שלום לך צובעת, אשה יקרה!
חיבוק גדול גדול חזק חזק עם המון המון חום ואהבה.
אני כל כך כואבת את הכאב שלך. ומבינה עד כמה שאני יכולה.
קראתי את הדף למקוטעין, ובגלל העומס קשה לי להתייחס ספציפית אלא לפעמים לרושם הדברים ואני לא מוצאת מאיפה לצטט, אני מעדיפה גם לספר לך ולשתף אותך על עצמי, כדי להוסיף תובנות שאולי והלוואי שיעזרו.
יצא לי מאודדדדדדדדדדדדדדדדד ארוך, זה יצא גם בירור עצמי, אבל בעיקר בעיקר בשביל לתת לך. והלוואי ואכן יתן. אם מפריע לך האורך וזה מרגיש לך השתלטות – את מוזמנת למחוק. ואם לפעמים כתבתי בנימה קצת תוקפנית – אז אני מתנצלת, פשוט כותבת כבר יותר משעתיים ומאוד עייפה ובאמת כותבת מתוך רצון להיטיב איתך…
אבל קודם, לגבי הודעת הפתיחה שלך - ודאי שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה. תשובה קדמה לעולם. יש דרכים, ולאט לאט, עם הרבה הרבה עבודה - זה אפשרי.
התפרצויות ויחסים
בילדותי היו צעקות רבות, וגם מכות (לא רבות, אבל היו, והיו איומים על מכות). לילדים שלי (בני שלוש ושנה) אני רוצה לתת משהו אחר אבל לפעמים, הכעס מתגבר ואז אני מרגישה שיוצאת החוצה המפלצת החנוקה שבתוכי. אני יודעת שזו התקשורת שראיתי בימי ילדותי, וזה מבהיל אותי. רוב הזמן אני סבלנית ונוחה לילדי, אבל אני חוששת שעצם זה שיש זמנים בהם אני לא שולטת על עצמי - זה משרה חוסר ביטחון גם בזמנים הרגועים, ומדמיינת לעצמי שילדי חושב לעצמו "אוי לא, שהיא לא שוב תתפרץ" ודרך הראייה הזאת אני נכנסת לחוסר ביטחון ביחס לאמהותי גם באשר להתנהגויות חיוביות שלו, ואני חושבת לעצמי בראש "אולי הוא מתנהג כך כדי לרצות אותי כדי למנוע שאתפרץ שוב, אוי לא, הוא מאולף ולא מתנהג בטבעיות, מה עשיתי לו!" וכשהוא מתנהג לאחר התפרצות כזו באופן שלילי, אני חושבת "איזה מסכן, הוא לא מצליח להביע את עצמו, אני חוסמת אותו וזאת הדרך שלו למחאה". כשאני "בתוך" זה יש בי שני קולות – אחד אומר "תפסיקי! את יודעת שתצטערי אחר כך. השני אומר – "את רעה! את מפלצת!" ואני מקשיבה לשני. ואז במקום להציל את המצב אני מדרדרת אותו יותר.
אני כועסת על עצמי על המעידות האלו ומרגישה שאני האמא הכי גרועה בעולם.
וכל זה כשהמעידות שלי הן באמת נדירות, ומעידה אצלי זה צעקה חזקה / סטירה / ופעמיים הבעת דחייה מהילד / ופעם אחת גם טילטלתי אותו.
ואצלי יש רק שניים. ואצלך ארבעה. ויותר גדולים. אז זה התמודדות הרבה יותר גדולה.
אני מנסה להתמודד עם הדברים – אני מבינה שהפרשנות שלי של הדברים מכניסה לסרט שהוא לאו דווקא נכון. אני מזכירה לעצמי שרוב הזמן הם מקבלים המון ממני. אני בוחנת ורואה שהם שמחים, שנראה שטוב להם. כשיש סיטואציה שקשה לי אבל אני לא מתפרצת – אני מנסה לעבוד על עצמי, ולבדוק את עצמי – למה התעצבנתי (למרות שמבחוץ הייתי נראית שלווה), איך אפשר היה להסתכל על כך אחרת. לאחר התפרצות – מנסה לחשוב באיזה שלב היה לי הכי קל למנוע את זה. ושוב- איך אפשר היה להסתכל על כך אחרת. מתבוננת ורואה את הצרכים שלא סיפקתי לו, ומתוך כך היה לו חוסר, וזה הוביל להתנהגות השלילית. רואה איך את המוסר הבין-אישי קשה ליישם דווקא עם הילדים. לדוגמא – ללמד זכות. ואז מנסה ללמד זכות על בני, ולראות את כל המקרה שקרה מנקודת הסתכלות אחרת, ואיזה יחס שלי אליו היה ראוי להיות. מסתכלת מערכתית ורואה איפה וכדאי לשפר (אפרט בהמשך). למדתי גם להבין את עצמי ופחות לכעוס על עצמי, לא בגלל שהמעשה לא שלילי, אלא כי גם לי יש צרכים (לדוגמא- שינה. שמתי לב שהרבה פעמים שהתפרצתי, זה היה אחר לילות נטולי שינה טובה), וגם לי יש קשיים, ואם נפלתי זה לא מתוך רוע אלא למרות המאמצים שלי.
התנהלות מערכתית
דבר ראשון –
סדר יום. אצלי זאת המלחמה עכשיו. אני יודעת שלכל אמא שבבית זה קשה, אבל אני מרגישה שאצלי במיוחד. אני יודעת שכולנו נרוויח אם תהיה מסגרת כללית ליום. לא כל יום אני אצטרך להמציא את הגלגל מחדש, דבר שדורש ממני המון אנרגיה. גם יהיה לי יותר זמן לעצמי, וגם אהיה פחות עייפה. גם אוכל להכניס במשך היום יותר מילוי צרכים של הילדים, מבלי שאדאג שבשל כך לא אספיק את המחויבויות שלי בבית. באתר יש הרבה כלים לעזרה בארגון סדר יום, ואם מתאים לך, אני אשמח שננסה לתמוך אחת בשניה ולעשות זאת ביחד.
דבר שני –
הרגלים. דווקא בגלל כל הכללים הנוקשים בילדות, שברתי את כל ההרגלים. לדוגמא, בכלל לא מפריע לי ללכת לישון בלי לצחצח שיניים. עכשיו אני נוכחת שיש הרבה הרגלים טובים ששברתי ושכדאי לאמץ אותם מחדש, אבל זה קשה. אז לאט לאט אני עושה את זה. הרגל טוב לדוגמא שחשבתי לעצמי לאמץ (ואח"כ ראיתי גם שעוד ממליצות): להתלבש לגמרי ישר כשקמים. אני עוד לא אימצתי אבל לאט לאט… ככה את סמרטוטית בבית. ובדוגמא שנתת שיצאתם ואז הם התנהגו לא טוב ונאלצתם לחזור, לדעתי יתכן והבגדים שלבשת השפיעו. כשאת מרגישה מוזנחת, קשה להוציא את המחשבות מה אנשים חושבים על איך שאת נראית, וממילא את פחות נינוחה ופחות במקום של לקבל ולהשלים, אלא במקום של ביקורת כלפי עצמך וכלפי אחרים.
דבר שלישי –
חינוך ביתי. אני כל הזמן בוחנת את זה מחדש. אצלי זה עוד לא ממש חינוך ביתי כי סך הכל הם קטנים, אבל עדיין זה בבחינה אצלי. השיקולים הם בערך כאלו:
בעד חינוך ביתי:
א. הוא מקבל את הביטחון של להיות בבית עם אמא ולא בהישרדות עם עוד הרבה ילדים
ב. הוא כמעט ולא נחשף לאלימות מילולית או פיזית, לגסויות, לצעקות.
ג. לא נפגע לו תום הילדות והמשיכות הטבעיות שלו.
בעד גן:
א. תהיה לו חברה של ילדים בני גילו, דבר שכרגע אני לא מספקת לו.
ב. הוא יקבל הרבה העשרה בידע, שאני לא נותנת לו
ג. הוא יוציא אנרגיה בעצם היציאה מהבית, וגם במרחב בגן המשחקים של הגן. לי לעומת זאת קשה כל יום לצאת ואז חסר לו המרחב, ואז מטפס על הקירות, ואז התנהגות שלילית…
ד. יהיה זמן של הפסקה של אחד מהשני, מה שייצור געגוע אחד לשני
ה. זה יתן לי יותר מרחב ויותר כוחות לזמן יותר איכותי שלנו ביחד להמשך היום.
ו. (על דרך השלילה) הדבר הכי קשה בחינוך ביתי זה האינסופיות. זה כל כל הזמן. לא נגמר. אין זמן לעצמי אף פעם. זמן של שקט. וזה ממש לא בריא. אם את לא שולחת אותם למוסדות לימוד, בשביל הבריאות הנפשית שלך, אני ממליצה לך למצוא את הקורס הכי זול ולצאת קצת מהבית – לדוגמא ספורט שזה גם נותן מרץ ומחזק, וגם יש מקומות שזה באמת בזול. והעיקר זה שם איזשהו מעצור לאינסופיות הזאת. לנשום.
ו. זה יכריח אותי להיכנס לסדר יום, ושוב – יתן לי ויותר כוחות לזמן יותר איכותי שלנו ביחד להמשך היום.
קשה לי עם השיקול האחרון- להכניס את הבן שלי לגן כדי לעשות סדר יום לבית? על חשבונו? זה אגואיסטי! כמו שאני יכולה לקום כל יום לגן, אני יכולה לקום כל יום ולצאת איתו החוצה! אבל – אני עונה לעצמי – זה באמת יותר קשה להתחייב לעצמי מאשר לאחר. ובכל זאת – אני נותנת לעצמי עוד צ'אנס ועוד צ'אנס להצליח לבד, בלי לשלוח לגן. אבל אני לא יודעת אם כך אנהג בכל גיל. גם אצלי המשפחה רחוקה מאוד ולא בתמונה. בקהילה שלי אין חינוך ביתי. זה ממש קשה לעשות זאת לבד. לאחרונה הייתי פעמיים מרותקת למיטה למשך יומיים בשל מחלה. זה ממש קשה להחזיק כל היום, ואח"כ להחזיר את הבית לשפיות! כשכל עזרה עולה כסף של בייביסיטר, זה לא נורמלי.
אני זוכרת שכבר שנה שעברה כשחשבתי אולי להכניס לגן, הרגשתי שזה לא יפתור כלום ושאני רק ארגיש הרגשה שאני מתחמקת מהתמודדות, אבל היום אני רואה את זה אחרת. אני רואה את הדברים החיוביים בגן, אלא שהשיקולים בעד להיות בבית, כרגע מכריעים מבחינתי. אבל אני כל הזמן שוקלת ובוחנת את הדברים מחדש, ואני מציעה לך גם לעשות כן. יתרונות מול חסרונות. אי אפשר הכל בבת אחת. את צריכה להישאר שפוייה, ואת בלי עזרה, לבד ללא עזרה של בעל, ועם ארבעה ילדים וגם עבודה. זה ממש ממש ממש קשה! ואז את מתפרצת ואז את אוכלת את עצמך!! אולי שווה לך להתפשר על החינוך (ובכל זאת, יש גם יתרונות בבית ספר), ובתמורה לנוח יותר בבוקר ולהגיע לשעות הצהרים עם ילדייך כשאת שלווה ומכילה? (וסליחה שאני מציעה הצעה שמנוגדת לכאורה לרוח האתר שנותן לי את הבמה לכתוב דברים אלו. פשוט מאמינה שצריך לבחון כל מקרה לגופו, ולא תמיד השיקול יכריע לטובת חינוך ביתי).
פרפקציוניזם
פרפקציוניזם זו ממש מחלה בעיני. הייתי חולה כמעט אנושה במחלה הזאת, אבל עם הרבה עבודת המידות אני כבר במצב יותר טוב. אני רוצה גם להיות אמא בחינוך ביתי וגם לתת לילדים שלי את כל מה שהם צריכים וגם להיות שלווה ומכילה תמיד ואף פעם לא לצעוק. וגם לבשל כל יום אוכל בריא טרי. החלום שלי שכל יום אוציא כיכר לחם טרייה מהתנור. ושהבית יהיה נקי מסודר ונעים. וגם ללמוד תארים אקדמאים, וגם לפעול ציבורית. וגם לפתוח עסק אמנותי. ועוד הרבה דברים.
היום אני יודעת כבר לעשות סדרי עדיפויות, ולא ללכת על כל הדברים בבת אחת וליפול בהכל, אלא לאט לאט. פיתחתי את הסבלנות שלי.
נראה לי שאצלך גם הפרפקציוניזם מאוד דומיננטי. אין פשרות ברוח הבית. אף על פי שהזוגיות לא בשיא, ועושה רושם שחלק גדול מהבית מתנהל על ידך – את כן לוקחת על עצמך הרבה דברים - לקיים חינוך ביתי, וגם לינה משותפת, וגם ניקיון וניהול שוטף של הבית, וגם בישול ואת אפילו גם עובדת. ואת לא מוכנה להוריד, כי איך אפשר? איך אפשר שהילדים לא יהיו בבית- זה הכי טוב להם! איך אפשר שלא ישנו איתי – זה לא יתן להם את הביטחון שהם צריכים? איך אפשר להתפשר על הדברים האלו?
רמזתי לך את דעתי לגבי חינוך ביתי (למרות שאני לא יודעת מהם האפשרויות של בתי הספר באיזורכם), ואגיד לך עוד, שיש גישות שונות לגבי לינה משותפת. לדעתי, דווקא חשוב שהילד ישן במיטה משלו. ואני אומרת את זה אחר התייעצויות עם שלושה אנשים שונים שכולם מאמצים הרבה מהדרך הטבעית אבל דווקא את זה לא. לא כי הם לא מבינים את התועלת שבזה אלא הם רואים גם נזק בזה. מאז שאנחנו העברנו בגיל שנתיים את הבן שלי למיטה שלו, הוא כמעט ולא מתעורר באמצע הלילה ואז השינה שלנו הרבה יותר איכותית! ואז פחות עייפים במשך היום, ויש יותר כוח לילדים… גם הקשר הזוגי שונה כשיש ילדים במיטה…
אני לא רוצה באמת להיכנס לדיון אם לינה משותפת זה טוב או לא, מן הסתם זה נידון פה באתר בדפים הרלוונטיים. מבחינתי זו סתם דוגמא לעוד דבר שיש לו יתרונות, אבל גם חסרונות. וכשאת כרגע די בודדה את צריכה לעשות את הדברים מתוך המון שיקול דעת, ולאו דווקא ללכת על התכנית הכי אידיאלית, כי היא עלולה לרוקן אותך מכוחות, ולהביא אותך לקרוא לעצמך "אמא חלום בלהות", אלא להתגבר מעל השאיפה העיוורת למושלמות, שמסתירה ממך שהיא בעצמה דרך לכישלון, וממש לעשות תכנית עבודה. לשקול כל דבר מחדש ולראות יתרונות מול חסרונות, וכמה דברים את לוקחת על עצמך ועל מה את מוותרת. להתבונן במחיר שאת משלמת על הבחירות שלך. ועל כל בחירה שבחרת עד כה – לשקול מחדש ולהחליט מחדש מה את בוחרת, הפעם מתוך הבנה מה המחיר שאת הולכת לשלם.
צרכים שלך
בתיאורים שלך את נעלמת. אין לך לכאורה צרכים. לא לישון, לא להתלבש בצורה מכובדת, לא זוגיות, לא להתקלח. אם לא ישנים אז קשה להיות סבלניים לילדים! גם לך יש צרכים!! ואת צריכה לדאוג למילוי הצרכים האלו. עם בני הבכור הייתי מתאפקת מללכת לשירותים כדי שלא יבכה, ומחכה לבעלי שיגיע הביתה. זה לא נורמלי!! ללכת לשירותים זה צורך בסיסי, גם במחיר שהתינוק שלי יבכה! פשוט תכניסי למשוואת השיקולים גם את עצמך! גם את בן אדם עם צרכים! ואם קשה לך לעשות את זה-תתחילי בחישובי תועלת- כדאי שאני אלך לישון עכשיו אפילו שהבית לא מסודר, כי אז יהיה לי כוח לילדים מחר (ואז אולי אני אפילו אצליח לסדר ביחד איתם!). גם בשביל התחושה הזו יהיה לך טוב אם תצליחי להתאוורר קצת בחוץ כפי שהצעתי לגבי החוג ספורט.
לבד
את ממש לבד. ממשפחה, מחברה. ועלה לי מתוך מה שכתבת שזה משהו שאת לגמרי שותפה להווייתו. שימי לב שכתבת שני משפטים סותרים:
_אני גם לא מאמינה שאני יכולה להשאיר את הילדים אצל חמותי או חברה שלי
שמציעות לי כל הזמן להשאיר אצלן את הילדים לכמה שעות ולנוח_
_מבחינת בעלי והמשפחה עד שזה לא יהיה קטסטרופלי
לא ירתמו לעזרתי
בחייך כשאני חולה עם חום מתה!! אף אחד לא בא לעזור לי
ובעלי הולך לעבודה_
וגם אם במשפט השני את מתכוונת למשפחתך שלך, עדיין הרושם שעלה לי מדברייך בפעמים נוספות – שאת לגמרי לבד. לעומת זאת כן מציעים לך עזרה!
אז אני מציעה לך – לקבל את העזרה!!! ונראה לי שחלק מזה שאת לא מקבלת את העזרה זה מתוך הפרפקציוניזם – אני אצליח להסתדר לבד. תתארי לך לדוגמא שאת מוצאת חוג זול קבוע ואת מצליחה שהילדים יהיו אצל חמותך (ולא תצטרכי לשלם לבייביסיטר)–כמה כוחות זה יתן לך!! (אם היית חיפאית הייתי מספרת לך על מתנ"ס בשכונה קצת חלשה שתמורת משהו כמו 90 ש"ח לחודש מציעים אירובי כל יום)…
ניקיון
מדברייך ממש בולט שהאובססיה שבניקיון באה לכסות על משהו אחר. אבל שימי לב שעם כל זה שאת כל הזמן מנקה עדיין את מעידה על ביתך שאינו נקי. גם אצלי זה כך. אני כל הזמן מסדרת והבית כל הזמן לא מסודר. וגם אם אני אסדר אותו, תמיד יש איזה פינה שאני משאיר לסדר עוד מעט ובסוף לא מסדרת. יכול להיות שבוע שהבית מבולגן ואז כשחמותי מגיעה פתאום תוך שעה הבית מסודר (חוץ מכמה דברים שאני מחביאה בחדר שינה). כלומר יש לי איזה רווח בזה שאני משאירה את הבית לא מסודר. אולי זה נותן לי תירוץ שאני מסכנה שלא מצליחה לסדר את הבית. עוד לא ממש ביררתי בתוך תוכי, ומשתפת אותך כדי שתשימי גם לב לאבסורד הזה ותנסי להבין מדוע הוא קיים אצלך.
פרנסה
גם אצלנו המצב מאוד דחוק. לאחרונה כשהצטברו כמה בעיות בבית התייעצתי עם אישה טובה וחכמה שאיתה אני יכולה לפתוח את סגור ליבי – וכשהיא שמעה את המצב שלי היא תיארה לי אותו מבחוץ באופן שיכולתי להבין סוף סוף מדוע כל כך קשה לי. גם בעלי עובד מבוקר ועד לילה (אני עם הילדים עובדת בבית עוד קצת). הוא ממש סחוט כל הזמן. ועם כל זה אנחנו כל הזמן בדוחק. מצמצמים בהכל ולא מרשים לעצמנו כלום. וזה – כך אמרה לי – מאוד מתסכל! כי זה לכאורה ללא תכלית, גם לעבוד וגם להיחנק. וזה דבר שגם "נכנס לתוך המיטה הזוגית" ומאוד מעכיר בזוגיות.
היא המליצה לנו מאוד להתייעץ עם אנשי מקצוע, איך להיות יעילים יותר בהוצאות והכנסות, ולצאת מהמעגל הזה. אנחנו לאט לאט מיישמים.
בעל
שמתי לב שכל החיים מתנהגים כמו הקשר הזוגי. כלומר אם הקשר הזוגי טוב – אז הכל טוב, וההיפך. לאו דווקא בשל האירועים שבחיים, אלא בשל היחס שלי אליהם והכוחות והאנרגיה שיש לי להתמודד איתם.
וכשיש איזשהו תקל ביני לבין בעלי, ממש קשה לי להיות סבלנית לילדים.
ואצלך – נשמע שהמצב ממש לא פשוט.
את חושבת שיש סיכוי לזוגיות טובה עם בעלך? אם כן – כדאי לך בכל מחיר להשקיע בכך. אם לא – אז את מעדיפה להישאר איתו? כי אם כן- אני ממליצה לך לפחות לוותר על הציפייה ממנו, ששואבת ממך הרבה כוחות. וממש מאחלת לך כוחות גדולים בעניין הזה – או להצליח לבנות מחדש עם בעלך, ואם לא – אז את האומץ להיפרד ולהקים בית חדש. כי זה מגיע לך! וזה גם צורך שלך, להיות נאהבת, נחשקת, מוערצת…
ולסיום עוד שתי תובנות שלמדתי בזמן האחרון על היחס לילדים:
- אמא היא לא חברה של הילדים שלה, אלא בקשרי חברות עם הילדים. יש הבדל גדול בין הדברים! יש היררכיה במשפחה (לעומת חברה, שבה ההיררכיה פסולה). אבא ואמא הם המנהיגים של הבית. הם נותנים, מאכילים, מפרנסים, ומדריכים את הילדים לחיים. היחס אליהם הוא מתוך כבוד אליהם והוקרה. אפשר לחנך ילד להיות חופשי ובו זמנית לכבד אותך, מבלי לפחד שהחופשיות שלו תבוא כנגדך.
- כעס הוא אמנם פסול. בספרות התורנית מושווה לעבודה זרה, כלומר משהו פסול שאתה משועבד אליו. אבל כדי לחנך אתה צריך להעמיד במצבים מסויימים פני כועס. ואז: אם באמת אתה תכעס – זה גם לא יעביר את המסר לילד שלך (אולי יעשה מתוך פחד אבל ברגע שההורה לא יראה – ימרוד). אלא מה שצריך הוא לנהוג מתוך העמדת פנים של כועס, אבל בפנים לגמרי להיות נקי מכעס, אלא להיפך – מתוך אהבה ודאגה לחינוכו והדרכתו בעולם. ואז גם המסר יעבור, וגם בצורה נקייה, מבלי שיהיו מסכים של טינה בין ההורה לילד.
שוב חיבוקים והרבה הרבה כוחות לעבור את הדברים הלא פשוטים שאת עוברת!
בהרבה אהבה ממני