תודה שהעלית את הנושא הזה, ובכנות גדולה
זה מאוד מחמם ועוזר לראות שאני לא לבד (נחמת טפשים).
נו נו דבריך קשים לי מידי. אני מרגישה שחוית דברים הרבה יותר קשים משאני מתארת כאן ואת עושה השלכה לא במקום.
אני מכבדת את הצורך שלך, ולי זה קשה לחבר את זה למצבנו, ככל שיהיה בלתי נעים.
גם בעלי וגם אני עברנו לא מעט סדנאות. לא ממוקדות על נושא ניהול הכעסים, אבל בהחלט עוזרות בהתפתחות אישית, וכמובן זה משליך גם על זה.
יאמר לזכותו של בעלי שהוא משתדל לשפר את התנהגותו, לעצור שניה לפני המכה. לאחרונה, כשנורא כעס ועצר שם, יכולתי לראות איך הוא ממשיך לדבר עם הילד וכאילו מוציא את העוקץ עד שהופך את התקשורת לרכה ועל סף בדיחה.
מהצד זה נראה לי לפעמים כמעט מוזר, אבל אני שמחה לראות שהוא מוצא דרך להתמודד עם האוטומט שלו.
מאחר שאנחנו נמצאים ימים שלמים יחד, ללא הילדים, יוצא לנו לא מעט לדבר על הדברים.
לפעמים אני מאשימה אותו, אבל יודעת ורואה שזה לא אפקטיבי (למרות שהוא יודע לקחת גם מהבקורת הזו את מה שרלונטי. הוא מדהים ביכולת שלו לשים את האגו בצד).
לפעמים, כמו שעשיתי היום, אני מדברת ב"אנחנו". כלומר זה עניין לשנינו לטפל בו, זו בעיה שלנו, לא שלו. ואז כמובן יותר קל להתמודד עם זה.
באחת הפעמים שכעסתי על התנהגותו האלימה, הוא ענה לי:"אם את היית גדלה בבית כמו שלי גם את היית מתנהגת כך".
זה, כמובן מאוד הכעיס אותי: "מה, אתה רוצה לייצר עוד דור אלים? אתה יודע שזה רע ויוצר רע להתנהג באופן הזה, ואתה ממשיך?
מה שווה כל היוגה והמדיטציה והסדנאות, אם זה מה שיוצא בסוף "באוטומט"?
נסי לגלות מה החלק שלך (הגלוי והנסתר) במשפחה. מה את יכולה לשנות אצלך, קודם כל.
אני יודעת שיש לי חלק, ועדיין לא לגמרי שמתי עליו את האצבע.
אני לא חושבת שאני יוצרת את האלימות, אבל בגלל הדומיננטיות שלי אני פחות מפנה לו מקום לפתור את העניינים בעצמו.
גם לזה יש יתר מצד אחד: אני לא מוכנה לתת יד לניסיון אלים לפתרון, וגם - לו הרבה פעמים קל לזרוק עלי שאני אתמודד עם ילד שלא משתף פעולה עם גבול שהוא מציב לו.
מוטיב הקורבן אצלו מאוד חזק, והוא לוקח אותו לפעמים למקום שאני לא סובלת:
כאילו יוצר מזה אידיאל למחיקת האגו. הוא אומר על עצמו "טמבל", ובכך מרשה לעצמו לקרוא גם לאחרים "טמבל", באמתלה שלא ניקח את עצמנו יותר מידי ברצינות.
צוחק עלי כשאני מתעצבנת או נפגעת מזה שהוא אומר לי או לילדים טיפש, טמבל. מבחינתו זו לא הפחתת כבוד, כי אין חשיבות לכבוד, כבוד רק עושה צרות ומלחמות בעולמנו.
תחשבו על זה - הוא צודק!
אבל אז אני מתחברת למה שנאמר פה מעלי: ילד שלא מקבל כבוד גם לא חש כבוד כלפי עצמו ואח"כ כלפי אחרים. ולא לכבד זה לא "לספור" את האחר או את עצמי.
כדאי שבן זוגך ידע שיום אחד הוא יצטרך לעמוד מול ילדיו הבוגרים ולענות להם מה הוא עשה בדיוק,ולמה ככה.
כבר היום הוא עומד מולם. (וגם, להזכירך, יש לו ילדים גדולים)
להבדיל מהוריך, לנו אין בעיה גם היום להתנצל בפני ילדינו, ואני חושבת שזה גם לימד אותם שהם יכולים להגיד לנו מה הם חושבים.
עד כדי כך שהיום ממש לא ידעתי כיצד להתמודד עם מה שעלה:
בני הגדול (5.5) אמר לי בבוקר "טיפשה, טיפשה, טיפשה", והיה לי מאוד לא נעים לשמוע את זה, ועוד יותר מזה הרגשתי שאני מאבדת את הילד שלי לתוך ניכור.
אמרתי לו שאני לא מוכנה שהוא יקרא לי כך, ואם הוא כועס עלי אני - שיגיד לי על מה הוא כועס.
בטפשותי עוד הוספתי, שאם כך הוא מתנהג אחרי שהוא נמצא עם החבר שלו, אני לא אסכים לו להיפגש איתו (אין לו הרבה חברים פה, והוא חבר מאוד טוב שלו, וזו היתה פשוט יציאה פולנית גרועה שלי).
זה היה בדרך לגן ואת שאר הנסיעה עשינו בשתיקה.
נשארתי עם טעם מאוד רע.
מאוד קשה לי להתמודד עם הריחוק והניכור הזה שלו. כאילו מתחיל את גיל ההתבגרות בגיל 5.
האם הוא רואה פתירת בעיות אחרת אצלך ובכל זאת מתעלם?
לפעמים.
אני גם חושבת על כך תוך כדי שחשוב לי שיראה אותי עושה אחרת, אבל לא תמיד אני מצליחה. לא תמיד אני יודעת באותו רגע.
גם אני כועסת ויש לי ווליומים שחבל על הזמן. כמה פעמים גם נתתי פליק ולא סבלתי את עצמי אח"כ.
האם הוא מרגיש חלש מולך ואז "חזק" מול הילדים?
לא חושבת.
האם את מזהה אצלו רמת תיסכול גבוהה?_
בהחלט, אבל לא נראה לי שזה קשור אלי. זה קשור למה שקורה איתו בחיים בכלל.
הוא מאוד יודע להפריד אותי ואת מה שאני אומרת מעצמו. כלומר, יודע שמה שאני אומרת קודם כל קשור אלי, לחוויות שלי, לרגשות שלי, להורמונים שלי, ורק אח"כ אליו.
באחד הערבים הקשים שעברו עלינו, בהם הגיב בכעס רב ורם ומכה כלפי הגדול, ואח"כ איים עליו שיוציא אותו החוצה (תוך כדי שהילד בוכה בצרחות), אמרתי לו - בפני הילדים - שהוא יהיה בחוץ לפניו.
זה דבר שמאוד פגע בו: "הקלות בה אני מוותרת עליו".
אבל אצלי אין ספק בכלל מי קודם ושאני לא מוכנה לדרך הזו בביתי.
מישהי התיחסה פה לכך שגם אם ניפרד עדיין ישאר האבא שלהם, וגם אז לא אוכל לפקח (לא מצאתי לצטט).
זה נכון, אבל ראשית הוא יהיה נוכח הרבה פחות בחיים שלהם, ושנית - כמו שאני רואה אותו שומר על קשר עם ילדיו הגדולים, זה כנראה לא יהיה הרבה - לטוב ולרע.
ואם לא יהיה להם נעים אצלו - הם לא ירצו ללכת אליו (אל תיכנסו עכשיו לכל הענינים המשפטיים, כי אני יודעת שהוא לא מתיחס לכך. אני יודעת באיזה אופן חשוב לו לשמור על היחסים והקשר, אז חבל על הדיו).
לעניין הפיקוח - אני לא רוצה להיות המפקחת שלו. להיפך, אם הוא יודע שאני המפקחת, זה מוריד ממנו את האחריות. ואני רואה שכשאני לא מתערבת (גם אם חורקת שיניים לשם כך), הוא צריך לפתור את העניין עד הסוף, תוך שהוא מבין את טעותו.
זה לא מנע מילדינו להמשיך לריב וללכת מכות עד היום (בן 16 ובת 13) אבל זה נעשה נדיר ובקרוב ייעלם וחוץ מזה הם גם חברים טובים ואנחנו לא דואגים.
היום אח אחד שלי הוא מגשר ופועל להשגת תקשורת טובה יותר ופתרון סיכסוכים בדרכי שלום והבנה. אני - אני . אחי השני הוא אחד האנשים הרכים והמתחשבים שיצא לי לפגוש .
זה מאוד מעודד לקרוא.
רק עוד דבר לסיום.
נסעתי הערב עם חברה שלה יש ארבעה בנים והיא אמרה לי: אבל אצל כולם זה ככה. כל האחים רבים, וזה חלק מההתקרבות ובנית החברות שלהם.