סיפורי הנקה דף בלוג

נתבקשתי ע"י ג'ולי שור, יועצת הנקה, לכתוב את סיפורי ההנקה שלי.
פתאום חשבתי לי שיהיה כייף לכתוב קצת כל פעם שיש זמן, וגם שיקשיבו לי ברקע. (למיכל ציפיות גבוהות (-: )

את דנדן ילדתי בגיל 28. אחרי הלידה הייתי מותשת.(12 שעות קשות ומפרכות, שיפורטו אולי בהקשר אחר) דנדן ישר הלך לטיפול בחדר התינוקות של בית החולים. (אני כותבת "הלך". בעצם זה "נלקח". לגמרי ברשותי. לא העלתי בדעתי שאפשר לרצות אחרת). ילדתי לפנות בוקר. בבוקר הלכתי לקחת אותו מחדר התינוקות. אני זוכרת שישבתי בחדר היולדות על כסא נוח עם משענת גדולה חלוצת שד ודנדן בזרועותי. התכוננתי להניק אותו כשאחות שעברה שם במקרה הסתכלה עלי ואמרה: "יש לך פטמות שקועות, את צריכה פטמות סיליקון כדי להניק". אני כבר כמהתי להניק. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן. אמרתי לה שהיא מפריעה לי להניק את התינוק שלי. שזה בסדר ואני מסתדרת לבד. חיכיתי שהיא תצא מהחדר - קירבתי את דנדן אל השד והוא החל לינוק.

אחרי הלידה הייתי כולי כואבת, עם תפרים וסיבוכים. דנדן ינק בכייף. במשך היום כשרצה לינוק הייתי מצליחה להרגיע אותו בעזרת קולי עד שהגעתי אליו להניקו. בלילה הייתי מתעוררת כששינה את נשימתו רגע לפני ההתעוררות, "מחברת" אותו אל השד ומניקה. אח"כ מחזירה אותו לעריסה שליד המיטה. (לישון עם התינוק - חס וחלילה. הוא עלול להמעך...משהו רע עלול לצאת מזה...).
כשדנדן היה בן 4 חודשים חזרתי לעבודה. מאד חלקית - ובכל זאת. דנדן נשאר עם מטפלת 3 פעמים בשבוע כל פעם 4 שעות. הוא התחיל לאכול מטרנה. באותה תקופה גם התחילו לצאת לו השיניים. כמה ימים היה לדנדן קשיים לינוק. אני פירשתי את זה כרצון לבקבוק. בלילה הוא ינק טוב, ביום קיבל בקבוק. אני התנפחתי והתפוצצתי. וככה בגיל 4 חודשים סיימתי את ההנקה. דנדן קיבל מטרנה ברצון ובשמחה.אני הייתי גאה בו שלוקח כל כך יפה את הבקבוק ומשתף פעולה. כמו שינק בכייף כשהיה רק "תינוק קטן".

תמיד התגאיתי בזה שדנדן מהלידה במשך 4 חודשים לא בכה. (חוץ מהברית )-: - עוד נושא מסיפור אחר...). רק עכשיו כשאני כותבת את הדברים הללו פתאום אני חושבת שבדיוק אז הוא גם הפסיק לינוק. איך לא ראיתי את זה קודם?
הוא אף פעם לא היה בכיין גדול. בחודשים הראשונים זה פשוט היה קיצוני - לא הייתה לו סיבה לבכות.

<מקשיבה>

גם אני, כל הכבוד על היוזמה לדף

תודה לכל המקשיבים! (-:

אני מתייחסת בדברי לאחות שפנתה אלי בבית החולים והצהירה על הצורך בפטמות סיליקון.
אני חושבת שאם הייתי צעירה יותר (לא בגיל, אלא מבחינת המוכנות לילד), או פחות כמהה להניק, אז יש סיכוי טוב שההנקה הייתה הולכת הרבה פחות חלק. אני שמחה שהיה בי את הכוחות להגיב. לעמוד על הזכות שלי ושל דנדן לשקט ולהנקה רגועה. לחגוג את היניקה ואת ההתחברות שלנו.

את מאי ילדתי בגיל 30. לקח לי זמן להזכר בהנקה שלה. מאי נולדה בבכי. 4 חודשים היא לא הפסיקה לבכות. הלידה שלה הייתה פתאומית. אחרי השעות הארוכות של הלידה של דנדן, התעוררתי באמצע הלילה בצירי דחף - נסענו לבית חולים ומאי יצאה. שתינו היינו המומות. בחדר הלידה חיכו לנו - עשיתי הכנה מראש וחיכו כבר לראות מי המשוגעת הזו שרוצה להישאר עם התינוקת שלה אחרי הלידה, עד היציאה הבייתה. קיבלנו חדר לבד כדי שלא נפריע לשאר היולדות לנוח לפני שהן הולכות הבייתה וצריכות להתחיל לטפל בתינוקות בעצמן...
מאי הייתה איתי שעה אחרי הלידה. בכתה וינקה. החיבור היה מאד טבעי. כאילו כל היקום חיכה לרגע הזה של היניקה וההתחברות ותמך בו.
אחר כך עברה לבדיקות רופא וכדומה (עדיין לא העלתי בדעתי שאני יכולה להיות נוכחת בשלב הזה).
בבוקר לקחתי אותה מחדר התינוקות - והתחברנו לנו שוב.
במשך שמונה חודשים מאי ינקה. כשהייתה בת 4 חודשים התחלתי לעבוד. מאי סירבה להתחבר לבקבוק ולתחליפי חלב אם. אני לא העלתי בדעתי לשאוב חלב. נראה לי משהו מוזר לחלוטין. ולמה ? מאי הסכימה לאכול אגס מרוסק, ומרגע צאתי לעבודה (בהתחלה לחמש שעות ובהמשך לשמונה שעות) ועד שחזרתי הבייתה הייתה אוכלת אגס מרוסק. כשחזרתי הייתה מתנפלת עלי בשקיקה ויונקת. ואחר כך ממשיכה ויונקת, ויונקת, ויונקת.....
דנדן היה בן שנתיים וקצת. אני הייתי סחוטה.
בין העבודה, לטיפול בדנדן, להנקה של מאי - אני הלכתי לאיבוד. נגמרו לי הכוחות.
ניסיתי לתת למאי בקבוק ( כן, עם תחליף) בלילה. שקצת בן זוגי יוכל לעזור קצת. מאי סירבה בכל תוקף.

כשמאי הייתה בת 8 חודשים נשברתי. הייתי קרועה מעייפות. ניסיתי לתת לה בקבוק בלילה, (שאולי מתוך שינה לא תשים לב ), אבל היא צרחה עד לב שמים. באחד הימים החלטתי שאני לא יכולה יותר.
בערב הודעתי למאי שזו הפעם האחרונה שהיא יונקת. הסברתי לה שאני לא יכולה להניק אותה יותר, כי נגמר לי הכח. שאני אוהב אותה, אחבק אותה, אנשק אותה ואהיה שם בשבילה. להניק אני פשוט לא מסוגלת יותר. מאי ינקה בשקיקה. אחר כך כשזחלה ברחבי הבית המשכתי לדבר איתה על הפסקת ההנקה. מאי הסתכלה אלי במבטים כועסים. אני זוכרת שאמרתי לבן זוגי - "תראה היא ממש מבינה".
בלילה הגעתי עם בקבוק ונחישות, כששמעתי שמאי זקוקה לאוכל. מאי הרגישה את הבקבוק והתחילה לבכות. נתתי למאי מוצץ. הזכרתי לה את השיחה שלנו - אמרתי לה שאני לא יכולה יותר ושאין יותר ציצי. "אם את רוצה לאכול תקחי בקבוק. אם לא, לא תאכלי. אני אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך. אני לא יכולה להניק אותך יותר."
מאי עם הלשון דחפה את המוצץ מפיה, אני נתתי לה את הבקבוק - והיא אכלה.
ככה הסתיימה ההנקה של מאי.
עד היום אני נדהמת כמה היא הבינה!
עד היום אני גאה בה !

עד היום אני נדהמת כמה היא הבינה!
הם מבינים הכל!

פתאום חשבתי לי שיהיה כייף לכתוב קצת כל פעם שיש זמן, וגם שיקשיבו לי ברקע.
מקשיבים.

דף סיפור הנקה

מדהים!

היה לי קשה להפסיק את ההנקה של מאי. כנראה משולב בזה גם התחושה שהיא זקוקה להנקה וגם התחושה של איבוד קשר מאד אינטימי שחלקנו. אני הגעתי לשלב שלא הייתי מסוגלת לעמוד בזה יותר. עד היום מסתובבת קצת עם רגשות אשמה (כן, אני יודעת שזה לא נותן כלום לאף אחד, אבל הם נמצאים שם ברקע) על זה שהפסקתי לה באמצע. בהיגיון ברור לי שזה היה הדבר הנכון לעשות. גם שיתוף הפעולה שלה היה מדהים - אני חושבת שהוא נבע מהמקום שאני הייתי כל כך בטוחה שאני חייבת להפסיק, לטובת השפיות שלי, לטובת היכולת שלי לטפל בה ובאחיה, ולעמוד בשאר דרישות החיים. ועדיין, מרגישה צורך להתנצל על כך שהנקתי אותה כל כך מעט.
עם דנדן שינק פחות זמן אני לא מרגישה את הצורך הזה בהתנצלות, אולי כי זה מתחבר לי כאילו הוא רצה להפסיק לינוק, ואצלה אני זו שקטעה את היניקה. כאילו הפסקתי לנו קשר שלא יהיה עוד. )-:

סיפור ההנקה של גל התחיל קצת אחרת. בשתי ההנקות הראשונות התחברתי בקלות וההנקה זרמה. את גל הנקתי בחדר לידה. היא נולדה קצת יותר מהר ממאי - אבל הפעם הייתי מוכנה ללידה מהירה, ואני חושבת שהצלחתי לעזור גם לה להתכונן לזה. בחדר לידה היא נשארה איתי וינקה. היא נולדה עם חיוך. היא מחייכת עד היום. בבית חולים היו פחות סובלניים אלינו. כיוון שהנהיגו כבר ROOMING IN, היו להם כללים. עם מאי הייתי ציפור מוזרה שצריך לראות מה היא אומרת. כעת היתה תבנית שהציפורים המוזרות צריכות להתאים אליה. אני לא התאמתי וכל דבר הלך קשה - הלישון איתה ביחד, לקלח אותה (האמא לא מספיק אחראית לקלח את התינוקת - רק האחיות יודעות לעשות את זה - זה המסר שעובר מתחת לתירוץ שאני לא יכולה לקלח את התינוקת שלי כי אין ביטוח אם יקרה משהו. P-: - במאמר "מוצנע" אם האחות תפגע בילדה שלי יש ביטוח. עלי לסמוך על מישהי שאני לא מכירה שתטפל לי ביקר מכל, כשאני יכולה לעשות זאת, כדי שבית החולים יהיה מכוסה ביטוחית) ושוב חרגתי מהנושא... קשה להתאפק כשהדברים בוערים......

לפני הלידה של גל לא היה לי חלב. עם דנדן ומאי שפעתי עוד לפני שהם נולדו.
ביום השני - לפני החזרה הבייתה - נגמר לי החלב.

_ביום השני - לפני החזרה הבייתה - נגמר לי החלב 0-:
עודפם את משאירה אותנו במתח!

.

עודפם את משאירה אותנו במתח! - תוצר לוואי של 4 ילדים שזקוקים ליחס. (גם קצת יותר מעניין ככה...).
תודה על ההקשבה @}

לענייננו -
ביום השני - לפני החזרה הבייתה - נגמר לי החלב.

נורא נלחצתי מזה שנגמר החלב. האחיות בביה"ח הציעו לשקול אותה לפני ואחרי הנקה. לבדוק אם היא עולה במשקל. ככה אמרו אני אדע אם היא עולה או לא. רציתי לתת לה תחליף, כדי שלא תישאר רעבה. האחיות ממש סירבו. אמרו שבשעות הראשונות היא לא אמורה להיות רעבה ולאכול ועוד כל מיני כאלו... בסוף הלכתי בשיטה שלהם (למרות שנראתה לי ממש דבילית). שקלתי אותה לפני ואחרי ההנקה. היא לא העלתה גרם. עכשיו כבר עמדתי על שלי - קיבלתי בקבוק עם תחליף - והיא גמעה אותו עד סופו. (א ל ו ה י ם).
בלילה גל הייתה בתינוקיה. באמצע הלילה (השני) התעוררתי עם תחושה שגל צריכה לינוק. קמתי וניגשתי לתינוקיה. היא ישנה. שאלתי את האחיות והן אמרו לי שהיא עדיין ישנה ושלא כדאי להעיר אותה. כשתרצה לינוק הן כבר יקראו לי.
בבוקר ניגשתי לקחת אותה אלי. כשהסתכלתי בגיליון שמחובר לעגלה בה היא ישנה (השקוף שקוף הזה), היה כתוב שרבע שעה לפני שבאתי בלילה נתנו לה לשתות בקבוק. כשפניתי בשאלה לאחות שהייתה שם, אמרה לי - כן, את ביקשת שלא ניתן תחליף ונעיר אותך להניק, וכשבאת לא רצינו שתכעסי אז לא סיפרנו לך.
כמובן שכעסתי. לא רק שלא קראו לי, עוד נתנו לי להרגיש שאני לא מחוברת לעצמי כשהרגשתי שהיא זקוקה ליניקה.

בעצם כל הקטע שהתחלתי איתו - שנגמר החלב, היה כרונולוגית אחרי הלילה הזה. כשראו כמה התעצבנתי, כבר לא התווכחו איתי על מקלחות ושאר ירקות.
כיוון שגל נולדה קטנה יחסית, ובגלל שהפסיק לי קצת החלב (אחרי ששקלנו כבר האמינו לי) קיבלתי פתק ליד שרה שיתנו לנו משאבה טובה ונשלחנו הבייתה.

בבית חוויתי קושי גדול. הרגשתי שאני לא מצליחה להניק כמו שצריך.
בעזרת אמא גמדים הגעתי אל קרן גדסי - יועצת הנקה. היא הייתה פשוט מלאך גואל להנקה שלנו. היא הסתכלה איך גל יונקת. הראתה לי שהיא תופסת טוב, איך לראות שהיא בולעת ולא רק מוצצת, והשאירה טלפון לכל שעות היממה להתייעצות. בעצם, היא הצילה לנו את ההנקה.

כשגל הייתה בת 4 חודשים, יצאתי לעבוד יומיים בשבוע. גל קיבלה תחליף בהתחלה ומהר מאד עברה למזון של כל המשפחה. בזמן שלא הייתי אכלה אוכל וכשהייתי אכלה אותי. (-; .
גל ינקה 11 חודשים. בלי תחליפים (מלבד בהתחלה). היא גם לא אכלה כל כך מזון טחון. היא הצטרפה לתפריט שלנו במה שהתאים, מרגע שישבה.

היה לי כיף נורא להניק את גל.

היכולת ללכת לכל מקום, בלי הצורך בבקבוקים וכו' הייתה נוחה.
עם דנדן ומאי לא הנקתי ליד אנשים. כל הזמן הייתי פורשת לחדר צדדי ומרגישה שאני מפסידה - מהשיחה, מהחברותא.
עם גל זו הייתה הפעם הראשונה שהנקתי בכל מקום שהייתי (קצת כמו הבנות של באופן (-; ). הרגשתי הרבה יותר חופשיה.

סיפור ההנקה האחרון שלי (לעת עתה לפחות) הוא של הילה. הילה היא ממש הילולה. תינוקת מדהימה. הילה נולדה לתוך לידה מודעת. לידה שאני ניהלתי והייתי מחוברת בה אל רגשותי וצרכי ואל הילה.לוויתי במיילדת מדהימה (אירינה) שהתמחתה בלידה טבעית והתחברנו לגמרי (יש פה באתר את סיפור הלידה, אז אני לא ארחיב) ישר אחרי הלידה הילה ינקה. זה היה נעים וכייף. אחרי הלידה אבא הלך ללוות אותה לחדר תינוקות. אני הגעתי אליה אחרי שעה. (היו כמה קשיים עם הצוות הרפואי - רצו שאני אשאיר אותה כמה שעות עד שיגיע רופא, כשהבינו שזה לא יקרה זירזו את הרופאה לבוא, התבלבלו מזה שלא רצינו חיסון, אחות דחפה לה מדחום וממש צעקתי עליה. הכי הגדילה לעשות האחות שהתבלבלה ושכחה לשקול אותה ולמחרת כשהיה פער בין המשקל שהיה בחדר לידה למשקל בילודים, המציאה שקילה, כדי שלא יקרה כאילו הילה ירדה במשקל. אבל כל אלו מסיפור אחר). הילה נשארה איתי ב ROOMINGIN מלא (כולל לילה, הפעם כבר ידעתי לעמוד על שלי). ביום השני, שוב, כמו בהנקה עם גל, נגמר לי החלב. הפעם קצת ירד לי האסימון - נראה שבין הקולסטרום לחלב האם, יש לי הפסקה קלה בחלב. יצאנו הבייתה מבית החולים ביום שישי בצהרים. בגלל השעה והיום, לא הצלחתי למצוא משאבת חלב. דיברתי עם 3 יועצות הנקה. ניסיתי לחשוב מה לעשות. בסוף, באופן עצמאי החלטתי שביומיים הקרובים הילה תהיה משאבת החלב שלי. בכל פעם שהילה הראתה נכונות חיברתי אותה לשד - והיא שאבה ושאבה ושאבה...
אחרי יומיים כבר שפעתי חלב. זו הייתה התנסות מאד חיובית. לי ואני חושבת שגם להילה.
בתחילת ההנקה כאב לי. היה לי קושי עם ההתחברות. נפגשנו עם ג'ולי, לשתי דקות, היא הציעה לי לחבר אותה קצת אחרת מאיך שהייתי רגילה עם שאר האחים. ("כאילו אני מגישה לה כריך"). זה עבד ובגדול.
במשך 7 חודשים שפעתי חלב, עם נזילות מרובות - צד אחד מניק וצד שני נוזל....
יום אחד גל נגשה ואמרה - אני לא יכולה לינוק מהציצי, כי אני גדולה, אבל אני רוצה בכוס. נתתי לה לנסות. היא שתתה וביקשה עוד. אני נבהלתי ולא הסכמתי יותר.
בגיל 5 חודשים יצאו להילה 2 שיניים. בגיל חצי שנה היא התחילה לנשנש כל מיני פירות וירקות. אחר כך גם הוספנו קצת אורז ומרק. אבל היא עדיין לא אוכלת את זה כארוחה. הארוחות העיקריות שלה הן חלב אם.
בגיל 7 וחצי חודשים הילה התחילה ללכת למשפחתון מספר בקרים בשבוע לחמש שעות (זה עוד לא ממש קבוע ומסודר. בהמשך היא תהיה שם כל יום חמש שעות). היא מקבלת שם קצת אוכל במערבל, קצת חלב אם שאוב וקצת תחליף.
היום הילה בת 8 חודשים. עדיין יונקת מלא - אבל בארוחות יושבת איתנו לשולחן וטועמת ממעדני הבית. (היא כבר שלושה שבועות יושבת ולאחרונה נעמדה וכשהיא בלול היא גם הולכת קצת מסביב כשהיא מחזיקה בו. - מיכל גאה בצאצאית ! (-: )

תם, אבל עוד לא נשלם.
אני נהנית להניק את הילה. כל רגע איתה הוא חוויה. @}
למרות שאני לא אתחייב על זה, התחושה היא שזו ההנקה האחרונה - ואני מנסה לשמר ולהתענג על כל רגע. (-:

מאוד ריגש אותי הסיפור האחרון

תודה.
כל ההנקות שלי היו מרגשות עבורי. בזו האחרונה אני עדיין בעיצומה וחווה אותה. אולי בגלל זה היא יצאה יותר בעוצמה מהקודמות. כח הנקה מיוחדת במינה ושונה. כל הנקה היא סיפור של ילד שמתהווה וקשר דיאדי שמתפתח. והעוצמות... העוצמות... @} @} @}

תם, אבל עוד לא נשלם
כתבתי לא נשלם - ועכשיו זה מתנקם בי... שכחתי טפו, טפו, טפו, נגד עין הרע.
אני עם דלקת בשד. כואב. קשה. עייף. כל מה שאפשר לכתוב על האיכסה של דלקת בשד.
חטפתי את זה בבום. קמתי ביום חמישי בבוקר עם כאבים עזים בשד ועם רעידות בכל הגוף. התייעצתי עם קרן גדסי, יועצת הנקה שאמרה - לשאוב / להניק, לעשות קומפרסים חמים, לנוח ולהגיע לרופא, בגלל המהירות שזה התפרץ. הגעתי לרופא ושם הייתי כל כך חלשה. אחרי שהרופא רשם לי אנטיביוטיקה יצאנו למזדרון ושילחתי את בעלי לקנות את התרופות, ושאני בצעדי האיטיים יגיע. בדרך התמוטטתי על כסא. הרגשתי שאני נופלת כל הגוף נרדם לי . הרגליים הידיים. למזלי אחת המזכירות שם קלטה את העניין וניגשה ועזרה לי להשכב ורצה לקרוא לאחות. הרימו לי את הרגליים (על שתי חבילות של ניירות צילום מכוסות בשמיכה...) ומדדו לי לחץ דם. האחות הייתה לחוצה שאני אדבר איתה, אבל נרדמו לי גם האף והלשון.
יש לי סחרחורת. אני הולכת לשכב. אמשיך אחר כך.

קצת נחתי וחזרתי. לחץ הדם שלי כמובן ירד בצורה דראסטית. אחרי שנחתי קצת חזרנו הבייתה. התחלתי עם האנטביוטיקה וגם המשכתי עם העיסוי. את 3 הגדולים שלחנו לחברים ונשארתי בבית עם המשאבה הנושמת (הילה) ועם בן זוגי. היה שקט. בערב הילדים חזרו הביתה והראש שלי התפוצץ מכל הרעש שהם מייצרים (מדהים כמה זה מועצם כשכואב הראש).
למחרת דיברתי עם אחותי, אמא גמדים, והיא המליצה על שמן נימית. אמא שלי עשתה את התחקיר והגענו אל השמן אצלנו בישוב. גם על כדורים לחיידקים טובים (שכחתי את שמם ואין לי כח לקום עכשיו - אני אבדוק אחר כך) שילחמו לי באנטיביוטיקה. בקיצור - מתקפה כללית.
בערב אמא שלי הגיעה עם אוכל מוכן ועם בן זוג ונכונות לטיפול בכל הילדים מהדף הזה.
אני קיבלתי את משימת המנוחה הנחשקת. וזה לא פשוט כשהראש כואב ובבית כל הזאטוטים.
(מרגיש קצת כפיות טובה לכל העזרה הזו שניתנת ולבריאות של ילדי, אבל כשנמצאים בכאב קשה לראות את זה).

וביום שבת התחילו לצאת לי פצעים בלשון והתחילו לי דקירות בראש. פעם היו לי פצעים בפה שאנטיביוטיקה החמירה, אז הפסקתי אתמול את האנטיביוטיקה.
הבוקר דיברתי עם הרופא שוב והוא המליץ להפסיק את האנטיביוטיקה עד מחר ואם תופעות הלוואי יפסקו נחליף אנטיביוטיקה. בנתיים הפסקתי גם עם השמן נימית, כי כתוב שהוא עלול לגרום לכאבי ראש.
השד שלי במצב הרבה יותר טוב. עדיין יש סתימה, אבל הרבה פחות כואב. הלשון לעומת זאת שורפת ומלאה פצעים. אז הפסקתי את הכל חוץ מהעיסויים, השאיבות והמנוחה. ומחר נהיה יותר חכמים.
אם השד ימשיך להשתפר אני אמשיך עם מה שאני עושה עכשיו וזהו.

ובזמן ששכבתי התחילו המחשבות של למה באה לי הדלקת הזו. והתחלתי להתייחס לכל מיני רמזים שמסביב.
(אני כותבת בכתיבה עיוורת, אבל בגלל המצב החלש שלי עכשיו יש לי כל כך הרבה טעויות וכל הזמן אני צריכה לחזור אחורה ולתקן את מה שאני כותבת וזה נורא עוצר את הרצף).
אז לפני שבוע התחלתי טיפול בדמיון מודרך וזה היה מאד חזק והוציא לי דברים החוצה. וחלק מזה קשור ברגשי האשם וזה מתקשר לי טוב עם ההנקה והטיפול בתינוקת שלי.
חוץ מזה אמרו לי שהדלקת קשורה בחוסר שינה ועייפות ושלושה לילות לפני שזה התחיל לא ישנתי כי לגל היה סטרידו והייתי עסוקה בלילה לסירוגין בלטייל איתה בחוץ ולהניק את הילה. וגם כשבעלי טייל איתה אז לא ממש ישנתי, כי דאגתי. אז עייפות בהחלט הייתה כאן.
אז גם לחץ וגם עייפות.
וגם מאז הלידה של הילה לא נחתי. ישר אחרי הלידה חזרתי לטפל בילדים שלי וביחד עם עוד שני ילדים שהיו אצלי בצהריים באופן קבוע, וכשהילה הייתה בת חודשיים עברנו דירה ועזבתי את העבודה וכל הסביבה חדשה והיו (ועדיין יש) הרבה סידורים סביב הבית, אז כיוון שאני לא עובדת - הם עלי. והילדים נכנסו למסגרות חדשות וזה מלווה בהרבה מתח - של כל אחד מהם בנפרד שזקוק להתייחסות וגם שלי. ובעלי החליף עבודה - לעבודה טובה יותר, עם תנאים טובים יותר, אבל גם זה היה מלווה בלחץ, כמו כל משבר חיובי.
ובתוך כל זה לא כל כך לקחתי פסק זמן לעצמי - אני לא מרשה לעצמי הפסקות של מנוחה, ועל מה שאני כן מרשה אני לא לגמרי שלמה עם עצמי - ואז הרגשות אשם... (כמו שהתינוקת במשפחתון בבוקר ואני לפעמים "סתם" בבית). ויכול להיות שמה שהדלקת הזו באה לשדר לי שאני צריכה קצת מנוחה והפסקה. ואפילו כשאני נחה אז כל הזמן אני חושבת על הדברים שצריך לעשות ושעוד לא עשיתי.

עוד שעתיים הילדים חוזרים, אז אני אנצל את זה לשכב קצת.
נ.ב. -בן זוגי החכם אמר לי - אם את רוצה שאני אשאר איתך מדי פעם בבית במקום לעבוד, תגידי. את לא צריכה להיות חולה בשביל זה.

מישהו מקשיב לי?
חלק מהשחרור של הכתיבה כאן הוא הידיעה שמקשיבים לי.
היום כבר הרבה יותר טוב בשד, אבל הלשון עדיין כואבת ומלאה פצעים. אני החלטתי לקחת לי את היום הזה לעוד מנוחה, אפילו שיכולתי להתאמץ ולקחת את הילדים מוקדם. (יש לי עוד סחרחורת, אבל כבר התמודדתי עם סחרחורות כאלו בעבר). שוב אני מאתרת את רגשות האשם שלי - שאני לא מקריבה את עצמי עד הסוף. מצד שני חושבת שאם אקח עוד יום להבראה, אז אוכל להבריא עד הסוף ואז זה לא יחזור ויתנקם בי ובכולנו בהמשך.
מחר יש לילדים שלי מסיבת אין יום הולדת - שזה משהו שמאי המציאה (כל יום היא רוצה יום הולדת) והחלטנו לשתף עם זה פעולה. אז דנדן ומאי הזמינו ילדים מהכיתות שלהם (הגבלנו אותם כל אחד לשמונה ילדים - וגם זה נראה לי המון, במצבי הנוכחי). כבר דחינו להם את זה מיום שישי, שממש הייתי חולה, והם כל כך מתרגשים מהעניין שאין לי לב לדחות להם את זה שוב.

מישהו מקשיב לי? כן

.

וואו, איזו סאגה! מקווה שתצלחי את מסיבת האין-יום הולדת.
מקצרת כי

מתחילה להבריא. השד במצב יותר טוב, אבל כנראה שדלקת צריכה קצת יותר ימים כדי לחלוף. יש לי עוד גושון קטן שמסתובב לו ולא מתכלה.
הפה גם במצב הרבה יותר טוב.
הילה - חולה. הלילה הייתה עם חום גבוה. היום נשארה איתי בבית. מסתובבת לה כאילו לא היה כלום בלילה. בכל זאת אני צריכה אותה איתי, כדי לראות שהכל בסדר.

מקווה שתצלחי את מסיבת האין-יום הולדת.
מסיבת האין יום הולדת הייתה מוצלחת. הגיעו 11 ילדים (חוץ מהשלישייה שלי). והיה ממש נחמד. אני ממש גאה בילדים שלי שבחרו חברים שנעים איתם. חוץ מילד אחד שכל הזמן קיטר ("לא מגיע תורי", "לא בוחרים אותי" - עוד לפני שהמשחק מתחיל...) כולם זרמו.
עשינו להם משחק של החבילה עוברת שבסופו היו פתקים להתחלק לקבוצות - שהובילו למשחק חפש את המטמון ברחבי הבית, אח"כ הייתה קצת מוזיקה עם ריקודים והם קינחו בסרט של הדרדסים עם פופקורן.
מדהים מכמה מעט אפשר לגרום לילדים להיות מאושרים.

אני עייפה ואחרי שאחרון הילדים הלך נשפכתי. בן זוגי גם כבר מותש מכל השבוע הזה. כולי תקווה שאיך שהוא בשבת נצליח לנוח. (עם כל הילדים האלו וזה שהילה מפתחת משהו, או סתם מגיבה ללחץ הנוכחי, אני לא בטוחה כמה זה ראלי, זה גם בטח לא נשמע כך, מה שכן - אנחנו כבר אלופים בלנוח בתורות).

סביר להניח שזה שאני לא מצליחה לנוח כמו שצריך עומד מאחרי ההתמשכות של הדלקת הזו (למרות שאין לי מושג כמה זמן זה בדרך כלל לוקח עד שדלקת חולפת - למישהו יש מושג?).

נראה (טפו,טפו, טפו) שהדלקת חלפה וההנקה ניצלה. הללויה!

תרגישי טוב, ואל תדאגי, תוך כמה שנים יהיה לך זמן לנוח

איזה דף נפלא!
קראתי.
היום הילה בת 8 חודשים. עדיין יונקת מלא - אבל בארוחות יושבת איתנו לשולחן וטועמת ממעדני הבית
(-:
אצלנו זה : היום יואב בן 10 חודשים, יונק מלא. אבל בארוחות יושב איתנו, עושה פרצופים שנצחק. טועם ומנשנש פה ושם (בעיקר שם) ובעיקר זורק
את האוכל לכיוון הרצפה ומביט למטה איך הרצפה מקבלת את המזון באהבה בלי להתלונן.

איזה דף נפלא! [-:

_עושה פרצופים שנצחק. טועם ומנשנש פה ושם (בעיקר שם) ובעיקר זורק
את האוכל לכיוון הרצפה ומביט למטה איך הרצפה מקבלת את המזון באהבה בלי להתלונן._ D-:

הציצי שלי מתקלף (בצל). ג'ולי הסתכלה עליו אתמול ואמרה שיכול להיות פטריה. הרופא שלי לא מסכים איתה - אומר שזו תגובה של השד אחרי הדלקת וכל מה שעבר עליו (אמן, אמן !!!!). אז אני אמתין יום יומיים ואראה לאן לוקח אותי. בנתיים מ-ג-ר-ד !! /-:
להילה יצאו שתי שיניים - אז ככה שכל החום ומה שסבב אותו מסתבר כ"מחלה בריאה". עכשיו היא כבר לא ערפדית - יצאו לה שתי שיניים באמצע למעלה. (סך כל השיניים - 6). ועדיין אני נפעמת איך בילדה רביעית אני עדיין מתרגשת מכל שן...
גל לפני יומיים פתחה את הסנטר וזו הייתה סגה מטורפת. הייתי לבד עם ארבעתם בבית. והיה מלא דם. התקשרתי למד"א לשאול איך לעצור את הדם. גל נורא צעקה ברקע. שאלתי אותו מאד במיקוד: "יש לי ילדה בת 3שפתחה את הסנטר ויורד לה הרבה דם, איך לעצור את הדם?" והוא מכל הצעקות ברקע ענה ישר: "גברת תרגעי." עד שהוא אמר את זה הייתי רגועה. "תקחי סמרטוט נקי ורטוב, תשימי לה על הסנטר, אני שולח אמבולנס." מרוב ההלם אמרתי לו טוב. וסגרתי. התחלתי לטפל בגל ופתאם תפסתי שאני לבד עם כל הארבעה. מה אמבולנס? מה אני עושה עם כולם? (אני צריכה ללכת, אמשיך אחר כך , רק בשביל לא להשאיר במתח - הכל הסתדר וגל בסדר גמור עכשיו).

איזה מתח -

איזה מתח - סליחה...
אני מרטיבה מגבת ומניחה לגל על הסנטר. המגבת מהמקלחת כבר מלאה בדם. אני לוקחת את הבגדים שהכנתי לגל לפני המקלחת. החולצה בלי כפתורים. איך אני אלביש לה את החולצה הזו? ניגשתי לארון. אין אף חולצה עם כפתורים. איך אני אלביש לה חולצה על הראש? בתוך הלחץ אני מוצאת חולצה יפה מין עליונית לבנה עם צארון וכובע ורוד. הלכה החולצה עובר בראשי תוך שאני לוקחת אותה אל גל. מלבישה לגל תחתונים, מכנסיים. גל לא רוצה ללבוש את החולצה (אפשר להבין!).

שלחתי את דנדן לאחת השכנות, לשאול אם הוא ומאי יכולים להיות אצלה. דנדן חזר ואמר שכן, עד 16:00 (השעה הייתה 15:50). (טוב, השכנה הזו נמחקה מרשימת השכנות המרשימות). שלחתי אותו לשכנה אחרת, דנדן חוזר ואומר שהכלב יושב בכניסה והוא מפחד. גל הורידה קצת את מינון הצעקות. עכשיו זה נשמע כמו אנחות מקוטעות. גם הדם לא נוזל כמו קודם. אני פוקדת על דנדן "שב ליד גל ואל תזוז". אני הולכת לשכנה ממול, מסבירה את המצב והיא מזמינה את הילדים לבוא אליה. שואלת אותי "עד מתי?" ומיד חוזרת בה ואומרת: "לכי, תהיי שקטה, הם אצלי." אני חוזרת הבייתה - גל בוכה. אני אומרת לדנדן ומאי לנעול סנדלים וללכת לשכנה. גל "אני גם הולכת איתם". המשפט הזה נותן לי אפשרות לשכנע אותה ללבוש חולצה.

דופקים בדלת. בן של השכנה (הראשונה, ההיא שנמחקה מהרשימה לפני דקה) שואל אם מאי ודנדן באים. אני אומרת שלא תודה. מרימה את גל על הידיים. דנדן ומאי הולכים לשכנה. בפתח ילד של השכנה המחוקה (קטן יותר) אומר שבא למאי רק לכמה דקות. אני מבקשת שילך. יוצאת עם גל על הידיים. השכנה בפתח. מה קרה? אני אומרת - גל פתחה את הסנטר. באה להסתכל. מבקשת מגל להרים ראש. הבן הקטן נדחף מושך לגל ברגל. אני צועקת עליו שלא יגע בה, שילך. אומרת שעוד רגע לוקחת את הילד לחוג, אולי אם צריך תבדוק אם בעלה יכול... אני אומרת שמודה לה, כבר הסתדרתי ונכנסת הבייתה.

אני רואה שכבר עברו 10 דקות והאמבולנס לא מגיע. מתקשרת שוב למד"א. מחליפים מספר מילים. היא לא יכולה לתקשר עם האמבולנס, הוא לא באזור שלה. אחרי כדקה, אומרת שהוא לא מוצא את הבית שלי. אני רואה אותו מהחלון "שיפנה שמאלה".

יוצאת עם גל על הידיים. מהאמבולנס יורדים הנהג ושתי פרמידקות צעירות. מבקשים שאני יעלה עם הילדה לאמבולנס לבדוק אותה. (שכנה שואלת: למה הזמנת אמבולנס?) אני מבקשת שיכנסו לתוך הבית לבדוק אותה. הם - באמבולנס יותר נח.
אני - בבית.
נכנסנו הבייתה. מסתכלים כל הסנטר. אומרים שיקחו אותנו לבית חולים לתפור או להדביק.

מסתכלים כל הסנטר על הסנטר, כמובן. בדיוק הילדים היו צריכים אותי, אז לא היה לי זמן להסתכל איך כתבתי.

אני אוספת את הילה מהלול (נרדמה שתי שניות לפני הנפילה. בדיוק עשיתי אמבטיה לה ולגל והיא אחרי האמבטיה ינקה ונרדמה - ואז הלכתי להוציא את גל. עטפתי אותה במגבת והיא הלכה לסלון - והתחילה לרוץ, ותוך כדי דרכה על המגבת ועפה על הפנים - בגלל שהידיים היו מגולגלות במגבת לא היה לה במה לבלום - והסנטר הוא שחטף את המכה. מזל שהילה ישנה בכל הבלאגן הזה). ואחת הפרמדיקיות לוקחת אותה. אנחנו עולים לאמבולנס.
הנהג - שבי עם הילדה עלייך את התינוקת תתני לה, כי זה לא בטיחותי עם שתיים.
הילה עוברת אליה ואנחנו מתחילים לנסוע. נוסעים שני מטר והילה מתחילה לבכות. אני לוקחת את הילה אלי. הפרמדיקית פונה לנהג - היא נוסעת עם שתיהן עליה.
הנהג - זה לא בטיחותי.
אני - עלי.
הנהג - איך עלייך? לא בטיחותי.
אני - ככה. שתיהן עלי.
הנהג מבין שאין לו עם מי להתווכח.

הבנות ממלאות טפסים. גל נרדמת. צריכים למדוד לה לחץ דם, ואז הם מגלים שנרדמה. לא טוב שתישן. אני מעירה אותה (לא ברור לי למה שלא תישן. רק בדיעבד חשבתי על זה. היא לא קיבלה מכה בראש. איך ברגע אני נותנת עצמי לילדה- פרמדיק ומקשיבה כמו בובה). הפרמדיקית מושיטה יד לגל . אני מבקשת שתמתין. מבקשת את רשותה של גל למדוד לה לחץ דם. גל מסרבת. - "אני רוצה הבייתה". אני - "כן. גם אני רוצה הבייתה. קודם צריך לטפל בך ולבדוק לך את היד ולטפל בפצע בסנטר. אחר כך נחזור הבייתה". גל מתרצה ונותנת למדוד לה לחץ דם. הילדה - פרמדיקית לא מצליחה. מודדת לה דופק. השניה ממלאה טפסים. ת.זהות וכדומה. הרבה שאלות מיותרות. הנהג - "אני אף פעם לא אוכל להיות אמא" אני מרגיעה אותו "לא נראה לי שתצטרך". הילה מבקשת לינוק. אני מושיבה את גל קצת אחרת ומניקה.

הנהג שואל אותי - צעקת?
אני - מתי? על מי?
הנהג - כשהתקשרת למד"א.
אני- לא. הייתי די רגועה, אבל הילדה צרחה ברקע, זה בטח לא נשמע טוב.
הנהג - אז בגלל זה שלחו לך אמבולנס. כשיש צעקות שולחים.

הגענו לבית חולים. יורדים מהאמבולנס. גל הולכת ונותנת לי יד. הילה על הידיים. החדר במיון של הילדים תפוס. רוצים להכניס אותנו למיטה בין החולים. אני לא מסכימה "לא באתי לכאן עם התינוקת שתקבל משהו". אנחנו מחכים על כסאות בצד עד שהרופא יבוא. ממלאים עוד טפסים. מחתימים אותי.
גל שוב רוצה הבייתה. גם אני רוצה הבייתה. אני מסבירה לגל שהרופא יטפל בה בפצע - יתפור או ידביק מה את מעדיפה? גל - "עם חוט ומחט". הילדה - פרמדיק צוחקת. היא עוד לא מבינה...

הרופא מגיע. אנחנו נכנסים מאחרי הוילון. באה אחות נחמדה - מבקשת מגל אצבע למדוד לה לחץ דם וכו'. גל מושיטה את האצבע בגבורה. הרופא מגיע. מבקש שתרים ראש. מרימה הוא מסתכל. מביא דבק. האחות מציעה לי לעשות "פוו" כי זה נורא שורף. הרופא - "לא צריך" האחות -" אם זו הייתה ילדה שלי הייתי עושה" אני עומדת ועושה "פווווווווווווווווו". גל שוכבת בשקט. מחכים כדקה. האחות באה ושמה לה פלסטר. "טפסי השחרור שלכם כבר בדלפק". זהו הלכנו.

שכחתי לכתוב שבתחילת הלחץ, אחרי שאמר האיש ממד"א שישלח לי אמבולנס התקשרתי לבעלי. הוא התקשר לחברים שיבואו והם שניהם היו חולים. רק אחר כך פניתי לשכנים. הוא ישר עלה על רכבת הבייתה, אבל הדרך ארוכה. הוא הגיע הבייתה כשאנחנו סיימנו את הטיפול, אסף את הגוזלים מהשכנים ובא לאסוף אותנו. תודה לאלוהים ולבעל הבית על המסעדה בכניסה לבית החולים.

אביב מגיע עם הילדים. הסגה נגמרת.

תרגישי טוב, ואל תדאגי, תוך כמה שנים יהיה לך זמן לנוח D-: רק עכשיו קלטתי את זה....

מאוד ריגש אותי הסיפור האחרון פתאם קראתי את זה. זה אולי ישמע כמו.. אני לא יודעת איך זה ישמע, אבל אכתוב בכל זאת. ב"סיפור האחרון" יותר הייתי שם. התגובה הקודמת שלי למשפט הזה הייתה בערך בסגנון חופשי של "מה זאת אומרת, כל הילדים שלי מרגשים, את כולם אני אוהבת" (באה מהמקום הזה) וזה נכון.
יחד עם זה בהנקה של הילה הייתי מחוברת ב-100%. גם עם האחרים הייתי מחוברת ב-100%, אבל עם הילה המאה אחוז האלו היו יותר מלאים, עם יותר תוכן וידע והתכווננות הייתי הרבה יותר נוכחת בהנקה שלה, כי הייתי הרבה יותר נוכחת בחיים שלי. במודעות.
אמא לביאה - תודה על התובנה.

אביב מגיע עם הילדים. הסגה נגמרת.
סיפורי הנקה - לאן נסחף לי הדף....
עברתי ככה על הדף הזה. נעים. מקום ללב.

עברתי על הדף הזה שוב היום. וואוו. איזה כייף שיש לי את הדף הזה. נעים לקרוא ולהזכר (את הנפילה על הסנטר הייתי מבטלת, אבל מבסוטה מההתמודדות שסביב) הילה צועקת "אומה" צריכה ללכת....
(30.8.2006).

טוב, כמה שנים אחרי - אבל את סוף סיפור ההנקה של הילה לא כתבתי...
למרות שאני לא אתחייב על זה, התחושה היא שזו ההנקה האחרונה - ואני מנסה לשמר ולהתענג על כל רגע אכן, כך היה. הפסקתי להניק את הילה כשהיא הייתה בת שנה ו-7 חודשים. הייתה לי עקירה שהייתי צריכה לקחת בעקבותיה אנטביוטיקה ומשככי כאבים ולא רציתי שיעבור אל הילה בחלב. במקביל הרגשתי גם שאני זקוקה להפסקה הזו. להילה לא היה פשוט, היו יומיים של רטינות וקיטורים, אבל היא לא ביקשה ציצי (מה שסביר להניח שהיה שובר אותי). שבוע אחרי שהפסקתי להניק אותה, הילה קיטרה - שאלתי אותה אם היא רוצה ציצי והיא ענתה לי: "לא, שוקו". וכך הסתיימה לה ההנקה האחרונה שלי, לעת עתה וכנראה שלתמיד בחיים האלו.
תם - וכנראה גם נשלם, סיפורי ההנקה שלי. @}

הו, איזה דף מקסים.
שמחתי לגלות אותו.

_הו, איזה דף מקסים.
שמחתי לגלות אותו._ @}

באופן טבעי

באופן טבעי