אה, ואני לא חושבת שזו תהיה הפעם האחרונה, לא ממש...
לא אכפת לי כמה ילדים יהיו בסופו של דבר, אבל מבחינתי כל 3 שנים בערך ילד. בשביל הכיף!!!

גם אני אמא צעירה.
בגיל 19 התחתנתי. בגיל 20 ילד בכור.
בגיל 22 ילדונת מתוקונת.
ועכשיו בת 25 מחכים לשלישי בקרוב ממש...
וכן, אני מבסוטה מזה!!! הוצאתי תואר ראשון כבר בגיל 21, והתואר הראשון השני שלי מחכה לי בסיבוב בסוף השנה הזו.
לא חושבצ שהפסדתי משהו בגלל הילדים.
זה פשוט כיף גדול.

ופיצית, נכון, אין כבר יקיצה טבעית, תינוקות גם לפעמים בוכים, לא תמיד משתפים פעולה וכו.. אבל אני חושבת שזה פשוט ככה, במוקדם או במאוחר.. את יכולה לבחור להסתכל על הקושי, ואת יכולה לבחור להסתכל על האושר העצום והסיפוק המטורף הזה שכל זה, זה בעצם אני!
את בוחרת.. יש תמיד שני צדדים למטבע..
לא הייתי מוכנה להחליף את החיים שלי עם אף אחת אחרת ב'ה! כן, גם לא עם איזו אשת קריירה מצליחה ומליונרית שכביכול "נהנתה" מהחיים והביאה ילדים בגיל מאוחר. שלא תבינו, אין לי מילה רעה על אלה שבוחרות להביא ילדים בגיל יותר מבוגר. זה מאוד אינדיווידואלי.. כל אחת מרגישה בשלה בשלב אחר, וכל אחת מתבגרת בקצב שלה.. מה גם שלכל אחת יש את החלומות והשאיפות שלה, וזה כמובן גם משפיע. כל אדם יודע מה הכי טוב לו. אבל אני בחרתי את הבחירות שלי. בחרתי מתוך מקום שקול, ואני מאושרת בחיים שב"ה זכיתי לחיות. לא הייתי מתחלפת עם אף אחת. נכון, אני מתעוררת קבוע בחמש להניק את הקטנה, חוזרת לישון בחמש וקצת ומתעוררת שוב ברבע לשמונה, כשהגדולה מתעוררת, מכינה לה ארוחת בוקר, שמה אותה לאכול בכסא אוכל והולכת להניק, השעון מתקתק ותמיד יש מה לעשות ב"ה, אבל אני לגמרי נהנית מזה.. חושבת שבגיל צעיר יש יותר סבלנות.. אחרת לא הייתי מצליחה לגדל אותן ב"ה אפילו בלי טלויזיה בבית וכדומה.. אני לוקחת אותן לטייל, משחקת, מלמדת, שרה ומנגנת, מספרת סיפורים, מבשלת, וכיף לי ב"ה! כי העומס הזה הוא חיובי בעיני (:
בעלי מגיע הביתה, מסדר, מנקה, מרדים אותן, זה הזמן שלי למקלחת ארוכה, אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב, מכבים פלאפונים, ורואים איזה סרט במחשב או סתם צוחקים. אלה החיים שלי ב"ה- ואני מאושרת בהם.

דף בהחלט מעניין!
התחתנתי כשהייתי בת 19, בעלי היה בן 22.
בגיל 20 ילדתי את הנסיכה הבכורה שלנו, שהיום ב"ה כבר בת שנה וארבעה חודשים, ולפני חודשיים, בהיותי בת 21, ילדתי את הנסיכה הקטנה שלנו (:
המון מרימים גבה כששומעים בת כמה אני.. אבל זה האושר שלי! ואם אני מאושרת, כל העולם יכול לומר סביבי מה שירצה, זה לא באמת ישנה משהו.. תמיד יהיה לאנשים מה להגיד..
אני העדפתי לשנות את סדר הדברים המקובל.. במקום לפתח קרירה, ללמוד, לעבוד וכו, החלטתי להביא ילדים בגיל צעיר ב"ה לגדל אותם בבית.. אני בוחרת להישאר איתם ולהתעסק בבנית המשפחה שלי בשנים הקרובות, ככה שכשבע"ה הם יהיו במוסדות הלימוד, אוכל ללמוד ולהתקדם בעצמי ממקום שלם ומוכן.
לא, אני עדיין לא בטוחה ממש מה אני רוצה ללמוד. לא רוצה סתם ללמוד כדי לסמן "וי" וכדי שלא ידברו.. במילא נשים רבות מחליטות לעשות הסבת מקצוע לאחר הלידות.. אז ב"ה כנראה שלא אצטרך הסבת מקצוע (;
בחירה שקולה יותר, בניית קרירה כשיש לי משפחה חזקה, גדולה ותומכת ב"ה, בלי הצורך לתזז בין הלימודים לבין הטיפול בתינוקות רכים.. להתמסר ולהשקיע באמת! כזאת אני.. גם באוכל אגב חחחח, אסיים כל פעם דבר אחד.. (;

חייבת לומר תודה על הדף.. מאוד נהניתי לעיין בו.
אני בת 30 ובעלי בן 29, נשואים שנה ורק עכשיו התחלנו לנסות כי עד עכשיו לא הרגשתי מוכנה.. קצת חוששת לגבי פוריות ולגבי הפרשי הגילאים שיהיו בינינו לבין הילדים במידה ונרצה הרבה ילדים.
שמחתי לקרוא דיעות לכאן ולכאן. מאוד מעניין.. מקווה שנצליח במהרה ושיהיה קל:)

ואפילו אוסיף ואומר ש..
בתור אמא צעירה, ילדה ממש, בת 22.. לא תמיד כל כך נעים להתעורר ב 5 או 6 לפנות בוקר ולטפל באדם אחר - אין כזה דבר "יקיצה טבעית" מרגע שנולד לך ילד.
לא כל כך כיף לחשוב ולשבור את הראש מאיפה יהיה לי כסף לשלוח לגן/לקנות חיתולים/סימילאק וכו'.
לא כל כך כיף להפוך תלויה ב 100% בהורים שישמרו מדי פעם כדי שאוכל לצאת להתאוורר.
יש פה איבוד עצמאות משמעותי.. לפחות בכמה שנים הראשונות. וזה משהו שלא מספרים עליו.. יותר מתמקדים בכך שילדים זה שמחה (ואין ספק שזה כך) אבל לדעתי מישהו חייב לקום ולספר הכל.. שתינוקות בוכים.. והרבה. שהלילות הלבנים ממש לא נגמרים לאחר 4-5 חודשים. הם ממשיכים כל החיים..
בקיצור לפי דעתי כל אחת צריכה לשקול טוב טוב ולחשוב מה מידת האחריות שהיא מסוגלת לקחת על עצמה.
ואני מצטערת אם אפגע במישהו, אגודת אפרת זה מקום נהדר לתמיכה בנשים שרוצות את הילד ואין להן תמיכה. לא בנשים שלא רוצות.
בסופו של דבר מי שנשארת לגדל את הילד זו האמא. ולא שום אגודה, לא משנה עד כמה היא עוזרת ומומלצת.

התחתנתי בגיל 20 וילדתי את בני חודש לפני גיל 21!
לאחר זוגיות של כ 6 שנים..
כיום אני בת 22 עם ילד בן כמעט שנה וחצי

במבט לאחור אני כן מרגישה פספוס איפשהו.. (נראה לי שאהיה הראשונה בדף לומר את זה כך)
אבל להגיד שאני מצטערת על זה? בלתי אפשרי. אני מאוד אוהבת את הבן שלי!

ובקשר לתחושת ההחמצה.. לא נורא. כשאהיה בת 28 הילד שלי יהיה בן 7 ואז אוכל "להפסיק" את כל מה שמפספסת..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני התחתנתי בגיל 18 ילדתי בגיל 19 את הראשונה במקביל הוצאתי תעודת הוראה וילדתי עוד 3 ילדים היום אני בת 28 ורוצה להוציא תואר .
ילדים זו חוויה !

חיחי! משעשע, דף על גילאי אמהות... אוקיי, מוסיפה אותי:

אני בת רבע ל-36 ילדתי את בכורתי בגיל רבע ל-26.... את הרביעי ילדתי בגיל 33. נראה לי שזהו לנו עם ילדים... לא הנוכחיים - אלה נשארים

התחתנתי בגיל 18 וחודשיים ילדתי את הבכור בגיל 19 ואת השניה בגיל 20,עכשיו אני אוטוטו בת 24 ומתפללת לה' שיתן תרופות שאוכל לקחת בהריון או שלא אצטרך תרופות ושיהיה לי כוח לעוד ילדים

ממש לא, דבר ראשון יש לך הספק ממש יפה, ואני אפילו קצת מקנאה בך, את בת 26, צעירה עם 2 ילדים ועכשיו (או אולי עוד שנתיים שייגדלו קצת) תיהיה פנוייה לקריירה.
אני בת 28, התחתנתי לפני חצי שנה עם בן זוגי בחמש השנים האחרונות (שצעיר ממני בשנתיים) ואני מאוד מרוכזת בקרירה שלי ובעלי לא ממש רוצה כרגע ילדים ואני מתחילה להילחץ מהגיל שלי, ומהשאלה: מתי זה הזמן המתאים? מה קודם קריירה או ילדים....? וכו..

באלי לדעת אם אני באמת זקנה כו שאני מרגישה ?דחוף תשובה.בההבהבהבהבהבהבהב

עוד מעט בת 26 עם 2ילדים .האם אני כבר מבוגרת ?

בוציק נולד כשהייתי בת 30.5.
אני מאד רוצה כבר עוד אחד, (או בעצם, הצהרנו שהשאר תהיינה בנות, לא?!), עוד לא בתהליך עבודה על זה...

מקפיצה את הדף!

אני הפכתי לאמא לראשונה לבני הבכור בגיל 29, ולבן השני - בגיל 31.
(לפני חודשיים).

אנונימית, נראה לי שמספיק שהורה אחד מאוד מאוד רוצה את הילד.
אם זה לא העניין, אז זה באמת לא מספיק. בעיניי חייב לפחות להיות הורה אחד שמוכן להקדיש לעניין את כל חייו וכל זמנו.

ולנושא הדף,
אני ילדתי את בני בכורי, היחיד עד עכשיו, בגיל כמעט עשרים ותשע. הייתי הראשונה בין כל חברותי (חוץ מאחת בעצם שהקדימה אותי בכמה חדשים), ולכן, תמיד יש לי תחושה שאני אמא מאוד צעירה. מוזר לי לקרוא פה בדף על אמהות שילדו באותו הגיל או קרוב אליו שמרגישות מבוגרות. אני הרי עדיין כזאת ילדה!...

ושיהיו לכלנו עוד הרבה לידות וילדים מאושרים.

אנונימית, איני יודעת מה הרקע שלך על הריונות בכלל והפלות בפרט,

מה שברור הוא, שהרבה מאד הפלות נעשות בלחץ רגעי, הרופאים/החברה/המצב הכלכלי/טיול לחו"ל/הריון מחוץ לנישואין ועוד ועוד....

וכשיש תמיכה נכונה בזמן הנכון, ההורים מתגברים על הקשיים, ואוהבים את הילד מאד מאד. יעידו על כך אלפי מכתבי התודה באגודת אפרת.

וכמו שאומר ד"ר שוסהיים (יו"ר אגודת אפרת)


לא קל להיות ילד להורים שאחד מהם לא רוצה בך!

ילדתי את בני הבכור חודשיים אחרי 27 ,
3 ימים לפני הלידה התחתנו ברבנות
את בני השני ילדתי לפני 4 חודשים
אני כמעט בת 31
ועוד ידי נטויה

התחתנתי בת 18, בעצם יומיים לפני. בגיל 20 ו-3 חודשים ילדתי את בני הבכור, שאפילו הספקתי לצפות ולרצות את ההריון הזה.בגיל 27 ילדתי בת, שנה ו-10 חודשים אח"כ עוד בן וחשבתי ש"סגרתי בסטה" בגיל 29. אבל כנראה שזה חזק ממני, בעוד חודש וחצי אלד בן רביעי, בגיל 36. כך יש לי ילדים בגילאים מגוונים. בשביל הבכור אני אמא צעירה ויפה (ורבים חושבים שאני בכלל אחותו) לשני הסנדביץ' אני לא צעירה מידי אבל בכל זאת הם חושבים שאני האמא הכי יפה (לא אמרתי שהם אובייקטיבים) , ובשביל הרביעי אהיה כנראה אמא "נורמלית" שלא מתבלטת במיוחד ליד אמהות של חברים.

התחתנתי בגיל 19+,
בדיוק בגיל 20 וחודש (לפי התאריך הלועזי) חבקתי את בני הראשון. (כך אני זוכרת הכי טוב את תאריך הלידה שלו).

היום, בת 27 עם 4 ילדים (כן ירבו) ועוד היד נטויה (כלומר - הבטן).

משיחותי עם נשים מבוגרות מתברר, שתמיד במבט לאחור, רוצים עוד ילדים, רק שאז מאוחר מידי..."

וכמו שאומר ד"ר שוסהיים (יו"ר אגודת אפרת) "מעולם לא פגשתי אשה שהצטערה על הרגע בו החזיקה את פרי בטנה..."

לרחלה: ילדתי את שתי בנותיי בגיל מאוחר: הגדולה בגיל 41 וחצי, הקטנה 44 וחודש. את שתיהין באמצעות טיפולי פוריות. אם ארצה עוד ילד בעתיד כנראה שאצתרך גם תרומת ביציות . אם את מאוד רוצה ילד אז את יכולה עם הטכנולוגיה והטיפולים של היום כמעט ואין גבול. והרצון שלי למרות כל הקשיים הוא שהניע אותי, לאורך כל הדרך ידעתי והאמנתי שבסופו של תהליך אהייה אמא. רק תדעי שיש לזה מחיר.(ראי לעיל את ההתכתבות שלי עם סבתא לשמונה.)
היום בדיעבד המחיר ששלמתי היה כבד מאוד. אבל התמורה לא תסולה בפז.
}מאחלת לך בהצלחה בכל דרך שתבחרי.

בנות, שמתי לב שנשים ילדו פה יחסית בגיל מאוחר, אני בת 43 ומאוד רוצה, אתן יכולות לשתף אם ילדתן באמצעות טיפולי פוריות או בדרכים אחרות? תודה

מראש לא קיבלתי את הגישה של קודם לבלות/לחיות ואחר כך להתפנות לילדים

זה לא זה. פשוט לקח לי הרבה זמן להתבגר בעצמי.
לידה ראשונה בגיל 34

התחתנתי בגיל 20 וחצי. ילדתי בגיל 24 וחצי , בן ,אחרי הריון ראשון שלא התפתח(סיימתי בנתיים תואר ראשון). בגיל 27ו ושלושה חודשים, ילדתי עוד בן. כשהבן השני היה בן חצי שנה, נכנסתי שוב להריון, הריון לא מתוכנן אך רצוי וילדתי את בתי כשהייתי בת 28 וחצי. אחרי שלוש שנים, הריון לא מתוכנן, עם התקן, לא ידעתי על כך וזה היה הריון מחוץ לרחם. עברתי ניתוח והוציאו חצוצרה. חמש שנים אחר כך, כלומר היום ואני בת 37 עוד מעט, נמצאת בהריון רביעי, לא מתוכנן אך רצוי. שמחה על כל רגע. אך חרדה מאד. נהנית לקרוא את הדף הזה ולמצוא חיזוק מאד גדול לאמהות ולחיים בכלל.

ילדתי בגיל שלושים ועשרה חודשים כשבעלי בן שלושים ואחת ותשעה חדשים את בני אהובי שהיום בן שנה וחודשיים,נכון
"האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק,אבל עדיין אפשר לתכנן ולקוות שזה יצליח, אני עדיין לא מתכננת את הילד הבא אבל מתפללת להצליח בהקמת משפחה גדולה שלווה ומאושרת

אני ילדתי את בכורתי כשהייתי בת 32. רק בגיל 30 התחלתי בכלל להתענין בהורות (הייתי כבר נשואה 11 שנים כשזה קרה), ואז לקח עוד כמעט שנתיים של תהליך ונסיונות. לגבי אישית אין בכלל שאלה שלא הייתי בשלה להיות אמא לפני כן.
ואת בני השני ילדתי בגיל 35, בסוג של אמצע - בין לא להזדרז מדי כדי שלבת שלי תהיה הזדמנות להיות קטנה לפני שתצטרך להתחיל להיות גדולה, ובין הרצון שלי להגיע לגיל 40 כשהילדים כבר פחות פצפונים ותלויי בי בכל רגע, כדי להיות יכולה לעשות דברים חדשים.
השיקול השני באמת הצליח למדי. עכשיו כשאני בת 41 מאד נעים ומתאים לי שיש לי הרבה יותר מרחב לחיי שלי. (שהגיע בהדרגה כמובן, ואני מאד מברכת עליו).

אבל ללדת שוב כשבתי היתה בת 3 - בדיעבד, אני מרגישה שהיא בכל זאת היתה קטנה מדי. ועיקר המחיר של זה היה שבחודשי ההסתגלות הייתי כ"כ עסוקה איתה ועם התהליכים שלה, שקצת פיספסתי את הזמן המיוחד עם התינוק החדש.

שלום בנות, איזה דף חשוב.
לי יש נסיכה בת חצי שנה (אני בת 28) והחלטנו אני ובן זוגי לא לנסות למנוע את לידת הילד הבא. לשנינו יש אחים במרווח שנה מאתנו, עמם אנחנו חולקים קשר מיוחד ושנינו רוצים משפחה גדולה . עד עכשיו הבעייתית בחבורה היתה אני שחששתי מעוד שנים של לילות בלי שינה (שוב לצאת לגינה), ומבעיות הנקת שניים ומפגיעה בספונטניות שעוד איכשהו נשארה לי , אבל בחגים יצא לי לפגוש הרבה נשים בהריון ולפתע מצאתי את עצמי מקנאת. הבנתי שזה קצת מתנשא מאיתנו לנסות לתכנן את העיתוי המדוייק של הרחבת המשפחה (כמובן אם אין לנו קשיים כלכליים/בריאותיים), בעיקר כשמהניסיון שלנו "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק" (היתה לנו הפלה לפני הנסיכה דבר שעיכב את התוכניות המקוריות שלנו ביותר משנה ) ואם יש לנו את היכולת ואת האהבה, צריכים לזרום איתה ולהביא עוד ילד מאושר לעולם (ואז עוד אחד ועוד אחד ואולי עוד אחד , אם ירצה ה' ובלי עין הרע) .
הפרשים וחישובים והכל זה חמוד, אבל הכל כל כך אינדבדואלי , ואני מכירה כל כך הרבה סיפורים לכאן ולכאן שאני חושבת שצריכים ללכת בדרך הלב (והשעון הביולוגי...).
זהו הכתיבה הזו נתנה לי אומץ ומי יתן שיתגשם בקרוב..

אכן 3 שנים הפרש באמת מסתמן כאן כרווח טוב... למרות שכמובן הענין סלקטיבי,
רק מוסיפה כאן מניסיוני האישי עם אחותי- ההפרש ביננו גם הוא 3 שנים ותמיד היינו ממש צמודות ואוהבות, גם כשרבנו מאוד..
לעולם לא הייתי מותרת על כמויות הצחוק, החיקויים והילדות העשירה הזו שהיתה לי עם אחותי... מספיק לי להגיד לה מילה מפעם ושתינו מתגלגלות מצחוק...

<גמד כבר קצת חולמת על הבת הבאה... >
<או הבן הבא..!?!>

היתרון שאני אישית מצאתי ברווח של שלוש שנים בין הילדים הוא משך הזמן הארוך מאוד שבו די קל למצוא פעילויות שיעניינו את שניהם במקביל, בלי צורך להתפצל. כשהוא היה תינוק במנשא, אפשר היה ללכת איתו לכל מקום שאליו היא רצתה ללכת. כיום אפשר לקחת את שניהם לגינות משחקים, טיולי אופניים, לאותם סרטים וכו'. מאחר שזהו הפרש נפוץ די קל גם למצוא משפחות עם ילדים ברווחים דומים שאפשר לארח או להתארח אצלם ולשני הילדים נחמד. רק עכשיו, כשהיא בת שמונה וחצי, זה נעשה טיפה יותר מורכב.
גם לי כאמא זה היה הפרש טוב, כי כשהוא נולד היא כבר לא היתה תינוקת שזקוקה למגע ונוכחות פיזית ורגשית 24/7, ומצד שני אני עוד לא הייתי רגילה לתנאים שהיום היה לי קשה לוותר עליהם (לישון לילה רצוף, לא להתלוות לכל ביקור בשירותים )
אבל מסכימה עם ענת ב פ, שהשיקול העיקרי מתי להביא ילדים, וכמה, הוא הרצון של ההורים. אני מסייגת כי הפרשים קטנים מאוד לדעתי באים על חשבון התינוק הקודם.
באשר ל"ישחקו יחד" אני מסכימה שזה לא בהכרח קשור לגיל.

אבל ילד בן 8 אינו מוצא עניין במשחקים עם בן 4,
_הנסיון שלי שונה.
גם שלי._
הפער בין הרביעית לחמישית הוא 6 שנים, והן משחקות נפלא ביחד. לא שלעיתים לגדולה לא נמאס, אבל הן בפרוש משחקות ביחד - חנות, מוכרת קונה, בי"ס, מורה ותלמידה, הגדולה מלמדת את הקטנה ריקודים ועוד ועוד. ודווקא הרביעית עם השלישית, שגדולה ממנה בפחות משלוש נים כמעט ולא משחקות יחד.
בכל פער גילים יש דינמיקה שונה, תלויה בילדים עצמם, וזה ממש לא ניתן לחיזוי מראש.

זה לא יהיה מאוחר מדי?? (בגלל ההפרש הגדול?)
>שימו לב שימו לב, זוהי קריאה אחרונה לרכבת<
סתאאאם. התשובה שלי היא- לא, לא מאוחר מדי.
למעשה השאלה צריכה להיות- מאוחר מדי למה?
אם הכוונה לזה שישחקו ביניהם אז לדעתי פער של בערך 7 שנים יכול להשליך על כמות המשחקים ביניהם. יתכן וישחקו פחות. זה בעיקר נכון כל עוד השלישי ממש קטן. מצד שני, יתכן ויהיה חיבור ביניהם מההתחלה.
בקיצור, לדעתי אין חוקים. ואם לשניכם ברור שיש רצון לילד שלישי פשוט תעשו אותו מתי שבא לכם. הילדים כבר יסתדרו
למען הפרוטוקול- ביני לבין אחותי הגדולה יש פער של שנה ושמונה חוד'. בתור ילדות שיחקנו המון ביחד אבל גם רבנו וממש הלכנו מכות.. לדעתי, לאמא שלי זה היה קשה מאוד. ביני לבין אחותי הקטנה יש בסה"כ 3 וחצי שנים אבל עד שהיא הגיע לגיל 18 לא ממש הבחנתי בה... לשמחתי, היום גם אנחנו חברות טובות.
לי היה ברור שאהיה אמא והיה ברור לי שאצלי יהיה פער גדול משנה ושמונה חוד'. אצלי בין הילדים יש 6 שנים. הם לא משחקים כל היום ביחד אבל עם הזמן הם יותר ויותר משחקים אחד עם השני. מדי פעם אני נותנת לבת הגדולה להשגיח עליו אבל בפירוש לא לקחת את אחיה איתה לכל מקום ולחברים
אותה 'עשיתי' כשהייתי כמעט בת 28, בעלי היה כמעט בן 30. אני אוטוטו בת 40.
@}

אבל ילד בן 8 אינו מוצא עניין במשחקים עם בן 4,
האמנם?
הנסיון שלי שונה.
גם שלי.

נכון שבהפרש גילים גדול בדרך כלל אין קנאה אבל ילד בן 8 אינו מוצא עניין במשחקים עם בן 4, אפילו אם הוא אוהב אותו מאוד וגם מגונן עליו.בגילים יותר מבוגרים הפער בין הגילים כבר פחות משפיע ויכולים להיות ממש חברים. בהפרש גיל קטן, פחות משנתיים הגדול עדיין לא קיבל את מנת תשומת הלב שהיא מקור הביטחון העצמי והרבה פעמים יש מריבות על כל שטות אבל בהחלט גם משחקים משותפים.
כמובן, יש ילדים שונים ויחסים בין אחים שונים ממשפחה למשפחה, אבל זו טעות גדולה מצד ההורים לדרוש מהגדול/ה לקחת לכל מקום את הצעיר/ה ולא לאפשר לו בילוי זמן חופשי עם חברים.
בסך הכל - אם גיל ההורים כבר מעבר ל- 34 כאשר נולד היד הראשון, לא כדאי לחכות יותר משנתיים בין ילד לילד, אם רוצים עוד ילדים.

אגב, נראה לי שאצלנו בגלל הפרש הגילאים הגדול, לא היו גילויי קנאה. אמא שלי ממש ציפתה לזה והכינה את עצמה, אבל נאדה.
גם אצלנו, אמי מספרת שאני הפכתי להיות ממש אימהית ומוכנה לעוד אח/ות, נראה לי באמת שזה הגיל..

אני באמת רוצה לדעת...
הבכורה שלי בת 6 וחצי והקטנה בת חמש.

רק עכשיו אני מרגישה שהקטנה שלי מוכנה לקבל אח/ות נוסף. (מהגדולה אני מרגישה את זה פחות)
מדהים אותי לראות שהקטנה כל כך אימהית, יש לי חברה עם תינוקת והקטנה שלנו מטפלת בה תמיד באהבה רבה.
לפעמים היא מביאה הביתה את בת השכנים המתוקה (בת שלוש) ואומרת לי שהיא עושה לה ביביסיטר.

רק בתקופה האחרונה יש הקלה רצינית ביחסים הקשים בין שתי הבנות שלי (הבדל של שנה ושמונה חודשים בניהן).

אני לא בטוחה שאני באמת רוצה עוד ילדים, אבל קשה לי עם המחשבה שיהיו לי רק 2 ילדים (תמיד רציתי שלושה),
אולי בעוד שנתיים ככה.... בעלי מאוד אוהב ילדים, אני אוהבת להיות בהריון, אוהבת ללדת.....
זה לא יהיה מאוחר מדי?? (בגלל ההפרש הגדול?)

רווח גדול יותר אינו מאפשר לילדים לבלות ולשחק יחדיו

לא יודעת אם זה כלל. מן הסתם, מאוד אינדיבידואלי.

אצלנו במקרה מה שאמרת נכון. אבל הנה - יונת אומרת שמנסיון שלה זה שונה.

אצלנו אני הבכורה, הרווח ביני לאחותי הבאה - 5 שנים, בינה לאחותי שאחריה - 3 שנים ובינה לאחי הקטן - 4 שנים.

שהיינו קטנים נכון שלא ממש שיחקנו ביחד, זה היה די מעצבן, שהייתי צריכה לקחת את אחותי הקטנה איתי לכל מקום ולחברים,
וכך גם היא אומרת על הקטנה ממנה והקטנה ממנה אומרת אותו דבר על הקטן.


היום אנחנו חברים טובים.

_רווח גדול יותר אינו מאפשר לילדים לבלות ולשחק יחדיו
הנסיון שלי שונה._
תוכלי לפרט??

רווח גדול יותר אינו מאפשר לילדים לבלות ולשחק יחדיו
הנסיון שלי שונה.

ל- גמד חיוכון
יש לכם עוד זמן להיות הורים לילדים נוספים אם כי אין צורך לצופף אותם יותר מדי. כל ילד זקוק לתקופה שההורים יתנו לו את תשומת הלב המלאה, לכן, לעניות דעתי, רווח של שנתיים הוא הרווח המינימלי בין שני ילדים ושלוש שנים הוא הרווח האידאלי. רווח גדול יותר אינו מאפשר לילדים לבלות ולשחק יחדיו וזאת אני אומרת מנסיון שלי עם אחותי וגם עם ילדי - הרווחים היו גדולים מדי מסיבות כלכליות והיינו מספיק צעירים להרשות לעצמנו רווחים גדולים וכך גם אצל הורי אבל רק כאשר הילדים בגרו הצליחו לפתח ידידות אמיתית. לפני כן כל אחד היה כעין ילד יחיד.

תודה שהחייתן את הדף!
אצלינו- מתחילת ההכרות (8 שנים), עשינו תמשחקים המצחיקים האלה של לנפח את הבטן... ולדמות כאילו אני בהריון ומה אנחנו מרגישים עם זה.
אני מרגישה שתמיד רציתי להיות בהריון ואמא. אבל די שמחה שהגעתי לזה עכשיו. שנה אחרי שהתחתנו נולדה איה שלנו. לפני 9 חודשים
עכשיו אני בת 34 וזוגי בן 30. ונראה לי שמוקדם מזה היה לנו קשה יותר אולי. עכשיו אנחנו כ"כ מכירים זה את זה וחזקים בזוגיותינו,
לאחרונה יצאתי בערב ונדהמתי מהתקפת ציויליזציה... זוגי שמר על איה. הדהים ובלבל אותי הענין שהחיים ממשיכים בלעדי בחוץ שם...
לא יודעת איך הייתי מרגישה עם זה בגיל יותר צעיר או במציאות ישראלית, אנחנו כאן בחו"ל ובלי הרבה משפחה.
אבל מה שנכון בעיני הוא ללכת עם מה שיש למרות שאני חושבת בעצמי הרבה מחשבות של "אילו הייתי...- אילו הייתי אמא יותר צעירה, אילו היו מצטרפים אלנו יותר עוללים בשלב מוקדם יותר... וכו וכו.. תמיד יש את המחשבות האלה אבל נראה לי שהרוב כאן די מאושרות בבחירתן.
אז טוב שכך... בלי מה היה אילו... שיהיה בהצלחה לכולם

ל - tאמא
את עדיין בגיל שתוכלי לגדל את בתך בהצלחה וגם ילד נוסף. בגיל 50+ אין לזה סיכוי. אפילו אם האם בבריאות טובה היא לא תוכל להתמודד עם הקשיים של ילדים בגיל הנעורים שלהורים רבים הוא קשה גם בגילאים צעירים יותר. גם פעילויות עם ילדדים קטנים יותר הדורשות ריצה, קפיצה וכו' כבר קשה. ברור שהריונות בגיל כזה הם מתרומת ביציות אבל לרופאים העוסקים בהריונות האלה יש רק ענין להראות ניצחון מדעי וטובת האם והילד אינה מעניינת אותם. בקהילה הרפואית יש ויכוח מר בין אלה שרואים רק את הצד של נפלאות המדע לבין אלה שרואים גם את הצד הפסיכולוגי - מוסרי ואת הצד האתי.

וגם ובמיוחד את זאת רציתי להדגיש.
לנשים הצעירות.
אם את רוצה להיות אמא אל תחכי. אומנם הרפואה והטכנולוגיה מאפשרת הרבה דברים שלא היתה יכלה לאפשר לפני עשור. (ובזכותה אני נמצאת היום במקום שאני נמצאת). אבל הורות בגיל צעיר זה הדבר הטיבעי והנכון.
ומסלול החיים של הורות בגיל מבוגר מלווה בקשיים רבים ובמחיר כבד. שלא תמיד מתפרסם בסיפורי הלידה המאוחרים.

תודה על האיחולים.
אני כתבתי את סיפורי היות ונסיבות החיים הביאו אותי לכך, (גם הבנתי מדברייך עוד בהתחלה שאת מקבלת את העובדות שאין ברירה במקרה כזה)
מה שרצתי להדגיש הוא שגם לאמא בגיל 50+ יתכן ויש נסיבות חיים כאלה או אחרות שהביאו אותה להורות בגיל מאוחר. וקשה לי (באופן אישי במיוחד) לישפוט . כי אני יודעת מזה הערגה להיות אמא. או אפילו לרצות עוד ילד.(שלא לדבר על אמהות שהביאו ילד לאחר אובדן.) וגם להדגיש שלהורות בגיל מאוחר, למרות הפער בגלאים בינם לבין ילדם יש גם יתרונות לטובת הילדים. (ראי הנסיכה האישית שלי.)

הבעיה בתחרות הרופאים לדעתי האישית היא לא בכך שמאפשרים לאישה בגיל מבוגר להביא ילדים. זאת עזרה מבורכת.

הבעיה היא , שאין מספיק מודעות בציבור ואותם רופאים לא מידעים מספיק את הציבור בדבר הקשיים של הורות בגיל מאוחר. המחיר הבריאותי שהאישה צריכה לשלם. וגם כי ברוב המקרים (אולי אפילו בכולם) הורות מעל גיל 45, מתבצעת בעקבות תרומת בציות,
ולא מבציות האישה, האמא.
חוסר מודעות זאת בנוסף על הפירסומים בתקשורת גורמים לנשים לדחות את הילודה שלהם מסיבות כאלה או אחרות , במחשבה מוטעת שיש להן זמן עד גיל 50 ואולי יותר.

ל-tאמא
כתבתי במפורש שאם נסיבות החיים מביאות ללידה מאוחרת אין ברירה אבל תחרויות הרופאים בהצלחה של לידות ראשונות בגיל 50 והיה גם דיווח על מקרה מעל גיל 60 זו התעללות באמהות המשתוקקות לילד וכתוצאה מכך הן אגואסטיות ולרופאים יש מה לדווח על הניסים שהם מחוללים. רופאים צריכים להסביר לנשים האלה שאין זה לטובתן וגם לא לטובת הילד ללדת בגיל כל כך מאוחר.
אם הן אוהבות ילדים הן יכולות להתנדב למוסדות ילדים שם נמצאים ילדים הזקוקים לאהבה ולחיבוק. קיים היום גם מפעל של סבא/סבתא לגן ילדים רגיל בו האדם המבוגר נמצא בגן ועושה פעילויות עם קבוצות ילדים וגם מלטף ומראה אהבה.
הסיפור שלך הוא דוגמה קלאסית למקרה שנסיבות החיים מביאות ללידה מאוחרת וזה נהדר שהצלחת ואני מאחלת לך מעומק ליבי הצלחה בהריון הנוכחי.
המקרה של משפחת הורייך הוא דוגמה טובה מפני שהיו בבית ילדים בגילאים שונים וזה נותן אווירה נהדרת.

לסבתא לשמונה, מסכימה איתך שהורות בגיל מוקדם יכלה להיות דבר ניפלא.
אך לראות בהורות בגיל מאוחר כ"אגואיסטיות" לא ניראה לי. האם לא רובנו או אפילו כולנו מבאים ילדים מסיבות "אגואיסטיות" כאלה או אחרות?
אני באופן אישי מעודדת הורות בגיל מוקדם , ודוקא מתוך "אגואיסטיות" דהינו מחשבות על "טובת" האמא.
התחתנתי בגיל 37, רגע לפני ההחלטה להביא ילד גם אם לא אמצא את ה"מיועד".
למזלי מצאתי אותו אדם נהדר והתחתנו כשאנו בהריון (מתוכנן וטיבעי).
את ההריון הנ"ל סיימתי בשבוע 26, בנסיבות קשות, שכמעט עלו לי בחיי. ואת ביתנו הבכורה שילדתי כתוצא מההריון , איבדנו עוד בהיותה בפגיה בגיל חודשיים.
לאחר ארבע שנים של ניסיונות להרות שוב, טיפולי פיריון קשים , הפלה אחת והריון קשה המגובה בשמירה, זריקות וכו ילדתי את הנסיכה שלי היום בת שנתיים +.
להורות בגיל 41.6 אני ו 46 בעלי היו גם את היתרונות של הורים סבלניים יותר בטוחים בעצמם אפשרות כלכלית להשאר עם הנסיכה בבית , דברים שתרמו רבות לנסיכה להיות מה שהיא היום ילדה חכמה רגישה ורגועה. אבל אלו לא הסיבות שהבאנו אותה לעולם בגיל מאוחר . פשוט כך יצא. ובגלל המחיר הכבד ששילמנו (באובדן ובבריאות ) כמובן שאם שואלים אותי אני אומרת שאמהות צעירה עדיפה גם אם האמא לא ב 100% מגובשת .
היום כשעוד חודש ימלאו לי 44 שנים אני בהריון רביעי, הריון שמצריך אף הוא שמירה קפדנית ומלוווה בקשיים רבים. אני מאוד מקווה לסיים את ההריון בבריאות לי ולביתי שמתפתחת בקירבי.
לא שאני לא חושבת על הפערים בינינו ובין בנותינו
ואני מתפללת ומקווה כי נוכל להעניק להן את מירב הכלים להמשך חיים טובים. ולהיותם בעתיד בנות אדם, נשים טובות ומועילות לעצמן ולאחרים.
אני גם מתפללת שנוכל להיות קיימים בשבילן עד להיותן בוגרות ואחראיות לעצמן.
וצר לי מאוד על כך שלא אוכל ללדת עוד ילדים בעתיד. (שוקלת אפשרות של אימוץ אך זה רעיון שעוד לא 100%, מגובש. ושעוד פחות מגובש אצל בן זוגי.)

אמא שלי ילדה שישה ילדים שניים ראשונים אותי ואת אחותי בהיותה צעירה מאוד 18,19.
את שתי הבנות האחרות בהיותה 31 ו 35, ואת שני האחרונים אחי ואחותי בגיל 40, 41.
במבט על המשפחה הגרעינית שלי אני רואה יתרונות וחסרונות גם בהורות בגיל מאוחר וגם בהורות בגיל מוקדם מבחינת "טובת הילד" . אבל בסיכומו של דבר יש לנו משפחה גדולה מאושרת ( לא חסרים כל המתחים והעליות והירידות של משפחות נורמליות אחרות) אבל אני מודה לאלוקים על משפחתי הגרעינית והמשפחה שאני בונה עכשיו.

קראתי כאן סיפורים מעניינים. אין לי כוונה להלאות מישהו בסיפורי האישי. מה שהיתה חסרה לי, חוץ מאשר ברמז בסיפור אחד, ההתייחסות ליחס של הבדל הגילים בין הורים לילדים. היום אנחנו שומעים על נשים בנות 50 שמביאות ילד לעולם. מה יהיה גורל הילד הזה בעוד 10 שנים? ילד בן 10 עם אמא בת 60! גיל 50 הוא גיל מתאים להיות סבתא ולא אמא ולהביא ילד לעולם בגיל 50 זה אגואיזאים נורא. ב- מאמר המקושקש שהוא קישור של Pלונית אחרת ב-26.4.2005כותבים שהגיל האידיאלי לאשה ללדת הוא 34. נו, אז זה כבר לא 50 אבל נער/ה בגיל ה-עשרה צריכם הורים שסבלנותם רבה יותר מהורים הקרובים לגיל 50. ברור שאם נסיבות החיים לא מאפשרות ללדת ילד ראשון לפני גיל 30 עושים זאת מאוחר יותר, אבל אם זה אפשרי, לטובת הילד, אל תדחו. מסיפורי האישי אמסור רק פרט אחד: נכדי הבכור נולד כאשר הייתי בת 46 ואישי כמעט בן 50. הספקנו להיות סבא וסבתא שיכולים לבלות היטב עם נכדיהם ולפני זה עם שלושת ילדיהם וגם ללמוד וגם לעבוד ולהנות מהחיים.
הדברים נכתבים בהנחה שעדיין יש מתעניינים בדף.

נשמע לי כמו מאמר מקושקש אבל כל כך קשור לדף הזה שלא יכלתי להתאפק (-:

אבל בטח שבגיל 25 לא הייתי בשלה
אני חושבת שאי-אפשר לדעת מראש.
שתי מכרות שלי ילדו לראשונה בגיל 20 בערך. בשני המקרים זה היה הריון לא מתוכנן, ובשני המקרים הן התחתנו כשהן כבר בהריון, ואינני בטוחה אם נישאו רק בגלל ההריון או שהתכוונו להתחתן מלכתחילה.
אחת מהן הפכה לאם מצויינת, חמה, מסורה. כעבור שנים, כשילדיה היו כבר גדולים, יצאה ללימודים ורכשה מקצוע. על פי התרשמותי היא מעולם לא הרגישה שהחמיצה משהו או שהיא מתבזבזת מפני שההריון והלידה שינו את מסלול חייה.
השניה הפכה לאם בעייתית. קשה לי לפרט, אבל הרושם היה שהיא כנראה לא השלימה עם השינוי הכפוי, ואין ספק שהיא לא היתה בשלה להיות אם בגיל כזה. הילד היה אומלל והיה ברור לגמרי שהוא סובל מחסך אמהי.
כלומר, הגיל הוא רק חלק מהעניין.

באפריל אני אהיה בת 40. ילדתי את בני בכורי לפני שנה (חשבון מהיר- 39 ) נכנסתי להריון בקלות, אבל אני לא משלה את עצמי שגם הפעם הבאה (אם תהיה) תהיה קלה כמו הראשונה - "הרכבת דוהרת" "השעון מתקתק" וכו'....עכשיו שאני רואה כמה כיף להיות אמא אני קצת מצטערת שחיכיתי, אבל בטח שבגיל 25 לא הייתי בשלה.

בגיל 24 גיליתי שאני בהריון רצוי אבל לא מתוכנן... אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לי.
התחתנו, ילדתי את הראשון בגיל 25 ואת השני בגיל 26.
סיימתי את הלימודים עם תינוק במנשא, את מבחן הגמר עשיתי תוך כדי הנקה...
לומדת מהילדים שלי כל יום מחדש ושמחה שלמרות שלא "תכננתי" זה קרה בדרך הכי נכונה.

נכנסתי להריון ראשון בגיל 36

גם אני, ועוד הספקתי ללדת בגיל הזה שמחה שהאמהות התחילה דווקא עכשיו, לא נראה לי שבגיל 25 למשל הייתי מסוגלת לעמוד במשרה מלאה שכזו.
אבל כמובן, הגיל הוא אחד השיקולים החשובים בהחלטה אם ללדת שוב בעתיד. כשהייתי צעירה דיברתי על 3 ילדים, עכשיו מי יודע אם יהיו לי שניים.

אנא הגישי בשלושה העתקים בכתב

D-:
הגשתי, חתמתי, אישרתי

איזה יופי של דף
פתאום אני מגלה שאני לא היחידה שהתחילה בגיל צעיר יחסית
את בכורתי ילדתי בגיל 23 , לפני חודש חגגתי יום הולדת 34 כשבחיקי תינוק טרי - ילדנו הרביעי.

על נישואין דילגתי, יש לי פטור.

אנא הגישי בשלושה העתקים בכתב.

שמחה על הדף הזה שעלה שוב.
נכנסתי להריון ראשון בגיל 36, כשאלד, באפריל בע"ה, אהיה בת כמעט 37.
על נישואין דילגתי, יש לי פטור.

בעלי ואני נישאנו כשהוא בן 25 ואני בת 24, זה היה בשנה השנייה ללימודי התואר הראשון, זוכרת שאמי מאד חששה שאהיה בהריון לפני סיום הלימודים, אולם עם הנישואים ממש הרגשתי שאני מתחתנת בשביל להיות ביחד עם הבעל ולהנות מאהבה משותפת ולא רציתי בילדים, בעוד בעלי רצה יום לאחר החתונה בילדים והסכים לחכות עד שאתבשל בפנים. שנה לאחר הנישואים התחיל הרגש הפנימי לבעור.. , חששתי גם מבעיות פוריות, אולם בגיל 26 נולדה בכורתינו - ילדה יפהפיה שהייתה עבורינו הפתעה גדולה בעצם ההתפתחות והיכולות המדהימות שלה - לא ציפינו להצלחה כזו... שנתיים לאחר מכן שוב בא הרצון ללדת אחות לבכורה, הפעם לא היה קל כל כך להרות, לאחר שנה של ניסיונות עם טיפולי פוריות, והפסקה מהטיפולים, פתאום הריתי באופן טבעי וילדתי בגיל 30 את השניה, שהייתה מיוחדת כמו אחותה הבכורה, בהיות בת הסנדויץ' בת 10 חודשים - החלטנו שהפעם לא נחכה כי שוב יקח זמן להרות... להפתעתינו הרבה בגיל 32 ילדתי את בן הזקונים - ילד מדהים. היום מתקרבת לגיל 39 ונהנית לראות את הילדים שהם מבחינתינו ההפתעה וההצלחה הגדולה של החיים שלנו (אחרי לימודים ועוד כל מיני הישגיים אישיים - אין להשוות כל זאת להצלחת גידול 3 ילדים בריאים פיזית ונפשית).
מאחלת לכולכם אמהות ואבהות מעשירה ומספקת.

היי, האמת שהפנו אותי לכאן מדף אחר וזה היה רעיון מעולה. פשוט תפור עליי.
קיבלתי כ"כ הרבה חיזוקים למה שאני רוצה לעשות.. להיות אמא צעירה.
אני בת22 , נשואה כ-חצי שנה ואנו מנסים להיכנס להריון. אולם מה שערער את בטחוני ולכן פניתי לאתר ( בדף אחר)
היה מטפל אלטרנטיבי שהלכתי אליו בעקבות בעיה אחרת.. והוא "המליץ" לי לא להכנס להריון כעת, שאני נורא צעירה וכו' ולטענתו זה פשוט יציל לי את החיים..
בכל אופן , בזכות הדף הזה אני כבר לא מתלבטת!_! אני רוצה להיות אמא!!
זהו.. אמרתי את זה..

טוב, אז אחרי האיחור האסטרונומי, הנה מה שיש לי להגיד על הנושא...

הופתעתי לגלות שרוב הנשים ילדו, או לפחות רצו ללדת, בגיל יחסית מוקדם.
יונת - מראש לא קיבלתי את הגישה של קודם לבלות/לחיות ואחר כך להתפנות לילדים, וכל שאר דברייך – כל כך כל כך כל כך כל כך נכונים! יש לי חברות, שלא מבינות איך אפשר בכלל לחשוב על ילדים לפני גיל 25. אני רואה איך הן מפחדות מהאימהות, וזה עצוב. כאילו שאימהות היא מין פסק זמן בחיים, בעוד שבשבילי – ברגע שהתחתנתי והתחלתי להיות אמא, רק אז התחילו "החיים האמיתיים".
מאז שאני זוכרת את עצמי ששאלו אותי , "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" היה לי מאד ברור שאמא! – גם לי. בניגוד למה שאולי היה נראה (יש לה מה לברר עם עצמה בנושא), אין לי שום ספיקות בנושא. מאז ומתמיד היה ברור לי, שאני רוצה כמה שיותר ילדים, וממילא – צריך להתחיל כמה שיותר מוקדם… לשמחתי, פגשתי את החצי שלי, בשידוך, בדיוק בזמן. במשך כל אותה שנה הייתי צריכה להסביר לחברות שלי, שאין טעם שאלך לבחור מקום לשירות לאומי, כי בסוף השנה אני מתכוונת למצוא את בעלי לעתיד ולהתחתן איתו. הן חשבו שאני קצת קוקו, אבל עובדה: בתחילת הקיץ נפגשנו לראשונה, ושנה בדיוק לאחר שחגגנו את אירוסינו, התכנסנו שוב לחגוג את ברית המילה לבן.
יש לפעמים קטע כזה, שאומרים לאנשים לסדר את ההגדרות של עצמם: יהודי, ישראלי, פמיניסטית… מכירים? אז אני מרגישה שאני אישה-יהודיה-אמא. אלה שלושה שהם אחד: האימהות היא הביטוי לנשיות שלי, והיא גם הגשמת היהודיות שלי. היחשפות לדברים כמו באופן טבעי, עוזרת לי מאד לשמוח באימהות שלי, להיות גאה בה, ולממש אותה עד הסוף. כשאני רואה אמא, שחושבת שלילד מתחת לגיל שלוש יהיה טוב יותר בלעדיה – אני לא מדברת על אמא שבחרה לשלוח לגן\מטפלת בגלל סיבות טכניות שונות – אז נדמה לי, ואולי אני טועה, שהיא לא באמת מרגישה איך זה להיות אמא. לדעת, שהילד שלך זקוק לך, יותר מלכל דבר אחר בעולם.
זה אולי נראה כאילו גלשתי לנושאים שלא קשורים לעניין הגיל, אבל בעצם לכאן חתרתי.
יש לי עוד הרבה מה להגיד בנושא, אבל בינתיים – זכות הדיבור לכן.
(אם מישהי עוד תטרח להיכנס לכאן... )

אמנם כבר מגיל 18 בערך חלמתי על ילדים משלי אבל בסופו של דבר התחתנתי בגיל 31.2 (למרות שאבא שלי תמיד אמר שכדי להביא לו נכדים לא חייבים להתחתן ), וקבלתי מתנה מדהימה! ילד מקסים בן 3.5 שנכנס לחיי ולנשמתי יחד עם בן זוגי. הנסיכה הקסומה הגיעה בגיל 32.5 לאמא מאוד רגועה (אבל אם חושבת על זה, מאז ומעולם היתי כזאת בכל הנוגע לילדים). והיום בגיל 35.5 רוצה עוד.

אנחנו יחד מאז הייתי בת 26 ומסיבות בריאותיות הייתי צריכה לחכות עם ההריון זמן רב.
ברגע שניתן אור ירוק לקח לנו שישה שבועות וילדתי את משוש חיי השנה בחודש מרץ בגיל 34.
וזוהי רק ההתחלה לה לה לה לה לה לה לה לה לה

והכי חשוב - לא הייתי אמא "באופנית"
כמי שרצתה להיות אמא מגיל מאוד צעיר אספתי במשך השנים הרבה 'חיובי' בלהיות אמא מאוחרת אבל אין ספק שזה לוקח

את יהונתן ילדתי כ- 3 חודשים לפני גיל 38.
נישואין - קיבלתי פטור - אנחנו לא במערכת

אחרי 7 שנות נישואים כושלים פגשתי את מגשים החלומות שלי בגיל 32.
עד אז לא סבלתי ילדים.
בזכות מערכת היחסים המיוחדת עם שותפי מצאנו שנינו אומץ להכנס להרפתקאה ובגיל 34 ילדתי את בכורתינו.
אחרי 6 שנות אמהות צמודות החלטתי שהמתנה הכי טובה לבתי תהיה עוד תינוק. (אמי בת יחידה)
בגיל 41.8 ילדתי את קטנתי.
רוצה עוד, למרות שאין כח ואין כסף.
מקנאה בכל מי שיש לה תבונה ושכל לעשות את הדבר הכי טבעי לאשה - להרות בגיל צעיר.
רק השבוע סבתי (96) הפתיעה אותי באומרה שלדעתה מבלבלים לילדים את השכל עם כל מני דברים, במקום שיביאו ילדים כשהם צעירים ויש להם כח. (היא ילדה את אמי בגיל 30)

גיא שואל למה אין דף אבא בן כמה אתה?
כי הוא לא פתח אחד כזה.......קדימה...

גיא שואל למה אין דף אבא בן כמה אתה? הוא אומר שהאתר נעשה מאוד פמיניסטי בזמן האחרון

איזה סיפור יפה ומעודד.

החיים שלי, עד לא מזמן, היו סוג של "מרתון" - התחתנתי בגיל 17.5 (קשה לי להיזכר למה.....), נכנסתי להריון בגיל 19 ובגיל 20 נולדה הבת הבכורה שלי.
בגיל 22 התגרשתי, ועברתי שנים כל כך קשות שלא חשבתי שעוד יהיו לי ילדים. אך החיים מלאי הפתעות ולעולם אין לדעת מה צופן לנו העתיד. בגיל 23 פגשתי את אהבת חיי ומלפני 5 חודשים ילדתי את בני השני כשאני בת 26. לולא ילדיי - אני לא יודעת איפה הייתי היום ובלי להגזים הייתי אומרת שילדיי הם חיי. מקווה וחולמת על עוד ילדים בעתיד.........

התחתנתי שבוע לפני יומולדת 23.
בכורי נולד (אני רואה שסופרים חודשים אז) כשהייתי בת 26 וארבעה חודשים. אחותו - בדיוק שנתיים אחר-כך (פחות 20 יום), והקטנה הגיעה שבוע לפני יומולדת 30. תמיד רציתי מלא ילדים, אבל בן זוגי לא.
בגיל 32 חזרתי ללמוד. מאז לפעמים בא לי נורא. לפעמים לא בטוחה איך זה יהיה להתחיל מהתחלה, ולהתחייב בצורה טוטאלית כל-כך, כפי שאני מאמינה שצריך עם ילדים. ולפעמים אני מרגישה שכבר איחרתי את הרכבת.....

ומה עם המתנה למצב שיאפשר יותר זמן עם הילדים בבית?
את יודעת בוודאות שבעוד כמה שנים אחד מכם יוכל להיות בבית? יוכל או ירצה להיות בבית?

ומה עם המתנה למצב שיאפשר יותר זמן עם הילדים בבית?
אנחנו כבר כמה חודשים חולמים על תינוק, אבל גם מאוד רוצים שלפחות אחד מאיתנו יהיה בבית איתו, וזה לא יקרה בשנים הקרובות... (לימודים של האיש מחייבים עבודה במשרה מלאה שלי)
ובינתיים אישי טוען שהוא מזדקן
אוף!!

היה לי ברור ש...מתי שלא אלד, זה תמיד יהיה באמצע משהו
יונת, אני זוכרת שאמרת לי את זה לפני הרבה שנים. אני לא זוכרת בדיוק אבל זה היה כתשובה למשהו שאמרתי בעניין.

אני התחתנתי חודש לפני יום הולדת 30 והנסיך שלנו נולד כשהייתי בת 34. ההמתנה עד שנולד לנו תינוק לא הייתה מבחירה, אבל היא נוצלה היטב כדי לגדול, לצמוח, להתפתח, למצוא את האושר האמיתי ולבנות מערכת יחסים בריאה וטובה. אין ספק שאם הייתי הופכת לאמא לפני-כן, הכל היה נראה אחרת, והרבה פחות טוב. הייתי אמא הרבה פחות טובה ורעיה הרבה פחות טובה. (והכי חשוב - לא הייתי אמא "באופנית" )

ילדי הראשון הגיח לעולם כשהייתי בת 31. הייתי נשואה כבר שנתיים . לפני שנכנסתי להריון עוד התלבטתי אם אני מעוניינת להיות אמא. זה לא בער בי. ההריון היה במידה מסויימת לא מתוכנן . היינו במשבר זוגי קשה והפסקנו לשכב לתקופה , אז כנראה שנקלטתי לפני כן, לא במסגרת הימים הרגילים. כשגיליתי שאני בהריון חשתי שלמות ורוגע שהדהימו אותי. כל הפחדים הקמאיים נעלמו ונשארה רק תחושה שזה מה שאני רוצה.
איזה דבר נפלא. ביתי נולדה 4 שנים אחרכך.
אני חשה צעירה אבל לא יודעת אם יהיו לי עוד ילדים. כרגע לא מתכננת. נפרדת מבן הזוג הקודם ונראה מה יביאו החיים שלי. מוכנה לכל מה שיזרום.

פשוט אני, כייף לך שאת אמא כ"כ צעירה! למרות שברור לי שלא יכולתי להביא את בת החמש שלי אפילו דקה קודם לעולם, בכל זאת אני טיפה מקנאה בהורות צעירה...
חיכיתי למיועד שלי והוא הגיע כשהייתי בת 27. נישאנו שנתיים לאחר מכן, (מה לעשות,לקח לי עוד זמן להתבגר באמת) ובירח הדבש הריתי את בכורתנו האהובה. כשהיתה בת שנתיים וחצי ילדתי בן שמת בבטני יום לפני הלידה, (הוא נולד בתאריך המיועד כלומר בחודש התשיעי). הכל מן אללה. כעבור עשרה חודשים נשלם איזשהו תהליך ויכולתי לבכות את הבכי הגדול והמטהר והריתי שוב: את בתנו השניה הנפלאה, בת השנה.
אני היום בת 35, מרגישה את הילד הבא מתקרב אל ביתנו. מעריכה את השקט הפנימי שיש לי היום אבל מרגישה את הגוף מתרחק מהילדות ולכן פחות מסוגל למעשי ילדות כמו- ריצה, קפיצה וריקוד... וזה קצת חבל.

אני בת 29 היום. גם לי תמיד היה חלום ללדת בגיל צעיר. התחתנתי רק בגיל 25 (ואז כבר "נופץ" לי החלום). היריון בגיל 26 וקצת ולידה יומיים בדיוק לפני 27. אבל מה נולדו לי תאומות....ומאז שגילנו שיש לנו תאומות ועד היום האיש כל הזמן אומר לי את רואה דאגת כל הזמן שהילד הראשון יהיה רק בגיל 27 ואז מה יהיה עם השני...אז הנה מישהו שם למעלה דאג והביא לך שתיים כבר בהתחלה!
אשמח אם בהיריון הבא יהיו תאומים בנים ואז בכלל ארגיש שמישהו דואג לי שם למעלה......

אויש... אני כתבתי תגובה כל כך מושקעת וארוכה, אבל לא הספקתי לשלוח אותה, ועכשיו אנחנו אצל ההורים עד יום ראשון הבא, והתגובה על המחשב בבית.
עמכן הסליחה!

As for me,
I married at 27, had my first at 28, second at 30 and my baby when I was 34.
I'm not sure what age is best for having kids, since there are benefits on either side... But for me, with each child I learned and changed so much, that perhaps had I started sooner, I'd be at a better place (within my self) sooner? On the other hand, my first would in any case have the inexperienced mom
Come to think of it, probably with the internet my mind would have been opener, so if I could chose again, I would have waited for ADSL before having kids

החתנתי בגיל 18.5 (-: וחודשיים לפני גיל 20 הייתי אמא.
זה היה חריג בחברה בה גדלתי , אבל תמיד עשיתי מה שבראש שלי
(-: ולא מה שמצפים ממני.
זה היה נפלא לחוות הורות בגיל כה צעיר.
גרנו בקיבוץ כך שהיותי אם לא מנע ממני ללמוד לימודים אקדמאיים.
בחלוף 7 שנים התגרשנו
בגיל 32 הכרתי עם מי שבעלי היום שהיה בן 23 (צעיר ממני ב8.5 שנים)
בגיל 33 התחתנתי בשנית
בגיל 37 ילדתי את בתי ובגיל 39 את בני הצעיר
ההורות בגיל מבוגר שונה ואחרת
לא חושבת שהפ מפסידים משהו או מרויחים לעומתו זה פשוט אחרת.
היום אנחנו מגדלים 2 ילדים קטנים מקסימים בחינוך ביתי
(עם הבכור גרנו בקיבוץ של אז והכל היה שונה)
הלוואי והייתי יכולה ללדת עוד שניים שלושה ילדים.

"ילדים זה שמחה ילדים זה ברכה"

גמר חתימה טובה

דף מעניין בהחלט.
עם בן זוגי 12 שנה, התחתנו לפני שנתיים - ככה זה זרם, לא התאים יום לפני. שנינו בני 35 ילדתי לפני 8 חודשים.
טוב שכך ולא לפני. הרבה יותר שלמים, מכירים את עצמנו ומרגישים מוכנים מתמיד.
איזה כייף!!

נישאתי בגיל 23 וילדתי את בתי הבכורה שלושה חודשים לפני היותי בת 25.
חיכיתי בקוצר רוח לחתונה ואז ללדת.
החתונה עצמה התקיימה שבעה חודשים לאחר מותו של אחי האהוב. הלידה היתה עדיין בצל הצער והכאב על האובדן ולכן חשתי צורך עצום להביא לעולם ילדה (ודווקא בת). הלידה היתה כמעיין סגירת מעגל להורי היקרים.
שנה ושמונה חודשים לאחר לידת הבת הבכורה, נולדה בת שניה! (כשהייתי בת 26.5).

ולא מצליחה להיכנס להריון - אני שומעת את השעון הביולוגי המתקתק בכל שנייה, דקה ויום של חיי.
אנחנו לוקחות את זה כמובן מאליו שאפשר להמשיך וללדת עד גיל מאוחר, אבל בעצם גם היום הרופאים אומרים שהשנים הפוריות ביותר של אשה, שבהן יהיה לה הכי קל להכנס להריון הן בין הגילאים 22-30. חלון הזדמנויות די צר , כשחושבים על זה. גם אצל האישה הכי בריאה שאין לה שום בעיות , יהיה יותר קשה להשיג הריון אחרי גיל 30, ועוד יותר קשה אחרי גיל 35...

התחתנתי בגיל 33. את בני ילדתי בגיל 37 (אחרי אובדן הריון די מתקדם) ואת ביתי בגיל 39 . לבעלי בן בגיל 24 קצת רחוק מאיתנו עכשיו. עכשיו אני בת 46 .

משונה שנשים בנות 30 מרגישות מבוגרות. לפעמים אני מרגישה עייפה יותר משהייתי בגיל 20 אבל אני רגישה, סובלנית וחכמה יותר מאשר הייתי... אתמול.


מאז שהייתי קטנה עשיתי חישובים בת כמה אהיה בשנת 2000 גם אני. אז חשבתי ש 42 זה סוף הדרך.

ואני התחתנתי בגיל 20 וחצי, 5 ימים לפני תחילת שנה א' של התואר הראשון.
ילדתי את בכורי חודש לפני יום הולדתי ה22 (אבל אני נוהגת לומר שילדתי את בכורי בגיל 21), חודש וחצי לפני תחילת שנה ב' של אותו תואר.
ילדתי את בכורתי (איך אכנה את הבא/ה?!) חודש וחצי לאחר יום הולדתי ה24, באמצע הסמסטר האחרון ללימודי (השלמתי כמה קורסים שפספסתי בגלל הלידה הראשונה). היא בת 10 חודשים וקצת (איזה פחד, במוצ"ש הקרובה אהיה בת 25!)

אני שמחה מאד שהצלחתי להקים משפחה בגיל צעיר. זה היה החלום שלי מאז ומעולם. ואני מקווה שהמשפחה הזו תמשיך לגדול ולהתרחב (אני כבר מדברת על הנכדים שלי... ומוטרדת מאד מרעיון הנינים. נורא רוצה להכיר אותם!!!)

נראה לי שלכבוד החשיפה אפתח דף בית... (עד עכשיו הייתי "סיס")

כמה אימהות צעירות יש כאן. אני ירוקה מקינאה (או שזה צהובה בעצם?). התחתנתי בגיל 25 וניסיתי להרות מגיל 27 אבל לטבע היו תכניות משלו ולאחר הפלה טבעית וטיפולי פוריות ילדתי את הבכורה בגיל 29 ובנס משמיים נכנסתי להריון כשנה אחר כך וילדתי שוב בגיל 31. היום אני בת 35 וכל כך מצטערת שלא ילדתי הרבה הרבה הרבה יותר מוקדם. אני מנסה לשחזר מה היו הדברים החשובים שעשיתי בראשית שנות העשרים שלי ולא מצליחה להיזכר בכלום!!! לעומת זאת, היום כשאני רוצה עוד שני ילדים - ולא מצליחה להיכנס להריון - אני שומעת את השעון הביולוגי המתקתק בכל שנייה, דקה ויום של חיי.

איזה דף מקסים!
התחתני כשהייתי עוד לא בת 26 (מאז שהייתי קטנה עשיתי חישובים בת כמה אהיה בשנת 2000 ובני כמה יהיו כל בני משפחתי. הגיוני ש"אלד" משפחה ב-2000 ).
אומני נולדה כמעט בדיוק שנתיים אחרי, כשהייתי עוד לא בת 28.

פשוט אני- את פשוט אני! (בערך) ...
אני בת 22 , בעלי 21, והבן שלני כמעט בן שנה וחצי.
מגיל 14 רציתי ללדת ילד. להיות בהריון.
הגוף, הרחם, השדיים..., הנפש.... כולם דרשו את שלהם.
רק עכשיו אני לומדת שנה ראשונה- תואר בהוראה ובמחול.
אף פעם לא האמנתי שאני אלך על לימודים אקדמיים. פשוט לא חשבתי שזה יהיה בשבילי.
אבל שוב- הגוף, הנפש, דרשו את שלהם, והנה אני- אמא שעוד לא יודעת איך לא להפגע מכל מבט בוחן, או מכל הערה פוגעת, אבל נחושה בדעתה לגדל את עצמה והילד בדרך הכי נכונה וטיבעית. וכל זה בסביבה אקדמית, על כל המשתמע.
אני לא מתחרטת על זה שלא למדתי קודם, פשוט כי אני יודעת שזה לא היה קורה לי בשום דרך אחרת. אבל להגיד שזה קל- זה לא קל.
אני לומדת הוראה, אבל יודעת שאת הילדים שלי אני בעזרת השם לא אשלח לבית הספר.
אני מנסה לצמצם כמה שיותר את השעות שלי בלימודים -כדי להיות עם מיכאל- אבל בכל זאת משלמת למטפל.(כן, מטפל, והוא נורא חמוד.) ואני לא מאמינה- אף לא לרגע אחד- שזה נכון לי או למיכאל להפרד, אבל עדיין לא מצליחה להחליט מה יותר חשוב- החלום שלי להגשמה עצמית, או החלום שלי על הדרך לגדל בה את ילדי.

התחתנתי בגיל 26 ובדיוק תשעה חודשים אחר כך הפכתי לאמא. זה לא היה מתוכנן אבל אני רואה בזה מתנה משמיים. אני חושבת שבתוכי רציתי בזה, אחא שגם פחדתי מאוד.
בדיוק הייתה לי שיחה עם חברה לגבי הנושא הזה של גילאי האמהות. וקשה לי להחליט מה אני חושבת, אבל אולי פשוט בגלל שזה עניין כל כך אישי. יש יופי באמהות צעירה ובאותה מידה יש יופי באמהות מבוגרת. בסופו של דבר נראה לי שהשאלה האמיתית היא המוכנות הפנימית לעניין. אני יכולה לומר לגבי שהיו תקופות בהן הרגשתי שילדים כלל אינם מעניינים אותי ושכבר שנתיים לפני ההריון שלי התחלתי להמשך לילדים ולהיות מוקסמת מהם. משהו זז אצלי. לא יודעת איך, זה פשוט קרה.
עוד משהו על זה, אני גדלתי עם הסיפור של אימי שהפכה לאם בגיל 18, והעבירה מסר אמביבלנטי: מצד אחד, ההורות הצעירה הייתה לה קשה היא התקשתה להתארגן, הרגישה נורא לבד, וגם היחסים שלה עם ההורים שלה היו טעונים מאוד, ולכן המליצה לי תמיד לנסות לגמור ללמוד לפני, ולהתארגן בחיים לפני גם מבחינה רגשית, ומצד שני, תמיד אמרה שההורות חיזקה ובנתה אותה, ושהורות היא ב"דו קיום" עם דברים אחרים- כי הרי אף פעם לא ייגמרו הדברים שכדאי להספיק לפני...
אני מניחה שתמיד עם כל בחירה אנו ממשיכים לשאת בתוכינו גם את האופציות האחרות שלא באו לידי מימוש, ומאמינה שעדיין השביל שלנו הוא שלנו, והוא גם זה אשר טומן בחובו את הנכון ביותר עבורינו אם מתוך בחירה ואם מתוך התערבות של כוחות עליונים מאיתנו...

ואני מאוד שמחה על הדף הזה.
אפשר לשאול למה?

אני התחתנתי בגיל 24 ויום אחרי יום הולדת ה-26 שלי נולדה רון, ושבוע אחרי יום ההולדת ה-28 שלי נולדה גילי. עד שקראתי את הדף הזה הרגשתי אמא צעירה מאד, גם יחסית לחברים שלנו ולאנשים סביבנו, אבל פתאום אני לא מרגישה כל כך צעירה.
לא הספקתי לעשות כל כך הרבה, אמנם למדתי תואר ראשון ושני, אבל לא עבדתי עדיין בעבודה מעניינת, מספקת, וכל המיתוסים המצופים מעבודה בתרבות שלנו. לאחר הלידה של רון עזבתי את העבודה שהיתה לי אז, וניסיתי לגמור את הלימודים (אני עדיין תקועה עם התיזה...). בקיצור, עוד לא החלטתי אם עדיף קודם ללמוד, לטיל, לעבוד ואז להיות אמא או להפך.
עם זאת, כשסבא שאל את רון (4) מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה היא אמרה: "להיות כמו אמא", אז ייתכן שהיא מבינה משהו שאני עדיין לא מבינה...

עוד לא קראתי הכל, אבל רק רציתי לומר שאני מרגישה ממש סלבריטי, לקבל כל כך הרבה תגובות על הדף שפתחתי בהיסוס-מה של טירונית. אז תודה.

ובנוגע לתרגיל החשבוני: אני בת 21, בעלי כמעט בן 21, והבן בן שנה וארבע.

אני התחתנתי בגיל 19 ילדתי את ביתי הראשונה בגיל 20 (שעה אחרי החתונה כבר הייתי בהריון);-) ובגיל 21 כבר היו לי שניים, היום אני בת 34 ויש לי 5 ילדים מקסימים.
מאז שאני זוכרת את עצמי ששאלו אותי , "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" היה לי מאד ברור שאמא!
היום שירה הבכורה אמרה שהיא כבר מחכה נורא לגיל 20 כי היא רוצה תינוק:-]
נראה לי שהבחירה שלי הייתה מוצלחת ולא רק בעיניי......