חלקיקי שמחה

הגיע זמנו של דף זה להיפתח. מאחוריי יש את דף פרידה ומשמורת, ואחרי כמעט שנתיים של בלוג שם, אני פותחת דף חדש.
אמנם, חלק ממה שאחלוק פה בדף יהיה קשור ליחסים עם האקס והגירושין. אבל יש לי עוד פנים בחיי וגם הם רוצים להישמע, אבל לא תחת הכותרת ההיא.
לכן, אני פותחת דף חדש...
דף בלוג
דף תמיכה
דף מוצנע
ברוכות הבאות (וברוכים הבאים, אם יהיו כאלה)

רבות תהיתי איזה שם, והסכמתי ביני לביני על חלקיקי שמחה. (תודה לגבירה על העיצה)
כי החיים מלאים בחלקיקי משהו. שמחה, עצב, טוב, קושי, אושר, צער ועוד ועוד.
כשאני מלאה בחלקיקי השמחה, אני שמחה בחלקי.
בשאר הזמן אני שואפת לזה.

וככה, כדי לגשר בין הדפים, אפתח בסיפור שקשור לגירושין, לבת שלי ולבת זוג של האקס שלי.
לפני כמה ימים, הוא החליט להשאירה בבית אחרי סוף שבוע מעייף שהיה להם. היא כמובן נשארה עם זוגתו ועם התינוק הקטן.
אותו בוקר, שהיה אמור להיות מוקדש לעבודה, קיבלתי את ההודעה ממנו על המצב. החלטתי לקחת אותה מוקדם ולעבוד בלילה. התקשרתי אליה והודעתי לה שאגיע בעשר.
כשהגעתי, הבת שלי היתה מקולחת עם תסרוקת מלאה בסיכות פרפרים (היא אף פעם לא רוצה תסרוקות כאלו בבית שלי...) והן בדיוק יצאו לאכול בשמש בחוץ. הוזמנתי ונעניתי.
וכך מצאתי את עצמי עם בת זוגו של האקס שלי, התינוק שלהם והבת שלי – בפיקניק על הדשא בבית שאני מצאתי להם...
הייתי שם שעה. זה היה די מביך. היא נתנה לי להחזיק את התינוק בזמן שהכינה לנו את א. הבוקר,
וכשכבר ישבנו בשמש הנעימה בקושי דיברנו אלא על דברים שקשורים לבת שלי: על ארוחת הבוקר, על תחפושת לפורים – שפתאום התברר לשתינו שאנחנו מתכננות עם הבת שלי תחפושת...כשהיא הבינה את זה, היא נסוגה קצת והציעה את עזרתה אם ארצה.
אני חושבת שהמבוכה לא אפשרה לי לתקשר באופן יותר חברותי. אבל... הבטתי בבתי המתוקה וראיתי איך היא רגועה, שמחה ועוברת ביני לבינה, אין בה ולו שמץ של עומס רגשי שהיה יכול להיות (שאני מכירה היטב בתור ילדה) בין אימא שלה לבת זוג של אבא. היא חיבקה את שתינו ושתינו דיברנו על איזה 'קינוח' טעים זה הבת שלי.
הבת שלי כל הזמן תיקנה אותי מלקרוא לה בשמה – ללקרוא לה בשם חיבה שלה 'לושקה'. כאילו אומרת לי שאחבב אותה.
היה מביך אבל תאם את איך שאני רוצה לנהל את הגירושין האלה...

רק בגלל הניק שלי, אני כותבת כאן ברצף הדף שלך, כדיי שיהיו בו: שמחה בחלקי, חלקיקי שמחה וחלקיקה בשלם!
ומכל החלקים יהיה שלם!

אמן ואמן, חלקיקה, תודה!

מדהימה את. יודעת?

מדהימה את. יודעת?

אני מניחה שאת מתכוונת לפגישה עם הבתזוג שלו...

תשמעי, זה לא פשוט לי בכלל. בדיוק היום נזכרתי כמה היה לי מוזר שהיא הגישה א. בוקר במגש שהיה פעם שלי, ותה בכוסות שהיו שלנו פעם, וחיתלה את התינוק על המיטה הזוגית שהיתה פעם שלנו.

הזוי משהו ....

תתחדשי.... הזוי שהוא לא החליף שום דבר - מהמיטה ועד הכוסות....

שליחה על ידי י_פה* » 02 מרץ 2011, 21:48

תתחדשי על הדף אהובה

שלום גם פה. (-:
כל החיים האלה הם הזיה אחת גדולה. לפעמים כשמסתכלים עליהם בעיניים פקוחות ונמצאים במוד הזה - הכל נראה כמו הזיה אחת גדולה, לפעמים כמו משחק אחד גדול, לפעמים כמו קרקס מכוער להפליא ולפעמים כמו קרקס יפה להפליא.. החיים (-:
יהיה כיף לקרוא אותך גם פה. בטוח.

תודה חברותיי לדרך...
הזוי שהוא לא החליף שום דבר - מהמיטה ועד הכוסות....
נכון, למרות שנדמה לי שאת הבסיס למיטה הוא כן החליף, וכמובן שיש גם דברים לגמרי חדשים, אבל חלק ניכר מהדברים שלהם, היו פעם שלנו, או שלי שהעברתי לו...
כל החיים האלה הם הזיה אחת גדולה
בחיי....

איזה כיף להתחיל בלוג חדש, לא?
מילולית, אפשר לשנות את הכותרת...

מילולית, אפשר לשנות את הכותרת...
שחף, למה את מתכוונת?

הבוקר נפגשתי עם חברה שהכרתי כאן, באתר המופלא הזה. היא בכלל לא ידעה שפתחתי דף חדש, כי היא משתדלת לא להכנס כל כך לדפים.
אני עוד לא מסוגלת... אני דווקא אוהבת לקרוא כמה דפים כאן, להגיב, לחשוב עליהם...
למרות שפתחתי בלוג חדש, ומתנסחים לי כל מיני פוסטים בראש, עדיין לא יודעת בדיוק מה לשתף כאן. זה פתאום מתבלבל לי

אנסה בכל זאת...

איזה קטע, בדיוק חשבתי לבדוק אותך אם את רוצה להפגש מחר בבוקר (ממשיכה לקרוא כמובן)

פתאום, לאחרונה, יש לי איזה דחף לשנות. מה לשנות? זו השאלה.
איכשהו זה מתמקם על הבית שאני גרה בו. זה בית שכור שבזמנו מצאנו (האקס ואני) ומאז הפרידה אני לא עזבתי אותו, אלא שיפצתי קלות.
באופן לא מפתיע (כמו שאר הסינכרונים בחיי) האקס שואל אותי פה ושם אם אני סגורה על האזור בו אנו גרים.
וכשאני משתעשעת איתו במחשבות על איפה, אם בכלל, הייתי עוברת, אז הוא זורק לעברי - אז אולי נעשה את המעבר יחד?

עד היום, המקום בו אני גרה - ממש קרא לי להישאר. וזה מוזר כי הקריאה להישאר לא קשורה לחיים החברתיים שיש לי כאן. בטח שלא מאז הפרידה (כי לאקס דווקא יש כמה חברים כאן וקולגות). משפחה אין לי כאן. וגם לא ממש חברים, בטח לא חברים/ות על בסיס של מפגשים קבועים. (כן יש לי חברות-אמהות של ילדים מהגן. אבל זה מאד קשור לגן).

הקריאה מגיעה מכיוון לגמרי אחר: הטבע הזמין כל כך, העוצמתי כל כך, הנגישות לעיר הקרובה, האויר, בעלי הבית המדהימים.
בשנה האחרונה פשוט הקשבתי לרחשי הלב, והוא אמר להישאר. שאין לי כרגע מה לעזוב. ולא ברמה הטכנית אלא ברמת הקשר למקום. ולא שאני יודעת לתאר את הקשר למקום חוץ מתחושה של שלמות, סוג של הודייה על המקום בו אני חיה. אני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות חוזרת הביתה ונוסעת בטבע המדהים הזה ורק מודה על האפשרות לגור כאן. ההודייה הזו, השמחה הזו על החיים כאן - עולה כמעט ברמה היומיומית. לא כי זול כאן, אלא ברמת הקשר העמוק עם המקום.

הירהורי העזיבה התחילו לאחר השיחה עם האקס (המתועדת בדף הקודם) שהיתה שיחה טובה של שיתוף פעולה.
פעם ראשונה מזה שנה וחצי של פרידה שהרגשתי שאולי הגיע זמני לעזוב את מה שהיה פעם שלנו.
כל כך הפתיעה אותי, התחושה הזו, שנתתי לזה כרגע פשוט להיות. לא עשיתי עם זה כמעט כלום. רק בדקתי האם זה עולה שוב.
הדבר היחיד שאני כן עושה פה ושם, זה משוטטת ב'יד 2' באזורים ההם ומרחרחת עלויות.

האזורים שקוראים לי לנסות אותם אולי, רחוקים מהמשפחה שלי, כך שמהבחינה הזו זה לא שינוי דרסטי.
מחשבות על מעבר, מעוררות בי מצד אחד, חרדה וקושי לאור זה שלא הייתי רוצה לעבור לשם לבד. (כלומר רק עם הבת שלי). אם האקס יעבור לאזור יחד איתי, הוא יעבור עם משפחה שלמה (ותמיכה הבאה איתה), וזה לא ממש איתי, אלא יותר איתה - עם הבת שלנו.
מצד שני, ההיענות לקריאה הפנימית הזו, אם קולה יתעצם, יהיה צריך להיות קשור להוזלת עלויות מחייה (שואלת את עצמי אם באמת אוזיל אותם) או הגדלת הכנסות, שזה קצת קשה באזורי הנוכחי. מעבר לאזור ההוא, קצת יוזיל בעלויות של נסיעות (כי רוב ענייני העבודה שלי קרובים יותר לאזורים ה'חדשים').

אז הנה, אני פותחת דף בלוג חדש, עם רעיון לגמרי חדש, שבכלל בכלל לא חשבתי שיגיע לפתחי באופן ספונטאני.

אני מבינה שאת רוצה לשמור על דיסקרטיות. מי כמוני מבינה. אבל מה זה האיזור החדש ? גוש דן? השפלה? השרון? איזור חיפה? הגליל?הערבה?

איזה קטע! אני עוברת בסוף החודש הזה. פה קרוב, אבל מאוד מאוד נדרש..

איזה קטע! אני עוברת בסוף החודש הזה. פה קרוב, אבל מאוד מאוד נדרש
את שוב עוברת? לא מזמן עברת, לא?

האזור שעלה בדעתי מתפרש על מלא מקומות: פרדס חנה, כרכור, טבעון, חוף הכרמל - למה? לא יודעת למה דווקא שם. אולי הקרבה לים, אולי כי יש לי כמה נשמות טובות שגרות שם...
אבל זה ממש ראשוני, לא ברור לי למה דווקא האזורים האלה הגיעו אלי

חוף הכרמל??? יאללה בואי
חשבתי שאת מדברת על האיזור שלך, רק מקום אחר...
והאקס גם מדבר עם מעבר לאיזור אחר?
דרך אגב אני מכירה זוג גרוש אחד (הוא חבר טוב שלי) שגם עברו ככה ביחד
מאיזור לאיזור, ככה שזה אפשרי אבל לא חשבתי שלזה הוא מתכוון....

_דרך אגב אני מכירה זוג גרוש אחד (הוא חבר טוב שלי) שגם עברו ככה ביחד
מאיזור לאיזור, ככה שזה אפשרי אבל לא חשבתי שלזה הוא מתכוון...._
כן, נדמה לי שלזה הוא מתכוון. כשפרסתי לפניו את המקומות שעולים בדעתי, הוא חייך.
זה רק בתאוריה כרגע, אפילו לא ברמת המעשה, כי הרי אם נרצה לעבור נצטרך למצוא גן, מקומות עבודה וכו'. זה מאד ראשוני.

חוף הכרמל??? יאללה בואי.... כן, חשבתי גם עליך כשהאזור הזה עלה במוחי הקודח.

ואתן יודעות מה צחוק הגורל?
בזמנו, לפני שנה וחצי כשעמדתי מול ההחלטה הקשה בחיי (ההפלה), האבא של העובר הציע שאני אעבור לאזור שלו כדי שיהיה לו קל להיות גם ליד הילד שלו. הוא לא חיבר את זה למציאות כלכלית (של לעזור בגידול הילד הזה, המעבר, החיים במקום אחר) והפנטזיה שממנה הוא דיבר הטריפה אותי...
אני גם כעסתי שהוא בכלל לא רואה ממטר את הילדה שלי (זו שכבר קיימת) ושאני לא מתכוונת להרחיק אותה מהאבא שלה, וגם לא רואה אותי כשהציע את זה, כי אני לא מתכוונת לעבור מהמקום בו אני אוהבת לגור.
וראו זה פלא... שנה וחצי אחרי, אחד מהאזורים האלה היה המקום אליו הציע שאעבור...

איך שגלגל מסתובב לו...

כל הזמן אני כותבת בראשי כמה מילים לדף הזה. אבל כשאני מגיעה לכתוב - אני מרגישה כאילו שאין לי מה לכתוב או שיש לי מה לכתוב אבל הוא... וכאן מגיעים המון שיפוטים. עוד לא מרגישה מספיק בית בדף החדש, עם החופש פשוט לכתוב מה שאני רוצה, בעיקר לעצמי ולמבקרות שיהיו כאן איתי...
אז אתחיל מן הקל אל הכבד, או ההפך. או רק בקל, או רק בכבד... יאללה לכתוב... כמה דרכים יש להתחמק, כמה...

בשנים האחרונות עזרה לי בנקיון הבית פיליפינית חמודה. ולא כי אין לי זמן. בעיקר כי לא היה לי כוח (בהתחלה) ואח"כ כי זה היה כמו עוד נוכח בבית שעוזר לי עם הדברים השגרתיים. פעם בשבועיים עוד מישהו עזר לי לתלות כביסה, לרחוץ כלים, לנקות ולשטוף, התייעצתי איתה איפה לשים דברים... בקיצור - קצת לא להרגיש לבד עם תחזוקת הבית השוטפת. לא שבין לבין לא היה צריך לתחזק, ברור שכן. אבל היה לי קל יותר לתחזק את הבית ולשמור אותו נקי, כי ידעתי שפעם בשבועיים יש לי עזרה... לפעמים זה נדחה לפעם בחודש, אבל בסה"כ נכנסנו לשגרה מבורכת, וכך זה כבר 4 שנים.
לפני חודש היא אמרה לי שאולי יש בעיות עם בעל הבית שלה, ואולי תצטרך להפסיק. אני כמובן הדחקתי, ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות (ככה היא, התגובה האוטומטית שלי לשינוי בשגרה, שעומד לקרות לי בחיים...). הרי לפניה היו לי בערך 3 ישראליות שפשוט לא יכולתי לסבול את נוכחותן. איפה אמצא עוד אחת כמוה? לא יכול להיות שהיא עוזבת.
ואז, לפני שבועיים, זו היתה הפעם האחרונה שהיא הגיעה... אני נכנסתי לסוג של 'תלויה באויר' - תחושה כזו שאני לא יודעת מה לעשות, הראש שלי מתערפל ואני מרגישה הכי לבד בעולם... מי היה מאמין שפיליפינית מתוקה, שעזרה לי בנקיון הבית, תעורר כאלו רגשות.
הבוקר, זה הבוקר הראשון שבו היא לא באה. ואני קולטת את התחושה שמזדחלת לה.
בהגיון - אין הרבה מה לדסקס את המצב: אחפש מישהי ועד אז אנקה. יש לי זמן, אפילו יש לי איזו תוכנית עבודה שתעשה את זה כיף ונעים (אני בסה"כ אוהבת מאד בית נקי ורוב השבוע הוא נראה ממש נקי, כי אני מנקה קצת פה, קצת שם).
ברגש - זה בלתי נסבל. תחושת הלבד עם הנקיון של הבית, חוסר הסבלנות שלי לגודל של הבית (לא מאד גדול), העצב שאין לי שותף לחלוק את הנקיון, שאין לי שותף בכלל שהוא אופציונאלי לחיים משותפים והנה...
הנה זה מגיע....
ואז הופכת להיות עצובה, קצת חרדה, קצת רואה שחורות.

שמחה בחלקי כבר אמרנו? אה כן, זה משהו לשאוף אליו. זוכרת. מנסה...

חיבוק מותק

זו לי הפעם הראשונה בדף החדש שהיה לי הכבוד להיות עדה לשמו המתרקם (-:
מזדהה איתך מאוד בעניין ההיאחזות והנחמה בפיליפינית.... זה היה חלק מהשגרה שלך, חלק תומך עוזר, וכך זה נתפס אצלך, וגם זה אולי בא כחלק מאיזה מסר כללי שמשהו צריך להשתנות.... שוב..
מעניין שאצלי זה בדיוק ההיפך עם העזרה בבית, לא שאני כ"כ אוהבת לנקות אבל המחשבה על זה שמישהו אחר מנקה "את הכביסה המלוכלכת" שלי לא פשוטה לי
כל אחד וההקשרים שלו בראש...
בכל מקרה תתחדשי על הדף הרענן והתקופה הרעננה ותזכרי שזה שאת שמחה בחלקך לא אומר שאסור לך להיות עצובה או כועסת או מתוסכלת - את יכולה להרגיש את כל אלה במלואם ועדיין להיות שמחה בחלקך על כל השלם הזה ועל מי שאת
כי את באמת.. משו משו!

טוב, הגבירה דייקה הכל כאן למעלה כולל את
_לא שאני כ"כ אוהבת לנקות אבל המחשבה על זה שמישהו אחר מנקה "את הכביסה המלוכלכת" שלי לא פשוטה לי
כל אחד וההקשרים שלו בראש..._ מצד שני הבית שלי בטח גם לא עומד בסטנדרטים שלך של ניקיון
ועוד... אצל הגבירה יש עוזר מתוך הבית פנימה שאצלינו אין ולכך בהחלט ישנה משמעות רגשית ולא רק פרקטית
לא התכוונתי להוסיף אלא חיבוקים והנה הוספתי מעט
שבוע נפלא יקירה על המוכר ועל החדש שהוא מביא עימו

פליי

את שוב עוברת? לא מזמן עברת, לא?
איך אפשר לעשות פה צחוק מר?
תראי לא נעים לי לספר כמה דירות עברתי מגיל 18. זה פשוט נשמע רע..
בכל אופן עברתי לפה מהר מהר אחרי שהגעתי לאיזור הזה בשלישית עם שני ילדים מתבכיינים, שלא מבינים למה נסענו את כל זה ועכשיו יורדים נכנסים לדירה ושוב עולים לאוטו. ושיא הקטע שאחר כך שוב יורדים לאיזו דירה ואז שוב עולים על האוטו ואחרי שכל הסאגה המענינת הזו מסתיימת עולים על האוטו ונוסעים שעה וקצת הבייתה.
אז אחרי בפעם השלישית כאמור, לקחתי את מה שמצאתי וזה לא היה זה.
אחת הדירות היותר שנואות שהיו לי. עכשיו אנחנו עוברים לדירה טובה יותר, מתוחזקת הרבה יותר, בנויה הרבה יותר נכון ו..גם יותר יקרה.

ולגבי זה:

חוף הכרמל??? יאללה בואי
אני דווקא הייתי אומרת :
פרדס חנה כרכור יאללה בואי! P-:

ולגבי זה:
ואתן יודעות מה צחוק הגורל?
יש אצלי כמה וכמה צחוקים כאלה. אספר על אחד קצר:
כשהייתי רכה בשנים (27

), נסעתי לראשונה לסיני לבד. הכרתי שם בחור שהיה לי איתו קטע אפלטוני שם. בזמנו הוא חי שם. בכל אופן הוא סיפר לי שהוא מטבעון. אני אז, הייתי תל אביבית מושבעת. אמרתי לו : "מה עושים בטבעון??"
7שנים אחר כך גרתי שנתיים וחצי בטבעון ולא סתם, בדירה שקניתי שם...

לגבי הפיליפינית:
קצת כווצים בלב, ברור! אבל יש עוד נשים נחמדות בעולם ואחרי תקופת ההתאוששות נראה לי שתמצא האחת.

יש משהו שלא הגבתי עליו? (-:

נקודות... נשמע ממש לא פשוט לעבור עם ילדים שוב ושוב. אבל אני מניחה שאין ברירה כשרוצים לחיות בתנאים יותר טובים. כמה רחוק גם אביהם מהם?
ואיך היה בטבעון?

בכל מקרה תתחדשי על הדף הרענן והתקופה הרעננה ותזכרי שזה שאת שמחה בחלקך לא אומר שאסור לך להיות עצובה או כועסת או מתוסכלת - את יכולה להרגיש את כל אלה במלואם ועדיין להיות שמחה בחלקך על כל השלם הזה ועל מי שאת
תודה על התזכורת גבירתי. כן נכון, לפעמים אני שוכחת שלשמוח בחלקי באמת, זה לשמוח במה שבא. ברוך הבא... עצב? יופי. שמחה? יופי...
היישום של להרגיש את זה הוא קצת יותר קשה...

פליי

ושתדעו שאני כותבת סחור סחור רק כדי לדחות את הכתיבה על הקשר החדש שאני נמצאת בו....

הנה, אמרתי את זה

אבא היה במרחק של שעה ורבע מאיתנו וזה היה מאוד קשה, גם לו וגם לי. בביקורים אצלו היינו מתחלקים (ביוזמתי וכך עד היום) הוא בא לקחת ונוסע איתם אליו ואני במוצאי שבת הייתי נוסעת ומחזירה אותם. ממש סיוט! ואז חיפש עבודה באיזורי ועבר הנה. הוא גר במרחק 7 דקות מאיתנו. (-:

טבעון מקום מופלא, מלא באנשים מק-סי-מים, מקום יפהיפה מבחינה נופית, זה מרגיש כאילו זה לא בישראל. באמת מיוחד ונעים ולא גדול מידי ושקט ומצד שני כל השירותים שם: בנקים,חנויות, קופ"ח ועוד. מטופח וירוק ומלא בתרבות (בית קולנוע שמביא אחלה סרטים ומפרסם אותם כמו פעם בכרזות כתובות ביד, תאטרון לילדים, מוזיאון, ספריה, ימי אמן בהם אמני טבעון פותחים את בתיהם לתצוגת עבודות ומחלקים מפות לכל התושבים לאן אפשר ללכת, יום מכירת ספרים יד שניה, הרבה גרז'סייל ,עדלאידע, גן משחקים נהדר ודשא ענק כמו בחול, אנשים מגיעים עם ילדיהם/תינוקיהם/כלביהם/ג'גלינג וכאלה - כמו באמסטרם. בכל מקום שתלכי, תוך שניה אם תחפצי את בטבע פראי ומקסים. טוב. נעצור כאן. אחלה מקום!

טוב יקירה, עכשיו כשאמרת את זה, את יכולה לעצור את הסחרחרת ולדבר...

פליי

טבעון מקום מופלא, מלא באנשים מק-סי-מים_ ו- _טוב. נעצור כאן. אחלה מקום!
אז למה את לא שם?

מקום יפהיפה מבחינה נופית, זה מרגיש כאילו זה לא בישראל - גם פה, גם פה! מוזמנת לראות...

את יכולה לעצור את הסחרחרת ולדבר
עוד שנייה, מתבשלת

אז למה את לא שם?
כשעזבתי , זה היה בעקבות הצעת עבודה וכתבות חוזרות ונשנות על הזיהום אויר (בסוף אני גרה מתחת לארובות חדרה...שוב צחוק הגורל). ועד עכשיו לא היה בעמק יזרעאל בית ספר ראוי לילדיי.

היום סגרנו פינות לתחפושת של הקטנטונת. הגיע האבא עם גלימה מלכותית שעשה לה, כתר, ובגד שזוגתו תפרה, עם שרוולונים...
אני הכנתי שרביט (יחד עם הקטנה), חצאית של עלי כותרת של פרח, תפרתי את פרחים שהכנתי אל הבגד שזוגתו הכינה, וביחד סגרנו פינות.
ניסינו להתאים את ה'שפה' של התחפושת שהם הכינו לזו שאני הכנתי. היה צריך לגשר איך שהוא.
ממש שיתוף פעולה...
אה, כן, היא מתחפשת למלכת החמציצים והפרחים...

אבל לא יכולתי לשמוח לגמרי. הוא נכנס, בקושי הסתכל. בטח שלא נתן נשיקה כרגיל.
גם אני הייתי מרוחקת. לא הייתי במיטבי היום.
אבל, יחד עם זאת, היתה אווירה נעימה בינינו. היינו מאד ענייניים לגבי התחפושת.
ואני, תופרת ומתמודדת עם הקווץ' בלב.
אני חושבת שאני עוברת סבב נוסף של עצב על הפרידה הזו.
קנאה על הביחד הכה-מתאים שלהם.
חרדה קלה על העתיד לבוא עבורי ועבור ביתי.

קווץ' בלב כבר אמרתי?

היא אגב, היתה בעננים.
אבא אצל אמא, הכל נעים, כולם יושבים ותופרים (כולל היא). הרמוניה בהתגלמותה.
לפני שהלך שאלה אותו - אבל למה אתה הולך?
(ואני יודעת שהיא רוצה לשאול אותו - למה אתה לא גר כאן, כי את זה היא שואלת אותי בסתר. ואולי בדרכים כאלו ואחרות אצלו...)

אי אי אי מותק
אתם נותנים לה מתנה עצומה לחיים בתקשורת השפויה שלכם ובקשר שלכם סביבה גם אחרי הפרידה,
אבל במיידי יש בזה משהו באמת מבלבל

פליי כאן למעלה

שמחה,
דמעות בעיניים עם התיאור של ארוחת הבוקר אצל הבת-זוג של האקס.
אני כל כך מכבד אותך על הדרך שבחרת.
עזרת לי להיזכר שיש דרכים שלא נצמדות לג'יפה...
מה שלא יהיה עם החרדה לעתיד, מכאן עושה רושם שהלב שלך יביא דברים נכונים לך ולילדתך.

פורים שמח לכן, מלכת החמציצים ומלכת העולם !

צוויל

תודה לכם על המילים החמות וההתרגשות.
צוויל, אני בעצמי מתרגשת מביקורך פה בדף. רגילה רק לנשים פה... זה משב רוח רענן.

זו עבודה קשה לא ליפול לג'יפה, בחיי, קשה. כל רגע ורגע אני חוזרת למה שחשוב לי, ומה זה נותן לקטנה.
רק כדי לא ליפול. ואז מתחזקת מזה.
מה שנקרא - עבודת חיים...

אתם נותנים לה מתנה עצומה לחיים בתקשורת השפויה שלכם ובקשר שלכם סביבה גם אחרי הפרידה
לגמרי!
וסליחה על נדושות ההסכמה (-:

היא מתחפשת למלכת החמציצים והפרחים...
אהבתי את התחפושת... זה ממש מראה לתהליך שאתם עוברים - מהלך הכנת התחפושת המשותפת. קשה אבל מאוד בוגר ומלא בתקשורת מגשרת ובונה.
כל הכבוד
ולך - אני פחות דואגת...
חיבוקים מפה

עולם, וואו, את מוצאת זמן לקרוא? חמודה את, מה שלומך?
להכין תחפושת יחד זה מה שאנחנו יודעים לעשות כבר שנים.
אבל השתיקה בינינו, המרחק, החיים המלאים שהוא חי בהם, בשמחה, בשלמות... זה המקום שכואב לי כרגע.
לא כי אני לא רוצה בשבילו, אלא כי אין לי בכלל את זה.

ולפני שמישהי/ו תציע לי שאי אפשר לדעת מה קורה שם, אז כן... יודעת. אבל יחד עם זאת מרגישה אותו. מרגישה את האנרגיה שלו, את השלמות והאהבה בה הוא חי.
מרגישה את זה. הוא בחר.

קצת כדי להוציא ולאוורר....:
מה שלא יהיה עם החרדה לעתיד, מכאן עושה רושם שהלב שלך יביא דברים נכונים לך ולילדתך
ולך - אני פחות דואגת...

קשה לי אפילו לספור את הפעמים שאמרו לי את זה בחיים. המון.
ולא שאני לא מסתדרת. דווקא מסתדרת נהדר. לבד.
אבל את המשפטים האלה, בקונטקסט הזוגי, שמעתי די הרבה ב-20 שנה אחרונות.
ולא, אני לא מסתדרת.
אני, במובן הזה, מסתובבת עם שריטה גדולה.
ולא מוצאת את המקום לנוח בו, להיות בו, את הזוגיות המיטיבה, את זו שאגדל איתה, את זה שאגדל איתו, והוא איתי והיא איתנו.
אני בעצב גדול הבוקר.
לא רוצה יותר לשים את מסיכת המסתדרת.
אני לא.
והרבה מזה, זה בגלל הפצעים והשריטות שלי, התפישות שלי את המציאות הזוגית. זה מושך לחיי אנשים מאד מסויימים.
אני כבר לא מחפשת את אהבת חיי. איתו עשיתי ילדה.
אז מה נשאר???

(בסערת רגשות הבוקר, נא לקחת בערבון מוגבל)

ולך - אני פחות דואגת...
אולי כי מבחוץ רואים כמה את שווה ולך קשה לראות את זה כי את מסתובבת עם שריטה גדולה

והרבה מזה, זה בגלל הפצעים והשריטות שלי, התפישות שלי את המציאות הזוגית. זה מושך לחיי אנשים מאד מסויימים.
אני הרגשתי בדיוק ככה (הלכתי לטיפול כדי לשנות את התפישה שלי שהביאה אנשים מסויימים) אני יודעת שלא צריך לשווק לך טיפול, אבל אני כן רוצה להעביר לך את המסר שזה יכול להשתנות, ואפשר לבחור אחרת למצוא את הזוגיות המיטיבה, את זו שאגדל איתה, את זה שאגדל איתו, והוא איתי והיא איתנו.

לא התכוונתי לזה שתשימי מסכה של מסתדרת אלא שתראי כמה את שווה דרך איך שאחרים רואים אותך.
שולחת לך הרבה אהבה

יש לי מלא זמן. הפיצקון פשוט מלאך קטן (טפו טפו) ואני פשוט מאושרת.
והרבה יותר רגוע פה הכל משהיה באטרף הלהספיק עבודה של לפני הלידה. אני ממש מרגישה בחופש.
תענוג להיות בבית בשקט הזה, אני אפילו ישנה יותר טוב (כן, אני יודעת, זה לא הגיוני. אבל זה מה שקורה פה)

תענוג להיות בבית בשקט הזה, אני אפילו ישנה יותר טוב
את בין הנשים הבודדות שאני מכירה שממש מיישמת את המונח 'חופשת לידה'. איזה יופי, שמחה ממש בשבילך!

לא התכוונתי לזה שתשימי מסכה של מסתדרת אלא שתראי כמה את שווה דרך איך שאחרים רואים אותך.
תודה. זה גם מחזק, לא רק מייאש!
באמת!

מותק!!
שולחת הררי הזדהות ו

(())
את שווה ביותר, ואני חושבת שאת גם יודעת את זה ובכל זאת, למרות הידיעה, השריטה הזאת כואבת, והעבודה איתה גוזלת הרבה אנרגיה ולפעמים נראה שאין יותר כוחות בשבילה....
הדרך שאת עושה כ"כ מדהימה ואמיצה, ומלאה בהתבוננות ובבחירות מודעות, שנראה לי שסערת הרגשות הזו היא חלק נורמלי מהאיזון בחייך.... או בהמשך לנאמר לדף המילים של צפריר, את עכשיו (ברגעים אלה) חיה את החיים, ואת הכאב, והרצון הלא ממומש וזה בסדר, זה חלק מהעניין.
מקווה שיעבור סופ"ש נעים וממלא ומנחם על שתיכן @}

שליחה על ידי י_פה* » 18 מרץ 2011, 13:31

גם אני רואה אותך כאמ אמא של השוות.
ברור שיש מצבי רוח כאלה ירודים, אבל הם לא האמת. הם רק הפחדים והשריטות , הם לא המהות ..

אהובה אחת
סערת הרגשות כבודה במקומה, לא רוצה חלילה להפריע לה או להתווכח איתה
ומזדהה עד מאוד עם
לא רוצה יותר לשים את מסיכת המסתדרת. המוכרת גם לי כל כך עד כדי חוסר יכולת הפרדה ביננו...
על זה אני מציעה לך דוקא לוותר -
אני כבר לא מחפשת את אהבת חיי. איתו עשיתי ילדה.
אם הוא היה אהבת חייך כנראה שעוד הייתם ביחד, חוץ מזה מהדברים ששמעתי ממך על הביחד שלכם נראה לי ראוי ורצוי לשאוף ליותר אפילו שבאמת יש לכם קשר עמוק שהחיים מגלים (גם אם למורת רוחך) שלא נועד להתגשם באופן שדמיינת...
ומה טוב שתשארי פתוחה להפתעות.... לעת עתה אין לך תמונה ברורה של אהבת חייך, לא של האדם ולא של היחסים בינכם, אבל אולי הוא כבר שם

ואולי בדרכו, ואולי......
חיבוק גדול

פליי

בצהוב - "קחו אויר - זה בחינם!" מומלץ

תודה על התגובות.
ומה טוב שתשארי פתוחה להפתעות....
יאללה, מסכימה.
אני פתוחה להפתעות.

בסופו של דבר הפורים עבר טוב.
באותו יום מזעזע, יום שישי, שהרגשתי בתוך שדה הקרב של עצמי וסביבתי, נסעתי לחברים.
שם הכל נרגע.
בשבת יצאנו לטבע, לפריחה המדהימה. הבת שלי היתה מדהימה. היה לי כיף גדול איתה.
וכך לאט, הכעס/אכזבה/ייאוש... כן, ייאוש - שככו...

וביקור לא צפוי של חברה (שמבקרת גם בדף הזה...) - מילא אותי מאד.
ומשהו באביב הזה שממלא אותו בכוחות.
לאט חוזרת לעצמי.

ביקשתי מהאקס להיות מחר (היום שלו) עם בתי מתישהו. הרגשתי שלא היה לי מספיק.
דרך זה הסתבר לי שבימי שלישי, זוגתו אוספת את הבת שלי מהגן ב-1 והוא באופן קבוע מגיע רק ב4 הביתה.
וביום רביעי, שוב היום שלו, הוא עובד עד 4, וההורים שלו בד"כ איתה, או זוגתו.

מה שאומר שמתוך היומיים שהיא איתו, הוא פוגש אותה בד"כ רק ב-4 עד בערך 7 שהיא הולכת לישון...

ושוב עולה לי הספק לגבי הזמן שהוא מקדיש לה.
ושוב ענין המשמורת.
אוף. אני עייפה מזה.
צריכה להתייעץ עם המלווה שלנו.

הייתי רוצה כל כך להשאיר את זה לו, להחלטות שלו, שיעשה מה שהוא מבין, אבל קשה לי עם זה.
אוף.
כבר אמרתי?

יקרה, מאד מבינה על מה את מדברת ומזדהה, כידוע לך. אם כי אני בטוחה שגם אם המשמורת תשתנה יעלו שאלות דומות. אני עובדת על עצמי הרבה לשחרר את הזמן שהילדה שלי עם אבא שלה, אם אני לא מרגישה שקורה שם משהו שבאמת פוגע בה. הרי גם בילוי שבועי עם סבא וסבתא הוא דבר נהדר.
אבל מזדהה גם עם האוף, הרבה אוף. ונשימה עמוקה ושוב להמשיך...

שליחה על ידי י_פה* » 21 מרץ 2011, 22:57

הייתי רוצה כל כך להשאיר את זה לו, להחלטות שלו, שיעשה מה שהוא מבין

אז זה מה שתעשי . ש ח ר ר י

התסכול שלך מובן מאד. והנה החיים מלמדים אותנו כל יום שהדברים לא בשליטתנו והם לא יקרו בחפיפה עם הציפיות שלנו
הוא ממילא יודע את הרגשתך בעניין, והוא ממילא לא ישנה את מהלך שיגרתו . ש ח ר ר י.
כמו שאמרו לך מעלי, גם בילוי עם סבא וסבתא הוא דבר נהדר , תני לדברים להיות. הכל בסדר

יקירה, מצטרפת ליפה...
הוא אבא שלה, זוהי דרכו, שחררי, נפרדתם, זה שלהם (כמובן רק תוך הידיעה שגם כשהוא לא שם היא בידיים טובות).
ובשחרור הזה את משחררת למעשה גם את עצמך, לא תרצי אותו מתערב בהחלטותייך לגבי הזמן שלכן ביחד, הלא כך?
זמן ברכה
פ

יקירותיי, כן, ברור לשחרר.
אבל קשה לי, אז מנצלת פה את הבמה לבכות על זה קצת, לקטר על זה קצת.
אני שואלת את עצמי, אם נניח היה לו רק 2 אחרי צהריים איתה (נניח, בלי שינה בכלל) האם גם סדרי העדיפויות שלו היו כאלה.
וזמן עם סבא וסבתא הוא מבורך, כמובן.
הלוואי ואבא שלי ואשתו היו משקיעים בה כמו שהם משקיעים בה...

אבל לעניינינו, אולי אני עדיין מרגישה ש'נתתי' לו את הסכמתי למשמורת המשותפת. מתוך המקום שהוא הכריז שהוא רוצה לגדלה בשותפות.
לא העליתי בדעתי (ובזמנו, בטח גם הוא לא העלה בדעתו) שהוא יספק לה זמן משפחה יותר מאשר זמן אבא נטו.
כשהוא אומר שהוא אבא משקיע - זה כנראה לא קשור אצלו לכמות הזמן. אני יודעת שהוא אבא נהדר, אבל הזמן שלה איתו, נטו - כמעט לא קיים.
בעיניי זה תמיד יהיה חסר.
הוא מייד הכניס אותה לסטינג משפחתי - וגם זה אולי קשה לי...
אולי זה פשוט עוד סבב בהכרה של מי שהוא. לא זה שאני חשבתי שיהיה.

ואולי מציאות העבודה/צרכי ההתפרנסות הובילו אותו לכך בעוד שהוא היה מעדיף זמן איכות איתה ולא להצטרך לעזרת משפחתו?
חומר למחשבה....

פ

פליי מותק, הלוואי וזה היה נכון.
הוא עושה דברים שלא קשורים לעבודתו, או יותר נכון קשורים לבחירה שלו בימים.
ימי שלישי, כך מסתבר יש לו משהו (לא רוצה לחשוף אותו) שלא קשור לעבודתו שהיה יכול להיעשות בערבים או בבוקר הפנוי שלו.
ימי רביעי הוא בחופש עד 13, ואז עובד עד 16 (אם את מבינה למה אני מתכוונת..

) ואז ההורים שלו איתה.
שזה, אגב סבבה. שיש יום קבוע שהסבא והסבתא איתה והוא נמצא או לא נמצא חלק מהזמן.

מה שמציק לי זה שהוא בוחר לעבוד פעם אחת בשבוע, ביום רביעי בצהרים, דווקא על היום איתה.
וזה כמובן ממשיך לעוד כל מיני בחירות מוזרות שלו, למשל - בסוף שבוע שהיה לו איתה, היא היתה אצל ההורים שלו עד שהוא ראה אותה בשבת בצהרים.

אני לא רוצה להיגרר לדיעה בעניין הבחירות שלו. זה באמת זבש"ו, כמו שאומרים.
יחד עם זאת, אני בהתבוננות על הבחירות האלה ושואלת את עצמי אם הוא לא זקוק ליותר. (כנראה שלא...)
כי היא בטוח צריכה יותר, היא ברעב אבא - חלק מהזמן.

בכיתי במשך יותר משבוע. בכיתי ובכיתי ובכיתי. כמעט בלי שליטה.
המדקרת שלי אבחנה - כבד לא מאוזן.
המטפל שלי אבחן - דכדוך מהשאלה שלי לגבי היחסים.
ואני...בכיתי ובכיתי ובכיתי.

ואז הגיע המחזור. אמנם הקדים ב5 ימים, אבל הגיע אדום, שוטף מנקה, כמו שהרבה זמן לא היה.
משהו בריא וטוב.
מאז הניתוח שלפני שנתיים כמעט, המחזורים שלי לא טובים במובן של זרימת הדם. כאילו - נעצרים בפנים ויוצאים מן דם קרוש כזה, שישב ברחם כמה זמן.
כאילו שהרחם שלי מחזיקה משהו ולא משחררת (מעניין מה זה...

)
ועכשיו, עם הבכי והכאב והקושי - הכל נפרץ דרך הדם.
ונרגע.
לא לפני שעשיתי כמה שיחות חשובות כמו זו שתיארתי למעלה עם האקס.
הדם הביא איתו גם אומץ לדבר. להגיד ולהתנסח.
מרגישה שהתנקיתי.
ומרגישה שמתכוננת שוב למחזור.
המחזוריות הזו היא גם נפשית אצלי. מתנקה מדבר אחד, וממשיכה לדבר הבא שרוצה להתנקות. או שעולה ואולי זקוק לניקוי.

היום קניתי בגד ים. כבר כמה שנים לא ממש קניתי בגד ים.
התלבטתי בין השחור הסולידי האסוף והנשי לבין האדום הסקסי והמתפרץ.
עמדתי בחנות מול המראה. היה לי לא פשוט.
דימוי הגוף שלי הוא של אשה רזה. תמיד הייתי רזה, עד לפני כמה שנים.
כשהשמנתי קצת (ואנא, אלה שמכירות אותי אל תקפצו ותגידו 'אבל את רזה') הרגשתי טוב.
הרגשתי מלאות מבפנים. משהו בנשיות שלי שמתגלה, מהפנים החוצה, מתעגל ושמח על זה.
יחד עם זאת, יש איזה משקל עודף מאז ההפלה של שנה שעברה. עודף לתחושה שלי, לא לפי איזה מדד חיצוני.

אז עמדתי היום מול המראה. מופתעת קצת בחנתי את קפלי השומן והצלוליטיס, את קמטי ההנקה שהחזייה של בגד הים לא הצליחה להסתיר בחזה שלי.
התבוננתי. הסתכלתי. מדדתי את עצמי, הרגשתי גלי תחושות לכאן ולכאן.

ואז בחרתי באדום.

יחי האדום

פליי כמובן כאן למעלה,
שוכחת שלא כתוב לי על המצח...

גם אני בעד האדום
לבכות זה טוב לפעמים, זה מוציא הרבה דברים החוצה.
חיבוק מכאן

רגע לפני שיוצאת מהבית, לסגור כמה עניינים טכניים עם האקס ועוד כמה עניינים מהותיים, מזכירה לעצמי שלחשוב עלי זה לא פחות חשוב להחלטות. אני וצרכיי, הם חלק מכל החלטה שמתקבלת. אצלו זה מובן מאליו, אך לפעמים הוא מכסה את זה בים של טיעונים אחרים, ואני - לא יודעת איך פשוט להגיד - 'זה - לא מתאים לי' בפשטות. באמת של זה.
אז נותנת לעצמי תזכורת שאני כן יכולה. זה פשוט אם רק אתכוון לזה.
מאד פשוט.

מאד פשוט מותק (-:
מסתבר שהרבה נכתב כאן מאז התעדכנתי לאחרונה...
גם אני מזדהה עם ה"אוף" לגבי הזמן של ע' עם האקס, ומצטרפת מיד למילים החכמות של פליי (שכן כתוב על המצח שזאת היא (-:) ושל יפצ'וק שזה הזמן שלהם יחד.
כמובן שהקריאה של זה אצלך, גורמת לי להתבונן בזמן המשותף עם הילדים כאן בבית ולבחון אותו בזווית אחרת.
ודבר אחרון, שאפו על האדום ועל הקבלה העצמית
אמממ... ודבר אחרון אחרון, תסלחי לי אבל אני לא מתאפקת: יש לך גוף נפלא ואת כולך מקרינה יופי וחום!
אני מצטערת, אבל תתמודדי (-:

שליחה על ידי י_פה* » 31 מרץ 2011, 21:27

יש לך גוף נפלא ואת כולך מקרינה יופי וחום!

מצטרפת לגבירה !

טוב.... התאפקתי עד עכשיו לבקשתך
אבל אין לי אלא להצטרף -
יש לך גוף נפלא ואת כולך מקרינה יופי וחום!
פ

הי. האם נערכתי החוצה? אני כתבתי לך לפני יומיים תגובה...O-:

הי. האם נערכתי החוצה? אני כתבתי לך לפני יומיים תגובה...oh
לא ראיתי כלום? אני בטח לא ערכתי אותך החוצה.
אנא כיתבי לי שוב

גם אני קוראת פה, בינתיים בשקט @}

אנסה לשחזר:
נתתי ברכותיי על האדום. (-:
שאלתי אם זה לא טבעי ובסדר שיורדים קרישי דם במחזור, שהרי זו התפרקות של דופן הרחם לקראת הריון. (לי בכל מחזור יש קרישים) - זה לא תקין?
והגבתי על אבי ביתך, שאני הייתי כבר מורטת כמה שערות מהראש... כפי שכתבתי לך בדף הקודם, משמורת משותפת דורשת פניות של שני בני הזוג. כמובן שהחיים מובלים לכך שעובדים ואין זמן. אבל פה זה כבר הרבה יותר גרוע - הוא בוחר למלא את שעות הפניות שלו בדברים אחרים ולא בבתו כשזה מה שהוא ביקש מראש (להיות במחיצתה יותר) - אני לא יודעת אם הייתי יכולה להבליג על זה.
בכל מקרה אני חושבת שמעבר לכך שאת משתדלת לא להתערב בטריטוריה שלו, אני כן הייתי בוחנת האם מתאים לילדה פעם בשבוע להיות במחיצת סבא וסבתא או כל תחליף אחר ואם הייתי מבינה מדבריה שזה לא עושה לה טוב - הייתי מתערבת.

נקודות יקרה, שמחה שכתבת את התייחסותך.

זה לא תקין?
אני חושבת שכן, תלוי במינון. כשאין בכלל דם זורם וכל מה שיש זה דם קרוש ולא דם חי, שם יש בעייה

אני לא יודעת אם הייתי יכולה להבליג על זה.
בהמשך לזה, יכולה להגיד שהיתה לנו שיחה נוספת שבה אמרתי לו בשיא הטבעיות ש- לא, לא חשבתי כשבניתי איתו את ההסכם הזה שמתוך יומיים בשבוע שיש לו איתה, הוא יבחר להיות איתה חצי מהזמן - וזה הטריף אותו שוב. נחווה אצלו כפולשנות שלי למרחב שלו.
אני יודעת גם, שהכעס שלו הוא מזה שהוא גם יודע שיש בזה מן הצדק. לא שחשוב לי להיות צודקת, אבל שלא לשם כך התכנסנו...
ואני לומדת יותר ויותר להגיד דברים שהם ענייניים וקשובים גם לעצמי.

אני כן הייתי בוחנת האם מתאים לילדה פעם בשבוע להיות במחיצת סבא וסבתא או כל תחליף אחר ואם הייתי מבינה מדבריה שזה לא עושה לה טוב - הייתי מתערבת.
זה עושה לה ממש טוב. האמת, אם אני הייתי מבלה איתם חצי יום, בתור נכדה, אני בטוחה שגם לי היה כיף.
היא אוהבת את זה. אבל זה אף פעם לא תחליף אבא.

בשבת שעברה, רגע לפני שיצאנו לאירוע הוא התקשר להזמין אותנו לפיקניק שהוא, זוגתו והתינוק עשו כאן באזור.
לא התאים, אבל גם ראיתי שאם כן היה לי זמן, הייתי צריכה לשקול זאת היטב.
פתאום, בעצם ההזמנה, נעשיתי נורא רגישה...

ואני לומדת יותר ויותר להגיד דברים שהם ענייניים וקשובים גם לעצמי . מצויין. הנוסחה , או יותר נכון האופטימלי, זה להגיד את הדברים מתוך מרחק מה , התרחקות , שמאפשרת לדיוק בשביל עצמך. אז את לא נשאבת רגשית לתוך אותה מערבולת. למעשה, לא נכנסת למערבולת.

אממ.. בעניין הפיקניק, בטח ההזמנה מגיעה ממקום טוב, אבל פףףףף, זה לא לעניין, אפילו קצת חסר רגישות. בשביל מה את צריכה את זה , ובשביל מה זה טוב..
חיבוק גדול,

_אממ.. בעניין הפיקניק, בטח ההזמנה מגיעה ממקום טוב, אבל פףףףף, זה לא לעניין, אפילו קצת חסר רגישות. בשביל מה את צריכה את זה , ובשביל מה זה טוב..
חיבוק גדול,_
יש איזה פנטזיה, לו-לה אולי גם אני שותפה - שבשביל הקטנה, נהיה בקשר כולנו, ברמה של אירועים כאלה.
נדמה לי שזה מגיע משם.

אבל, אני באמת צריכה להתכונן מראש לדברים האלה, רגשית בעיקר - והם, לא תכננו את זה מראש.
התקשרו אלי מהדרך לפיקניק - כאילו על הדרך

ואני לומדת יותר ויותר להגיד דברים שהם ענייניים וקשובים גם לעצמי
כן, מצטרפת ליפצ'וק, ככל שאלה יקרו, בטבעיות ומתוך קשב לעצמך, ופחות מתוך חישוב של מה תהיה תגובתו, פחות תטלטל התגובה שלו, ובסופו של דבר, גם התגובה שלו תהיה פחות דרמטית.
גם אני מנסה ללמוד את האמנות הזו של הקשב הדק הזה פנימה.
נשיקות בינתיים מותק @}

כמה בנות חכמות בדף אחד @}
הייתי מוסיפה את מילותיי שלי אבל הן מאותן חומרים אז אצטרף לגבירה וליפצ'וק ועוד הוסיף את שהופיע בצהוב -
תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך.

לכולכן

פליי

אולי אפשר להכריז על האוהל האדום - פה?
נשים חכמות, תומכות, חלקן במחזור או בבגדי ים אדומים...

תודה לכן חברותיי לדרך...

חלקן בהחלט במחזור

אבל כמובן לא נזכיר שמות..כן? (-:

הרהורים של בוקר

לקבל את עצמי, את כל חלקיי. הרבה נכתב כאן באתר על לתת רשות להיות מי שאני. ומי אני? יש כמובן את התשובה הגדולה יותר, הפונה את התודעה הרחבה וההוויה שאינה מפרידה לחלקים. שם אני יכולה לשהות לעיתים ולהרגיש את הדבר הגדול הזה שמכיל את כל חלקיי.
אך שמתי לב לאחרונה, ששהייה בו, או הסתכלות מתוך המקום הזה יוצר אצלי התרחקות מהחלקים הפחות אטרקטיביים, האנושיים. אז כרגע דווקא רוצה להתמקד באותם חלקים אנושיים מהם אני מורכבת. חלקם חלקים שאני אוהבת, חלקים שפחות.

הבוקר, אתן דוגמא, את החיבור לאינטרנט, הממכר – במקום לעשות דברים אחרים. את החלק הזה אני פחות אוהבת. אבל נניח שאני נותנת לעצמי רשות להיות כך, בדיוק כך, אז נשארתי עם ההתמכרות, עם הזמן שהיה יכול להיות מנוצל לדברים אחרים.
מה שפוחת זה המתח שעולה בעקבות הביקורת על עצמי.

אני מחכה לימים יותר חמים כדי לעשות דברים שמחכים להיעשות ברשימה שלי. אני מחכה שיהיה לי יותר כוח. אני מחכה ליותר מוטיבציה, מחכה לבן זוג שותף לחיי כדי לעשות דברים יחד, מחכה ומחכה ומחכה...
כבר אמרו לי פעם שיש לי 'תודעה של מחכה'. מה זה אומר? שאני, יותר מהכול יודעת לחכות.
גם כשאני קובעת פגישה, תמיד אעדיף להקדים כדי לחכות. כדי לתת לעצמי את הזמן הזה לנשום לפני הפגישה. למה? לא ברור. מה שכן אפשר לומר, שגם אני לא מגיעה בזמן. אבל בזמן – תמיד אהיה שם.
ביחסים שלי עם הגוף שלי, עם הבית שלי ועם הקרובים אלי, ליכולת שלי לחכות יש כל מיני השלכות. חלקן מחזקות ומזינות את המקום הרחב, השלו, היודע. חלקן מחזקות את המקום שלא מאמין שמגיע לו את מה שאני רוצה בתוך תוכי.

מורכב, לא?

לאחרונה נאמר לי על ידי חברה-מתקשרת שבחיים האלו אלמד לחיות עם מורכבות. דרך יחסים, דרך הורות, דרך זוגיות, דרך החיים עצמם. זה די ברור, לא? על זה אני כותבת שוב ושוב. על המורכבות, על היחסים שלי עם מורכבות. על המקום שבועט בה, כועס עליה, על הכמיהה לפשטות.
אבל גם על הקבלה ההולכת וגדלה שלי אותה. על השלום שאני מתחילה לעשות איתה.

בעצם, המורכבות שהולכת ומתבהרת בתוכי, הופכת פשוטה. דבר והיפוכו, כביכול.
הקבלה שלי את המורכבות שלי, הופכת את החיים שלי, רוב הזמן, לפשוטים יותר...
פתאום עולה לי, שהמתכון לפשטות יהיה – קבלת המורכבות.

פשוט, לא?

פתאום עולה לי, שהמתכון לפשטות יהיה – קבלת המורכבות.
בדיוק בדיוק בדיוק. תודה.

נפלאה כתמיד יקירתי.
גם כשאני קובעת פגישה, תמיד אעדיף להקדים כדי לחכות. כדי לתת לעצמי את הזמן הזה לנשום לפני הפגישה. למה? לא ברור. מה שכן אפשר לומר, שגם אני לא מגיעה בזמן. אבל בזמן – תמיד אהיה שם.
הו... מאיפה זה נשמע לי מוכר?? אה כן, זאת אני

אך שמתי לב לאחרונה, ששהייה בו, או הסתכלות מתוך המקום הזה יוצר אצלי התרחקות מהחלקים הפחות אטרקטיביים, האנושיים
אני חושבת שההוויה הזאת הגדולה שאינה מפרידה לחלקים, חיה ונושמת בתוך החיים, בתוך המורכבות ולא בנפרד מהם.
התודעה הרחבה היא הרי גם אותה תמצית פנימית של כל הדברים כולם (לכן היא לא מפרידה לחלקים... כי היא אותה תמצית בלב ליבו של כל דבר, לא כך?)
כך שנראה לי שהיא למעשה שהתשובה הגדולה היא בעצם שהמתכון לפשטות יהיה – קבלת המורכבות
כי בעצם...כשלומדים לראות אותה בכל מקום, בתוך המורכבות, הלכלוך, הרעשים, העייפות, העצלות, הכעס, התסכול, תחושת הציפיה (גם לי, גם לי יש תודעה של מחכה!), זו ההתעלות שמדברים עליה מעל כל הניגודים וההתפצלויות בחיים.
ההתעלות באה מתוך היכולת לחיות את המורכבות עם הפוקוס על התמצית... כך אני מבינה את זה.. כרגע..

עושה לך שכל?
סליחה שברברתי לך כאן עד זוב
נשיקות @}

תודה גבירתי על דברייך... עושה שכל.
כשאני באמת בתוך אותה הוויה עוטפת כל, נקרא לה כך לרגע, היא גם תמצית אותה קבלה שמרחיבה ומאפשרת את המורכבות.

סליחה שברברתי לך כאן עד זוב
את לא מברברת לי, מבהרת לי - אם כבר.

סוף סוף, אחרי שלושה וחצי ימים שלא ראיתי את בתי (היא היתה בטיול עם אבא, זוגתו, התינוק - אצל חברים בצפון), הגיעה אלי.
זה כבר החופש מהגן, ואני אפילו לא יכול להעלות על דעתי לשלוח אותה לקייטנה או משהו אחר.
כמה געגועים חוויתי, וכמה מעט דיברתי איתה. בסוף דיברתי.
אם לעדכן, אז האקס כבר הרבה יותר פתוח לעניין השיחות, אבל עדיין קשה לו לאפשר שיחות אם היא באמצע משחק נניח...
מה שטוב שאני רואה שיפור בכל הנושא הזה. אצל כולנו.

גם לי יש רצף כזה שמתחיל בסוף שבוע הזה - של 3 וחצי ימים... אבל בין לבין, מתמלאת ממנה - מכמה שיש לי איתה.
היא חזרה מלאה חוויות, מהביקור אצל החברים, מהעיסוקים שלה שם, מהמשחקים.

אחד מהדברים שהיא אמרה לי הלילה, לפני שהלכה לישון בעודנו מכורבלות ככה, מתחת לפוך היה איזה סיפור על האח התינוק שלה.
היא ביקשה שאבכה (בכאילו) ואז טפחה לי על הפה ויצאו מן קולות קצביים כאלה.
היא סיפרה לי שלפעמים כך עושים לאחיה כשהוא בוכה.
אני שואלת אותה: 'ואז הוא מפסיק לבכות?'
היא עונה: 'מה פתאום, הוא בוכה עד שהוא כבר לא צריך יותר לבכות.'

לשמר, לשמר, לשמר....

^{מחקתי כמה הגיגים שכתבתי. זה עוד לא היה מגובש מספיק. אכתוב אותם כשיתגבשו.}

ולסיפורי הקטנטונת.
פעם ראשונה שהיא נתנה לי 'הוראות' לפני שעברה לאביה ליומיים וחצי:

"אמא, אם היא (הבובה) בוכה, אז תחזיקי אותה ככה על הכתף (מראה לי), ותתנדנדי מצד לצד. תראי לי איך את עושה את זה. יופי. ואם היא ממש תבכה את יכולה להניק אותה

... יש לך חלב, את יכולה..."

"אם יהיו לך יתושים בחדר, את יכולה לישון במיטה שלי, כי לי יש כילה של נסיכות והיתושים לא נכנסים אליה"...

פעם ראשונה שהרגשתי שהילדה יודעת שהיא הולכת לזמן מסוים, ובאופן מודע משאירה פה קצת אותה... (איך הם גדלים. וואי!)

מרגש מאד שהזמינה אותך לכילה שלה

איזו גדולה הבונבונית שלך!!
יש לך חלב, את יכולה... הרסה אותי

לאחרונה גמלה בליבי החלטה. לא גורפת אבל קשובה.
בסופי השבוע שהקטנה עם האקס, אני לא שולחת אותה לגן ביום שישי, ומבלה איתה את הבוקר.
ההחלטה הזו מקלה עלי עם הגעגועים שהתחלתי לפתח כשהיא לא איתי. כידוע, כל שבוע שני יש לי שני רצפים של יומיים וחצי שאני לא רואה אותה. אז במקום לא לראות אותה מיום שישי בבוקר עד ראשון בצהרים, אני בעצם נפרדת ממנה בשישי בצהרים.

בסוף שבוע האחרון, שהיא היתה אצל האקס, נורא נורא התגעגעתי אליה.
התקשרתי בבוקר של יום שבת, לשאול לשלומה.
אחרי שדיברתי איתה קצרות, האקס רצה להפרד בשלום, אבל קיבל שתיקה במקום.
שאל 'מה קורה?'
עניתי שקשה לי קצת, שאני מתגעגעת אליה. ואולי אפשר לראות אותה הערב במקום מחר אחה"צ.
הוא ענה שיחשוב על זה, ואחרי כמה שעות כתב שאני אוכל לקחת אותה בצהרים.
זה מה שעשיתי.
הגעתי, והיא לא הבינה מה אני עושה שם.
האקס אמר, שהסביר לה שאני התגעגעתי ושהגעתי לקחת אותה.
שאלתי את עצמי (ועדיין לא ברור לי), האם כך נכון להתנסח מולה, שהרי – כשהיא מתגעגעת לאחד מאיתנו כשהיא עם השני, בדרך כלל אנחנו לא עושים את השינוי ומעבירים אותה למושא געגועיה.
בכל מקרה, לקחתי אותה, ובילינו זמן ממלא מאד.
היינו שתינו, אחת על אחת, והיה כיף.