על ידי שלוות_חולין* » 21 יוני 2009, 11:07
היה לי ברור שאני רוצה ללדת בבית. הרופא שלי (שהוא בן אדם מקסים, אפילו שהוא קצת "רפואי מדי" (-: ) עודכן לגבי לידת הבית וכיבד את ההחלטה.
עשינו סקירת מערכות וגילינו שהיא בת (הייתה לי הרגשה).
קנינו בריכה כי רציתי ללדת במים.
התלבטתי לגבי מילדת ומשהו היה תקוע- לא הלך לנו.
בסוף החלטנו ללדת עם אותה אחת שילדה אותי כבר- האמת שהיינו מרוצים ממנה ולא היה לי ברור למה שקלנו אופציות אחרות(אחר כך הבנתי שההתלבטות האמיתית היתה האם ללדת עם מילדת בכלל אבל בגלל התנגדות מסוימת מצד בן הזוג לא דיברנו מספיק על האופציה, אולי בפעם הבאה...)
בשבוע 36 הלכנו להערכת משקל, גם לגבי זה התלבטתי המון אבל בסוף הלכנו. חשבתי שהיא במצג עכוז כי הרגשתי את הראש שלה לוחץ על הצלעות במשך זמן מה- שבוע בערך. האולטרסאונד אישר את חששותי. זאת שעשתה את האולטרסאונד אמרה שהעוברית (שהיא התעקשה לקרוא לה "הוא") במצג עכוז ואם היא לא תתהפך אני אלד בניתוח- למרות שידעתי שגם אם היא לא תתהפך אני לא חייבת ללדת בניתוח כמעט פרצתי בבכי כששמעתי את זה. הרגשתי מותשת ואומללה. מזל שבן זוגי עודד אותי. דיברנו על זה ובסוף הגעתי למסקנה שמה שמפחיד אותי יותר מכל זה לא לידת עכוז אלא הצורך להגיע לבית חולים.
קבענו תור למומחה בהיפוכים, עשיתי הליכות ושהיתי בתנוחות שאמורות לעודד את העוברית להתהפך. דיברנו עם דר' ברדה שאמר שהוא מוכן לילד לידת עכוז בבית וגם אתו קבענו פגישה (למרות שזה היה עולה לנו הרבה יותר ממיילדת שנינו החלטנו שזו הוצאה נצרכת).
שבוע אחרי הערכת המשקל הרגשתי אותה משתוללת בבטן. חזרתי הביתה ואמרתי לבן זוגי לדבר אתה, להגיד לה שאם היא חייבת להיות במצג עכוז זה גם בסדר אבל יהיה יותר נחמד אם היא תתהפך. תוך כדי שהוא דיבר אתה פתאום הרגשתי שהראש לוחץ למטה- מסתבר שכשהיא השתוללה היא הצליחה להתהפך.
למרות שידעתי שהיא במצג ראש , הלכנו למיילדת והיא אישרה את מה שהרגשתי.
בסוך לא הלכנו להיפוך ולא נפגשנו עם דר' ברדה. (-:
הגיע השבוע ה40. לילה אחד התעוררתי עם צירים נחמדים, תיזמנתי אותם- יש ציר כל חמש דקות, חשבתי שאולי זו הלידה והייתי ערה חצי לילה ובסוף נרדמתי והצירים נעלמו. יום למחרת הרופא שלי הפנה אותי למעקב הריון עודף (איזה ביטוי נורא), הוא לא היה לחוץ ואמר שאני לא חייבת לרוץ למוניטור כל יום ואני החלטתי שמעכשיו אני אהיה במעקב רק אצל המילדת כדי להישאר רגועה.
באותו היום יצאתי להליכה והכרזתי שאני הולכת לחפש חסידות. חזרתי עם צירים וראינו סרט. נהיה ממש מאוחר והלכתי להתקלח (הצירים היו נעימים אבל לא פסקו). הייתי עייפה מהנסיעה לרופא, מההליכה ובכלל אז החלטתי לישון טוב טוב וללדת ביום אחר. נכנסתי למיטה וגיליתי האני לא יכולה לישון בגלל הצירים. קיפצצתי על כדור פיזיו.
הצירים התחזקו- אמרתי לבן זוגי שכנראה שזה זה.
זה היה לילה קריר- הלכתי לסלון, פרשנו את השטיח (שמסמל את החורף) ובן זוגי הדליק את הקמין בפעם הראשונה בעונה.
הצירים הצתופפו- קראנו למילדת. כבר לא יכולתי לקפצץ על הכדור אז פשוט נשאנתי עליו ועל הספה לחילופין כשאני עומדת על הברכיים ומענעת את האגן.
פתאום הצירים נהיו כ"כ צפופים שכבר לא יכולתי לעשות שום דבר בין לבין- רציתי לשתות תה אבל פחדתי שאם אקום ואלך להביא את הכוס יבוא איזה ציר ויכריע אותי.
המילדת הגיע, ליטפה לי את הגב ואמרה שאני נראת לגמרי יולדת. הצירים הפכו להיות כואבים אבל הכאב היה איכשהו נעים.
אני עדיין לא לגמרי תפסתי את זה- הכל קרה קצת מהר מדי בשבילי.
הבנתי שלא נספיק כבר לנפח את הבריכה (חבל שלא עישנו את זה קודם, אבל הכל היה מאד אינטנסיבי) אז אני צריכה להגיע לאמבטיה. חיכיתי להפסקונת בין הצירים ושעטתי לאמבטיה.
הגעתי ומיד הגיע גם ציר- כואב! נשענתי על הכיור החיכיתי להפסקה הבאה כדי להתפשט (שמחתי שהמילדת לא מציעה לי עזרה כי בשלב זה מגע כלשהו היה בלתי נסבל) המילדת היתה בקושי מורגשת וזה היה טוב. מצאתי את עצמי מתפללת "תעשה לי הפסקה בין הצירים, תעשה לי הפסקה בין הצירים- אני אלד בשמחה ואתמודד עם הכאב והכל, רק תעשה לי הפסקה קטנה כדי לנוח!"
הפסקה קטנטנה- אני מעיפה את הבגדים ונכנסת לאמבטיה, נעמדת בעמידת שש.
המילדת פותחת את הברז ומכוונת את הזרם על הגב- איזו הקלה.
האמבטיה מתמלאת וזה עושה הרגשה נפלאה. אני בתוך עצמי רק פוקדת על המיילדת "קר יותר!" ו"חם יותר!".
שוב מתחילה להתחנן להפסקה כדי לנוח. שק מי השפיר נפקע. המילדת אומרת "שיט" כי המים מקוניאליים (אחר כך היא ממש התנצלה על זה ואמרה שהיא כ"כ רצתה שהלידה תהיה מושלמת שלא שלטה בעצמה) היא פותחת את הפקק של האמבטיה ומים שכ"כ הקלו בורחים לי.
אני מבינה סוף סוף שזהו- אני יולדת. מגיע ציר ענקי ואני שואגת, מרגישה לחץ. המילדת אומרת "הנה הראש" ואני לא מאמינה- ממששת וזה באמת הראש!
עוד ציר ענקי ועוד פעם אני שואגת והראש בחוץ, ציפיתי שהגוף יחליק החוצה אבל במקום זה יש הפסקה וזה כואב ואני אומרת למילדת "תוציאי אותה!" (מזל שלפני הלידה סיכמנו שהיא לא מוציאה אלא רק תומכת בתינוקת שיוצאת) והיא רק אומרת לי שהתינוקת ורודה ונושמת ועוד מעט היא תהיה בחוץ. ואז סוף-סוף עוד ציר ענק והתינוקת בחוץ. המיילדת מעבירה לי אותה בין הרגליים והיא מושלמת ומרוחה בורניקס והכי מתוקה בעולם. אני אומרת לה "מתוקה שלי, את כ"כ מתוקה" והמילדת מאשרת שהיא באמת מתוקה ממש. המילדת מעודדת אותי ללחוץ את השיליה החוצה (היא לחוצה כי בלידה הקודמת היה לי דימום די מאסיבי) אני מוציאה את השיליה בלחיצה אחת. זה כיף שאנחנו באמבטיה- אנחנו קצת מתרחצות (מקפידים לא לשטוף את הורניקס), אני מנסה להניק אבל התינוקת רק מסתכלת עלי ולא יונקת, היא נראת כ"כ חכמה ומבינה. היא נראת "משלנו", אין בה שום זרות או מוזרות, יש לי הרגשה שאני מכירה אותה כבר מזמן. אני מעבירה אותה לאבא (שלא היה לו מקום באמבטיה הקטנה שלנו) מחוברת לשיליה ומרוחה בורניקס ועטופה המגבת נקיה.
אני לובשת חלוק ויוצאת מהאמבטיה והולכת להביא לתינוקת בגדים שהכנתי לה. המילדת מזכירה לי שהרגע ילדתי ואומרת שהיא תביא את הבגדים ואני אלך למיטה. האב המאושר מביא לי את התינוקת ובגדים ואני מנגבת ומניקה אותה היא יונקת במקצוענות כאילו תמיד עשתה את זה. אחרי שעה בערך האבא חותך את חבל הטבור ואנחנו שוקלים את האוצר (3.300) ואני מלבישה אותה. אני נזכרת שלפני כמה שעות תכננתי לי לישון שינה הגונה והנה אני יושבת במיטה שלי ומניקה את התינוקת שלי. איזה פלא! האחים הגדולים ישנו כל הלילה ובבוקר פגשו את אחותם החדשה.
זה ממכר להסתכל עליה- היא פלא קטן, יפה כמו מלאך.
אני מעבירה בראש את מהלך הלידה ועם כל האי מושלמות מרגישה שהיתה לי לידה מושלמת, בדיוק כמו שהייתה צריכה להיות. מרגישה גדושה ברגשי תודה על החיים בכלל, על האיש, על הילדים ועל התינוקת הזאת הנפלאה. היא זוהרת בידיים שלי באור רך, יפיפיה, שלווה, עם פלומת שיער שחורה.
היה לי ברור שאני רוצה ללדת בבית. הרופא שלי (שהוא בן אדם מקסים, אפילו שהוא קצת "רפואי מדי" (-: ) עודכן לגבי לידת הבית וכיבד את ההחלטה.
עשינו סקירת מערכות וגילינו שהיא בת (הייתה לי הרגשה).
קנינו בריכה כי רציתי ללדת במים.
התלבטתי לגבי מילדת ומשהו היה תקוע- לא הלך לנו.
בסוף החלטנו ללדת עם אותה אחת שילדה אותי כבר- האמת שהיינו מרוצים ממנה ולא היה לי ברור למה שקלנו אופציות אחרות(אחר כך הבנתי שההתלבטות האמיתית היתה האם ללדת עם מילדת בכלל אבל בגלל התנגדות מסוימת מצד בן הזוג לא דיברנו מספיק על האופציה, אולי בפעם הבאה...)
בשבוע 36 הלכנו להערכת משקל, גם לגבי זה התלבטתי המון אבל בסוף הלכנו. חשבתי שהיא במצג עכוז כי הרגשתי את הראש שלה לוחץ על הצלעות במשך זמן מה- שבוע בערך. האולטרסאונד אישר את חששותי. זאת שעשתה את האולטרסאונד אמרה שהעוברית (שהיא התעקשה לקרוא לה "הוא") במצג עכוז ואם היא לא תתהפך אני אלד בניתוח- למרות שידעתי שגם אם היא לא תתהפך אני לא חייבת ללדת בניתוח כמעט פרצתי בבכי כששמעתי את זה. הרגשתי מותשת ואומללה. מזל שבן זוגי עודד אותי. דיברנו על זה ובסוף הגעתי למסקנה שמה שמפחיד אותי יותר מכל זה לא לידת עכוז אלא הצורך להגיע לבית חולים.
קבענו תור למומחה בהיפוכים, עשיתי הליכות ושהיתי בתנוחות שאמורות לעודד את העוברית להתהפך. דיברנו עם דר' ברדה שאמר שהוא מוכן לילד לידת עכוז בבית וגם אתו קבענו פגישה (למרות שזה היה עולה לנו הרבה יותר ממיילדת שנינו החלטנו שזו הוצאה נצרכת).
שבוע אחרי הערכת המשקל הרגשתי אותה משתוללת בבטן. חזרתי הביתה ואמרתי לבן זוגי לדבר אתה, להגיד לה שאם היא חייבת להיות במצג עכוז זה גם בסדר אבל יהיה יותר נחמד אם היא תתהפך. תוך כדי שהוא דיבר אתה פתאום הרגשתי שהראש לוחץ למטה- מסתבר שכשהיא השתוללה היא הצליחה להתהפך.
למרות שידעתי שהיא במצג ראש , הלכנו למיילדת והיא אישרה את מה שהרגשתי.
בסוך לא הלכנו להיפוך ולא נפגשנו עם דר' ברדה. (-:
הגיע השבוע ה40. לילה אחד התעוררתי עם צירים נחמדים, תיזמנתי אותם- יש ציר כל חמש דקות, חשבתי שאולי זו הלידה והייתי ערה חצי לילה ובסוף נרדמתי והצירים נעלמו. יום למחרת הרופא שלי הפנה אותי למעקב הריון עודף (איזה ביטוי נורא), הוא לא היה לחוץ ואמר שאני לא חייבת לרוץ למוניטור כל יום ואני החלטתי שמעכשיו אני אהיה במעקב רק אצל המילדת כדי להישאר רגועה.
באותו היום יצאתי להליכה והכרזתי שאני הולכת לחפש חסידות. חזרתי עם צירים וראינו סרט. נהיה ממש מאוחר והלכתי להתקלח (הצירים היו נעימים אבל לא פסקו). הייתי עייפה מהנסיעה לרופא, מההליכה ובכלל אז החלטתי לישון טוב טוב וללדת ביום אחר. נכנסתי למיטה וגיליתי האני לא יכולה לישון בגלל הצירים. קיפצצתי על כדור פיזיו.
הצירים התחזקו- אמרתי לבן זוגי שכנראה שזה זה.
זה היה לילה קריר- הלכתי לסלון, פרשנו את השטיח (שמסמל את החורף) ובן זוגי הדליק את הקמין בפעם הראשונה בעונה.
הצירים הצתופפו- קראנו למילדת. כבר לא יכולתי לקפצץ על הכדור אז פשוט נשאנתי עליו ועל הספה לחילופין כשאני עומדת על הברכיים ומענעת את האגן.
פתאום הצירים נהיו כ"כ צפופים שכבר לא יכולתי לעשות שום דבר בין לבין- רציתי לשתות תה אבל פחדתי שאם אקום ואלך להביא את הכוס יבוא איזה ציר ויכריע אותי.
המילדת הגיע, ליטפה לי את הגב ואמרה שאני נראת לגמרי יולדת. הצירים הפכו להיות כואבים אבל הכאב היה איכשהו נעים.
אני עדיין לא לגמרי תפסתי את זה- הכל קרה קצת מהר מדי בשבילי.
הבנתי שלא נספיק כבר לנפח את הבריכה (חבל שלא עישנו את זה קודם, אבל הכל היה מאד אינטנסיבי) אז אני צריכה להגיע לאמבטיה. חיכיתי להפסקונת בין הצירים ושעטתי לאמבטיה.
הגעתי ומיד הגיע גם ציר- כואב! נשענתי על הכיור החיכיתי להפסקה הבאה כדי להתפשט (שמחתי שהמילדת לא מציעה לי עזרה כי בשלב זה מגע כלשהו היה בלתי נסבל) המילדת היתה בקושי מורגשת וזה היה טוב. מצאתי את עצמי מתפללת "תעשה לי הפסקה בין הצירים, תעשה לי הפסקה בין הצירים- אני אלד בשמחה ואתמודד עם הכאב והכל, רק תעשה לי הפסקה קטנה כדי לנוח!"
הפסקה קטנטנה- אני מעיפה את הבגדים ונכנסת לאמבטיה, נעמדת בעמידת שש.
המילדת פותחת את הברז ומכוונת את הזרם על הגב- איזו הקלה.
האמבטיה מתמלאת וזה עושה הרגשה נפלאה. אני בתוך עצמי רק פוקדת על המיילדת "קר יותר!" ו"חם יותר!".
שוב מתחילה להתחנן להפסקה כדי לנוח. שק מי השפיר נפקע. המילדת אומרת "שיט" כי המים מקוניאליים (אחר כך היא ממש התנצלה על זה ואמרה שהיא כ"כ רצתה שהלידה תהיה מושלמת שלא שלטה בעצמה) היא פותחת את הפקק של האמבטיה ומים שכ"כ הקלו בורחים לי.
אני מבינה סוף סוף שזהו- אני יולדת. מגיע ציר ענקי ואני שואגת, מרגישה לחץ. המילדת אומרת "הנה הראש" ואני לא מאמינה- ממששת וזה באמת הראש!
עוד ציר ענקי ועוד פעם אני שואגת והראש בחוץ, ציפיתי שהגוף יחליק החוצה אבל במקום זה יש הפסקה וזה כואב ואני אומרת למילדת "תוציאי אותה!" (מזל שלפני הלידה סיכמנו שהיא לא מוציאה אלא רק תומכת בתינוקת שיוצאת) והיא רק אומרת לי שהתינוקת ורודה ונושמת ועוד מעט היא תהיה בחוץ. ואז סוף-סוף עוד ציר ענק והתינוקת בחוץ. המיילדת מעבירה לי אותה בין הרגליים והיא מושלמת ומרוחה בורניקס והכי מתוקה בעולם. אני אומרת לה "מתוקה שלי, את כ"כ מתוקה" והמילדת מאשרת שהיא באמת מתוקה ממש. המילדת מעודדת אותי ללחוץ את השיליה החוצה (היא לחוצה כי בלידה הקודמת היה לי דימום די מאסיבי) אני מוציאה את השיליה בלחיצה אחת. זה כיף שאנחנו באמבטיה- אנחנו קצת מתרחצות (מקפידים לא לשטוף את הורניקס), אני מנסה להניק אבל התינוקת רק מסתכלת עלי ולא יונקת, היא נראת כ"כ חכמה ומבינה. היא נראת "משלנו", אין בה שום זרות או מוזרות, יש לי הרגשה שאני מכירה אותה כבר מזמן. אני מעבירה אותה לאבא (שלא היה לו מקום באמבטיה הקטנה שלנו) מחוברת לשיליה ומרוחה בורניקס ועטופה המגבת נקיה.
אני לובשת חלוק ויוצאת מהאמבטיה והולכת להביא לתינוקת בגדים שהכנתי לה. המילדת מזכירה לי שהרגע ילדתי ואומרת שהיא תביא את הבגדים ואני אלך למיטה. האב המאושר מביא לי את התינוקת ובגדים ואני מנגבת ומניקה אותה היא יונקת במקצוענות כאילו תמיד עשתה את זה. אחרי שעה בערך האבא חותך את חבל הטבור ואנחנו שוקלים את האוצר (3.300) ואני מלבישה אותה. אני נזכרת שלפני כמה שעות תכננתי לי לישון שינה הגונה והנה אני יושבת במיטה שלי ומניקה את התינוקת שלי. איזה פלא! האחים הגדולים ישנו כל הלילה ובבוקר פגשו את אחותם החדשה.
זה ממכר להסתכל עליה- היא פלא קטן, יפה כמו מלאך.
אני מעבירה בראש את מהלך הלידה ועם כל האי מושלמות מרגישה שהיתה לי לידה מושלמת, בדיוק כמו שהייתה צריכה להיות. מרגישה גדושה ברגשי תודה על החיים בכלל, על האיש, על הילדים ועל התינוקת הזאת הנפלאה. היא זוהרת בידיים שלי באור רך, יפיפיה, שלווה, עם פלומת שיער שחורה.