האני והמשפחה

שליחה על ידי מי* » 19 ספטמבר 2003, 01:39

אני רוצה לחשוב על הנושא של האני והמשפחה, איפה הפרטיות של כל אחד מבני המשפחה בתוך המשפחה
אני חושבת שהנושא הזה יוצא נפגע מאורח חיים של מיטה משפחתית+חינוך ביתי+אמא עובדת בבית
האם זה לא קצת יותר מדי סימביוטי.
האם נכון לבוא עם מסר כזה לילדים וגם לעצמנו - הרי על פי האמת אנחנו אנשים נפרדים ולא תמנון רב זרועי.
אני לכשעצמי מוכרחה זמן לעצמי לבדי בשקט. ולא סתם שיהיו בחדר השני בשקט - אני צריכה ממש להיות לבד, ולא שכל רגע אני אדע שאולי בעוד שניה איזה ילד פותח פה את הדלת ורוצה ממני משהו.
אולי זה צורך אנושי בריא ונכון שצריך להתייחס אליו בכבוד גם ביחס לילדים.
איפה בתוך סדרי חיים של באופן טבעי אנחנו נותנים להם ולעצמנו את הרשות להתרחק, להיות כל אחד לעצמו, לפגוש את העולם גם לא דרך הפריזמה שלנו - ולא רק מבחינה טכנית, אלא איזה מסר אנחנו נותנים בענין הזה?
ברור שמדובר בשאלה מהסוג של האיזון הנכון בין ובין,
ואני שואלת את עצמי איפה האיזון הנכון הזה לגבי הילדים, איפה האיזון הנכון הזה לגבינו, ואיך האיזון הנכון בין האיזונים.

מי,

נראה שאת מחפשת איזה "נכון" אוניברסלי, את "האמת".
לא נראה לי שיש כזה, רוב, אם לא כל ההתנהגויות האנושיות הן תלויות תרבות, אפילו עניינים שנראים לנו כטבועים בעצם מהותנו.
לעניין הפרטיות, ללא ספק הפרטיות היא ערך תרבותי שניתן לו משקל רב ביותר בתרבות המערבית המכוונת לגדל אדם אינדיבידואלי.
אבל, יש דבר אחד שהוא נכון תמיד: את כאמא קובעת את האופן בו יגדלו ילדיך.
ולכן, אם לך חשובה פרטיות, יהיה זה נכון בעבורך ובעבור ילדיך למצוא את הדרך לספק את הצורך הזה.

לעומת זאת, אפשר להסתכל על נושא הפרטיות במבט אחר:
תינוקות אינם זקוקים לפרטיות, נהפוך הוא, הם זקוקים לנוכחות צמודה של אדם מבוגר לצדם, לעיתים הם זקוקים ממש למגע, ולעיתים קשר עין מספיק. ככל שהם גדלים, במידה והמבוגר המטפל מאפשר להם זאת, הם מרחיבים את מעגלי השהות שלהם, והם יכולים להסתפק בקשר עין, או אפילו במרחק גדול יותר בסביבה מוכרת ובטוחה. אם אנחנו מאפשרים לילד לקבוע את מידת הפרטיות, או המרחב לו הוא זקוק, הוא יקבל את המינון הנכון ביותר בעבורו. כמובן שברבות השנים הוא אפילו יעזוב את ביתנו ממש.
ומה איתנו?
מתוך ההחלטה והאחריות שבגידול ילד, יתכן שניאלץ לדחות את הצרכים שלנו למועד מאוחר יותר בו הילד יהיה בשל לאפשר לנו זאת.
ניתן להסתכל על זה כהקרבה למען ילדינו,
ניתן להסתכל על כך כלמידה של התנהגות שמתוקף היותנו בני התרבות המערבית אנחנו לא מכירים בכלל, ואנחנו צריכים לעשות את הצעדים הראשונים בדרך הזאת,
ניתן גם, במיוחד אם זה מאד קשה בעבורנו, ועדין אנחנו מרגישים שיש כאן איזו אמת שאנחנו רוצים לנהוג על פיה, לראות שהיכן שהקושי הוא גדול ביותר, התגברות עליו תביא ללמידה משמעותית ביותר, מעצימה, מצמיחה, ושאר מילים גבוהות שכאלה.

והרשות נתונה.

הגעתי לאיזהשהו שלב, שאני לפעמים רוצה לברוח לאי בודד.
סתם מחוסר פרטיות.
אני מתה על בעלי ועל ילדיי אבל כשאני לבד, אפילו אצל רופא שיניים, אני פתאום מרגישה כל-כך חופשייה.
עכשיו השאלה (1000000$):
האם טוב לילדיי שאני לא נפרדת מהם אפילו שאני נורא רוצה (רק קצת!) כי טוב להם לא להיפרד, או שהיה טוב להם יותר אילו הייתי נפרדת מהם קצת והיה טוב גם לי?
מה עדיף, אימא יותר סבלנית או ממש לא להיפרד מאימא בכלל?
ואם נמשיך את זה, אז האם חשוב שנצא לבדנו (רק פעם ב... רק קצת...) ואז יהיו לילדינו הורים מאושרים יותר בזוגיותם ומשפחה חזקה יותר, או שלא נעזוב אותם אף פעם, ונרגיש קצת מתוסכלים (רק קצת) מהקטע של הזוגיות שהיא כל הזמן מעורבת בהורות, אבל מצד שני הילדים לא יפרדו מאתנו?
אני באמת שואלת. יש כאן ממש התנגשות של אידאלים ושל צרכים, מבחינתי.

ועוד משהו. בחרתי לגדל את ילדיי צמודים. והם אכן צמודים, סופר-צמודים, היתי אפילו אומרת, דבוקים:-). זה חשוב לי וטוב לי. אבל זה נורא קשה לי. אז אולי יש לי באג באישיות, בסדר, אבל זה קשה לי, מה לעשות.
לכן אני, עם כל הרצון לעוד ילד, כל-כך הרוסה ועייפה, שמבחינתי אין מה לדבר על עוד ילד בשנים הקרובות בכלל. אני מזועזעת רק מהמחשבה לעבור את כל זה שוב, בדיוק כשהקטן יתחיל קצת לשחרר אותי. אז אולי היה עדיף אם הייתי קצת פחות מצמידה אותם אליי, ומרגישה קצת פחות הרוגה, ואז היה לי כוח לעוד ילד בעוד כמה זמן? כלומר, כל ילד מגיע לו שיתנו לו את הטוב ביותר, אבל לכל ילד גם מגיע שיהיה לו אח/אחות, לפחות בהשקפתי.

מה עדיף, אימא יותר סבלנית או ממש לא להיפרד מאימא בכלל?
אני יודעת שאני ממש חסרת נסיון ואולי עוד אשנה את דעתי 10 פעמים
אבל לאור מה שאני רואה מסביבי ושומעת מאחרות - עדיף אמא סבלנית על אמא-עצבנית-זמינה-תמיד.
יש לי חברה שסיפרה לא מזמן על בנה (בן 10 ח' בערך) שהולך כבר חודש לגן (עד אז היה צמוד לאמא שהחליטה שהיא חייבת לחזור לעבודה שלה כעצמאית). היא רואה אותו כל יום מ16 ועד שהוא הולך לישון ומדווחת על אושר גדול בשני הצדדים.
למרות שאותי מזעזע להיפרד מילדתי לכל כך הרבה זמן רצוף, ועוד על בסיס יומיומי, אני חושבת שאם כך שניהם שמחים והאמא לא מסתובבת עם תסכולים - אז יופי להם.
יש את האידיאל ויש את המציאות.
ו"להקריב את עצמך" בשביל הילדים - זה רע גם לאמא וגם לילדים.
צריך לבחור בדרך ששלמים איתה לגמרי.

אני מסכימה שאמא עצבנית זה לא בריא לילדים, אבל כדאי לשים לב מה עוזר להמנע מזה. אצלי, למשל, הפרדה של 4 שעות בבוקר לא תתרום שום דבר לרגיעה, אבל הפרדה של חצי שעה אחרי הצהריים יכולה להיות הצלה.

הפרדה של 4 שעות בבוקר , מתשע עד אחד, נראית לי כמו גאולה. לעומת זאת, אחרי הצהריים אני בכל מקרה מבלה עם כולם יחד. זה "זמן המשפחה". גם אם קשה לי בזמן הזה, לא אוותר על אף רגע ממנו. הוא יותר מדי חשוב לי.

שליחה על ידי מי* » 21 ספטמבר 2003, 21:58

חבצלת, לשאלה שלך ברור לי שעדיף אמא יותר סבלנית -אני לא חושבת שזה אסון לילדים להיות עם מבוגרים אחרים או בלי מבוגרים בכלל כמה שעות, ובכלל נראה לי שעדיף לילדים שלי לפעמים להיות רחוק ממני, מקסימה ככל שנדמה לי שאני.
גם השאלה הטכנית לא מעסיקה אותי - לא בנסיבות חיינו (הילדים לא נמצאים כל הזמן בבית ויש לי זמן לעצמי) ולא בכלל (כי אפשר תמיד למצוא דרכים יצירתיות לזמן לעצמי גם כאשר הילדים כן כל הזמן בבית)
מה שמעסיק אותי זה האם להתייחס לצורך בפרטיות כאל דפוס מעוות, תוצאה של התרבות המערבית הצוננת שלנו או השד יודע מה, אבל משהו כמו התמכרות לקפה או עישון סיגריות, שגם אם נדמה לי שאני זקוקה לו מוטב לי ללמוד לחיות בלעדיו, או להתייחס לצורך בפרטיות כאל צורך ראשוני, כמו הצורך שלנו לישון או לאכול או לנשום אוויר נקי, שאז אני אתייחס אליו אחרת וממילא אעביר מסר שונה ביחס אליו לילדים. כי אם אני חושבת שזה צורך, כמו כל הצרכים (ואולי רק צורך מגיל מסויים - בהמשך למה שכתבה אורנה - למרות שלי נדמה כיום שגם ילדים קטנים מאד זקוקים לזמן של פרטיות. הבן שלי, למשל, כבר בגיל שנה וקצת אהב להיות לבדו בחדר ולשחק בשקט, ללא הפרעה, והקטנה שלי כיום, בת שנתיים, נכנסת לחדר וטורקת את הדלת ש"לא יפריעו") אבל בכל מקרה, אם זה צורך, אני חושבת שכמו שאני מחנכת ונותנת דוגמא אישית ביחס ליתר הצרכים (אני מחנכת, בפועל או בדוגמא אישית, למה לאכול, איפה לעשות פיפי, לנגד-זיהום-אוויר, עוד אלף דברים שקשורים במילוי הצרכים הראשוניים ה"בריאים" שלנו) אני יכולה בהחלט לחנך ולתת דוגמא אישית בכיוון של כן-כבוד-לפרטיות או ל-לא-כבוד-לפרטיות.
עד כה, למשל, התייחסנו במשפחתנו לפרטיות כאל צורך (פשוט מפני שבפועל זהו צורך גם שלי וגם של בנזוגי). לכן היה לי חשוב מאד שלכל אחד יהיה מיטה שלו ופינה משלו, והאופציה לישון אתנו (על מזרון ליד המיטה שלנו) היתה תמיד אופציה בנוסף למיטה של כל אחד. לפי דעתי אם הייתי מעיפה את המיטות הפרטיות זה היה מסר לנגד-פרטיות.
יש לענין הזה המון השלכות, לגבי הזמן שלנו, לגבי הגוף, לגבי דברים שהם רק של מישהו במשפחה ועוד ועוד, ולדעתי גם לענין השקיפות של צפריר - כי כאשר מתייחסים לפרטיות כאל צורך מכירים גם בצורך של כל אחד בעולם פרטי פנימי משלו, ובלגיטימיות של עולם כזה כמקום שלא פוגע בזוגיות ובשיתוף ובתמיכה שלנו זה לזו אלא כמקום פרטי מאד ופנימי מאד שמזין כל אחד מאתנו וממילא גם את הביחד שלנו
פעם אחת כבר מחקתי. תמיד נדמה לי שאני לא מצליחה להסביר את הענין בדיוק. לא בטוח שעכשיו יותר טוב, אבל שיהיה

כמו דברים רבים אחרים, אנשים שונים זה מזה גם לגבי הצורך בפרטיות. ויותר מזה. הצורך הזה, כמו צרכים אחרים, עשוי להשתנות במשך השנים. לכן אין "נכון" ו"לא נכון" מתאימים לכולם.
אחד מילדי היה זקוק לפינה פרטית כדי לישון ולהרגיש בטוח. וכשניסיתי פעם להעבירו למקום אחר, ללא פינה, היה אומלל. ילד אחר היה זקוק למרחבים והעדיף לישון רחוק מכל קיר, וכשניסיתי לסדר לו פינה משלו, ליד קיר, לא הצליח להרדם.
יתכן שהצורך בפרטיות הוא תוצר של התרבות המערבית, אבל זוהי התרבות שבה אנו חיים. ואין סיבה להתעלם מצרכים רגשיים מפני שאולי הם לא "טבעיים" אלא תוצר תרבותי.
אם את מרגישה צורך בפרטיות - זמן, מקום, חפצים - עדיף שתלכי לפי זה, במידת האפשר. אם את מרגישה שבלי זמן פנוי לעצמך את עומדת לצאת מדעתך - חשוב שתמצאי דרך לפנות לעצמך זמן. עדיפה אמא רגועה וסבלנית על אמא זמינה אך נרדפת.
אם אין לך צורך כזה - אין שום סיבה לייצר אותו.

אה, אני לא דיברתי דווקא על פרטיות אלא על מנוחת אחריות באופן כללי. גם זה חשוב.

מי,
אני לא מבינה מה השאלה. מה באמת מעסיק אותך?
את חיה את חייך בצורה שמתאימה לך ונכונה לך. אצלך הפרטיות היא צורך כמו אכילה ושינה, לא נראה לך שזה פוגע במישהו, את רואה שגם ילדיך הצעירים זקוקים לפרטיות וזה נכון גם בעבורם.
אז למה בעצם את שואלת את השאלה הזאת?

חבצלת,
כמו שאמרת בדף אחר, אם משהו הוא חשוב לנו אז אנחנו עושים אותו אפילו אם זה לא תמיד ממש נוח לנו - דברת על קיום מצוות (אני לא מעתיקה את דבריך כי לא יודעת איך).
אצלי כך זה בגידול הילדים. כאשר אני מאמינה בדרך כלשהי, אני דבקה בה גם אם "ביום שלישי לא בא לי". את יודעת בעצמך שכאשר מאמינים בדרך כלשהי, נמצאים גם הכוחות לחיות אותה.
הבעיה היא שבגידול ילדים קיימות היום המון אמונות ולא תמיד אנחנו מצליחים להפריד בין אלו שלנו לאלו של הסביבה, התרבות, החברה.

האינדיקציה שלי (רק שלי) לתקפות של רעיון חינוכי, או של דרך חיים, היא שאף אחד לא נפגע מזה, שאושרו של אחד מבני המשפחה - האמא במקרה הנפוץ, לא בא על חשבון אושרו של משהו אחר - הילד במרבית המקרים.
כי אני בעוונותי מאמינה שיש תואם מושלם בין הצרכים של האם ושל הילד - כך נבראנו, כמו גם שאר בעלי החיים.
בנסיבות האלה של חיינו שום דבר הוא לא מובן מאליו, ועלינו לחפש את דרכנו בין שלל אפשרויות, אמונות, הרגלים, צווים חברתיים וכו' וכאן אנחנו מתבלבלים ומתחילים לחפש כל מיני הצדקות להתנהגויות שאנחנו לא שלמים אתן.

אורנה,
אני מקנאה בך.
הלוואי והייתי יכולה להיות כמוך אבל אני לא.
אני כבר ממש הרוגה מהעומס שיש עליי והחלטתי כמעט סופית שהקטן ילך למסגרת של 4 שעות בבקרים. אני עסוקה בהישרדות שלי כרגע.
אני יודעת שהכי טוב לו להיות אתי בבית ושזה על חשבונו אבל אני כבר באמת לא מסוגלת. אחרי 10 חודשים אני חייבת שיהיו לי כמה שעות ביממה רק בשבילי, כדי להספיק משהו ולא לשבת לילות ולעבוד על חשבון שעות השינה שלי. אני פשוט מתחילה להיות חצי היסטרית כל הזמן מרוב עייפות.
אני חייבת לתפקד.

"....הייתה זו הפעם הראשונה שהייתי לבד זה חמישה ימים.אני הייתי אדם שחי על בדידות.
בלעדיה הייתי כמו אדם בלי מים ובלי מזון.
כל יום בלי בדידות החליש אותי.לא התגאיתי בבדידות שלי אבל הייתי תלוי בה.
החשיכה שבחדר הייתה כמו אור שמש בשבילי."

צ'רלס בוקובסקי
מתוך : "כלבויניק"

חבצלת,

אולי אפשר לוותר על משהו אחר, ולא על מה שהכי טוב בשביל הילד?

אני רוצה להבהיר פה משהו.
אין לי ויכוח אישי עם חבצלת.
ישנה תופעה חברתית/תרבותית בעולמנו המערבי השבע, שהצרכים של הילד כמעט לא באים בחשבון כשמתעורר איזה קושי מצד ההורה.
אני יודעת שזה לא תקין פוליטית לומר את זה.
אני רק שואלת את עצמי - איך אנחנו בתור חברה (כולל גם לוחמים נאמנים לזכויות האדם) מוכנים כל-כך בקלות לוותר על זכויות של חלק ניכר מפרטיה? למה אנחנו מוותרים עליהם (על הזכויות הללו) כל-כך בקלות? למה? כי הילדים חסרי אונים ולא יכולים להתנגד, להתאגד, להפגין, לומר את דברם?

אני מבינה את הקושי והמצוקה אותם חשה האשה האחת שעומדת שבורה ומותשת מול ילדיה ומרגישה שאושרה בא על חשבון ילדיה, ואושרם ומלוי צרכיהם של הילדים בא על חשבון מלוי הצרכים של האם.
אני יודעת. ככה זה.

מה שאני מנסה לעשות הוא לשנות את נקודת המבט, את סדרי החשיבות, את האמונה הבסיסית שאומרת שילדים זה עול, שיעבוד, הקרבה. שתמיד אושרם יבוא על חשבון אושרנו, שהחופש שלהם על חשבון החופש שלנו.

מעניין, שאנחנו בתור פרטים נתונים לשעבוד הרבה יותר מכביד בתחומים אחרים בחיינו - למשל: משכנתא, רדיפה אחרי כבוד, מרוץ אחר "התרי תנועה" (תעודות - בלשונו של דני לסרי), קריירה וכו' אבל בתחומים האלה אנחנו לא חולמים אפילו לוותר לעצמנו. כי זה נכון. ככה צריך. ככה מתנהל העולם.

אולי זה לא נכון?
אולי העולם יכול להתנהל אחרת?
אולי יותר חשוב לכבד את צרכיו של הילד מאשר את חשבון הבנק שלנו?
אולי.

טוב, אז שנגור ברחוב? שלא נחזיר משכנתא? שנחיה 6 נפשות על משכורת אחת של מורה?
אולי בחברה מתוקנת משכורת אחת אמורה להספיק, בחברה שלנו היא לא מגרדת את קצת היכולת שלנו, למרות שאנחנו חוסכים בכל דבר, הכנסי אלינו הביתה ותראי. טוב, לא מכרנו את הרכב כי אצלנו אי אפשר בלי. אבל זהו, זה הפינוק היחיד.
הקריירה לא מעניינת אותי, לכן עזבתי את ההוראה שהתנגשה לי עם האמהות, ועברתי לעבוד מהבית, כדי להקדיש את המירב לילדים.
אבל אני חייבת לעבוד לפחות 3-4 שעות ביום כדי פשוט להתפרנס באופן הכי בסיסי. ואני חושבת שזו חוסר רגישות בימים כמו אלה לדבר על זה שאנשים עובדים בשביל קריירה, כבוד, צבירת רכוש וכדומה, כשכל-כך הרבה אנשים עובדים רק כדי לא להגיע לפת לחם.
תרדו כבר ממגדל השן שלכם, בבקשה.
אני אתאר לך איך היום שלי נראה ואת תגידי לי על מה לוותר:

30 השכמה, הילדים מתארגנים ליומם ואני מיניקה ומארגנת ארוחת בוקר, אחר-כך אוכלת אותה עם בעלי, והוא הולך, אני יוצאת לשחק עם הקטן בחול או משהו כזה, לפעמים מנסה לבשל תוך כדי שהוא במטבח אתי. אחר-כך אני משכיבה אותו לישון ורצה לעבוד. שעה אני עובדת, עד שהוא קם. הנקה, האכלה. החלפת טיטול. שוב לשחק אתו, לטייל אתו, לשיר לו. הוא תינוק שמעסיק את עצמו יפה מאוד בדיוק חמש דקות. גם מנשא הוא כבר לא סובל. רק להיות על הידיים אבל לא כשאני במחשב, אלא כשאני איתו נטו 100%. אני כבר רגילה. ככה זה ילדיי. זה עובר להם אחר-כך.

פתאום מגיעה השעה 1. אני רצה להחזיר מהגנים, מחממת אוכל לצהרים, ומקשיבה לחוויות. מיניקה. חוזר בעלי, גם הוא מקבל צהריים (חם וטרי כמה שאפשר) ואנחנו יושבים קצת ביחד. הוא פורש לנוח קצת ואני מנסה גם לנמנם רגע אבל "אמא, תספרי לי סיפור". בסדר, רק בשקט, אבא נח. סיפור. בשלוש וחצי יש טלטאביז, אולי אוכל לעבוד קצת במחשב. אבל בשלוש וחצי הגדול מגיע! חייבים לשבת איתו כי אם הוא לא מספר את חוויות בית הספר מיד זה נתקע אצלו. אז יושבים, מפטפטים. עד 4. בארבע יוצאים לגן שעשועים (כיף, קיץ) אני יושבת על הספסל ומשחקת אתם, או שהם מעסיקים זה את זה ויש לי רגע אחד למחשבה! ואו, איזה כיף לי. בחמש יש חוג לבכור וטיפול קלינאית לקטנה. מעירה את הבעל ורצה אתם. חוזרת, קופצת בדרך למכולת, לחמניות וירקות לארוחת הערב. ערב, אמבטיות, ארוחת, שיניים, סיפור, שיר, "אמא רציתי לספר לך". הנקה. הנקה. הנקה. טוב, הם נרדמו! ארוחת ערב עם בעלי. מסדרים את הבית ושוטפים כלים ביחד. הוא הולך. אני מתיישבת לעבוד. השעה 9 וחצי. עד 1 וחצי אני עובדת, מכניסה מכונה, עוברת על הרצפה קצת עם הסמרטוט כדי לא להידבק, מתקלחת, נכנסת רגע לפורום, מיניקה. שוב מיניקה. אחת וחצי. מתה. פשוט מתה. 5 שעות של שינה ללא חלומות.
כן, אורנה, יש לך הצעות?!!!!!!!!!

ישנה תופעה חברתית/תרבותית בעולמנו המערבי השבע, שהצרכים של הילד כמעט לא באים בחשבון כשמתעורר איזה קושי מצד ההורה.
אורנה,
נראה לך שזה המצב אצל חבצלת?
לי נראה, שהצרכים של חבצלת עצמה מוקרבים לטובת הצרכים של הילדים והמשפחה. לעומת הקיצוניות של הורה שמקריב את צרכי ילדו לטובת כל מה שתיארת, יש הקיצוניות השניה של הורה שמשקיע המון בצרכים של האחרים, על חשבון הצרכים שלו. יש גם מקרים קיצוניים של הקרבה עצמית, מתוך צורך להיות קרבן.
אני מתרשמת מכל מה שחבצלת כתבה - כאן ובדפים אחרים - ששני התיאורים הקיצוניים שלמעלה אינם הולמים אותה. היא נמצאת בלחץ עצום בגלל אילוצים אובייקטיביים, ומנסה לעשות כמיטב יכולתה כדי לשרוד, מצד אחד, וכדי לתת לילדיה את מירב ומיטב תשומת הלב, ההקשבה וההשקעה הרגשית. אם היא תתמוטט - לא יהיה להם לא זה ולא זה.
אם אי אפשר לנצח בכל החזיתות צריך לקצר את החזית ולוותר על משהו. בתחום החומרי היא ויתרה, היא עובדת רק משרה חלקית,. בתחום הפנאי לעצמה, האויר לנשימה - היא כבר ויתרה, וזה לא מספיק. ואם היא הגיעה - ולא מרצון - למסקנה שעליה לקצר את "חזית החינוך הביתי" - כנראה שאין ברירה.
ומי שמנסה לעשות הכל 100% ואינו מצליח, צריך להתפשר על פחות.
אישית, אינני חושבת ששהייתו של הבן הקטן במעון למשך ארבע שעות בהכרח תגרום לו נזק.
אני חושבת שאמא סחוטה, לחוצה ועייפה, או חלילה מתמוטטת (ודברים כאלה קורים) - כן עלולה לגרום לו נזק.

אמא של יונת,
מה זה תודה...
זה הדבר הטוב ביותר שכתבו או אמרו לי היום, וזה בהתחשב בעובדה שהיום יום ההולדת שלי באמת הישג!:-D
זה ממש "הניח לי את הדברים במקום".
שוב תודה.

חבצלת - את מדהימה!
ואני מצטרפת בכל פה לאמא של יונת.

(רק למען התמונה השלמה - את יכולה להוסיף מה עושה אישך במהלך היום? למה הוא נח בצהריים ואת לא? הוא עובד גם בלילה?)

הוא עובד המון, ועושה המון דברים עם הילדים (מהחלפות ועד לימוד קריאה), ומנקה, רוחץ כלים והכול. הוא אחלה. באמת. אבל אם הוא לא נח בצהריים הוא לא מסוגל ללמוד בערב וזה כבר רע מאוד מבחינתו. אנחנו גרים בפנימייה אז שעות העבודה שלו הן ממש לא שגרתיות, אבל חוץ מזה השנה הוא בכלל בשנת שבתון וזה אומר שהוא לומד הרבה מאוד תורה, מה שהיה כל-כך חסר לו בשנים האחרונות, מאז שיצא מהישיבה (תתיחסו לזה כאל מחקר מדעי:-)).
אנחנו גם אחראיות על האושר האישי של הבעל, מה לעשות...

בדיוק כמו שהוא אחראי גם על האושר האישי שלי, והוא באמת המון פעמים דוחף אותי לעשות דברים בשביל עצמי (לי יש בעיה נפשית לצאת אפילו להתעמלות בשביל עצמי), אז אני מפרגנת לו בתחושה של, אם לא שמחה, אז השלמה.

שליחה על ידי מי* » 26 ספטמבר 2003, 19:30

אורנה,
אני לא חושבת שהחברה המודרנית מתעלמת מטובת הילד - היא פשוט מגדירה אחרת את "טובת הילד". תשאלי כל אשה עובדת שילדיה במעון עד ארבע והיא תגיד לך שזאת טובת הילד - הוא נמצא בחברה, מעניין לו, מגוון לו, ואמא בינתיים עובדת כדי לממן את המשחקים וההעשרות והמחשב-לכל-ילד, ואחר כך מגיעה הביתה בארבע לשלוש שעות של זמן איכות. הרי כל ההמצאה של "זמן איכות" קשורה ל"טובת הילד".
בקשר למה ששאלת אותי למעלה, די הופתעתי מן השאלה. נכון אמנם שלא כתבתי את ה"צד השני", אבל זה לא אומר שהוא לא קיים. צדקת הדרך היא מושג שצריך לרענן מפעם לפעם, ועוד רגע אחר כך את כותבת בעצמך: "קיימות היום המון אמונות ולא תמיד אנחנו מצליחים להפריד בין אלו שלנו לאלו של הסביבה, התרבות, החברה"
אז אולי כרגע נדמה לי שטוב, ובעצם לא טוב? אולי יכול להיות יותר טוב? אולי מה שנדמה לי כאמונה שלי בצורך בפרטיות, הוא בעצם פחד, ניתוק ממשפחתי, שמירה מופרזת על גבולותי, הערכה שגויה של העונג הנובע מן הקרבה לעומת השלווה שבבדידות? (וכל זה רק חלק מן האפשרויות)
על כל פנים, גם אם לך נדמה שאין פה שאלה בכלל, אותי הנושא הזה מעסיק - בעיקר עכשיו כשאני מהרהרת ברצינות באפשרות להוציא את הילדים מבית הספר ושיהיו כאן כל היום.
(גם ככה הם המון בבית, בכל שבוע נשארים לפחות שלושה ימים בבית, אבל כל השבוע זה יהיה אחרת).

וחבצלת, אני מחזקת את ידיך. אני לא חושבת שמעון זה בהכרח גרוע - האמצעית שלי היתה בגן בגיל שנתיים, בשל אילוצי עבודה שלי, גן שנוהל על ידי בני זוג (בעל ואשה). אנחנו התייחסנו אליהם כמשפחה, והיא היתה רצה בבוקר בשמחה כזאת פנימה ומתחבקת ומתנשקת אתם. זה היה ממש טוב בשעתו, ואין לי ספק שזה היה יותר טוב מאשר להיות בבית עם אמא עייפה ועצבנית מפני שהיא לא מספיקה לעשות מה שהיא רוצה וצריכה לעשות. בסופו של דבר, זאת שאלה של איזונים. אם תמצאי מקום טוב, שתהיי שלמה אתו, ותפקידי את בנך לכמה שעות בידי מישהי שתרגישי שאת יכולה לסמוך עליה, ואם זה מה שיתן לך אוויר לנשימה ויותר שלוות נפש, אני חושבת שזה נכון (ולא שם בכלל את טובת הילד במקום האחרון! אני מסכימה עם אורנה שטובת הילדים וטובתנו חד הם, וזה חייב לפעול גם לכיוון השני: מצב שאני סובלת ממנו, לא יכול להיות טוב עבור ילדי).

תכף אני אכתוב על עצמי, אבל קודם כל לאורנה - תופעה חברתית בעולמנו המערבי -כשעולה קושי הצרכים של הילד לא באים בחשבון:
מה את חושבת שקורה בעולם הלא מערבי ? מישהו חושב על צרכי הילד? הרבה הרבה פחות. נכון שיש יותר הנקה ומגע, אין ספק, זה לטובת הילד . ונכון שהאמא בבית או בשדה כי שם היא עובדת והוא איתה, אבל אלה החיים ואין איזו הקשבה לצרכיו. אם היא בעבודה 8 שעות ביום, הוא איתה וזה מה יש. גם אם יש לו העדפה אחרת . ברגע שיש עוד תינוק אז הגדול, אפילו אם הוא בן שנתיים, הופך להיות עצמאי לגמרי. כך שאין טעם לעשות כל הזמן אידיאליזציה של החיים שם , יש דברים בחברה מסורתית שאפשר לאמץ בחום ויש דברים אצלנו שעדיפים .
הכי הכי בולט שאין, פשוט אין שם הורים שחוסכים שבטם מילדיהם. אז כשמדובר על עולם שלישי ועל טובת הילד, בבקשה לא לשכוח את זה. כל הילדים שם חוטפים מכות ברגע שאין סבלנות אליהם. בזה מתמצה ההקשבה .
עכשיו אני צריכה ללכת להגיד שנה טובה לסבתא של חגי אז תכף אמשיך , לגבי עצמי .

כשמדובר על עולם שלישי ועל טובת הילד, בבקשה לא לשכוח את זה. כל הילדים שם חוטפים מכות ברגע שאין סבלנות אליהם

נראה לי שזה תלוי על איזה עולם שלישי מדובר. יש תרבויות בהן נהוג להרביץ לילדים ויש כאלה שלא.

איפה הוא העולם השלישי הזה שלכם , שכולם קשובים לילדים , וחיים בשלווה , ולא מרביצים להם (ולא לנשים שלהם)???

למשל כאן ויש עוד מידע בספרים של מרדית' סמול (שכרגע בהשאלה).

תודה תודה , קראתי , אהבתי . איך קוראים לספר?

טוב,
חזרתי אחרי חופשת החג...

אני לא כתבתי בשום מקום שלשלוח ילד למעון זה לא נכון. אם הורים חושבים שהמקום הטוב ביותר בעבור הילד הוא המעון, שישלחו אותו למעון. בכל מקרה השלמות של ההורים עם דרכם היא זאת שקובעת את תחושת השלמות הילד. ילד שהוריו מאמינים שמקומו במשפחתון, מעון, פעוטון, בית-ספר וכו' אלה אכן המקומות המתאימים לו. אלה הוריו והם קובעים בעבורו את הדרך בה יגדל. כך נכון וראוי לעניות דעתי.

אני מדברת על מצב אחר. מצב בו אנחנו לא שלמים עם דרך גידול הילדים שלנו. אם זה בגלל תחושות בטן, מחשבות פילוסופיות או התנגדות הבעל. בכל מקום כזה אפשר לנסות להסתכל על הדברים מחדש, וזה מה שהצעתי.

חבצלת,
מראש אמרתי שזה לא ויכוח אישי אתך. לכן אין לי גם שום הצעה מעשית. מי אני שאגיד לך על מה לוותר, איפה לקצץ ואיך לחיות את חייך, במיוחד לאור העובדה שאיני מכירה אותך.
לפי תשובתך אני מבינה שהתאור הכללי שתארתי אינו מתאים למקרה הפרטי שלך. אני מבינה מהתאור שלך שאת חיה במערכת חיים מאד לוחצת. אולי את יכולה לותר במקומות בהם תהי יותר שלמה עם הויתור? אולי לשלוח את התינוק לפעוטון זה לא ויתור. אולי זה מתאים לאמונותיך ולדרך חייך?
בכל מקרה, בלי קשר לשאלת הפעוטון נראה לי שאת לא ממש מרוצה מחייך. את חיה אותם בתחושה שהדרך כפויה עליך, מכל מיני סיבות. כלכליות, תרבותיות, חברתיות.
כאן אני מציעה את האפשרות לפתוח את הכל לדיון מחודש ולא רק את שאלת הפעוטון של התינוק, שזה מה שנהוג לעשות.
וכמובן שאת התשובות תוכלי לקבל רק מעצמך.

ארני,
לא דברתי כלל על העולם השלישי. תארתי תופעה שקיימת בעולם המערבי. מה זה קשור לעולם השלישי?
החברה האנושית חיה כבר שנים רבות ללא מתן כבוד לצרכים של מגזרים נרחבים בה - נשים, ילדים, עבדים.
אני חושבת שבימים אלה בתרבות בה אנחנו חיים ילדים הם ממש מגזר מדוכא. זה שמישהו אחר מדכא ילדים נשים או עבדים (כל אלה מדוכאים גם ממש כאן אצלנו בבית - נשים, פועלים זרים...) זה לא אומר שאני רוצה לקחת בזה חלק.

הספרים הידוע שלה הוא "Our Babies, Ourselves" Amazon:0385483627, וספר ההמשך הוא "Kids" Amazon:0385496273.

אורנה, את מה זה טועה.
אבל אין לי כוח או עניין לפתוח את הדיון הזה שוב, רק רציתי להגיד לך שגם השלמות של אוסף של דברים בלתי שלמים היא שלמות.

וגם, תאמרי לי בבקשה, העובדה שילדיי הם מאוד תובעניים רגשית ופיזית כשהם תינוקות (עובדה שמלחיצה אותי כרגע יותר מכל דבר אחר) זה גורם כלכלי, חברתי או מה?
וגם, "זה מה שנהוג לעשות" -
אני בחיים לא עשיתי שום דבר רק כי זה "מקובל בחברה" או "נהוג". כולם מחסנים ואני לא, כולם נותנים מטרנה ואני לא, כולם אצלי במשפחה חילוניים ואני דתייה, כולם נוהגים עם ילדיהם כך ואני אחרת.
מי שמכיר אותי יודע (כמה מאנשי הפורום יכולים להעיד) שאני אחת שמאוד לא נבהלת לעשות דברים בדרך שונה מכולם. וכרגע אני אמנם מאוד לא רוצה לשלוח את הקטן מהבית אפילו לכמה שעות, אבל אני מתחילה להבין שאין לי ברירה (כלומר, יש לי ברירה, לעזוב את העבודה, ולבטל את קלינאית התקשורת של הבת. וזה כרגע בלתי אפשרי מכל הבחינות.)
זה לא מסתדר הכי טוב עם תפיסתי אבל זה כרגע יהיה כנראה האילוץ ההכרחי. הרע במיעוטו, כשאני חשבתי באמת על כל האופציות האחרות.
את פשוט לא מוכנה לקבל את העובדה שיש אנשים שמשתדלים ולא מצליחים לפתור את הכול כך שהילד בכל זאת יישאר עם אימא. זה מערער אצלך איזו אמונה בסיסית. נדמה לך ש"אם תרצו אין זו אגדה". אבל אין זה כך. לפעמים גם אם רוצים אי-אפשר לזכות בשלמות הורית.
וגם - בחברות השבטיות אף פעם האם אינה הנושאת היחידה בעול הילדים המשפחה והבית. היא חולקת בעול זה עם אנשים אחרים - אחיות, בנות, דודות וכדומה. לפעמים עם נשים אחרות של בעלה. מדוע שאני לא אוכל לחלוק עם אישה נחמדה כלשהי, בתשלום אמנם, את הטיפול בילדיי? רק כי היא לא אחותי? מה אעשה שאין לי אחיות?
בני מכיר היטב את המטפלת של קבוצת התינוקות במשפחתון כי היא שומרת עליהם לפעמים אחרי הצהריים או בערב כשאנחנו יוצאים. את חושבת שזה שונה מאוד ממצב שבו דודה/בת דודה/סבתא שומרת על תינוק? למה? נכון שסבתות יותר אוהבות את הנכדים אבל איני בטוחה שדודה כלשהי תמיד יותר סבלנית לתינוק מהבחורה שאני מדברת אתך עליה. בני זכה באחד-עשר חודשים נפלאים עם אימו ואביו, ורק מעט פעמים נשאר למספר שעות עם אנשים אחרים. עכשיו הוא יכיר מעט גם עוד דמות או שתיים, שאחת מהן הוא כבר מכיר היטב. אני חושבת שאת באמת קצת מגזימה, הרי לא מדובר בשעות ארוכות ובהתחלה בכל אופן אפילו לא בכל השבוע. מצד האוכל אין בעיה, כי יש מוצקים, ואני לא רואה שום סיבה להפוך את בני ל"תינוק מדוכא ומסכן" שאימו המרשעת מעדיפה את טובתה על טובתו.
ותרשי לי לסיים בכך:
שאני הכי מאושרת בחיי (ושוב, מי שמכיר ואותי, גם מאנשי הפורום, יעיד)משהייתי אי פעם, ואם קשה למישהו בינתיים, או יש תקופה שיש בה הרבה לחץ ותסכול מסוים שלא מספיקים כלום, זה לא אומר שמישהו הזה רע לו עם חייו. סליחה, מאיפה בכלל לקחת דבר כזה? גם בלחץ הכי גדול, רגע אחד שהילדים עושה משהו מצחיק, וזה כבר שווה לי את כל העייפות והתשישות (מדי פעם בעלי רץ בבהלה לראות ממה אני מתגלגלת מצחוק רם כל-כך). אני לשם שינוי גם מאוד מאוד מסופקת מהעבודה שלי, מה שלא היה לי בהוראה. לא מבינה מאיפה נוצר לך רושם ש"הדרך כפויה עליך". כלומר, ברור שאני לא יכולה עכשיו לעזוב הכול ולנסוע לחופשה רוחנית בהודו גם אם אני מאוד רוצה. אבל נו באמת. בזה נמדדת שביעות הרצון שלנו מחיינו? ב"חירות לעשות מה שבראש שלנו"? מצד זה כל מי שמתחתנת ויולדת ילדים כבר כופה על עצמה משהו. אבל אם התחתנתי מבחירה (מאוד) והבאתי ילדים מבחירה (מאוד-מאוד) כל יתר הבחירות הקטנות בפנים, גם אם הן "מוכרחות", נובעות מהבחירה הגדולה שלנו.

חבצלת, בדרך כלל אני מאוד אוהבת לקרא את דברייך, את כותבת יפה וחכם ולעיתים אני גם מזדהה עם הדברים, אבל כאן אני באמת לא מבינה מה זאת ההתקפה הזאת? קראתי את הדברים ולא הרגשתי שאורנה מתקיפה אותך אישית, עצרי רגע, תקראי שוב את הדברים, תמיד אומרים שהמתקיפים מתקיפים כי נגעו להם בנקודות התורפה שלהם, אם את שלמה אם דרכך שום דבר לא יערער אותך, נשמע שאת מסבירה ומתנצלת (תוך כדי תקיפה) למה את מרגישה צורך להסביר? נראה שאת אמא מאוד מודעת שהולכת אחרי האינטואיציות שלה, וזה אחלה.

_כאן אני מציעה את האפשרות לפתוח את הכל לדיון מחודש ולא רק את שאלת הפעוטון של התינוק, שזה מה שנהוג לעשות.
וכמובן שאת התשובות תוכלי לקבל רק מעצמך_

חבצלת - (אני מצטרפת באיחור) כאן אני מסכימה עם אורנה. לא כי יש לי הצעות, אלא כי זה כמו כמו ב"טנגרם" (מכירה? 7 צורות גיאומטריות היוצרות ריבוע, ועוד הרבה צורות מענינות אחרות) - כשלא משתלבת החתיכה האחורונה, לא עוזר, בדרך כלל, רק לסובב אותה, או לגעת רק בחתיכה הסמוכה לה, אלא הדרך היא לפרק הכל, לשלב מחדש, וכך להגיע לפתרון שונה לחלוטין מהפתרון הכמעט נכון.

אני מכירה את הגישה הזו של "אם את מגיבה בעוצמה סימן שיש דברים בגו" ותיארתי לעצמי שזה מה שיגידו אבל אני קצת כעסתי דווקא כי אין דברים בגו, פספסו את דבריי בגדול. תארו לכם. גם זה קורה.
חוץ מזה סתם הנושא רגיש אצלי אולי. אני באמת לא שלמה עם הנושא של פעוטון, אני רק מנסה אולי לקבל את החיזוק במקום הלא נכון. מצטערת אם מישהו נפגע.

גילה, אם נמשיך את האלגוריה שלך אז:

מה לעשות שיתר החתיכות לא רוצות לצאת מהמקום שלהם? טוב להן שם! והן צורחות אם מוצאיים אותם, כמו הדודאים בהארי פוטר!
אם מוציאים אותן בכוח אחת מהן עלולה להישבר ומה אז?!!
החתיכה האחרונה יכולה להיכנס למקום, אם כי בחריקות מסוימות, אבל את זוכרת כמה היה לי קשה להכניס את משה לפעוטון וכמה שאחרי שבועיים הוא הסתדר שם נפלא ועכשיו הוא פשוט מאושר שם? אז נכון שכל מקרה לגופו וכל ילד הוא משהו אחר אבל אני לפעמים חושבת שאולי אני באמת קצת מגזימה, ואתן איתי ביחד.

וזו גם התשובה לכך ש"התשובות אצלי". בטח אצלי, אלא מה. אף אחד לא מחליט משהו לפי העצה בפורום כזה או אחר. זה פשוט דיון, לא? הבאתי את עצמי כדוגמה לכך שלפעמים יש מצב של אין מצב. ומכאן הכול איכשהו התגלגל למגרש שלי. לא יודעת איך.

שליחה על ידי מי* » 30 ספטמבר 2003, 20:34

גילה, אני לא בטוחה שהחיים הם כמו טנגרם.
בחיים לא בטוח מראש (ואפילו כשמאמינים בהשגחה פרטית) שכל החתיכות יכולות להכנס לריבוע בלי שום חריגות מן המסגרת ורווחים.
נניח שיש לך קופסה של טנגרם ולא ברור לך שהיא מתוכננת כך שבטוח החתיכות יכולות להכנס לריבוע, ועמלת קשות והצלחת כמעט בדיוק, רק חתיכה אחת קצת מבצבצת - אולי זה הכי טוב שאפשר לעשות בנסיבות, וחבל לפרק

חבצלת,
קראתי את כל התיאור ומאוד התרגשתי. גם בגלל הכנות והיושר, וגם האומץ וגם בגלל שפתאום ראיתי שוב שלא רק אני נמצאת במירוץ החיים. אני מעריכה אותך על יכולתך לתת לבעלך לישון וללמוד, אני חושבת שבמצב דומה הייתי מקנאה בו ורוצה להיות במקומו. יישר כוח.
הילד שלי במשפחתון מגיל 5 חודשים כי יש לנו משכנתא גבוהה והיתה לנו ילדה במעון ולא יכולתי להשאר עוד בבית. עד עכשיו אני זוכרת איזה כאבי בטן חטפתי בשלושים לאוגוסט, יום לפני שמתן נכנס למשפחתון. ועכשיו, אנחנו שנה אחרי, המטפלת השנה עם מתן לבד, אני מרגישה אליה חום ואהבה כמו עוד אמא שלי, וגם אני קוראת לה אמא אסתר. היא מלמדת אותו ומאכילה אותו והוא זכה לטיפול מדהים.
אני מאושרת עם עצמי, ומקווה רק שבילד הבא אוכל להשאר איתו קצת יותר בבית, אבל אחרי הקצת יותר אני כבר יודעת שהוא ילך לאמא אסתר.
חבצלת אני שולחת לך המון אהבה, וקצת שעות שינה, שיהיה לך כוח.

בחיים לא בטוח מראש (ואפילו כשמאמינים בהשגחה פרטית) שכל החתיכות יכולות להכנס לריבוע בלי שום חריגות מן המסגרת ורווחים.

אם מאמינים שאין דרך לסדר את כל החתיכות, זה נעש ממש לא סביר שנצליח למצוא דרך כזאת. במיוחד אם לא מדובר סתם בסידור החתיכות במסגרת אלא על דברים יותר יצירתיים כמו שינוי המסגרת, שינוי החתיכות, הוספת ממד חדש לבעיה, או אפילו unasking the question.

וזה המקום לשוב ולהמליץ על "שינוי: עקרונות של יצירת בעיות ופתירתן", פאול ואצלאוויק, ג'ון ויקלנד, ריצ'רד פיש. מאנגלית: ורדה רזיאל-ויזלטיר. ערך והתקין בנימין הלוי (ספרית פועלים 1979).

אחלה, בנות, אבל אני לא רוצה שינוי. באמת שטוב לי ככה.
למה אף אחד לא מאמין לי?

חבצלת יקרה,

למרות ה"מים הרבים שזרמו" כבר בדף הזה, אני עדין רוצה לומר כמה מילים בהתיחס לראשית הדיון.

את נשמעת כועסת למדי.

כמובן שזאת זכותך לכעוס, בלי כל קשר לדברי.
אם תקראי שוב, באותה התשובה הכל-כך מכעיסה טענתי כי שליחת ילד לפעוטון אינה עוול כל עוד הוריו שלמים עם המעשה. מתוך דבריך הבנתי שאינך שלמה עם זה ולכן הצעתי מה שהצעתי.

בהתיחסות הראשונה שלי התיחסתי באופן כללי לנושא של גידול ילדים ולא אליך אישית. למרות שציינתי זאת, את ראית זאת כהתקפה אישית. אני מתנצלת על כך שבנושא כל כך רגיש הסתתי את תשומת הלב לענין הכללי ופספסתי את הרגישות הגבוהה שלך לנושא. בכך עוררתי את כעסך, וממקום של כעס כולנו נוטים להתחפר בעמדותינו וכך מפספסים את מציאת המוצא לקושי בו אנו נמצאים.
כמובן שגם זאת בחירה לגיטימית. לא תמיד אנחנו צריכים להיות מבינים, מכילים, יצירתיים. לא כל הזדמנות עלינו לקחת. מותר לנו גם לפספס, לכעוס, לכאוב, לקטר. מותר גם לבחור בקושי.

אבל אפשר גם לבחון את מכלול החיים מחדש ולגלות פינות של חופש ושלוה שהיו נסתרות מעניינו בתוך המרוץ של החיים. זה כרוך כמובן בנכונות שלנו לוותר על האמונות שמדריכות את חיינו - למשל שגידול ילדים זה דבר קשה, שנחוצה הקרבה של האם על מנת שהילד יזכה באושר, או כל אמונה אחרת המכבידה על חיינו, שפרנסה באה בקושי למשל או ש"לכל דבר יש מחיר".
אותה תפישה שהחיים הם קשים מוטבעת בנו עמוק מאז "בזעת אפך תאכל לחם" ו"בעצב תלדי בנים". אבל כדאי לנו לזכור שזה נאמר כעונש שקבל האדם ולא כצווי אלוהי לחיי קושי וסבל. ומכך אני מסיקה שיש דרך אחרת. שאפשר לחיות גם ללא סבל. את הדרך הזאת אני באופן אישי מנסה לחפש, ויש תחומים רבים בחיי שאני מרגישה שגם מצאתי (ויש תחומים שגם לא ובהם אני מזמינה אותי לקרוא מה שכתבתי), וזאת מתוך נכונות לבחון אמונות יסודיות של חיי מחדש.
מכאן כתבתי מה שכתבתי ולא מתוך רצון להטיף לדרך חיים כלשהי.

חבצלת,
אין לי ספק שאת עושה את המיטב על מנת שאת ובני משפחתך תהיו מאושרים. אני יודעת שקושי בחיינו לא בהכרח מצביע על דרך שגויה, לפעמים פשוט קשה. וכמו שכתבת, שלמות בחיינו יכולה להיות מורכבת מהרבה חלקים לא שלמים. כך גם חייך וחיי כולנו.

מאחלת לך לשנה החדשה מציאת האיזון בין כל חלקי חייך, מציאת השלום והשלוה בתוכך ובין כל בני משפחתך וגם כמה שעות שינה עם חלומות מתוקים.

שנה טובה.

אורנה
שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה

@}

_אני לא רוצה שינוי. באמת שטוב לי ככה.
למה אף אחד לא מאמין לי?_
זה נורא פשוט חבצלת -
את מעלה התלבטויות, לכן כולם עטים (עלייך) עם הצעות.
ככה זה (-;

אני חושבת שזה גם עניין של ניסיון, זמן, התפתחות אישית, גיל ועוד....
וכי מה שמתאים לך היום יכול לא להתאים לך מחר. ומה שהתאים עם הילד הראשון יכול לא להתאים ליד השלישי.
וההתחברות שלך לעצמך ולמציאת האיזון הזה יכולה לשתנות בהתאם .
והכי חשוב הוא שתמיד ניתן לשנות,להתאים , לחפש איזון חדש.

אני מזמינה אותך לקרוא גם ב זמן לעצמי בחינוך ביתי

מיץ פטל, תודה.

גילה, אני לא קולטת משהו - לכם אין התלבטויות? התלבטויות זה משהו שסותר אושר? מי שמרוצה מחייו מעולם לא מתלבט על ההמשך? ומי שמתלבט לדעתך צריך לעוט עליו עם הצעות? יש לי כמה רעיונות אחרים מה לעשות במקרה כזה.

<חבצלת נוהגת להתלבט רק עד שהיא מחליטה ואז להיות שלמה עם ההחלטה>

מקווה שזה שייך אם לא אשמח לניתוב,
יש לי זוגיות כבר 8 שנים, והעיניין הוא שאני לא מרגישה ממש שייכת אף פעם, מין לחץ כזה שתמיד משתלט עלי בכל פעם שאנחנו אמורים להפגש בין אם במשפחה מורחבת (דוד, דודה, של בן זוגי, וילדיהם (גדולים נגיד מעל 30 ), ולעיתים גם עם המצומצמת לא. ערב של ליל שישי,
(למען הבנה טובה יותר, אני לא בקשר כלל עם 95 % מהמשפחה, כלומר ישנו קשר עדין עם אחות אחת שגרה רחוק מאוד ומאז שילדה, אנחנו מוצאות את עצמנו מתקשרות לעיתים יחסית קרובות היינו בביקור פעם אחד עם בן זוגי כשנולד בנה השני בן שלושה ימים ),
חמותי אומרת שהיא מאוד אוהבת אותי כאילו הייתי ביתה, וזה נכון בדרך שלה, אבל היא לעולם לא מחמיאה לי באמת, יופי חוכמה,יכולות, כמו אם אמיתית (לא משנה שאימי לא החמיאה לי מעולם

) וזה לעולם יציק לי כנראה , אגב כפי שהיא עושה בחופשיות לשני ילדיה שלאחד מהם אני נשואה..
הסיבה שהעיניין עלה בי זה משום שיש לי תחושה שאחת הסיבות שאני לא מרגישה חלק מהמשפחה, היא כי טרם הפכנו להורים, ועדיין מתיחסים אלינו כמו הזוג הצעיר... לפחות ככה זה נראה לי ,
סיבה נוספת היא שלא מזמן נסעתי לבקר את אחותי לבד, והדהימה אותי התחושה הביתית החמימות, החופשיות שהרגשתי לידה, בביתה, ליד ילדיה ובעלה בלי שיש האמת שום קשר הדוק הנראה, היינו אפילו בקצר די רציני המון זמן, שפתאום כאילו נעלם לו ואני חשה בבית לידה,
בביקור שערכנו יחדיו אני ואישי, גם הוא חש את אותה החמימות והחופשיות, כהגדרתו הם אנשים נחמדים ואמיתיים לא מסתירים כלום , אני לא בטוחה כלל שבזה טמון העיניין אבל אני לא יודעת לשים את האצבע היכן העיניין...
ובכל פעם אחרי מפגש עם- אפילו עם חמותי, שבו יש ביטוי כלפי ילדיה של חום ואהבה וקירבה , אני מרגישה כ"כ בודדה כ"כ לבד , ברור לי שאימי חסרה לי מאוד מאוד מאוד, אבל זה לא יעזור לי, כי קשר עימה לא ראלי, אבל לי כ"כ עצוב, זה גורם לי להכנס פנימה בפנים כמו שבלול.. ולחוש עצבות גדולה...
פשוט אין לי משפחה
(אבי התגרש מאימי כשהייתי רכה מאוד ,והקים משפחה בעצמו -עם 4 ילדים נוספים, ואישתו נהדרת אבל גם שם אין לי באמת מקום במשפחה למרות שהם נותנים הרגשה חמה יותר מאשר אימו של זוגי אני חושבת שפשוט ככה הם נוהגים, גם אישי הסכים , חבל רק שגם לשם העיניין יותר לא רלונטי כי הם מתגרשים

) עוד משפחה נהרסת...
ושוב חוזרת המחשבה כמה אני חשה לבד ושפשוט אין לי משפחה,
נכון שיש לי חברות טובות ואחת מהן במיוחד היא ממש כמו אחותי, והיא הכי נהדרת בעולם, אבל, עדיין עצוב לי כ"כ לעיתים קרובות בעיקר בזמן האחרון כשהצלחתי לשים את האצבע על מה שעצוב לי
תודה על המקום לשיתוף.. @}

ללא משפחה
האם את עדיין משוטטת גאן?
האם התייחסות תהיה עדיין רלבנטית?

לא גאן, כמובן, אלא "כאן"....

כן כן רוחלה, זה תמיד יהייה רלונטי, אם את עדיין משוטטת כאן בעצמך ...
תוספת נוספת יש לי ,
בזמן האחרון עולה המון עיניין האין קשר עם אמא שלי, וכמה נשמות טובות, מציעות לי לפנות שוב לאמא שלי בבקשת עזרה, כלומר להראות לה שאני זקוקה לה בכל דרך שנראית לי מתאימה, העיניין הוא שאני יודעת שזה בעייתי בשני מישורים:

א. אני יודעת שמה שאני זקוקה לו היא לא יכולה לתת לי, שזה קבלה, תמיכה, אהבה ללא תנאי, קבלת בן זוג שלי

ב. גם אם אחליט לתת לעיניין הזה צ'אנס, אז אני עלולה למצוא את עצמי בסיכול מתמיד של הדרכים לה להשתלט עלי שהרי מזה בעיקר ברחתי מחוסר היכולת שלה לתת לי להיות עצמי ללא שום יכולת שלה לכוון את העיניין.

אני גם יודעת שלא מזמן חלמתי שאני זו שמבקשת ממה סליחה, ... אני יודעת שאני זו שאצטרך ליצור את הקשר הראשוני, אבל אני יודעת זה ייכך ממני כ"כ הרבה כוחות נפשיים שאני לא יודעת אם אני אעמוד בזה כלומר זה עלול למוטט אותי, וזה משהו שאני כרגע חיה איתו (קשר ללא אמא),אבל זה עולה לעיתים וזה מאוד עצוב לי.

כמו כן בזמן האחרון עולה העינין שאני ממש לא אוהבת ללכת יותר לאימו של אישי, מהסיבה שאני מרגישה שאני רוצה יותר, מה זאת אומרת ?
אם בעבר כל מה שנתן לי את סיפוקי היה שיש לאן ללכת ביום שישי בערב לאכול וקצת להיות עם אנשים שאמורים להיות משפחה, היום אני לא רוצה יותר את האמורים אני רוצה משפחה כזו חמה ואוהבת ומקבלת, (נו מה שאף פעם לא היה לי ), אבל זה לא אפשרי עם מה שיש שם בבית אם אישי,
האמת שהכל התחיל עם פרידתה של אחותו של אישי מבעלה, והביא את כל התא המשפחתי הקטן למין ניפוץ כללי מהבועה שנמצאנו בה (למה בועה,? מהסיבה שרק חשבנו שהכל בסדר בזמן שהכל ממש לא היה בסדר..), למשל חשבנו שהזוגיות שלה אחותו ובעלה היתה מקסימה והתברר שכלל לא, היא הלכה וחיפשה את עצמה, וללא ממש מצאה (אז), והיא התחילה לא ממש להגיע לארוחות ערב בימי שישי,וזה היה לי מאוד מוזר, ואז היה שלב שבוא די התקרבנו לחות לדעתי אבל הסתב ר שלא לדעתה והיא אף טענה כי פגעתי בה רבות,
ואז היה עוד יותר קשה ללכת לארוחות משפחתיות , כי הכל היה קר ומאוד מכאני, מאוד מאוד עצוב,
והיום היא התחילה ללכת למקום אחר ששם היא מרגישה כנראה את מה שהיא אף פעם לא הרגישה במשפחתה, וטוב לה שם כנראה, העינין הוא שהיא מספרת כלום ולא משתפת, ואישי מאוד מוזר לו כל העיניין שלה, והוא מאלה שלא ממש מדברים על דברים שהם קשים או לא נעימים (רק איתי מהשנים שלנו יחד הוא כן מדבר ),
ובקיצור אני מרגישה שהמצב ממש מגעיל בזמן האחרון, אני מרגישה מן התרופפות של משפחה שגם אם היה משהו קטן ממנו גם הוא נעלם,
ולכן מקריאה של דברי הקודמים עולה בי שוב העינין, שאני מרגישה ,שכנראה רק כשנהפוך להיות משפחה עם קטנטן אחד לפחות העיניין יכול להשתנות כי אז אני ארגיש בתוך משפחה קטנה ויהיוה לנו יותר עוצמות ,
אבל יכול להיות שאני טועה כי אולי היום אנחנו צריכים לגלות את העוצמות הללו, ולנסות כבר עכשיו ליצור קשר עם האחות המדוברת (זה פשוט לא ממש מצליח כרגע מכל מיני סיבות), וליצור משהו משלנו של הילדים, אולי אפילו ללא האם
דבר שנראה לי מאוד קשה באופן אישי..

זהוא הגיגי עד כאן תודה על המקום @}