על ידי אמא_לילד_אלים* » 15 ספטמבר 2006, 03:16
לא קל לי לכתוב את הכותרת הזו לשמי כי אולי אני סוף סוף מכירה בעובדה הזו.
לא, הוא לא כל הזמן ככה. הוא לא כל יום ככה. זה בתקופות וזה בעיקר בבית. זה יכול לקרות גם עם חברים אם יש קירבה מאד גדולה כמו שכנים שמתראים כל יום או חברים שבאים אליו הרבה מאד הביתה. כאילו במקומות שהוא מרגיש "בטוח" בהם. זה לא יוצא בחוץ בחברה, זה לא יוצר במקומות ציבוריים. זה באינטימיות מה שנקרא...
והיום הוא הביא את אבא שלו כמעט להפליק לו ואותי, שמבלה איתו יום יום בבית יחד עם האחים שלו, יום יום כל היום, זה הביא להפליק לו.
הוא בן שבע וחצי. הבכור.
עד היום הוא קיבל ממני סטירה אחת לפני כשנתיים וחצי. הוא ירק עלי אז בפנים ואינסטנקטיבית עפה לי היד על הפנים שלו.
מאז היו פעמיים או שלוש בהן הוא הצליח להוציא ממני אגרסיה שהתבטאה בפליק קטן על הרגל או על היד.
והצלחתי לצרוח עליו כמה וכמה פעמים.
והיום זה היה פליק רציני.
והעצוב ביותר הוא, שזה עבד. להיום.
אני אספר הכל מהתחלה כי אני באמת רוצה שיקוף. אולי רק שיתוף, לא יודעת. אם יעלה לכם דברים אני אשמח לשמוע.
הילד שלי, יש לו התקפות זעם כאלו שיוצאות על כל מיני דברים שחשובים לו. אני יכולה להקריא לו סיפור, הוא ואני במיטה. אם אחד האחים שלו נכנס לחדר הוא יכול לבקש ממנו לצאת פעם אחת, גם זה בדרך כלל בקריזה ואם תוך שנייה האח שלו לא יוצא הוא יכול לקום עם רצח בעיניים ובפה - הוא יגיד לו, "אני אתן לך מכות רצח אם לא תצא מהחדר" או "אני אהרוג אותך" וכ"ו.
בדרך כלל הקריאה של הסיפור כבר לא ממשיכה כי אני מנסה להרגיע את הרוחות וקשה לי להבין שהוא לא רואה את זה שאני איתו, אני לא עם האחרים, אני איתו, אבל זה לא מספיק לו, הוא רוצה רק אותי כאילו כל העולם לא קיים.
ואם זה לא כך אז הוא עם רצח בעיניים ובפה.
הוא יכול גם להכנס באח שלו פיזית.
מקרה אחר יכול להיות שהוא רוצה משהו בזמן מסויים. אם הוא לא מקבל את זה עכשיו, בזמן שלו, הוא מתחיל באלימות מילולית כמו - אתם משפחה בני זונות, האחים שלי בני זונות, אתם משפחה מטומטמת, אני שונא אותכם וכ"ו.
שום דבר ושום הסבר לא יניח את דעתו אלא אם הדברים יתבצעו כמו שהוא רוצה.
ואם לא אז הוא לא מפסיק. כמו שקרה היום.
היה בוקר קסום במיטה. אני ושלושת הילדים. הבכור התעורר ראשון ונשכב לידי, דיברנו וקשקשנו, אחר כך הצטרפה אחותו שהתעוררה ואחר כך אחיו. היה כיף לכולנו ביחד. דיברנו וצחקנו. ואז הצעתי לו להתחיל להקריא לו את הארי פוטר 3 שהוא כבר מחכה לזה כמה זמן. והתחלתי להקריא. שני האחרים התחילו להשתולל ובאיזה שהוא שלב אני ביקשתי מהם שיהיו בשקט או שיצאו לשחק בחדר אחר. זה לקח להם איזה חמש דקות להפנים את הבקשה.
בשלב הזה הוא כבר התחיל להתעצבן שהם מרעישים למרות שקודם לכן הוא מידי פעם הפסיק את ההקשבה לספר והיה "איתם".
ואז הם יצאו. איך שהם יצאו הוא רצה לוודא שהם לא נכנסים וקם לסגור את הדלת של החדר.
כשהוא קם לסגור את הדלת, אחותו חזרה לרגע שאני אנפח לה בלון. שם התחיל מאבק. היא בוכה מצד אחד של הדלת שהוא ייתן לה להכנס. הוא מחזיק את הדלת חזק ומתעצבן ולא נותן לה.
כאן עשיתי אולי טעות אדלרית ידועה והתערבתי - ביקשתי ממני שיפסיק לדחוף את הדלת, ניסיתי להראות לו שאנחנו פה לבד, שאני כאן בשבילו ורוצה להמשיך להקריא לו ושיעזוב את הדלת.
לא היה עם מי לדבר.
ואז ניסיתי אולי קצת יותר בעוצמה להגיד שלו שיפסיק, שישחרר ושיחזור לספר.
לא היה עם מי לדבר.
בשלב הזה הוא החליט לשחרר לכיוון של כעס, הוא יצא מהחדר, עלה על המיטה שלו וכעס שם.
אני יצאתי מהחדר אחרי שהוא כעס ככה ושיחררתי אותו להיות עם עצמו. ידעתי שעכשיו אין עם מי לתקשר.
הלכתי לעניני הבוקר של הבית.
הוא שכב על המיטה איזה חמש או עשר דקות, כנראה חימם את עצמו ואז קם, הגיע למסדרון והתחיל להרביץ לי.
הוא אף פעם לא עשה את זה לי או לאבא שלו.
הוא פשוט הרביץ לי בזרוע חזק. הוא זעם. כמו תמיד שהוא זועם והוא יודע לזעום. אבל הפעם הוא הרביץ לי.
נשמתי והתרחקתי משם.
הייתי רגועה אבל ידעתי שנדרש כאן גבול. מאד ברור.
המילים שאמרתי שאני לא מסכימה לו להרביץ לא היו מספיקות.
הוא המשיך עם אחותי בת זונה ומשפחתי מטומטמת וכ"ו.
הדבר היחידי שהצלחתי להוציא מעצמי באותו הרגע זה לתת לו להיות בחדר שלו. לא כעונש כי אני לא מאמינה בעונשים והמילה הזו לא קיימת לי בלקסיקון. אבל כן כפסק זמן. אפילו עבורי.
הוא יצא מהחדר, בודק אם הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה והחזרתי אותו לשם.
אחרי עשר דקות הוא יצא שוב ובאתי אליו, הוא לא רצה שאחזיר אותו לחדר אבל אמרתי לו שאין לי כוונה כזו רק אמרתי לו שזה ברור לו שהוא לא מרים יד עלי. שזו היתה פעם ראשונה ואחרונה.
תוך כדי כתיבה של זה, ותודה לדרך אמת שהציעה פשוט לכתוב, אני כבר רואה מקומות שיכולתי להתנהג אחרת...
בקיצור, עד כאן אני רואה דרך שלי שהיא מאד לא. לא יודעת עוד מה כן, אבל מה שהיה זה לא. לא נראה לי בכלל.
בהמשך היום הוא חזר לעצמו ואז הוא ילד מקסים. עסוק בעצמו או עוזר לאחותו ואחיו, לוקח יוזמה לפעילויות שונות, מגשים עצמו בחלק מהדברים ובחלק לא... יום רגיל.
ואז הוא רצה למכור לימונדה בחוץ. אבא שלו שכנע אותו שבצהריים אין אף אחד כי אנשים בעבודה ולכן כדאי שלא יעשה את זה עכשיו. הוא בא מתוסכל ובצדק. אני מעודדת אותו כן לעשות. שלחתי אותו החוצה לראות אם עוברות מכוניות ואנשים והוא חזר אחרי חמש דקות ואמר שעברו איזה עשר מכוניות.
נפלא. אפשר למכור.
אז הוא עשה יחד עם האח וחבר אחר לימונדה. ואז הוא רצה לעשות עוגיות כדי למכור גם אותן.
עכשיו.
עוגיות עכשיו.
השעה היתה צהריים, הייתי באמצע הכנת ארוחה ואמרתי לו שכשאני אסיים אז נעשה יחד את העוגה.
הילד מאד עצמאי. מאד. מאד שאפתן ורוצה אחריות ורוצה לבד. אז הוא רצה עכשיו לעשות עוגה לבד. וזה לא התאים לי כי הייתי צריכה שקט במטבח כדי לסיים את האוכל שגם ככה כבר כולם היו רעבים.
אבל הוא רוצה עכשיו ומוציא ביצים מהמקרר, והכל בזעם וכעס שאני לא עוזרת לו. ולא עוזר שום דבר שאחרי שאני אסיים אני אעזור לו.
עכשיו או שאני משפחה מטומטמת.
טרור.
שאני לא הולכת איתו כי לי נכון עכשיו לסיים להכין צהריים ולאכול קודם.
אבל הוא בשלו - עכשיו.
והוא מוציא דברים ואני מחזירה. לא רוצה עכשיו קמח בסלון ולא מתאים לי עכשיו שהוא יעשה. אני מבקשת בכל מיני דרכים שיתוף פעולה אבל זה לא עובד.
אני חושבת עכשיו שאולי אני קובעת דרך אחת לשיתוף פעולה ואולי יש פה מקום לעשות תקשורת אחרת.
לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולת.
אני מקווה שלא ארוך מידי. אני מרגישה ממש טוב עם לתאר הכל ולשחזר.
ואז הוא שוב מתחיל לקלל וכ"ו. אבא שלו הגיע בינתיים הביתה, לא ממש סבלני היום וגם לא מקבל את הדרך שבה הבכור מדבר בזמן האחרון. זה לא רק היום. הוא בוחר לאחרונה בדרך הזו של לקלל, לזרוק דברים, להרוס, לשבור, להעיף מהשולחן, להרביץ לאחים שלו - אם משהו לא עובד לו.
ואבא שלו כמעט נכנס בו פיזית. כי הוא עונה מאד לא נעים על כל מה שאומרים לו. הוא מתחצף ואין לזה סוף. התחושה הזו שעל כל דבר - אם אנחנו אומרים או שותקים, אם אנחנו עצבניים או רגועים - הוא נותן לנו ניסיון. הוא ממשיך במילים הכועסות, בטון הזועם, ביש לי משפחה חרה וכ"ו.
אז אבא שלו דיבר אליו מאד לא עדין. מאד שתלטני שלא משאיר לו הרבה מקום לכבוד.
אבל גם הוא לא נתן קודם כבוד - זה כבר אי אפשר עם זה יותר.
ואבא שלו הלך שוב לעבודה ואני נשארתי איתו. ושוב אמרתי לו בשקט שכשאני אסיים אני אעזור לו עם העוגה.
ושוב הוא ישר עונה- אתם ממש לא עוזרים לי, את משפחה חרה. ולא מפסיק. כמה דקות ארוכות.
לא זוכרת איך זה קרה שהגעתי לחדר שלו עם השיחה הזו, שוב מנסה לדבר ברכות ואהבה והבנה למצבו ולכעס שלו והוא שוב - אתם משפחה חרה.
והשתחררה לי בלי לחשוב היד לפליק מצלצל ביותר. פליק.
ויצאתי מהחדר. הוא התחיל לבכות (סוף סוף) ונשכב על המיטה שלו.
חזרתי אחרי דקה או שתיים, נסערת משהו, איך לא, מדברת על כך מתוך קליטה פתאום - שאני לא מוכנה שהוא ידבר ככה בבית יותר.
ושוב פליק על הפה שמוציא כל המרגליות האלו.
ויצאתי משם.
רגועה דווקא.
שקטה.
לקח לו כמה דקות לצאת מהחדר והילד חזר לעצמו.
הוא ניסה עוד לעשות תרגיל של שליטה על דג שהוא לא רצה שאף אחד יאכל וביקשתי ממנו שאם הוא רוצה הוא יכול לבקש שהוא רוצה לאכול את הדג הזה אבל אני לא אקבל משפטים מאיימים כמו "שאף אחד לא ייגע בדג הזה".
הוא הפנים והתרככך בבת אחת.
וזהו.
חזר להיות ילד הפוך לגמרי ממה שהיה קודם או יותר נכון מאז הבוקר.
שיחק עם אחותו בשיא הכבוד, שאל אותי כמה פעמים אם אני כבר יכולה לעזור לו עם העוגה, חיכה בסבלנות כדי שאסיים, חיכה כשנכנסה פתאום שיחת טלפון שקיצרתי כדי להיות איתו ועם העוגה, שיתף את אחותו באופן מופלא, עקבנו יחד אחרי הספר של הבישול לילדים, עשינו אחלה עוגת שוקולד, היה נפלא.
ועכשיו השאלות.
הרבה עלו לי במהלך השעות האלו.
קודם כל = אנחנוו לא בית שמאמין שפליקים זו הדרך. ממש לא. יש לנו שלושה ילדים שרק אחד מהם, הבכור גורם לנו להרגיש שאנחנו מתפוצצים תכף ועומדים להעיף את היד.
האלימות שלו היא משהו שעבדנו איתה בכל מיני רבדים - טיפלנו בעצמינו קודם כל וגם תמכנו בו בתמציות באך והילינג.
וכשעשינו את זה זה עזר. לתקופה. זה נרגע.
אנחנו בעצמינו לא בית של שקט ושלווה. הבית הוא בית של אש. אבל אלימות היא לא השפה פה בבית. לא קללות ולא מכות. ממש ממש לא.
אנחנו זוג שגם כועס לפעמים אבל גם מדבר ועושה תקשורת. לומד תקשורת. תמיד יש מה לשפר.
אבל כאן אנחנו מרגישים כבר חסרי אונים. לא עובד לנו לעבוד על עצמינו, לא עובד לנו לשחרר, לא עובד לנו להיות קשוחים ובטח גם לא עובד לנו להרים ידיים.
אבל היום זה עבד.
אז לא, אני ממש לא מאמינה באלימות אבל חשבתי היום על האריה, אם הוא חושב על ההשלכות הפסיכולוגיות של הגור שלו כשהוא מוריד לו כאפה כשהגור מגזים.
אז נכון שאנחנו לא חיות אבל מרוב זה שניהינו כל כך חושבים ומנתחים את הכל, ניהינו קורבנות משהו של השיטה.
כן, הטבעי המיידי שלי היה להרגיש "לא בסדר" אבל אחר כך הרגשתי מאד בסדר.
היה משהו שהילד היה צריך גבול. הוא ביקש את זה. הוא התחנן. כל פעם שהוא שמע - בבקשה אל תדבר אלינו ככה או זה לא נעים לנו או אנחנו לא מסכימים, גם בתוקף כשאמרנו את זה, הוא כאילו שמע בזה הזמנה להמשיך לדבר ככה.
ואחרי הפליק, סליחה, ממש סליחה, אבל הילד חזר לעצמו.
לגמרי.
לגמרי.
הלוואי שאני אלמד דרך אחרת. הלוואי.
אנחנו די חסרי אונים עם המצב.
אני מודה שבן זוגי הוא אדם שמתרגז מהר. הוא נוטה להשתמש במילים ממש לא יפות אבל בעצמו לעצמו. כשמשהו לא הולך לו. הוא לא משתמש בזה עלינו.
יש לו לפעמים דיבור חסר כבוד ועוצמתי אלי ואל הילדים, הוא לא מקלל אותנו אבל יש לו דרך זועמת משהו לומר למשל - תסגרו את הדלת.
לי יש בטח מה להסתכל על הדרך שבה אני מדברת לפעמים אולי בציווי משהו. אבל אני גם הרבה מתקשרת עם הילדים ממקום של דיאלוג ומציאת פתרון ביחד. אין לי עקרונות בענין הזה ואני זורמת עם מה שנכון.
רק פה - אין נכון. שום דבר לא עובד.
לבי אליו גם כי אני חושבת על ההרגשה שלי שהיתה לי כשהרמתי עליו את היד, איזה מצב מבאס הייתי בו כדי להגיע לשם - אז באיזה מצב הוא נמצא עם עצמו כשהוא כל הזמן מדבר ככה או מאיים ברצח.
מה עובר עליו? באמת לבי אליו ואני לא יודעת איך לעזור לו.
עשיתי לו משהו כמו ריברסינג, זה משהו עם עצמי, תמציות באך כבר אמרתי, כל פעם היתה הקלה זמנית. עכשיו זה נעשה פשוט הרבה יותר אינטסיבי המרחקים של החזרה לזה. פעם זה היתה שנה הפסקה, עכשיו זו הפסקה של חודש במקרה הטוב, שבועיים במקרה הפחות טוב. וכשזה מגיע, זה כל יום או יומיים מתפוצץ אצלו.
אנחנו מחזיקים מעמד אבל די. היום כבר לא יכולתי יותר.
ארוך מאד כתבתי.
אם יש מישהו שהגיע עד לכאן אז ממש ממש תודה.
אין לי ספק שאני צריכה תמיכה. אני ואנחנו - בן זוגי והילד והמשפחה.
לא יודעת כרגע מאיפה להתחיל.
התחלתי בלכתוב וכתבתי הרבה.
תודה עד כאן,
אמא לילד מקסים.
לא קל לי לכתוב את הכותרת הזו לשמי כי אולי אני סוף סוף מכירה בעובדה הזו.
לא, הוא לא כל הזמן ככה. הוא לא כל יום ככה. זה בתקופות וזה בעיקר בבית. זה יכול לקרות גם עם חברים אם יש קירבה מאד גדולה כמו שכנים שמתראים כל יום או חברים שבאים אליו הרבה מאד הביתה. כאילו במקומות שהוא מרגיש "בטוח" בהם. זה לא יוצא בחוץ בחברה, זה לא יוצר במקומות ציבוריים. זה באינטימיות מה שנקרא...
והיום הוא הביא את אבא שלו כמעט להפליק לו ואותי, שמבלה איתו יום יום בבית יחד עם האחים שלו, יום יום כל היום, זה הביא להפליק לו.
הוא בן שבע וחצי. הבכור.
עד היום הוא קיבל ממני סטירה אחת לפני כשנתיים וחצי. הוא ירק עלי אז בפנים ואינסטנקטיבית עפה לי היד על הפנים שלו.
מאז היו פעמיים או שלוש בהן הוא הצליח להוציא ממני אגרסיה שהתבטאה בפליק קטן על הרגל או על היד.
והצלחתי לצרוח עליו כמה וכמה פעמים.
והיום זה היה פליק רציני.
והעצוב ביותר הוא, שזה עבד. להיום.
אני אספר הכל מהתחלה כי אני באמת רוצה שיקוף. אולי רק שיתוף, לא יודעת. אם יעלה לכם דברים אני אשמח לשמוע.
הילד שלי, יש לו התקפות זעם כאלו שיוצאות על כל מיני דברים שחשובים לו. אני יכולה להקריא לו סיפור, הוא ואני במיטה. אם אחד האחים שלו נכנס לחדר הוא יכול לבקש ממנו לצאת פעם אחת, גם זה בדרך כלל בקריזה ואם תוך שנייה האח שלו לא יוצא הוא יכול לקום עם רצח בעיניים ובפה - הוא יגיד לו, "אני אתן לך מכות רצח אם לא תצא מהחדר" או "אני אהרוג אותך" וכ"ו.
בדרך כלל הקריאה של הסיפור כבר לא ממשיכה כי אני מנסה להרגיע את הרוחות וקשה לי להבין שהוא לא רואה את זה שאני איתו, אני לא עם האחרים, אני איתו, אבל זה לא מספיק לו, הוא רוצה רק אותי כאילו כל העולם לא קיים.
ואם זה לא כך אז הוא עם רצח בעיניים ובפה.
הוא יכול גם להכנס באח שלו פיזית.
מקרה אחר יכול להיות שהוא רוצה משהו בזמן מסויים. אם הוא לא מקבל את זה עכשיו, בזמן שלו, הוא מתחיל באלימות מילולית כמו - אתם משפחה בני זונות, האחים שלי בני זונות, אתם משפחה מטומטמת, אני שונא אותכם וכ"ו.
שום דבר ושום הסבר לא יניח את דעתו אלא אם הדברים יתבצעו כמו שהוא רוצה.
ואם לא אז הוא לא מפסיק. כמו שקרה היום.
היה בוקר קסום במיטה. אני ושלושת הילדים. הבכור התעורר ראשון ונשכב לידי, דיברנו וקשקשנו, אחר כך הצטרפה אחותו שהתעוררה ואחר כך אחיו. היה כיף לכולנו ביחד. דיברנו וצחקנו. ואז הצעתי לו להתחיל להקריא לו את הארי פוטר 3 שהוא כבר מחכה לזה כמה זמן. והתחלתי להקריא. שני האחרים התחילו להשתולל ובאיזה שהוא שלב אני ביקשתי מהם שיהיו בשקט או שיצאו לשחק בחדר אחר. זה לקח להם איזה חמש דקות להפנים את הבקשה.
בשלב הזה הוא כבר התחיל להתעצבן שהם מרעישים למרות שקודם לכן הוא מידי פעם הפסיק את ההקשבה לספר והיה "איתם".
ואז הם יצאו. איך שהם יצאו הוא רצה לוודא שהם לא נכנסים וקם לסגור את הדלת של החדר.
כשהוא קם לסגור את הדלת, אחותו חזרה לרגע שאני אנפח לה בלון. שם התחיל מאבק. היא בוכה מצד אחד של הדלת שהוא ייתן לה להכנס. הוא מחזיק את הדלת חזק ומתעצבן ולא נותן לה.
כאן עשיתי אולי טעות אדלרית ידועה והתערבתי - ביקשתי ממני שיפסיק לדחוף את הדלת, ניסיתי להראות לו שאנחנו פה לבד, שאני כאן בשבילו ורוצה להמשיך להקריא לו ושיעזוב את הדלת.
לא היה עם מי לדבר.
ואז ניסיתי אולי קצת יותר בעוצמה להגיד שלו שיפסיק, שישחרר ושיחזור לספר.
לא היה עם מי לדבר.
בשלב הזה הוא החליט לשחרר לכיוון של כעס, הוא יצא מהחדר, עלה על המיטה שלו וכעס שם.
אני יצאתי מהחדר אחרי שהוא כעס ככה ושיחררתי אותו להיות עם עצמו. ידעתי שעכשיו אין עם מי לתקשר.
הלכתי לעניני הבוקר של הבית.
הוא שכב על המיטה איזה חמש או עשר דקות, כנראה חימם את עצמו ואז קם, הגיע למסדרון והתחיל להרביץ לי.
הוא אף פעם לא עשה את זה לי או לאבא שלו.
הוא פשוט הרביץ לי בזרוע חזק. הוא זעם. כמו תמיד שהוא זועם והוא יודע לזעום. אבל הפעם הוא הרביץ לי.
נשמתי והתרחקתי משם.
הייתי רגועה אבל ידעתי שנדרש כאן גבול. מאד ברור.
המילים שאמרתי שאני לא מסכימה לו להרביץ לא היו מספיקות.
הוא המשיך עם אחותי בת זונה ומשפחתי מטומטמת וכ"ו.
הדבר היחידי שהצלחתי להוציא מעצמי באותו הרגע זה לתת לו להיות בחדר שלו. לא כעונש כי אני לא מאמינה בעונשים והמילה הזו לא קיימת לי בלקסיקון. אבל כן כפסק זמן. אפילו עבורי.
הוא יצא מהחדר, בודק אם הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה והחזרתי אותו לשם.
אחרי עשר דקות הוא יצא שוב ובאתי אליו, הוא לא רצה שאחזיר אותו לחדר אבל אמרתי לו שאין לי כוונה כזו רק אמרתי לו שזה ברור לו שהוא לא מרים יד עלי. שזו היתה פעם ראשונה ואחרונה.
תוך כדי כתיבה של זה, ותודה לדרך אמת שהציעה פשוט לכתוב, אני כבר רואה מקומות שיכולתי להתנהג אחרת...
בקיצור, עד כאן אני רואה דרך שלי שהיא מאד לא. לא יודעת עוד מה כן, אבל מה שהיה זה לא. לא נראה לי בכלל.
בהמשך היום הוא חזר לעצמו ואז הוא ילד מקסים. עסוק בעצמו או עוזר לאחותו ואחיו, לוקח יוזמה לפעילויות שונות, מגשים עצמו בחלק מהדברים ובחלק לא... יום רגיל.
ואז הוא רצה למכור לימונדה בחוץ. אבא שלו שכנע אותו שבצהריים אין אף אחד כי אנשים בעבודה ולכן כדאי שלא יעשה את זה עכשיו. הוא בא מתוסכל ובצדק. אני מעודדת אותו כן לעשות. שלחתי אותו החוצה לראות אם עוברות מכוניות ואנשים והוא חזר אחרי חמש דקות ואמר שעברו איזה עשר מכוניות.
נפלא. אפשר למכור.
אז הוא עשה יחד עם האח וחבר אחר לימונדה. ואז הוא רצה לעשות עוגיות כדי למכור גם אותן.
עכשיו.
עוגיות עכשיו.
השעה היתה צהריים, הייתי באמצע הכנת ארוחה ואמרתי לו שכשאני אסיים אז נעשה יחד את העוגה.
הילד מאד עצמאי. מאד. מאד שאפתן ורוצה אחריות ורוצה לבד. אז הוא רצה עכשיו לעשות עוגה לבד. וזה לא התאים לי כי הייתי צריכה שקט במטבח כדי לסיים את האוכל שגם ככה כבר כולם היו רעבים.
אבל הוא רוצה עכשיו ומוציא ביצים מהמקרר, והכל בזעם וכעס שאני לא עוזרת לו. ולא עוזר שום דבר שאחרי שאני אסיים אני אעזור לו.
עכשיו או שאני משפחה מטומטמת.
טרור.
שאני לא הולכת איתו כי לי נכון עכשיו לסיים להכין צהריים ולאכול קודם.
אבל הוא בשלו - עכשיו.
והוא מוציא דברים ואני מחזירה. לא רוצה עכשיו קמח בסלון ולא מתאים לי עכשיו שהוא יעשה. אני מבקשת בכל מיני דרכים שיתוף פעולה אבל זה לא עובד.
אני חושבת עכשיו שאולי אני קובעת דרך אחת לשיתוף פעולה ואולי יש פה מקום לעשות תקשורת אחרת.
לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולת.
אני מקווה שלא ארוך מידי. אני מרגישה ממש טוב עם לתאר הכל ולשחזר.
ואז הוא שוב מתחיל לקלל וכ"ו. אבא שלו הגיע בינתיים הביתה, לא ממש סבלני היום וגם לא מקבל את הדרך שבה הבכור מדבר בזמן האחרון. זה לא רק היום. הוא בוחר לאחרונה בדרך הזו של לקלל, לזרוק דברים, להרוס, לשבור, להעיף מהשולחן, להרביץ לאחים שלו - אם משהו לא עובד לו.
ואבא שלו כמעט נכנס בו פיזית. כי הוא עונה מאד לא נעים על כל מה שאומרים לו. הוא מתחצף ואין לזה סוף. התחושה הזו שעל כל דבר - אם אנחנו אומרים או שותקים, אם אנחנו עצבניים או רגועים - הוא נותן לנו ניסיון. הוא ממשיך במילים הכועסות, בטון הזועם, ביש לי משפחה חרה וכ"ו.
אז אבא שלו דיבר אליו מאד לא עדין. מאד שתלטני שלא משאיר לו הרבה מקום לכבוד.
אבל גם הוא לא נתן קודם כבוד - זה כבר אי אפשר עם זה יותר.
ואבא שלו הלך שוב לעבודה ואני נשארתי איתו. ושוב אמרתי לו בשקט שכשאני אסיים אני אעזור לו עם העוגה.
ושוב הוא ישר עונה- אתם ממש לא עוזרים לי, את משפחה חרה. ולא מפסיק. כמה דקות ארוכות.
לא זוכרת איך זה קרה שהגעתי לחדר שלו עם השיחה הזו, שוב מנסה לדבר ברכות ואהבה והבנה למצבו ולכעס שלו והוא שוב - אתם משפחה חרה.
והשתחררה לי בלי לחשוב היד לפליק מצלצל ביותר. פליק.
ויצאתי מהחדר. הוא התחיל לבכות (סוף סוף) ונשכב על המיטה שלו.
חזרתי אחרי דקה או שתיים, נסערת משהו, איך לא, מדברת על כך מתוך קליטה פתאום - שאני לא מוכנה שהוא ידבר ככה בבית יותר.
ושוב פליק על הפה שמוציא כל המרגליות האלו.
ויצאתי משם.
רגועה דווקא.
שקטה.
לקח לו כמה דקות לצאת מהחדר והילד חזר לעצמו.
הוא ניסה עוד לעשות תרגיל של שליטה על דג שהוא לא רצה שאף אחד יאכל וביקשתי ממנו שאם הוא רוצה הוא יכול לבקש שהוא רוצה לאכול את הדג הזה אבל אני לא אקבל משפטים מאיימים כמו "שאף אחד לא ייגע בדג הזה".
הוא הפנים והתרככך בבת אחת.
וזהו.
חזר להיות ילד הפוך לגמרי ממה שהיה קודם או יותר נכון מאז הבוקר.
שיחק עם אחותו בשיא הכבוד, שאל אותי כמה פעמים אם אני כבר יכולה לעזור לו עם העוגה, חיכה בסבלנות כדי שאסיים, חיכה כשנכנסה פתאום שיחת טלפון שקיצרתי כדי להיות איתו ועם העוגה, שיתף את אחותו באופן מופלא, עקבנו יחד אחרי הספר של הבישול לילדים, עשינו אחלה עוגת שוקולד, היה נפלא.
ועכשיו השאלות.
הרבה עלו לי במהלך השעות האלו.
קודם כל = אנחנוו לא בית שמאמין שפליקים זו הדרך. ממש לא. יש לנו שלושה ילדים שרק אחד מהם, הבכור גורם לנו להרגיש שאנחנו מתפוצצים תכף ועומדים להעיף את היד.
האלימות שלו היא משהו שעבדנו איתה בכל מיני רבדים - טיפלנו בעצמינו קודם כל וגם תמכנו בו בתמציות באך והילינג.
וכשעשינו את זה זה עזר. לתקופה. זה נרגע.
אנחנו בעצמינו לא בית של שקט ושלווה. הבית הוא בית של אש. אבל אלימות היא לא השפה פה בבית. לא קללות ולא מכות. ממש ממש לא.
אנחנו זוג שגם כועס לפעמים אבל גם מדבר ועושה תקשורת. לומד תקשורת. תמיד יש מה לשפר.
אבל כאן אנחנו מרגישים כבר חסרי אונים. לא עובד לנו לעבוד על עצמינו, לא עובד לנו לשחרר, לא עובד לנו להיות קשוחים ובטח גם לא עובד לנו להרים ידיים.
אבל היום זה עבד.
אז לא, אני ממש לא מאמינה באלימות אבל חשבתי היום על האריה, אם הוא חושב על ההשלכות הפסיכולוגיות של הגור שלו כשהוא מוריד לו כאפה כשהגור מגזים.
אז נכון שאנחנו לא חיות אבל מרוב זה שניהינו כל כך חושבים ומנתחים את הכל, ניהינו קורבנות משהו של השיטה.
כן, הטבעי המיידי שלי היה להרגיש "לא בסדר" אבל אחר כך הרגשתי מאד בסדר.
היה משהו שהילד היה צריך גבול. הוא ביקש את זה. הוא התחנן. כל פעם שהוא שמע - בבקשה אל תדבר אלינו ככה או זה לא נעים לנו או אנחנו לא מסכימים, גם בתוקף כשאמרנו את זה, הוא כאילו שמע בזה הזמנה להמשיך לדבר ככה.
ואחרי הפליק, סליחה, ממש סליחה, אבל הילד חזר לעצמו.
לגמרי.
לגמרי.
הלוואי שאני אלמד דרך אחרת. הלוואי.
אנחנו די חסרי אונים עם המצב.
אני מודה שבן זוגי הוא אדם שמתרגז מהר. הוא נוטה להשתמש במילים ממש לא יפות אבל בעצמו לעצמו. כשמשהו לא הולך לו. הוא לא משתמש בזה עלינו.
יש לו לפעמים דיבור חסר כבוד ועוצמתי אלי ואל הילדים, הוא לא מקלל אותנו אבל יש לו דרך זועמת משהו לומר למשל - תסגרו את הדלת.
לי יש בטח מה להסתכל על הדרך שבה אני מדברת לפעמים אולי בציווי משהו. אבל אני גם הרבה מתקשרת עם הילדים ממקום של דיאלוג ומציאת פתרון ביחד. אין לי עקרונות בענין הזה ואני זורמת עם מה שנכון.
רק פה - אין נכון. שום דבר לא עובד.
לבי אליו גם כי אני חושבת על ההרגשה שלי שהיתה לי כשהרמתי עליו את היד, איזה מצב מבאס הייתי בו כדי להגיע לשם - אז באיזה מצב הוא נמצא עם עצמו כשהוא כל הזמן מדבר ככה או מאיים ברצח.
מה עובר עליו? באמת לבי אליו ואני לא יודעת איך לעזור לו.
עשיתי לו משהו כמו ריברסינג, זה משהו עם עצמי, תמציות באך כבר אמרתי, כל פעם היתה הקלה זמנית. עכשיו זה נעשה פשוט הרבה יותר אינטסיבי המרחקים של החזרה לזה. פעם זה היתה שנה הפסקה, עכשיו זו הפסקה של חודש במקרה הטוב, שבועיים במקרה הפחות טוב. וכשזה מגיע, זה כל יום או יומיים מתפוצץ אצלו.
אנחנו מחזיקים מעמד אבל די. היום כבר לא יכולתי יותר.
ארוך מאד כתבתי.
אם יש מישהו שהגיע עד לכאן אז ממש ממש תודה.
אין לי ספק שאני צריכה תמיכה. אני ואנחנו - בן זוגי והילד והמשפחה.
לא יודעת כרגע מאיפה להתחיל.
התחלתי בלכתוב וכתבתי הרבה.
תודה עד כאן,
אמא לילד מקסים.