 דברים טובים להגיד עליו כל יום זה רעיון מעולה. אני מאמצת

קיבינימט אני רוצה יותר.. לחיות עד הסוף להרגיש מיניות חזקה לאהוב עד הסוף להיות שלובה יחד עם נשמתו של זה שאיתי
הכל אפשרי ותלוי בך

מעצבן שאומרים לי את זה, בטח מעצבן אותך שאני אומרת לך.......
ולמה זה מעצבן? כי זה דורש מאיתנו ! זה מחייב אותנו למה ש לא בא לנו למה שיותר קשה ופחות "מהנה" - כי הרי אין כמו תשוקה שמעוררת אותנו לעשיה, לחיים. זה כמו סם!

את אחראית למה שתרגישי, זה בא ממך, יוצא החוצה ומוקרן על המראה שמימולך.
כשאת עומדת מול המראה, מתבוננת בעצמך - ורואה פגם קטן ( נגיד הכובע עקום ) איפה תישרי אותו? בדמותך שבתוך המראה? או בעצמך - המתבוננת?
אותי תפס המשפט הזה שלך:
הוא רוצה להיות יחד, מאוהב, נמשך וגם מאמין גדול במוסד הנישואין עצמו.
יש לך קרקע חרושה ופוריה לצמיחה. רק צריך לשים את הזרעים המתאימים, והכי חשוב לא לשכוח להשקות ולטפל כי אחרת הכל נובל.
אם את רוצה לזרוק את זה, אני - מהצד, חשה שאת מחפשת אחר משהו שהוא פנטזיה.

מה המקור שמניע אתכן נשים יקרות, שאגב אין לי ספק ברצונכן הטוב לעזור, לקדש את מוסד הנישואין כמעט באופן אוטומטי.
במוסד הנישואין, או בקשר הזוגי, יש פוטנציאל לקדושה.
כשהאחד מבטיח לשמור על השני, לדאוג לו לאהוב אותו ולטפל בו בכל מצב, זה נותן לו אפשרות להגיע לדרגה של כמעט קדוש, רק מה, שאי אפשר לקבל את זה בחינם, רק בעבור ההבטחה - אלא, יש לעבוד בעבורו !
והיופי הוא שעל העבודה הזו להתחדש כל הזמן, כל יום, כל רגע מחדש עלינו להיות שם עם לב פתוח ובנתינה עבור השני. ולברך על האפשרות הזו שניתנה לנו להיות בדרך למימוש פוטנציאל הקדושה, לתת מעצמנו לשני, לאהוב בכל מצב.
העניין הוא מאוד 'טריקי' כי לא מקבלים שום "תואר קדוש" לאחר כל מעשה אצילי, אין אפשרות לנוח ולהתענג על זרי הקדושה שכן זהו תואר שיש שוב ושוב לכבוש ולרכוש, שכן הוא חמקמק ונעלם בכל שניה.
לא כל אחד זוכה לראות את הזיווג כקדוש, כברכה אשר זכינו לקבלה בכדי להכנס לתהליך של צמיחה - יחד.
ובמצב זה אפשר שהנתינה מרוקנת, והדרישה לקבל הולכת ומתגברת ומשתלטת על החיים, כמו גם החיפוש אחר עוד ועוד מתוך תסכול של חוסר קבלה, במקום להבין שהכל מתחיל ונגמר בנתינה. שהכל תלוי בי ובמה שאהיה מוכנה לתת מעצמי לשני - ללא תנאי.

_אני במשך שנים הייתי במערכות יחסים יצריות, משם באתי, איפה שהוא בגלל זה בחרתי בזוגיות הזו. אבל עכשיו זה נראה לי תפל, אנמי, מרוקן, אדיש.
מין חיים ללא אהבה._
הבחירה שלך בזוגיות הזו באה כדי להוביל אותך בדרך לקדושה... באה כדי ללמד אותך לתת מעצמך ולרצות לראות את הטוב שיש באדם שעומד ממולך - האדם שאוהב אותך.
תפל, אנמי, מרוקן, אדיש
תחושות אלו נמצאות בתוכך, אותם תוכלי לפרק ולהפוך לזהב - אם רק תרצי. הפוטנציאל קיים בכל אחד
זו האמונה שלי @}

תודה על התגובות,
לא מיהרתי לענות על אף שקראתי אותן לפני כמה ימים. רציתי שהן יחלחלו פנימה,
כן זוהר אור
אני מבינה את הגישה שאומרת חשוב לחפור ולהבין את המקום שגורם לפירוק איפה הוא נוגע,
אני מחפשת כרגע מטפל/ת, ואין ספק שהפרספקטיבה תהיה רחבה יותר, ההחלטה תהיה יותר חד משמעית.
לגבי דבריך מתעניינת אני אזדקק לזמן רב יותר, כדי להתייחס לכל הטיעונים,
אבל בכלליות אני לא מוכנה, לאמר לעצמי, אסור לי להתגרש כי אני לא אמצא משהו טוב יותר בחוץ וכו..זו לעולם לא תהיה הסיבה- מבחינתי זוהי אמונה של מי שלא מאמין בעצמו, בתהליכים פנימיים- כשאתה מוכן העולם מספק את הדרך לאהבה, עד כמה תמים שזה נשמע.
גם אם אני לא אמצא יש לי את עצמי וילדי, אני מבוססת כלכלית, עדיף לי ולמשפחה כולה להיות במקום אמיתי ומתאים.

היי נועה, תודה על תגובתך המפורטת,
מהדברים שכתבת המשפט הזה מאוד נגע בי:
_במוסד הנישואין, או בקשר הזוגי, יש פוטנציאל לקדושה.
כשהאחד מבטיח לשמור על השני, לדאוג לו לאהוב אותו ולטפל בו בכל מצב, זה נותן לו אפשרות להגיע לדרגה של כמעט קדוש, רק מה, שאי אפשר לקבל את זה בחינם, רק בעבור ההבטחה - אלא, יש לעבוד בעבורו !_

זה אולי קול הלמות התוף שמהדהד מאותו מיתוס קדום, על אהבה רומנטית שיש בה קדושה,
ואולי כי באמת קיימת בי איזה פינה נסתרת בה אני עדיין מפללת לאהבה מהסוג הזה.
אני מנסה כמעט נאחזת בקיים, גייסתי למאמץ ממש היום כח נוסף למשימה (מטפל),
ואני מתפללת באמת שזה יצליח. אני מרגישה שאני זקוקה למן תת מודע חדש שיפעל עבורי בקשר הזה שימשיך להאמין שבאמת אפשר להציל את הנישואים האלה- אולי דמיון מודרך.
אני מרגישה שדפוסים צריכים להשתנות בנו, זה כאילו להתיך את הקיים וצור משהו חדש, הוא מאוד סגור, אני ספקנית לגבי הבחירה שלו.

אבל יש התקדמות, יש מטפל !

כתבתי לך למעלה
נסי לקבל קצת אינפורמציה בדף יעוץ זוגי פילוסופי .
האם קראת שם? מומלצת שם מטפלת שעוזרת להחזיר את האהבה הביתה. נעמי גבע.
הייתי ממליצה לך פגישה אחת לנסיון איתה.
052-3954213

ובמצב זה אפשר שהנתינה מרוקנת, והדרישה לקבל הולכת ומתגברת ומשתלטת על החיים, כמו גם החיפוש אחר עוד ועוד מתוך תסכול של חוסר קבלה, במקום להבין שהכל מתחיל ונגמר בנתינה. שהכל תלוי בי ובמה שאהיה מוכנה לתת מעצמי לשני - ללא תנאי.

בכל מקום שעולה דרישה לקבל מסתתר חוסר נכונות לקבל. שכן, המפתח העיקרי ליכולת לתת איננו מתחיל בנתינה החוצה אלא דווקא בהתכוונות ולמידת הקבלה.
כאשר נמצא האדם נותן, לעתים כופה את נתינתו על הזולת. אז, אותה דמות עליה נכפית נתינה מקבלת לא בהסכמה מלאה את אותה נתינה. לכן, המקום בו אין כפיה חיצונית וגם לא יכולה להיות כפיה חיצונית ומכאן לא עולה תלות בגורמים חיצוניים לשם אותה תנועה של התקרבות כאשר למדה הנפש את יכולה לקבל.

קבלה זו מתבקשת להתעדן עד המקום של הסרת ההתנגדות למה שמתקבל והודיה על החסד המתקיים ומתקבל כמובן מאליו.

כאשר מפנימה הנפש את כוח הכלתה וקבלתה, נמצאת מתמלאת - שכן הכלי מתמלא. אז, כאשר מבקשת או מתבקשת הנפש להעביר את מתנותיה הלאה אל האחרים, סורקת הנפש את אפשרויותיה ומוצאת דרך ביטוי שמאפשרת את ייחודה, דעתה או יצירתה.

במובן הזוגי אם כך, כאשר חשה שאיננה מקבלת דיה - הופכת את נקודת המבט ומתבוננת היכן כופה את נתינתה.
כאן שואלת את עצמה מי היא זו שאיננה מוכנה לקבל? מי היא זו שכפייתית בנתינתה?
מתבוננת על נשימתה, האם יכולה רק לנשוף? האם משכילה לשאוף את כל הריחות המוצעים לה מהעולם?

מכאן שפונה אל זה שעומד מולה ומסובבת את עמידתה עד שעומדת לצידו. על פני תנועה של מול מאפשרת מרחב של לצד. אז, מסכימה לקבל. במובן הזה מסכימה לנסיבות, מברכת על הנסיבות ומסכימה עם הנסיבות.

ומתוך שתלמד לקבל - תוכל לתת רק כאשר מתבקשת לכך על פני מתוך אידיאה.

<שלם>

קבלה ונתינה,
שאלה מאוד מרכזית בענייננו,
אני מודה שאני מנהלת פנקס חשבונות שלם,
אני מרגישה שחלק מהנושא הזה נושק גם לנורמות שעליהן התחנך בן זוגי, לאוו דווקא בדיעות בהן הוא מחזיק.
הוא לא נותן יד בענייני הבית כמו שאני הייתי רוצה,
מה גם ששנינו מנהלים חיי קריירה ערים.
יש בו גם נטיה מולדת, לעצלנות, בענינים פיזיים, הוא איש של רוח.
וזה בעייה לא רק פרקטית אלה גם כערך.

כאשר חשה שאיננה מקבלת דיה - הופכת את נקודת המבט ומתבוננת היכן כופה את נתינתה.

נדמה לי שמקרה שלנו הוא נהנה מאוד מנתינתי, הוא פשוט לא מוכן לא יכול לא רוצה לתת את חלקו, במובן האקטואלי, באופן שווה.

נדמה לי שמקרה שלנו הוא נהנה מאוד מנתינתי, הוא פשוט לא מוכן לא יכול לא רוצה לתת את חלקו, במובן האקטואלי, באופן שווה.

כאשר כופה את נתינתה מוצאת בהכרח את ההצדקה לכך. הנאתו מנתינתך איננה קשורה לעניין. שכן, נותנת תחת תנאים. כלומר, כאשר נתינתה מלאה וניתנת ללא כל ציפיה לתמורה, הרי שתנועה זו של נתינה שלמה. כאן, כאשר עולה הציפיה לקבלה בתמורה לנתינתה - הרי שכופה נתינה וכופה לקיחה.
כאשר מעניקה לשם קבלת תמורה הולמת לדעתה - נתינתה איננה נתינה אלא מניפולציה פשוטה שמטרתה - לקבל לעצמה.

על פני כל אלה, כפיה במסווה של נתינה, יכולה להניח לנתינתה ולהתמקד בהתבוננות מחודשת על כל מה שכן מקבלת מבן הזוג. כל נסיון להשוות או לבקש אחר שוויון - לא יצלח, שכן אין כלים למדידת נתינה וקבלה.
כאשר מתבוננת על נתינתו יכולה לראות היכן חוסמת את אותה נתינה ואיננה מוכנה לקבל אלא בתנאי ש... כאן, במקום הזה של העמדת התנאים לקבלה מתבקשת לשים את לבה ולאפשר את נתינתו - עד כמה שניתן.

אז, הופכת גם את ההתייחסות האישית אליו ומתחילה להודות לו על פני להתרעם עליו. מודה לו בדרך פשוטה. על כל מחווה או רצון טוב מצידו. מודה לו תודה פשוטה כאשר חשה טוב במחיצתו, כאשר נהנית מיחסי המין או מיחסי קירבה אחרים.

מחפשת את המילים בטובות ומקנה להם תוקף מחודש. באופן מלאכותי משמשת במילים בטובות ובכל פעם שעולה התרעמות כנגדו - מחליטה להתמסר לתהליך ולברר עם עצמה מי היא זו המתרעמת? מי תהיה זו שמתרעמת ללא תרעומת זו.

בחירה זו במילים בטובות ובתנועה עיקרית של קבלה אם כך עשויה לפתוח נתיב חדש - מתוך החלטה. מתוך קבלת החלטה.

מניחה בצד את פנקס ההתחשבנויות - מקטינה מנתינתה היזומה ומתמסרת - פשוטו כמשמעו - אל מה שמוכן לתת לה - גם אם נראה לה שנותן במשורה. על פני להעניק ולדרוש תמורה, מקבלת ומעניקה כתגובה לנתינתו.

אין זה פשוט כלל ועיקר. עדיין - זה הפתח, זה המפתח, וכאשר תגיע אל שערי הקבלה הזו, תוכל לגלות שמעולם לא היו נעולים באמת.

תודה רבה.

<שלם>

התמסרות..התמסרות... איפה את?

גם אני עסוקה במחשבות על , נקרא לזה שנוי.
בהתחלה באמת רציתי לעבור לפרק ב של זוגיות שאותו אני רוצה סוער יותר אחר כך הבנתי שלא אכפת לי שפרק ב יהיה עם בעלי הנוכחי בתנאי שיהיה יותר נוכח , התיאור שלך מאוד מזכיר את היחסים ביננו , גם אני הייתי במערכות יחסים סוערות וזו היייתה לי מקור יציבות ובה נשארתי, כנראה מסיבה טובה , וחווינו ירח דבש מתוק של כמה שנים עד שהפציעו הילדים ומאזני הכוחות בבית השתנו .
אני לא מחשבנת לו כמה הוא לוקח חלק בעבודות הבית , אבל כן כמה הוא לוקח חלק בשימור הזוגיות וכועסת על הפסיביות שלו .

חשבתי שהוא סתם פסיבי עד שהבנתי ממנו שאין לו צורך בשינוי , טוב לו ומספיק לו כמו שזה .
בשביל לשנות צריך שניים וזה מה שכל כך מתסכל .אי אפשר לעבוד על הזוגיות לבד .
כרגע אני רואה בכל העניין שיעור ועובדת על עצמי לקבל אותו כמו שהוא ולא לבקר . ועוד כל מיני דברים
אבל מודה שחסר לי, מזדהה עם מה שכתבת ולמרות שבפועל לא מתכוונת לפרק כרגע בהחלט שוקלת את זה , ניראה לי בלתי נמנע , כי אני לא רוצה לחיות ככה.

מניחה בצד את פנקס ההתחשבנויות - מקטינה מנתינתה היזומה ומתמסרת - פשוטו כמשמעו - אל מה שמוכן לתת לה - גם אם נראה לה שנותן במשורה. על פני להעניק ולדרוש תמורה, מקבלת ומעניקה כתגובה לנתינתו.
לקבל ולהעניק כתגובה לנתינתו - האם זה שונה מאוד מלהעניק ולדרוש תמורה?
עדיין זה לפעול מתוך התחשבנות - מה אני נותנת ומ ה אני מקבלת בתמורה. גם אם אני קודם מקבלת ורק אח"כ נותנת.
המקום הזה של להתחשבן עם בן הזוג, מן הראוי לבדוק מדוע הוא נדרש ולוותר עליו לגמרי. זה קשור לעוצמה הפנימית שלך, ככניראה נרמסת לדעתך במערכת היחסים שלך איתו. זה לא קשור אליו. זה קשור אלייך בלבד. מצאי את המקום בו את נשארת את בבטחון ובהנאה ללא מאבק.
לוותר על האגו ביחסים הזוגיים.
פשוט להיות בלב.

לוותר על האגו ביחסים הזוגיים.
ספרי איך? נשמע נכון אך קשה.

_לקבל ולהעניק כתגובה לנתינתו - האם זה שונה מאוד מלהעניק ולדרוש תמורה?
עדיין זה לפעול מתוך התחשבנות - מה אני נותנת ומ ה אני מקבלת בתמורה. גם אם אני קודם מקבלת ורק אח"כ נותנת._

אין הדברים כך. שקבלה אינה כופה על האחר דבר ואף אינה מניחה לכפיה להיות מופעלת על המקבל. עדיין על פני משוואה של - אם מקבלת נותנת כתגובה, ראוי אם כך יהיה לקבל בהסכמה מלאה, ללא כל תנאי ולהניח נתינה כתגובה. אז, נתינה זו גם היא איננה כפיה על הזולת שכן היא מתבקשת על ידו.
כאן, תמורה שמתבקשת איננה כמו תמורה שנדרשת.
שאיננו נותן על מנת לקבל. אלא, מגלה להפתעתו שנתינתו, שעד כה לא נתקבלה או נתקבלה כמובנת מאליה - זוכה להערכה. קבלה זו שעולה שוב מתוך הסכמה מלאה אם כך מאפשרת זרימה של הסכמה.
כאן, יכולה כמנהגה להתחשבן על מה קבלה ובהתאם לתת. עם זאת, היות וקיבלה בהסכמה ולא נכפה עליה דבר, היות ונותנת בהסכמה - במובן הזה נותנת מבלי לצפות לתמורה, או ללא כל תנאי (כפי שמקבלת), משחררת את מושכות השליטה ביחסים האלה של תמורה או יחסי גומלין ומאפשרת בדרכה הזו את התמורה כשינוי. שלעיתים נותנת בוז ומקבלת הערכה ומתוך הערכה זו שמקבלת מתחולל שינוי, ולעיתים נותנת הערכה ומקבלת בוז ובוז זה הוא שמחולל שינוי.

עיקר העניין הוא התמסרות, במובן הזה התמסרות היא אותו מקום בו על פני לחרוק שיניים מתקבלת ההחלטה להתמסר. כאשר האיש שלה דורש ממנה יחס עכשיו, יחסי מין או כל יחס אחר - יכולה לחרוק שיניים ולהעניק מתוך התועלת האפשרית בעתיד כחלק מהחשבון, שזה הדפוס הקיים. עם זאת בהחלט יכולה לקבל החלטה להתמסר לשם ולהגיב בהתאם.

מכאן, שאותה התמסרות אשר שואלת היכן היא וחיוכה המריר נשמע למרחוק, נמצאת בלבה. שכן הודייה לעולם מתחוללת מהלב ומניעה את רטטיה - כך שההד של הודייתה אינו יכול שלא להניב את פריו. פרי זה הוא ההכרה הרציפה, הידיעה המוחלטת שחיה. קיימת. ותוך תחושת החיים תוכל להודות על הקיים ומתוך מי שהיא לאפשר את התפרשותה האישית והבשלתה כאדם.

התמסרות זו, הספציפית, בזוגיות היא רק משל. משל זה רווי בחיים עצמם ומעסיק ניתן לומר את הנפש בדרכה ובהתפתחותה האישית. עם זאת, התמסרות לעולם מצביעה על הקשר הזה האינטימי שבין בורא נברא. כאן, נבדלותה של הנפש מתחייבת על מנת שתתקיים. שאם תתאחד הנפש ותוותר על האין הזה שבמרכזה - אותו "אני", שמאחד את כל פניה או שזור בכל פניה - תאבד.

מכאן שוויתור על העצמי, האני או האגו לא יניב את אותה יכולת להתאחד. נהפוך הוא. כאשר האני או העצמי נמצא מגובש דיו, יכולה הנפש להתפרש עד קצוותיה הפרומים מבלי לאבד את נבדלותה. אז, על פני נבדלות או אחדות מתקיימת האחדות בנבדלותה ובמקביל מתקיימת בנבדלות אחדותה.

<שלם>

אם מקבלת נותנת כתגובה, ראוי אם כך יהיה לקבל בהסכמה מלאה, ללא כל תנאי ולהניח נתינה כתגובה. אז, נתינה זו גם היא איננה כפיה על הזולת שכן היא מתבקשת על ידו.
נתינה זאת אינה כפיה על הזולת, אולם היא באה בתמורה ל...
או אולי אתה מתכוון פשוט ל"נותנת בתגובה " לנתינה מהלב ?
עבור אישה שכותבת
אני מודה שאני מנהלת פנקס חשבונות שלם,
נראה לי שסוג הנתינה שאתה מדבר עליה הוא קשה מאוד לביצוע.
התחשבנות היא דפוס , ולדפוסים הרי יש מקור עמוק.

כאשר האני או העצמי נמצא מגובש דיו, יכולה הנפש להתפרש עד קצוותיה הפרומים מבלי לאבד את נבדלותה
זה כל כך נכון!!!
אבל אם האני או העצמי אכן מגובש דיו, אין כל צורך לנהל פנקס חשבונות.
כשהאני נמצא מגובש דיו, המודעות לעוצמה הפנימית שאינה תלויה באיש או בדבר תופסת את מקומו של פנקס ההתחשבנויות והאגו,
ויש מקום, יש פתח לעלות עוד קצת ולהגיע אל הלב.

נדמה לי שמקרה שלנו הוא נהנה מאוד מנתינתי, הוא פשוט לא מוכן לא יכול לא רוצה לתת את חלקו, במובן האקטואלי, באופן שווה.
ראות, מהמשפט הזה שלך אני מבינה שאת בעצם מרגישה שבמערכת היחסים ביניכם הוא חזק יותר? יש לך פחות כוח והשפעה מכפי שהיית רוצה? את מרגישה שלא מתחשבים בך מספיק? קשה לך ואת לא מקבלת עזרה? מה בעצם הבעיה בדיוק? מה היית רוצה שישתנה?
מהו חלקו עבורך? האם זה מה שהוא רוצה ומוכן לתת, או אולי "חלקו" זה מה שאת רוצה לקבל ממנו?
האם את מבקשת ממנו, בפשטות, משתפת אותו בצרכים שלך? בקשיים שלך? מבקשת עזרה ממנו?
כתבת בהתחלה שהוא מאוד אוהב ונמשך ורוצה. איך זה בא לידי ביטוי?
איך זה מסתדר עם
לא מוכן לא יכול לא רוצה לתת את חלקו, במובן האקטואלי, באופן שווה.?
ושאלה אחרונה -
וסליחה שאני שואלת (את תמיד יכולה למחוק) אבל,
לחיות עד הסוף להרגיש מיניות חזקה לאהוב עד הסוף להיות שלובה יחד עם נשמתו של זה שאיתי
האם יש "בחוץ" מישהו שהזכיר לך שאפשר גם ככה?

אנונימית לצורך..

_חשבתי שהוא סתם פסיבי עד שהבנתי ממנו שאין לו צורך בשינוי , טוב לו ומספיק לו כמו שזה. בשביל לשנות צריך שניים וזה מה שכל כך מתסכל .אי אפשר לעבוד על הזוגיות לבד .

כרגע אני רואה בכל העניין שיעור ועובדת על עצמי לקבל אותו כמו שהוא ולא לבקר . ועוד כל מיני דבריםאבל מודה שחסר לי*
כן הסיפור שלי ושלך באמת דומה.. האיש שלי מעט עצלן בנוגע להתפתחות פנימית, הוא מקדש את הקיים ולפיכך מאוד קשה להסיט אותו ממקומו, ביחסים או מכל הרגל אחר.
את צודקת אי אפשר לעבוד על זוגיות לבד.. ויש תמיד את הקול שאומר, קבלי אותו כמו שהוא הרי הוא מקבל אותך. אני יודעת שבשלב כלשהו אם פער איך לאמר ההתפתחות הרוחנית גדול מדיי זה פשוט לא יחזיק מעמד. אגב אני עדיין לא החלטתי על סיום אני מהרהרת בזה.
זה מזכיר לי לפני שבע שנים פגשתי זוג שהיא מורה לרייקי והוא אלכוהוליסט היו להם ילדים גדולים, זו דוגמא מאוד קיצונית, היא היתה פשוט מלאת אור הוא היה כבוי. שראיתי אותה כואבת את כאבו יכולתי לחוש, שהיא לא יכולה לעשות את עבודתו והיחסים שלהם הגיעו לסיום.

צפריר
התמסרות ויתור על האגו.. מילים גדולות אולי מדיי.. זה מן שאיפה הנוגעת באינסוף.
להשתמש במילים הללו כמילים של יומיום, קצת מקומם אותי- תמיד נראה לי שזו התחסדות
בעייני אלו מילים שייכות לעולם תוכן של צדיקות והריי רובינו לא כאלו. על אף שבמקרה שלך צפריר אני מאמינה שאתה חווה את המילים האלה לעומקן.. לא בטוחה שניתן לשלוח מילים מהסוג הזה כלאחר יד לאחרים, כעזרה הניתנת ליישום. איך מגדלים התמסרות, התמסרות כמו אמונה, קשה לייצר אותה יש מאין. נדמה לי שהיא תוצר של אהבת הורים שאיננה תלויה. גם היא לדעתי בניגוד לדעה הרווחת נדירה, ואני באופן אישי לא נהינתי ממנה.
וחוץ מזה כיצד נבדיל בין טפל לעיקר, מבן זוג שראוי שנועד לנו ולהתמסרות שלנו לכל האחרים, האם ההתמסרות היא מטרה המנותקת מהמושא שלה? כלומר לא משנה את מי בחרנו כבן זוג העיקר השחזת הנפש שלנו לידו לידי אחדות עם בורא עולם.

אמא לביאה

_ראות, מהמשפט הזה שלך אני מבינה שאת בעצם מרגישה שבמערכת היחסים ביניכם הוא חזק יותר? יש לך פחות כוח והשפעה מכפי שהיית רוצה? את מרגישה שלא מתחשבים בך מספיק? קשה לך ואת לא מקבלת עזרה? מה בעצם הבעיה בדיוק? מה היית רוצה שישתנה?

מהו חלקו עבורך? האם זה מה שהוא רוצה ומוכן לתת, או אולי "חלקו" זה מה שאת רוצה לקבל ממנו?
האם את מבקשת ממנו, בפשטות, משתפת אותו בצרכים שלך? בקשיים שלך? מבקשת עזרה ממנו?*

לא אין מדובר בכך שהוא חזק יותר, אולי ההפך הוא הנכון. זה סוג של דבקות בקיים, עקשנות, אולי מתוך סוג של פחד עמוק, הצמדות לדפוסים, כלפי חוץ פשוט לא ניתן להזיז אותו ממקומו.ישנם כמה משורים של קושי, נקיון וסדר, חלוקת תפקידים בבית כאשר שנינו אנשי קריירה.מישור נוסף הוא משיכה, מישור אחר היא פסיביות של הגוף, מעוט בספורט וברוח של פעילות גופנית. אני מבקשת בעדינות דורשת כועסת, הדברים נאמרים.

כתבת בהתחלה שהוא מאוד אוהב ונמשך ורוצה. איך זה בא לידי ביטוי?
כחלק מתפיסתו הכוללת של המשכיות אני חלק מזה, הוא אוהב ואפילו מעריץ, תומך ומפרגן, מקשיב, ומייעץ מאוד חבר פחות מאהב.

איך זה מסתדר עם

לא מוכן לא יכול לא רוצה לתת את חלקו, במובן האקטואלי, באופן שווה.?*
ביומיום יש לו את העדפות הברורות של איך לנצל את זמנו ישנם דברים שהוא רואה אותם כריקים מתוכן. ואז הם באופן טבעי נופלים עליי- כלים, ילדים, נקיונות, איך שהוא אולי זה החלק הפחות משמעותי.

ושאלה אחרונה -

וסליחה שאני שואלת (את תמיד יכולה למחוק) אבל,
לחיות עד הסוף להרגיש מיניות חזקה לאהוב עד הסוף להיות שלובה יחד עם נשמתו של זה שאיתיהאם יש "בחוץ" מישהו שהזכיר לך שאפשר גם ככה?_*
התשובה היא כן כל הזמן הפיתויים רבים אני אישה צעירה ונוכחת מאוד, אני לא נותנת לשום דבר להתפתח כי זו החלטה, למצות את הקשר הזה מבלי להוסיף רעשיי רקע.גברים שהם מראות לרגש הרוצה לפרוץ החוצה אשי ומלא גיצים, חולפים על פני ממש לעיתים קרובות. אני יודעת שזו עדות למתרחש פנימה.
אם המערכת הזו תכשל, זה יבוא מתוך הסיבות של הקשר עצמו לא מבחוץ.

התמסרות ויתור על האגו.. מילים גדולות אולי מדיי.. זה מן שאיפה הנוגעת באינסוף.
על פני ויתור על האגו, הכרה בחשיבותו ובעוצמתו הפנימית. נמצא האגו, אותו פן של חשיבות הנפש כפי שרואה את עצמה בתוך מארג היחסים שלה עם עולמה, זה היחסי, ועם הפנים המוחלטים של קיומה ככוח מניע הכרחי וחיוני בעבור הנפש.
ויתור אידיאולוגי על האגו, מבחינת הקטנתו או התעלמות מדרישותיו לעולם מרעיב את האגו יותר. כך, כאשר נמצא האגו רעב הופך בהחלט לאכזר במובן של יחסי הגומלין בתוך הנפש - בין חלקיה השונים ומביא לתוהו ובוהו בתוך מארג אמונותיה.

אגו שבע לעומת זאת נמצא בריא לנפש. לכן, לא מתבקשת הנפש לוותר או להקטין או במובנים רבים להאדיר את חשיבותה. נהפוך הוא, מציאת האיזון של הנפש מבחינת הזנה רציפה של פני חשיבותה - היא היא המתבקשת.
איזון זה של האגו בבחינת אספקת צרכיו באופן מודע עשוי או ראוי שיתרחש מתוך מודעות ומתוך אותה הודיה פנימית על המובן מאליו. הודיה זו לעולם מבקשת אחר אותו מובן מאליו שנסתר מעיניה. פונה הנפש אל יסודות קיומה ויכולה להתבונן שם ולראות שבאמת אינה חסרה דבר, קיימת מאז ולעולם, חיה את חייה בנסיבות של חסד מקיף ומתוך תואם מושלם.
התמסרות אם כך לפניה אלה של הנפש, פנים אלה שבכוחם להעלות מקרבה מגוון של רגשות הנשענים או נובעים כולם מאותו מקום של התפרשות והתרחבות - כוח האהבה, מחוללים את התהודה הזו של הודיה בעבור המובן מאליו.

על פני שאיפה הנוגעת באינסוף מתמקדת הנפש באותה התמסרות לחייה על ניגודיהם. שניגודים לעולם מצביעים על השלם בעודם מקיימים את המתח הזה המאפשר חיים. כאשר פונה אל המוחלט או אל האינסוף לא מאפשרת כל תנועה או מתח. במובן הזה נמצא הרעיון הזה של התמסרות מאיים על הנפש, על נבדלותה ועל חייה. מאידך, יודעת הנפש במהותה כי התקיימותה מעולם לא התחילה ולעולם לא תסתיים.

תרגול של התמסרות אם כך מבקש אחר הנחת דעתה של הנפש והסכמתה הבסיסית לסמוך על טבעה הטוב של הרוח, במובן הזה כפי שסומכת על טבעו הטוב של האוויר שנושמת מבלי משים. שאז, מקבלת הנפש את ההנחה שערכה לא יעלה ולא ירד עקב תהליך זה של התמסרות. עם זאת, מחפשת הנפש אחר התועלת שבפעולותיה ומכאן מבקשת הצדקה רעיונית לאותו מקום של התמסרות.

כאן, במקרה הספציפי של מי שאת היא, תהי אשר תהי, עשויה לראות כיצד מבקשת אחר אותה התמסרות מהזולת כלפיה. מכאן, היות ואינה יכולה לכפות התמסרות גם לא על ידי כפיית נתינתה וכיבוש אותו מקום של נדיבות כלפי הזולת, מוזמנת להפוך את התנועה ולפעול במקום בו יכולה לפעול מבלי לכפות על הזולת דבר. כאן, בהחלט כופה על עצמה שינוי. כאשר מקבלת החלטה לקבל את השינוי מתוך התמסרות מתפוגגת כפיה עצמית זו והופכת להתרה, או בחירה.
מכאן שגם אם פועלת לתועלתה, התמסרותה תניב איזון שעשוי בהחלט להניח את אותו פן של התמסרות לאיזונה האישי ולאיזון סביבתה.

<שלם>

לאחר קבלת רעיון ההתמסרות כרצוי, עדיין לא ברור לי:
א- האם השחקנים (הבעל במקרה הזה) יש להם חשיבות, או שקיימת דחיפות גדולה יותר למימוש
ההתמסרות לא משנה עבור מי?
ב- איזה מן פרקטיקה רוחנית יוצרת התמסרות לדעתך, לא תמיד היא מוטמעת בנו מבטן?

א- האם השחקנים (הבעל במקרה הזה) יש להם חשיבות, או שקיימת דחיפות גדולה יותר למימוש
כאן, יכולה להעלות את התמסרותה כלפי האיש שלה ויכולה במובן הזה להעלות התמסרות כלפי אלוהיה. כך או כך עדיין מפתח זה של התמסרות מאפשר את תנועה של הודייה כשער ללמידתה של הנפש את התמסרותה.
ב- איזה מן פרקטיקה רוחנית יוצרת התמסרות לדעתך, לא תמיד היא מוטמעת בנו מבטן?

במובן הזה הפרקטיקה הרוחנית עליה מדברת היא החיים עצמם. שאלה, החים בחומר הם הם ההגשמה של הרוח. לכן, אותה התמסרות ממילא מתקימת. שבכל מקרה נושמת. עדיין אם תעלה את נשימותיה למודעותה ותניח על יכולות אלה של חיים את ברכתה - תקבל ההתמסרות את ההדף אחריו את מחפשת.

<שלם>

מה לגבי זוג ללא ילדים ?

בוהה באוויר, בוהה בי- בו, הכל כל כך מתעתע אי אפשר לגעת באהבה כמו שאי אפשר לגעת באהבה שנגמרה. הכל משתנה, כל יום הוא חדש, יום מתמסרת, יום כועסת משתבללת, רוצה לזרוק הכל. לא נכנסת להריון, הגוף מכיר את הספק המחלחל .
מסתכלת בו פוגשת בעייניו את האהבה שלי ומייד היא מתפוגגת, אני מאוד לבד,מאוד מאוד לבד. הוא איש טוב, רק מאוד לעצמו, עקשן כמו פרד לא מוכן לבדוק דפוסים ישנים.
להשאר בקשר הזה ככה, זה גזר דין מוות רגשית- רק בימים של אומץ אומרת לעצמי את הדברים כמו שהם. מגייסת את כולי לפרוייקטים בתחומי חיים אחרים, לא לפגוש את הקושי הזה, שאין לו פתרון קל. אני בטיפול לא-זוגי,לאט לאט פוגשת את עצמי שם לידו,חושפת את החוסר, חושפת את הקרע- זה כואב. זה כואב, כי זה מגלה את המקום שדורש, עשייה אקטיבית, אי אפשר להמשיך ככה, למרות ש יש בזה סדר מופתי.
סופה של הדחקה להגיע לגוף כמחלה- אני פוחדת, לאבד את חיי בלי אהבה.

ראות הדברים שכתבת צובטים, יכול להיות שאהבה נגמרה! כן זה יכול להיות ויותר מזה איך יכול להיות אחרת? (סיפורי רומאו ויולייה?) מוסד הנישואין בגדול לא הגיוני איך את אמורה להימשך, להתרגש ולהתבלבל מאותו גבר כל כך הרבה שנים. מה שהתאים לתקופה מסויימת לא בהכרח מתאים עכשיו, וזה נורמלי! את השתנית הואהשתנה ולפעמים כל אחד הולך לכיוון אחר. אני מאמינה חסידה בחיים מלאי ריגושים ואוי כמה אני מתגעגעת לריגוש של גיל 20 לדפיקות לב הללו, למות שמישהו פשוט יתפוס אותך ו... לא אמשיך בתיאורים.אבל כשבחרתי להתחתן ידעתי שאני בוחרת לוותר על האופצייה הזו ומנגד מקבלת עולם ומלואו, אני מנסה בכל יום להתרגש מדברים שקוראים לנו יחד, ילד חדש, בית, אוטו, נסיעה לברזיל, עבודה חדשה? מה שמרגש כל אחד. זה בעניין הריגושים זה בסוף תמיד נגמר. אבל אם את חיה עם בן זוג שהוא לא חבר שלך שלא כיף לך לבלות איתו אז תסתכלי עמוק פנימה התשובה נמצאת שם ואל תפחדי ממנה את ראויה לחיות עם מישהו שתרצי להזדקן לצידו. עדיף אמא גרושה אך מאושרת מאשר הורים מתוסכלים כועסים ולא מסופקים. מחבקת אותך... אגב מה עם איזה סטוץ אולי זה יספיק לך? (שלא יהרגו אותי פה)

קראתי את סוף ה-16.10 ואת "משוגעת",
ואני מרגישה שחוץ מ"משוגעת", אף אחד לא הבין אותך בכלל!!!
הבחורה שהתגרשה לא התגרשה מהסיבות שלך אלא מהסיבות ההפוכות.
ובבפועל- לא כיף לך. אז בשביל מה?
לכי תדעי מה טומן לך המחר- אילו צרות או שמחות. תחיי עכשיו!
מה יש כל כך לפחד?
יש כל כך הרבה דברים מפחידים בחיים האלה- מחלות לא עלינו, מלחמות,
אבל גירושין? אני מרגישה את הפחד, אבל לא צריך להיסחף!
אז לא תמצאי חבר אחר כך- לא נורא. העיקר שאת לא צריכה להעמיד פנים יותר ולהיות כלואה.
את חייבת לנסות, בשביל עצמך, בשביל החיים. כי אם לא מסופקים רגשית- זה מוות!

אגב-
לא צריך ישר לסיים את הקשר.
אפשר להיפרד לזמן מסויים בתור התחלה ולראות.
ואל תקשיבי לאנשים שפוחדים משינויים. הם לא מאושרים.

עדית,
כמו שאמרתי למעלה אין בי פחד מלא למצוא אהבה אחרי פרידה....
אני בטוחה שאמצא,
הפחד שלי שאני במקום שלא בטוח שהוא מיצה עד הסוף את המערכת הקיימת,
שהשיעור ירדוף אחרי למערכת הבאה,
שבאהבה הנוכחית יש פוטנציאל שאני חוששת מלעשות את הצעד הנוסף,
של דרישה לשינוי, או שינוי של עצמי בתוכה.
אני רוצה לדעת שעשיתי הכל מול הקשר הזה לעצמי, וגם למען ילדי.

משוגעת,
אבל אם את חיה עם בן זוג שהוא לא חבר שלך שלא כיף לך לבלות איתו אז תסתכלי עמוק פנימה התשובה נמצאת שם ואל תפחדי ממנה
זה לא מדוייק בכלל הוא כן חבר אבל עם סייגים, לא פנוי חלק גדול מהזמן, יש לו איכויות מדהימות ויש בו הרבה אהבה.
כמו שאת מבינה, הכל מעורבב, הטוב עם הרע הכל עיסה אחת. אם זה היה חד משמעי האומץ היה שם, עכשיו זו פשוט התנדנדות בין להתמודד, להביא עוד ילד, להיות שם, או לפתוח דף חדש.

הטיפול בתקווה יעלה תשובות.

קראתי את סוף ה-16.10 ואת "משוגעת",
לא הבנתי למה התכוונת.

התכוונתי שקראתי עד סוף ה-16.10.
כתבתי בטעות "את".
אם את הולכת לטיפול- אז אחלה.
אגב- כמה ילדים יש לך?
ובכל מקרה, אל תתני לפחד להדריך את חייך
כי הוא מדריך גרוע...

אני "מתפרצת" לדף ומברכת אותך, ראות ואת כל הנוכחים.
רציתי לשתף ולספר לך שאחרי שנים (עשרות, ניתן לומר) של חיים ללא התמסרות - התגלה אצלי ניצן של יכולת כזו שהולך ומתפתח וזה משקם את הזוגיות שלי, שלנו (שכבר כמעט היתה בפח).
לא להאמין שאפשר לאהוב ולהמשך למישהו שכבר האמנתי באמת ובתמים שלא.
לא יאומן גם שהמפתח היה אצלי!-כמה לא פשוט להסכים לשנות גישה ועם זאת כמה נכון וזורם(משחרר,משחרר)
בעלי שהיה לא מושך ולא אהוב הפך מתוך הקסם (שבויתור על האגו) לראוי , מוערך, יפה ושווה את המאמץ.
כמובן שלא בין לילה- מדובר בחודשים של שינוי.
אנחנו נעזרים ביעוץ המבורך של צפריר ואורנה(ממש לא תעמולה אלא תודה עמוקה על המתנה הזו וגם המלצה חמה)ומוצאים את עצמנו בשינויים נפשיים ופרקטיים.
טוב, זה הנסיון שלנו אבל תודה לאל שאני לומדת לראות מעבר למה שחשבתי שהוא הגבול.
בהצלחה לך בדרך שלך.

היי חום

אז...איך קרה הנס?

זה מעניין, כי זו הפעם הראשונה שאני שומעת שזה באמת אפשרי...

השינוי קורה בזכות רצון אמיתי של שני בני הזוג בשינוי.
עבודה אישית דרך הפן הזוגי לעולם מניבה את האיזון הזה המחודש, הרצוי והראוי לכל זוג במידתו.
היות שכל גבר יכול לאהוב כל אשה ולהיפך, בכל רמה, אין כל סבה ששני בני זוג שיש ביניהם שותפות גורל בעיקר כאשר יצרו ילד ביחד לא יסכינו להפוך את הדחיה למשיכה, ואת המאבק להסכמה.

<שלם>

איך אפשר להפוך אדישות/דחייה להתאהבות??
האם זה באמת אפשרי?

בהחלט כן.

כן.כן..

זוגיות,אני מרגישה שזה עניין כל כך מסובך, במיוחד אחרי הרבה שנים, לא ברור היכן הבעיות הפנימיות שלי מדברות מתוך הזוגיות, והיכן עצם החיבור מעלה קושי.
תקופה מאוד מבלבלת, אני מרגישה לפעמים עמוק בתוך הקשר ולפעמים כל כך רחוק- מסתכלת על אחרים ושואלת מה אני עושה פה. אבל תודה לאלוהים על הכוח לשים הכל על השולחן ולדבר את זה.

לא יאומן גם שהמפתח היה אצלי!-כמה לא פשוט להסכים לשנות גישה ועם זאת כמה נכון וזורם
אולי תוכלי לפרט? על המפתח, על הגישה...

איך אפשר להפוך אדישות/דחייה להתאהבות??
האם תסכימי לחלוק בדרך שעברת?
השינוי קורה בזכות רצון אמיתי של שני בני הזוג בשינוי
ומה אם רק אחד רוצה בשינוי?

מצטרפת לשירה ולעדית,
חום אנא פרטי מה חולל אצלכם בטיפול את תהליך השינוי? ושאלה נוספת האם בן זוגך היה פתוח לשנוי מתחילת התהליך?

תפנית חלה אצלנו כשהגיעו מים עד נפש.
מבחינתי זה היה או שינוי או למות.
כל כך כעסנו שהרשנו לעצמנו לדבר על הכל ,על השנאה (התהומית לפעמים)על חוסר המשיכה וגם על המחשבה על התאדותו של בן הזוג...פשוט על הכל.
בשיחות(מריבות ) אלו, גיליתי שאנחנו מדברים בפתיחות נדירה בלי פחד שנאבד משהו או מישהו(ממילא הכל אבוד).
פתיחות נדירה זו היא האינטימיות שחסרה לי כלכך וגרמה לי לחוש שאני חיה עם שותף בעייתי לדירה .
אז שיחה אמיתית ונוקבת יחד עם התחושה שהכל אבוד שחררה אותי : אין בעיה אז נפרדים .
אבל לכל היום יש מחר ובמחר הזה דברים נראים קצת אחרת. נוצרה אצלי הערכה מסוימת כלפי הגבר הזה שחלק איתי את התקופה המכוערת הזו שהרשה לעצמו גם לומר את הכל ולטלטל את הספינה בכזו עוצמה.
הבנתי ששנינו בקושי ולשנינו יש בעיה , קודם כל עם עצמנו.
בעברי הייתי נפרדת מיד, אבל בזכות הילדה היקרה שלנו לקחתי עוד המון המון המון המון נשימות עמוקות.
אני הובלתי את המהלך של לפנות לטיפול ,היו תקופות שבהן הוא סירב ואחכ הוא הסכים בפסיביות, בהמשך הבנתי שרק כשאני הייתי מוכנה באמת לשינוי אז גם התקבלה היענות מצידו. אני לגמרי מאמינה שכשבן זוג אחד מעוניין באמת בשינוי אז ניתן למצוא רצון כזה גם אצל השני. אבל לפעמים צד אחד חושב שהוא לגמרי מוכן למרות שבתוך תוכו הוא נאחז במצב הקיים(וכאן נדרשת תשומת לב, התבוננות או תחקיר עצמי).
גם כששני בני הזוג מוכנים רובם ככולם לשינוי גם אז יש את מי מהם שמיטיב לבטא את זה ויודע לאן לפנות בקצב מהיר יותר מהשני.
כשאחד פותח בשינוי לא נשארת ברירה לשני. השתנו הצעדים, הכוון והקצב.
המפתח היה ועודנו טמון בשינוי הגישה,אפשר לראות כל דבר מכל מיני זוויות. התרגלתי לכעוס על כל מיני דברים.
התרגלתי לחוש שנאה לנוכח חולשות מסויימות אצלו. התרגלתי להתקשח מולו , התרגלתי למצב של אהבה כבויה.
בפשטות: זה החרא שחשבתי שמגיע לי לאכול. חרא או פרידה , חרא או פרידה, חרא או פרידה. אפילו למודעות מתחילה
כמוני נשבר מהפזמון ארוך השנים הזה.
חיפשתי איפה אני כן יכולה להעריך אותו (ומצאתי!) , התחלתי להתרגל לוותר על הכעס בכל מיני מקומות והסכמתי באופן עקרוני לוותר בשלב זה על רעיון הפרידה והתחייבתי לתהליך השיקום.
גיליתי שהמון פעמים כשמשהו בו דוחה אותי , למעשה אני חווה קושי סמוי עם עצמי.
יש דברים שמרגישים מלאכותיים כשעושים אותם מתוך החלטה כמו נשיקה למשל ובכל זאת אם זוכרים להתייחס מתי שהוא זה מתחיל לזרום (יותר טוב מלהיות מרוחקים ולשנוא).
אנחנו עדיין בתהליך וגם רבים ונורא כועסים לפעמים.
ובכל זאת משהו מהותי משתנה , אני לומדת להרחיב את יכולת הקבלה שלי את בעלי. זה גורם לו לחוש בנוח עם מרחב נעים ובטוח.
תחשבי רגע, אם מישהו מעריך אותך ומקבל אותך כפי שאת, לא תאהבי אותו מאוד?
כשמשחררים מישהו מביקורת תכופה אפשר בהדרגה לראות את התכונות שנסתרו מעינינו כל כך הרבה זמן. יש בזה משהו מאוד מושך, כמו להכיר מחדש.

חום,
את מחחמת את הלב.
תודה לך.

אני מוכרחה להגיד, שלמרות שהייתי סקפטית, יש בדברים משהו מאד מעניין ומשכנע.

צפריר,
תודה על החלק שלכם בהפשרה ובחימום - ביצירת התנאים לשינוי.
פשוט זכינו.

קודם כל תודה חום על זה שחלקת את ניסיונך פה בדף, נראה שעשית דרך מאוד ארוכה ויפה...
לנוכח סיפורך ברור לי שמצבנו (למרבה הצחוק), ממש לא רע, יש בייני ולבן זוגי עדיין שעות של עדנה, הכעסים קיימים אבל לא בקילוגרמים, ואנחנו מאוד לא אדישים זה לזה.
עם זאת לא ברור לי לאן המסלול לוקח, יתכן שעל מנת לחפות על החסר בתוך הקשר לעולם אהיה בטורבו בעשייה מחוץ לבית, ואולי משהו ישתנה. הזמן יספר ...בינתיים אני רואה מטפלת טובה ומיוחדת,העשייה היא איטית ביותר...
... ובנתיים אני ובעלי מטלטלים בסירת גומא בין הגלים.

_המפתח היה ועודנו טמון בשינוי הגישה,אפשר לראות כל דבר מכל מיני זוויות. התרגלתי לכעוס על כל מיני דברים.
התרגלתי לחוש שנאה לנוכח חולשות מסויימות אצלו. התרגלתי להתקשח מולו , התרגלתי למצב של אהבה כבויה._
חום, את מדהימה.
אני רוצה להגיד, שמי שעבר תהליכי שינוי קורא את מה שחום כותבת כל כך בפשטות, כל כך כאילו בקלות, "עשינו ככה ועשינו ככה", ויודע שזה בכלל לא קל.
גם להבין את זה, גם לראות את זה, וגם לעשות שינוי - זה דורש נכונות גדולה, מאמץ גדול, אמונה גדולה.
מאוד מרגש לקרוא על אנשים שבאמת עושים תהליכי שינוי, באמת משנים את החיים לטובה, באמת עושים תיקון.

לנוכח סיפורך ברור לי שמצבנו (למרבה הצחוק), ממש לא רע, יש בייני ולבן זוגי עדיין שעות של עדנה, הכעסים קיימים אבל לא בקילוגרמים, ואנחנו מאוד לא אדישים זה לזה.

דווקא מכאן עולה הצורך הדחוף לברר עניין. שאם בירור זה ידחה, האש שתדרש על מנת לצרוף את הזהב הזה של הזוגיות עשויה בלהבותיה להעלות את בהלותיה. על פני להמתין לבהלה, זו שמלבה את עצמה ומעצימה את חומה עד לחריכת קצוות הנפש - לפחות מבחינת ההרגשה, אם כך, ראוי בהחלט להיכנס לבירור מודע ועמוק.

<שלם>

בשמת,
כמי שמתבונן מהצד, את עצמך נמצאת במקום הזה בו מחיאות הכפיים לשינוי שאת מיישמת בחייך נשמעות למרחוק.

תודה.

חמוד [-:

כן, ראות, צפריר צודק. עדיף עכשיו לפני שהמצב יתדרדר.
למרות שאני מבינה שאת כבר מטפלת בנושא.

גיליתי שהמון פעמים כשמשהו בו דוחה אותי , למעשה אני חווה קושי סמוי עם עצמי.
המשפט הזה כל כך נכון - כל כך משמעותי, זה אולי עצם הבסיס לשינוי, וכמובן, הקושי הגדול. העבודה הנדרשת היא עם עצמי ומול עצמי.
התהליך שעברה חום מרתק אותי, איך בפועל עושים/מתרגלים/חיים את הדרך לאהוב את עצמי. לאהוב את הזולת, לראות את החיוב ולא את החסר?
והאם זה הכרחי בשניים, או שאני לבד יכולה להשתנות וזה יגרום לשיפור היחסים הזוגיים.
תודה לכולם על השיתוף בדף הזה.

אני הובלתי את המהלך של לפנות לטיפול ,היו תקופות שבהן הוא סירב ואחכ הוא הסכים בפסיביות, בהמשך הבנתי שרק כשאני הייתי מוכנה באמת לשינוי אז גם התקבלה היענות מצידו. אני לגמרי מאמינה שכשבן זוג אחד מעוניין באמת בשינוי אז ניתן למצוא רצון כזה גם אצל השני. אבל לפעמים צד אחד חושב שהוא לגמרי מוכן למרות שבתוך תוכו הוא נאחז במצב הקיים(וכאן נדרשת תשומת לב, התבוננות או תחקיר עצמי).
התובנה הזו של חום היא נכונה וחזקה, במידה מסויימת אני חשה שהטיפול אותו אני עוברת עכשיו, יחזק את הרצון שלי להביא את בן זוגי לטיפול ואז גם הוא יעתר לטיפול- למרות שעכשיו זה נראה לא סביר לחלוטין. במחשבה נוספת, אני מאמינה שכיום הבפנים שלי לא באמת רוצה ופתוח לטיפול זוגי. במידה מסויימת המצב הקיים הוא נפרד, גם החברים שלנו נפרדים, גם תחומי העניין והעיסוק נפרדים ובכך נוצר מן סטטוס קוו שמרתיע כל סוג של שינוי הנפרדות. שינוי הנפרדות הוא שינוי משמעותי של חיינו.

בטיפול גיליתי שאין טעם לשחר להשגים מהירים כי הדרך ארוכה ביותר, כל הרבה שכבות יש להשיל כדי להגיע לאדמה מוצקה.החלטה הושמה בינתיים בצד, אני חוקרת ונהנית מהדרך... עד כמה שאולי זה ישמע מוזר, החיים טובים.

אני חוקרת ונהנית מהדרך... עד כמה שאולי זה ישמע מוזר, החיים טובים.
האם תוכלי לספר על הטיפול או הדרך שברחת בה?

גם אנחנו על פי תהום הפרידה.
חבר קרוב ואהוב, אמר לי לאחרונה משהו שאולי תרצי לאמץ: שתפי אותו בדברים שאת עושה. בעיקר בדברים שהוא מעוניין כן לעזור לך בהם, כשהוא מציע עזרה, אבל לאו דוקא, ובפרט בדברים שבהם את רוצה את שותפותו. למשל, אם את שוטפת כלים, והוא מציע להחליף אותך, בקשי ממנו שישטוף אותם יחד איתך. למשל, אם הוא מציע לעשות מקלחת לילדים, בקשי שתעשו להם ביחד. למשל, אם את מוצאת את עצמך צופה לבד בתוכנית בטלוויזיה, הזמיני אותו לשבת לידך, לקבל קיצי או לשתות עמך תה. וכו'.
העשיה המשותפת, מקרבת.
גם תקשרות מקרבת, מקרבת. גם פיזית, גם רגשית, גם מאפשרת לך לקבל עזרה במטלות הבית בצורה נעימה ויעילה לשניכם, נקיה מכעסים והאשמות.

שמעתי לא פעם, שרק משבר מוביל לשינוי.
צפריר ואחרים שכתבו לך שעדיף עכשיו לטפל, לפני שמגיעים אל התהום - מה דעתכם? אפשר לשנות ולהציל מבעוד מועד או שרק כשכבר קלו כל הקיצין יכול להתחולל המהפך?

המלצה זאת עולה להקדים ולהעלות את המודעות להזדמנות האדירה הטמונה בבירור משותף, הן לטובת כל אחד ואחת מבני הזוג והן למשפחה כולה. שכן המשפחה כולה נשענת על המקום הזה של הבירור.
כאן, כל זוג מברר בדרכיו. אין מתכון מדויק או אחיד לכולם. שיש שיפנימו או יסכימו לתהליכי שינוי אישיים רק מתוך מצוקה, במובן הזה של מצוקה אישית או מצוקה של בן/בת הזוג, ויש שיקדימו את הבירור הזה מתוך ההתרחבות הטבעית העולה ומתפרשת בכוח האהבה ולא מתוך חוסר ומצוקה. כך, אלף פנים ואפשרויות לנהוג הנכחה עצמית, גברית, נשית בתוך הבירור האישי העולה דרך הפן הזוגי דווקא.

מתת זה של בירור הדדי לא מתיימר להניח רק שלווה רגיעה ויציבות לזוג ולפרטיו. נהפוך הוא, כאשר יוצאת הספינה אל הים הגדול, גם אם מזג האוויר יפה, יהיה ראוי שצוות הספינה יהיה נכון גם לימים טרופים, במובן הזה של מזג אוויר קודר או סוער.
ברית האהבה מתקיימת מאליה בין כל בני האדם ברמה המטאפיזית או באחדות הנפש האנושית הכללית, מתקיימת קל וחומר בין בני שותפים לדרך ולגורל ברמת הערות - כלומר ברמת יחסי קירבה ויצירה משותפת, במובן הזה הזוגי לעולם יצירה זו מגשימה היבטי יצירת חיים.

תהליכי הבשלה מתבררים מאליהם ובזמנם בכל מקרה. טכניקות שונות, תובנות שונות ו"הרמת כפפת הבירור האישי" על ידי אחת או אחד מבני הזוג מניבים שינוי של המשפחה כולה בכל מקרה. שוב, אלה מתרחשים בעיתם.
תנועה זו של שינוי מבשילה אל ההסכמה לברך את השינוי תוך פריקת העול הזה של אמונות, דעות ועמדות שאינן מתאימות עוד.

לעתים רק מתוך מפגש עם המוות, מצביע ומצדיע בן הברית הזה על החסד שממילא מתקיים בקיום הזה של חיים.

כאן, על מנת להניח בסיס איתן לבירור הדדי זה מתקדשת ברית החברות. לעתים על ידי הפרידה או על ידי הבאת בן הברית הזה של סוף היחסים, מותם.
על מנת לבחון את הדברים לאשורם, מתוך מקום של אין תלות. מרידה זו בזוג, ואין זה חשוב מי יוזם אותה או מה התירוץ או הסבה הנראית לעין לקיומה, עולה כהמרדה עצמית כנגד דפוסי התנהגות שמחייבים נאמנות כפולה.
כאשר האמון הזוגי נבנה על נאמנות כפולה, הרי שמתחייבת הסתרה. הסתרה זו אם כך היא אותה מרידה בזוג. אותו מרד במוסכמות או אמונות שאינן רלוונטיות עוד.

נאמנות כפולה במובן הזה מחייבת העדפת הנאמנות לזוג על הנאמנות העצמית, או לעתים גם ההפך, העדפה של הנאמנות העצמית על הנאמנות לזוג.
כאן מתבקש בירור ישיר וישר, כל אחד עם עצמו, כל אחת עם עצמה.
בירור זה בכל מקרה נמצא מחייב ניתן לומר את אותן התרסות הדדיות, אותם קרבות או מאבק. עדיין, כאשר החברות הבסיסית והמחוייבות הבסיסית מעמידות את האמון כדרך משותפת, אימון משותף, הרי שקרבות אלה מקרבים מחד ומאידך עשויים לשחרר את הקורבן האישי. אותו קורבן שנתפש כמחיר הקירבה.

על פני לקבוע מה נכון, עולה הצורך לברר מה נכון לכל אחד ואחת, בזוגיות הזו הפרטית, בתקופה הזו המסוימת. בירור זה עולה מתוך מודעות לאחריות האישית להיות בנאמנות עצמית גם בעבור הזוג וגם בעבור היחיד. נאמנות זו גם כשנראה שמנוגדת לנאמנות לזוג לכשמתבררת - מוצאת את השלמתה באמון הזוגי, החברי.

הייחודיות האישית של כל אחד ואחת מבני הזוג איננה מבטלת את אחדותו. במובן הזה כך גם ייחודו של האדם אינו מבטל את אחדותו עם שאר משפחת האדם או כל היש. ייחודיות הזוג בתוך מארג זה של "זוגות-זוגות" אם כך גם היא אינה מבוטלת או נפגמת מתוך אחדות הדרך האנושית, או במובן הזה חוק היסוד הזה של זכר ונקבה, איש ואשה בתוך הקינון הזה של משפחת היונקים.

קינון זה, הזוגי - זכר ונקבה - המאפיין גם את משפחת היונקים, האופן זה של ההיתרבות האנושית הוא שעומד ביסוד התרבות האנושית. תרבות זו מעמידה כללים או תפישה חברתית אשר תפקידה העיקרי הוא להניח תשתית חברתית ראויה ליצירת דור ההמשך.

התפישה החברתית המניחה שורה של מוסכמות ואמונות סביב המערך הזוגי אם כך בבסיסה חיונית ועולה מתוך מקום זה של התפתחות והבשלה של הנפש האנושית הכללית.

עם זאת, כל זוג וזוג מתבקש לברר את פניו הייחודיים ולחיות את חייו מתוך הבירור הזה. צורך זה עולה כפן האישי של אותו זוג. בירור זה תורם להבשלת התפישה האנושית לגבי חיי זוג בתקופה זו, בדיוק כפי שהצורך בבירור אישי של כל אחד מבני הזוג עולה בתוך המערך הזוגי. אלה בלתי נמנעים.

היצמדות להווה גם בעת חוויה של אושר וגם בתוך הייאוש היא מפתח מצוין להעלאת המודעות בין בני הזוג.
העלאת המודעות אם כך היא המפתח, הפתח, והדרך עצמה.

<שלם>

הדברים שאתה כותב עליהם צפריר נראים ממשיים מתמיד,
אני חשה כרגע בתקופה של חסד, המאופיינת ברגיעה וברוך, התובענות רובצת לה בפינה חשוכה,
אולי כתוצאה מהבחירה בדרך המודעות והטיפול ואולי מן חסד עליון שנחת לו כאן פתאום.
אני חשה שנושא הבאת עוד ילד לעולם נושא שמאוד לא פתור אצלי, עולה מאוד חזק ביחסים, ומהווה חלק מהקונפליקט, אנ י מודעת שהשתקפות הקונפליקט בזוגיות הוא תמונת ראי מדוייקת למה שקורה פנימה, לפחות בנושא הזה.
אני מאוד שקועה בעשייה החיצונית שלי בעולם וקשה לי פסיכולוגית ופיזית לקחת על עצמי את משימת ההריון. מצד שני אני מודעת לשעון שמתקתק, אני במצב שלי אי החלטה. ועל האי אני נמצאת, שם בעלי פוגש אותי משווע לצאצאים בצדק, יחסי מין כן או לא, נזהרים או לא? לא פתור.
כל הדרך מהיש אל האין.

ראות,
השעון אכן מתקתק אלא שזה לא העניין.
קונפליקט פנימי זה בין הבחירה בעצמאות האולטימטיבית - יצירת חיים, לבין הבחירה בעצמאות אחרת, נמצא עולה מתוכך. שכן העניין אינו מה האיש שלך רוצה, והאם בצדק או לא בצדק. רצונו מובן מאליו והוא לא חלק מהקונפליקט, אלא בא להנכיח לך את הצורך בבירור הפנימי הזה.

עם זאת, עניין זה משמש כקרקע פוריה עליה עשויים לנבוט מאבקי כוח. מכאן, שהקונפליקט הפנימי שלך משמש בככלי עבור המאבק ביניכם.
קבלת החלטה על יצירת ילד נוסף לא תניח כל פתרון ביניכם. אפשר שתניח רגיעה זמנית.

לכן, במיוחד כאשר פונה אל היצירה האישית על פני היצירה הזוגית (שבכל מקרה, כל יצירה אישית במערכת יחסים זוגית נמצאת כיצירה של הזוג, אבל על כך אולי נרחיב בפעם אחרת), מתבוננת על הבירור הזוגי כמצע של חסד, כעוגן, כנמל הבית, כיסודות איתנים. כאשר מפנה את מודעותה לבירור הזוגי, יכולה לראות כיצד בירור זה מעלה אל פני השטח את הבירור האישי.
כאן עולה ההשלמה הזו בין הקונפליקט האישי לבין הבירור הזוגי.

בירור זוגי לעולם מגלה את הנסתר. אז, הסתרות שמייצגות התרסות עולות ומתבררות. הסתרה במובן הזה אינה בהכרח הסתרה מבן/בת הזוג, אלא בראש ובראשונה - הסתרה מעצמך.
פתיחה זו של מחוזות אפלים והארתם אינה מיועדת אלא לטיהור ואפשרת לגלות דפוסי איזון חדשים, מתאימים יותר לזמן הזה ולמרחב הזה. אם תרצי לשלב הזה של הסולם או למדרגה הזו או להתקדמות הזו.
בכל מקרה צומחת הנפש האנושית הפרטית והכללית להבשלתה.

כך, שכאשר פונה אל היצירה האישית נותנת את תשומת לבה לכך, שהגוף במובנים רבים מבקש את יצירתו, הגשמתו לכוון של הפריון הגופני. מכאן שיחסי מין מהווים פיצוי מסוים לגוף על אכזבתו המחזורית מאי פריונו.

לכן, יחסי מין כל כך חשובים במערך הזוגי. בהתקיימם ובהיעדרם.

היות ורואה בימים אלה דרך עיני החסד, יכולה אם כך, לפתוח את לבה בפני עצמה ולציין בפני עצמה כי חייה מתנהלים בדיוק מופתי למה שרוצה מראש.

דווקא בעתות אלה ראוי ורצוי לפתוח את הבירור הזוגי ולו רק אצל עצמך.

על פני להחליט. יושבת בצומת הזה ומתבוננת. במקביל, נמצאת מבטאת את אהבתה לבן זוגה, בכל הרמות, מתוך שמחה על עצם השותפות הזו.

כל הדרך מהאין אל היש.

<שלם>

הגוף מזה זמן אינו חש בטוב, חולשות ואי זרימת דם, החיות הזורמת ממני כאילו מתאדה מבלי להשאיר חותם מבלי לחוש פיזית את שמחתם. מאידך חיי מאירים לי. ואני שואלת למה והאם הכאב הפיזי הזה קשור לתקו הזוגיות שלי, והאם יש בכוחי לשנות?
ועם זאת ימי החסד נמשכים ותוגה נעימה מעורבבת בנינוחות באוויר, נובעת מאושר תמים שאני חווה ביום יום ככה סתם, מתעקש להאיר איזו דרך בין הקשיים.

מכאן, מתפנה למקום הזה בו מפרידה את הרגשותיה, רגשותיה ודעותיה. כאשר הגוף אינו חש בטוב, נמצאת היא עצמה מרגישה חוסר נוחות, כאב, מצוקה, מתח, חסימה או כל תחושה גופנית שהיא.
אז, ממקדת את תשומת לבה בהרגשה הפיזית. מכאן יכולה לראות שכאשר מדברת על הרגשותיה הגופניות, אלו מלוות ברגעי עונג רבים. הן כאשר אוכלת מאכל טעים, הן כאשר משחררת את פסולת הגוף והן כאשר מתארת את ימי החסד האלה כתוגה נעימה.

תוגה נעימה אם כך מחברת בין הרגשה - נועם - לבין רגש - תוגה. מכאן מתענגת על הסבל.
לכן, הפרדה בין התוגה הנפשית ובין ההרגשה הפיזית - נינוחות, עשויה לנתב מחדש את אותה חיות שחומקת מעיניה ולתת בה, בחיות עצמה את חותמך.

על פני תיקון הזוגיות, שלא נמצאת מקולקלת, מתבקשת אם כן לבחון האם מסכימה לאותו בירור של הזוג.
בירור זה אינו פרוייקט שמסתיים. הבירור עצמו הוא הוא הזוגיות והוא לעולם מתקיים. בירור זה, הזוגי, נמשך הן כאשר ימי החסד משרים את אגם המים השקטים, והן כאשר מאותו אגם בדיוק, זה הספון בחסד, עולים המים בגלי הצונאמי הזה של רעידת האדמה במעמקים.
בירור זה אינו נובע מכותרת דף זה. שכן לא עומדת הברירה לסיים את הזוגיות הזו, בפרט כאשר שותפות הגורל ניבטת מעיני הילדים. ברירת הפירוק, בבחינת פריקת העול הזה אם כך עומדת כאותו בן ברית - המוות. עדיין, לזוגיות הזו גם המוות לא יכול. שכן גם אם תתממש הפרידה הפיזית בין בני הזוג, ואף אם זוגיות אחרת תופיע בחייה - עדיין זוגיות זו נצחית.
לכן הבירור האישי והזוגי, השזורים לעולם יחדיו ראוי לבירור, התבהרות ומציאת אותו גובה עיניים בינך לבין הזוג, בינך לבין בן זוגך ובעיקר בינך לבין עצמך.

לעניין תחושותייך הפיזיות - אלה לעולם קשורות במצבך הנפשי-רגשי.

לכן מתבקשת להפריד - באופן שרירותי בין תחושותייך הגופניות לבין רגשותייך בזמן האירוע.

אז, לשתדע להבחין בין אלה לאלה, תוך הווה האירוע, יפתחו שערים חדשים להשלמת הפערים האלה. שאם תזכור שמחייכת כשטוב לה, הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית, אפשר שתחייך גם כשרע לה. חיוך מאולץ זה אף אם מרירות מסתמנת בקצוות שפתיה, מאפשר לה לנפש את ההומור כגשר בין רגש והרגשה.

כאן, דעותיה גם הן מתערבות ומניחות את הרצף הזה במידתו. הפרדת דעתה על הזוגיות או על עצמה או על בן הזוג מההרגשה הפיזית ומהריגשה הנפשית אף היא תביא לכדי בירור והתבהרות.

<שלם>

הבירור כאמור מתקיים כבר עכשיו - טיפול אמנם אישי, אך מלווה בהסתכלות מעמיקה עליי כאותו מכלול אותו הצגת בדבריך. אני הזוגי והאישי אני הפיזי והנפשי אני בתהליך בדיקה. יש תחושה של התרוממות לא יודעת את פשרה כאילו רק ההתבוננות ופריטת הדברים יוצרת הבנה מחודשת וקלות. עומס החיים הוא גדול כעת ודומה שהזוגיות מחזיקה אותו יפה.
אך מה בימי סערה? שכן ימים אלו יפים באמת..אני יודעת. זו שאלה.
שאלה נוספת היא מבחנים אחרים בזוגיות כניסה של אתגר גברי חדש למערכת, האם בכלל זה יתאפשר מבחינתי, האם וויתרתי על הפיתויים שבחוץ? האם הזוגיות יכולה עוד להתהדק ולהיות כרוכה במטרות משותפות מרובות יותר?

ראות,

שאלה נוספת היא מבחנים אחרים בזוגיות כניסה של אתגר גברי חדש למערכת, האם בכלל זה יתאפשר מבחינתי, האם וויתרתי על הפיתויים שבחוץ? האם הזוגיות יכולה עוד להתהדק ולהיות כרוכה במטרות משותפות מרובות יותר?

אין באלה חוקים או כללים שמתאימים לכל הזוגות. כל זוג ודרכו. על פני לברר האם וויתרת על הפיתויים שבחוץ, טוב אם תתבונני מתוך בחינת השאלה, האם הזוגיות הזו יציבה דיה על מנת לעמוד בטלטלות המתחייבות מעצם הרעיון, עוד הרבה לפני שמתרחש משהו? האם עוגן הזוגיות הקיימת בחייך יציב דיו להחזיק את ספינת הזוגיות גם בסערה זו. במובן הזה סערת הרגשות.
כאן, עניין זה ראוי שייבחן בראי הזמן. האם זה הזמן לבדוק את אותה נאמנות כפולה? על פי האמונות של מי שאת היא, נראה כי מוטב לך להניח לאלה בתקופה זו. להתמקד בקיים.

<שלם>

איך ניתן לגרום לבני זוג להעריך אחד את השני מחדש ?

איך ניתן לגרום לבני זוג להעריך אחד את השני מחדש ?
תנועה זו של הערכה, גם אם מבקשת אחר הערכה הדדית, היא אותה תנועה של יחסי גומלין. מכך, כאשר מבקש/ת אחד/ת מבני הזוג להעלות הערכה הדדית, טוב אם הצד המבקש אחר אלו יתמקד בנכונותו להעריך את הצד השני, במובן הזה הערכה חיובית. נתינת המקום או הכבוד כלפי האחר היא שמייצרת את ההדדיות.
כאן, כאשר עולה בוז, או עולה התנשאות מצד אחד כלפי השני - גם זו תנועה של הערכה, הערכה "שלילית".
אז, בהכרח, מתוך אותה תנועה של יחסי גומלין, הערכה דומה עולה, כלומר, כאשר עולה בוז אצל צד אחד, בהכרח בוז יעלה מהצד השני. אמנם, לעתים קרובות הצד המושפל אינו מגיב בהתנשאות מצידו, שכן לוקח על עצמו את ההשפלה, אבל, תגובתו לעולם תהיה תוקפנית. או שהמושפל יעלה תוקפנות עצמית, כלומר יתקוף את עצמו בתנועה של סקילה עצמית והלקאה עצמית, או שהמושפל יהא תוקפני כלפי הצד המשפיל.

במובן הזה טוב להתבונן ברמה הזו של לאומים. בוז והשפלה עולים בשם חופש הביטוי במדינות במערב כלפי אמונת המוסלמים, תוך פגיעה במה שנתפש כ"ייהרג ובל יעבור" אצל המוסלמים. בתגובה, עולה תוקפנות ואלימות אצל המוסלמים בד בבד עם ביטוי בוז כלפי אלה שאינם מוסלמים.

איך יוצרים כבוד והערכה בין הלאומים השונים? כל שניתן הוא לתת כבוד ומקום גם לאלה בעולם. נתינת כבוד מובן הזה מצביעה על עוצמה בעוד ההתנשאות והבוז מצביעים על חולשה של הצד היהיר והמתנשא.
כך בדיוק בין בני זוג. אמון הדדי, כבוד הדדי, וקבלת החסד והעונג האפשריים ביחסי גומלין יצביעו על גן העדן הזה בו אוויר לנשימה מובן מאליו, בעוד בוז, התנכרות ביטול ותחושת יהירות והתנשאות המבטאים יחסי גומלין נתפשים כאפשרות המתקיימת בגן העדן, אפשרות שביטוייה עולים בעיקר כי אפשר.

לכן, הודיה והערכה לזולת, על מי שהוא, על עצם קיומו, הם המפתח להערכה הדדית הממלאה את הנפש באותה תחושה של חירות בסיסית, מובנת מאליהתחת הכותרת של חסד.

<שלם>

אם רק צד 1 מעניק את אותה תחושת הערכה והשני באופן קבוע משדר בוז ? הרי ה"מעריך" לא ישאר "מעריך" לנצח... מתישהו כוחותיו יתרוקנו... (וסביר שאז כעסו יהיה גדול יותר כיוון והוא השתדל לבלוע את הבוז ולהעניק תחושה טובה... ) ועוד יותר - ההתעלמות מהבוז הינה התעלמות מהאדם עצמו - כלומר ריחוק מאוד גדול שנוצר במערכת ... והרי הכי קשה לנו לא להפגע מאלה שאנחנו אוהבים או קרובים אליהם...

ראות, את עדיין קוראת באתר? תרצי אולי לעדכן?

שליחה על ידי אתי* » 16 אפריל 2007, 11:18

מערכת יחסים נכשלת, לא מתאימה, לא מספקת?

מערכת יחסים היא לא ישות עצמאית,
היא משהו שאת ובעלך בונים.
את אחראית לחלק שלך, והוא אחראי לחלק שלו.