ראה גם: איפה הגבול, אמון הדדי.

דיון שהחל בדף כבד את ילדיך:

לילה טוב, אחרי שמשך כשבועיים אני קוראת וקוראת הנה מצאתי גם את האומץ לכתוב (אף פעם לא כתבתי בפורום כלשהוא), וגם משהו שבאמת חשוב לי לשאול- במשך שלוש שנים ניסינו (או לפחות חשבתי שניסינו) ליישם את הגישה הזו- כבוד לילד, לתת לו למצוא את הגבולות שלו בעצמו וכו'. משהו שם ממש לא עבד. זה הגיע לזה שהילדה אכלה שלוש פעמים ביום לחם עם מרגרינה, וראתה רוב הזמן טלויזיה. אחרי שלוש שנים המסקנה שלי הייתה שהגישה הזו פשוט לא נכונה, שילד צריך גבולות, הוצאנו את הטלויזיה מהבית, התחלנו להגביל כמויות של אוכל וגם מבחינת מה לאכול, וכו'. עכשיו אני שוב לא בטוחה, וברור לי שגם סמכות הורית מוגזמת היא לא נכונה. נראה לי שהבעיה אצלי בשיטת ה"כבד את.."(ולא שעכשיו אני לא מכבדת, אבל כשמפעילים סמכות וגבולות קל יותר ליפול בקטע הזה וזה מה שמפריע לי) הייתה של נפילה לעצלנות-למישהו/י יש רעיון/עצה/הכוונה בשבילי?

המממ... שאלה גדולה שאלת.
לא תשובה, אלא הגיג:
כבר שנים אני לומדת מהו "כבוד".
וככל שאני משתפרת, כך אני יותר מבינה כמה קשה עד בלתי אפשרי לנהוג בכבוד כלפי עצמך וכלפי אחרים כשגידלו אותך בשתלטנות.
כל הזמן מתבלגנים הגבולות שלנו עם כפייה מצד אחד ועם הקרבה מצד שני.
אנחנו לא יודעים מה תקין, אין לנו שום דגם, אנחנו ממציאים את הכבוד מחדש.
כמו שאלונה אמרה, צריך כבוד עצמי.
מנסיוני?
כמעט לא מכירה מישהו שהכבוד העצמי שלו שלם (במובן: לא פגום, לא שבור, לא מעוך).
נקודת התחלה טובה: "האתר של דר איירין
אם קוראים שם מספיק חומר על "הקרבה", על "תלותיות" ועל "התעללות" או שתלטנות - מתחילים לראות את התקין. ד"ר איירין נותנת עצות ספציפיות ועוזרת חאנשים לראות איפה "מכרו" את עצמם ואיפה פגעו באחרים.

רונית,
מלאכת השמת הגבולות איננה באחריותו של הילד. זוהי אחריות ההורים וזהו המנדט המחייב את ההורים.
הורים הנוקטים בגישה על פיה הילד עצמו משרטט את גבולותיו ומניחים את האחריות על כתפיו הרכות עשויים לגרום לילד עוול רק מתוך כך שאין לו הכלים לכך ואין זה מתפקידו.

אינך יכולה לשרטט לילד גבולות אלא אם ברורים לך הגבולות שלך.
כך, כאשר את נוהגת הפקרות (לדעתך) יגיע ילדך למקום בו ההפקרות (שוב להגדרתך) לא תהא עוד מקובלת עלייך.

מתפקיד ההורים לשרטט את גבולות המרחב בו ניתן לילד לגדול, להתפתח, להבשיל עד לקבלת החלטות וביצוען באופן סינכרוני ליכולות ממשיות. כאשר לא ינהגו כך מתוך שיקול דעתם ומודעותם העצמית לאחריותם כהורים, יהא זה הילד אשר יביא את הנסיבות לכאלה שיחייבו את ההורים לקחת אחריות או להסירה ולהעבירה באופן חלקי או מוחלט לאחרים אבל באופן מודע.

סמכותך כהורה וכאדם היא אותו פן בו ניתן לסמוך עלייך. כלומר, הילד סומך עלייך שבמידה ויעשה משהו נאמר מסוכן לחייו - תהיי שם ובסמכותך כהורה תמנעי ממנו התנהגות שכזו.

כאן, את ואביו של הילד - אשר לו, כמו לכל אב, תפקיד מכריעע וחשוב ביותר בעניין הגדרת גבולות לילד - תמצאו את אותם מקומות בהם הילד ראוי לקחת אחריות ותניחו שם כבוד.

מנגד, מתפקידכם כהורים - ואפילו מתוקף תפקידכם המינהלי של קיום המשפחה - להחליט מהם התנאים, הגבולות וההגדרות של הכללים הנהוגים בביתכם. כללים ברורים וחד משמעיים - עד כמה שניתן.

צפריר, קראתי את תשובתך לרונית, ומכיוון שאני מאוד מעריכה את דעותיך אני פשוט רוצה לאמר לך תודה על דבריך אלו, תודה שהזכרת לנו.

צפריר,
אתה יכול לתת דוגמאות ממשפחתך להצבת הגבולות שאתה מדבר עליה?

פלוני,
ראשית אנסה לראות היכן הילדים "שואלים" או "מבקשים רשות", היכן מונח בפניהם גבול או מחסום שהם נדרשים לאישור על מנת לעבור שם.

• בכל מה שקשור לחומרי העבודה שלי - בקבוקים, תמציות, מבחנות, מזרקים, אלכוהול, ספרים, מחשב, חומרי כתיבה, הדפסות וכו'...
• בכל מה שקשור בשימוש בחומרי גלם המשמשים למזון - קמח, סוכר וכן הלאה.
• בכל מה שקשור ביציאה שלהם מהבית (אני הולך ל...) - כאן בדרך כלל זה יותר דווח מאשר בקשה אך לעתים מתקבלת תשובה שלילית.
• בכל מה שקשור בהיכן אוכלים "אני יכול לאכול ליד הטלוויזיה?".
• סוגי מזונות מסוימים, כמו "אני יכול היום לאכול עוד שתי ביצים?"

אלה רק דוגמאות יש עוד תחומים (אני מניח).

חוץ מזה יש כל מיני כללים שרירותיים מבחינת הילדים, כללים שעליהם - אין ויכוח.
למשל:

• אחרי מדורה חייבים להתרחץ אם רוצים לישון עם אבא ואמא באותה מיטה (אלא אם כן כולם נכנסים מסריחים ואז למחרת ממילא יהיה צורך להחליף מצעים - זה לא קורה הרבה אבל זה קרה).
• ההזדמנות לאכול היא בזמן הארוחות.
• לפעמים בשביל להמשיך לריב צריך לעבור למקום אחר.
• לא מכים בראש.
• לא מפריעים לאמא לדבר בטלפון (במיוחד כשהיא עובדת).
• לא יורקים - זה מעליב.
• כשאוכלים ארוחה משפחתית לא שומעים מוזיקה.

אני מניח שיש עוד, איננו עסוקים בכך, זה לא שאנו מקיימים איזה דיון ומחליטים כן לא שחור לבן. זה יותר עניין של זרימה אשר לעתים מחייבת חריגה מהגבולות הנוקשים ולעתים מאששת את נחיצותם.
העיקרון הוא לחוש מתי הגבולות שלנו כהורים מורגשים היטב. נאמר, כאשר גוני, בגיל שתים עשרה וחצי בערך בקשה להגיע לסיני עם חברים בטרמפים, הרי שהתשובה שנתקבלה היתה לאו מוחלט ובלתי ניתן לויכוח, מתוך כך שזה היה גבול שאנחנו לא יכולנו לעבור באותו זמן, בהתאם לנסיבות ולאירוע. כך גם כאשר בגיל חמש עשרה בקשה לעשות קעקוע.

והיומיום מלמד אותנו את גבולותינו. את אלה המשמשים כמגן חשוב מאין כמוהו לתחושת הבטחון, ואת אלה שאנו לומדים להרחיב ולהגדיר מחדש. ל
תפישתנו נדרשת הנהגה ברורה ומוחלטת במסד הזה שנקרא משפחה. הנהגה זו עשויה להיות מצמצמת או מרחיבה, יותר או פחות, על פי מי שההורים הם, אין זה העיקר. העיקר הוא עצם קיום ההנהגה במשפחה.

אשמח להגיב לגבי התנהלותנו בעת שסוגיות שונות עולות, בנושאים שונים ובזמנים שונים.

מאוד דומה למה שקורה אצלינו, רק שאנחנו מיישמים את זה בקושי שנה ועדיין יש ניסיונות להתווכח על צחצוח שיניים ושטיפת ידיים לפני השינה - אבל בסוף זה מבוצע כי זה כבר נהיה הרגל. אבל אצלינו היא בת שש עוד מעט ובטח כשהיא תגדל יהיו נושאים שונים. היא תמיד שואלת ובדר"כ מקבלת מה שאנחנו אומרים ואם זה לא לרוחה היא כמובן מייללת ואז אנחנו חושבים ומתפשרים איפשהו שכולם יהיו מרוצים.

צפריר,

האם אתם נותנים הסבר לגבולות/כללים?
תמיד?

אני מרגישה שאצלי אם יש לי רצון וסבלנות להקדיש תשומת לב לסיטואציה ולהסביר את האיסור בד"כ אין בעיה (הבן שלי בן כמעט 3). אבל אני מרגישה שאני חייבת להסביר כדי שהוא ישתף פעולה. אין מצב שאני יאסור פעולה מסויימת והוא יקבל את האיסור רק בגלל שאני אמרתי, מתוקף "הנהגתי".
ואיך נמנעים מנטיה לשתלטנות כשיש ילדים שמקבלים את דבריך בלי התנגדות?
תודה

נורית,
לא תמיד אנחנו נותנים הסבר, לעתים כן ולעתים לא. אין כאן "תוכנית" פעולה.
כל אותם מקומות בהם הילדים "מבקשים רשות" מציינים בפנינו היכן שמנו גבולות.
חלק מהגבולות הושם באופן מודע וחלק באופן בלתי מודע. בכל אותם מקומות בהם שמנו גבולות מבלי משים, כ- "מובן מאליו" בעבורנו, אנו משתוממים כאשר ילדינו מבקשים רשות.
למשל, כאשר ינאי מבקש ממני לשים מוזיקה, סתם כך, באמצע היום, לא יהיה זה נדיר לשמוע אותי מגיב בפליאה על עצם השאלה. כביכול אתפלא על עצם שאלתו, בבחינת "מתי איני מרשה לך לשמוע מוזיקה שאתה בכלל שואל?"
והנה, אני נשאל כאן בפורום על גבולות ואני מגלה שאחד האיסורים שמתקיימים בביתינו זה לשמוע מוזיקה בזמן שהמשפחה מסבה לשולחן - לשתיית תה או לארוחה. והרי מוסבר באחת כיצד באופן לא מודע שורטט גבול אשר מתקבל אצל הילד כך: יש לברר האם ניתן לשמוע מוזיקה.
כאן, גם אם ינתן הסבר מקיף ומנומק מדוע אין לשמוע מוזיקה במצבים או אירועים מסוימים, עדיין הבנת הילד תהיה כפי מידתו ולא כפי מידתנו, וטוב שכך. הסבר מדוע אין לשמוע מוזיקה בנסיבות מסוימות ניתן גם ניתן אך הילד קלט מה שהוא קלט.

כאן, על פני לייחס חשיבות להסבר שאת נותנת לילדייך בדבר איסור כזה או אחר עולה חשיבות שאין לה שעור לאותו רצון ואותה סבלנות להקדיש את תשומת לבך המלאה אל הילד ואל הסיטואציה בזמן הטלת האיסור, או שרטוט הגבול בעבורו.
תשומת הלב הנדרשת היא מוחלטת. אז מתקבל הגבול באחת וללא חשש להתקרבנות (איני מוצא מלה אחרת כרגע) או תסכול מעבר לכוחותיו.

אותה תשומת הלב היא-היא שעשויה לזהות כיצד ילד אחד מעורר בנו שתלטנות והאחר רודה בנו בדרכו הערמומית, המעודנת או הישירה. שכן, כאשר תשומת הלב (שהיא האהבה בכבודה ובעצמה) מכוונת באופן מלא לילד הרי שנמצא הילד בהכרח משקף בעבורנו את היחסים שלנו עם עצמנו ואיתו בד בבד. יחסי אני-אתה אלה עומדים במרכז אותו דיאלוג אשר מניח מראש את תוקף ההנהגה של המדריך, המורה, ההורה או החונך.

תוקף זה מתקבל כמובן מאליו אצל הילד כאשר הוא מובן מאליו אצל ההורה.

עד כאן, מתוקף הנסיבות אני מעוניין לגשת למרכולית ולעזור לאורנה לסחוב את הקניות הביתה.

לעניין ההימנעות מנטיה לשתלטנות וגו' רק אומר שאי אפשר להימנע מנטיה לשתלטנות, ניתן לזהות את הנטיה ואת ביטויה בחיי היומיום. זה הפתח.

תודה על כל הדברים שנכתבו כאן. רק עכשיו יצא לי לחזור אל המחשב ושמחתי לגלות שהדיון כאן התפתח.
צפריר, הסבריך ובעיקר הדוגמאות עזרו לי מאוד, בעיקר להיזכר שעצם החיפוש הוא התשובה, ושהרצון להחליט על צד כזה או אחר (כבוד או גבולות) הוא קצת ילדותי. רציתי לשאול לגבי אחד הגבולות שהזכרת- לא מכים בראש. מה זאת אומרת? ובמקומות אחרים כן? זה נגע בי כי יש לי הרגשה שכל היחס שלי לאלימות ובכלל למריבות בין שתי הבנות הוא מאוד לא מאוזן, ומושפע קצת אולי מעברי כמורה בבי"ס, ובטח גם כילדה בבי"ס, שם שללו אלימות באופן גורף. אשמח לשמוע קצת הרחבה בנושא, לילה טוב

הדף הזה מדבר על משהו שמעסיק אותנו כל הזמן. יש דברים שמתאימים לגיל מסויים, אבל מעצבן בגיל אחר. לרוקן את בקבוק השמפו בגיל שנתיים לכיור מצחיק בהתחלה ושייך לניסויים שעושים בגיל הזה. בגיל 4.5 זה בכלל לא מצחיק, ואפילו שייך לדברים שעולים לנו כסף והילדים כבר יודעים את זה, משהו שדורש נקיטת פעולה. אני לא יכולה להסביר שאסור. הספיק לי כבר מהסברים (צריכה אומנטיקון של יד שמסמנת קו על המצח). עכשיו אני מרגישה שצריך לנקוט פעולה. בקבוק מרכך עולה כך וכך שקלים, ולכן הילד המדובר לא יוכל לקבל את "המנה השבועית" במרכולית. במקום זה אנחנו צריכים לקנות מרכך חדש (כי השיער של אמא כבר נדבק לקרקפת).
אני מקווה שנקטתי בדרך הנכונה. אני מרגישה שכן, ושיש הפנמה כלשהי. אולי יש דרך אחרת, אבל אני לא עליתי עליה.

הצבת גבולות ברורים בגיל ארבע וחצי בכלל לא נראה לי סוף העולם.
אפילו בתקיפות, אפילו בכעס. לא שופכים בקבוק מרכך לכיור, זה חומר חשוב ולא משחק וזה מבזבז לנו כסף !
אם אתה רוצה אני אמלא לך בקבוקים ריקים שיהיו שלך במים עם קצף ותוכל לשפוך.
לי קורה שאני מתקבעת בעקרונות ולא שמה לב שהילדה זזה קדימה וכבר צריכה עקרונות חדשים. עכשיו זה למשל עם ענין ההתעוררות בבוקר. אני מעולם לא הערתי אותה , מתוך כבוד לזכותה לישון כמה שהיא רוצה. היא יכולה לדפוק שינה עד עשר בבוקר בלי בעייה. לאחרונה התחלתי להרגיש שזה לא לעניין, והיום הערתי אותה בשמונה. בין שמונה לעשר היו לנו שעתיים נהדרות, ציירנו, עשינו מבוכים וציורי חיבור מספרים, אפינו לחמניות. היא היתה צלולה ומרוכזת מאד, וזה השאיר רוגע נעים על כל היום.החלטתי גם להקפיד על זמן השינה. לפני שנה זה נראה היה לי התעללות. עכשיו בגיל חמש זה נראה לי נכון.

אביב רק בקריאה שניה הבנתי מה עשית בסוף. איך הוא הגיב על זה? זו לא ביקורת על דרכך, אני רק תוהה איתך בקול רם-כי אני לגמרי מבינה את המצב שנקלעת אליו- אם ילד יכול להבין שיש כמות כסף מסויימת בבית, ומשהו בא על חשבון משהו אחר, ושזה לא סתם נגדו. ניסיתי פעם להסביר שאנחנו צריכים את הכסף לדברים חשובים ולכן לא נקנה כך וכך וזה הכניס אותה ללחץ שלא יהיה לנו כסף לקנות אוכל. אפשרות כספית, חסכון ועדיפויות זה כל כך מובן מאליו לנו, אבל להם?.

וואו!! זה כ"כ מרגיע לראות שאצל עוד אנשים זה ככה. בדיוק, בדיוק אותו דבר!!! ואני מסכימה עם כל התובנות שכולם מגיעים אליהן בסוף וחושבת שזה טוב שהתובנות האלה מגיעות בגיל המתאים שהן יגיעו ולא לפני כן. יש כאלה שממש "יודעים" מראש מה החוקים ואצלנו, אחרי שש שנות התנסות דומות מאוד להתנסויות של אמבט ים הדברים עולים על המסלול. אז היה קשה, נכון, אבל היה שווה לילדה שלא הגבילו אותה כל השנים האלה.

רונית,
לעניין המכות.
אחים, אחיות, רבים. נקודה.
זה עשוי לא למצוא חן בעינינו, לעתים זה עשוי אפילו להוציא אותנו מהכלים. אבל, וזה חשוב, בדיקת טריטוריה ומשחקי כוח הכוללים בתוכם גם אלימות ומכות נדרשים לילד לשם בטחונו העצמי ונווטו בעולם הזה.
הנטיה שלנו לאסור אלימות בכל מקרה גם היא צורה של אלימות.

בכל מקרה, אצלנו, הילדים לומדים או יודעים ש לא מכים בראש, פשוט כי הנזק האפשרי בראש עשוי להיות מסוכן מאשר בחלק אחר של הגוף.

אביב,
האם בתך יכולה לעשות את הקשר בין הכסף שעולה השמפו (שעמד שם, קורץ לה ומוכן למשחק) לבין הממתק או מה שלא יהיה שהיא מקבלת במרכולית?
איני אומר שלא, אבל אני ממש לא בטוח שכן.

במקרים כגון אלה לא יהיה יותר פשוט לדאוג שהשמפו וכל אותם דברים שעולים כסף ומטבע הדברים קורצים לילדינו למשחק - פשוט לא יהיו בהישג ידם?
כך אנחנו משתדלים לנהוג, וכשינאי או אורין שופכים ליטר שמפו לאמבטיה (בשביל הקצף), ואנחנו מתרגזים לרגע, אנחנו משתדלים לזכור שאנחנו מתרגזים רק על עצמנו.

או לחילופין,
אולי כדאי לקנות לבתך במתנה - שמפו למשחק - יש ממש זולים - עשרה שקל לליטר (שמפו משפחתי או משהו כזה).

לענין זה -
בזמנו היינו קונים "בת אורן", שיהיה לילדים קצף.
אבל, בכל פעם הם היו מרוקנים את כל הבקבוק לאמבטיה אחת.

אני זוכר את עצמי אומר לאורנה - "ינאי שוב 'אכל' את הקצף לאמבטיה, נראה לי שאולי נפסיק לקנות את זה". אתמול בערב כשינאי עשה אמבטיה ונהנה מהקצף שעלה מחפיפת הראש הוא אומר לי - "אבא, נכון שפעם היינו קונים קצף, אבל בגלל שאכלתי אותו הפסקנו לקנות?".

מה ששוב מראה שלא תמיד אנחנו יודעים מה אנחנו אומרים ואיך זה נקלט אצלם.

יש לזכור שתוקפנות היא דרך להבעת תוקף. כשנזכור את זה נוכל להיות תקיפים מבלי להיות תוקפניים - מבלי להשתמש באלימות כלפי ילדינו. והדברים צפריר מכוונים בראש ובראשונה אליך. שמעת?

אולי אתם צודקים, וזו לא הדרך בשביל כולם, ואולי אפילו לא בשבילי. אנחנו מדברים על הכסף מכיוון שאין לנו כסף בלי סוף, אפילו לא קרוב לזה. חטיף הוא מותרות, והוא מבין את זה. הוא היה איתי בכלבו וקנה איתי מרכך חדש. אני מקווה שהבין, אבל תמיד מפחיד אותי שנכנס לסחרור ולא נדע איך לצאת ממנו (אולי אנחנו שם כבר עכשיו).

צפריר,
כמה הילדים רבים? כל יום?
האם כשרבים גם מרביצים?
אצלינו מותר ואפשר לריב, אבל מכות הן מחוץ לתחום. יש מילים. זה הגבול שלי. אני לא יכולה לראות אלימות פיזית
זה נורא כואב לא?

אבל מיכל! בנים לא מדברים....
אצלנו יש האבקויות, והרבה פעמים זה גם נגמר בבכי, אבל מה -- תוך כדי ההאבקות שניהם נהנים. אז מי אני שאתקע את הגבולות שלי ביניהם?

קראתי בעניין רב את כל שנכתב כאן על הצבת גבולות.
חסר לי באופן ספציפי מידע מנסיון של הורים לתינוקות בסביבות חצי שנה.
אני מוצאת שכבר בגיל הזה אני נדרשת לשים גבולות ואין לי שום מושג איך לעזאזל עושים את זה ???
הרי אין תקשורת מילולית, אין לי איך להסביר לו, למשל, ש"אי-אפשר לצאת כרגע לטיול כי חם...אז תפסיק לבכות ובוא נראה טלוויזיה" ?
איך מתקשרים בגיל הזה?
אני בעיקר שואלת על בעייה של בני שהוא מתוק ומדהים אבל אקטיבי וסקרן מאין כמוהו שנוטה לעבור מגירוי לגירוי ולהשתעמם במהירות שיא...וכמובן לדרוש גירויים נוספים.
תודה על כל עצה !

הו! שאלה טובה.
אלא (בדיוק כמו שאמרת) שזה לא ענין של גבול - זה ענין של דו שיח (-:
אולי - למשל - יש משהו שאינו טלויזיה (מה שאת רוצה) ואינו טיול בחום הגדול (מה שהוא רוצה) וימצא חן בעיני שניכם?

קצת מצחיק אותי לחשוב על תינוק בן חצי שנה במושגים של גבולות.
בגיל הזה הגבל היחיד שלהם זו אהבה.
הרבה ציצי הרבה מגע הרבה תנועה והרבה קול.

בדיוק מה שרציתי לשאול
איזה גבולות את מחפשת לילד בן חצי שנה. אפילו לבן שלי בן שלוש לפעמים קשה להבין שחם בחוץ ואי אפשר לצאת.
קצת מתוחכם בשביל גוזל אדם עם נסיון של חצי שנה.
תחסכי לעצמך תיסכולים ואל תצפי ממנו להבנה של כלום מלבד אולי להכיר אותך ואת אביו ולחייך אליכם. זו ניראת לי משימה מספיק מורכבת לגילו.
(אגב, יש תוכנית שהוא מעדיף במיוחד? חדשות של ערוץ 2 או מבט?)

>בקי משועשעת<

לדעתי אין שום הבדל בין להציב גבול בגיל חצי שנה לבין כל גיל אחר. ההבדל הוא כמובן ביכולת להבין, אבל הבנה לא תמיד מונעת תסכול ובכי. כך שאם את שלמה עם הגבול שאת מציבה, הכל בסדר. ואם הוא מביע את התסכול שלו בבכי, גם זה בסדר. מותר לו- איך עוד הוא יכול לבטא את מורת רוחו? ואחרי שהוא גומר להתבטא, אפשר לעבור הלאה. כמובן שכדי לא ליצור תסכולים רבים מדי כדאי ששני הצדדים יהיו מרוצים במידת האפשר, ולא שתמיד מי שהכוח בידיו יחליט. כלומר לנסות מראש למצוא פשרות, כמו שגילה כתבה לגבי הדוגמא שנתת- משהו ששניכם תהנו ממנו במקום לצאת החוצה.

רונית יצרת משוואה של גבולות = תיסכול.
למה גבולות אומורים ליצור תיסכול? גבולות יכולים גם להוות מסגרת מקובלת.
אם אני קובעת חוק שגורם תיסכול אני מייד משנה אותו. כי מבחינתי הוא כנראה לא מתאים. גם על גבולות יכול להיות דיון.

ואללה, בקי!
שמת את האצבע בדיוק על הנקודה שאני בד"כ מתקשה להבהיר.

וואו, נראה לי שקצת חטפתי מכמה מכן על הראש....?!

כל מה שהתכוונתי לשאול זה איך לתקשר בצורה הכי חיובית עם עוללי, בלי שזה יגיע לבכי קורע לב ?

סה"כ לאמא טרייה, שזה מה שאני, שנותנת הרבה ציצי, ידיים, חיוכים, כן, גם "מבט", חדשות ערוץ 2, (עם העדפה לערוץ 2 בגלל הצבעוניות) משפחת ההופסים,בייבי יוגה, עיסוי, טיולי עגלה ארוכים וכו' וכו'....- לפעמים קצת נגמר הכח ולא תמיד אני יכולה לספק את הסחורה. אז, התכוונתי לשאול, ואולי הצבת גבולות זו מילה חריפה מדי, איך מעבירים לו את הכוונה שאני אוהבת, אבל כרגע לא יכולה להתפנות ? בלי תסכול, בלי בכי ? אולי אין דרך בלי לעבור דרך הבכי ?

בכל אופן תודה לכל העונות, זה עזר !

בקי, אני לא חושבת שגבולות תמיד = בכי ותסכול. ולעיתים קרובות אכן אפשר להגיע לפתרון שמוסכם על כל הצדדים. אבל לפעמים קורה שלא, (כמובן שכל אמא עם הסבלנות שלה, הרצון והנכונות באמת להגיע לפתרון וכו', וגם מאמא לאמא זה משתנה במצבים שונים). הדוגמא שהייתה לי בראש כשכתבתי היא זו שהציגה אמא דורית, כשילד רוצה לצאת החוצה ונורא חם. יש אמהות שיגידו- יאלה, נלך לטייל בחום, לא נורא. יש כאלו שיביאו אטרקציה ויסיחו את דעת הילד, למשהו כיפי אחר. לפעמים זה יצליח, לפעמים לא. יכול להיות שגם יהיה בכי. מבחינתי אם את שלמה עם זה שעכשיו לא יוצאים, זה גם בסדר. גם אם הילד יבכה. אבל זה לא שזו האופציה הראשונה ובטח לא היחידה. פשוט לא צריך לדעתי לצפות שילדים אף פעם לא יבכו, ולהתנהל מתוך הפחד מזה. ושוב, כאמור- כל אמא ויכולותיה, ומגבלותיה, בכל רגע נתון.

דורית, נראה לי שלא כדאי להתמקד ב"איך להעביר לו ש..." אלא עדיף לנסות לגלות מה מפריע לו / מה הוא צריך, ואיך אפשר לעזור לו. למשל, אם הצורך שלו כרגע זה להיות עליך בתנועה, את יכולה לחשוב על דרכים לספק את הצורך הזה: לשים אותו במנשא ולסדר דברים בבית, לרקוד, לדבר בטלפון תוך כדי הליכה, ללכת להסתובב בקניון הממוזג, וכו'. מנסיוני האישי ההתמקדות בהצבת גבולות הרבה פעמים תוקעת אותנו בעימות במקום לקדם אותנו לפתרונות.

דורית, רציתי לחזק את עיצת המנשא. לפעמים באמת נגמר הכוח ואת מרגישה שדי, עכשיו תבין, מתוק שלי, שאמא רוצה סתם לעמוד במטבח (ולבשל), סתם לעמוד מול המראה (ולצחצח שיניים), בלי שאף אחד יצווח ברקע וידרוש ויהיה לא מרוצה....
מדהים איך להיות קשור לך על הגב או על המותן מספק לו כל כך הרבה ענין רוגע ונחמה בלי שבכלל תתאמצי.
חלק מאי המאמץ זה ש חייב להיות לך נוח עם המנשא. אל תתפשרי על זה. בהצלחה, ואל תיבהלי מנשות האתר הלוחמניות (-: , וברוכה הבאה לאתר.

דורית, שלי כבר בן שנה וחודש ועדיין קשה להעביר לו את זה.
הוא פשוט צעיר מכדי להיות מסוגל לחכות או לסבול. והואיל ואנחנו היחידות שמספקות את הצרכים הדחופים האלה (בדרך כלל), אז מה לעשות, לפעמים נתקעים.
לפעמים בא לי לצעוק מרוב תיסכול, משהו כמו "אני לא יכולה פעם אחת בשנה לשבת בשירותים בשקט!!!" אבל מסכן קטן שלי, הוא מתוסכל יותר (הבכי שלו אומר לי: "אמא, דווקא עכשיו את בשירותים? בדיוק כשאני רוצה שתקחי אותי על הידיים ותלכי איתי?").
בזכות המנשאים שלי באמת הקטנתי למינימום את מספר התיסכולים. אבל יש.
אז ככה:
גם מצאתי שיטות לשלב אותו בכל זאת (כן, אפשר להניק כשיושבים בבית שימוש, בדוק... ) .
וגם אין מה לעשות, לפעמים הוא בוכה, ואני אומרת לו "עוד רגע, חמודי" ומסבירה לו מה קורה ולוקחת אותו בהקדם האפשרי.
הנה, רק בשבוע שעבר הוא בכה בכי מר וקורע לב בכסא האוכל, בזמן שאני אספתי מהרצפה המוני רסיסים של זכוכית שהתפזרו על כל הסלון, שאבתי ושטפתי רצפה. מצטערת, ניסיתי למהר כמה שיכולתי, אבל לא היה לי כוח באותו זמן לשים אותו שוב על הגב, ולא יכולתי לתת לו לרדת מהכסא אל כל הזכוכיות.
אני יודעת שהוא יודע שאני אוהבת אותו.
אני יודעת שזה היה קשה לו.
מאוד תיסכל אותי שהוא בכה, הייתי מעדיפה שהוא ייקח דבר כזה בקלות, אבל החיים מתסכלים. מה לעשות.
זה עוזר לך?

בשמת, בדיוק.

אפרופו הצבת גבולות,להניק כשעושים צרכים בשירותים,זה דבר שעושים במקום להציב גבול.
לשירותים הבן שלי לא נכנס,אני עושה עם דלת פתוחה ומונעת ממנו להיכנס,דחילק זה מקום מלוכלך,
ואני עושה צרכים.

או, הדוגמא של אממ"פ ממש טובה:
אצלה בשום אופן לא מיניקים בשירותים (אני מניחה גם שאצלך יש חדר נפרד לבית השימוש, אממ"פ?).
לכן חשוב ש היא לא -תקריב את עצמה- ותעשה משהו, שממש ממש לא מתאים לה.

לעומת זאת, אני לא מתרגשת מהנקה בשירותים (אצלנו הם בחדר האמבטיה, ובאמת הגבול שלי הוא שהוא לא ייגע באסלה ולא יתקרב אליה, לכן אני מרימה אותו אם הוא מתעקש לבוא אלי במקום לשחק בשקט בחלק שמתחת למגבות),
ולכן אני לא מקריבה את עצמי אם אני מחליטה לעשות את זה.

ובמלים אחרות:
הגבול הוא איפה שהוא עובר אצלך.
אממ"פ - לא מאפשרת הנקה בשירותים.
בשמת - כן מאפשרת הנקה בשירותים.
אין איזה חוק כללי, ש"צריך" לנהוג לפיו.

החוכמה היא גם, להאמין בלב שלם במה שמתאים לנו.
כי נגיד שאת חושבת שאממ"פ "צודקת" (אין פה עניין של צדק, אבל נגיד), ואת מחליטה לא להרשות הנקה בשירותים. אבל התינוק בוכה, ואת "לא עומדת בזה". אז או שאת מפתחת רגשי אשמה, או שאת מיניקה בכל זאת ומרגישה כאילו היית "מתירנית" ולא "הצבת גבול".
זה סימן שהגבול לא מתאים לך. זה לא ממש ממש חשוב לך ליישם את זה. יותר חשוב לך שהתינוק לא יבכה.

אילו הגבול היה ממש ממש מתאים לך (למשל, הדוגמא שלי: לתת לתינוק להיות על רצפה עם זכוכיות מצלחת שנשברה לרסיסים), לא היית "שוברת" אותו, ולא היית מרגישה אשמה על אכיפתו. מקסימום היית מצטערת על הבכי, אבל הגבול לא היה זז.

הבהרתי יותר את העקרונות של קביעת גבולות?

בהחלט .
אילו הגבול היה ממש ממש מתאים לך...לא היית שוברת אותו,ולא היית מרגישה אשמה על אכיפתו.
כך אני מרגישה כאשר אני עושה צרכים, והילד בוכה (למרות שהוא הפסיק לבכות וכיום אני עושה עם דלת פתוחה ומונעת ממנו להיכנס ברוח טובה) ואני לא נשברת כי אני מרגישה, שזה נכון מבחינתי, בכוונה לא אמרתי צודקת.
זכוכיות שוות ערך מבחינתי לצואה ושתן ברמת סיכון המצריך בכי.
הייתי רוצה לפרט את השלבים כדי למנוע אי הבנות:
כשהיה תינוק היה יושב בסל קל בפתח השירותים/אמבטיה.
כשגדל היה מסתופף ליד השירותים ובוכה,באמבטיה הייתי פורסת מגבת שיעמוד ויסתכל.
וכיום כאמור הוא בא אם הוא רוצה לפעמים זה לא מעניין אותו אבל הוא יודע שאני לא רוצה שהוא ייכנס.

עוד דבר שאני רוצה להוסיף הוא שכשאני מציבה גבולות אני חושבת על ההתנהגות שלו בחוץ למשל :
אני לא רוצה שהוא ייכנס לשירותים שלי,ואני מצדיקה את עצמי בטענה שבגן או בביה"ס הוא עלול להיכנס לשירותים עם עוד ילדים או אנשים
בלי לדעת שזה צעד מוטעה פשוט מפני שהוא לא למד בבית שזה אסור.
מבינה?

בדרך כלל ילדים בגן ובבי"ס כבר מבינים כשאומרים להם איך לנהוג מחוץ לבית.

כן אבל זה לא מגעיל אותם לעשות את זה.
עזבי ביה"ס ,הילד גודל הופך לנער יש לו חברה,היא מתארחת אצלינו בבית,היא הולכת לשירותים,
הוא נכנס לה לשירותים,סתם כי הוא חשב שיהיה נחמד,הוא מאוהב בה הוא לא יכול לחכות לה.(לילדה זה מפריע).
כשהוא היה קטן אמא הייתה מכניסה אותו לשירותים כי הוא לא היה יכול לחכות.
זוהי התנהגות מועדפת?לא.

לי נראה שאם מתחילים לחשוב על העתיד זה מאוד מסבך. אני מאמינה שבכל שלב אפשר להסביר את הדברים בהתאם להבנה, וגם היכולת להבין גדלה, ולכן אני מתמקדת בגבולות שלי נכון לעכשיו. אם משהו ממש עקרוני לי עכשיו אציב שם גבול, ולא מתוך מחשבה על העתיד. אני מאמינה שבבוא הזמן הרלוונטי אפשר יהיה להציב גבול חדש, מעודכן, ושגם יתקבל ביתר קלות. זה כמו שיש אמהות שאומרות לילד לשטוף ידיים אחרי קקי גם אם הילד עוד לא מנגב לעצמו, כדי שילמד שזה מה שעושים. אני קצת התלבטתי, ובסוף החלטתי שכשהן ינגבו לעצמן אני אתחיל עם זה. בינתיים פשוט שטפתי ידיים בעצמי.

הילד גודל הופך לנער יש לו חברה,היא מתארחת אצלינו בבית,היא הולכת לשירותים, הוא נכנס לה לשירותים,סתם כי הוא חשב שיהיה נחמד,הוא מאוהב בה הוא לא יכול לחכות לה.(לילדה זה מפריע).

קודם כל -

אצלנו -
הילדים יודעים ש הם באים אתי לשירותים, אבל אבא (וגם חברים שלהם) - לא בא אתי.
שעם סבתא אחת אפשר לבוא - ועם השניה לא.
ש"כשיש אנשים" (זה הקוד אצלנו) בבית, אני מקפידה יותר על סגירת-דלת-מהירה כשהם מצטרפים לשירותים באמצע.
כל זה מגובה בהסברים, באמירה, בהדגשה שכל אחד מחליט, בהצעה לבקש רשות.

אני משערת שהם לא יכנסו לשירותים של אהוב(ה) ללא רשות.

ומה עם סטיות?
בוא ניקח את הדיון רחוק יותר,נכון בני אדם וילדים גדולים מבינים כשאומרים להם לא להיכנס לשירותים,
זה לא הפחד האישי שלי ,אבל גם זו נקודה למחשבה:זה לא מעורר וויריזם?
אם יוצאים מנקודת הנחה שכול מה שעושים עם התינוק בינקותו משפיעה עליו בבגרותו פסיכולוגית,לדעתי זה חדר בבית,שרצוי לשמור על פרטיות.

אממ"פ,
אולי את צריכה לחפש את הסיבה לכך שאת לא רוצה אותם איתך בשירותים קצת יותר "קרוב לבית"?
זה גם בסדר. את יכולה לא לרצות אותם איתך בשירותים בלי שתהיה לכך סיבה שקשורה בטובתם.

כן, אני מצטרפת לפלונית.
אני לא רואה שום בעיה בזה שאממ"פ לא רוצה את הילד איתה בשירותים, או כל אחד אחר.

ואני לא רואה שום בעיה בזה שילד קטן כן נכנס עם מישהו לשירותים.

אין שום בעיה להסביר לילדים גדולים יותר.
ואממ"פ, יש לי כבר נסיון בזה. אפשר להרפות מכל הפחדים האלה.

ומה עם סטיות?
האמת? נראה לי שזה מקטין את הסיכון.
Needs met go away. הסקרנות באה על סיפוקה, נושא ההפרשות הופך לנון-אישיו, נטול מסתורין, נטול הילת כבוד כלשהי.
מגיל חמש היא כבר התחילה לבקש מעצמה "פרטיות". כרגע רק למשפחה הגרעינית יש זכות כניסה לאמבטיה כשהיא שם (-:

אילו לא פחדים אלא תהיות. בסך הכול, אני לא פוחדת פחד מוות שמא בני יהפוך לסוטה מין.
אבל אולי בגלל שאין לי נסיון עם ילדים מבוגרים אני מעדיפה שלא.
וחוץ מזה קרוב לבית? ממש לא נוח לי לנגב מס' 2 כשהוא לידי. או לעשות כמו כשצריך.

אצלנו בבית יש מוסר כפול לתפארת.
הילדונת (רבע לשלוש) מודיעה שהיא הולכת לשירותים, "אמא לא להיכנס!", טורקת את הדלת ועושה את שלה בפרטיות.
אמא הולכת לשירותים? בואו חברים, ההצגה התחילה. מגיל צעיר היא התעניינה בכל מה שקורה שם. לקח לנו ה-מ-ו-ן זמן להפנים את העובדה שמברשת האסלה משמשת אך ורק לאסלה, לא כמכשיר לגירוד הגב, לא לניקוי השטיח שבחדר השינה, רק לאסלה.

איכס.

אילו לא פחדים אלא תהיות.בסך הכול,אני לא פוחדת פחד מוות שמא בני יהפוך לסוטה מין.

במיוחד כאשר כל נושא העירום ועשית הצרכים מתקיימים באופן טבעי בבית, מבלי להעמיס על ענינים אלו פרשנויות מיניות או סטיה מינית או זריעת גועל מענינים אלו - לא תעלה סכנה של סטיה.
עצם הגועל שעולה מצד ההורים הוא זה שהופך את הפרשות הגוף ועירומו לסטיה. מה טבעי מסלוק פסולת מהגוף?
על פני טומאה שמקושרת להפרשות ומין ניתן לקבל את הנושא כפי שהוא, ולהניח לילדים את הידיעה המובנת מאליה שאין בהם כל פגם או פסול, ודאי שלא בעצם עשיית צרכיהם.
אמת, ענינים אלה הם ענינים פרטיים בהחלט, אין כל צורך בחברותא בחדר השירותים. אלא שגבול זה איננו תקף כאשר הילד עדיין תינוק מחד ומאידך ניתן לשים גבול זה גם מינקות. על פני ההצדקה להגדרת הגבול הזה דרך גועל וטומאה, ניתן לשים גבול זה ללא כל סיבה, סתם מתוך רצון ההורה בפרטיות.
מכאן ועד הפיכת חדר השירותים או המקלחת למקום טמא ומגעיל המרחק רב. דווקא התייחסות שכזו לענין הההפרשות, העירום והרחצה תהא קרקע פוריה לבעיות בעתיד.

רק אתמול התארחה אצלנו חברה שלי ויונתן רצה לבוא איתה לשירותים. הסירוב (שלי) בהחלט דרש הסבר ואני לא בטוחה שהצלחתי לשכנע אותו. לא תמיד מוסר כפול מבהיר את עצמו.

עירית, זה מזכיר לי שבן זוגי גידל גור כלבים שניסה בטבעיות רבה להכנס עם האורחים לשרותים. הם די נלחצו מזה...

אני מאוד אהבתי את סדרת הספרים של לייף סנטר - איך לדבר שהילדים יקשיבו ולהקשיב לילדים, אחים ללא יריבות ועוד, כמעט הכל שם מבוסס על דוגמאות ואיך אפשר לנסות ליישם את ה"פתרונות" בקונפליקטים הביתיים שלנו. אני חושבת שהיסוד החשוב ביותר המודגש בהם הוא הכבוד לרגשות של הילד ויחד עם זאת הכבוד לנוהלי הבית ולשאר הדרים בו וצרכיהם.

נכון, ואני ממליצה לקרוא את "הורים משוחררים, ילדים משוחררים, משפחה מאושרת יותר" כי שם יש את הפילוסופיה שמאחורי השיטה. כשקוראים רק את ספרי "הקומיקס" שלהם, מפסיסים משהו עמוק ביותר.

מפספסים, כמובן. זה מה שקורה כשמקלידים במקביל לטיגון שניצלים.

אולי משהי יודעת מה לעשות עם ילד בן שנתיים שלא מפסיק לזרוק את הארוחות שלו על הרצפה?

רעיונות:

1. לפרוס מפה על הרצפה (אפשר לינוליאום) ולאכול על הרצפה.
2. לשים רק מעט אוכל בצלחת, ורק מסוג אחד.
3. לתת לו אוכל שהוא יכול להחזיק ביד (בננה, פולקע, וכדומה)
4. לדחות את הארוחה לפעם אחרת, או להחליף לאוכל שהוא אוהב...

---

עוף החול
אפשר גם לשים את האוכל על הריצפה (בצלחת) או על מגש או שולחן נמוך. אולי הוא פשוט מתבאס מלשבת ליד השולחן. מי אמר שחייבים לאכול ליד השולחן?

תודה על העצות אבל הוא מגיע לאכול רעב ובשמחה, וכמובן שאני מגישה לו רק דברים שהוא אוהב. כאשר אני שמה לו מעט אוכל בצלוחית או ישר על המגש (במידה והוא יושב בכיסא האוכל שלו) אז ברגע שסיים לאכול הוא זורק את הצלוחית/ הכפית/ ביס אחרון.... ואז יחייך. זה יותר קטע של בדיקת גבולות. נסינו להתעלם. נסינו להסביר, אח"כ עברנו להסביר בטון עצבני... .
ובנוסף, אני דווקא חושבת שילד בן שנתיים לא חייב לשבת לאכול עם המשפחה אבל בזה שאנחנו לא "מוותרים" עליו נותנת לו חוויה של משפחה אשר הוא חלק חשוב ממנה. וכן, בגיל כזה כבר אפשר לדרוש מהקטנטנים...

זו באמת נשמעת בדיקת גבולות.
לדעתי אין מה לעשות חוץ מאשר לאמר לו בפעם באלף "אצלנו בבית לא זורקים צלחות/כפיות/אוכל על הריצפה" עדיף לאמר את זה בטון ממש לא מרוצה.
בסוף הוא יבין.
לא הייתי כועסת או ממשיכה מעבר למשפט הזה. במקרים כאלו תמיד נראה לי שעדיף להקדיש לזה מינימום תשומת לב.

אצלנו בעיה דומה בא רעב ובשמחה אבל לא תמיד אוכל, שתי ביסים ומטפס על הכיסא ועל השולחן.
הפצרות, הסברים, טון כועס (הצבת גבולות), זה מפריע לי אני אוכלת וכולי,
יום אחד בארוחת צהריים, הוצאתי אותו מהחדר וסגרתי את הדלת תוך כדי הסבר ש: "שככה לא מתנהגים נקודה".
30 שניות בכי מעבר לדלת, ולא זו לא תרופת פלא, אבל זה העביר מסר חד משמעי, אסור.
השיטה שלי היא בדרך כלל במצבים כאלה היא יום יומיים לכעוס בצורה מאוד עקבית, ואח"כ רגיעה ולבקש יפה מאוד ובקול עדין ולהגיד תודה כאשר הוא מיישם, הוא מתיישב חזרה בכיסא "תודה", זה עובד.
גיל שנתיים לדעתי הם לא מבינים את הסיבות ללמה אסור אולי זה נשמע קשוח אבל יש מצבים שממש דומים לאילוף.

גל, גם אצלנו זה היה. אני מציעה לא לעשות מזה סיפור ולא להכנס לעימות -- ברגע שאת רואה שהוא גמר, תורידי אותו מהכסא ותנקי אותו (בין אם הוא זרק את הצלחת ובין אן לאו). כשהוא יראה שזה לא גורם לך לתגובה מעניינת כל כך, זה ימאס לו והוא יפסיק.

אממ"פ
איני אוהב את השימוש בכעס לצורך הצבת גבולות. כעס הוא רגש שקשה מאוד לשלוט בו. אם את מנסה לנווט אותו לנשוא הגבולות, לפעמים את מגלה שאת כעסת על הילד על כל מה שעשו לך מאז שהיית בת 5, ואפילו לא שמת לב, את סתם חושבת שכעסת עליו כי הוא זרק את הצלחת עם החביתה.
לא שלי זה לא קורה אף פעם, אבל לפחות לא לעשות מזה אידאולוגיה.
לשים גבולות חייבים בצורה הכי עניינים, נעימה, ברורה ונחמדה. אולי מעט תקיפה. ממש בלי כעס.
אני פשוט אומרת "לא" או "אסור". בגילאי שנה+ זה מספיק. בני הקטן עוד לא בן שנה והוא כבר מכיר את המילה ומציית (כשבא לו;-))
כמובן זה בתנאי שלא כל דבר הוא "לא". "לא" מתאים ל"לא להרביץ, לא לנשוך, לא זרוק את המשחקים דרך החלון" וכאלה. לא "לא ללכלך".
לכן אין לי עציצים על הרצפה וכאלה.
כדי להגיד כמה שפחות "לא".

פעם למדתי שבמקום להגיד לא כדאי לאמר מה כן.
לדוגמא במקום "אל תטרוק את הדלת" אפשר לאמר "אתה מוכן בבקשה לסגור את הדלת בעדינות?"
או במקום "אל תזרוק את הצלחת על הריצפה" אפשר לאמר "אתה יכול לשים את הצלחת הזו בצד אם סיימת"
בהתחלה זה קשה אבל כשמתרגלים זה דווקא קל ועל הילדים שלי זה עובד (לרוב).

חבצלת התגובה שלי לא באה ממקום של כעס ,לי באופן אישי לא מפריע שהוא ,זורק,מלכלך,וכולי אני יכולה בשקט להעביר דף בעיתון ולהתעלם,אבל,הוא מטפס על הכסא ועל השולחן לא רק שזה מסוכן לו כי הוא נופל מידיי פעם,זאת התנהגות שמפריעה לאחרים שמסבים לשולחן,וגם הייתי רוצה שילמד נימוסים.כדי שכשהוא יגדל זה לא יסלים.
מה גם שכשהוא נכנס לדפוס התנהגותי מסויים הוא מתמיד בו ועושה דווקא,אם מתעלמים ואם לא.
מה שאני רוצה הוא להפסיק את ההתנהגות הזו לאלתר,אני לא מוציאה מן החדר בצעקות,אלא לוקחת אותו מרימה אותו וסוגרת הדלת לכמה שניות כדי לשבור את הדפוס ולהחדיר לראשו הקטן כי זה אסור ואמא רוצה שיקשיבו לה הפעם.

בקי, נכון מאוד. על כל איסור לתת אלטרנטיבה.
לדוגמא: הקטנה נהגה לשפוך מים מהכוס שלה על הריצפה, אז במקום לומר רק "אסור", אמרתי "את יכולה לשפוך את המים באמבטיה", מאז כל מה שהיא רוצה לשפוך היא הולכת לאמבטיה ושופכת ואפילו חוזרת מרוצה.

אממ"פ, בד"כ שילדים כבר לא רוצים לאכול, כן,כן, אפילו אחרי רק שני ביסים, מתחילים לשחק עם האוכל, לקום מהכסא וכו'. צריך לזהות את השלב, ופשוט להוריד את הילד מהכסא.

אני מעזה לשאול כאן שאלה שלא קשורה להורות אבל מצאתי לנכון לבטא אותה כי היא קשורה מאד לנושא הגבולות.
יש לי בן זוג שאוהב אותי, ואני אותו. אבל מתחילת הקשר חברות שלו לשעבר וגם ידידות מתקשרות לדבר, לשתף, לשאול מה נשמע. וזה, מתוך החוויה שלי, פוגע, מערער אמון ונותן תחושה שיש לו אינטימיות עם נשים אחרות. אנחנו לא מצליחים לפוגג את המתח שזה יוצר בינינו . אני מנסה לומר לעצמי שאני צריכה לעבוד על הבטחון העצמי שלי ולהאמין שהוא נאמן רק לי. אבל הפגיעה היא אדירה כל פעם. אני מרגישה שיש לי צורך להעמיד את הגבולות האלה -- או אני או הידידות/אקסיות , אבל כאן נראה לי שאני פוגעת בצרכים החברתיים שלו. אני רוצה לציין שהנושא הזה מבחינתי ממש מונע מהקשר להתקדם לפסים רציניים יותר של להתחתן ולהקים בית. וחשוב לי לשמוע את דעתכן בנושא. האם דרישה כזו היא לגיטימית?
תודה

חשוב לי להוסיף שהפגיעה מבחינתי נובעת מהטון האישי, האיכפתיות שהוא מפגין כלפיהן בשיחה. זה מה שגרם לי להתאהב בו: שאכפת לו, שהוא אדם חם. אבל איפהשהו יש כאן משהו שצורם לי, כשזה מופנה לאישה אחרת.
ואני נקרעת בשאלה: האם אני קנאית שצריכה להשתלט על עצמה כדי לא לאבד בקנאותה אדם חם ואיכפתי כל כך, או מישהי שנתונה למניפולציה רגשית אם לוקחים את זה לקיצוניות השניה, וכדאי לי מהר להימלט מאדם שמכאיב לי כל כך?????????????????????

אני מחזירה את הדף הזה לעניינים:
הבן שלי בן 3:6 ש', אוהב מאד ללטף אותי. אני מודה שהוא גדל עם הרבה חום, מגע קרוב (מנשאים שונים) ואהבה (כמו רוב הילדים...) ולפעמים זה נחמד שהוא כזה מביע פיזית וגם בעל פה. אבל זה מוציא אותי מדעתי שמתחילים ללטף אותי בשש בבוקר, ושבגלל שהוא מנסה להרדים את עצמו או להרגיע את עצמו או שמשעמם לו וכו' וכו' אני מתעוררת. האמת שאני בהריון מתקדם ובמשך כל ההריון אני לא ממש סבילה למגע הזה.
ניסיתי להסביר לו שזה לא נעים לי ושמותר לגעת במישהו אחר רק אם זה נעים לו. הוא נעלב ממני ומתקשה להפנים.
מה עושים ????

מה עושים? אין לי מושג ירקרק. בת השלוש וחצי שלי מאוד אוהבת לשכב על הספה לידי, להניח עלי רגליים, לשחק לי בשיער עם כפות הרגליים, לבדוק האם הבוהן שלה נכנסת לי לאוזן...
לא נעים לי ואני חוזרת וחוזרת ובמידת הצורך עוברת לשבת במקום אחר - למרות שהדבר האחרון שרוצים בשש בבוקר הוא לעבור.

בני בן שנתיים איתנו בבית. יודע בדיוק מה הוא רוצה ורוצה לעשות הכל לבד-אם בכלל הוא רוצה לעשות. אני קוראת כאן את כל האמירות בקשר להורות חיובית (ניסיתי ולפעמים זה עובד-בטוח הרבה יותר נעים לכולם), ולהסברים וכו'. בעקרון אני בהחלט מסכימה.
אבל יש סטואציות שבהן אני מוצאת את עצמי פשוט חסרת אונים למשל כששעתיים אחרי שהתחלתי להלביש אותו הוא עדיין ערום ולא מוכן להתלבש, סיטואציה שחוזרת על עצמה כמעט כל בוקר - האנרגיות שאני מוצאת את עצמי מוציאה במטרה לא לכעוס, לא להכריח להתלבש, להסביר שקר בחוץ ואי אפשר לצאת ככה - אני מותשת.
אם בוקר מתחיל בלא רוצה להתלבש, אמא תלביש, לא , לא , אבא ילביש, לא אמא תלביש, לא, לא ים ילבש לבד , לא, לא רוצה להתלבש (להזכירכם חורף - חיתול+חולצה+מכנסיים +שתי גרביים+שתי נעליים+סוודר-המאבק הזהה הוא על כל פריט לבוש) - ב10 בבוקר אני מעולפת.
אז איפה ואיך שמים את הגבול? אני חייבת לציין שאמא שלי אומרת שזה רק בגלל שאני איתו בבית ויש לי זמן לזה ואם הוא היה צריך להיות בגן בשעה מסויימת זה לא היה קורה-כמובן.....

שלום שרון
ביתי בת שנה ועשרה חודשים נימצאת בגן וגם היא עושה לי שיעורים כל בוקר איין מה לעשות מנסים לתת לה להתלבש לבד הרבה עידוד וסבלנות אבל זהו שלב שהם עוברים איין הרבה מה לעשות

השאלה אם יש משהו שהוא מנסה לקבל ממני ולא מקבל. תקיפות או איזו חד משמעיות שאני לא מצליחה לשדר. הרי זה לא הבגדים (כי אנחנו עוברים את אותו סיפור בלהתפשט).
לפעמים אני מרגישה שפשוט לא מתאים לו להפסיק את מה שהוא עושה כרגע, שזה לגיטימי, ובאמת באופן כללי אני מאוד משתדלת לא להפסיק אותו כשהוא באמצע משהו. אבל איך מעבירים את המסר שעכשיו עושים משהו רק בגלל שאמא רוצה?

שרון, הוא נשמע מתוק אמיתי..
לא חייבים 'להתעסק' בבוקר, באמצע כל הכיף והעשיה שלו, עם הבגדים. במקום להחליף מפיג'מה לבגדים - ישנים עם בגדים אנחנו עושים את זה עד היום עם ילדים יותר גדולים. כמעט כל הבגדים שלהם מטריקו או פוטר בחורף, ובבוקר מוסיפים עוד שכבה וגרבים (ואם אתם לא יוצאים מבית מחומם, אז לא חייבים).

וכשחייבים להתלבש ולצאת - מסבירים ומבצעים. ה גבול 'עובר' בדיוק איפה שהוא עובר - כשחייבים לצאת או להתלבש (ואתם לומדים אותו ביחד).
לגבול אין משמעות כשלעצמו - כשאומרים לנו שחייבים להעמיד 'גבולות', לפעמים מתכוונים לכך שצריכים ללמד 'צייתנות', ואת זה ממש לא חייבים..

שרון,
הוא נשמע מתוק אמיתי..
מצטרפת...

מחשבותיי:
אולי במקום להיות במקום של "להציב גבול" ולהעביר מסרים של עכשיו עושים משהו רק בגלל שאמא רוצה
תוכלי למצוא פתרון יצירתי לבעיה שלך? כמו למשל הפתרון של _בדחילו. או משהו אחר שמתאים לך.

הרבה יותר נעים לכל הצדדים (גם לך) להתנהל בכבוד הדדי. וכשיש התנגשות של רצונות - הרצון שלך מול הרצון של בנך, כדאי לנסות ולפתור את זה באופן יצירתי. אולי למשל להפוך את זה למשחק? או אולי לכתוב ספר על פי דמיונך ושהוא יצייר ויצבע אותו - ספר שיספר על נושא ההתלבשות בבוקר ותוכלי דרכו לנסות להעביר את חשיבות ההתלבשות עבורך?

כך או כך, אני מאמינה שכשאנו מתייחסים בכבוד לרצונות של ילדינו, ולא כופים עליהם את רצונותינו (רק כי אנו יכולים) אנו מגדלים אנשים שיכבדו את עצמם ואת הזולת. וגם אותנו.

אם מעניין אותך כיוון החשיבה הזה, אני ממליצה לך לקרוא עוד בדף: כבד את ילדיך.

ישנים עם בגדים - זו בעיה (ולחלוטין שלי) אני פשוט לא מסוגלת לא לעשות את ההפרדה הזו בין לילה ליום. דפיקות שלי ...זה ברור, אבל אם מדברים על גבולות שמתהוים עם הזמן והחיים, ואני מסכימה שאין "מדריך לגבולות " , אז זה שלי.
חוץ מזה אם זה לא זה אז זה משהו אחר.
מה שכן ניסיתי היום זה לפשוט בגדים ולהציע לו להצטרף אלי ואח"כ עשיתי אמבטיה והצעתי לו להצטרף אלי וכו'. הוא היה קצת בהלם ונראה לי שאולי אני אמשיך עם זה כמה ימים ונראה מה יקרה.
אגב הרעיון של ליצור מזה ספר הוא ממש מקסים. אנסה ואדווח

אני מורידה את הכובע בפני פתרונות יצירתיים כמו כתיבת ספר!
תמיד מפתיע לגלות עד כמה אנשים הם שונים

<אחת שישנה בעצמה 'עם הבגדים'>

ארצלינו הרבה מההתלבשות נעשית תוך כדי יניקה. היא יונקת ואבא מלביש.

אז הנה החדשות מהחזית:
כמה ימים של קשיחות, כלומר אתה לא רוצה אמבטיה, בסדר אני עושה לי בכיף לבד. משחקת עם הדגים, שופכת מים על הראש וכדומה. לא רוצה פיג'מה אין בעיה אין סיפור, מקסימום הוא ישן ערום והלבשתי אותו אחרי שנרדם. בבוקר פשוט הלבשתי אותו! לא בוא מתוק, הנה המכנסיים הנחמדות שלך כדי לך ושאר התחנפויות. בנוסף החלטנו שרק אחד מאיתנו יהיה בחדר בזמן ההלבשה , כדי למנוע מניפולציות בסגונון אבא ילביש את המכנסיים, לא אמא תלביש וכו'. אלא שתי אופציות ים ילבש לבד, או שאמא מלבישה את ים.
בנות - יומיים שכאלה והכל נכנס לרוטינה.
אז אני חושבת שכן הוא פשוט חיפש אותנו קצת.....

ומה אנחנו עושים כשזה דומה למקרה של שרון אבל עם ילד בן 4 !!! שנולד לו אח לפני כמעט 8 חודשים?
רוב הפתרונות שהוצעו לשרון כבר לא עובדים
אשמח לעצות מכל סוג

שלום לכולם
אנחנו צריכים את עזרתכם עם טיפול בילדה בת 3, הילדה חכמה, דעתנית וכמובן עצמאית מאד,
תמיד היא היתה אומרת את דעתה, מתעניינת ומשתפת פעולה עם כל דבר שעשינו (מקלחות, אופניים, אוכל וכו)
בזמן האחרון - גיהנום עלי אדמות,
כל דבר קטן כרוך בבכי, בריבים ובנסיון שלה לשלוט במצב בכל מקרה, אם היא במוד של "לא" שום דבר לא יעזור.
בשבועות האחרונים היא נהייתה אלימה מאד והחלה לנשוך בכח ולהרביץ.
אנחנו מנסים להסב את תשומת ליבה, לדבר אתה בהגיון ולנסות לשכנע, אחרי 10 דקות גם הפיוז שלנו מתקצר (בעיקר שלי) ומתחילים ה"איומים" והצבת הגבולות בדרך שאינה משתמעת לשני פנים "לא נושכים כי זה מאד כואב"
"אסור להרביץ ..." בטונציה אסרטיבית תוך החזקה שלה על מנת שלא תברח ושתקשיב...

בקיצור, כל הזמן ה"פחד" שהילדה תעשה סצינה.
ניסינו ללכת אתה לחוג ולשעת סיפור לפני כמה ימים, הצילו, הילדה לא רוצה כלום, הבחורה שמספרת את הסיפור הוציאה גיטרה, הילדה מתחילה לצעוק "לא רוצה גיטרה" ומנסה ללכת ולהרביץ למספרת המסכנה...

מ ה ע ו ש י ם ? |אוף||אוף||אוף||אוף|

חשוב לציין שנראה לנו שהיא מתנהגת כך רק אתנו, בגן ואצל ההורים שלנו (כשאנחנו לא שם) היא מתנהגת באופן רגוע הרבה יותר.

תודה

אבאשלהילדהשלו ו אמאשלהילדהשלה

אנחנו מנסים להסב את תשומת ליבה, לדבר אתה בהגיון ולנסות לשכנע

אחרי 10 דקות גם הפיוז שלנו מתקצר (בעיקר שלי) ומתחילים ה"איומים" והצבת הגבולות
בקיצור, אתם עוברים מבירבורים בשכל לאלימות (-; ?

דבר ראשון, קראתם את הדף? יש עוד דפים באתר שמתארים דרכי התמודדות, ואולי כדאי להתחיל בזה לפני הכל.
דבר שני, מאוד קשה לעזור לכם כשהשאלה כללית.
נדמה לי שיהיה יותר יעיל אם תתן דוגמא קונקרטית לסיטואציה שהסתבכה - מה היה, מה היא אמרה ועשתה, מה אתם אמרתם ועשיתם - ואז נוכל לעזור לכם לזהות את הנקודה שבה הסיטואציה הסתבכה, ואם היה שם מקום להציל את המצב.

משפט מפתח, לדעתי:
ה"פחד" שהילדה תעשה סצינה.
הפחד הזה מוציא ממנה התנהגות מאוד קשה.
תנסו קודם כל להפסיק לפחד. זאת בסך הכל תינוקת בת 3, וגם אם היא עושה סצינה זה לא הופך אתכם לכישלון עולמי.
לטובת אחרים, מובן שכדאי לדאוג שהסצינה לא תפריע, אבל עקרונית, לא לפחד.

(למשל: נגיד שהיא לא רצתה את הגיטרה. נגיד שהיא מתחילה לצעוק.
מבינים שיש פה משהו שמאוד מציק לה.
לא נלחמים איתה על זה.
לא מתעסקים ב"אוי כמה לא נעים לי מהמספרת".
לא מאפשרים הפרעה למספרת ולילדים האחרים בזה שפשוט יוצאים.
אבל בצורה שלא פוגעת בילדה.
למשל:
תיכף מחבקים, ויוצאים מ"שעת הסיפור" כשהילדה על הידיים.
מחוץ לספרייה (או איפה שזה לא היה) אומרים לילדה בשקט: את לא אוהבת שמספרים סיפור עם גיטרה?
ומחכים לשמוע אותה.
אם היא אומרת "לא", אומרים: "בסדר. אז נבוא רק לשעת סיפור בלי גיטרה". והולכים.
אם היא משנה את דעתה ורוצה לשמוע את הסיפור, אומרים לה: "בסדר, אבל המספרת הזאת מספרת רק עם גיטרה. אם את רוצה, אז תהיה שם גיטרה. את מוכנה לשמוע גם גיטרה?" אם היא באמת אומרת שכן, אז נכנסים שוב, בשקט - כי אנחנו חייבים תמיד לתת לה צ'אנס אם היא אמרה.
אם היא שוב מתחילה לצעוק, יוצאים שוב. לא ביג דיל. ילדים בני שלוש לא תמיד מבינים על מה בעולם הם כן שולטים ועל מה לא.
התפקיד שלכם ללמד אותה, בעדינות ובמינימום הפרעה - על מה יש ועל מה אין לה שליטה.
למשל:
היא יכולה לקבוע אם היא תישאר ותקשיב לשעת סיפור עם גיטרה.
או אם היא תצא משעת הסיפור בגלל שיש בה גיטרה.
היא לא יכולה לקבוע אם המספרת תהיה עם גיטרה. היא לא יכולה לתקוף את המספרת. אלה לא אופציות.
אבל את ההבהרות האלה נותנים לה רק בחוץ, לא ליד המספרת, לא על חשבון ההפרעה לזולת, לא כשהיא צועקת או בוכה, רק אחרי שהיא נרגעה.
לפעמים צריך להיות מאוד יצירתיים כדי להרגיע בני שלוש בהתקף של כעס בגלל אי שליטה בעולם, ולא תמיד זה מצליח לנו P-: , אבל עוזר לדעת שצריך יצירתיות, שצריך להרגיע, ושלזה אנחנו מנסים להגיע.
טוב שהם מספקים לנו שפע של הזדמנויות להתאמן, לא (-; P-:

שלום הורים,
קודם כל - מסכימה עם כל מילה של בשמת.

שנית, הקשיים שתיארתם שכיחים ומוכרים, ואפשר ללמוד מניסיונם של אחרים.
ניסיתי לחפש עבורכם דפים שכדאי במיוחד לקרוא:
חינוך בלי גבולות
פעוט מבקש עצמאות
הבת שלי מטריפה אותי
מכות לאח חדש (רלוונטי למרות הכותרת)

שלישית, ממליצה מאוד על הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" - ספר פרקטי והומניסטי להפליא.

רביעית, ספרו קצת יותר על עצמכם ועל הילדה. למשל, יש ילדים נוספים בבית? מה עוד קרה בחייה של הילדה בזמן האחרון?

וחמישית - ממליצה להעתיק את הודעתכם גם לפורום גני ילדים דרורית אמיתי-דרור, שמייעצת להורים בפורום ההוא, היא אשת מקצוע חכמה ורגישה במיוחד.

בהצלחה @}.

הי

תודה רבה רבה על התגובות האיכפתיות.
אנחנו בני 30 פלוס, עצמאיים ועובדים בחנות שלנו לדברים יפים לבית וכמעצבים (פנים, אינטרנט, UI טקסטיל ועוד...)
הילדה המדהימה ואהובה היא הילדה היחידה (כרגע אמא כרגע...) וכנראה שהיא גם קצת מפונקת וקצת מבולבלת,
עברנו למושב צמוד לתל אביב לפני שנה והמעבר היה חלק ונפלא כולל קליטה בגן, בית קטן עם גינת ירק נפלאה וכל הדברים הקטנים שמרפדים לנו את חיי היום יום.
אני מנסה לחשוב על מקרה מכונן שיכול היה להשפיע על הילדה ולא מוצא כזה, כנראה שזה פשוט תהליך שהילדה עוברת/קולטת מהסביבה הורים/גן/סבתות.

אנחנו מנסים שיטות משיטות שונות על מנת "לעבור" את זה ולאט לאט מוצאים פתרון אחר פתרון, חלקם באים בקלות וחלקם מורידים לנו שנים מהחיים. בנוסף לכל החגיגה גם יש לנו את שתי הסבתות הנחמדות שבאמת רוצות בטובת כולם אבל בדרך מוציאות לנו את החשק לחיות...שולחות לנו מאמרים ומספרות איך "אצלי זה לא היה ככה"... אבל זה קיטור לפעם אחרת.

בקיצור, הולכים צעד צעד עם הילדה, לפעמים נופלים ולפעמים מצליחים.
לגבי חוגים,מה שבשמת הציע זה פחות או יותר (יותר) מה שקרה ומה שעשיתי (אני הייתי אתה) ומה שאמה עשתה אתה בחוג ריקוד (שם הילדה נתנה לה לאכול מרור רציני) כך שמבחינת חוגים/שעת סיפור אנחנו קצת בטראומה. נתגבר ? נתגבר ! אבל קצת יצא החשק לקחת אותה שוב.

בזמן האחרון אני מקריא לה סיפורים לפני השינה (אותיות במיץ שטויות) והיא מסוגלת להקשיב 5-6 שעות ברציפות. אחרי 2 או 3 סיפורים אני "הולך לשתות מים" וחוזר רק אחרי שהיא נרדמת אחרת זה "סיפור אחרון אחרון אחרון באמת באמת"...

נראה לי שאזמין את הספר המומלץ, שיהיה לה מה לזרוק עלי (סתם, סתם, הומור לא מוצלח)

לילה טוב

אבאשל

אבאשל,
חוצמזה שאני מצטרפת למה שנאמר מעלי, אני מוסיפה המלצת קריאה חמה:
בלוג אמא בלמידה מתמדת.
זה דף חדש (אין בו הרבה חומר, חמש דקות קריאה), אבל נדמה לי שזה ממש מתאים למה שאתה מתאר.

נראה לי שאזמין את הספר המומלץ
מעולה.
כל מי שאני מכירה שקרא את הספר, העיד על שיפור ניכר ביחסים עם ילדיו.

תמשיכו לעדכן ובהצלחה!

שלום לכם
יש לנו 3 ילדים
גם אנחנו רוב השנים לא הצבנו גבולות , אבל אנחנו לא בטוחים שכיבדנו את ילדינו , כפי שאתם מציגים זאת באתר : כי איפשהו כן היו גבולות אבל כאלה שלא צריך להתאמץ בשבילם.
הילדים קיבלו כמעט כל מה שרצו וישנו מתי שרצו ואכלו מה שרצו כי אף פעם לא רצינו להילחם איתם.
היום אנחנו מוצאים עצמינו מול ילדים שלא מקשיבים לנו כלל,אנחנו כמעט כמו אויר בשבילם .
הם הולכים לישון בשעות מטורפות: אחת-שתיים לפנות בוקר . לא בחדרם כמובן , אלא נשפכים מול הטלויזיה בסלון ... בני האמצעי כל הזמן פוחד מחושך ומעוד דברים , בכורי התחיל לשקר ולקחת דברים מבתים של משפחה (אמי, אחותי) כמובן שיש הרבה צעקות בבית וחוסר כבוד מכל הכיוונים
ולפני שנתאדה ... היינו רוצים לשמוע מכם איך והאם ניתן יהיה לתקן את הנזק .
הילדים בני 8 , 4 ותינוקת .
תודה רבה !

(פחדתי לכתוב את ההודעה , כי ידעתי שאקרא אותה אח"כ ואני די מזועזעת , אבל אסור לי לברוח מהאמת )

פחדתי לכתוב את ההודעה , כי ידעתי שאקרא אותה אח"כ ואני די מזועזעת , אבל אסור לי לברוח מהאמת

קודם כל חיבוק גדול, וגם על האומץ לכתוב.


והאם ניתן יהיה לתקן את הנזק.
לדעתי ניתן.

איך? על זה צריך לחשוב. המממ. מקווה שלאחרים יהיו רעיונות, כי אני לא מצליחה לחשוב על משהו חכם, אבל אולי בתור התחלה:

• לטפל בעצמכם: להיות רגועים, לשדר אהבה, להתחיל לשים לב לעצמכם, מה חשוב לכם ומה לא.
• לעשות שינוי באורח החיים למשך תקופה. למשל:

# אפשר לסלק את הטלביזיה לאיזו תקופה?
# או לכבות אותה כל ערב בשעה שמונה, לכבות כל האורות בבית, רק להדליק נרות קטנים?
# לעשות ארוחת ערב משותפת בלי שום טלביזיה ברקע, עם המאכלים האהובים על הילדים?
# לעשות רק לקטנים (ה-8 אולי יצטרף?) מין טקס שינה שכולל מקלחת נעימה וסיפור לפני השינה?
# להחליט ביניכם לבין עצמכם שבמשך שבוע שלם לא תכעסו בכלל על הילדים, אבל תעשו המון דברים ביחד: לקרוא להם סיפור, לסדר איתם את החדר (בעיקר ההורים מסדרים, הילדים מוזמנים להצטרף אבל לא חייבים), לעשות כל מיני דברים שקודם כל ישקמו את היחסים הטובים ואת התחושה שאבא ואמא אוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

זה בתור רעיונות להתחלה.

בדף חינוך ללא כפייה תוכלו
לראות גישה פרקטית שבה אתם גם
מכבדים את רצונות הילדים שלכם וגם - ולא פחות חשוב -
מכבדים את הרצונות שלכם

תודה על התשובה המהירה!

אהבתי את כל הרעיונות , ננסה ליישם חלק מהם כבר היום

אני מרגישה קצת יותר אופטימית עכשיו ...

וגם:
כתוב לי, פה למעלה, בפס צהוב "מה את רוצה?"
בהתחלה נבהלתי כשקראתי את זה, כאילו מישהו פלש לי לאנונימיות ושאל אותי שאלה נוקבת .
אבל השאלה הזו ממש במקומה , אין לי מושג מאין צץ המשפט הזה, לא ראיתי אותו קודם, אבל הוא עשה לי משהו ..

גם אני מאוד מעריכה את האומץ שלכם לעשות את הצעד הלא פשוט של להביט על המציאות כפי שהיא.

בנוסף לרעיונות הטובים של בשמת, אני רוצה להציע כמה נקודות למחשבה. תראו אם הן מדברות אליכם.

בתהליך השינוי שהתחלתם בו, כדאי לשים לב גם אל מה שאפשר לשנות ברמת העשייה, אבל גם אל מה שאפשר לשנות ברמת ההוויה.

אני מציעה זאת מאחר והילדים שלנו מגיבים יותר אל מה שאנחנו משדרים מאשר אל מה שאנחנו אומרים או עושים. לכן, חשוב לבחון לא רק מה כדאי לעשות, אלא גם איך כדאי לעשות אותו: מה אנחנו משדרים תוך כדי, מה אנחנו חושבים תוך כדי, ומהו הדבר שבאמת מניע את הפעולה שלנו.

למשל, אם אתם לוקחים על עצמכם ליישם את ההצעה של בשמת לכבות את הטלויזיה כל ערב בשעה שמונה, שווה לשים לב מאיזה מקום אתם מכבים בפועל את הטלויזיה:

• האם אתם שלמים עם ההחלטה או מתלבטים ומהססים לגביה?
• האם אתם מרגישים שלא נעים לכם מהילדים כאשר אתם מכבים את הטלויזיה, או אולי בתוך תוככם אפילו מתנצלים בפניהם על כך?
• האם אתם מכבים את הטלויזיה כביכול בהתרסה, או בתגובה אל מה שקורה בבית?

ועוד עוד.
(אילו רק דוגמאות לנקודות שאפשר לבדוק אותן. אני לא יודעת מה קורה אצלכם).

כל השאלות הללו מובילות בעצם לבחון מאיזה מקום ומאיזו הוויה אתם פועלים: מהי נקודת ההתייחסות שלכם.

ואם להמשיך עם הקו הזה, אתם יכולים לבדוק אם חלק מהסיטואציות שתארתם נוצרו מכיוון שמה שהיה חסר לילדים זו הנוכחות שלכם, העמדה שלכם.
אני לאו דווקא מדברת על עמדה של "לא". אני נוטה לחשוב שלפעמים מה שחסר זה לא רק ה"לא", אלא אולי גם הנוכחות של ההורים מאחורי ה"כן".
גם "כן" אפשר לומר לילד ממקום נוכח. "כן" שמאחוריו עומד הורה שבחר לומר כן, לעומת מצב בו כביכול אין לו ברירה אלא לומר את הכן.

מה שאני בעצם מציעה זה במקום לשאוף ל-הצבת גבולות, לשאוף לנוכחות הורית.
לשאוף ללהיות שם, לא רק בגופכם, שלמים עם כל תגובה וכמה שפחות מגיבים מתוך הנקודות הרגישות שלכם ("כמה שפחות" ולא "תמיד" כי אנחנו בני אדם ).
תגידו "כן", תגידו "לא", פחות משנה, כל עוד אתם עצמכם שם, נוכחים מאחורי המילים.

[חשוב לי להבהיר שכאשר אני אומרת "לא להגיב מתוך הנקודות הרגישות" אני לא מתכוונת ל-להתעלות מעל לנקודות הרגישות או לדכא אותן או להתעלם מהן. הכוונה שלי היא כן לתת להן מקום וכבוד ולבדוק אם יש מקום או רצון לרפא אותן.]

בהקשר הזה שווה לכם לבחון למשל מהו אותו חלק בכם שנמנע מעימותים (אתם כותבים: אף פעם לא רצינו להילחם איתם.).

כאשר אנחנו לא נוכחים, אנחנו מגיבים באופן אוטומטי.
כלומר, יש בנו נקודות רגישות ולא תמיד מודעות שמפעילות אותנו (לדוגמא, לומר "כן" מתוך הצורך הלא מודע לרַצות את הילד, על מנת שיאהב אותי. אין לי מושג אם זה נכון לגביכם. זו רק דוגמא להמחשה).
אפשר לנסות לשים את האצבע על המקום או על המקומות המדוייקים שמפעילים אתכם, להתייחס אליהם לאט לאט, ובכך ליצור פתח לשינוי.

נקודה נוספת.
אתם כותבים:
אבל אנחנו לא בטוחים שכיבדנו את ילדינו.
וגם:
היום אנחנו מוצאים עצמנו מול ילדים שלא מקשיבים לנו כלל, אנחנו כמעט כמו אויר בשבילם.

אני מאמינה שילדינו לא רק מגיבים להוויה שלנו, כפי שכתבתי קודם, אלא גם "מעתיקים" אותה במהלך הזמן.
מתוך ההנחה הזאת, ואם היא מדברת אליכם, שווה לשים לב לכך שאתם מכבדים לא רק אותם, אלא גם את עצמכם. אני מאמינה שעל מנת שילד יוכל להיות מישהו שמכבד אחרים, הוא צריך קודם כל לכבד את עצמו. ואת זה הוא "יעתיק" מכם.

מה דעתכם?

פרח בר

אני מזדהה מאד עם מה שכתבת...
בעיקר לגבי ה"כן" שנאמר באמת מחוסר ברירה ופעמים רבות אנחנו כנראה לא נוכחים שם באמת, עם ילדינו .
כך גם לגבי הכבוד .

יש לנו הרבה עבודה
האתר הזה נותן הרבה כח

תודה

וגם שאלה קטנה:
מהיכן מגיע ולאן קשור המשפט הצהוב שמופיע מעל התגובה שאני כותבת?
עכשיו נכתב (כאילו רק בשבילי) "נוכחותך חשובה לי מדעתך"...

מהיכן מגיע ולאן קשור המשפט הצהוב?
מרגיעונים בצ'יק צ'ק

מקסים
מדהים
איך כל משפט מתאים לי בדיוק לאותו רגע ...

אני נפעמת ...