למה קשה לי עם פסיכולוגיה ופסיכולוגים

אני לא כל כך יודעת לאן הדף הזה יילך.

אני גם לא בטוחה ששם הדף הוא נכון.

והשם שבחרתי הוא מה שאני בעיקר מרגישה עכשיו.

התחלתי בלכתוב את הסיפור האישי שלי, אבל מצאתי אותו ארוך ומייגע ובסופו של דבר גם עצם הכתיבה, נתנה לי את הפיתרון.

אבל כבר פתחתי את הדף אז אולי ננסה לזקק את השאלה, ואולי נגיע כאן למשהו.

הייתי יכולה לצטט מכמה וכמה דפים באתר שנוגעים בנושא הזה, (ואולי עוד אצטט) אבל כאן הייתי רוצה לדון בזה בהקשר מנותק ממקרה מסויים.

אז הבעיה היא - שאני לא מצליחה בדיוק לשים את האצבע על הבעיה...
ואם הדף הזה יעזור בזה, דיינו.

אדם יושב מול פסיכולוג, ומשלם 270 (בפריפריה) - 350 (במרכז) ש"ח לחמישים דקות. ובשעה הזו, הוא עובר תהליך. והוא עושה את זה מדי שבוע.
ואז, יום אחד, הוא רוצה לעזוב.
או שמרגיש שמצבו הוטב, או שמרגיש שהטיפול לא עוזר, או שאין לו כסף, או שרוצה לנסות משהו אחר, מתוך שלל דרכי הטיפול העצמי הקיימות כיום.

אבל הפסיכולוג חושב שזה לא נכון לעזוב עכשיו. הטיפול עוד לא הסתיים. מצבך עדיין לא טוב.

ובנקודה הזו, קשה לי.

כי בעיני, מישהו שמקבל ממני 1000 ש"ח, עד 1400 ש"ח, בחודש (שזה הרבה בשבילי, כן?), ואומר לי שאני צריכה להמשיך לבוא אליו, ולא סומך עליי שאני עושה משהו שנכון לי, הוא לא לגמרי אובייקטיבי ואני לא בטוחה שלגמרי לטובתי.

הפסיכולוגים שעזבתי לפני שהם חשבו שצריך, דאגו להדגיש בפני את הדרך הארוכה שעלי עוד לעבור ואת הקשיים שעליהם לא התגברתי עדיין, ולא את השיפור שחל במצבי מאז שהגעתי. והם היו פסיכולוגים טובים, והטיפולים עזרו.
אבל היה נראה שהם אפילו נעלבים מכך שאני עוזבת פתאום בלי אישור שלהם. ולי זה נראה מוזר שמנסים להשאיר אותי.

ואני מרגישה שעושים לי רגשות אשמה - "אנחנו הקשבנו לך והיינו כאן בשבילך, ואת פתאום עוזבת אותנו ככה בלי שאנחנו מסכימים, באופן חד צדדי שכזה, ובלי שסיימת את העבודה שלך איתנו"

ואני מתרעמת בתוכי - אבל זה מתפקידך להקשיב, ובשביל זה שילמתי לך סכום לא מבוטל.

אז אלה השיחות בתוך הראש שלי, וכשאני כותבת את זה ככה נראה לי שזה חבל על הזמן חומר לטיפול, כלומר - בהחלט יש כאן על מה לעבוד ביחד עם מטפל, אבל אין לי חשק לטיפולים עכשיו, יש לי חשק לקומון סנס ולדברים החכמים של החבר'ה מ"באופן".

הי רועי, עכשיו ראיתי

מזמינה אותנו לנסות להבין את הקושי בקשר מול פסיכולוגים.

משהו בקטע של המלאכותיות של הקשר. כאילו, נוצר כאן קשר עם ציפיות מאוד גבוהות, אבל מאוד מאוד תחום במסגרת. הפסיכולוגים שמים כל כך הרבה דגש על הקשר שאנחנו יוצרים איתם, אבל איך אפשר ליצור קשר אמיתי עם מישהו שיושב ומדבר איתך רק כי שילמת לו, ושילמת לו הרבה???
מה זה שווה, ומה אפשר בכלל ללמוד מזה?

חום,
ראי,
גם אם עדיין חושב הוד פסיכילוגיותו שעלייך ללבן עוד דברים, או להמשיך בייעוץ אישי, ההיעלבות שלו, אם אכן נעלב, אינה במקומה.
מבחינה מקצועית חובה עליו לומר לך שאת עדיין צריכה ללבן עניינים.

לאו דווקא אצלו.

מתוך כך שלא כל הפסיכולוגים - אחד הם.
לא כל הפסיכולוגים עובדים בשירות הפסיכולוגיה, או בשרות עצמם, יש כאלה ויש כאלה.

עניין נוסף, הניחי לעניין הכספי. כלומר, בכל מקרה את מעונינת לשלם למי שמיעעץ לך.
ובכל מקרה ייעוץ כזה עולה כסף ולעתים הרבה יותר ממה שציינת.

ההיתפסות על התשלום כהצדקה לצדקתך מיותרת ולא רלוונטית.

אם את חשה שהפסיכולוג שלך מעוניין בהמשך הייעוץ האישי הזה רק בגלל הכנסותיו, זה כבר סיפור אחר.
מילותיו אז לא שוות יותר מהמצלצלין שיש בארנקך - ברגע זה - ללא מרשרשין כמובן.

עכשיו לצד השני.

תודה לאל ולתולדות חיי - אינני פסיכולוג, איני רופא, איני דבר מלבד הדיוט שלמד כל חייו לבדו.
אין לי ההשכלה הדרושה, איני מסכים עקרונית עם האג'נדה המקובלת אצל המוסמכים ובקיצור אינני משם.

מה שהופך אותי, במקרה הייעוצי, לאלטרנטיבה, וכתחליף, אליו דווקא יש הפונים, יש הפונות, יש הצלחות ויש פחות הצלחות.

ואני נתקל תדיר בצד השני של המשוואה שהעלית.

למרות שלי כבר נראה שהאדם רכש לעצמו מספיק כלים על מנת שיוכל לייצר חכה, ללכת לנהר ולדוג דגים ללא הדרכה, נמצאים דווקא המתייעצים מתעקשים להמשיך.

ברגיל, לאחר עוד חמש או עשר פגישות המסקנה מגיעה גם אליהם, ואנו נפרדים מהאלמנט ההתייעצותי.

תודות.

בדיוק אתמול, אחרי חצי שנה בטיפול, ברחתי בסערה החוצה באמצע הטיפול, מעולם לא עשיתי דבר כזה. אבל הרגשתי שאני לא יכולה לשבת שם יותר. הרגשתי שגם הפסיכולוגית לא רוצה, שקצת נמאס לה ממני, שהיא נהפכה להיות מסוג הפסיכולוגים שברחתי מהם כל החיים, בהתחלה היא לא הייתה כזאת. מהסוג שיושב ומהנהן, ונראה כאילו חושב על משהו אחר בכלל, מהסוג ששותק ושותק ושתוק ואז שואל "ומה זה גרם לך להרגיש?". אז ברחתי.
אין לי הרבה מה לתרום לנושא הדף, אבל הוא הגיע בזמןף אז הגבתי, בטח אמשיך לעקוב... /-:

לי קשה עם חוסר ההדדיות וחוסר השוויוניות וזה שאני לא יודעת כלום על זה שיושב מולי.
ובאמת בדרך כלל אני מסתפקת בפגישות בודדות עם מטפלים מסוגים שונים, כטריגר, ורוב הזמן נעזרת (ועוזרת) בחברותיי ובמעגל הנשים הנאמן שלי.
וגם זה שאני לא בטוחה עד כמה באמת מדובר ב"מדע", והפעמים שהלכתי היו כי הבן אדם שמולי עזר לי ולאו דוקא התיאוריה.

לי קשה עם חוסר ההדדיות וחוסר השוויוניות וזה שאני לא יודעת כלום על זה שיושב מולי
אני פשוט החלטתי לא מזמן לשאול, אמרתי לה שאני לא יודעת עליה כלום ושזה קשה לי, היא סיפרה לי קצת על עצמה זה יצר איזשהו איזון בסיסי בין שני בני אדם שמדברים...

למה קשה לי עם שרברבות ושרברבים

יש הרבה מאוד שרברבים, אבל שרברבים טובים – זה סיפור אחר. מילא אם יש לך סתימה בכיור, זה לא כל כך משנה, אפשר למצוא בדפי זהב, אבל כשאתה בונה בית וצריך שרברב שיתכנן את כל הצנרת, ויחשוב בשבילך על כל מה שכדאי שיהיה לך ולא ידעת בעצמך, וגם איך הכי כדאי לעשות את זה, שבכלל אין לך מושג, כי אתה הרי בונה בית פעם אחת בחיים, ויהיה שותף ביציקה של היסודות, וילוה אותך לאורך כל הבניה, ולא יעשה עסקות סיבוביות על חשבונך, וכמובן שיהיה ישר ונחמד ויבין שזה מאוד מלחיץ לבנות בית ואם אתה לפעמים צועק עליו זה לא אישי, וכמובן שאם פתאום יש פיצוץ בצינור באמצע הבניה הוא חייב להיות זמין, אפילו אם זה מתנגש לו עם החיים הפרטיים או אם עבודה אחרת, כי זה באמת מקרה חירום.

iשרברב מושלם - כזה שיענה בדיוק בדיוק לכל הצרכים שלך שאתה אפילו לא יודע מה הם, כי הרי אף פעם עוד לא בנית בית, וגם בהזדמנות יתן לך טיפים לגבי החשמל והקבלן (כי בכל זאת יש לו הרבה ניסיון עם בניה, נכון? הוא בטוח יודע) , וכמובן כמובן שיהיה בטווח המחירים שאני יכולה להרשות לעצמי ויתכנן מראש איך לתת לי את הכי טוב במחיר הכי זול שאפשר -

אם אתם מכירים, אפשר אולי לקבל טלפון?

אה, ושכחתי, אחרי שהעברנו כל הרבה זמן ביחד על הפרוייקט הכי חשוב שלי, הבית! שלי! שהשקעתי בו את כל החסכונות שלי וגם אלו של 20 השנה הקרובות! ושנתיים שלמות הקרבתי למענו את כל האנרגיה הפיזית והנפשית שלי! והשרברב שלי, שהוא בטוח מבין מה זה אומר שבטחתי בו, ואחרי כל הכסף ששילמתי לו, משכנתא שלמה לקחתי רק בשביל לשלם לו -
הוא לא הזמין אותי לחתונה שלו! הייתם מאמינים?
איזו בגידה, עד עכשיו לא התאוששתי!

כפסיכולוגית שבחרה לא לעסוק בפסיכולוגיה, יש לי הרבה מה להגיד....

בתור התחלה, אני חושבת שיש משהו במודל הבסיסי של טיפול פסיכולוגי שנשען על התפיסה של עולם הרפואה, ומתוך כך לא שם מספיק כוח ואחריות בידיים של המטופל, אלא תופס אותו כ"פציינט" בתהליך במידה רבה. וכחלק מאותו עניין, יש הרבה מאפיינים של הטיפול שמאד מבדילים את המטפל (היודע, הרואה, איש המקצוע) מהמטופל (הנזקק, התלוי, המשליך). ברור שהרבה מזה גם תלוי במטפל עצמו ובדרך שבה הוא בוחר לעבוד, אבל לדעתי חלק מהדברים האלה ממש מוטמעים בתוך המקצוע ובדרך שבה מלמדים אותו.

זה ממש על רגל אחת, אנסה לכתוב עוד כשיהיה לי זמן.

מבחינה מקצועית חובה עליו לומר לך שאת עדיין צריכה ללבן עניינים.

כמי שעוסקת בטיפול וייעוץ בעצמי אני לא בטוחה בזה. בטח לא בדרך המסורתית בה זה נעשה (כלומר עם המון ביטחון מצד המטפל שהוא יודע יותר טוב ממי שמולו למה הוא זקוק) . אני יותר בכיוון שחובה עלי לברר עם מי שמולי האם הוא מרגיש צורך להמשיך ללבן עניינים או שכרגע הוא זקוק לסיום.
קודם כל מתוך כבוד בסיסי שלי כמטפלת לרצון וליכולת הבחירה הנכונה של האדם כלפי עצמו, וגםמתוך אמונה שזו הדרך לאפשר העצמה של המטופל ולחזק את יכולתו לסמוך על עצמו ועל בחירותיו.
וחוצ"מ- מה שוות מילותי ומחשבותי שהוא עדיין צריך ללבן עניינים כשהוא מרגיש שזה אינו מתאים לו כרגע? אם זה לא מתאים התהליך לא יוכל לקרות עבורו.

אה ורק רציתי להוסיף שאת התפיסה הזו ביססתי וחיזקתי הרבה בזכות באופן

_אני יותר בכיוון שחובה עלי לברר עם מי שמולי האם הוא מרגיש צורך להמשיך ללבן עניינים או שכרגע הוא זקוק לסיום.
קודם כל מתוך כבוד בסיסי שלי כמטפלת לרצון וליכולת הבחירה הנכונה של האדם כלפי עצמו, וגםמתוך אמונה שזו הדרך לאפשר העצמה של המטופל ולחזק את יכולתו לסמוך על עצמו ועל בחירותיו.
וחוצ"מ- מה שוות מילותי ומחשבותי שהוא עדיין צריך ללבן עניינים כשהוא מרגיש שזה אינו מתאים לו כרגע?_

אמא של אורי, מילותייך ממש דיברו אלי.

אפשר לשתף מה לי היה קשה עם הפסיכולוגית שניסיתי פעם?

מקסימום אם לא רלוונטי לך, את יכולה למחוק ללא היסוס.

הפריעה לי הנוקשות שלה. היא נצמדה לאיזה תסריט שהיא הפעילה עלי.
וגם אותה תחושה שהאדם נעדר משם. איזה קור כזה. משהו לא אנושי.

זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי וזה עשה לי רע ולא טוב. בד"כ אני אוהבת לבכות. אצלה זה רק דיכא.
אני בטוחה שיש גם טובים. אבל התפיסה שע"י השכלה תיאורטית (לימוד תיאוריות) אפשר להפוך אדם לאחד שיכול לעבוד עם אנשים - יש לי בעיה עם זה. אני חושבת שחלק קריטי מההכשרה של כל אדם שעובד עם אנשים (מטפל/מאמן/מדריך או כל הגדרה אחרת) - היא העבודה שהוא עובר לגבי עצמו. הטיפול או האימון או ההדרכה שהוא עצמו עובר. זה נראה לי היום החלק החשוב ביותר. שהאדם עצמו יעמוד במקום נקי. שהוא עצמו התגבר על תסביכים.

שלא ישב מולי אדם עם פנים סגורים לחלוטין - ועכשיו אמור להווצר בינינו קשר ודינמיקה. הוא הרי סגור.

יש כאן דף שלם שמתנהל בנושא המדובר.
הדף של אילת- 'קורבנות אחריות ומה שבינהם'.
התחיל עם סיפור של אילת שהסתבכה עם הפסיכולוגית שלה,
עבר להתנהלות שלהן כולל תלונה של אילת על הפסיכולוגית וכל מה שהשתמע מכך, ולטיפול הבא אילת
דוקא עכשיו גם בדף הזה עלו שאלות לגבי אופיו של טיפול פסיכולוגי באופן כללי.
מי שמתענין בנושא, שווה לו לקרוא את הדף.
הדף מרתק בעיני, בלי כל קשר.
ובדיוק עכשיו, אפשר לאמר שיש גם סוף טוב, שווה לקרוא.............

שחף, שמחה שבאת, קוראת אותך בשקיקה.

אני מבינה שכאן את אומרת שהציפיות הן מוגזמות?

הציפיות שלי מהפסיכולוגים, או הציפיות באופן כללי של אנשים מפסיכולוגים?

שהם בסך הכל בני אדם ושלא צריך לצפות מהם?

(עם הכתיבה ההבנה מבליחה

)

או שפספסתי משהו?

לגבי הדף של הסיפור עם איילת,
חלק מהדיון שם רלוונטי,
אבל, ואבל גדול - שם היה טיפול לא נאות ולא מקצועי.
ואני מדברת על טיפולים כן הגונים, אבל בעיות שנובעות מעצם ה setting של הטיפול.

אבל התפיסה שע"י השכלה תיאורטית (לימוד תיאוריות) אפשר להפוך אדם לאחד שיכול לעבוד עם אנשים - יש לי בעיה עם זה. אני חושבת שחלק קריטי מההכשרה של כל אדם שעובד עם אנשים (מטפל/מאמן/מדריך או כל הגדרה אחרת) - היא העבודה שהוא עובר לגבי עצמו. הטיפול או האימון או ההדרכה שהוא עצמו עובר. זה נראה לי היום החלק החשוב ביותר. שהאדם עצמו יעמוד במקום נקי. שהוא עצמו התגבר על תסביכים.
ההכשרה של פסיכולוגים רחוקה מלהיות תיאורטית בלבד, למרות שיש בה הרבה לימודי תיאוריה. מי שלומד פסיכולוגיה קלינית נדרש לעבור טיפול פסיכולוגי בעצמו, ולאורך כל ההכשרה המעשית (פרקטיקום במהלך הלימודים ולאחר מכן בשנות ההתמחות וגם בהמשך) התהליכים שהמטפל בעצמו עובר הם חלק חשוב ומשמעותי ממה שמדובר בו בהדרכות המקצועיות וממה שבונה אותו כאיש מקצוע.

(אני לא פסיכולוגית קלינית אבל תהליך הלימודים וההכשרה מוכר לי היטב).

_מבחינה מקצועית חובה עליו לומר לך שאת עדיין צריכה ללבן עניינים.
כמי שעוסקת בטיפול וייעוץ בעצמי אני לא בטוחה בזה. בטח לא בדרך המסורתית בה זה נעשה (כלומר עם המון ביטחון מצד המטפל שהוא יודע יותר טוב ממי שמולו למה הוא זקוק) . אני יותר בכיוון שחובה עלי לברר עם מי שמולי האם הוא מרגיש צורך להמשיך ללבן עניינים או שכרגע הוא זקוק לסיום.
קודם כל מתוך כבוד בסיסי שלי כמטפלת לרצון וליכולת הבחירה הנכונה של האדם כלפי עצמו, וגםמתוך אמונה שזו הדרך לאפשר העצמה של המטופל ולחזק את יכולתו לסמוך על עצמו ועל בחירותיו.
וחוצ"מ- מה שוות מילותי ומחשבותי שהוא עדיין צריך ללבן עניינים כשהוא מרגיש שזה אינו מתאים לו כרגע? אם זה לא מתאים התהליך לא יוכל לקרות עבורו._

לתפישתי, דווקא כמטפל, או כיועץ, שמחוייב להניח את כל הידע והאמצעים שיש ברשותו על מנת להניח לאדם כוון, או הדרכה, כיצד הוא עצמו ימצא את דרכו (הרי אני לא אוכל למצוא את דרכו), מחובתי המקצועית לידע אותו שעל פי מיטב אבחנתי - טוב ששימשיך בשיחות.
אולי לא איתי, אולי עם עצמו בראש, אבל אל יזניח את ההיבט הזה בו מתבונן בגובה העיניים אל מול עצמו, וכרגע, כאמור, נראה לי שמראה בדמות יועץ או מטפל תיטיב עמו.

אם כך אני מעריך ולא אומר לך את זה, הרי שזו פגיעה באמון, אלא אם כן שוב, בשיקול דעתי יש סבה ממש טובה לא לציין את זה בפנייך.

פסיכולוגים הם אנשים ככל האנשים. זה שהם "למדו" נבחנו ונמצאו ראויים לתעודה שמצביעה על כך שהם "מקצועיים" "מדעיים" וכן הלאה, לא הופך אותם לטובים יותר או פחות.

הפסיכולוג העממי, המרפא העממי (שלא בא עם אג'נדה, חוקים, מערכות שיקולים לא ענייניות, הסתכלות מגבוה, בורות ובערות), באופן ספונטאני, מטפל בקהל לקוחותיו, ללא תמורה ובמסווה, במקרים רבים.

אלו הם הקוסמטיקאית, הספר, החברה הטובה, האח או האחות, ויכולים להיות גם נציגים בעולם הוירטואלי.

הם לא למדו פסיכולגיה, וייטב לפסיכולוגים ללמוד מהם.

חכמת החיים, שכל ישר, אינו פוסח על אף מעמד.
בכל מעמד יש את אלה, שבהתבוננות נקיה, ללא כחל ושרק, עשויים להשיא עצה טובה, או להניח יד אוהבת, ולהביא מזור לכל סביבותיהם.

אלה קיימים למרבה ההפתעה, גם אצל הפסיכולוגים, אבל במיעוט.

שכן, "אנשי המקצוע", באופן גורף וציני ניתן לומר שהם ברובם הגדול, לא קוראים את האדם, לא שומעים את האדם, אלא מתאימים את האדם לתיאוריה, וכן הלאה... כתפיסה.

תודות.

אבל בעיות שנובעות מעצם ה setting של הטיפול
עם זה אני מאד מאד מסכימה.

בעיני הרבה מהדברים שבמקור נועדו לספק למטופל תחושת ביטחון וקביעות במרחב הטיפולי (ההקפדה על הזמן, הישיבה הקבועה ולפעמים קצת מקובעת הזאת על הספות) הופכים לפעמים למשהו שהוא קבוע מדי, ולא מאפשר גמישות. וגם צורת הנוכחות של המטפל - שהוא לא חושף פרטים על עצמו, ומנסה לקיים מן מרחב נקי, הרבה פעמים יש בה יותר חסרונות מאשר יתרונות לתהליך הטיפולי.

_בכל מעמד יש את אלה, שבהתבוננות נקיה, ללא כחל ושרק, עשויים להשיא עצה טובה, או להניח יד אוהבת, ולהביא מזור לכל סביבותיהם.

אלה קיימים למרבה ההפתעה, גם אצל הפסיכולוגים, אבל במיעוט._

חום יולי אוגוסט -
פסיכולוגים הם אנשים ככל האנשים. זה שהם "למדו" נבחנו ונמצאו ראויים לתעודה שמצביעה על כך שהם "מקצועיים" "מדעיים" וכן הלאה, לא הופך אותם לטובים יותר או פחות.

אני מאמינה שפסיכולוגים מתפלגים על אותה עקומת פעמון כמו בעלי מקצוע אחרים: יש כאלו שהם מ-מש גרועים, יש כמה טובים, והרוב בינוניים. כמו שרברבים או עורכי-דין או הומואופטים. וכמו במקצועות אחרים מה שהופך בעל מקצוע ל"טוב" לא בהכרח קשור ישירות להגדרת המקצוע, כמו שמה שהופך שרברב לטוב הוא למשל היושר, היכולת להגיד מה הוא יודע ומה לא, וכמה הוא זמין למקרי חרום, לפעמים אפילו יותר מאשר כמה הוא מומחה ב"שרברבות".
אולי ההבדל הוא שבמקצועות אחרים יש מקום לכולם, למשל אם יש סתימה בכיור אז לא כל כך חשוב מי ישחרר אותה, ואם צריך שיפוץ קטן אז שרברב בינוני יספיק, ואם בונים בית מהיסוד אז באמת צריך מישהו טוב.
אבל כשאת הולכת לפסיכולוג, בדרך כלל את מצפה וצריכה מישהו שטוב מספיק בשביל להתעסק עם התשתיות...

ומצד שני:
נראה לי שיש גם בעיה של ציפיות מוגזמות וסותרות מהמקצוע.
מצד אחד, מצפים מהפסיכולוגים "התבוננות נקיה, ללא כחל ושרק" ושלא יכניסו את הצרכים שלהם לטיפול, מצד שני, אם הם שומרים על הפרדה, אז הם מתנשאים ומאלכותיים.
מצד אחד הם צריכים להיות מקצועיים וכמובן שאסור להם להעלב מזה שרוצים להפסיק את הטיפול, מצד שני, זה נורא מעליב אם הם לא חושבים שאנחנו כל כך מיוחדים עד שהם ירצו להמשיך לעבוד איתנו אפילו בחינם. (אני לא צינית. טוב - אני קצת צינית)
מצד אחד שיהיו להם "תובנות מדהימות", ומצד שני שלא יחשבו שהם יודעים על הצרכים שלנו יותר מעצמנו.
ומכל הצדדים בבת אחת - אנחנו מצפים מהם שיהיו "מטפלים" שלנו (אבל, כמובן, שיעריכו את אישיותינו האינדיוודואלית )

וספיציפית:
"הפסיכולוגים שעזבתי לפני שהם חשבו שצריך, דאגו להדגיש בפני את הדרך הארוכה שעלי עוד לעבור ואת הקשיים שעליהם לא התגברתי עדיין, ולא את השיפור שחל במצבי מאז שהגעתי".
זה נראה לי הבדלי גישה יותר יסודיים - להתמקד בקשיים ובדרך שיש עדיין לעשות (ובינינו, זה הרי אף פעם לא יגמר) או לצאת ולהבנות מהיכולות ומהנקודות החזקות ולהסתכל על מה שכבר השתפר.
לא שיש לי המון ידע, אבל מצד שני כל הניסיון שלי מתועד באריכות באתר, והתנסיתי עם אחד מאסכולת היכולות והחוזק (אנדרה) וכמה מאסכולת הקשיים והחולשות (כל היתר) וברור לי אישית מה אני מעדיפה.

לי קשה עם חוסר ההדדיות וחוסר השוויוניות וזה שאני לא יודעת כלום על זה שיושב מולי.
גם לי זה היה מוזר בהתחלה ועכשיו אני רואה את זה בצורה אחרת.
כשאת מדברת עם מישהו אחר, באופן אוטומאטי את קצת משתנה ומתאימה את עצמך אליו. יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות, אבל יש לי הרגשה שדוקא מי שחשוב לו לדעת פרטים יש לו גם יותר נטיה להתאים את עצמו לצד השני.
חלק מה"שירות" שהפסיכולוג נותן לך הוא בדיוק החוסר שיוויונות הזה - הוא נותן לך לוח חלק ככל האפשר שאת לא צריכה לשנות את עצמך בגללו, את לא צריכה לדאוג לו ולדאוג אם מה שתגידי יפגע בו ולא להתאים את עצמך לצרכים שלו.
בתהליך שלי למשל, כשאני מסתכלת אחורה ורואה כמה הזהות שלי נמחקה, נגיד פוסט טראומה קיבוצית (2009-08-03T22:51:50) אז אני ממש אסירת תודה למקום הנייטראלי שהיה לי להתפרק לכלום, ולהתחיל מסקרץ'.
ואני מאמינה שזה מצב שקשה לפסיכולוג לא פחות, בהנחה שהוא פסיכולוג טוב ובאמת פועל ממקום נקי ולא ממניעים אחרים. הרי הרבה יותר נוח לדבר על עצמך מאשר להתרכז במישהו אחר, או לעשות קיצורי דרך ולהגיד מה צריך לעשות, במקום להשאר בצד.

לגבי פסיכולוג שהוא נוקשה, קר ולא "נמצא שם" - זה נראה לי פשוט פסיכולוג גרוע ולא בעיה של הsetting .

פסיכולוג, כמו כל אדם, יכול מאד לעזור ויכול גם לא. מסכימה עם שחף - יש כאלה מעולים ויש גרועים ויש באמצע. מי שיודע להגיד כמה הם עוזרים לנו הוא רק אנחנו!
בשבילי יכול פסיכולוג x להיות מעולה ובשביל יוכבד - "על הפנים".
מסכימה מאד עם צפריר, כדי שמישהו יעזור לנו וכדי שנוכל לעזור לעצמנו, אין צורך דוקא בפסיכולוג, זה יכול להיות כל אחד (או אחת כמובן) איתו אנחנו מרגישים נוח ולפעמים אנחנו יודעים רק בהסתכלות אחורה שמישהו עזר לנו בדרך שלנו.
טוב לדעת שיש אנשים שזה המקצוע שלהם, לעזור לנו (ולא משנה מה הכותרת למעלה והאם הם רכשו ידע באקדמיה או "בחיים").
מנסיון שלי - אין טעם להתעקש ולהשאר אצל מטפל כשאת מרגישה שזה לא מתאים (במיוחד כשנתת מספיק זמן לעצמך להיות שם באמת). חשוב שהמטפל יגיד לך מה דעתו על כך (ולא משנה מה הסיבה) אבל את זו שצריכה להבין מה את רוצה או צריכה באותו רגע. אפשר גם להגיד שאת צריכה הפסקה, לבדוק עם עצמך מה האפשרויות, ולהשאיר פתח לחזרה.
אנחנו נעזרנו בפסיכולוגית כשהרגשנו שהבן שלנו עובר תקופה מאד קשה ורצינו לעזור לו. עברנו דרך מאד ארוכה ובה למדתי המון דברים על עצמי, בדרך זו הצלחתי קצת יותר להכיר אותו או יותר נכון להזדהות איתו - ובכך יכולתי ללוות אותו בדרך שלו.
הפסיכולוגית היתה נעימה, מקושרת, לא שיפוטית ובעיקר מקבלת ומכילה גם אותנו, הפחות קונבנציונליים. מרגישה שממש זכינו.
מאחלת לך שתמצאי את מי שנכון לך שיעזור לך, גם אם תגלי שאת יכולה לעשות זאת בעצמך או להיעזר בסובבים הקרובים לך.

במסגרת העבודה הפנימית שאני עושה עם עצמי ברור לי שאני בוחרת את המטפל שמתאים לי. בהסתכלות לאחור לפעמים הבחירה היתה מודעת ולפעמים פחות בכל מקרה זה היה המטפל שהיה נכון לי לאותה תקופה.
לפי דברי המחכימון: הכל בתיאום מושלם

ההכשרה של פסיכולוגים רחוקה מלהיות תיאורטית בלבד, למרות שיש בה הרבה לימודי תיאוריה. מי שלומד פסיכולוגיה קלינית נדרש לעבור טיפול פסיכולוגי בעצמו, ולאורך כל ההכשרה המעשית (פרקטיקום במהלך הלימודים ולאחר מכן בשנות ההתמחות וגם בהמשך) התהליכים שהמטפל בעצמו עובר הם חלק חשוב ומשמעותי ממה שמדובר בו בהדרכות המקצועיות וממה שבונה אותו כאיש מקצוע.

ללי, כמובן. גם אני יודעת את זה.
מעניין להבחין שזה לא תמיד מספיק. להגיד "עברתי טיפול פסיכולוגי ולכן אני עכשיו במקום נקי לעבוד עם אנשים" זה בדיוק כמו לומר "קראתי כבר ספר ולכן אני משכיל".
לא תמיד זה מספיק. אולי הוא היה צריך יותר. אולי הוא היה צריך עבודה אחרת. שיטה אחרת.
מה שקובע הוא מבחן התוצאה. אם באמת האדם עומד במקום נקי. אם הוא באמת פתר הרבה מהתסביכים שלו.
לא יעזור אם הוא עבר טיפולים אלו ואחרים והם לא הצליחו.

אני מכירה יותר מדי אנשים (מכל התחומים) שעובדים עם אנשים אחרים ולא עובדים על עצמם בהתמדה. וזה ניכר בתוצאות.

מגיבה קצת בדיליי.
חום יולי, תודה, נעים לדעת

צפריר,
מחובתי המקצועית לידע אותו שעל פי מיטב אבחנתי - טוב ששימשיך בשיחות.
מהרהרת בזה, אבל לפחות כרגע נראה לי שאני רואה זאת אחרת.
אני רואה את תפקידי בעיקר כמראה, עיניים נוספות, פנס להאיר את הדרך ולסמן מכשולים שאני מזהה ודווקא משתדלת להקטין את המקום המסיק מסקנות ויודע עבור היושב מולי. את המסקנות הסופיות בנוגע למה מתאים עבורו כרגע אני משתדלת להשאיר לו. ולכן יש לי קושי עם אמרה הזו בטון בה אני קוראת אותה.
אם היא היתה מנוסחת קצת אחרת אם יותר סימני שאלה היייתי מתחברת אליה. למשל משהו כמו: מהכיסא בו אני יושבת, אני מרגישה שעוד יש עבודה לעשות. איך אתה מרגיש עם זה? האם נכון לך/אפשרי לך כרגע להמשיך? אולי בפורמט הזה, אולי באחר אולי איתי ואולי לא.

< יש לי רגישות גבוהה לסמנטיקה>

הבהרה שאפשר למחוק אח"כ:
הוספתי לדף בטעות באמצע הכתיבה ואז נכנסתי לעריכה וגזרתי את מה שכתבתי בשביל לסיים את הכתוב כמו שצריך. ועכשיו אני בחשש שאולי מחקתי משהו שלא אני כתבתי בטעות? בקיצור מקווה שלא ואם כן אז אין לי מושג איך להחזיר זאת אחורה...

מה שקובע הוא מבחן התוצאה. אם באמת האדם עומד במקום נקי. אם הוא באמת פתר הרבה מהתסביכים שלו.
ומה שמסובך בזה הוא שהרבה פעמים רק האדם עצמו יכול לדעת אם הוא באמת נקי או לא. אם כי אני מאמינה שהרבה מטופלים מאד רגישים לנקודה הזאת ומאד מושפעים כשהמטפל לא נקי, אבל לא מיד הם קשובים לתחושות האלה ולא תמיד יודעים לזהות שזה מה שקורה ולהסיק מזה מסקנות.
כל זה נכון בעיני לגבי כל סוג של טיפול או ליווי ולא ספציפית לפסיכולוגים.

כל זה נכון בעיני לגבי כל סוג של טיפול או ליווי ולא ספציפית לפסיכולוגים.

בהחלט. רק שאיכשהו יש לי תחושה - אולי לא נכונה - שהתעודות של הפסיכולוגים גורמות להם לקצת עודף בטחון עצמי.

וכן, יש פה בעיה. התייעצה איתי השבוע אישה. למזלי לא בתשלום, ולא בצורה פורמלית, כך שבעצם הצלחתי להתחמק ממתן עצה, ורק הקשבתי בצורה ידידותית.
היא למדה מקצוע טיפולי. אבל מה לעשות? היא לא במקום מתאים לטפל באנשים. ממש, אבל ממש לא. טראומות אחרי הלידה חיות מדי אצלה. טיפול של שנה שעשתה (לעצמה) לא היה מוצלח ולא ממש עזר. יש בה פחד שהיא העלתה - להגיע בטיפולים למקומות שלא תדע לצאת מהם.
וואלה? לא מתאים, נכון?
ולך תגיד את זה לאדם שהשקיע 3 שנים מזמנו ומכספו בלימודים. מה אגיד לה, לכי תהיי רו"ח?

אבל גם מה תגיד ללקוחות? גם להם מגיע שידאגו להם.
למזל כולנו היא בעצמה מאוד מהססת, לא מאמינה שהיא תטפל עכשיו באנשים.

סאלי, אני סבורה שלפעמים דוקא מטפלים שנושאים פצע בתוכם- יכולים להיות הרבה יותר רגישים, קשובים ומבינים בפצע של האחר.
הייתי פעם ביום עיון בנושא של- 'הפחד מלהיות מטופל'.
דיברה שם דוקא פסיכולוגית שספרה שיש לה ילד מפגר, ובודאי שהיא מתמודדת עם פצע לא פשוט.
והיא אמרה שבטיפול בעצם מדובר בנגיעה של שני אנשים מתוך הפצעים האנושיים שלהם.
השאלה בעיני, היא לא האם המטפל גם פצוע, אלא איך הוא מפריד את פצעיו מפצעי מטופליו.
איך הוא מפנה מקום אמיתי בתוכו למטופלים שלו.
גם אם מדובר באישה שחיה טראומות אחרי לידה, זה עדין לא הופך אותה לאדם שלא יכול לטפל בעיני.
וההיסוס שלה- דוקא מראה כמה שהיא מבינה איזו אחריות יש בידיה, ומתוך כך, היא תגיע לטפל בצניעות וענווה.
אותה צניעות שחסרה לכל כך הרבה מטפלים, שחושבים שהם יושבים על כס האלוהים.
דוקא בדבריך , וממש תסלחי לי על הביקורת-
היה משהו מאד שיפוטי, מאד החלטי, כביכול ממקום יודע איזו אמת אבסולוטית.
טוב שהיא לא התיעצה אתך בתשלום, אולי כך יוותר בתוכה עדין מקום שיכול לבנות ולהאמין בעצמה,
ומי יודע אולי היא יכולה להיות מטפלת מדהימה?

אילת,
היא לא יכולה להיול מטפלת, לא מדהימה ולא רגילה, במצב בו היא נמצאת עכשיו.
הדבר הראשון שזקוק לו כל מטפל זה היכולת להתרחק מעצמו על מנת להיות בגובה העיניים מול מי שמולו.
זה לא שמטפל צריך לשמור על ריחוק כמנהג חלק ניכר מהפסיכולוגים.
זה לא שאני לא מביא תמונות מחיי שלי לטיפול באחר.
אבל מי שלא מסוגל להפריד בין איזו דרמה אישית גדולה שמתרחשת ממש עכשיו , לבין ההקשבה וההתמקדות באחר, לא יכול לטפל, או יותר נכון, רצוי שלא יטפל.

אחת היכולות הנדרשות ממטפל באופן גורף, היא היכולת לזהות את המטופל המתאים לו ובעיקר את זה שאיננו מתאים.

יש מטופלים שיהיו סוג של "מוקש" לחלק מהמטפלים.

יש מטופלים שמצליחים לערער את בסיס המקצועיות של המטפל.
כאשר מתרחש ייעוץ ונוצר אמון בין מטפל למטופל, במקרים רבים יש השלכה של רגשות מהמטופל אל המטפל.
זה רגיל ידוע ותהליך טבעי.

סיפור אמיתי, ללא פרטים מזהים:
בזמנו מטופלת צעירה בקשה "להודות" למטפל מסוים, באופן מיני.
היות והיתה צעירה ומושכת, עשוי היה המטפל הספציפי הזה לפול בקלות למלכודת הזו.
לשמחת כולם נסיונו מנע את ההתפתחות הזו.

לחילופין יכול היה להעניק לה את ההזדמנות להודות לו, והכל היה מתחרבש לכוונים לא טובים.

כך גם במובן הרגשי.

מטופלים מסוימים אם כך יהיו מוקש למטפלים מסוימים, וטוב למטפל לזהות מוקש מראש. למנוע ולהימנע מללכת לשם.

ובהחלט יש המון מטפלים ש "למדו" ועכשיו הם יודעים.
אפילו שהם בני 22. עם נסיון חיים של תינוק.
טוב להתרחק מאלה, הם לא במקצוע הנכון בזמן הנכון.

תודות.

היי אילת,

אני מתנצלת על הנימה השיפוטית שהשתרבבה לדברי. כשהדברים כתובים, לפעמים נכנסים כל מיני דברים שדווקא לא הוכנסו בכוונה.
אין לי שיפוט עליה כאדם - מקסים ביותר, אגב - אלא רק על המקום של טיפול.
בנוסף, גם לא אמרתי לה לרגע שהיא לא יכולה לטפל. הרי ציינתי "התחמקתי ממתן עצה". רק שוחחנו על מה התהליך שיכול לחזק ולרפא אותה, להוביל אותה למקום חזק יותר. אני בטוחה שהיא יכולה להיות מטפלת מדהימה - אני בטוחה שכל אחד יכול להיות מדהים בכל דבר שבו יבחר - אלא שצריך להתקדם לשם. לעבוד.

גם אני חושבת כמוך, שזה ערך מעולה למי שעובד עם אנשים - שהוא התגבר על מכשולים בעצמו. כמו שמרשים אותי מאוד כשהמורה שלי ליוגה מספרת על המקום הנמוך ממנו התחילה, וכמה התקדמה משם. היא התגברה על כאבים ומקומות נוקשים וכואבים בגוף שלה - ועכשיו יכולה להדריך אותי במסלול דומה. תמיד אמרתי שגאונים, שהכל בא להם בקלות, לא יכולים להסביר היטב (שוב הכללה, לא נכון תמיד) - כי הם לא מבינים את הקושי בכלל.

אז גם לי, טוב שהתגברתי על מכשולים. אני יכולה להתוות את הדרך - אם כי אני זוכרת היטב שהדרך שלי היא רק מסלול אפשרי אחד.

אבל! אם אדם הוא בתוך הקושי ממש עכשיו, הוא עדיין בפנים. אם הטראומה חיה עכשיו, עדיין מדממת, אז כל שיתוף של הלקוח מוציא את הדם. ה"מטפל" לא פנוי רגשית. הוא לא יכול להפריד את עצמו כשהוא עדיין מדמם. הוא לא יכול לשמוע נקי את השני, להיות שם עבורו ממש, כי הוא בעצם צריך "להיות שם עבור עצמו". הוא עצמו צריך אוזן קשבת וחיבוק.

היו מקרים שאנשים אמרו לי דברים שידעתי שיכלו כל כך להציף אותי, אם לא היתי עומדת במקום שבו אני עומדת. תלונות עלי, או נושאים שנחשבים לטאבו ומטלטלים מאוד לאנשים רבים (התנהגויות מיניות, מכות לילדים). הרגשתי בשמחה שאני נשארת יציבה, ויכולה גם באותו מקום לתמוך באדם הזה. אני לא כותבת לך את זה כפרסום עצמי - רק מנסה להסביר את הנקודה. אם היתי מוצפת או חיה איזה קושי בתחום - פה לא היתי יכולה לתמוך באדם הזה. פה אולי היתי מתחילה אפילו לפגוע. ולכן חשוב אדם שבאמת הגיע למקום נקי.

אולי משתקף כאן הבדל בינינו. ואולי יש פה נקודה מעניינת מהצד שלך, על איך את רואה את הנושא של "טיפול", אחרי כל מה שעברת.

_מחובתי המקצועית לידע אותו שעל פי מיטב אבחנתי - טוב ששימשיך בשיחות.
מהרהרת בזה, אבל לפחות כרגע נראה לי שאני רואה זאת אחרת.
אני רואה את תפקידי בעיקר כמראה, עיניים נוספות, פנס להאיר את הדרך ולסמן מכשולים שאני מזהה ודווקא משתדלת להקטין את המקום המסיק מסקנות ויודע עבור היושב מולי. את המסקנות הסופיות בנוגע למה מתאים עבורו כרגע אני משתדלת להשאיר לו. ולכן יש לי קושי עם אמרה הזו בטון בה אני קוראת אותה.
אם היא היתה מנוסחת קצת אחרת אם יותר סימני שאלה היייתי מתחברת אליה. למשל משהו כמו: מהכיסא בו אני יושבת, אני מרגישה שעוד יש עבודה לעשות. איך אתה מרגיש עם זה? האם נכון לך/אפשרי לך כרגע להמשיך? אולי בפורמט הזה, אולי באחר אולי איתי ואולי לא._

ראי,
איך אומרים את הדברים זה כבר עניין של דקויות חשובות בפני עצמן ואי אפשר לתת כאן מתכון.
עדיין, הדברים אמורים במקום בו יש שיח ביני כיועץ לבין האדם.
כבר היו מקרים שמישהו פנה לייעוץ ולא רק שלא נאמר ל שטוב שיעשה כך או כך, לא נאמר לו דבר מלבד ההבהרה שאני לא יכול לעזור במקרה זה.

זה כאשר אני מזהה "מוקש".

וטוב להבהיר, מי ש"מוקש" בעבורי - עשוי להיות מתאים לאחר - שם לא יהיה "מוקש".

תודות.

תחושה - אולי לא נכונה - שהתעודות של הפסיכולוגים גורמות להם לקצת עודף בטחון עצמ
התחושה אכן לא נכונה.
כמדריכת פסיכולוגים, רוב מודרכיי ככל שהם מתפתחים יותר כך הם מודעים כמה הם עדיין לא יודעים, כמה עוד יש להם ללמוד, כמה הנסיון המצטבר משמעותי וכמה עדיין חסר, כמה הם 'בדרך' כל הזמן, כמה טעויות קורות בדרך ואין אפשרות שלא לשגות.
התרשמותי האישית - ככל שהאדם מעמיק כך הוא מודע למגבלות ערכו, מהסס כשצריך ובטוח כשיכול. ודווקא היהירות יותר מפותחת אצל הללו שלמדו קורס של שלושה חודשים באימון וסבורים שיכולים לתת מענה לכל העולם לכל בעיה.
ורוב הפסיכולוגים היום עובדים בגישת ההתמקדות בפתרון, העצמת כוחות, הדגשת ההתמודדות והיכולת. לפחות הטובים ביניהם.

"לפחות הטובים ביניהם."
אהה, זה שוב הפרדוקס של עקומת הפעמון. מתוך הגדרה, יש נגיד 10% טובים בצד הימני של העקומה, אבל בתור קליינט, אלו ה10% היחידים שאנחנו מוכנים לקבל כ"שירות הולם".
ה10% הם בהגדרה של העקומה. גם אם כל העקומה מתקדת לכיוונים יותר מעצימים, נגיד, אז גם החברה כולה מתקדמת באותו קצב.
ומאחר שהקוראים של העמוד הזה, בסבירות גבוהה, נמצאים ב10% העליונים של החברה מבחינת ידע ומודעות, אז חוסר האיזון נשמר.

מצד שני, נראה לי, בלי שום בסיס ורק אינטואיטיבי, שגם בתחום הזה פועל העקרון של "אבא עני אבא עשיר", או במילים אחרים "העשירים מתעשרים והעניים מתענים".

ככל שהקליינטים הם יותר "עשירים פסיכולוגית" - יותר מודעים, מקושרים, חזקים נפשית, ככה הם יקבלו יותר משרות פסיכולוגי (או שירות טיפולי אחר), הם ידעו לקבל תועלת גם משירות בינוני, ידעו לזהות טיפול גרוע בזמן, יזהו יותר ניגוד אינטרסטים. ומלכתחילה אם הם גרים ברמת אביב או כרכור השירות שזמין להם יהיה טוב יותר.

וככל שהקליינטים יותר חלשים, ככה יש להם יותר פוטמציאל להנזק אפילו משירות טוב, ולהנזק מאוד משרות בינוני או גרוע. והסיכויים שלהם לקבל שרות גרוע יותר גדולים...

<וזה היה דבר הרציונלי. זה מה שקורה שנותנים לכלכלן לדבר על פסיכולוגיה. שום דבר טוב לא יוצא מזה.>

וככל שהקליינטים יותר חלשים, ככה יש להם יותר פוטמציאל להנזק אפילו משירות טוב, ולהנזק מאוד משרות בינוני או גרוע. והסיכויים שלהם לקבל שרות גרוע יותר גדולים...

רוצה להאמין שאני היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל............

אבל! אם אדם הוא בתוך הקושי ממש עכשיו, הוא עדיין בפנים. אם הטראומה חיה עכשיו, עדיין מדממת, אז כל שיתוף של הלקוח מוציא את הדם.
סאלי, לא מדויק.
בכלל, הדרישה ל"לבוא נקי" היא מוגזמת ולא אנושית. אף פעם אי אפשר לדעת מה יקפיץ שוב נושאים שכבר מזמן חשבת שפתורים.
בלימודי התואר השני שלי, במקצוע טיפולי, סיפר אחד המורים סיפור על מטופל בעל הפרעת דחק פוסט טראומטית קשה, כתוצאה מאירועי מלחמת יום כיפור ("הלם קרב").
בסיפור שסיפר המטופל היו נקודות שנגעו מאד במטפל. בתוקף תפקידו שלו בצבא הוא הכיר חלק מהדמויות בסיפור (נו, ככה זה ישראל...), ואחד האלמנטים שהרכיבו את הטראומה היה קשור בקשר הדוק לתפקיד הצבאי שלו.
והנה הוא מצא את עצמו עם תופעות פוסט טראומטיות, פצעים שכבר הגלידו חזרו לדמם, והר של נושאים היה צריך לעבור עיבוד רגשי מחודש. ככה פתאום. לולא אותו מטופל, ייתכן שנושאים אלה לא היו עולים עוד לעולם ולא היו מפריעים למטפל בשום דבר.
"מה עשית באותו זמן?" שאלתי אותו "זה בטח היה נורא קשה להמשיך להיות מטפל באותו זמן".
והוא אמר "הלכתי כל יום לטיפול".
ואני חושבת שבזה העניין. הוא מצא את הכתף הנדרשת במקום אחר, ולכן יכול היה להמשיך לטפל במטופל שלו.
וזה מה שנדרש ממטפל: לזהות את הנקודות שמפעילות אותו, ההגנות הפרטיות שלו, להיות אמיץ דיו להסתכל להן בעיניים ולהגיב בצורה מודעת. ולבקש עזרה כשצריך. אי אפשר לעשות את זה לבד -- צריך הדרכה טובה. נדמה לי שמישהי מהמורות שלי אז אמרה שהדרכה טובה היא כמו טיפול טוב.
אבל להגיד שהמטפל צריך להיות במקום שכבר "התגבר בעצמו" על מכשולים ולהגיע "נקי" -- זו דרישה מוגזמת וגם לא נחוצה. קודם כל, משום שלעולם אין לדעת אם אכן "התגברת", אנחנו בני אדם ולא מכונות. ואם להשתמש בדימוי מכני בכל זאת -- ההתפתחות שלנו היא ספירלית ואנחנו חוזרים לאותן נקודות, רק ברמות עמוקות יותר. שנית, כי גם בחיים העכשוויים של המטפל תמיד יכול לקרות משהו. זה לא מונע ממנו אפריורית להמשיך לטפל, אלא אם הוא עצמו חש כך (ובמקרה זה הוא היחיד שיש לו סמכות לחרוץ דעה).
אם היתי מוצפת או חיה איזה קושי בתחום - פה לא היתי יכולה לתמוך באדם הזה. פה אולי היתי מתחילה אפילו לפגוע. ולכן חשוב אדם שבאמת הגיע למקום נקי.
איני מכירה את תחום עיסוקך, אבל שוב, בגישה הטיפולית הקלאסית אחריותך וחובתך במקרה זה היתה לעבוד על ההצפה ועל הקושי תוך כדי המשך הטיפול. הסיפור שהבאתי קודם כדוגמה היה דרמטי, אך מטופלים למעשה לוחצים על יבלות כואבות שלנו כל הזמן (לא קונה את "מקום נקי" ואת "פתר את התסביכים". אם יש חיה כזאת, היא לא אנושית), ואי אפשר להפסיק לטפל בכל פעם שזה קורה -- אחרת אי אפשר היה לעבוד בכלל. ומהכיוון האחר, האופטימי, הכאבים האלה הם מקור נפלא להתבוננות והבנה, ועבודה נכונה איתם יכולה להקפיץ טיפול עשר רמות למעלה.
נכון, יש לנו גם אחריות לא להתחיל תהליך טיפולי שאנחנו לא מרגישים מסוגלים להתפנות אליו, אבל זה רק מקרה פרטי של המודעות העצמית שמטפלים זקוקים לה. אין שום היגיון לדרוש ממטפל שלא יהיו לו הרי געש פעילים -- הגיוני רק לדרוש שהוא יהיה בקשר איתם, או עם רובם לפחות.

בדברים שלך "קושי" נקרא כמשהו טכני -- יש בעיה, יש נסיונות לפתור, בסוף מוצאים אחד מוצלח, והבעיה "נפתרת". במציאות שאני מכירה זה לא כל כך עובד ככה -- אבל שוב, ייתכן שזה בשל הדיסציפלינות המקצועיות השונות.

אילת:
"וככל שהקליינטים יותר חלשים, ככה יש להם יותר פוטמציאל להנזק אפילו משירות טוב, ולהנזק מאוד משרות בינוני או גרוע. והסיכויים שלהם לקבל שרות גרוע יותר גדולים...
רוצה להאמין שאני היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל............"

הממ. או לחילופין, דוגמה לאיך קליינט חזק יכול להפיק תועלת גם משירות גרוע?

שחף, את מקסימה, ומועדדת...........
אני חושבת שגם קליינט חזק (עד כמה שניתן להגדיר..........), יכול להזדקק חזק, ולפול חזק.
השאלה היא היכולת לזהות, היכולת לעבוד עם זה, היכולת להתגבר ולמצוא מוצא.
ובעיקר- לפי דעתי- לקחת אחריות ולא להטיל אותה רק על המטפל (שכמובן יש לו חלק בדבר).
כל עוד הוא מטיל את האחריות ממנו החוצה, הוא רק יתקע יותר ויותר עמוק.
והכי חשוב- כל קשר בין מטפל ומטופל- הוא סוג של שידוך.
לפעמים המטפל יכול להיות מדהים, והשידוך לזמן זה אינו מוצלח.
תפקודו של הקלינט 'החזק' לזהות את זה.
כי מירב הסיכויים שהמטפל ימשיך לנסות להאבק על הקשר, גם אם הוא בעצמו מודע שהשידוך אינו מוצלח.........
לאו דוקא מתוך צורך כלכלי, אלא צורך מקצועי.
המחשבה (שלפי דעתי שגויאה), שמטפל טוב יכול להתאים לכל אחד, אם הוא עושה עבודה נכונה............

סמדר, קראתי את דבריך בשקיקה, אני רואה בהם המון אמת ויופי!
ההתפתחות שלנו היא ספירלית ואנחנו חוזרים לאותן נקודות, רק ברמות עמוקות יותר. שנית, כי גם בחיים העכשוויים של המטפל תמיד יכול לקרות משהו
אני כל כך מסכימה אתך עם דבריך אלה.
בעיקר עם ההתפתחות הספירלית. למעשה, כבני אדם, לפי דעתי ,אנחנו לא פוסקים לעשות תהליכים-
לפעמים פוסעים קדימה, לפעמים נגררים אחורה, ולפעמים צונחים לזמן מה.
מטפלים, ככלנו, הם בני אדם.
ומה שמאפשר להם להמשיך ולעבוד בתוך מציאות חייהם הזו, היא היכולת שלהם לעשות את ההפרדות הנכונות,
את ההעבודה הנכונה, ובעיקר לא להבהל, הרבה אומץ.

אני אישית מאד נרתעת מהאופן בו נעשות כאן אבחנות על אנשים בדפי האתר,
הדהים אותי לקרוא את דבריו של צפריר שפרון, שבנחישות רבה טען שאותה מטפלת,
עליה ספר סאלי לא יכולה לטפל, אני מצטתת:

היא לא יכולה להיול מטפלת, לא מדהימה ולא רגילה, במצב בו היא נמצאת עכשיו.

הרי הוא לא פגש בה, הוא קרא עליה כמה משפטים שסאלי כתבה כאן, וזו כבר דעתו המאד ברורה,
ללא כל הסתיגות שהיא!!!
האמת שלא הגבתי עד כה, כי אני לא אוהבת לכתוב דברים פוגעים או בוטים, וחששתי שזה יצא כך.
אבל אני מאד מאד מסתייגת מההתנהלות הזו.

גם בדף שאני פתחתי לגבי הטיפול הלקוי שלי, היו כמה פסיכולוגיות נחמדות שנתנו לי אבחנות מאד מדויקות, עם שמות, ואפלו הפנו אותי לעזרה. איך מאבחנים אדם מבלי לפגוש בו? מבלי לראות אותו?
ולגבי הסיפור שליבענין שמדובר כאן- אני מסכימה שמטפלים הם בני אדם, ושכאלה הם גם טועים,
זה באמת חלק מהיותוו לומדים את חיינו, תוך כדי שאנחנו עוברים אותם. לא קבלנו לפני כן שיעורים או הדרכה.
הקושי הגדול שלי היה עם העובדה שהיא לא התמודדה עם מה שקרה- בחרה להתעלם, לפגוע, לשקר ולהלחם.
ובכך היא הראתה שהיא לא באמת מטפלת. (סליחה שמכניסה את הענין האישי שלי כאן, אבל זה מאד רלוטני..........).

וזה היה דבר הרציונלי. זה מה שקורה שנותנים לכלכלן לדבר על פסיכולוגיה. שום דבר טוב לא יוצא מזה
נו שחף, ב-א-מת.
כשפסיכולוגים מדברים על פסיכולוגיה הם ישמעו כמו שאת מצפה שפסיכולוגים ידברו על פסיכולוגיה.
הם למדו מה עובד - נכון - מקובל - וכולי וכולי.
החריגות שלהם מהתחום הזה, המעוף, פריצות הדרך - אלו יטו להיות בתחומי האפור המקובלים, הנתפשים כ"נסבלים".
(אם ירשו לי הפסיכולוגים להכליל ואני מתנצל)
אבל כשכלכלנית מדברת על פסיכולוגיה... לכלכלנים מותר להגיד את הכל, הם לא למדו מה נכון ואיך נאה, מותר להם להגיד שטויות ולהשתמש במילים כמו "בולשיט" ו"בלעחס" ולעשות קולות כ"המפפפפף!!".
נאמר ש37 כלכלנים מכלכלים דבריהם על הפסיכולוגיה, כל אחד אומר 3 אמירות בנושא (חוץ מכמה שיצאו לשרותים) ויש לנו 100 דעות כאלה, אני מתערב איתך ש שם דווקא יהיה משהו חדש תחת השמש, לא בכנס של הפסיכולוגים.

אגב,
אני מתערב שזה לא היה שרברב שהמציא את האסלה. לא על סכום גבוה, אבל יש לי הרגשה.
אני גם בטוח שהיו אלה כירופרקטים שהמציאו את כיסא המדריך המתקפל בקידמת האוטובוסים. זה מתקן ענויים שמכניס להם הרבה כסף.

צוויל

אהה, צוויליך... <נאנחת אנחה עמוקה>
אתה יודע איך זה, אתה מתחיל לכתוב על פסיכולוגיה ופסיכולוגים, אבל שרברבות ושרברבים נשמע הרבה יותר מגניב ( בחיי, תגיד שלוש פעמים: שרברבות ושרברבים,שרברבות ושרברבים,שרברבות ושרברבים. נכון מגניב?) ומה כבר ההבדל, שרברב, פסיכולוג, אותו דבר. הצע וביקוש. מפה לשם כבר הכל מסתדר לך במוח בגרפים ואז בדיוק כשאתה תוהה מה ערכו של "משתנה החוזק הפסיכולוגי" בפרדס חנה ואיזה אות יוונית הכי שווה לנתון הקבוע של "איכות פסיכולוגית מינימלית", פתאום מתחילים לשאול אותך כל מיני שאלות לא רלוונטיות כמו "רגע, למה התכוונת?" או "מה קורה אותך, בן-דודה שלי שרברב וזה בכלל לא נכון" . מאוד מתסכל.

הי חום,

לא קראתי את כל הדף, אבל הדברים שכתבת בהתחלה נגעו לי מאד - בנושא הכסף וההשלכות סביבו.

הרבה מאד תרפיסטים לוקחים יותר מדי כסף. הם לוקחים מאות שקלים על פגישה, לפעמים גם 500 או יותר, כשאין להם שום דבר להשקיע מסביב לפגישה, ושום ציוד להשקיע במהלך הפגישה (חוץ מחדר וריהוט בסיסי). חלק מהם אמנם השקיעו בשנות לימודים ובהכשרה, חלק אפילו זה לא. הם מבקשים כסף כמו רופא פרטי, אבל זה לא אותו דבר. חוץ מהכל, רופא נפגש עם הקליינט פעם אחת או פעמים בודדות. פסיכולוג נפגש לאורך תקופות ארוכות! ולא פעם הקליינט משלם לו, עם הזמן, עשרות אלפי שקלים. או אלפי שקלים בחודש על שעות בודדות. זה מגוחך!

אני לא חושבת שאדם הגון ונקי יכול לבקש מאדם נזקק כל כך הרבה כסף לשעה. לא כל שכן להמליץ לו להמשיך להפגש אתו. את צודקת שאי אפשר להסתכל על זה באופן נקי! כלומר, יתכן שתפיקי תועלת מלהמשיך, אבל איך תוכלי להתייעץ דוקא עם אותו בעל אינטרס?

אישית אני מכירה מספר מטפלים שמבקשים סכומים צנועים בהרבה ומציעים שירות נרחב יותר, למשל את היכולת להתקשר אליהם מדי פעם, או את ההתכוננות לפני הפגישה והיזמה האקטיבית. אני חושבת שזה תלוי בבן אדם, ואין לי שום בטחון באדם שמבקש סכום מופקע וקבוע רק כי הוא מצליח, ובה בשעה מוכן להציע את מלוא האמפתיה לצרות הכלכליות של היושב מולו...

לא כל שכן, אני לא חושבת שאת זקוקה לטיפול בזה שאת חושבת שיש עם זה בעיה...

הבינג סייד ז'ת, אני כן רוצה לציין שהסכומים שאת מזכירה עם לא הכי גבוהים ששמעתי, ואם לא הייתי מכירה מקרוב סכומים גבוהים בהרבה לא הייתי כותבת כך.

יצא לי בפעם השלישית "שרברברים".

צוויל

הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי
הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי פרק ב
הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי פרק ג

אני פסיכולוגית קלינית בהתמחות, והיו לי חוויות לא טובות בעצמי אצל פסיכולוגים. כבר אחרי התאר הראשון שלי והטיפול הפסיכולוגי הראשון שלי הייתה לי הרבה ביקורת על הטיפול שעברתי ובאופן כללי המתודה של הטיפול הפסיכולוגי. הרבה שנים "ברחתי" מכיוון הטיפול הקליני בגלל זה עד שהחלטתי לחזור לשם ואני גם שמחה על כך. כן, יש לי ביקורת, מצד שני זו עוד אפשרות לעזור לאנשים, מסגרת. השאלה איך עובדים עם המסגרת הזו, ואפשר להייטיב דרכה. במקרה שלי אני הטיפולים שאני מעבירה לא עולים למטופלים שקל (או יורו, אני בחו"ל) לכן זה כמובן מקל על הנושא הבעייתי של התשלום. וזו דרך לעזור לאנשים בלי להעמיס עליהם כלכלית (וגם בארץ יש טיפולים שהם חינם). כך שלהגיד יש לי ביקורת לכן אני פוסלת את התחום לגמרי לדעתי גם לא חכם.

יש לי קושי עם קולגות שחושבים שרק טיפול פסיכולוגי הוא מקצועי וכל השאר שרלטנות, אני מרגישה שבארץ הפסיכולוגים ממש נאבקים על העמדה הזו, כנראה שהם מגנים על הפרנסה שלהם בכל הכוח. מצד שני יש לי גם קולגות כאן בחו"ל שחושבים ככה, למרות שהם לא מאוימים כלכלית.. קשה לי עם זה, זה יהיר בעיני, כוחני ומניפולטיבי. בגלל זה חזרתי לעמוד הזה שגיליתי כבר לפני המון שנים ומאד התחברתי אליו. אשמח לשתף כאן גם על הטיפולים שעברתי אם יהיה עניין (קשה לי לכתוב אם אני לא חושבת שמישהי יקרא). לא ממזמן סיימתי טיפול של ארבע שנים שיש לי "בטן מלאה" עליו. ומצד שני אולי אוכל גם לספר ולהאיר איך זה להיות בצד השני, כמטפלת.

שליחה על ידי אור* » 05 אפריל 2020, 13:32

@}
תכתבי
באהבה
בשבילך
הטרפיק פה די נמוך בימים אלו
והתגובות בהתאם.

יכול להיות שתכתבי ויענו, יכול להיות שפחות
כמעט בטוח שיקראו. תמיד.
תכתבי בראש ובראשונה בשבילך. אור של שמש עושה טוב להרבה דברים. גם לבטן מלאה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נשמח מאוד אם תשתפי, גם בטוח תרגישי הקלה שפרקת.

גמאני מטפלת רגשית, בהבעה ויצירה. כמו הרבה מטפלים, עברתי בחיי טיפולים רבים עקב צורך אישי, ובהילט יש מורכבות בטיפול. זה לא רופא שנותן משחה או מרשם, אין פה כלים אובייקטיביים אלא הרבה למידה והפנמה, תהליך אישי מורכב שמושפע ממהלך חייו של המטפל. מצד אחד זוהי פלטפורמה בעלת אתיקה גבוהה, תאוריה לחשיבה על התאוריה, כלומר בלימודים רוכשים חשיבה ביקורתית. ישנם כלים מיוחדים להתבוננות פנימית של המטפל על עצמו, זה מקצוע מאוד מורכב. לפעמים אחרי טיפול אני יוצאת עם הלמות לב ותחושת אחריות עצומה. גם הסביבה רואה אותי הרבה פעמים כבעלת אחריות כזו, ואני מאוד נזהרת בדברים שאני אומרת לאחרים. מצד שני, הטיפול הוא מרחב ייחודי, שמאפשר למטופל התרכזות והתבוננות בו, וכשהחיבור טוב זה מרגש ומקדם. אני גם התקדמתי בחיים בזכות הטיפולים שעברתי והלימודים שלמדתי, אבל גם נשארו בי מקומות שצריכים עוד עיבוד, מה גם שהחיים דינמיים ויש עוד אתגרים. לפעמים המטפלת לא עזרה, או פגעה.. זה מכעיס ומתסכל מאוד. היום אם אלך לטיפול אבחר את המטפלת בפינצטה, אעשה רשימה של דברים ממוקדים שאני רוצה לעבוד עליהם. מה חשוב לי במטפלת. לגבי המחירים קליניקה פרטית המחיר אכן שערורייתי, וצריך להיות מוכנים לזה,למשל לבחור מכון מסובסד שהעלויות יותר נוחות. הפסיכולוג המומחה עבר ה מ ו ן כדי לשבת במקום שלו, לטיפול שיניים מורכב גם היית הולכת למומחה? יש אנשים שיוצרים לחופשות בחול יושבים במסעדות אבל אין להם כסף לפסיכולוג, אז לפעמים זה סדר עדיפויות. אצלי באופן אישי אחת המטופלות אמרה לי שהיא רוצה שלא אלך יותר לטיפולים, אבל ניסתה להאיץ תהליכים וזה מאוד פגע בהתפתחות שלי. זה מקצוע מאוד עדין ורגיש, אבל לא הייתי מוותרת על הפרקטיקה הזו. אני אגב ממש לא מוכנה עדיין לפתיחת קליניקה עובדת בשירות הציבורי, השירות בחינם

אני אנסה לפתור לי בית דף אישי ולכתוב שם

הביקורת שלי על פסיכולוגים מהווה רשימה ארוכה מאוד....

בעלי מקצוע שמנסים לשמור אותך בטיפול נגד שיקול דעתך? אוהו. בהחלט. בדיוק כמו שלך וגרועים ממנו. כאלה שמונים את כל הבעיות הבלתי פתורות שלך כשאת אומרת שאת רוצה ללכת.
(לדעתי זו עמדה בעלת אתיקה חרפתית, אבל מי שואל אותי בכלל).

תסתכלי על זה: ציטוט מתוך מאמר באתר פסיכולוגיה עברית

סיום טיפול שלא בעתו
ישנם מקרים שבהם אילוצים וגורמים שונים מבשרים על תום הטיפול ומאלצים את קיומו, בטרם הגיעו המטפל והמטופל לתחושה הדדית כי מועד סיום הטיפול נכון להם. לעתים זמן הטיפול מוגבל מראש על ידי המערכת הטיפולית או גורם המממן את סל הטיפול, לעתים הסיום נובע מאילוצי חיים חיצוניים של המטפל או המטופל, ובפעמים אחרות עולה הסיום מתוך רצונו של המטופל, בעוד המטפל חש עדיין כי יש חשיבות להמשך הטיפול.

לדעתי פה טמונות אחת החוצפות השערורייתיות ביותר של הפסיכולוגיה. טיפול סמתסיים בתזמון הנקבע על פי רצון המטופל, כשעה שלמטפל יש דעה אחרת בעניין, נחשב אוטומטית "סיום שלא בעתו".
כאילו, לזה אתם קוראי אנשי מקצוע רציניים? בשביל מי אתם פה בכלל? את מי אתם רוצים לשרת?
גבהות לבב בלתי נסבלת.
הדברים הכתובים בהמשך המאמר אפילו יותר מרתיחים אותי.
והכי מעצבן שאף אחד מהמגיבים למאמר הזה לא ראה את הנקודה הזאת. כולם רק היללו ושבחו את המאמר.
חשיבה ביקורתית עלק...

אז שהפסיכולוג רק מקשיב, הוא לא עושה את עבודתו
אבל שהוא מתעניין ומסתקרן למשל לגבי החלום, אז זה גם לא טוב?
אני מסכימה שההחלטה מתי לסיים את הטיפול היא של המטופל
יחד עם זה בתוך תהליך טיפולי טוב שיש קשר משמעותי בין מטפל למטופל והמטפל מופתע מהחלטת המטופל להפסיק את הטיפול או שיש לו הסתייגויות, בעיני ראוי שיאמר זאת למטופל
כמובן לאחר שבדק עם עצמו האם העמדה שלו משרתת את המטופל או נובעת מעיניינים אישיים שלו

תמרוש קודם כל תודה על ההפניה למאמר.
בעיני הוא מרתק ודווקא מאד מכבד בחירה של מטופלים לסיים גם אם המטפל חושב אחרת. חשוב לקרוא את כולו.
גילוי נאות - אני פסיכולוגית. אבל אני קוראת את המאמר הזה וחושבת על טיפול קודם כל כקשר. בקשר בין אנשים לא תמיד קיימת הסכמה. בהכרח מדובר בנקודות מבט שונות. בעיני אם השיח עם המטופל נעשה מתוך עמדה מכבדת ולא מתנשאת אני לא רואה טעם לפגם שהמטפל יביע את עמדתו. ברור שהמטופל וכך גם עולה מהמאמר ומעמדתה של המחברת (שוב, בקריאה שלי) הוא זה שמחליט על סיום הטיפול. גם אם המטפל חושב שהיה ראוי שימשיך. בעיני דווקא יש משהו שמכבד את המטופל ואת הקשר הטיפולי בכך שניתן לנהל שיח על הבחירה לסיים את הטיפול. צר לי שהתפיסה שלך ואולי של אחרים פה היא כל כך שלילית כלפי פסיכולוגים. אפילו עצוב לי. אני מאד מעריכה אותך מקצועית מהקריאה שלך פה באתר ונשמע שהיו לך מפגשים מאכזבים עם הדיסיפלינה שלי.
לטעמי, נכון שיש גם שרלטנים אבל לא מעט (ואני מקווה שהרוב) אנשי המקצוע מצוינים.

שליחה על ידי אור* » 09 אפריל 2020, 23:01

וואו, תמרוש
המאמר הזה ממש האיר את עיניי
במובן הזה שהוא מאפשר לי לראות מה הפסיכולוג רואה ואיך הדברים ניראים מנקודת מבטו p-:

לא יכולתי להתאפק?
הטיפול הינו תהליך רגשי, אמופרי ולא מודע ברובו. לקראת סיומו חשוב לסייע למטופל ליצור נרטיב, לתמלל את תהליך ההתפתחות שהתרחש ואת התחושות שעלו במהלכו.

באמת? הטיפול לא מודע ברובו ?
התפקיד של המטפל הינו לסייע למטופל לבנות נרטיב ולתמלל את תהליך ההתפתחות ?

למה, היא מדברת על טיפול בילדים בעלי קשיי שפה?
באמת, עם כזו גישה פטרונית, לא פלא שפסיכולוגים חושבים ש:

טיפול יימשך לנצח. כמעט. אין מנגנון מובנה לסיום טיפול.
המטופלים יזדקקו להם לעד, ויוותרו נבולים בלעדיהם
הם הם החכמים והיודעים מה הולך בנפשו של המטופל, הם יכולים להעריך את הטיפול והמטופל לא

אני בהלם. באמת. 0-:

זה ניראה כמו משהו שלקוח משנות טרפפו.
שהרופאים יודעים הכי טוב בשביל המטופל.
בכל מרכז רפואי יש היום מגילה של זכויות החולה, הכוללת התייחסות לנוכחות אדם נוסף (בקרה), קבלת הסבר על הטיפול (הבנה) והסכמה מדעת.

אז בטיפול רגשי?
איפה האמנה שלהם???

שליחה על ידי אור* » 09 אפריל 2020, 23:04

יכולה לשתף שאני מכירה גוף פילנתרופי המקיים מודל של טיפול רגשי הכולל את המרכיבים של בקרה, מדידת ביצועים ושימת דגש על המטופל כמרכז הטיפול.

מזמן חשבתי שסה יכול להועיל בכל כך הרבה מקרים, אבל כשאני קוראת את המאמר אני מבינה שהמערכת רקובה מהיסוד. פשוט שוק טורקי.

צריך להכליל מודל המאפשר בקרה כסטנדרט מקצועי. כמו שסופרוויז'ן הוא סוג של סטנדרט...

לי היתה אפיזודה יחידה ולא נעימה של פניה לפסיכולוג. עברתי לח״ול בחורף חשוך וקר, בלי מכרים מלבד אהובי שעבד שעות ארוכות, כמעט בלי לדבר את שפת המקום ובלי עבודה.
כשהרגשתי שאני שוקעת לדכדוך פניתי אליו לפי המלצות.
הוא איחר וזה היה בסדר, אבל לי אסור היה לאחר (הוא הוריד מזמן הטיפול). הוא ענה לטלפונים תוך כדי הסשן. הוא התעקש לפרש לי חלום כאילו אני חולמת עליו, כשאני זיהיתי את הדמות כאמא שלי. הטיפול היה לי יקר מאוד, ולא הרגשתי שהוא מביא לי תועלת, ולא תחושה טובה ושאין לי רצון להמשיך. לא הרגשתי שזה עושה לי טוב. אחרי שלושה מפגשים באתי למפגש נוסף כדי להודיע לו על החלטתי. ואז הוא תקף אותי מילולית והאשים אותי שאני לא רוצה לטפל בעצמי ולפתור את בעיותי הנפשיות.
מה שעשיתי היה להבין שהוא לא מתאים לי ואולי לא לאף אחד, להפטיר מהפה לחוץ ׳כן, נכון, שלום׳ רק בשביל לא לבזבז זמן, ולעוף משם.
כל פעם שאני צריכה לברר עניינים לעומק אני פונה לחברים הטובים שלי, ביחוד אחת, ולאמא שלי, אבל בעצם כל אחד יכול לעזור לי בזה, ואני מדברת על הבעיה שלי, מאווררת עיניינים, ומקבלת משוב אם אני מבקשת. ככה אני מתקדמת.
אני מרגישה שלדבר על מה שכואב 45 דקות ׳ונמשיך בשבוע הבא׳ זה מאוד תלוש ומכאיב בפני עצמו. מרגיש כמו נטישה.
אני מרגישה גם שטיפולים שמערבים גם את הגוף, או בעצם מטפלים בגופנפש כיחידה, הם מאוד עמוקים ומקדמים. לדוגמא- שיאצו, פאולה, פלדנקרייז, ועוד. בעיקרון גם ריפוי בתנועה או באומנות יכול להכנס כאן, אבל הייתי כמה פעמים 3-4 בפגישות של מטפלת בתנועה, והיא היתה מתנשאת ויודעת הכל ממש כמו הפסיכולוג הדפוק מלמעלה. אז למרות שהיא היתה מאוד טובה למי שהמליץ לי עליה (עזרה לו לצאת מבור עמוק מאוד), בשבילי היא היתה גרועה כמו הפסיכולוג ההוא. היא היתה שואלת אותי בתחילת הסשן שאלה, וכשעניתי לשביעות רצונה היא היתה שולחת אותי הביתה לעבוד על זה, גם אם עברו רק 5 דקות מתחילת הפגישה, וגם אם אמרתי לה שזה היה ברור לי מזמן, וזו לא תובנה חדשה. מצד שני היא הקפידה לגבות את מלוא התשלום, בידיעה שאני מובטלת, ולמרות שרציתי להמשיך לעבוד איתה יותר לעומק.
הארוגנטיות הזאת דוחה אותי. הרגשתי שכל אחד מהם התכסה באיצטלת המושיע בלי לרצות ממש לעזור לי, או אולי עם רצון לעזור לעצמו ברווח קל.

המפגש שלי עם מטפלי גופנפש היה הרבה יותר מועיל, נעים ועמוק.

יוליקו, מסכימה איתך שסיום הפגישה כעבור שעה ונמשיך שבוע הבא עשוי להיות מכאיב ויוצר חווית נטישה. האם בטיפולים שמערבים את הגוף לא הרגשת ככה?

קודם כל, תודה על התמיכה שלכן. למרות שהייתי מחוברת לעצמי ולתחושות שלי, בכל זאת באתי לטיפול מתוך תחושה של פגיעות וחולשה, ויצאתי עם האשמה של המטפלים האלו ש׳אני לא רוצה לעבוד ולעזור לעצמי׳, כלומר האשמה שאני לא טובה, לא ראויה במובנים מסויימים. החיזוק שלכן עוזר לי להרגיש טוב יותר עם עצמי.
הייתי שתי פגישות אצל מרפא בר׳ סינית שהיה גרוע באותה מידה (מאחר בלי להתנצל, שכח מחט תקועה ואמר שלא יכול להיות, וכשהתעקשתי הסיר אותה ואמר שזה לא בעיה, היה שחצן, השאיר אותי עם מחטים מכאיבות והלך ככה שלא יכולתי לבקש שיזיז אותן, הזמין אנשים לחדר לפתור תשבצים בלי לשאול אותי אם זה בסדר למרות ששכבתי שם רק בבגדים תחתונים ושלא היה לי נעים להיות חשופה לקהל- הוא שיעשע את הבת הקטנה שלי שהיתה מטופלת אצלו לפני ופתרה תשבץ כדי לא להשתעמם, ובסופו של דבר הטיפול שלו לא עזר לי בכלל).
אופיר, רוב מטפלי הזן-שיאצו העיסוי והרפלקסולוגיה שנתקלתי בהם, כמו גם מטפלי הפלדנקרייז ועוד טכניקות של ר׳ חלופית/ משלימה/ אלטרנטיבית, באו פחות ממקום של׳אני חצי אלוהים ויודע הכל׳ ויותר ממקום קשוב, אמפתי, רוצה לעזור. זה היה מורגש החל מרצון לשמור על פרטיותי (אפשרות להתפשט לבד בחדר, כיסוי הגוף) , דאגה לנוחותי (כיסוי בשמיכה, כרית לרגליים, התאמת חוזק המגע לצורך שלי, הצעת כוס מים אחרי), חיפוש אקטיבי של דרכים לעזור לי. הם גם דאגו לברר מטיפול לטיפול מה השתנה, כדי להתאים את הטיפול הנוכחי למצב הקיים. היתה אפשרות לשנות תחרות טיפול על מנת להתאים לצורך (טיפולים צפופים יותר או מרווחים יותר בהתאם למצב), או התנצלות כנה כשזה לא התאפשר עקב לו״ז עמוס מדי. אולי היה לי מזל, וזה לא תמיד ככה, אבל זו היתה החוויה שלי.
ברוב המקרים תחושת המגע הנוכח והתומך יצרה הרגשת נוכחות ותמיכה, הכרה בי, שחרור חלק מהמועקה הגופנית, תחושת ביטחון והגנה כמו של עולל בידי אם טובה, והוביל לכניסה למצב הרפיה ומעבר למצב הכרה של בין עירנות לשינה- מוד של ריפוי.
אני בטוחה שיש גם מטפלים גרועים בתחום הזה. אולי היה לי מזל? בחודשים האחרונים לפני הבידוד הנוכחי (קורונה) הייתי מטופלת על ידי חברה נחמדה שעומדת לסיים לימודי גופנפש של כמה שנים (עיסוי עם טיפול בדיבור), ואני חייבת לציין שאני מאוכזבת- הגישה מאוד ׳פסיכולוגית׳, נוקשה בזמנים (אסור לי להקדים אפילו בדק וכל איחור לי גורר קיצור בזמן הטיפול), היא קצת נותנת תחושה שהיא ״יודעת הכל״ ושאני בורה, היא נזפה בי על הארכה בדיבור כשהיא זאת ששאלה ושאלה, וכשרק היא רואה את השעה (אני שוכבת בעיניים עצומות). בגלל שהיא חברה ושאיכפת לי ממנה, שהיא מתלמדת ומוכנה לקבל משוב על מנת להשתפר וגם בגלל שאני לא רוצה לקבל טיפול גרוע, אני נותנת לה משובים והיא מכירה ומתנצלת על טעויות שלה ומנסה לשפר לפעם הבאה- זה מאפשר לי לקבל הכרה בתחושות העדינות שלי (אינטואיציה) ובעוול שנעשה לי. כלומר- לא הכל נעים ומעולה, אבל יש עבודה משותפת לטיפול בי, ודיוק הטכניקה וגם של המסגרת מתוך הבנה ששתינו מכוונות לטובה. בדיוק זה היה חסר אצל הפסיכולוג והמטפלת בתנועה שהיו חצי אלוהים בעיני עצמם. קצת מוזר לי שהיא לא מתעניינת מה קורה איתי עכשיו- 5 שבועות אחרי הטיפול האחרון שלנו. לא קיבלתי שאלה ממנה מה שלומי, לא במייל כללי לכל המטופלים שלה, ולא הודעה אישית (קבענו סדרה של 12 -15 פגישות, שנקטעה אחרי 4פגישות). אני בקשר עם כל מי שרוצה מהתלמידים והמטופלים שלי, לפחות במיילים או בוואטסאפים, ולפעמים גם בשיחות טלפון (עם אלו שנמצאים בסגר הזה לבד).
אצל המטפלים האלטרנטיבית שהיתי אצלם היתה אפשרות ליצור קשר בין הטיפולים (בטלפון או בהודעה כתובה) כשעלתה בעיה בשביל לקבל תשובה לבעיה (דוגמה אם היתה החמרה בסמפטומים או שינוי בהם- לשאול אם זה קשור לטיפול ומה לעשות), ולא לחכות לבד בחושך לפגישה הבאה בעוד שבוע או שבועיים.
עניתי לך?

קרן,
בעיני הוא מרתק ודווקא מאד מכבד בחירה של מטופלים לסיים גם אם המטפל חושב אחרת. חשוב לקרוא את כולו.

בעיני, המאמר הזה בעייתי.
נכון, יש בו את החלקים המכבדים האלה.
אבל תסתכלי כמה היגדים אחרים יש בו, שלאורך החלק הראשון מופיעים כמעט בכל פסקה:

המשגתו של פרויד שימשה במשך שנים רבות רף גבוה לפסיכולוגים ולפסיכואנליטיקאים, ששאפו להגיע לאנליזה 'סופית' ומושלמת. שאיפה זו עלולה להקשות על המטפל לקבל את רצונו של המטופל ללכת בטרם הגיע הטיפול לסיומו ה'סופי'
כלומר, התמה הראשונית היתה שהמטפל מגדיר מהי אנליזה "מושלמת", והוא מאוכזב כשהטיפול לא מגיע לשלב הזה. כי לשם הוא אמור להגיע.
(האם המטופלים שותפו בהגדרת המטרה הזאת? מה היתה דעתם בעניין?)

עמדת הגישה ההתייחסותית לסיום טיפול צנועה וגמישה אף היא... אין סיום אחד נכון או מושלם. על פי גישה זו, ההחלטה על הסיום משותפת למטפל ולמטופל
תודה על זה. אבל הייתי רוצה לדעת, למה המטפל מופיע ראשון והמטופל שני? הרי הטיפול הוא למען המטופל, והוא שצריך להיות במרכז.

__סיום טוב דיו מתרחש כאשר המטפל והמטופל חשים שהמטופל מודע דיו, בעל היכרות עצמית טובה למדי, ובעל יכולת מספקת להתמודד עם מצבים חדשים
שוב: קודם המטפל ורק אחר כך המטופל חשים שהמטופל "בשל" לסיים.

ישנם מקרים שבהם אילוצים וגורמים שונים מבשרים על תום הטיפול ומאלצים את קיומו, בטרם הגיעו המטפל והמטופל לתחושה הדדית כי מועד סיום הטיפול נכון להם
אה, תראו! שובפעם המטפל מגיע ראשון!

כלומר, שלוש פעמים רצוף, בדיון על ההחלטה לסיים את הטיפול, המטפל מוצב ראשון והמטופל שני. אם זה לא משקף היררכיה סמויה וגישה פטרונית, אני צנצנת.

__בפעמים אחרות עולה הסיום מתוך רצונו של המטופל, בעוד המטפל חש עדיין כי יש חשיבות להמשך הטיפול. בכל המקרים הללו, חשוב להעניק פרק זמן מספק לעיבוד הפרידה. בפרידות שכאלו, שאינן בעתן, בנוסף לתהליכי עיבוד הסיום שיתוארו להלן, חשוב להעניק מקום מודגש וברור עוד יותר לחלקיותו של הטיפול
כלומר: אם המטופל חש שהגיע הזמן לסיים והמטפל חש שלא הגיע הזמן לסיים, הפרידה מוגדרת כ"פרידה שאינה בעיתה", ואין אפילו ניסיון כיסוי-תחת עלוב לתאר את זה במונחים של מחלוקת מכבדת או אי הסכמה בין שווים.
לא. מה פתאום? זה לא שיש פה אי הסכמה. זה שהמטופל רוצה לסיים את הטיפול שלא בעתו. זהו.

וה"מקום מודגש לחלקיותו של הטיפול" פותח פתח למניפוצליה המרושעת של מטפלים על המטופלים שלהם שתוארה כמה דפים פה באתר (למשל בדף הזה, בדף למה קשה לי עם פסיכולוגיה ופסיכולוגים, עוד מישהי, נדמה לי יולי קו פעם תיארה מצב דומה, וגם אני חוויתי מצב כזה) שבו פסיכולוגים מפעילים לחץ מפורש על המטופלים שלהם להישאר, תוך כדי מניית כל החולשות הקיימות שלהם והסיבות למה הם עדיין לא "גמרו לעבוד". כל כך מחליש ומבזה!

_אופנות נוספת לסיום שלא בהכרח בעתו הינה כאשר הרצון לסיים עולה מהמטופל, לפני שהמטפל חש כי זהו הזמן המתאים לכך.
זהו מצב מורכב, שכן לא תמיד ברור מה משקפת בקשה זו של המטופל: לעתים בקשה כזו היא התנגדות ורצון לא לגעת בתכנים מסוימים, לעתים היא בדיקה "האם אני חשוב מספיק למטפל שלי?", "האם יילחם עליי שאשאר"?, ולעתים היא קשורה לצרכים אותנטיים ומותאמים של המטופל ולרצונו הכן. יתרה מכך, פעמים רבות אין דבר אחד שהמטופל רוצה, ומדובר בתמהיל של רצונות ובקשות ברמות מודעות שונות._

בואו ננתח את הפסקה הזאת כי היא פשוט נהדרת:
א. "מה משקפת בקשה זו של המטופל".
אה... "בקשה".
אני, המטופלת, באה ומבקשת לסיים את הטיפול.
כאילו, את באמת רוצה להגיד לי שהמטופל צריך לבקש רשות מהמטפל שלו לסיים את הטיפול? כאילו, מה????????
למה, כואב לך להשתמש במילה קצת יותר, אני לא יודעת, נייטרלית, נניח "רצון"? או אולי אפילו, שומו שמיים, "צורך"? "החלטה"? "מסקנה"?
ב. בפסקה מוצגות ארבע אפשרויות של מה משמעות הרצון להפסיק. מתוכן, רק אחת (רבע!) מציגה את הרצון לסיים כמתאים, הולם, נכון ולגיטימי.
ג. גם כשהרצון לסיים מוצג באופן חיובי, זה חיובי עם עוקץ: "לעתים היא קשורה לצרכים אותנטיים ומותאמים של המטופל ולרצונו הכן". כלומר, ברור שבשני המצבים האחרים הרצון של המטופל הוא לא כזה אותנטי, כן ומותאם. בקיצור, אין פה יחס של כבוד.

עמית לעבודה סיפר כי כאשר מטופלים שלו רוצים לעזוב את הטיפול הוא לעולם איננו תומך בכך.
אני אסתום את הפה.

אם המטופל חש מסופק ורוצה להמשיך בחייו, יש לאפשר לו זאת
את זה הכי אהבתי. ה"לאפשר".
מה זה מזכיר לי, שבאחד בבתי האבות שבו עבדתי, המנהלת טענה ש: The residents are allowed to personalise their rooms.
תרגום: הדיירים מורשים לסדר ולקשט את החדרים שלהם בהתאם לטעמם האישי.
אני עדיין, כל כך יוצאת מדעתי כשאני כותבת את המילים האלה. כאילו מה? מכרת את הבית שלך שבו גרת ארבעים שנה, עברת לגור בחדר אחד קטן בבית אבות גדול לשארית ימייך, ואנחנו, ההנהלה הדגולה והמיטיבה מרשים לך לתלות שם את התמונות האהובות עלייך!
תודה רבה באמת!
(להרשות הם הרשו. אבל לספק לדיירים ומשפחותיהם את הווים המיוחדים הנדרשים כדי לתלות את התמונות בלי לפגוע בקיר, זה, אופס, נשכח קצת. פרח מזכרונם. אז המשפחות היו צריכות להטריח את עצמן ל"קנה ובנה" כדי לתלות את הווים. ומה קרה לדיירים שלא היו להם קרובים שהיו מוכנים להתרוצץ? כלום. שום יכולת לתלות שום דבר אישי על הקיר. ככה, במשך שבועות ארוכים)
במינימום, אחותי, היית אמורה לעזור לאנשים לעצב את החדר שלהם. לעודד. לתמוך. להציע. להנגיש. לאפשר ביצוע קל ומהיר. לא "להרשות"!!

אז תודה רבה, ידידתי הפסיכולוגית המלומדת, שאת בגדולתך "מאפשרת" למטופלים שלך לעשות מה שנכון בעיניהם.
כנראה ש"לתמוך בהם", "לכבד את החלטתם", הס מלהזכיר "להקשיב לסיבותיהם וללמוד משהו חדש על איך הם רואים את המקום שאליו הגיעו, את ההתאמה שיש (או אין) להם אתך ו/או את התהליך הטיפולי על המחירים הכרוכים בו" זה קצת לקפוץ מעל הפופיק של עצמך.
נו, שוין. שש או כמה שנות הכשרה עדיין לא הובילו אותך למיומנות הזאת. אולי עוד הכשרה מתקדמת, או שתיים, או שלוש, ואת תגיעי לשם....

עוד עדות מעניינת לתמה חסרת הבושה הזאת היתה בדבריה של תמי גלילי (נדמה לי בדף על שחרור מטראומות ילדות), שבו היא תיארה את החיפוש שלה אחר פסיכולוג מתאים. היא הציבה למועמדים שני היגדים ובחנה את תגובתם:
א. אני הסמכות העליונה בכל מה שנוגע אלי ויודעת הכי טוב מהם הצרכים שלי.
ב. מטרת הטיפול היא להפוך אותך, המטפל, למיותר.
הדהים אותה כמה הרבה מטפלים פשוט לא היו יכולים לבלוע את הצפרדע ולהסכים עם שני ההיגדים הבסיסיים והטריוויאליים האלה.

קודם כל תודה על התשובה העניינית והארוכה. אני מבינה כעת בקריאה שנייה ובהדגשות האלה את הדברים שצורמים לך.
שוב, אני לא חושבת שכוונת הכותבת הייתה להתנשא ומאמינה שמרבית המטפלים שאני מכירה מתייחסים למטופליהם בכבוד ובהערכה שאני מצפה מכל קשר אנושי ועל אחת כמה וכמה מקשר טיפולי שבו מדובר בדיני נפשות. מישהי מפקידה בידיך את נפשה פשוטו כמשמעו. נכון שבעברה הפסיכואנליזה חטאה בחט ההיבריס. אבל הגישות של היום - ההתייחסותית והאינטרסובייקטיבית התקדמו מאז.
חג שמח ובריאות לכולנו.

קשה לי במדיום של האינטרנט לנהל את הדיון הזה כמו שהייתי רוצה, אולי עוד נפגש יום אחד. יהיה מרתק לשוחח על כך

פורשת לעת עתה

_צר לי שהתפיסה שלך ואולי של אחרים פה היא כל כך שלילית כלפי פסיכולוגים. אפילו עצוב לי.
לטעמי, נכון שיש גם שרלטנים אבל לא מעט אנשי המקצוע מצוינים._
נו, ברור. גם לי עצוב

מה את חושבת, אני לא הייתי מתה לצבור חוויות חיוביות עם פסיכולוגים ואז להמליץ עליהם בכל פה?
הייתי.
אבל לא כך קרה.

יודעת מה, כיוון שזה עדיין יושב לי על הלב, למה לא לערוך רשימת מלאי ומצאי.

הפסיכולוגית הקלינית הראשונה שפניתי אליה - זרקה אותי מכל המדרגות. היה לה קייס ברור: אני פניתי אליה אחרי שהיא העבירה לנו סדנה של שלושה ימים באוניברסיטה, אז היא היתה מנועה מלטפל בי. דא עקא, שבסוף הסדנה הן כן השאירו לנו את מספרי הטלפון שלהן ועודדו אותנו לטלפן ולעשות follow up אתן אם צריך, כי זו היתה סדנה עם מעורבות אישית גבוהה. אז הן לא הבהירו מה אפשר ואי אפשר לצפות מהן, וכשרציתי להתחיל לעבוד אתה היא דחתה אותי מכל וכל, הראתה חוסר הבנה בסיסי לצורך של הבנאדם בהיכרות ראשונית עם המטפל הפוטנציאלי שלו (הנה משהו שאת יכולה ללמוד: אם מישהו מגיע אליך מתוך היכרות קודמת כלשהי, יש סיכוי סביר שהבנאדם חייב לייסד מידה מסוימת של היכרות עם המטפל וניפוי ראשוני לפני שיגיד בכלל את משפט הפתיחה. פסיכולוגים היו אמורים לזהות את המנגנון הזה ולהציע למטופלים פוטנציאליים כלים לפצות על החסר בהיכרות מוקדמת הנגזר מתוך הגבלות אתיות). היא היתה יכולה להיפגש אתי למעין פגישת גישור חדפעמית שבו היא היתה עוזרת לי לנסח את הצרכים שלי, להכיר את האפשרויות ולעזור לי להבין למי אפשר לפנות ואיך להרגיש בסיסית נוח עם המטפל העתידי, למשל איך לסנן ואיך לראיין אותו בפגישה הראשונה. אבל זה, כמובן, ציפיות לא ריאליות
הלאה. שתי פסיכולוגיות שניהלו קבוצת תראפיה - שוב, עשו לי אינטייק בלי להעלות בדעתן שגם אני צריכה לעשות אינטייק להן לפני שאנחנו מתחילים. רוב הזמן היו בסדר, אבל כל פעם שמישהו רצה לעזוב, כל הקבוצה היתה עולה עליו בניסיון לשכנע אות ולהישאר, והמטפלות לא רק שלא שיקפו את זה לקבוצה וריסנו אותה, מדי פעם הן גם הצטרפו לחגיגה באותו דפוס מוכר שנידון למעלה (מה בקשר לזה, ועדיין לא פתרת את ההוא).
כמה שנים אחר כך: פסיכולוגית אחת שהלכתי אליה עם בעלי לטיפול זוגי. היינו כמה פגישות, אולי ארבע, חווייה כללית: פרווה. לא טוב ולא רע.
בעבודה: פסיכולוג חינוכי שלימד אותי את אחד השיעורים הטובים ביותר של חיי, והיה נהדר באופן כללי. נקודה חיובית ראשונה בתחום.
אני בדיכאון שלאחר לידה בארץ חדשה ובלי משפחה תומכת, והפנו אותי לפסיכולוגית שגם עשתה הכשרה בייעוץ. איזה אסון שהיא היתה. לא נתנה לי לסיים משפט. היתה כל כך ממוקדת-מטרה שלא נתנה לי בכלל מרחב מנוחה ותמיכה, שזה מה שהייתי זקוקה לו. ברחתי אחרי שלוש פגישות. אמרתי לה "טוב, נראה לי שיש לי עכשיו אסטרטגיה של מה לעשות ואני יודעת לאיזה מקורות תמיכה לפנות, אז אני לא צריכה לבוא לפה יותר. היא הסכימה, ואני מתערבת אתך שעד היום היא בטוחה שזה היה טיפול יעיל ומוצלח באופן יוצא מן הכלל. (אחרי מצאתי יועצת שהיתה גם מטפלת ברייקי ופרחי באך, והיא היתה טובה. עבדתי אתה שנה בערך, און-אנד-אוף)
פסיכולוגית חינוכית - שיחת טלפון ופגישת ייעוץ אחת בקשר להחלטה על הרשמת ילד לבית הספר. היה מעולה (נו, בטח. כי בחרתי אותה מתוך היכרות מוקדמת).
פסיכולוגית קלינית שעובדת בגישה סומאטית. עבדתי אתה קצת פחות משנה, פעם בשבועיים או לפי הצורך. חווייה מעורבת. מצד אחד, היא ידעה על הצורך בתחושת בטחון ותיכף בפגישה הראשונה הבינה שאני רוצה לראיין אותה, ושיתפה פעולה. מה שהיה מאוד חשוב. מצד שני, גם היא לא ידעה במיוחד לסתום את הפה ולהקשיב עד הסוף. אז היו קטעים שהיא פספסה ממש בגדול, פשוט כי לא חיכתה לי עד סוף המשפט. העדפתי לגמור אתה למרות שהייתי שמחה להמשיך, כי היא פשוט לא היתה מספיק טובה.
פסיכולוג קליני בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. אוי, עוד אסון אחד. הוא מנוסה מאוד בתחום שלו, בעל שם טוב, מדריך בעלי מקצוע אחרים, היה מנהל של יחידה כלשהי פעם, ו... איש נוקשה, חסר גמישות, שאמר לי כל הזמן שאני מובילה את התהליך אבל בתכלס לא היה מסוגל להצטרף לכיוון שלי וללכת אתי. חוץ מזה הוא לא היה מודע להשלכות של שינויים תכופים בסביבה הטיפולית על אנשים עם PTSD (טריוויאלי, ווטסון), רמז רמיזות לא-נעימות-בעליל על המטפלים הקודמים שעבדתי אתם והדגיש יתר על המידה, באופן בכיכול חיובי אבל בתכלס לא-נעים, את עובדת היותי יהודיה. בלעעע.
פסיכולוגית קלינית בגישה סומאטית. זאתי בסדר. מציעה לי להתמקם בחדר שלה באופן שנעים ונוח לי (כולל להזיז את הכורסה), קשובה, אמפתית, מכבדת, פתוחה להצעות, שואלת שאלות ונותנת הערות ומביעה את דעתה באופן נאות. יודעת לעבוד טוב עם הגוף. רק מה, שעכשיו אני לא יכולה לפגוש אותה... בעסה. אבל היא כן פתוחה לעבודה בזום ועבודה דרך אימיילים, ונתנה הרבה טיפים על איך לעבור לזום כדי להפיק ממנו את המיטב.

לסיכום: בימי חיי באתי במגע עם שמונה פסיכולוגים קליניים ושני פסיכולוגים חינוכיים.
החינוכיים היו אחלה (אם כי אחד בתפקיד קולגה, אז אולי זה לא נחשב).
והקליניים: אחת טובה, אחת חצי-טובה, אחת "פרווה" וחמישה שליליים.

אוי, שכחתי את המפגש עם פסיכולוגית שנרשמה לתכנית ללימודי פסיכואנליזה וחיפשה צמד אם-תינוק כדי לתצפת עליהם פעם בשבוע במשך שנה במסגרת הלימודים. אני הייתי בהריון מתקדם והסכמתי להתנדב לזה, חשבתי שזה יכול להיות נחמד.
היה אסון טבע. היא התעקשה להעמיד פנים שהיא לא שם, ישבה ולא אמרה מילה או הפטירה איזה משפט אידיוטי פעם-ב, לא הסכימה לקבל כוס תה ולא שמעה מימיה על תצפית-משתתפת (מושג בסיס בסוציולוגיה). זה היה ללא נשוא. כל כך מלאכותי ומעיק וכבד ומגעיל. בסופו של דבר כשהעליתי את זה לדיון, היא אמרה שגם לה לא נוח עם הפורמט וגם להרבה מהסטודנטיות, אבל זו ההנחיה הברורה מלמעלה.
אני ראיתי את זה ככה: אם בתור סטודנטית המורים שלך מנחים אותך בפירוש ובעיקשות לנהל תצפית שמעוררת תחושות אי נוחות חזקות בנצפה המתנדב, וכשאת מעלה הסתייגויות אז הם אומרים לך "ככה זה וזהו זה" בלי להיות מודעים בכלל לאופציות הקיימות, ומתעקשים שתמשיכי לנהל את התצפית באופן שלא מכבד את הצרכים והיכולות האנושיות של ה"אובייקט" שלך - אמא בשר ודם! - אז מה בעצם את לומדת מזה על יחס של כבוד והקשבה למטופל?

(חברה שלי, דרך אגב, גם כן התנדבה לתפקיד הזה עם סטודנטית אחרת. והיא סיפרה לי שהשניה כן התנהגה כמו בנאדם, הצטרפה אליה ולתינוק לתצפית משתתפת במוד טבעי יותר. התנהגה כמו בנאדם ולא כמו פרח קיר שמנסה להעמיד פנים שהוא בלתי נראה (פחחחחחח), אספה תצפיות כמה שיכלה מתוך מודעות לכך שהתצפית בהכרח משנה את הסיטואציה ואין מה לעשות בעניין, זה מה שצריך לחיות אתו, ויצאה להם מזה גם חברות נחמדה וקצרת טווח. הנה מישהי שידעה לזרוק את הקונספטים לזבל ולנהוג באנושיות)

האם זהו שיקוף מהימן ונאות של המצב המקצועי הקיים? לא, זו אסופה של אנקדוטות. נא להיזהר במסקנות והמלצות :-\

קטונתי מכדי לנתח את המצב עם הארות מחכימות.
אבל אנ יחושבת שההכשרה של פסיכולוגים פשוט לא טובה דיה, ויש בה הרבה אלמנטים של חוסר כבוד לבני אדם, של חוסר מודעות לתהליכים פסיכו-פיזיולוגיים בסיסיים, ושל התעלמות מידע קיים (שיושב להם מתחת לאף, או בדיסציפלינות ממש סמוכות) על המין האנושי.

קרן, רק עכשיו קראתי את מה שהוספת

אני לא חושבת שכוונת הכותבת הייתה להתנשא
לא, היא בוודאי לא התכוונה.
ההתנשאות זרמה מתוכה כמצב בסיס בלתי מודע שנגזר מההכשרה שקיבלה ומהדגשים הקיימים בה.

וזו הערתי האחרונה לדברייך

לכי לשלום @} ושאי ברכה.

טוב, תודה על הבמה הזאת.
נדמה לי שמיציתי את הנושא סוף סוף. מאוד הוקל לי

לדעתי, אחרי הנאום הזה, כל הנושא כבר פחות יציק לי.
(רוצה להדגיש שסוף סוף מצאתי פסיכולוגית טובה. רק חבל שהקורונה תוקעת לנו מקלות בגלגלים ולא מאפשרת לי ליהנות מההישג!!!)

אני קיבלתי טיפולים פטרוניים ומזיקים הן ממטפלי גוף, גוף-נפש, והן מפסיכולוגים:

הכי נורא הוא מעדי שאנן ועוד נציגה שלו באייפק. לא רק שהוא לא עזר בכלל בכלל בכלל אפילו לא טיפה לכלום, וזאת לאחר שהתחייב ממש שהוא יקל על המיגרנות. הוא גם נהג באופן פטרוני, העביר אותי למטפלת חפיפניקית (שנחשבת בכירה, ותמיד איחרה ודחפה אותי לדבר על דברים שלא רציתי) ואחר כך למטפל עוד יותר חפיפניק, מתלמד.

הוא גם סירב להגיב לטענה שלי לאחר מכן שלא מילא אף דבר שהובטח. זה לא מנע ממנו להמשיך לשלוח לי מיילים פרסומיים, על אף שאמרתי לו שמעולם לא הסכמתי שכתובת המייל שלי תשמש לפרסומות ובוודאי לא להפיכה שלי לצרכנית שלו.
הטיפול היה יקר מאוד.

מטפל בשיטת גרינברג בשם ספי שעוד לפני שהכיר אותי, נתן לי משנה סדורה על מיגרנות, שכלל וכלל לא קשורה למיגרנות. לא משנה מה אמרתי, הוא דחף את זה לתיאוריה שלו. כבר הייתי מספיק חכמה לא ללכת לטיפול אצלו. אבל גם שיחה כזאת די מערערת.
שני פסיכולוגים שעשו נזקים עצומים בטיפול זוגי--עצומים!! שניהם נתנו לגימיטציה להתעללות רגשית מצד הבעל. שניהם לא קלטו שהוא גם מזניח הורית. שניהם קצת פחדו ממנו. אחד מהם, פסיכולוג בכיר ומדופלם, גילה לבן הזוג אחרי פגישה אישית איתי שהתלוננתי בפני הפסיכולוג שהוא לא מגן עלי בפני בן הזוג.

זה עשה נזקים עצומים והחליש אותי בצורה איומה בזוגיות ובכלל והעצים את המתעלל.

פסיכולוג שטיפל בי בערך בגיל 30 עשה עבודה סבירה. לא מזיקה. למדתי כמה דברים. זה היה לפני הטיפולים הזוגיים. שנאתי את זה שהוא לא אומר כלום על עצמו (אחר כך התחרט על זה), ובעיקר את זה שהוא שותק בתחילה הפגישה, כך שהרגשתי שאני תמיד צריכה ליצור יש מאין ובתוך תהום קטנה. תיעבתי את זה והוא סירב לשנות את זה. לדעתי, זה תקע את הטיפול. אבל הוא היה בנאדם בסדר וכיבד מאוד את רצוני לסיים את הטיפול ובאמצע לעשות הפסקה.

אני מכירה פסיכולוג אחד הומני ומדהים ומאוד לא פטרוני ומלא כבוד למטופליו. הוא בעצמו סיפר שמטפל שלו בעבר התעקש איתו שלא יסיים טיפול וממש החזיר לו את החיים, הביטחון, היציבות והשמחה. אני סומכת עליו במאה אחוז.
עם זאת, יש לו ביקורת עצומה על פסיכולוגים רבים מאוד.

בקיצור, מסובך מאוד.

בטיפולים היחידים שלנו היא הייתה יושבת ושותקת. זו הייתה אחריות שלי להתחיל את השיחה ולכוון אותה. היא פשוט ישבה וניתחה לפעמים מצבים בצורה טובה אבל שוב, לא היה לטיפול התחלה אמצע וסוף, כיוון... רעיון תיאורטי מאחורי הכל.. אלו היו מבחינתי שיחות תלושות שבהן היא בעיקר הקשיבה. מתישהו אזרתי קצת אומץ ואמרתי לה את זה. היא אמרה שהיא לא יודעת איך היה אפשר לעשות את הטיפול יותר מובנה ממה שהוא כבר כעת. שזה כבר ממש מובנה. היא אמרה שהרעיון הוא שאני בטיפול אעיז לייצר חוויות חדשות שלא הצלחתי בחיי לייצר, ושזה ישנה את הדרך שבה אני מרגישה.

את יודעת פסיכו לוגית, לי ממש קשה עם הדילמה שהעלית פה.
(דילמה מאוד חשובה בעיני)

מצד אחד, את מתארת מצב שבו הטיפול היה יותר מדי מעורפל, דינמי, בלי התחלה ובלי סוף, ואת צריכה להנחות ולהוביל אותו, לא ברור לאן ואיך, וזה לא התאים וגם גרם נזק. כך כתבת ואני מאמינה לך לגמרי.
ומצד שני, מה האלטרנטיבה? טיפול בגישה קוגניטיבית-התנהגותית עם מטרות טיפול ברורות שנקבעות בהתחלה ותרגילים ושעורי בית והכל מוכוון-מטרה וספציפי כזה, ואני בקלות יכולה לראות את עצמי (או אחרות) מזדעקות על זה שאין בטיפול כזה מרחב רגשי מכיל, מגן, שנותן לך להיות את, כי כל הזמן דוחפים אותך וכי המוכוונות-מטרה הורגת את המרחב הרגשי והצורך פשוט להיות, אולי לנוח, ולהיות מובנת. לעצמך ולאחרים.
(היה לי משהו קצת כזה עם הפסיכולוג ה- CBT שלי)

אז מה נכון? ואיך יודעים מה נכון? ומתי?
שואלת גם כמטופלת פוטנציאלית וגם כמטפלת - אמנם לא פסיכולוגית - שמנסה להבין מה אנשים רוצים ואיך לדעת מה הם רוצים...

ארוין יאלום אומר שאין לו סגנון טיפול אחד, אלא הוא מנסה להתאים את הטיפול למטופל. אני מסכימה עם זה. יש מטופל שנכון לשתוק מולו יותר ולתת לו ליזום ולקחת את המושכות ויש מטופל אחר שזה יסגור אותו. אני מאמינה שהמטפל צריך להיות פתוח למטופל שמולו ולווא דווקא לשיטה מסוימת. ואם מדובר בטיפול בשיטה מסוימת אז סביר להניח שהטופל יודע לאן הוא הגיע, למשל דיקור. ויש לו ציפיה מסוימת. אבל עדיין, בכל טיפול יש משמעות לקשר הטיפולי. הקשר הזה נבנה משני אנשים

יו, קוראת, תודה רבה רבה לך על זה.
אני נפגעתי ממש ממטפלי גוף נפש לא מעטים.
גם על הגישה המערבית יש לי לא מעט דברים שליליים לומר.

הלמידות שלי:
בתחומי גוף נפש, היחידות שטובות לי הן מטפלות עם הכשרה מערבית (אימון, תירפיה בתנועה) וגישה ייחודית ואישיות ומסע חיים ייחודי.
אני בוחרת אותן בפינצטה.

אם אני חייבת עזרה גופנית ולא מוצאת מטפלת מספיק טובה, עדיף גישה מערבית, שהיא סתם מכאנית וקרה על פני מטפלת גופנפש גרועה. כי הטכניקות המערביות פחות נכנסות לתוך הוורידים של הנשמה. ברמת היחיד, הן פחות פולשניות ושתלטניות. (ברמת המערכת יש לי המון מה לומר על מידת השתלטנות והפולשנות שלהן. אבל זה עניין אחר).

לא פגשתי עדיין מטפלת מגע שהרגשתי שבא לי להכניס אותה לתוך הגוף שלי. שבא לי שמשהו מתוכה יתמזג בי. כולן היו שטוחות כמו קרש ביום טוב.
לא פגשתי מישהי שהאישיות שלה נעמה לי.

טיפולים אלטרנטיביים בהחלט יכולים לגרום נזקים.

נכון לי ללכת רק למטפלות ולא למטפלים.

גם טיפול טוב, הכי טוב שיש, ויש לי כזה עכשיו, גורם נזקים. פשוט כי זו התערבות. כל התערבות, יש לה מחיר. אז מתי מזמינים התערבות? כשהצורך עולה על המחיר. כשיש קושי גדול מידי. או לחלופין, כאשר יש צורך גבוה בצמיחה. ודווקא בדרך הזו. ומשתדלים מאוד מאוד לא לערבב בין השניים

ם טיפול טוב, הכי טוב שיש, ויש לי כזה עכשיו, גורם נזקים. פשוט כי זו התערבות. כל התערבות, יש לה מחיר
זה נכון לכל קשר. בעיקר לקשר משמעותי בו אנו חשופים .
מעניין לבדוק את הקשר בין מידת הזהירות וההימנעות שאנו מיחסים לטיפול לבין מידת הזהירות וההימנעות שאנו נוקטים בהם בקשרים אחרים, בעיקר אינטימים.
ברור שכאשר אנו רק מתחילים טיפול יש צורך לבנות אמון

גם אם זה נכון לכל קשר, זה ממש לא מנטרל את האמירה שלי. אולי זה נכון ואולי לא, שזה קורה בכל קשר. אז מה? טיפול אמור להיטיב. האם מי שאני משלמת לה במאות לשעה, יודעת להשכיל לבנות סוג אחר של דינמיקה אנושית מזו שיש לי עם חברה טובה? ללא תשלום?

מעניין לבדוק את סוג ומידת הזהירות שאנו מייחסים לטיפול למידת הזהירות וההימנעות שנוקטים בה בקשרים אחרים - וואלה, זה בדיוק סוג המשפטים שיכול להרתיע אותי מאוד בטיפול.

זה כאילו, אמרתי אמירה על הסיטואציה שאני נמצאת בה, ואז מסובבים את זה אלי. איפה זה בי. לא מתאים לי! חופשי אני אגיד את המחשבות שלי על טיפול (-:
הייתי במספיק טיפולים כדי לאפשר לעצמי את החירות הזו (-: (-:

אם אני חייבת עזרה גופנית ולא מוצאת מטפלת מספיק טובה, עדיף גישה מערבית, שהיא סתם מכאנית וקרה על פני מטפלת גופנפש גרועה. כי הטכניקות המערביות פחות נכנסות לתוך הוורידים של הנשמה. ברמת היחיד, הן פחות פולשניות ושתלטניות.

מעניין מאוד, לב יקרה. לא חשבתי על זה.

נכון לי ללכת רק למטפלות ולא למטפלים.

אצלי, למרבה ההפתעה, שניים מהמטפלים הכי טובים הם גברים (דיקור וספורט).

את הנזק הכי גדול עשו פסיכולוג בטיפול זוגי ופסיכולוגית בטיפול זוגי.

קוראת,

אני מרגישה את זה,, על בשרי וגידי, כבר הרבה שנים.

שליחה על ידי אור* » 16 אפריל 2020, 19:23

וואי כמה שאני מגיעה עם בטן מלאה לדף הזה
אבל יותר מהכל אני שמחה שהדברים עולים כאן

כי אשכרה חשבתי שאני/אנחנו דפוקים
הגענו לאנשי מקצוע הכי "נחשבים" בתחומם, ועד כה האפיק המרכזי שהעובדה הזו באה לידי ביטוי בה היא הסכום שמשלמים על הטיפול.
זה לא מצחיק. זה עצוב ;-(

החוט המקשר שהכי בולט לי זו ההתנשאות
והטענה שקשה למדוד את הטיפול ולהעריך את ההשגים שלו. זו טענה שיכולה אולי החזיק איזשהו פרק של זמן. אפשר לבקש אמון ולתת לטיפול זמן. אבל כמה זמן?! כמה זמן טיפול יכול להיות אמורפי?

ואז אם קורא משהו חיובי, לנכס אותו למטפל. למרות שלדעתי זה קרה חרף הנזק מהטיפול ולא בעקבות התרומה שלו

זה כאילו, אמרתי אמירה על הסיטואציה שאני נמצאת בה, ואז מסובבים את זה אלי. איפה זה בי. לא מתאים לי! חופשי אני אגיד את המחשבות שלי על טיפול

וואי, הלוואי שהייתי אומרת את זה חופשי.
3! פעמים הגעתי רק כדי להסביר איך הדברים ניראים מנקודת מבטי. 3 הזדמנוית למטפל להפיל את זה עלי, להסביר עד כמה אני לא מבינה.

אויש. ההתנשאות. הפטרונות. כשמצפים להכלה ולהבנה. וואי כמה זה כואב לי. כל החברות שלי מקשיבות יותר טוב ממנו. בעעעע.

אה, והקטע של הקשר בין טיפול לטיפול:
טיפול זוגי. המטפל מציע תרגיל למחווה הדדית לביצוע מידי יום בשבוע הקרוב.
עובר שבוע. אנחנו חוזרים.
אני אחרי שבוע שהקפדתי על ביצוע יום יום.
הוא "לא זכר" אפילו פעם אחת.

והמטפל מתעלם מהתרגיל שנתן בשבוע שעבר!!!
לא רוצה להתייחס לזה בכלל!!!
אני מתערבת שהוא לא התכונן לפגישה. לא לקח את עצמו ברצינות: לא כשהציע את התרגיל ולא כשחזרנו אחרי שבוע. פשוט נבזות.

איזה מין מסר הוא מעביר?

ועוד פנינה: כשהו מעביר דחקות עם האיש על חשבון אישתו/ על הנשים בכלל בנוכחותי. כאילו, דא?

אה, ושכחתי את השוס: כשאני מבקשת בעזרה על קבלת החלטות משותפות, הוא מבקש דוגמא. אני מציעה: מקרר. ואז במשך 40!!!! דקות הוא נואם על ההחלטה המשפחתית שלהם לרכישת מקרר. כמה היא היתה מורכבת כי המנה היה בלתי שגרתי ונדרש מנוף ותכנון מורכב כדי להכניס אותו וווו.....
הלו? את מי מעניין המקרר שלכם? מה אני חברה שלך שאני צריכה לשמוע על המקרר שלך 40 דקות? חיכיתי שבוע לפגישה. קיויתי שנקבל כלים לקבל החלטות משותפת. לפחות שנגדיר סטנדרט לבלימת אלימות מילולית במסגרת אירוע כזה או משהו דומה. מה המקרר שלך תקוע לי באוזן 40 דקות? וכל ניסיון לפתוח את הפה נתקל בבלימה (בלתי) מנומסת.

הלוואי ו חופשי הייתי אומרת לו מה אני חושבת על הטיפול
הייתי אז מבזבזת פחות זמן וכסף
כמה השקעתי כדי להגיע לכל פגישה. אוההה...

אור, איזה מטפל גרוע!! הוא יותר מגרוע. הוא בכלל לא מטפל ומועל בתפקידו ובמקצועו.

אוקי
גילוי נאות וחיוני
אני פסיכולוגית
אני לא אוהבת "להיות פסיכולוגית"
ואני לא סובלת פסיכולוגים כמעט בשום מצב: לא כקולגות ולא כמטפלים.
עו"סים ועו"סיות הרבה יותר הומאניים
וכמי שחוותה על בשרה את תהליך ההכשרה של הפסיכולוגיה הקלינית אני יכולה לומר בוודאות
שאדם הומאני באמת לא היה עובר אותה
למעט כמה בודדים שאיכשהו שורדים תוך הסתרה של אישיותם האמיתית תוך תהליך ההכשרה
לפעמים אפילו מעצמם - כמו במקרה שלי.... - ויוצאים לאור רק אחרי כן כשהם יכולים לעבוד חפשי ובלי שאף אחד ישב להם על הראש.
אני פתרתי את זה - או ליתר דיוק זה נפתר לי די משמיים - כשמצאתי דרכי עבודה שאני יכולה להעזר בהן באמת
ולא בהכרח בתיאוריות שלמדתי או אפילו בחוות דעתי האישית
שלדעתי האישית
מלומדת ככל שתהיה
אין מצב שהיא בוודאות מתאימה לאדם שיושב איתי.
וכך אני נמנעת מטעויות, אף כי כמובן אני נעזרת לעיתים במה שלמדתי, אבל רק כשאני בטוחה, לפי כלים אמינים קצ יותר בעיני
ושגם הוכעחו את עצמם
שזה נכון.
אז זהו.....
מה אגיד ומה אדבר? - תסמכו על האינטואיציות שלכם, ואל תתנו לאף מומחה להנחות אתכם למקום שלא טוב לנפשכם אתם.
ולא.... אני לא אזדהה. רק באתי לתת חוות דעת, סיוע כזה, מבפנים, ומבחוץ, ומבפנוכו.
ליל מנוחה!

ממש עצוב לקרוא את מה שאתן כותבות. פלונית הייתי שמחה לשמוע ממך יותר זה מעניין אותי במיוחד כי גם אני פסיכולוגית...
אני עשיתי את ההתמחות שלי בחו"ל ומוכרחה לומר שחוויתי את זה לא כל כך קיצוני כמוך אבל יכולה להבין מאיפה את באה ויכולה גם להבין שההתמחות בארץ מאד שונה מפה. מצד שני מעניין אותי לשמוע למה את אומרת את זה, אולי כן אסכים. חבל שאין באופן אפשרות לדבר באופן פרטי...

_וכמי שחוותה על בשרה את תהליך ההכשרה של הפסיכולוגיה הקלינית אני יכולה לומר בוודאות
שאדם הומאני באמת לא היה עובר אותה_
גם אני מאוד הייתי שמחה לשמוע על זה יותר, פלונית @}
מעניין אותי תהליך ההכשרה ואיך הוא עובד (לרעה)
(היו גם לי נקודות ממש גרועות בהכשרה שלי כמרפאה בעיסוק, שגרמו לנו נזק ולא הועילו בכלום. אה, כן, והן היו מוכוונות-פסיכולוגיה דינאמית

)

אור, מ ז ע ז ע!!!!!
אויש אויש אויש. איך אני שמחה שהתרחקת מהזוועה הזאת והפסקת לצפות ממנו לכלום.

יוקלילי
זה לא רופא שנותן משחה או מרשם, אין פה כלים אובייקטיביים אלא הרבה למידה והפנמה, תהליך אישי מורכב שמושפע ממהלך חייו של המטפל.
מדויק ונכון, השאלה מתי מרגישים שזה לא מתאים עם המטפל, אני מנסה כבר כמה חודשים להשתחרר מהפסיכולוגית שלי והיא משכנעת אותי להמשיך ושיש שיפור והתקדמות והפסקה או מעבר לאחרת עלול ליצור ריגרסיה וכל השנה וחצי טיפול איתה ילכו לאבדון... האם יש כלי או שאלון ע"מ לבחון התאמה עם המטפל או שרק לפי תחושה שלרוב היא מתבטלת ע"י המטפלת שתולה את זה בחרדה מהתקדמות או חוסר סבלנות וכדו'?

אני מנסה כבר כמה חודשים להשתחרר מהפסיכולוגית שלי והיא משכנעת אותי להמשיך ושיש שיפור והתקדמות והפסקה או מעבר לאחרת עלול ליצור ריגרסיה וכל השנה וחצי טיפול איתה ילכו לאבדון.

נשמע כמו גישה ממש ממש גרועה.
לדעתי, רגרסיות כתוצאה מהפסקת הטיפול יכולות להתרחש, בעיקר אם הטיפול הופסק כתוצאה מגורם חיצוני למטופל (פסיכולוג עוזב, מימון נגמר...), הסיכון ברגרסיה הרבה יותר קטן אם את זאת שמחליטה לעזוב כי לא טוב לך שם.
"שנה וחצי טיפול אתה ילכו לאבדון" - נשמע לי טיעון מופרך לגמרי, אבל לגמרי.
אם היכולות המקצועיות שלה כאלה נמוכות שבשנה שלמה של טיפול היא לא הצליחה לתת לך משהו בעל ערך שיחזיק מעמד אצלך בנפש לטווח הארוך - אז... כאילו... איזו הצדקה יש בכלל לעבודה שהיא עושה?

ונניח שאת עוזבת כי לא טוב לך אתה או לא מתאים או משהו, או פשוט כי את רוצה להמשיך לבד בכוחות עצמך, ונניח שאחרי פרק זמן כלשהו יש רגרסיה - אז מה? מי אמר שזה דבר רע בהכרח? אולי היית צריכה את העזיבה הזאת והחיפוש אחרי מישהו מתאים יותר או העבודה-לבד הזאת כדי לגדול שלב, וה"רגרסיה" תפגוש אותך במקום אחר, בשל יותר, ומוכן יותר לחזרה לעבודה מהסוג שהיא מציעה?

בקיצור, בהינתן המידע המאוד מינימלי שאת נותנת על עצמך (שאולי, אם הייתי יודעת יותר עלייך, היה מנמק את הרציונל והגישה שלה...

) עדיין נשמע לי שהטיעונים שלה הם לא לגמרי מכוונים לטובתך, וקצת יותר מדי מכוונים להשאיר אותך בטיפול בניגוד לשיקול הדעת שלך.

אבל אולי אני טועה.... בא לך לפרט יותר על הסיטואציה הזאת? למה לא מתאים לך אתה, מה את רוצה מהטיפול ומה את מחפשת בפסיכולוג?

מניסיון אישי:
אני, לאחרונה, עברתי כמה פסיכולוגים עד שמצאתי את זאת שמתאימה לי.
בעבר (הרחוק) עבדתי עם פסיכולוגים אחרים.
ומעולם, מעולם לא התחרטתי על שעזבתי מטפל שלא הייתי מרוצה ממנו.
גם אם אם הייתי מתחרטת - ידעתי שאני תמיד יכולה לחזור. אז מה הדרמה?
והפסיכולוגים שעבדתי אתם לאחרונה - 10-12 פגישות עם כל אחד - הועילו לי עד גבול מסוים, וכשעזבתי אותם, הפלא ופלא, ההישגים והתועלת שהישגתי בעבודה אתם נשארו! הם עדיין אתי. לא התפוררו ולא נעליים. ואת הפסיכולוגית הבאה פגשתי במקום אחר, יותר מתקדם, ואתה המשכתי הלאה למטרות חדשות ולשלב גבוה יותר.

האם יש כלי או שאלון ע"מ לבחון התאמה עם המטפל?
למה שלא תכתבי אחד ? או לפחות טיוטה?
תתחילי לזרוק שאלות שנראות לך מהותיות, שצריך שיהיו בשאלון כזה. ותראי לאן זה לוקח אותך

אולי גם הדף הזה יעזור: איך לבחור פסיכולוג ית