אלימות בבית שלי

[המתלבטת*]

אולי אני מגזימה, אבל זו התחושה שאני חיה איתה ומאוימת מאוד מהאפשרות שילדי גדלים לתוך זה.
אנחנו לחוצים כלכלית ושנינו עובדים בבית בעסק, ונותנים פחות תשומת לב לילדים משהייתי רוצה בגלל התקופה הקשה.
יש לנו שלושה בנים קטנים.
הגדול מחטיף לבינוני והבינוני מתחיל להחטיף לקטן (תינוק בן חצי שנה).
אני מאשימה את בעלי שהכל בגללו, וגם חושבת כך - למרות שודאי גם למה שכתבתי לפני כן יש השפעה.
בעלי הוא איש שבאוטומט שלו מגיב באלימות. אח"כ מצטער על כך, וגם אני רואה שהוא משתפר (בקטנה), אבל איומים בבית שלנו קיימים תדיר,
וחופשי עפות כאן ידיים. אני מוצאת את עצמי לא פעם בחוסר יכולת לגבות אותו בניסיונו לשים גבולות,
כיוון שהדרך בה הוא עושה זאת אינה מקובלת עלי.
אז נכון, אני עושה את ההפרדה מול הילדים: מה שעשית הוא לא בסדר וגם אני לא מסכימה לזה, אבל אני גם לא מסכימה שאבא ירביץ.
אסור להרביץ.
אני עדיין חושבת שבחוויה שלהם המילים שלי שוות הרבה פחות מאשר הפחד והמכות שהם סופגים (זה לא שהוא מפליא בהם את מכותיו, זה רק
פליק או דחיפה כשהוא מגיב למשהו שהם עושים).
וגם, אני חושבת שהילדים גדלים בבלבול גבולות.
למשל, כשאומרים "די" זה אומר להפסיק, נכון?
אז זהו שלא.
כשהוא בא לילד ומשחק איתו, רוצה לנשק אותו, לחבק אותו והילד לא רוצה, או כבר לא רוצה - הוא לא מפסיק מיד.
הוא לא מקבל "לא" כ"לא", "די" כ"די".
ואז, כשהילדים שלי עומדים במקום הזה, גם הם לא מפסיקים כשילד אחר אומר להם "די".
ראיתי את זה עם הגדול, וזה הפריע לי ועדיין לא עשיתי משהו רציני עם זה.
עכשיו אני רואה שגם השני גדל כך.

כבר כמה פעמים חשבתי להעיף אותו מהבית (נשמע נורא "להעיף", אבל אני כותבת זאת כיוון שזה בא בהתקפות) ואין לי את הכוחות לכך.
אני לא מפחדת להישאר לבד, אני המפרנסת. אמנם בעזרתו, אבל זה אולי אפילו ישפר את העסק אם אצטרך למצוא פתרונות חלופיים.
גם את כל עבודות הבית הוא עושה (כדי לפנות אותי כמה שיותר לעסק ולילדים), אבל גם עם זה אסתדר.
כשאני חושבת על סדרי העדיפויות זה נראה לי הכרחי.

ממש לא נראה לי לגדל את ילדי לתוך זה.
אני גם מרגישה שהוא מכניס אוירה כזו שלילית לבית, כיוון שהוא כזה:
מקטר, רואה שחורות, מגיב בשליליות לסביבתו.
הוא לא יודע להגיד מילה טובה (כלומר, יודע אבל זה לא בא לו בטבעיות. צריך להתאמץ בשביל זה, כי הוא נורא ביקורתי).
הוא לא רואה חשיבות לעודד ילד - ואין מה לדבר על מילה טובה לזוגתו, שתחיה (והוא אוהב אותי מאוד).
ומהצד השני, הוא מגיב בגדול בכעס שלו, האיסורים שלו על מה שהם עושים.

אני רואה את הילדים הגדולים שלו (מנישואיו הקודמים) וממש לא בא לי ששלי יהיו כך.
לכאורה יש לו ניסיון, ואני גם מוכנה להקשיב למה שהוא אומר, ומצד שני כשאני רואה מה הוא עושה (שחלקו תואר לעיל),
וגם רואה "תוצאות" (הילדים הגדולים) אז אני מתיחסת בערבון מוגבל.
יש הבדל, כי בכל זאת הבנאדם עושה עם עצמו דרך, והוא יותר בוגר כיום, ואני לא אותה שהיתה איתו,
ובכל זאת יש דברים שממש כואב לי לראות שהוא עושה, ולהרגיש כאילו אני עומדת מהצד.

יש לי בנים כאלה מתוקים וחמודים והם הופכים אט אט להיות מרביצים.
אולי זה הגיל והעובדה שהם גדלים בבית של בנים, אבל אני רואה בתים אחרים (אם כי לא כל כך בתים של בנים) שזה לא כך.
וגם מתחילה לראות אמהות שמסתכלות בעין לא יפה על זה.
הם בעיקר רבים ביניהם, ונופת צופים עם אחרים.

יש לי עוד הרבה לומר, אבל ודאי אמשיך כשתעלינה תגובות.
כך יהיה גם יותר קל לקרוא את הדף.
סליחה אם העמסתי מדי.

[אשה_שמתלבטת_קצת_גם*]

_וחופשי עפות כאן ידיים. אני מוצאת את עצמי לא פעם בחוסר יכולת לגבות אותו בניסיונו לשים גבולות,
כיוון שהדרך בה הוא עושה זאת אינה מקובלת עלי.
אז נכון, אני עושה את ההפרדה מול הילדים: מה שעשית הוא לא בסדר וגם אני לא מסכימה לזה, אבל אני גם לא מסכימה שאבא ירביץ.
אסור להרביץ.
אני עדיין חושבת שבחוויה שלהם המילים שלי שוות הרבה פחות מאשר הפחד והמכות שהם סופגים (זה לא שהוא מפליא בהם את מכותיו, זה רק
פליק או דחיפה כשהוא מגיב למשהו שהם עושים).
וגם, אני חושבת שהילדים גדלים בבלבול גבולות._

מזדהה עם המלים האלה, המצב אצלינו קצת דומה. אני בהתלבטות דומה (לא כ"כ דרמטית כמו אצלך). מתלבטת בין הצורך לגבות אותו כשהגבול הוא נחוץ מאוד בעיניי, לבין הצורך לפסול את הדרך שלו (דוגמא: תופס לבן את היד בכוח רב מדי תוך כדי "לא!" כדי למנוע ממנו לתת לי מכה כואבת עם חפץ קשה). הרבה פעמים הוא עוובר בעצמו את הגבול שהוא מציב באותו רגע לילד.

לרגע לא עולה בדעתי להיפרד ממנו על הרקע הזה (או בכלל, אגב). הרי הוא לא יכול להתגרש מהילדים, והמצב שמעיק עלייך הוא מול הילדים. ואני מאמינה שהבן שלי בחר את האבא הזה עם כל מה שיש בו - המחשבה הזאת עוזרת לי לשחרר ולהתמקד במה ש אני עושה, בי ולא בו. גיליתי שכשאני מתערבת זה עושה יותר נזק מתועלת (אבל לא תמיד אני זוכרת את זה בזמן אמת).

יש לי עוד כמה מחשבות שרציתי לכתוב, אבל קצרה בזמן. בינתיים קבלי עוד .

[אנונימית_לרגע*]

קודם כל, תודה שהעלית את הנושא הזה, ובכנות גדולה.
גם אנחנו מצאנו את עצמנו די אלימים ובמיוחד לראשון עד שהגיע לגיל 5 בערך. מאז- זה לא בלקסיקון.
לא אהבנו את עצמנו בתור אלימים וניסינו להבין מהיכן זה מגיע. גילינו שזה נובע מתיסכול.
התיסכול מתחיל מרגע שקבעת מה נכון להתנהג ומה לא נכון. ואז אתה מנסה להשליט את ההתנהגות "הנכונה".
לא מצליח. אתה כועס. אתה צועק. אתה מאיים. אתה מבצע.
כשהבנו- היה קל לנו לשבור את ההתנהגות האלימה.
אגב, זה לא מנע מילדינו להמשיך לריב וללכת מכות עד היום (בן 16 ובת 13) אבל זה נעשה נדיר ובקרוב
ייעלם וחוץ מזה הם גם חברים טובים ואנחנו לא דואגים.

רציתי לדעת, אם זה בסדר מצידך, מה מקומך בשרשרת האלימות. מה את עושה כשהם מעצבנים אותך?
האם הוא רואה פתירת בעיות אחרת אצלך ובכל זאת מתעלם? האם הוא מרגיש חלש מולך ואז "חזק" מול הילדים?
האם את מזהה אצלו רמת תיסכול גבוהה?
האם אתם בכלל משוחחים על העניין ומנסים להבין מה קורה ולמה קורה (בשקט, על כוס קפה)?
האם העסק שלך "שואב" אותך ואת לא מעורבת כל-כך? אולי הגברים (מהגדול לקטן) מחפשים את תשומת לבך?

בכל מקרה, התחושה שלי היא שזו מערכת משפחתית ולא מצב של "הוא אשם אז אולי אני אעיף אותו".
נסי לגלות מה החלק שלך (הגלוי והנסתר) במשפחה. מה את יכולה לשנות אצלך, קודם כל.

[אילה_א*]

אני גדלתי בבית אלים . אני והאחים שלי היינו הולכים מכות . צרחות נשמעו בתדירות גבוהה. משיכות שיער, הרס חפצים, בעיטות, סטירות, בוקסים, איומים צעקות, הלשנות- הכל.
היום אח אחד שלי הוא מגשר ופועל להשגת תקשורת טובה יותר ופתרון סיכסוכים בדרכי שלום והבנה. אני - אני . אחי השני הוא אחד האנשים הרכים והמתחשבים שיצא לי לפגוש . אבל אצלו בבית בית הילדים רעש צעקות ולפעמים גם אלימות .
כנראה שזה משהו שיש בהרבה בתים ולא אומר כלום לגבי מי הם יגדלו להיות

[נו_נו*]

מתלבטת .לעניות דעתי מוטב שתעצרי זאת ומהר. אם את רואה שזה מזיק לילדייך אין מקום לסבלנות ולהתלבטות. בואי נשווה את זה לכך שאת צופה בילדייך נאנסים (וזה סוג של...) ואת צופה מן הצד.

קחי את בן זוגך לשיחה ללא קשר אם אתם ביחד או לא. כפי שכבר כתבו לך גם אם לא תהיי איתו, הוא את ילדיו יראה ואפילו בלעדייך.
כדאי שתנתחי איתו את העניין בעדינות, ברצינות. תשמעי את דעותיו. תחליטו ביחד איך עוצרים את זה.
אני אחת שקיבלה מכות בבית. (לא מכות רצח, אבל מכות). כך גם אחי. אני לא יודעת לשים את האצבע במדוייק מה זה עושה לאישיות. דבר אחד בטוח: זה מחדיר המון אלימות גם לאישיות וגם לגוף.
זה מעשה מאוד משפיל ואני בטוחה שמעבר לזה שהוא מוליד אלימות אצל המוכה יש גם איזה עניין עם היכולת לקבל השפלה...לא יודעת צריכה לחשוב על זה.
בכל אופן אנחנו קיבלנו מכה כשהיינו חצופים ויצאנו מה זה חצופים....

ומה שהכי נורא זה שהורי ובעיקר אבא לא מסוגלים להגיד טעינו, סליחה. הם לא ממש נהנים כמזכירים להם את זה. ומתי המכות נפסקות?? כשיש לך כוח להחזיר. איזה שפלות. ולא שלא החזרתי כשהייתי ילדה רק אז קיבלתי עוד יותר.
מכירות את התחושה הזו של לא אכפת לי מה יקרה אחר-כך העיקר שאחזיר?.

כדאי שבן זוגך ידע שיום אחד הוא יצטרך לעמוד מול ילדיו הבוגרים ולענות להם מה הוא עשה בדיוק,ולמה ככה.
הכל אפשר לפתור באי אלימות רק שצריך כלים לכך ואולי כדאי ללכת לסדנא זו או אחרת כדי לקבל קצת כלים.

בשביל להתגבר על האלימות צריך גם כלים וגם המון סבלנות כי לא הכל קורה בזבנג. זה להגיד עוד פעם ועוד פפעם ועד שרואים תוצאות... אבל זה תרגיל שווה כל כך לכולם: לנו הבוגרים כאנשים ולקטנים זה נותן כלי לכשיתבגרו איך להתמודד עם קונפליקטים.
וככל שיש יותר ניסיון ככה זה הופך קל יותר.
כבוד לילד. כבוד לילד.
ילד שלא מקבל כבוד, מתייחס אל עצמו בצורה לא מכובדת. הוא מתרגל לקבל יחס מזלזל ופוגע וחושב שזה מגיע לו, שזה בסדר..
בעתיד הוא לא ידע לתת כבוד לא לעצמו ולא לאחרים (כולל אשתו ילדיו ו).
כדאי שבן זוגך יתן את הדעת לכל ההשלכות.
זו דוגמא קיצונית מידי אבל תני לו לראות את הסרט: רוצחים מלידה. שיראה מה קורה לילדים שגדלים בטירוף
הילדים שלכם לא ישכחו לו אף מכה אף פעם שידע את זה. ויש בזה טעם ממש נפגם (במילים עדינות).

בשביל אי אלימות צריך לדבר והרבה (עם הילדים על הסיטואציות השונות). צריך להסביר הרבה. לנתח הרבה. ללא ספק צריך להפעיל את הראש במקום את הידיים.

[פלוני_אלמונית*]

ללכת לסדנא זו או אחרת כדי לקבל קצת כלים.

יש סדנאות טובות לניהול כעסים, שיכולות להועיל (כדאי לחפש בסביבת מגוריכם).
גם בית-ספר אדלר להורים - יש להם קורסים טובים שמלמדים כיצד להתמודד עם אתגרים
בגידול ילדים בכל הגילים. כדאי שבעלך ינסה.

[המתלבטת*]

תודה שהעלית את הנושא הזה, ובכנות גדולה
זה מאוד מחמם ועוזר לראות שאני לא לבד (נחמת טפשים).
נו נו דבריך קשים לי מידי. אני מרגישה שחוית דברים הרבה יותר קשים משאני מתארת כאן ואת עושה השלכה לא במקום.
אני מכבדת את הצורך שלך, ולי זה קשה לחבר את זה למצבנו, ככל שיהיה בלתי נעים.

גם בעלי וגם אני עברנו לא מעט סדנאות. לא ממוקדות על נושא ניהול הכעסים, אבל בהחלט עוזרות בהתפתחות אישית, וכמובן זה משליך גם על זה.
יאמר לזכותו של בעלי שהוא משתדל לשפר את התנהגותו, לעצור שניה לפני המכה. לאחרונה, כשנורא כעס ועצר שם, יכולתי לראות איך הוא ממשיך לדבר עם הילד וכאילו מוציא את העוקץ עד שהופך את התקשורת לרכה ועל סף בדיחה.
מהצד זה נראה לי לפעמים כמעט מוזר, אבל אני שמחה לראות שהוא מוצא דרך להתמודד עם האוטומט שלו.

מאחר שאנחנו נמצאים ימים שלמים יחד, ללא הילדים, יוצא לנו לא מעט לדבר על הדברים.
לפעמים אני מאשימה אותו, אבל יודעת ורואה שזה לא אפקטיבי (למרות שהוא יודע לקחת גם מהבקורת הזו את מה שרלונטי. הוא מדהים ביכולת שלו לשים את האגו בצד).
לפעמים, כמו שעשיתי היום, אני מדברת ב"אנחנו". כלומר זה עניין לשנינו לטפל בו, זו בעיה שלנו, לא שלו. ואז כמובן יותר קל להתמודד עם זה.

באחת הפעמים שכעסתי על התנהגותו האלימה, הוא ענה לי:"אם את היית גדלה בבית כמו שלי גם את היית מתנהגת כך".
זה, כמובן מאוד הכעיס אותי: "מה, אתה רוצה לייצר עוד דור אלים? אתה יודע שזה רע ויוצר רע להתנהג באופן הזה, ואתה ממשיך?
מה שווה כל היוגה והמדיטציה והסדנאות, אם זה מה שיוצא בסוף "באוטומט"?

נסי לגלות מה החלק שלך (הגלוי והנסתר) במשפחה. מה את יכולה לשנות אצלך, קודם כל.
אני יודעת שיש לי חלק, ועדיין לא לגמרי שמתי עליו את האצבע.
אני לא חושבת שאני יוצרת את האלימות, אבל בגלל הדומיננטיות שלי אני פחות מפנה לו מקום לפתור את העניינים בעצמו.
גם לזה יש יתר מצד אחד: אני לא מוכנה לתת יד לניסיון אלים לפתרון, וגם - לו הרבה פעמים קל לזרוק עלי שאני אתמודד עם ילד שלא משתף פעולה עם גבול שהוא מציב לו.
מוטיב הקורבן אצלו מאוד חזק, והוא לוקח אותו לפעמים למקום שאני לא סובלת:
כאילו יוצר מזה אידיאל למחיקת האגו. הוא אומר על עצמו "טמבל", ובכך מרשה לעצמו לקרוא גם לאחרים "טמבל", באמתלה שלא ניקח את עצמנו יותר מידי ברצינות.
צוחק עלי כשאני מתעצבנת או נפגעת מזה שהוא אומר לי או לילדים טיפש, טמבל. מבחינתו זו לא הפחתת כבוד, כי אין חשיבות לכבוד, כבוד רק עושה צרות ומלחמות בעולמנו.
תחשבו על זה - הוא צודק!
אבל אז אני מתחברת למה שנאמר פה מעלי: ילד שלא מקבל כבוד גם לא חש כבוד כלפי עצמו ואח"כ כלפי אחרים. ולא לכבד זה לא "לספור" את האחר או את עצמי.


כדאי שבן זוגך ידע שיום אחד הוא יצטרך לעמוד מול ילדיו הבוגרים ולענות להם מה הוא עשה בדיוק,ולמה ככה.
כבר היום הוא עומד מולם. (וגם, להזכירך, יש לו ילדים גדולים)
להבדיל מהוריך, לנו אין בעיה גם היום להתנצל בפני ילדינו, ואני חושבת שזה גם לימד אותם שהם יכולים להגיד לנו מה הם חושבים.
עד כדי כך שהיום ממש לא ידעתי כיצד להתמודד עם מה שעלה:
בני הגדול (5.5) אמר לי בבוקר "טיפשה, טיפשה, טיפשה", והיה לי מאוד לא נעים לשמוע את זה, ועוד יותר מזה הרגשתי שאני מאבדת את הילד שלי לתוך ניכור.
אמרתי לו שאני לא מוכנה שהוא יקרא לי כך, ואם הוא כועס עלי אני - שיגיד לי על מה הוא כועס.
בטפשותי עוד הוספתי, שאם כך הוא מתנהג אחרי שהוא נמצא עם החבר שלו, אני לא אסכים לו להיפגש איתו (אין לו הרבה חברים פה, והוא חבר מאוד טוב שלו, וזו היתה פשוט יציאה פולנית גרועה שלי).
זה היה בדרך לגן ואת שאר הנסיעה עשינו בשתיקה.
נשארתי עם טעם מאוד רע.
מאוד קשה לי להתמודד עם הריחוק והניכור הזה שלו. כאילו מתחיל את גיל ההתבגרות בגיל 5.

האם הוא רואה פתירת בעיות אחרת אצלך ובכל זאת מתעלם?
לפעמים.
אני גם חושבת על כך תוך כדי שחשוב לי שיראה אותי עושה אחרת, אבל לא תמיד אני מצליחה. לא תמיד אני יודעת באותו רגע.
גם אני כועסת ויש לי ווליומים שחבל על הזמן. כמה פעמים גם נתתי פליק ולא סבלתי את עצמי אח"כ.

האם הוא מרגיש חלש מולך ואז "חזק" מול הילדים?
לא חושבת.
האם את מזהה אצלו רמת תיסכול גבוהה?_
בהחלט, אבל לא נראה לי שזה קשור אלי. זה קשור למה שקורה איתו בחיים בכלל.
הוא מאוד יודע להפריד אותי ואת מה שאני אומרת מעצמו. כלומר, יודע שמה שאני אומרת קודם כל קשור אלי, לחוויות שלי, לרגשות שלי, להורמונים שלי, ורק אח"כ אליו.
באחד הערבים הקשים שעברו עלינו, בהם הגיב בכעס רב ורם ומכה כלפי הגדול, ואח"כ איים עליו שיוציא אותו החוצה (תוך כדי שהילד בוכה בצרחות), אמרתי לו - בפני הילדים - שהוא יהיה בחוץ לפניו.
זה דבר שמאוד פגע בו: "הקלות בה אני מוותרת עליו".
אבל אצלי אין ספק בכלל מי קודם ושאני לא מוכנה לדרך הזו בביתי.

מישהי התיחסה פה לכך שגם אם ניפרד עדיין ישאר האבא שלהם, וגם אז לא אוכל לפקח (לא מצאתי לצטט).
זה נכון, אבל ראשית הוא יהיה נוכח הרבה פחות בחיים שלהם, ושנית - כמו שאני רואה אותו שומר על קשר עם ילדיו הגדולים, זה כנראה לא יהיה הרבה - לטוב ולרע.
ואם לא יהיה להם נעים אצלו - הם לא ירצו ללכת אליו (אל תיכנסו עכשיו לכל הענינים המשפטיים, כי אני יודעת שהוא לא מתיחס לכך. אני יודעת באיזה אופן חשוב לו לשמור על היחסים והקשר, אז חבל על הדיו).
לעניין הפיקוח - אני לא רוצה להיות המפקחת שלו. להיפך, אם הוא יודע שאני המפקחת, זה מוריד ממנו את האחריות. ואני רואה שכשאני לא מתערבת (גם אם חורקת שיניים לשם כך), הוא צריך לפתור את העניין עד הסוף, תוך שהוא מבין את טעותו.

זה לא מנע מילדינו להמשיך לריב וללכת מכות עד היום (בן 16 ובת 13) אבל זה נעשה נדיר ובקרוב ייעלם וחוץ מזה הם גם חברים טובים ואנחנו לא דואגים.
היום אח אחד שלי הוא מגשר ופועל להשגת תקשורת טובה יותר ופתרון סיכסוכים בדרכי שלום והבנה. אני - אני . אחי השני הוא אחד האנשים הרכים והמתחשבים שיצא לי לפגוש .
זה מאוד מעודד לקרוא.


רק עוד דבר לסיום.
נסעתי הערב עם חברה שלה יש ארבעה בנים והיא אמרה לי: אבל אצל כולם זה ככה. כל האחים רבים, וזה חלק מההתקרבות ובנית החברות שלהם.

[יעלי_לה]

לא קראתי את כל מה שכתבו לך, אבל אני חייבת לעצור כי המשפט הזה:
אני מאשימה את בעלי שהכל בגללו, וגם חושבת כך - למרות שודאי גם למה שכתבתי לפני כן יש השפעה.
הדליק לי נורה אדומה מהבהבת.
לפי ההבנה שלי והשקפת עולמי, בשום מצב ההנחה ש הכל בגלל מישהו אחד לא יכולה להיות נכונה. והסתכלות דרך אשליה כזאת יכולה להכשיל מאוד.
@}

[סוף_מעגל*]

אין לי הרבה זמן אבל אני חייבת להגיב לכמה דברים פה ש"הקפיצו" אותי :

אבל אצל כולם זה ככה. כל האחים רבים,
כנראה שזה משהו שיש בהרבה בתים.
זה לא אומר שזה המצב הרצוי ושלא כדאי להתאמץ לתקן אותו.

אילה, המשכת ואמרת גם שזה לא אומר כלום לגבי מי הם יגדלו להיות והתייחסת למקצועות של אחיך.
מבחינתי, גם אם הבן שלי יהיה נשיא בית המשפט העליון אבל עם נפש פגועה - נכשלתי במשימתי.

ילד שלא מקבל כבוד, מתייחס אל עצמו בצורה לא מכובדת. הוא מתרגל לקבל יחס מזלזל ופוגע וחושב שזה מגיע לו, שזה בסדר..
זאת הפואנטה של הדף הזה. תדפיסי בגדול ותתלי על המקרר.

כתבת שהוא צוחק עלי כשאני מתעצבנת או נפגעת מזה שהוא אומר לי או לילדים טיפש, טמבל. מבחינתו זו לא הפחתת כבוד, כי אין חשיבות לכבוד, כבוד רק עושה צרות ומלחמות בעולמנו. תחשבו על זה - הוא צודק!
לפני שאת מנסה להילחם בתופעה, תנסי להסביר לעצמך במה בדיוק את נלחמת.
ממה שאת כותבת פה נראה שאת בכלל לא משוכנעת שכבוד הוא חשוב.
איך את יכולה למגר משהו שאפילו את לא בטוחה שהוא שלילי ?
אגב, לא רק שהוא לא צודק, הוא טועה. את מכירה את לתת פליק לילד ?

אבל אצלי אין ספק בכלל מי קודם ושאני לא מוכנה לדרך הזו בביתי.
ראשית, כמו שכתבתי למעלה, דווקא נראה שאינך במשוכנעים.
שנית, הוא האבא שלהם, מה זה לא מוכנה... בביתי ? את יכולה "להעיף" אותו (מילה די אלימה לכשעצמה), את לא יכולה להעלים אותו. תהיה לו השפעה עצומה על הילדים גם אם יראה אותם מעט. הוא אביהם.

כמו שאני רואה אותו שומר על קשר עם ילדיו הגדולים, זה כנראה לא יהיה הרבה - לטוב ולרע.
לדעתי זה תמיד רע כשאבא וילדים בוגרים לא שומרים על קשר זה עם זה.
(כלומר, למעט מקרים קיצוניים, למשל מסירת ילד לאימוץ, וגם אז חידוש קשר בבגרות כרוך בהרבה התרגשות.

לעניין הפיקוח - אני לא רוצה להיות המפקחת שלו.
זה לא כל כך פוליטיקלי קורקט להגיד את זה אבל אין לך ברירה.
לפי מה שאת מתארת יש לך ילדים ממש קטנטנים שסופגים מאביהם חוסר כבוד על בסיס יומיומי. טוב לא יכול לצאת מזה.

[אנונימית_לרגע*]

מתלבטת יקרה מאד!

זה מאוד מחמם ועוזר לראות שאני לא לבד (נחמת טפשים).
זאת לא נחמת טפשים בכלל. כי מאיתנו תוכלי לקבל רעיונות. אנחנו היינו שם.

קראתי עכשיו את התשובות שלך לשאלות שלי ושל אחרים. מהתיאור שלך אני חשה
שהעניינים אצלכם מאד דומים למה שהיה אצלנו (ולא אצל נו נו למשל).
לפי התאור שלך, בעלך הוא אדם מצויין. הוא מודע למה שהוא עושה, הוא מנסה לשנות,
הוא משוחח על-כך ותדעי לך שזה בכלל לא מובן מאליו. הרבה אנשים עסוקים רק בלהצדיק
את עצמם והתנהגותם.
תמשיכי לשוחח על זה איתו, אפילו תריבי איתו (גם ליד הילדים), תראי לו שוב ושוב אפשרויות אחרות שאפשר להפוך כעס לשיחה או צחוק.
אבל הכי חשוב זה שתתחילי לתת לו מקום של ממש. גם אצלנו זה השתנה כשהתחלתי לכבד יותר, לסמוך יותר, להעריך יותר...

בתחילת הדף כתבת:
אני לא מפחדת להישאר לבד, אני המפרנסת. אמנם בעזרתו, אבל זה אולי אפילו ישפר את העסק אם אצטרך למצוא פתרונות חלופיים.
לי זה נשמע שלא רק מול הילדים יש לך בעיה להעריך אותו. האם זה נכון?

[אילה_א*]

אני רק רוצה לדייק משהו שכתבתי כי לא ברור לי אם הוא ברור
אני מתנגדת באופן נחרץ להכאת ילדים על ידי מבוגרים .!!!

אני מקווה שלא יצא מדברי בשום מקום ובשום מובן שאני חושבת שצריך מותר או כדאי להרביץ לילדים !!!
בהרבצה לילדים יש פגיעה עמוקה בנפשם!!!
ואת זה אני אומרת כאחת שחטפה מכות גם ממבוגר אלים וגם מאחיה עם האחים שלי אין לי שום חשבון .למבוגר ההוא אני עובדת קשה מאוד כדי לסלוח ולא בטוחה כלל שזה יתאפשר אי פעם!!!
אפילו בגלל ההבדל הקטן שלאחים אפשר להחזיר
>אילה לא תיארה לעצמה שהיא תשתמש ב!!! מתי שהוא והנה מסתבר שכן <

[בשמת_א*]

מה שווה כל היוגה והמדיטציה והסדנאות, אם זה מה שיוצא בסוף "באוטומט"?
תארי לעצמך מה היה אצלך בבית בלי כל היוגה והמדיטציה והסדנאות.
יכול להיות, שכשאת מזהה שהטון עולה אצלו, או התיסכול עולה אצלו, או הכעס עולה אצלו - יש משהו שאת יכולה לעשות.
למשל, אולי להתקרב אליו ולהניח יד אוהבת על הכתף שלו, או על הגב שלו? אולי המגע האוהב שלך, בלי מלים, ירגיע?
אולי להתערב בסיטואציה אבל בלי מלים - לבוא ולקחת פיזית (על הידיים או לתת יד) את הילד לעשות את מה שאבא אומר לו לעשות?
כשאנשים משתמשים בדברים כמו הרמת קול או מכות בשביל להשיג תוצאה מסוימת אצל הילדים,
אחת האפשרויות היא שהם מנסים "להפעיל" את הילדים באמצעות "פקודה" (לא בדיוק אבל בערך).
כאשר הדרך הטובה יותר לכוון את הילדים היא לקחת, לעזור, להשתתף, לעשות עם.
או לחילופין: בכלל להרפות. אולי מה שאנחנו מבקשים מהילדים הוא משהו שלא צריך להתערב בו בכלל (-;

[רגע*]

הפרידה שלך ממנו לא תביא לחיי ילדייך אבא לא אלים. הוא אבא שלהם. את יכולה לבחור לעשות את המסע איתו ולהבין שאולי תוכלי למתן מעט את התגובות שלו ואת יכולה להחליט שאין לך יותר כח לסבול את בעלך ואת מה שהוא מביא איתו אבל תהיי בטוחה שפרידה ממנו תפנה אותך להתמודדות לא פחות קשה ואולי עם גמול נמוך בהרבה. וכמו שכתבתי לך- הילדים שלך לא יחוו תגובות פחות אלימות. אלא שאת לא תהיי שם כדי לראות.

[רגע*]

רק אהבה מביאה אהבה ואין כמו פירגון לחזק ולהביא לשינוי ואת יודעת את זה: לפעמים אני מאשימה אותו, אבל יודעת ורואה שזה לא אפקטיבי

ועוד משהו, כשיש לך כח נסי לבדוק מתי האוטומט שלו עובד. אולי את יכולה לקחת את המקום שלו ולתת לו אפשרות "לנשום" כשהוא נמצא במצב שמזמין תגובה כזו.

בהצלחה

(אני לא מקנאה בך אבל באמת שיש בך יכולת לגרום לשינוי. הוא לא אדיש ואטום למצב. הוא איתך)

[המתלבטת*]

אולי המגע האוהב שלך, בלי מלים, ירגיע?
בהחלט, אבל לא תמיד יש לי את הפניות והכוחות לכך.
וכשאני כולי עם תינוקי ואלו הרגעים העיקריים בהם נצרכת העזרה שלו, אני לא פנויה פיזית להתערב בין/עם הגדולים יותר.


_כשאנשים משתמשים בדברים כמו הרמת קול או מכות בשביל להשיג תוצאה מסוימת אצל הילדים,
אחת האפשרויות היא שהם מנסים "להפעיל" את הילדים באמצעות "פקודה"_
אני מסכימה גם עם זה.

הוא לא אדיש ואטום למצב. הוא איתך נכון.

המשכים - כשאהיה יותר פנויה.

[פלוני_אלמונית*]

בעיני מאד גרוע להיותבמקום של "מגינה" על הילדים מפני האבא. זה ממש לא לענין: זה שם את האבא במקום ממש גרוע כאילו הוא "מסוכן", כי הנה אמא צריכה "להגן", זה שם אותו במקום של "אנחנו לא סומכים על אבא", ומעבר לכל זה - זה נכנס לתוך היחסים בין הילדים והאבא ולא מאפשר שם מערכת יחסים על כל הטוב - והרע - שבה.

לכן בעיני השאלה צריכה להיות האם מידת האלימות מצד האבא היא כזו, שלכשעצמה, ובכל מחיר, אכן צריך להפסיק אותה. כמובן שאם זה אבא שמכה-מאד ומתנהג בחוסר כבוד וכו', עדיף לא לאפשר את מערכת היחסים על כל הטוב והרע שבה. אבל אני יכולה לדמיין מידות של אלימות - ובעיקר אם הבנאדם מודע ועובד על עצמו - שיכולות לצרום אבל לכשעצמן בכל זאת הן בתוך איזהשהוא מתחם של סבירות (אני מודעת לבעייתיות - מי קובע את מתחם הסבירות וכו'), שבשבילהן לא שווה לשים את האבא במקום של ה"מסוכן" ולהכנס לתוך מערכת היחסים. גם אצלנו, למשל, למרות שבעלי לא מתנהג באלימות עם הילדים, לפעמים הוא מרים את הטון בצורה שלי צורמת, שאני לא הייתי עושה. במקרה כזה, נראה לי ברור שאני צריכה להניח לזה, להניח לילדים להכיר את האבא שלהם שלפעמים מרים את הטון, ושזה עדיף על פני אמא שנכנסת בתוך האינטראקציה.

[המתלבטת*]

להניח לילדים להכיר את האבא שלהם שלפעמים מרים את הטון, ושזה עדיף על פני אמא שנכנסת בתוך האינטראקציה.
לרוב אני מסכימה.

זה נכנס לתוך היחסים בין הילדים והאבא ולא מאפשר שם מערכת יחסים על כל הטוב - והרע - שבה.
לפעמים אני חושבת שצריך להניח להם לפתור לבד, ולפעמים אני תוהה ולפעמים מתערבת.
לו הרבה יותר קשה לראות את זה מהצד, כיוון שבצעירותו ספג מכות רבות מאחיו הגדול, ותחושת החוסר אונים בלתי נסבלת בעיניו.
אני מאוד מבינה את זה.
מכאן ועד לטפל בנושא במכה או דחיפה וכיוב', זה לא מקובל עלי.

חברה סיפרה לי פעם שכשהיתה ילדה אמא שלה היתה מתווכת ושומרת עליהם מפני אבא שלה, וכשגדלה הפניתה את הכעס שלה כלפי האמא ולא כלפי האבא.
לפעמים מפחידה אותי המחשבה על אפשרות כזו, והרי אי אפשר לדעת מאיפה יבוא הכעס כלפי, אם ובעיקר - כאשר יבוא.
הדרך שלי כיום היא לפתוח כמה שיותר ממערכת היחסים לדיבור, מה שמאוד לא קל עם בני בכורי. הוא לא ורבאלי במיוחד, אבל תמיד כשאני פותחת משהו, אני מרגישה גם במשפטים הקצרים וגם בשתיקות את שמחתו על כך שאני מבינה אותו ומשתפת.
השני עושה יפה את העבודה: הוא מדבר כמה שרק יתנו לו...

בעניין ה"לתת להם להסתדר ביניהם" אני עוברת לאורך שנות גידולם תהפוכות רבות.
בבסיס אני מאמינה שהילדים מסתדרים טוב יותר בלעדינו המבוגרים. כלומר בלי ההתערבות, לא בלי הנוכחות.
ואז במפגשי אמהות עם ילדי בכורי ראיתי שלא פשוט כיוון שכל אמא יש לה את הנקודות הרגישות שלה, אצל כל אחת הפולניות קופצת במקום אחר (לא נעים לי מהאמא השניה כשהילד שלי עושה ככה לילד שלה, ובסך הכל הם בודקים ומתקרבים, ולא תמיד יודעים איך לעשות זאת נעים), וכו'.
אח"כ, כשזה בין אחים - אני אותה אמא, אנחנו אותם הורים לשני ילדינו, אבל ביניהם יש פער בגיל ובגודל, ואז כל התגוששות עלולה להיות הרת אסון (אולי מגזימה - אסון. זה בשביל המינוח). הכוחות לא שווים ולכן כן נזקקת שם התערבות.
אבל אז אנחנו יוצרים תלות של הקטן בסיוע שלנו, והתחזקות, וכעס של הגדול בשל המערכת המורכבת שנוצרת.

בקיצור, איך אומרים במשפחה שלי (המשפחה בה גדלתי) כשרוצים לפתור איזה עניין:
"לא פשוט. מאוד לא פשוט"...

[המתלבטת*]

_לפי התאור שלך, בעלך הוא אדם מצויין. הוא מודע למה שהוא עושה, הוא מנסה לשנות,
הוא משוחח על-כך ותדעי לך שזה בכלל לא מובן מאליו. הרבה אנשים עסוקים רק בלהצדיק
את עצמם והתנהגותם._

זו אחת הסיבות העיקריות שאני איתו.
זה ממש תענוג לא להתעסק בקטנוניות האלה. אני שומעת וקוראת על "בעלים" בהתנהגויות שחבל על הזמן. לא הייתי עומדת בזה (כל אחת מקבלת את מה שהיא מסוגלת לו, כנראה...)
הוא אחד האנשים הכי ישרים ונקיים שאני מכירה.
לא מוכן שניכנס לחשבונאות בינינו, ואותי זה מלמד המון.
אני (אולי) פחות אוטומטית ממנו בתגובות שלי, אבל הוא יותר בוגר ממני (למרות שלפעמים נראה שהוא בן חמש).

נזכרתי פתאום שממנו למדתי לכעוס (שזו עוד סיבה שאני איתו).
הייתי הולכת לסדנאות, בין היתר כדי לשחרר כעס, ופתאום יש לי סדנא יומיומית.
אני גדלתי בבית שאסור היה לכעוס. אחת לחודש, כשאמא שלי היתה עם פיוזים קצרים, אבא שלי היה מנסה להרגיע אותה לידינו,
כדי שהיא לא תכעס, כדי שהילדים לא יראו.
ופתאום בא לי בן זוג שאין אצלו עכבות בעניין, what so ever !
בתחילת יחסינו מעיי היו מתהפכים (ממש פיזית) בכל הויכוחים שלנו.

הערב שוב כמעט קרה.
ארגנתי אוכל, תינוקי הקט בכה ובכה, השניים האחרים שיחקו/התגוששו על המזרונים ואישי תרגל יוגה.
עד שהוא בא ולקח את התינוק.
אני המשכתי להכין את האוכל, ואני מרגישה שזה עניין של שניות עד שהבנים עוברים את הגבול להצקה הדדים ומכות.
ואכן הצרחות לא אחרו: בכורי נשכב על הבינוני על הראש וזה צורח צרחות שאני שומעת אינן מפסיקות, אלא ממשיכות חזק.
הגעתי ומאוד כעסתי עליו על שלא הפסיק כששמע את בכיו של הקטן.
עברנו כולנו למרכז הבית, ובעלי אמר משהו לקטן, נדמה לי: "מה זה הבכי הזה?" או "שיפסיק לבכות". משהו כזה.
ואני אמרתי לו - מה אתה רוצה, הוא ישב לו על הראש.
לא זוכרת מה בדיוק שם קרה, הגדול שוב התחיל משהו ובעלי רצה לרדוף אחריו ולתפוס אותו.
זה הסתובב כדי לברוח ודפק את הראש בקיר.
אני הספקתי לצעוק את שמו של בעלי שיעצור, והוא צעק שהוא לא נגע בו. אבל כעסתי על שהבן ניסה לברוח מהפחד ממנו, ולכן ניתקל בקיר.
אח"כ המשכנו הלאה בנחמות והתפיסויות והתארגנויות של הערב.

זה נשמע שלא רק מול הילדים יש לך בעיה להעריך אותו. האם זה נכון?
אכן יש לא מעט תחומים בהם אני לא מעריכה אותו, בעיקר התנהלותיים.
מצד שני את יכולה לראות שכתבתי על צדדים אחרים באישיותו אותם אני מאוד מעריכה.

[דיצה*]

אני מסכימה עם פלוני אלמונית.

להשקפתי, הילדים האלה קבלו את האבא הזה מסיבה מסויימת וזה האבא הטוב עבורם. את לא יכולה להיות האחראית על כך שהוא לעולם לא יפגע בהם, זהו אביהם לטוב ולרע.
ממה שקראתי בעלך מודע ומנסה להשתפר שזה כבר חצי עבודה.

עוד דבר - כמה שאפשר לשמור את חילוקי הדעות ביניכם בעניין חינוך הילדים מחוץ לעיניהם ולאזניהם - כן יטב. גם חילוקי הדעות האלה מאיימים על עולמם הפנימי ועל בטחונם, אולי אפילו לא פחות מפליק פה /שם (ואני נגד פליקים, כמובן) ובטח ובטח ש"העפתו" מהבית תגרום לילדים נזק חמור יותר מההתנהגות שלו כפי שאני רואה אותה מתאורייך.

מתחברת למה שבשמת כתבה - אולי להתערב בסיטואציה אבל בלי מלים - לבוא ולקחת פיזית (על הידיים או לתת יד) את הילד לעשות את מה שאבא אומר לו לעשות?
נכון שלא תמיד זה אפשרי כמו שכתבת אבל זה הכיוון.
אפילו לעבור לחדר אחר יהיה יותר מועיל עבור הילדים מאשר לצעוק עליו לידם, כאשר לאחר סיום הסיטואציה תוכלי לנהל איתו שיחה מלב אל לב.

_יאמר לזכותו של בעלי שהוא משתדל לשפר את התנהגותו, לעצור שניה לפני המכה. לאחרונה, כשנורא כעס ועצר שם, יכולתי לראות איך הוא ממשיך לדבר עם הילד וכאילו מוציא את העוקץ עד שהופך את התקשורת לרכה ועל סף בדיחה.
מהצד זה נראה לי לפעמים כמעט מוזר, אבל אני שמחה לראות שהוא מוצא דרך להתמודד עם האוטומט שלו._
לי זה נראה מאד מעודד. את יכולה לדבר איתו על זה - שראית שהוא הצליח להתמודד עם האוטומט במקרה הזה ואיך שאת מעריכה אותו על כך. לראות אצלו גם את חצי הכוס המלאה כדי שגם הוא יראה.

וכמובן - עבודה עצמית. איפה אני בכל הסיפור הזה. מה זה עושה לי כשבעלי מתנהג כך, האם אין בי חלק שרוצה שהוא יתערב במריבות שלהם ויפסיק אותם סוף סוף, אפילו אם באמצעים אלימים? האם יחסו לילדים כואב לי בגלל משהו שיש לי מולו או מול הוריי? האם אני עצמי מצליחה להתייחס לילדיי בכבוד בכל עת? (אני סתם יורה באפלה )
הרבה פעמים עקב שינוי באחד מבני הזוג באורח פלא דברים מסתדרים.
אולי אז תוכלי לשוחח איתו ממקום נקי, להסביר לו מה זה עושה לך, מה זה עושה לילדים. להבין גם את הכעסים שלו מהילדות, גם אם לא להצדיק אותם, וכך לראות מה ניתן לעשות כדי לשפר.

[אורי_ה*]

אני נכנסת, בזהירות, אל תוך השיח.
בבקשה, הניחי את הגבול היכן שנכון לך. אם משהו ממה שנכתב פולשני מידי או בלתי עדין, הודיעי היכן עובר הקו האדום.
אני פה על מנת להיטיב, לא על מנת להוסיף כאב או אי נוחות.

לפעמים, כל המדיטציה, היוגה והעבודה הפנימית, כנה ככל שתהיה, זה לא מספיק.
לפעמים אותה עבודה ממש היא עולם ומלואו.
חלק מזה קשור עם מי האדם שניצב מולך, מהיכן הוא בא ועד להיכן הוא מבקש לילך.
חלק גם בהחלט קשור עם האופן בו הדברים משתקפים בעיניך.
אם את בוחרת לראות את מה שיש ואת מה שעובד למען כולכם, או את החסר והדרך האינסופית שעוד פרושה.
נדמה שעוד הרבה טרם הגיע אל חייך הוא נושא חוויה של היות רמוס, של סוגים שונים של חוסר אונים.
בעיקר במובן של חוסר כח, העדר תחושת עוצמה ויציבות.
נוכחותך הדומיננטית, חדות ורוחב ראייתך, היותך הגורם המפרנס, בעצם הוויתם, נדמה לי, מהווים מראה מורכבת בשבילו.
אולי מעודנת יותר, לא מתכוונת להרע, אבל לא חוויה מתקנת באופן העמוק של שינוי עמדה ותפקיד בחייו.
אני לא חושבת שהוא מבקש אחרי כבוד מהסוג המעושה.
אני מאמינה לו כשהוא טוען שהוא לא מייחס לזה חשיבות, אבל נדמה לי שכבוד פשוט, נקי, הערכה ומרחב נשימה, כל אחד יבקש לעצמו, גם הצנועה שבנפשות.
העדר של כל אלה, או מחסור חמור באחד מהם, יכול להוליד רעב תמידי ורעש אינסופי בקצות העצבים.
כל זה נושא איתו מטענים עמוקים של תסכול. מתחת לתסכול יש כעס, מתחתיו מונח כאב. מתחתיו עוד תסכול, ועוד כעס, ועוד כאב.
אני באמת מאמינה שזה ככה. שהכאב של חוסר האונים מוליד תסכול וכעס ואלימות. שאלימות היא תולדה של כעס שלא מצא נתיב שפוי יותר לתעל עצמו דרכו.
נדמה מכאן שזה מקום מהותי בתוך מי שהוא. נשאלת השאלה אם הוא מבקש לעצמו פתח יציאה אמיתי מהמעגל הזה.
יציאה מהמעגל תדרוש הפיכה משמעותית. תדרוש בנייה מחדש של תפקידו בעולם. זה לא מהלך קל דעת.
המחוייבות של כל אחד מאיתנו לדינמיקות המוכרות והמורגלות, גדולה לעיתים מהכמיהה שלנו לאושר או לבריאות.
אני הייתי שואלת את עצמי, ומרשה לעצמי לשאול אותך, משהנחת את האפשרות להכנס איתך בשיחה, מה את מעריכה ומכבדת בו?
גם חלקים שלא נוחים לך.
הייתי מתמקדת בחלקים שאינם משויכים אליך, כלומר- לא מה אני מעריכה שהוא עושה בשבילי, אלא מה אני מכבדת בו/אצלו כאדם.
מה את אוהבת בו?
למה בחרת לחלוק איתו את חייך?
למה נשארת?
למה את נשארת כעת?
מה את רוצה?
לפעמים צריך לרענן את הזכרון ולחדד את הבחירות שלנו. לפעמים מותר להביט ולהפוך בהן.
צאי מתוך נקודת הנחה שהוא לא יהיה מישהו אחר. הוא יהיה מודע יותר, הוא ינקה מעברים, הוא ינשום עמוק, אבל הוא לא יהפוך עורו.
גם את לא תהיי מישהי אחרת. תבחרי לראות בעיניים רכות, או תבחרי לשפוט לחומרה, תבחרי בכוחך למען עצמך, או תבחרי בו למען כולכם, אבל את מי שאת.
אפשר לקבל באמת את מי שמולך ואז לראות איך עובדים יחד, ואם אפשר.
אפשר לדרוש, או לצפות, או לקוות שיתעורר לצידך איש אחר.

[נו_נו*]

מתלבטת, רק רציתי לעודד אותך גם כפי שכבר אמרה לך כאן עוד מישהי, אז אף אחד מאחי לא אלים כיום. כולם מגדלים את ילדיהם במחשבה רבה.
האלימות הפנימית שלי מתבטאת בעצבנות כלפי מי שעצבני אלי, או במחשבות אלימות כלפי אנשים אלימים. לפעמים צועקת מידי ולא תמיד מצליחה לשלוט, אבל אמא מכה אני בשום אופן לא. ויכול להיות שנשמעתי קיצונית, אז סליחה ובאמת נשמע שאצלך המצב לא עד די כך... ובכל זאת כדאי מאוד להתייחס אל זה ברצינות ומהר, חבל על כל יום .

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אם בן זוגי היה מרים יד על ילדי, לא משנה מה היתה מערכת היחסים בינינו, לא משנה כלום, לא הייתי נשארת איתו.
אלימות פיזית היא גבול שאסור לחצות אותו. פשוט אסור.
ממש לא מבינה את כל התגובות המעודנות כאן לגבי האלימות של בעלך.

[אנונימית_לרגע*]

כוסמת, חבל שלא הבנת. אולי תקראי שוב?
אל תתחילי בבקשה בווכחנות לשמה ובחריצת דין ובאמירות החלטיות.
מדפים אחרים למדתי לזהות שזה מבריח את התגובות העדינות, המשתפות
והמבינות. אני לא חושבת שתגובה כמו שלך עוזרת למישהו.

[פלוני_אלמונית*]

_כוסמת, חבל שלא הבנת. אולי תקראי שוב?
אל תתחילי בבקשה בווכחנות לשמה ובחריצת דין ובאמירות._
קראתי את הדף פעמיים.
דעתי בעניין אלימות מול ילדים נחרצת מאוד.
גם לדעה זו יש מקום במיוחד נוכח העובדה שהדעה של רוב הכותבות שונה משלי.
מבחינתי ברגע שפותחת הדף תקרא את דעתי היא יכולה למחוק אותה.
אין לי שום עניין בויכוחי סרק.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

זו אני כמובן, למעלה...

[המתלבטת*]

אני מבינה שיש פה מפקחים על הדיונים, שמוחקים מה שלא נראה להם.
אין לי מושג מה כתבו, אבל הצצתי וגיליתי שנמחקו דברים.
מה, כבר אין חופש מדינה בדיבור הזה?

<המרגיעון: עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך>

[אילה_א*]

למרות שקשה לי עם הדברים שנכתבו ממש כאן מתחתי לא היה לגיטימי בעיני למחוק אותם והחזרתי אותם . אם המתלבטת תרצה היא יכולה למחוק אותה בעצמה

[אילה_א*]

כוסמת יקרה
אלוהים נותנת לנו בעיות בגודל שאנחנו יכולים לפתור
וכנראה שלך אין כלים מתאימים לפתור בעיה של בן זוג אלים ולכן לא זכית באחד כזה -ברכי על כך.
להיפרד מבן זוג לא מבטל את ההורות שלו -רק מזיז אותה לבית אחר .להיפרד מבן זוג לא מבטל את האלימות שלו- רק מזיז אותה לבית אחר.
אם טובת הילדים היא זאת שעל הפרק אז עדיף שילדים יהיו בכל זמן נתון ליד שני אנשים שרק אחד מהם אלים מאשר חצי מהזמן ליד אדם אלים וחצי מהזמן ליד אחד שאינו אלים .
בניגוד מוחלט להשערה שאם יש לך קרח על הראש ואתה הולך על גחלים נעים לך .
ושוב אין בעיני שום דבר בעולם שמצדיק אלימות של מבוגר כלפי ילדים .
אבל בתור מישהי ש"זכתה"לחיות עם הרבה אלימות מצד אדם מבוגר ברור לי שמצבי היה הרבה יותר טוב אם היה בסביבה גורם מאזן בדמות מבוגר לא אלים ומתנגד לאלימות.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אם טובת הילדים היא זאת שעל הפרק אז עדיף שילדים יהיו בכל זמן נתון ליד שני אנשים שרק אחד מהם אלים
רגע, אני לא מבינה...
אין לרשויות מה לומר בנושא כזה?
מי יתן לאב או אם אלימה אישור לטפל בילד?
אני באמת באמת לא מבינה...
מה לגיטימי בזה שילד מוכה?
עם כל הכבוד למודעות האב, הוא עדיין מכה וזה ממש איום ונורא.


וכנראה שלך אין כלים מתאימים לפתור בעיה של בן זוג אלים ולכן לא זכית באחד כזה -ברכי על כך.
אני לא חיה באיזו בועה, גם לי יש שיעורים קשים לעבור, באמת..

אבל בתור מישהי ש"זכתה"לחיות עם הרבה אלימות מצד אדם מבוגר ברור לי שמצבי היה הרבה יותר טוב אם היה בסביבה גורם מאזן בדמות מבוגר לא אלים ומתנגד לאלימות.
ואולי המצב היה הרבה יותר טוב אם הדמות האלימה היתה מורחקת לגמרי, לא?
ותודה שהחזרת את מה שכתבתי...

[אנונימית_לרגע*]

בנות, הבעיה שהועלתה ע"י המתלבטת היא אמנם אלימות אבל אני סבורה
שלא מדובר על מקרה קיצוני. אם הקריטריון להיפרדות של כוסמת הוא ה"פליק" הראשון
אז לא רבע מהאוכלוסיה היתה מתגרשת אלא 90%.
וכדי שהחיים לא יהיו בשחור ולבן אפשר לנסות לדרג אלימות. למשל 0-5:
0- אני לעולם לא צועק על ילדי. תמיד רגוע ושקט בהימצאי איתו.
1-לפעמים אני צועק
2-לפעמים צועק וגם מעניש
3-לפעמים צועק, מעניש, ומפליק
4-רוב הזמן אני צועק, מעניש ומכה
5-טרור הורי מוחלט. (הילדים רועדים מפחד).

כמה מאיתנו, כוסמת, יימצאו בדרגה 0? ועכשיו, כשמישהי מעלה בעיה ומסתבר שהרבה
מכירים את זה מעצמם (כילדים ו/או כהורים), את באמת חושבת שהפתרון המיידי הוא
גירושין?
אגב, אני חושבת שיש הבדל בין פליק להכאה. גם בעוצמה וגם במידת ההשפלה.

[אילה_א*]

_אין לרשויות מה לומר בנושא כזה?
מי יתן לאב או אם אלימה אישור לטפל בילד?_
אה את מדברת על פרידה והרחקת הילד מההורה לצמיתות כלומר ממש להוכיח שיש לו בעיית תפקוד קשה
נראה לי שאת מתבלבלת מדובר כאן בפליקים(ואני חס ושלום לא אומרת שפליקים לגיטימיים ) לא במכות עם חגורה וכיבוי סיגריות על פעוטות.
מה לגיטימי בזה שילד מוכה?
אין לגיטימציה יש מצב נתון שדורש פיתרון מיטבי ולא נראה לי שהרחקת ההורה באופן מוחלט בסוג האמור של האלימות היא משהו שיכול או צריך לקרות יש כאן מצב נתון לא נעים אבל בהחלט כן שיעור לחיים לאם ולילדים ומתוך המצב הזה צריך לראות איך מוציאים את המקסימום כמו שהאחים שלי ידעו לעשו.

גם לי יש שיעורים קשים לעבור, באמת.. לכולנו לא?

ואולי המצב היה הרבה יותר טוב אם הדמות האלימה היתה מורחקת לגמרי, לא?
מבטיחה בהזדמנות הקרובה לנסות לראות מה היה יוצא אם היו לי חיים אחרים .אבל האמונה שלי היא שאם מזדמן לחייך אדם כזה ואתה בורח איך שתגיע למקום שברחת אליו יכנס לחייך אותו סוג של חרא (כמו בשירותים אנגליים שהחרא חוזר לצוף לא משנה כמה מורידים את המים) אבל אם תפתור את הבעיה שלך החרא הזה פשוט ישקע ויהפוך עבורך לזכרון ולשיעור איך התמודדתי עם חרא וניצחתי .

ותודה שהחזרת את מה שכתבתי...
בשביל זה אני פה ,לא ?

[קט_קטית*]

ואולי המצב היה הרבה יותר טוב אם הדמות האלימה היתה מורחקת לגמרי, לא?
כולנו דמויות אלימות.
מי פחות, מי יותר.
חלק מיתנו את התגובות עם הזמן/עם הגיל/עם המודעות.
הוא לא מפלצת. אני בטוחה שהוא שונא את עצמו כשהוא מתנהג ככה.
אבל צריך גם לקבל פרופורציה, הוא לא מסוכן, ולא מכה.
אגב, גדלתי עם אבא מכה. מכות זה כששולחים לרופא שיתאר את הפגיעות,
כשהצד המכה "מתפרק" על הצד המוכה.
כשמדובר לעומת זאת ב"חינוך" לקוי, בדפוס שרכש מהסביבה שלו -
זה משהו שאפשר לתקן וטוב אם יתוקן.
אבל קודם צריך להפוך את ההתנהגות שלו למודעת ולא לאוטומטית.
אולי טוב אם יספר איך חינכו אותו,
על מה קיבל עונשים, אלו עונשים.
איך הרגיש כשקיבל עונש כזה או אחר,
האם העונשים השיגו את המטרה?
אולי שינסה לשים את עצמו במקום הילד,
אולי אז יתחיל לדבר ולא לכפכף.
שורש הבעיה הוא לא בתגובה האלימה,( זאת התוצאה)
אלא בכך שילד הוא מישהו שלא מכבדים אותו.
כמו שהוא לא היה מרביץ בתגובה לבן אדם זר כשההוא מתנהג בצורה שלא נראית לבעל-
עד רבה במשפחתו שלו, ילד שלו, דם מדמו - לא צריך לקבל יחס מזלזל.
תקבלי את הילד שבתוך בעלך,זה שמחזר את התנגות הוריו, דברי איתו בצורה מכבדת,
אני בטוחה שזה ישתלם לכם.

[רגע*]

הדמות האלימה היתה מורחקת לגמרי
לא נראה שמדובר כאן במקרה שבו הרשויות ירחיקו את האב. ולי גם לא נראה שכדאי לילדים להפסיד את האבא שלהם. לא במקרה הזה. הוא מצטייר כאבא שגם נותן ונוכח.

[סוף_מעגל*]

אגב, אני חושבת שיש הבדל בין פליק להכאה. גם בעוצמה וגם במידת ההשפלה.
לדעתי ההבדל אינו עקרוני. ויש פה עוד שחושבים כמוני. אני מזכירה שוב את לתת פליק לילד, דף שיש בו דיון מעניין בדיוק בסוגיה הזו.

בניגוד מוחלט להשערה שאם יש לך קרח על הראש ואתה הולך על גחלים נעים לך .

אני מסכימה עם המשל וגם מאמצת לאלתר את צורת הביטוי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לדעתי ההבדל אינו עקרוני
מסכימה לגמרי.
מה ההבדל בין פליק, סטירה, צביטה, בוקס?
כולם אלימות , נקודה.
כולם מהווים השפלה גמורה לילד הקטן ממול.
השפלה שנחרטת לנצח.

[בשמת_א*]

_לדעתי ההבדל אינו עקרוני
מסכימה לגמרי._
אבל רגע, הדיון כאן איננו תיאורטי. אוקיי?
בדיון תיאורטי, אני אסכים לגמרי שאין הבדל בין צורות שונות של אלימות וכו' וכו'.
בדיון הספציפי הזה, אני לא מסכימה.
הרשויות לא יוציאו את האבא הזה מהבית, ולא יאסרו עליו מגע עם ילדיו. נקודה. אין שום ספק בזה.
לכן, הרחקת האב איננה פיתרון פה.
כמו שכבר אמרו כאן, גם אם היא תתגרש ממנו, זה לא ימנע ממנו לפגוע בילדים כשהוא פוגש אותם. אולי אפילו יגביר את האלימות, כי היא לא תהיה שם, וכי רמת התיסכול והכעסים רק תגדל.
אז אני מציעה לרדת מהצעות לפיתרון, שעם כל הלגיטימיות התיאורטית שלהן, בדף הנוכחי הן לא עוזרות למי שפתחה אותו.

והערה צדדית: בתור עוד ילדה, אני חייבת לומר שלדעתי הייתי נפגעת פי אלף יותר אם היו מרחיקים ממני את מי שהיכה אותי.
זה לא היה פותר כלום. היה מזיק המון.
ילד שהיכו אותו צריך שההורה שהיכה יכיר בזה. יפסיק את זה. יודה בזה. אולי אפילו יתנצל (זה כבר ממש מוגזם לצפות, אבל אם מדברים על אידיאלים, או על האבא שמדובר בו בדף הזה, יש תקווה).
כשהמכות פוגעות יותר בתחושת הכבוד, גורמות יותר עלבון, השפלה, פחד ואימה מאשר כאב פיזי (לעומת הטחת הראש בקיר, למשל, או הצלפות בחגורה, למשל) - הפגיעה הזאת לא נעלמת כשהמכות נעלמות או כשהמכה מסולק.
הילד נשאר עם התחושה שהוא "שווה מכות". שזה מגיע לו. שאולי הוא ניצל בנס, אבל מגיע לו. הוא חסר ערך וראוי לכל עונש.
אז הקוסמת מארץ עוץ, אני מבינה את הכעס שלך על האב המכה.
אבל הפיתרון שאת מציעה לא יעזור גם לילדים.
לא זה הפיתרון.

[אילה_א*]

ההורה שהיכה יכיר בזה. יפסיק את זה. יודה בזה. אולי אפילו יתנצל
תודה
בסוף שבוע שעבר טיילתי לי בגן מאיר וראיתי אבא עם שני תאומים שאני מכירה , הבת ליד האבא והבן רחוק והאבא צורח: " תבוא הנה מיד ,עכשיו אני אומר לך לבוא !!! והבן מסרב אני נעצרת והאבא אומר לו תבוא הנה בקול אלים ומפחיד ביותר הבן מהסס האבא :אני לא ארביץ לך הבן לא זז .ואז האבא אומר תבוא הנה או שאם אתה לא בא אתה לא בא אלי אני מחזיר אותך לאמא בקול מאיים .
זה נגמר בטוב הבן בא האבא הסביר לו משהו ואני התרחקתי מבוהלת.
עכשיו ברור לכוסמת שאם הייתה אמא מאזנת בתמונה (ובגלל זה אני נעצרתי ונתתי לאבא להבין שאני עומדת שם ומסתכלת\בוחנת אותו)זה היה נגמר אחרת מאשר אם הוא היה לבד עם שני הילדים בלי שום גורם בוחן מאזן ?
מקווה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ילד שהיכו אותו צריך שההורה שהיכה יכיר בזה. יפסיק את זה.
ברור. מסכימה לחלוטין.
ואם ההורה לא מסוגל? הרי יש דבר כזה.

[בשמת_א*]

ואם ההורה לא מסוגל? הרי יש דבר כזה.
מה את אומרת...

הטענה שלי היא:
זה מה שהילד צריך.
הילד לא צריך שיקחו לו את ההורה המכה.

אני אוסיף עוד יותר: נעשו מחקרים בנושא הזה, והתברר שאפילו כאשר היה מדובר באלימות קשה ביותר, עם סכנת חיים לילד, אלימות מהסוג ששיכנעה את רשויות הרווחה לסלק את ההורה המכה מיידית ולמאסר - גם אז, לילד אולי היתה רווחה פיזית אבל היתה בו פגיעה נפשית קשה מסילוק ההורה.
כלומר, התפיסה של האנשים שרצו "להציל" את הילדים שסבלו מהתעללות היתה - למחוק את המבוגר המתעלל. לסלק, לאסור, להעניש, להרחיק. כמו בסרטים מסוג מסוים, הדרך היחידה לטפל במי שהוגדר כ"אויב" היא לחסל אותו.
למרבה הצער התברר, שזה שיפר אמנם את המצב הפיזי, אבל החמיר את המצב הנפשי.
המסקנה שהגיעו אליה היתה, שמה שבאמת עוזר הוא להשאיר את ההורה המתעלל, ולטפל בכל המשפחה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

המסקנה שהגיעו אליה היתה, שמה שבאמת עוזר הוא להשאיר את ההורה המתעלל, ולטפל בכל המשפחה.
ואותי באמת מעניין אם עשו מחקר כמה באמת הצליחו הורים מכים לעשות שינוי עם עצמם, ואיפה עובר הגבול זאת אומרת
עד איזו רמת אלימות - עדיף לילד להמשיך ולחיות עם ההורה האלים.

[שירת_הים*]

לא לשכוח שאלימות זן לא רק אלימות פיזית, אלא שלפעמים יכולה להיות
גרועה יותר האלימות המילולית.

[בשמת_א*]

כמה באמת הצליחו הורים מכים לעשות שינוי עם עצמם
בנוכחות מטפל בבית, יש שינוי גדול.

אבל אני שוב חוזרת לנשוא הדף הזה: מדובר באבא שמשתדל להשתנות, ושמהתיאורים עולה שזו לא רמת אלימות מסכנת חיים. זו כן אלימות. וזה כמובן לחלוטין חייב להפסיק. אבל אני לא מסכימה עם ההצעה שהדרך להפסיק את זה היא לסלק את האבא, ואני כן חושבת שלאמא יש עבודה עם עצמה, ושאפשר לעזור לאב בכיוון הנכון.
מי שגדל עם אלימות, האלימות נמצאת בתוכו. כך או אחרת היא נמצאת בתוכו, גם אם בכך שהרבה דברים נראים לו מאיימים כשהם לא היו מפחידים אף אחד "נורמלי".
אתם מכירים את זה: ילד מוכה מרים את היד על הפנים כדי להתגונן גם אם רק הנפת יד להוריד קערה מהארון למעלה.
גם זה אומר, שהאלימות נמצאת בתוכו. גם אם הוא לא מתנהג באלימות כלפי אחרים.

[אילה_א*]

מי שגדל עם אלימות, האלימות נמצאת בתוכו
את יכולה להסביר יותר למה את מתכוונת ?

[אילה_א*]

כי עד עכשיו הבנתי והרגשתי שזה מאוד נכון וכאן הפסקתי להבין

[המתלבטת*]

יקירות הזנחתי את הדף מספר ימים.
קראתי אותו אבל לא היה לי זמן להגיב/להמשיך בעצמי, וגם עכשיו לא בטוח שיהיה. אנסה.
קודם כל הרבה תודה על ההתיחסות.

בגדול, הדיון לגבי "פליק כן או לא" מאוד חשוב ורלונטי אבל לא האסנס של ענייני.
האוירה של אלימות קיימת פה בבית גם בלי פליק.
מהבוקר הבנאדם מעיק עם תחושות התסכול שלו ומפיץ אותן לכל עבר.
את הילדים הוא לא ממש סופר.
"רגע" כתבה: הוא מצטייר כאבא שגם נותן ונוכח.
אינני יודעת על סמך מה הסקת מסקנה זו.
זה מה שניסיתי לומר בעניין היוגה והמדיטציה.
העובדה שהבנאדם עושה דברים אלו למען עצמו אינה אומרת שהוא מצליח לממש את האימפקט בחיים.
וכן אורי ה , אני מניחה שאם הוא לא היה עושה מדיטציה ויוגה הוא היה במקום יותר גרוע.

כדי לחדד את דברי אבהיר את עמדתו (המוצהרת): הוא אוהב אותי ואני מאוד חשובה לו בחיים.
כשאני מצידי תופסת את הצד של הילדים (במהות אני יודעת שזה לרעת כולנו ובראש וראשונה לרעת הילדים. אבל כשאני חשה שאין ברירה כך אני פועלת), אז הוא מזכיר לי שהם לא יחזירו לי טובה אלא להיפך, ושהם ילכו כל אחד לדרכו ובסופו של דבר אני נשארת איתו, וזה מה שצריך להניע אותי.
אז בהחלט כשאני חושבת על כך, גם במונחים האלה - אני מעדיפה להיות בצד שלהם.
מבחינתו הילדים היו חלק מהעסקה של להתחבר איתי, כי היה ברור שאני רוצה ילדים.
הוא עושה בגידולם הרבה יותר משהצהיר שיעשה.
<המתלבטת חשה צורך לאזן מפעם לפעם את הרעל שיוצא ממנה כלפי בעלה>

פה אני מתחברת לדבריה של אורי ה (לקחתי חלקים):
_לפעמים צריך לרענן את הזכרון ולחדד את הבחירות שלנו. לפעמים מותר להביט ולהפוך בהן.
צאי מתוך נקודת הנחה שהוא לא יהיה מישהו אחר. הוא יהיה מודע יותר, הוא ינקה מעברים, הוא ינשום עמוק, אבל הוא לא יהפוך עורו.
גם את לא תהיי מישהי אחרת..._
_אפשר לקבל באמת את מי שמולך ואז לראות איך עובדים יחד, ואם אפשר.
אפשר לדרוש, או לצפות, או לקוות שיתעורר לצידך איש אחר._

אכן אני תוהה ובודקת.
כשהכרנו זו היתה נקודת המוצא שלנו: זה מי שיש ולא נשנה אחד את השני. העבודה שלנו היא להכיל אחד את השני.
לי עומד להתמלא המיכל.

כבר יש לי יחסים עכורים עם משפחת המוצא שלי, בגלל הדרך בה הוא עושה דברים, ואני לא משתפת אותם במה שקורה, כיוון שאיני רוצה שיתפסו צד כנגדו. במקום זאת אני נעמדת לצידו.
כך אני מרגישה גם עם חברים - שמתנתקים, וגם שם אני לא אומרת כלום (למעט חברה פה ושם, שאני יודעת שתהיה מסוגלת לראות את שנינו ולא לשפוט אותו יותר בחומרה ממני). אבל, כאמור, היכולת שלי הולכת ואוזלת.
כל אלה לא קשורים ישירות לאלימות, אבל קשורים ליכולת שלי להיות אמפטית אליו ולקשייו בכל ההוויה הזו שלנו.

אני מגדלת שלושה ילדים, לא רוצה לגדל עוד אחד ולא לטפל בגבר שאיתי. מצטערת.
עשיתי זאת רבות בעבר. אני צריכה עזר כנגד.
עזרה פיזית ממנו ישנה בכמויות שאני מאחלת לכל אחת מכן.

אם אני כועסת על הילד/ים (ולקול שלי יש יכולות דציבליות גבוהות ביותר, ולפעמים הוא משתמש בכולן), הוא - במקום לאזן אותי - מתערב מאותו מקום הכי גבוה שהגעתי אליו ומוסיף משלו. למה? כי הקול שלי כבר עשה לו את זה. כבר הכניס אותו למוד הכעס (כפי שכבר הזכרתי, הוא לא צריך הרבה כדי להגיע לשם. הוא שם רוב הזמן).
כדי שתבינו את ההבדל, כמה שצעקתי יכולה להיות חזקה, היא אינה מפחידה אותם כפי שהוא מפחיד אותם בכל הערה הכי קטנה.
הדרך בה הוא מדבר לילדים לפעמים (היום ראיתי את זה בכמויות אדירות. מזל שהרבנות סגורה היום...) מרתיחה אותי כל כך, ש,ש,ש, אני לא יודעת איך להמשיך את המשפט...

אתמול ביקרנו את הילדים שלו. במפגש שלו עם בנו הגדול (שמתקרב ל-30, והוא כבר אבא בעצמו), ראיתי כיצד בנו מחפש משהו בעיניים שלו, איזו טיפת חום, יחס אישי. אין מה לדבר על חיבוק או נשיקה.
חלק מהילדים שלו יקבלו יחס כזה וחלק לא. זה תלוי מה הם נותנים בקשר הזה.
אם קשה לו איתו, אז קשה לו איתו וזהו.
כשהוא משווה בינו לבין בננו הגדול אני מתקווצת כולי.
אני יודעת שהוא (בננו) מפעיל אצלו את אותן נקודות בעצם ההתנגדות שלו, וכל כך חבל לי לראות איך הוא לא רק מפספס אותו, אלא איך בננו הולך ומתקשה (נהיה קשה) עם עצמו ואיתו ועם סביבתו.

אני מרגישה גם שחיינו המשותפים מוציאים ממני צדדים שאינני סובלת בי בכל הקשור לכעס ולתקשורת.
אני מנסה לעשות דברים אחרת מבחינת תקשורת, כדי מלכתחילה לא להגיע למקומות האלה, אבל לא כל הזמן מצליחה להיות בשליטה. ומה אם אני לא שם?
אני גם יודעת שהעובדה שזה "מוציא ממני" (כפי שכתבי לעיל) קשורה אלי ולקושי שלי לקבל את עצמי כך (כלומר הוא רק טריגר), אבל עדיין זה לא אומר שאני צריכה לחיות כל הזמן בחוויה הזו.

כן, אני צריכה טיפול, אבל דוחה זאת מחמת העלות והעומס שבחיינו. יתכן שלא תהיה ברירה ואצטרך לעשות זאת.
ברור לי שלפני שאני עושה איזהשהו מהלך אני צריכה לתת צ'אנס לתהליך טיפולי כלשהו.

[אילה_א*]

מרתיחה אותי כל כך, ש,ש,ש,
אני צריכה ללכת החוצה כשאת מגיע למקום הזה צאי לכי כמו שאומר המרגיעון (שלא יצא לי )כשאת לא יכולה להכיל - אל תכילי

[דיצה*]

אם אני כועסת על הילד/ים (ולקול שלי יש יכולות דציבליות גבוהות ביותר, ולפעמים הוא משתמש בכולן), הוא - במקום לאזן אותי - מתערב מאותו מקום הכי גבוה שהגעתי אליו ומוסיף משלו.

האם יכול להיות שאם את לא תצאי מהכלים גם הוא לא ? אולי אז רמת האלימות בבית תפחת?
האם יכול להיות שלפעמים כשהילדים משגעים אותך יש לך ציפיה כלשהיא שהוא יתערב, למרות שאת כבר מכירה היטב את מהות ההתערבות שלו?
(משהו כמו האישה שצועקת לבעלה "הצילו, ג'וק!" וכשבעלה הורג את הג'וק צועקת עליו - "רוצח!")

את יכולה לחשוב על המקרים האחרונים שבהם בעלך "הקפיץ" אותך בהתנהגותו כלפי הילדים. האם קדם לכך משהו שלך מולם? ואולי היו שם חוסר אונים וציפיה סמויה שיבוא לעזור? חוסר אונים כל כך גדול, שבאותו רגע כבר העדפת שיגיע, למרות ההשלכות, על פני להתמודד לבד?

[שירה*]

מתלבטת מה איתך, האם הדברים הסתדרו?
בשמת ואילה א כתבתן ממש יפה בדף הזה.

[קשהלי*]

לא קראתי את כל הדף
אני מקווה שמה שאני מעלה מתאים פה
יש לנו ילד בן 4.5, ילד מקסים, חכם ונשמה. יש לו לפעמים התקפי זעם (רוצה לומר "כמו לכל ילד", אבל נראה לי איכשהו שזה קצת יותר. קשה לו לשאת תסכול), שבהם הוא יכול לצרוח, להכות אותנו, גם חזק.
אני חושבת שבד"כ אנחנו הורים עם הרבה סבלנות וכבוד לילד, אבל בהתקפים האלו לעיתים קרובות גם אנחנו מאבדים את זה.
השבוע לדוגמה, הוא הציק לי בבוקר, בעודי במיטה, ישנה. מאחר והיה מוקדם מאד והייתי עייפה, רמת הסבלנות שלי היתה אפסית וזה נגמר בכך שצרחתי עליו ודחפתי אותו ממני כל כך חזק- שנשאר לו סימן ביד. אחר כך במשך כל היום התביישתי בעצמי. כל פעם שראיתי את הסימן הכואב ביד שלו, הרגשתי חרא עם עצמי. דיברתי איתו, הסברתי, והתנצלתי, אך הסימן הזה הוא תזכורת.
והנה היום- היה לנו אחר צהריים נעים בבית, שגלש לערב. והנה- הגיעה שעת ההשכבה. בן זוגי קורא לו לצחצח שיניים, והוא לא בא, מצפצף. הבן זוג קורא שוב, מזהיר, מאיים, אני לא לגמרי יודעת יך הדברים התפתחו, אני רק יודעת שכעבור כמה דקות הם היו שניהם בחדר האמבטיה, בן הזוג שלי צורח על הילד, הילד מכה אותו. ובן הזוג שלי תופס אותו בעצבים ומחזיר לו, מכה אותו בחזרה ואומר לו :"אתה מרביץ לי? אני אחזיר לך!". ראיתי שהדם עלה לו לראש. שהוא איבד את זה.
זה המשיך זמן ארוך, ניסיתי להציע שאני, שהייתי רגועה , אמשיך לטפל בסיטואציה, אך בן הזוג שלי סירב. הוא לא רצה לסגת. וזה המשיך המון זמן, צרחות של שניהם, הבן נשך ממש חזק את הבן זוג שלי, והוא צורח ואוחז אותו, ספק הולדינג, אבל אני רואה שהוא בכעס מטורף, וכאמור- מחזיר מדיי פעם לילד שמכה ומכה את אביו.
מהצד זה נראה נורא. ראיתי ילד חסר שליטה ואבא שאיבד שליטה גם. זה נורא שילד מכה את אביו, אבל מהצד ראיתי כמה זה נורא שילד מקבל מכות בחזרה מאבא שלו. המכות שהבן זוג שלי החזיר היו אולי אחת על כל 10 של הילד, אבל הוא נתן לו מכה חזקה בטוסיק ואחת בגב.
אני לא כותבת את זה כדי להשתלח בבן זוג שלי, אני לגמרי מבינה איך הו הגיע למצב הזה, והנה תיארתי איך זה קרה גם לי רק השבוע.
אבל פתאום לראות את זה מהצד היה נורא... הרגשתי שאין סיבה שמצדיקה להכות ילד בן 4.5. גם לא "להחזיר". זה ברור לגמרי כשאני כותבת את זה, אבל אני גם יכולה להזדהות עם חוסר האונים והכעס המטורף של בן זוגי, אל מול ילד בן 4.5, חזק מאד, שלא מקשיב לו ומכה אותו, את אביו, בכוח.
אני מרגישה שנכנסנו למקום גרוע ומסוכן.
יש אלימות בבית שלנו, מי היה מאמין?
אנחנו - גם אני וגם בן זוגי, אנשים רגועים בדרך כלל, ממש לא אלימים, כל מי שמכיר אותנו רואה אנשים עדינים, רגישים, מודעים. באמת.
אנחנו גם מאד אוהבים את הילד ומשקיעים בו המון, נותנים לו כל מה שאנו יכולים.
אז איך הגענו למצב הזה? זה נורא שהילד שלנו מכה אותנו. זה נורא שאנחנו "מחזירים".
ויותר חשוב- איך לעזאזל יוצאים מהמקום הזה?
תוך כדי שבן זוגי צורח ומחזיר לילד, קלטתי כמה מגוחך זה שאנחנו מבקשים ממנו לא לפתור דברים באלימות- עם חברים, עם אחיו...הרי גם לנו אין כלים אחרים כשזה מגיע לקצה. הוא באמת ילד מקסים, אבל הרבה פעמים הוא עובר מהר מאד לאלימות- עם חברים, אחים, ואיתנו כאמור.
חשוב להדגיש שלא גידלנו אותו כך. עד השנה האחרונה מעולם לא הרמנו עליו יד, יותר מזה- גידלנו אותו מתוך המון כבוד ומינימום כפייה. תמיד היה לו סף תסכול נמוך, אך בשנה האחרונה הוא גם נהיה חזק יותר וכנראה שרמת הסבלנות שלנו ירדה
כשאני מתארת את זה, נשמע כאילו ש"הוא התחיל". זה נכון במידה מסויימת, האלימות שלנו כלפיו היא אך ורק בתגובה לאלימות שלו, אבל אני מרגישה שזה לא תירוץ. שחייבים לקטוע את המעגל הזה. לא יודעת איך. ברור לי שאנו צריכים עזרה, אבל לא יודעת איזו בדיוק.

[קשהלי*]

ממש רע לי מכל הסיפור הזה. זה נמשך כבר הרבה זמן (השתוללויות האלימות שלו כלפינו, תגובות אלימות שלנו)
אבל רק עכשיו כאילו ירד לי האסימון כמה זה לא תקין. כמה זה חמור וכמה זה יכול לפגוע בילד כל כך קטן.
הייתי צריכה את הסימן שהשארתי לו ביד השבוע, את המראה הזו של לראות את בן זוגי צורח עליו ומפחיד אותו, כדי להבין שקשה לנו מאד, ושאנחנו עושים נזק לילד האהוב שלנו.
הוא יקר לנו מכל. הוא ילד מקסים אבל לא פשוט. אנחנו משקיעים בו המון ובן זוגי הוא באמת אבא מקסים.
אני יכולה לראות את הקושי שלנו בהתמודדות עם ילד עם סף תסכול נמוך, שצורח, שמכה אותנו. אבל פתאום מכה בי ההכרה שזה בכלל לא משנה. שאין סיבה בעולם שהורים יכאיבו לילד בן 4.5.
אמא שלי הכתה אותי ואת אחיי בילדותנו- זה לא היו מכות חמורות, סטירות וכאלה, אבל לכולנו נותרו צלקות בנשמה.
והיום הבנתי שבטח גם היא נורא נורא התרגזה עליי כשהפליקה לי, ומהמקום של בוגרת, שעברה טיפול, אני יכולה לומר לה- "זה בכלל לא משנה מה עשיתי, לא הגיעו לי מכות. את היית המבוגרת. את היית אחראית.". והנה, היום בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון, ניסיתי לשוחח עם בן הזוג שלי. הוא עדיין היה עצבני מכל הסיטואציה, היה לו סימן נשיכה מאד מאד כואב, ושריטות מהבן. והוא לא קיבל את התובנות שלי, הוא אפילו טען שהיה צריך לתת לו מכה ממש חזקה, כדי שילמד אחת ולתמיד שלא מכים את אמא ואבא. ובאמתבאמת שמדובר באדם לא אלים בכלל. הוא פשוט הגיע לקצה.
יש לי באמת הרבה אמפתיה אלינו, אנחנו באמת מתמודדים לפעמים עם דברים קשים מצד הבן המקסים שלנו.
אבל יחד עם זאת יש בי את ההבנה שאנחנו מוכרחים להוציא את האלימות מהבית שלנו. ושהשינוי חייב לבוא מאיתנו. ואין לי מושג איך...
(וכמובן, בכל זאת יש הרבה אשמה. מרגישה פתאום איך החוסר ביטחון שיש לילד לפעמים מחוץ לבית אולי קשור לתגובות הללו שלנו, לאלימות הזאת בבית. ברור לי גם שאנחנו בכלל לא עוזרים לו להתמודד עם סף התסכול הנמוך שלו ועם כל האלימות שיש בתוכו, עם התגובות שלנו).
ויש כמובן אחים קטנים, שלא רוצה שיילמדו את שפת האלימות הזאת, אבל הם חוטפים המון מהאח הגדול בן ה-4.5...
ממש רע לי, רע לי בלב

[תמרוש_רוש]

_אז איך הגענו למצב הזה?
איך לעזאזל יוצאים מהמקום הזה?_

אני חושבת שענית לעצמך:
הוא יקר לנו מכל. הוא ילד מקסים אבל לא פשוט.

אני לא יודעת כמעט כלום על הילד שלך, אבל שווה לקחת צעד אחד אחורה, להסתכל עליו ולנסות להבין יותר טוב באילו סיטואציות הוא מיתסכל ומתחיל להיות אלים. ובעיקר - מה קורה קודם.
לנסות לנתח, ומכאן לחשוב ולנחש ולנסות ולהגיע לאט לאט לניסיונות ופתרונות - איך לעזור לילד שלכם להגדיל את היכולת הרגשית שלו: לחוות תסכול, להביע אותו (ורגשות אחרים) באופן נאות יותר, להסתדר עם אנשים אחרים ועם העולם...
אני בטוחה שאתם משקיעים המון בילד שלכם אבל יכול להיות שאתם לא משקיעים באופן הנכון, בצורה הנכונה. זו לא האשמה - יש לכם ילד מאתגר, ואתם מגששים ומנסים למצוא את האופנים הנכונים לגדל אותו להתנהג אתו. בטח מצאתם כבר המון דברים שעובדים - אבל את בפירוש רוצה, מרגישה שיש צורך למצוא ולפתח עוד.

הנה אופציה להתחיל אתה:
היה לנו אחר צהריים נעים בבית, שגלש לערב. והנה- הגיעה שעת ההשכבה. בן זוגי קורא לו לצחצח שיניים, והוא לא בא, מצפצף. הבן זוג קורא שוב, מזהיר, מאיים
איך בנזוגך קרא לו? מרחוק? מקרוב? באילו מילים? איך הוא הוביל אותו מה(סלון, חדר שלו, מה שלא יהיה) לתחילת ההשכבה?
להעביר ילד למצב השכבה זה לפעמים עניין עדין. צריך "לפתות" ילד להתחיל את התהליך, לכוונן ולעצב את אצמכם ואת הסביבה ואת המטלות (צחצוח שיניים, אמבטיה וכו') כדי שיהיה לו קל יותר לזרום בכיוון הזה.

עוד דבר ששווה להסתכל עליו זה גירויים סביבתיים.
ולפני שמישהו יאשים אותי שאני יותר מדי מרפאה בעיסוק וישר חושבת שיש לילד בעיה בעיבוד תחושה - זה לא זה אני מתכוונת למשהו הרבה יותר בסיסי: כולנו מגיבים באופנים שונים לגירויים שונים (תאורה, צלילים, תחושות, טעמים, תנועה וכו'). המטרה היא למפות ולנסות להבין באופן יותר מדויק איך הילד שלכם מגיב לדברים מסוימים, ואיך אתם יכולים להשתמש בהבנה הזאת, כדי ליצור סביבה שתזמין אותו להתנהגות נאותה או תפחית תסכול או תקל עליו במעברים... למשל שעת שינה: שינוי בתאורה משפיע מאוד על רמת האקטיביות של בני אדם, וכתוצאה על המוכנות שלהם ללכת לישון.
וכל זה, בלי בכלל לחשוב אם יש או אין לילד בעיה תחושתית. נניח לצורך הדיון שאין לו שום בעיה. עדיין - מהיותו בנאדם שרגיש לתחושות ומגיב להן, אפשר להשתמש ב"אוצר מילים" חושי כדי לעזור לו להתנווט ולעזור לכם לכוון אותו.

ועוד, הייתי מנסה לרגע "לשכוח" שיש פה בעיה של אלימות. כי אני באמת לא חושבת שיש פה - האלימות היא תוצאה, סימפטום, של קושי, של אופי, של כל מיני דברים אחרים.

[קשהלי*]

קלעת בהרבה דברים תמרוש... לילד יש באמת קושי בעיבוד תחושתי, הוא מטופל. יש שיפור גדול אצלו בהמון דברים, אבל מולנו- לא פשוט...

[פלונית*]

האם קורה שאתם קוראים לו כשהוא עסוק במשהו והוא לא עונה? יש לו חברים? איך הוא מסתדר מהבחינה החברתית? איך הוא ביום יום חוץ מהאלימות?
האם הוא בוכה הרבה כתגובה למשהו? הוא בגן או בחינוך ביתי?

[תמרוש_רוש]

בן זוגי קורא לו לצחצח שיניים, והוא לא בא.
משהו שרציתי לכתוב קודם:
לקרוא לילד לאנשהו זה מתכון די בדוק לזה שהוא לא יגיע.
לא יודעת למה, אבל פשוט ככה זה. הקריאה ההורית מחדר אחר - פשוט מתבקש לא להיענות לה.
וזה לא עניין של "מצפצף". הם זקוקים לנוכחות שלנו, שניכנס לעולם שלהם, ואז נעזור להם בפועל לסיים משהו אחד ולעבור לאחר.
הקריאה "בשלט רחוק", או שלא נרשמת להם במערכת בכלל, או שמייצרת התנגדות.
משהו בסגנון "למה מי את שתקראי לי". באמת, לא משנה כמה לנו נראה הגיוני עכשיו שהגיע זמן לצחצח שיניים - עליהם זה נוחת כמו איתות סתום של חייזר, באמצע התרחשות בכלל אחרת. לא רלוונטי לחיים שלהם, לא קשור, לא הגיוני ולא מתאים.
תחשבי עליו כמו על גולה, או נחל, שזורמים עם כוח הכובד. איפה שיש שיפוע - לשם הוא יזרום.
אם הוא שקוע באיזה משחק או עיסוק אחר - העיסוק מיצר שיפוע מתוך עצמו, והוא ממשיך וזורם לשם.
לקרוא לו ממצב כזה לצחצח שיניים, זה קצת כמו לנסות לשכנע גולה להתגלגל בעלייה.
אנחנו כהורים, יכולים לעצב (את עצמנו, את הסביבה, את סדר היום וכו') כדי ליצור שיפועים למקומות ש(לדעתנו) הילדים צריכים לזרום אליהם.
כמובן, לא 100%, וכבר היו דוגמאות באתר על אמא שניסתה להזרים את הילד לכיוון א', וכל התגובות שהיא קיבלה היו: עזבי. קשה מאוד ליצור שיפוע ממצב כזה. פשוט תוותרי על חלק מהציפיות שלך, ותתמקדי במינימום ההכרחי.
(בדיוק לא מזמן היתה סיטואציה כזאת בדף על השכמה מוקדמת עם אמא חד-הורית עובדת)

ועוד: לראות איפה אתם יכולים לתמוך בעצמכם. למלא מצברים. אתם חייתם במשך זמן מה תחת אלימות של הבן שלכם, ו... פשוט נשחקתם. חלק מהאגרסיה נכנסה לכם למערכת, ואם תוכלי לחשוב על משהו שיוכל לעזור לך לנקז את הוויברציות האלה מהמערכת הפרטית שלך, ופשוט לנוח... זה עשוי לעזור.
(רייקי, מסז', עוצמת הרכות, לחזור לפעילות גופנית כלשהי פעם בשבוע, כל דבר אחר ובלבד שעוזר)
וואללה מגיע לך
וגם לבן זוגך, כמובן

ועוד: האם הבן שלכם יודע להפיק מעצמו תנועות עדינות? האם הוא יודע ללטף בעדינות, לגעת בזהירות, ברכות? או שקשה לו לווסת את הכוח שלו?

[בשמת_א*]

_בן זוגי קורא לו לצחצח שיניים, והוא לא בא
משהו שרציתי לכתוב קודם:
לקרוא לילד לאנשהו זה מתכון די בדוק לזה שהוא לא יגיע_

הקריאה "בשלט רחוק", או שלא נרשמת להם במערכת בכלל, או שמייצרת התנגדות

לגמרי.
לגבי כל ילד.
זה מתכון לאסון.
ואצל ילד עם איזושהי רגישות, איזושהי בעייה - חורבן גמור שסוחף אחריו למטה את כל הבית, כמו שאת מתארת )-:

דברים שעובדים עם ילדים רבים:

• השלב הראשון בהשכבה מתחיל בכיבוי האורות בבית. להשאיר רק אורות קטנים במקומות חיוניים, שגם הם כבים בהדרגה.
• מייד אחרי כיבוי האורות - לוודא שלא נשאר שום רעש (טלביזיה? רדיו? מחשב? מוסיקה? משהו מצפצף?) הרוב שומעים יותר טוב כשחושך, זה יותר בולט.
• לוקחים נשימה עמוקה, מוודאים שאנחנו נינוחים ורפויים.

הפסקה מתודית לצורך הערה:
זה השלב המקדים. עוד לא מערבים את הילד/ים. רק מכינים את התנאים להתחיל את התהליך עם הילדים. זה יוצר אווירה בבית, שמקלה על התהליך עבור הילד. אם אפשר לפני זה או במקביל, לגמור רחיצת כלים-סידור-פינוי-ניקוי שלכם (במקביל אומר שהורה אחד מטפל באורות, ברעש ובנשימה, והורה שני "סוגר" את המטבח-סלון. "שלכם" פירושו - עדיין לא דברי הילדים)

• באים להתחיל להחזיר צעצועים למקום. רצוי, שלילד יהיה מקום לכל דבר. קופסא לכל סוג, שיהיה קל ופשוט להכניס. אז שמים לו קופסא, ומתעסקים באחרת. או יחד איתו. הדגש: נינוחות, מחזירים למקום בסוף היום, עושים ביחד ביחד ביחד, בשום אופן לא פוקדים ולא מורים ולא בכעס ולא מטילים משימה - הכל ביחד. הילד ילמד לסדר מתוך זה שזאת תהיה רשומה במוח שלו כפעילות כיף עם ההורים, שבה נותנים לו כלים (מדגימים, נותנים לו קופסא ומדריכים אותו למלא: "הנה, זאת הקופסא של הלגו, אתה יכול להכניס לפה את כל קוביות הלגו שלך". תראי את המאמר של ניצן אמ על עצמאות בעלון, זה להדפיס ולתלות בארבעה מקומות בבית...).

• משהו שעובד בבית שלנו, וגם בבתים אחרים ששמעתי עליהם: יש אצלנו "מס חיבוק". זה הומוריסטי וזוכה לשיתוף פעולה. נגיד הילד עובר לידך בדרך לאן שהוא, ואת: "רגע רגע, אי אפשר לעבור פה סתם, מס חיבוק!" ומחבקים ומנשקים חיבוק לפי האורך שמתאים לילד, קטן או גדול. טריק לעשות שינוי באווירה הוא כשנכנסים לחדר, מחכים רגע לראות מתי הילד יעשה הפסקה ויסתכל עלייך, ואת מחייכים, פורשים ידיים ואומרים: "קודם כל מס חיבוק!" זה מוציא את הילד לרגע מהמשחק, ומאפשר לך פתח לשתף במשחק ה"מחזירים הכל למקום".

שוב הערה מתודית:
זו פעילות נינוחה, משותפת, שמכינה את הילד לשלב הבא. וגם מכינה את החדר ליום הבא. עכשיו, אם הוא עסוק באמצע משחק, לא נורא, מתחילים לידו, אומרים לו שעכשיו אנחנו אוספים כי תיכף הולכים לישון. לא יוצרים לחץ, אלא מכניסים זרימה חדשה בצורה רגועה שהוא אמור להצטרף אליה בזמנו החופשי. ואם גמרת כבר הכל הכל ונשאר רק המשחק שלו והוא עדיין לא הצטרף, אז צריך לחשוב מה עושים...
(אולי אתם עושים את זה קודם, לא יודעת מאיזה סיטואציה קוראים לילד לצחצח שיניים. אני מניחה שאם הוא מתעצבן, אז זה מפני שהוא עסוק במשחק, לא?)

אחרי שמסדרים, אפשר ללכת עם הילד יד ביד, או על הידיים, או כל דרך שעובדת בשבילכם (עם הילד שלי, הרבה פעמים הוא משתף פעולה בשמחה כשמרימים אותו לחיבוק והולכים איתו מחובק. בזמן שקריאה מחדר אחר ללכת לצחצח שיניים לא תיענה או תיענה בצעקות, בכי ותלונות).
להתרחץ, לצחצח שיניים, ללבוש פיג'מה, מה שנהוג. וביחד.
אם זה אבא, ויש פה בן שיש לו מגע חזק, אז הוא גם יכול לעשות "התאבקות בצחוק" לפני זה, לשחרר אנרגיה צבורה. כיף של בנים. להפוך אותו בצורה שהוא אוהב, להקפיץ אותו בצורה שהוא אוהב, חיבוקי דובי, כאלה. ומהמגע הזה, להרים וללכת יחד.

אבל צריך הדרגה: "לְכַנֵס" את הבית, "לכנס" את החדר, ואז לכנס את הילד.
מסלול זרימה קבוע.
מגע פיזי שמותאם לילד (מה שכתבתי - הצעות בלבד. כל משפחה חייבת להתאים את משך המגע, צורת המגע ואופי המגע לילד ולסיטואציה).

[טדליק_נהנאנע*]

אילו רעיונות יפים! בשמת ותמרוש, פשוט תענוג לקרא וחשק גדול להגיע לערב וליישם.
תודה!

[תמרוש_רוש]

בשמת |Y||Y|
בדיוק לזה התכוונתי כשאמרתי "ליצור את השיפוע" ולא היה לי כוח להסביר.
אבל צריך הדרגה: "לְכַנֵס" את הבית, "לכנס" את החדר, ואז לכנס את הילד.
בדיוק.
(אם כי לפעמים אפשר לדלג על כינוס כל הבית... אבל כן חשוב לכנס את עצמנו, כהורים. שלא ננסה ביד אחת להשכיב את הילד וביד שניה לתקתק את כל המשימות שלא גמרנו במשך היום)

אנחנו גילינו שכדי לעבור לאמבטיה לצורך שגרת לילה צריך שם משהו כיפי. אז הדלקת גפרור עבדה נהדר לזמן מה (יש שם תמיד גפרורים כמטהרי אויר), עשיית פרצופים לראי, והלהיט הוא חמישה קיפוצים ממכונת הכביסה לידיים של אבא. ומתישהו הומצאה גם "משאית רכינה": הילד נכנס לסל הכביסה ואבא מסיע אותו מהאמבטיה למיטה תוך השמעת הרעשים הנכונים

יש אצלנו "מס חיבוק"
אצלנו זה חובה בטיולים
(תארו לעצמכם, גם משפחות אחרות המציאו אותו!!! ואני חשבתי שזה רק אנחנו! :-O )

[תבשיל_קדרה*]

ללכת עם הילד
אצלינו פעם הם הלכו לאמבטיה ב "כיבוש יעד". עם הסתתרויות, זינוקים בין מחבוא למחבוא.
טוב לאבות "כאלה". לא טוב כי מרים את האדרנלין. טוב כי כיף לילדים.
הטלתי וטו, אבל למה שאחסוך מכן אפשרות שיכולה להיות שימושית?

[מ_ש*]

בעיני מדאיג מאוד שלא רק שבן זוגך היכה את בנך אלא שהוא אף מצדיק זאת בדיעבד. אני מבינה שקשה לכם איתו ושיש לו סף תסכול נמוך (ילד בן 4.5 שנושך באמת לא נשמע פשוט), אבל לדעתי את חייבת להבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאסור שהדבר יקרה שוב. את כותבת שבן זוגך הוא אבא טוב ורגיש, אבל לפעמים רגשות אשמה גורמים לנו להצדיק את מה שעשינו, ומשם לפעם נוספת הדרך קצרה..

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני ממש לא מומחית וגם בעצמי מתקשה הרבה אל מול אלימות/צעקות/הצקות שלהם אחד לשני וכולי ונגררת לא אחת לצעקות, לאיומים ולעונשים.
אחד הדברים שקראתי ואולי תוכלו לנסות (אצלי זה מיושם, אך לא באופן בלעדי), זה להרחיק את מקור האלימות ממכם.
ז"א כדי לשמש דוגמא ולא להשתמש באלימות כנגד אלימות - אפשר לא לעשות מעשים אקטיבים על הילד אלא פאסיביים. כגון: אתה אלים וזה לא נעים לי ולכן אני הולכת מפה ואני לא רוצה להיות לידך. אתה תישאר פה. או - אני הולכת עם אחיך לחדר אחר ואתה כשתרגע תוכל לבוא גם.
(כך את לא מבקשת ממנו לעשות מעשה אלא את היא זו שעושה אותו).
עוד אחד מהעקרונות זה להימנע מהענשה/נקם. ז"א לאפשר לו לחזור למעגל המשחק והשיתוף, כמובן בתנאי שהוא חוזר רגוע. האינסטינקט שלנו הוא להגיד: אתה לא היית נעים אז לא תוכל לשחק איתנו. אבל אז את מקבעת אותו בסיטואציה ולא מאפשרת לו לצאת ממנה.

עוד משהו שיש לי לאמר על אלימות.
אנחנו חיים בחברה רווית אלימות. יש אלימות תדירה בטלוויזיה, בחדשות, בתור בחנות, על הכביש, בתוכנו (כל אחד מאיתנו) וכולי.
תמיד יש את הדיבור הזה על כך שאנחנו עם לא נעים ולא מנומס וזה אכן נכון. זה כך מן הדור הראשון.
אני חוויתי בילדותי הבוגרת אלימות בעליה על האוטובוס מצד אנשים מבוגרים (גם מצד העולים על האוטובוס וגם מצד הנהג שממהר לסגור את הדלת ולהמשיך הלאה). הם - המבוגרים,מכוננים את ההתנהגות החברתית של הדור הבא...

[בשמת_א*]

בדיוק לזה התכוונתי כשאמרתי "ליצור את השיפוע" ולא היה לי כוח להסביר.
טוב שהוספת, כי עכשיו אני רואה ששכחתי לציין שהתחלתי בציטוטים ממך כי כל הכוונה היתה לפרט את הקו שלך... P-:

לדלג על כינוס כל הבית
חס וחלילה לא כינוס כל הבית D-:
אבל כן יש משהו באיזה איסוף של האיזור הראשי. לא הולך להשכיב ילדים כשיש עוד אקשן באיזור הסלון-מטבח. זה כאילו עושה אווירה של אקשן בבית, הבלגן כאילו מחלחל לנשמה, עושה את כולם קופצניים יותר.
אפילו לפנות הכל מהשולחן, לנקות ולערום הכל בכיור מספיק טוב - כי יש משימה ממוקדת אחר כך לטפל בה. לא כל המטבח-שולחן האוכל אחרי הפצצה. גם בסלון, לא צריך להיות מדוגם, צריכה להיות הרגשה ש"אסוף". מכונס.
אפשר להרגיש את זה בגוף.
זה עוזר לא רק לילד, גם לנו.
אין מה לעשות, גם אנחנו מושפעים מאוד מאוד מהדברים האלה. הם נראים טכניים, קטנים, אבל אנרגטית הם משפיעים עלינו מאוד.

כולל זה שהם הופכים אותנו רגישים יותר להיגרר לאלימות. כי כל מה שמוציא אותנו מאיזון, הופך אותנו לפגיעים יותר להידרדרות קשה בלי שליטה. כי אנחנו מתחילים את הסיטואציה בעמידה לא יציבה על רגל אחת, בקלות אפשר לערער אותנו.

[תמרוש_רוש]

לא צריך להיות מדוגם, צריכה להיות הרגשה ש"אסוף". מכונס.
נכון
בשבילי, הכי יעיל היה תאורה. להתחיל לעמעם ולכבות אורות באזור האקטיבי, בהדרגה, ולהדליק אותם ביעד הבא - האמבטיה וחדר השינה. המון פעמים הילד שלי פשוט זלג לכיוון האור, בלי להרגיש בכלל, ובלי שאמרתי כלום.
כמובן עם ילד בן ארבע זה קצת שונה, כי הוא כבר יותר מודע.

בעיני מדאיג מאוד שלא רק שבן זוגך היכה את בנך אלא שהוא אף מצדיק זאת בדיעבד. אני מבינה שקשה לכם איתו ושיש לו סף תסכול נמוך (ילד בן 4.5 שנושך באמת לא נשמע פשוט), אבל לדעתי את חייבת להבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאסור שהדבר יקרה שוב.
מ ש, אני חושבת שאת מתייחסת פה לאלימות באופן נקודתי וצר מדי. כאילו זו הבעיה. לדעתי זה לא הבעיה - זו תוצאה של הרבה בעיות אחרות. ולכן לתקוף אותה ישירות כרגע לא יעיל ולא רלוונטי.

[מאי_הקטנה*]

יותר מזה- גידלנו אותו מתוך המון כבוד ומינימום כפייה.
לי קפץ המשפט הזה. אני רואה מסביבי אנשים שמגדלים כך את ילדיהם, חלקם בהצלחה, אך חלקם כל כך לא כופים וכל כך רכים שהם מאפשרים לילד לרמוס אותם בתהליך. כבר נכתבו הרבה דפים על הסוגיה הזאת. יכול להיות שגם אצלכם הגבולות שלכם (מה טוב לכם, מה לא טוב לכם, ומה אתם מרשים לילד ולא מרשים) לא ברורים? אני חושבת שזה יכול לחרפן ילדים. אני מכירה ילדה אחת, שיכולה לתזז את ההורים שלה על כל מיני דברים, בסיטואציות שנראה לי שלהורים כבר לא נוח, כלומר נראה שהם היו מעדיפים לעשות משהו אחר אבל חשים שזו מחויבותם להיענות לרצון של הילד. המחיקה העצמית הזו מובילה גם אצלם לאגרסיות של הילדה (זו התחושה והפרשנות שלי).

[טליה_אלמתן*]

ממליצה מאוד על הספר "ילד פיצוץ" של רוס גרין.

[תבשיל_קדרה*]

ממליצה מאוד על הספר "ילד פיצוץ" של רוס גרין.
גם אני אוהבת אותו, הוא עושה סדר בדברים.
רק צריך לשים לב שרוס גרין מציע כלים למצבים קשים, וכדאי להתחיל עם כלים דיאלוגיים כמו אלה של פייבר ומייזליש (איך לדבר כדי שילדים יקשיבו, איך להקשיב כדי שילדים ידברו).

[חן_נושי*]

לא קראתי כל מילה שנכתבה מפאת קוצר זמן, אבל הנושא כל כך חשוב בעיני...

חינוך ללא כפיה במינון לא מדוייק עלול להיות אסון עבור ילדים מסוימים.
הילד שלכם זקוק לידו למבוגר אחראי. איתן. יודע. סמכותי. ענייני. קשוב ומכבד.
אל תחשבו שאם אתם מסרבים לו למשהו, או מחליטים בשבילו (=המילה הגסה "כפיה"), זה עושה לו עוול.
אפשר להפעיל סמכות ללא נוקשות, ללא תוקפנות.
באופן נעים ומכבד, אך ברור וחד משמעי.
ותמיד לגבות את המילים שלנו במעשים (כמו שכתבו כאן נשים חכמות לפני).

למצוא את האיזון . איזון כאן מילת מפתח (ובכל מקום, לא?)
זוהי נקודת תורפה של רבים מאיתנו.
איפה עובר הקו הדק בין התעמרות שלנו בילדנו לבין התעמרות שלהם בנו?

אל חשש. אל פחד.
לאהוב את עצמך, את בעלך, את ילדכם. להתאהב בו מחדש - להתבונן בילד ולמנות את כל המעלות המופלאות שבו.
ולא לפחד ממנו בשום פנים ואופן.

ושאלה: כמה אחים יש לו ובאיזה גילאים? (מצטערת אם כבר צויין)

[חוה_בת_חיים*]

חן נושי - כל מילה
והנה השני גרוש שלי : ילדים מבינים את העולם על ידי מגע . קודם מגע ואח"כ המילה . (בגלל זה גם מחטיפים אחד לשני ..)
מגע עדין ורך למילים טובות ומלבבות מגע חזק והחלטי למילים חד משמעיות .
מגע חזק זה מגע איתן . זה בשום אופן לא מכות .

[דניאלה*]

ולא לפחד ממנו בשום פנים ואופן.
כל כך חשוב. תודה

[קשהלי*]

_חשוב לזכור שילד זקוק לעיתים להתנגד, לצעוק למרוד להתווכח ולראות שהעולם לא מתמוטט מזה. לעיתים עצם ההתנגדות היא שיעור של הילד, ההתנסות החוויה.
מי שלימדה אותי את ההבנה הזו היא, הבת שלי, שלעיתים מתנגדת כדי להתנגד כי יש לה צורך בזה. זהו כוח בונה, שהלוואי והיה לי קצת מזה.
אז לא צריך להבהל מהבכי והמחאות ._

מתוך הדף המעניין להניע ילדים
תודה לכל הכותבות. חושבת על הדברים

[תמרוש_רוש]

יותר מזה- גידלנו אותו מתוך המון כבוד ומינימום כפייה.
בהמשך ל חו נושי: מה זה "מינון לא מדויק"?
לדעתי:
כשהכבוד הוא מערכתי: לילד, לעצמכם ולסביבה (אנושית וחפצית כאחד) - אז הכל מצוין. וסביר להניח שחינוך ללא כפייה ייצא טוב.
כשהכבוד לילד בא על חשבון דברים או אנשים אחרים, או יוצר סבל כלשהו אצלכם - אז מתחילות הצרות.

אני גם רוצה לציין שאני בתקופות מסוימות פחדתי להגיד "לא" לילד שלי. באמת שאני לא יודעת למה... ואז בסיטואצייות מסוימות בעלי בא, אמר לו לא, והחליק את זה באלגנטיות כה רבה שלא הבנתי ממה חששתי בכלל. גיליתי שאפשר להגיד לא ושזה בסדר, אבל באמת בסדר... אבל זה קורה וזה טבעי, וראיתי את זה אצל הרבה אמהות אחרות.

[גפן*]

ילד שהיכו אותו צריך שההורה שהיכה יכיר בזה. יפסיק את זה. יודה בזה. אולי אפילו יתנצל. (בשמת א מתוך אלימות בבית שלי)

בתור ילדה שחונכה עם פליקים, (לא אקרא לעצמי ילדה מוכה, אך בהחלט ספגתי לא מעט פליקים מיותרים) אומר לך- את לא מתארת לעצמך עד כמה את צודקת!!