אות משמים

[רוני_בלוני*]

ביום שבת בבוקר קיבלתי את הבשורה, היא נפטרה. האישה המבוגרת שעבדה איתי במשך שנים.
האישה שהיתה לי כאם וכסבתא. האישה שהיתה שם בשבילי כל הזמן.
כאב עמוק.
כאב גם על בעלה. היא גידלה אותו כאילו היה בן שלה, מן קשר עמוק יותר מאהבה.
בעלה עלה ארצה לבדו אחרי השואה ואילו היא ילידת הארץ.
נדמה שידעתי עליה הכל.
הלם. עצב גדול. מן חור שחור בלב. היא איננה.
הזוג הזה שבכל פעם שבא לבקר אותי חשתי תחושה שהם גאים בי, הם שאפילו לא היו הורי. הם שאפילו לא גידלו אותי.

יום שבת, ילדים. אוכל. ילדים. כאב. צער. ילדים. שיפוצים בבית. וכאב. הרבה כאב.

צהריים. אוכל. ילדים. שיעורי בית-ילדים. מנסה לישון. היא איננה. לישון. עצוב לי כל כך. לא יכולה לישון.

שעה שש בערב בערך. מנסה לצפות בטלויזיה. דופק מהיר. סחרחורת. משהו קורה. לא יודעת מה. תחושה מוזרה.
אולי אני צמאה. ניגשת לארון המטבח. מנסה לקחת כוס. יושבת על הרצפה. בעלי מנסה לדבר איתי. לא יודעת מה. מרגישה משהו מוזר. אולי קרה משהו למישהו? אולי הילדה? אולי קרה לה משהו? תקראו ל"גדולה"! מהר! קרה לה משהו!
לא. הכל בסדר. בסדר ולא בסדר. משהו בלב. משהו בתוך הראש. משהו קורה! מה זה! איזה פחד.
שותה. חלף. 15 שעה בערך. לא יודעת מה זה היה.
טלויזיה. מסתכלת. מתנתקת.
שוב פעם, משהו קורה לי. דפיקות לב. אמא. איפה אמא שלי? איפה אבא? אולי קרה להם משהו?
מתקשרת. אין תשובה.
דודה? אולי זו את? משהו (מ' בפתח) מדבר אלי בתוך הלב. משהו בתוך הראש.
לא יודעת מה זה.מנסה שוב ושוב להתקשר להורים שלי. אין תשובה. השארתי הודעה.
אני לא מרגישה טוב. קורה לי משהו.
מה זה יכול להיות? אולי זה מסר? מסר מהעולם ה"אחר"? האינטואיציות שלי תמיד מטעות אותי.
קשר לעולם הבא ברור שיש. הרבה שמפחה שלי עברו לעולם הבא.
האם מישהו הרגיש פעם דבר כזה??? וזה לא התקף לב! ממש לא.

לילה. מנסה להירדם. חושבת בתוך שינה. עייפה מתוך שינה. למה הסדינים שלנו לבנים? זה לא מפחיד?
מה זה צריך להיות?

מתעוררת עייפה. היום יש הלוויה. האם יש לזה קשר??

שמחה לשמוע ממישהו שחווה דבר כזה פעם.
חוויתי גם דברים אחרים בעבר. מפחדת לדבר על זה. מתקשה להאמין.

[נאוה_פרנס*]

צער, אבל, תחושה שהולכים לאיבוד כי מישהו שהיה לנו מעין יתד תקועה בקרקע איננו.

את מתארת כאב נורא על אובדן האישה אבל...

אני רוצה לתת לך מבט אחר על אותו העניין. מבט שלא יפחית מהצער אבל יאפשר חיים.

קודם כל, כל דבר שמסתיים, כל אדם שעוזב את חיינו (גם כשזה הדבר הכי טוב שקרה לנו) מלווה בתקופה של אבל.
אבל זהו זמן .
אבל הוא רגש שמכיל בתוכו תהליך שעובר דרך רגשות שונים: צער, כאב, כעס ועוד.
אבל זקוק לזמן והוא עובר מהר יותר כשאת פתוחה לעבור את התהליך.

תני לעצמך זמן לבכות ולכאוב.
אפשרי לאחרים לנהל את הבית ולטפל בילדים - נראה שאת זקוקה להיות לבד עם רגשותייך.
תכתבי - את יכולה לכתוב לה מכתב ולומר לה את כל מה שאת מרגישה.
את יכולה לשתף אותה ברגשות שמציפים אותך עכשיו,
את יכולה לספר לה מה היא היתה עבורך,
את יכולה לספר לה כיצד היא תחסר לך,
את יכולה לומר "תודה".

את מבינה,
קיומה של האישה הסתיים בגוף הגשמי של העולם הזה, אך לא במהותו אצלך עמוק בפנים.
כשתסיימי את תקופת האבל הקשה, היא תישאר איתך ושלך לנצח.
תמיד תמיד כשתזדקקי למילה טובה, לעיצה, תוכלי רק להתבונן פנימה לתוך עצמך ולשמוע אותה משם.
היא חלק בלתי נפרד ממך - באותו חלק של עצמה שהיא שיתפה איתך.

את יכולה בעתיד להמשיך לכתוב לה במעין יומן ולנהל בו את השיחות שהיית מנהלת איתה בחייה.
תופתעי כמה תשובות תקבלי ממנה...
את יכולה להמשיך את התקשורת איתה כל זמן שתצטרכי אותה - עד שהפצע יהיה נסבל או אפילו יירפא.

שולחת לך גדול לעטוף אותך בחג הזה.
זה מאוד סמלי עבורך להתחיל את השנה בלעדיה.
אולי זה זמן בשבילך להבשיל להיות עצמאית יותר ממש במקום בו היא תמכה.
אולי זה זמן בשבילך להבשיל להיות מקור של תמיכה וכוח עבור מישהו אחר.

ימים אלו של תחילת שנה, ימים של סליחות ותשובה הם זמן טוב לראות
כיצד להפוך את הכאב הגדול למקור חיובי לעצמך ולאחרים.

אל תנסי להיות "חזקה" - פשוט תהיי עם כל הרגשות ועם הלב פתוח לחוות הכל.
התהליך קורה מעצמו, מבשיל את הפנימיות שלך למקום איתן יותר.

שתהיה שנה נפלאה, למרות שהיא מתחילה בכאב.

[עודד_המחפש*]

רוני,
לא לגמרי הצלחתי להבין כל מה שכתבת, אבל שמעתי על סיפורים על אנשים שהרגישו כשדברים קורים לקרובים להם. זה לא נדיר. התודעות של כולנו מחוברות אחת לשניה, ושל אנשים קרובים הן מחוברות במיוחד.
למשל, זכור לי ספר שקראתי על הצ'לן הנודע פאבלו קזלס. הוא מספר איך הוא הרגיש בדיוק מתי אמא שלו נפטרה, וגם מתי אבא שלו נפטר, למרות שהיה במרחק רב מהם, והיה באמצע קונצרט או משהו כזה.

שתהיה שנה נפלאה, למרות שהיא מתחילה בכאב.

[רוני_בלוני*]

תודה נאוה, פשוט תודה. מילים חמות.
תודה עודד.
לצערי זו לא הפעם הראשונה שאני חווה מוות של קרוב. במקרה זה אני מרגישה שאני חווה גם את רגשותיהם וצערם של משפחתה הכואבת.
אני אכן זקוקה לקצת זמן. טוב שיש חגים וזה מחייב אותי לאכול כמו שצריך.
כשאני משחזרת את ההרגשה המוזרה שלי מאותו יום אחר הצהריים (את ההודעה על מותה קיבלתי באותו יום בבוקר), יש לי תחושה שזו היתה איזו תודעה.
כאילו הקשישה נכנסה לרגע לנשמתי כדי לומר שלום.
כדי לומר לי להמשיך בדרכי הכי טוב שרק אפשר, כדי לברך אותי.
היה לי כל כך קשה בהלוויה, זו פעם ראשונה שאף אחד לא עמד לצידי שם.
כל אותו בוקר של ההלוויה הייתי צריכה להודיע לכל כך הרבה אנשים על מותה.
הייתי קצת המומה שחברה טובה שלה, גם היא קשישה, ניגשה ואמרה לי תודה על הקשר האמיץ. היא אמרה לי תודה על החברות שחצתה כל מחסום וגיל.
פתאום כלתה של הקשישה שנפטרה שאלה אותי מה שלומי, החזיקה את ידי והתנצלה על זה שקשה לי. מוזר לי.

[פלוני_אלמונית*]

אולי זה לא הדף המתאים ביותר אבל...
קורה לי שאני קולטת תחושות או ממש שומעת משפטים בתוך ראשי שקשורים לאנשים קרובים. קרה לי למשל שהציפה אותי פתאום תחושה של מועקה או געגוע שקשורה לאותו אדם ולאחר זמן הבנתי שגם אצלו עברה חוויה כזו אם כי לפעמים הפוכה (למשל בדיוק בשעות שבהן הרגשתי געגוע פתאומי מאוד חזק ועוצמתי הוא חווה ריחוק גדול והחליט על פרידה). או שישבתי עם חבר קרוב ושמעתי בראש משפט שלם שהוא חשב (משפט שאומר שעוד מעט מגיע תאריך משמעותי עבורו). שאלתי אותו משהו עקיף בקשר לזה והסתבר שהמשפט ששמעתי היה אמיתי, כלומר התאריך היה אכן מאוד מאוד קרוב.

כרגע אני במצב שלפעמים אני חווה תחושות חזקות, למשל הבוקר הציפה אותי חרטה עזה בקשר לצעד (די טריוויאלי) שעשיתי לפני מספר ימים בהתנהלותי מול אותו חבר, ממש עד כדי דמעות בעיניים. וזה בזמן שהייתי עסוקה במשהו אחר לגמרי, במקום ציבורי (כלומר זה לא שישבתי בבית והגיתי בנושא ואז טבעי שעלו רגשות). אין לי דרך לבדוק אם זה היה אכן משהו שמשודר מאותו אדם אז אני מניחה לזה.
אבל איך מבדילים?
איך אפשר לדעת או להבדיל שהתחושה או המשפט שעולים לי הם אכן תשדורת כזו ב"ערוץ" מול אדם קרוב, או שהם רגשות שעולים אצלי?

[פלוני_אלמונית*]

שלום,איך פותחים פניה כזו? ברגיל אני אדם שמח שאוהב לשמח כעת נפלתי לתוך דיכאון חרדה אטימות בראש ,אפטיות, ייאוש - זה קרה לי כך לפתע כאשר עברתי סידרת טיפולים נגד חיד בכיבה - כיום אני בטיפול פביכיאטרי וכל כך רוצה לחזור לימים השמחים שלי הרגילים - זה נמשך כבר חודשיים כמעט .אמרתי, ניתן לזמן לעשות את שלו בלי לחץ אבל הכל כך כך "מת" בתוכי ללא ניצוץ ,עצוב ,בודד אע"פ התמיכה והאהבה שאני מקבלת מהסביבה בעבודה ובבית . כל כך מר מדכא ועצוב - אין לי חשק אפילו לחשוב על אוכל, קניות, על סידורים ונקיון הבית אין בכלל מה לדבר
אני חרדה, האם זה יגמר ומתי - אני כל כך מתגעגעת לשמחה שהיתה בי לאהבה והנתינה שלי עם הסביה - נכון אולי אני מרחמת על עצי, אבל זה מה שאני מרגישה
אני רוצה בבקשה את החיים שלי השמחים בחזרה
ולוואי והיתי יועדת מה עלי לעשות איך לפעול כדי לשפר את העניין המדכא הזה שעובר עלי

תודה על תשומת הלב