אמא חלום בלהות איך אפשר לתקן

שליחה על ידי צובעת* » 09 מרץ 2009, 00:07

אני אמא עלובה

בשנתיים האחרונות איבדתי את הסבלנות כלפי ילדיי ואני נוהגת בהם בחוסר סבלנות
פתאום חשוב לי הבית והנקיון והילדים קיבלו עדיפות אחרת
אני לא פנויה רגשית אליהם
השיא הוא
ובבקשה אל תלקו אותי
שאני צורחת עליהם בטירוף
או תופסת להם את הפנים ושואגת עליהם
או אוחזת ביד שלהם חזק וצועקת להם לתוך הפרצוף
כשכבר ממש נמאס לי כשהגיעו מים עד נפש כשהם באמת משגעים אותי
כמו כשהבת שלי תוך כדי נסיעה יוצאת מהחגורה ומסתובבת להסתכל על הכביש מהחלון האחורי
ועד שאני מוצאת מקום לעצור בצד בבטחה כי אנחנו בכביש שלא מאפשר
יוצאת מהאוטו וחוגרת אותה שוב ואחרי 5 דקות היא שוב עושה את זה
אני כבר עוצרת בצד
תופסת לה את הפנים חזק ושואגת לתוכם - זה מסוכן!! שלא תעיזי לעשות את זה שוב שמעת?!
וממשיכה בהטפה תוך כדי שאני מחזיקה את הפנים שלה ומועכת אותם בעצבים

אני שונאת את עצמי על זה ומבקשת סליחה אחכ
אבל אין לי כלים ואני כל כך מבולבלת מההתנהגות הזו שלי
שתחת לחץ כזה גדול אני מתנהגת ככה

הארוע עם הבת שלי הזה היה בערב אחרי ימים ויום קשה במיוחד
של בכיונים מצד כל הילדים
כל אחד חושב שאם הוא יצעק יותר או יפעיל אותי יותר יהיה לו איזה רווח
אנחנו כמובן בחינוך ביתי

לפעמים אני חושבת שאולי עדיף לשחרר אותם למסגרות עם התנהגות חסרת שליטה כזו
נראה לי גם שמשעמם להם בבית אז הם נדבקים אליי
יש לי מועקה גדולה אני שונאת את זה אני לא רוצה להתנהג ככה!
רוב הזמן אני מרגישה שפשוט קשה לי שזה תובעני מדי כל היום סביבם והם סביבי ואמא אמא אמא אמא
לעתים אני מקנאה בילדים הצייתנים האלה והממושמעים
בקיצור יש אצלי בלבול ומבוכה מאוד גדולים ובעיקר בא לי למות עכשיו
כי ברור שאת הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה

בבקשה תהיו כנים אבל לא מרושעים

אמא אחת עלובה

((-))((-))

שליחה על ידי אני* » 09 מרץ 2009, 01:38

אין לי מספיק ניסיון כי אני אמא יחסית חדשה אבל גם

את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה זה נכון. אבל עצם העובדה שאת מודעת לעצמך וכותבת כאן ומחפשת עזרה זה כבר מצויין!
בני כמה הילדים? האם מאז ומתמיד היו לך תגובות כאלה או שרק בזמן האחרון?
אני אמא צעירה ואין לי נסיון אישי בזה. אבל גדלתי עם אמא שהיו לה תגובות דומות לשלך. היום כאדם בוגר אני יכולה לאמר שחוסר הסובלנות שלה כלפיי נבעה ממצוקה שלה בלבד שלא הייתה קשורה אליי. היום היא בטיפול ומקבלת כלים להתמודדות במצבים מלחיצים.
בהצלחה

רוצה לומר לך שאת לא לבד
ראי אמא מפלצת שכתבה בדיוק מה שאת כותבת

את אמא במצוקה, לא אמא עלובה.

את מטופלת? מוזנת? מחובקת?
טפלי קודם כל בעצמך.

את לא חייבת להיות בחינוך ביתי אם זה לא מתאים לכם.
יש עוד אפשרויות טובות מאד. לא חייבים בכח...

בבקשה אל תקראי לעצמך עלובה. בבקשה התייחסי למה שיהיה מהיום ולא ללמה שהיה עד אתמול. סלחי ושכחי. לגמרי. זו הדרך לאפשר השתנות וצמיחה...
את מי שאת והגיע הזמן לקבל את העובדה הזו. יש בך אור וגם חושך... את בהפרת האיזון ביניהם כרגע, כי נראה שהפרת את האיזון הפנימי שלך בהרבה מישורים אחרים.
טפלי קודם כל בעצמך. כן!!
מה חסר לך? מה מציף אותך עד חנק? אין ברירה תצטרכי להתבגר ולקחת אחריות- קודם כל על הטיפול בעצמך ועל מתן תשובה לשאלות האלה.
חיבוק

מתייחסת לשם הדף שלך.
נשמע כאילו שאת ישנה אבל מוטרדת מאד בשנתך.
מה את יכולה לעשות כדי לישון טוב יותר?

באהבה

הי אמא
את לא עלובה. את צריכה עזרה.
עזרה פיזית, נפשית, ריגשית.
יש לך אפשרות לקבל?

רוצה להזדהות
גם אני מרגישה שהפכתי לאמא כזאת וזה מאד קשה לי. יכולה לשתף אותך במחשבות שלי ומקווה להרוויח גם מהדף שלך..
דבר ראשון- אני משתדלת לא לשקוע יותר מדי ברגשות אשמה. אני יודעת שבמקביל לאלימות המילולית הזאת אני כן נותנת הרבה דברים חשובים ואני נמדדת בעוד פרמטרים, לא רק כמה צעקתי או התפוצצתי היום. מצד שני, כן עסוקה מאד באיך לשנות ומודעת לכך שההתנהגות שלה שכל כך מפעילה אותי קשורה מאד להתנהגות שלי כלפיה (כשאני מתמודדת טוב היא פחות לוחצת לי על נקודות שמקפיצות אותי).
התחלתי לקחת כל כמה זמן רסקיו ולנסות ליצור לעצמי רגעי שקט ביום (אפילו במקום לקפל כביסה).
מנסה להמנע כרגע מסיטואציות בהן אני "קצרה" במיוחד (אצלי, למשל, אפיה משותפת..)
לוקחת כל יום לפני עצמו. יום טוב מבחינתי הוא יום שכמעט לא צעקתי והצלחתי לפתור קונפליקטים בצורה חיובית.
עצה שקיבלתי ועכשיו בניסיון: משתדלת תוך כדי סיטואציה קשה לחשוב שמדובר בילד של מישהו אחר או שמישהו זר נוכח בחדר.. זה טיפשי ביותר, אבל דווקא לילדה שלי אני מסוגלת להגיד דברים נוראיים ולילדים אחרים לא..
לגבי גן- יכולה לומר לך שההתנהגות שלי היתה אחת הסיבות שבגללן הילדה נשלחה לגן (חשבתי שאולי עדיף לה זמן בלי אמא). גן זה נושא מורכב, אבל מהבחינה הזאת זה לא עזר בכלל.
שוקלת ללכת לטיפול (מתוך הבנה שאני חוויתי התנהגות דומה בילדותי ויש לה מחיר כבד..).

_את מטופלת? מוזנת? מחובקת?
טפלי קודם כל בעצמך._

אני מאוד מסכימה.

את אמא במצוקה, לא אמא עלובה.

_את לא עלובה. את צריכה עזרה.
עזרה פיזית, נפשית, ריגשית._

וזה שאת מעלה את זה למודעות שלך יאפשר לך לקבל עזרה.
יש לנו בחירה כל יום מחדש.את לא יכולה לשנות את העבר,את יכולה לחיות אחרת את ההווה ולבנות עתיד יותר טוב.

שליחה על ידי אמא* » 09 מרץ 2009, 11:17

גם אני אמא נוראית לילדים שלי, לפעמים.

מניסיוני, אני יודעת שאני צריכה להגיע לנקודת שפל, כמה פעמים, כדי להיות מסוגלת להיות טובה יותר בצורה משמעותית. לכן, בפעמים הרעות, אני עצובה, אבל אחרי זמן, מזכירה לעצמי, שהנה אני בדרך למעלה (ולדף אחר: מהסיבה הזו הפסקתי, רק לאחרונה, להתערב במריבות הנסערות והקשות של בעלי עם בננו בן החמש). ועוד עצה ש אורנה שפרון כתבה פעם באיזה דף: אחרי הכעס הגדול, אני פונה למי שהכעס כוון נגדו ואומרת לו שאני מצטערת ושאני כבר לא כועסת (או בלשון קדמונית: אני מודיעה לו שהסכנה חלפה..)

קודם כל

כי באמת, אני מסכימה עם כל מה שכתבו לך.
את לא אמא עלובה, את באמת אמא במצוקה.
בסיפור שלך אין אבא. אין תמיכה. אין עזרה. יש רק את והילדים, עומס פיזי, נפשי ושכלי שאת מתארת. את מתארת נסיעות באוטו. המציאות הזאת מוכרת לי מהחיים. מציאות של התרוצצות, של לבד עם הילדים, של אפיסת כוחות.

אז קודם כל העצה של תבשיל קדרה היא הדבר הראשון שאני מציעה לך: למצוא דרך לטפל בעצמך. להזין את עצמך. לקבל עזרה ותמיכה בכל דרך אפשרית.
לזהות: מה הרגעים שקשה לך ביום? איזה דברים הכי קשים לך? האם הנסיעות? מה יקרה אם למשך זמן מה, כמה שבועות, את פשוט תבטלי את הנסיעות?
מה יקרה, אם כשהילדה יוצאת מחגורת הבטיחות את פשוט תעשי אחורה פנה ותחזרי הביתה, לא חשוב כמה חשוב המקום שאליו נוסעים? פשוט תגידי, בלי חגורות אין נסיעה, מוכרחים לחזור מייד. וזהו. לא לצעוק, לא להעניש, בתור פיתרון.
וכשאת עושה דבר כזה, אז לא לחזור בך אם מתחננים לפנייך "אני אפסיק". אלא להגיד "היום מוכרחים לחזור. אני לא מסוגלת לתת עוד צ'אנס כי אני מפחדת להתפוצץ מכעס. מחר ננסה שוב ואם כולכם תישארו קשורים כמו שצריך, נוכל להמשיך".

וזה מביא אותי לטריק הבא, ש תבשיל קדרה כבר כתבה עליו המון פעמים אבל תמיד יש טעם להזכיר:

ללמוד לזהות ולעצור מצבים הרבה לפני שאת כבר מתפוצצת.
מה שמפריע לך הוא שאת לא יודעת איך לטפל בתגובות לא צפויות של הילדים, התיכנות מהילדות מפריע.
אנחנו גודלנו להיות ילדים צייתנים וממושמעים. אם לא היינו, התגובה היתה חד משמעית וההורים שלנו לא כתבו בדפים "אני אמא מפלצת, מה אני יכולה לעשות?" הם אמרו "את ילדה רעה, אם תתנהגי יפה נאהב אותך ונהיה נחמדים אלייך" P-:
אז מה קורה לנו בפנים כשהילד שלנו לא מציית ברגע שאומרים לו?
אוי ואבוי מה שקורה לנו.
אז הגיע הזמן ללמוד טריקים חדשים (-:
אחד מהם, זה הטריק (שנחשוב עליו מראש לשם שינוי): מה נעשה כשהילד/ה עושה משהו שאנחנו לא מסוגלים לסבול, איך נגיב אם הוא ימשיך אחרי שנגיד פעם אחת?
נעשה שינוי.

את אומרת שפתאום נעשה לך חשוב הבית והנקיון. ממתי? מה השתנה לאחרונה? האם מעורבים בזה אנשים נוספים, למשל עם ביקורת עלייך? למה יש לך פתאום הרגשה שאת לא בסדר יותר מהרגיל? אולי ההתרכזות בניקיון היא התרנגולת ולא הביצה - רוצה לומר, אולי החרדות בנושא חינוך הילדים דוחפות אותך להתמקד בפעילות שבה את מרגישה כשירה ומתפקדת (ניקוי הבית) ולברוח מהטיפול בילדים, שפתאום מרגיש לך כאילו את גרועה בו?

עוד כמה פטנטים, חוץ משפע הדפים שכדאי לקרוא באתר בנושא הכעס, הכעס בהורות וכו':

לפעמים הכעס על הילדים אינו אלא הכעס על בן הזוג שמופיע בתחפושת. במקום להתפרץ עליו, מתפרצים על הילדים. אז יש כאב וכעס ותחושת חוסר אונים אבל לא פותרים אותם מול בן הזוג, שהוא הכתובת האמיתית, אז הכל יוצא על הילדים הקטנים.

לפעמים מדובר בעניין בריאותי. את עייפה, לא אוכלת טוב, לא ישנה טוב, השרירים שלך תפוסים, משהו באוויר בבית לא טוב לך (את משתמשת בחומרי ניקוי לא אקולוגיים? זה למשל יכול ממש להשפיע עלייך לרעה לכיוון של עצבנות גופנית בלי קשר לאף אדם ולאף מעשה!), ואז את מתוחה נורא וזה יוצא על הילדים אבל ממש לא קשור אליהם.

נשמע כאילו גם לך וגם לילדים, הבית לא עושה טוב. האם במרחק הליכה סביר מכם יש פארק או איזשהו טבע שאפשר להסתלק אליו? לקחת ירקות ופירות ואגוזים ולעשות פיקניק? לקחת כדור ולתת להם להשתולל? לפעמים אפילו שווה לקחת אוטובוס למקום כזה, רק בשביל לחסוך לך את הנהיגה וכסאות הבטיחות וכל העסק הזה. זה אפשרי?

יש דברים של סדר יום שעוזרים מאוד.

למשל, סתם רעיון שאני זורקת - תבדקי מה מתאים לך ממנו: לקיים חמש ארוחות ביום בשעות די קבועות, כי לפעמים ילדים רעבים מתנהגים בשיעמום ובהצקה. הארוחה לא חייבת להיות "ארוחה". זה יכול להיות שתחתכי תפוחים לקערה ותזמיני את כולם לשבת ולנשנש פלחי תפוח! או רצועות של מלפפונים! או כל דבר פשוט אחר. תקלי על עצמך.
עוד חלק בסדר היום: לקבוע שעה קבועה שבה את אולי קוראת סיפור. מין עוגן כזה קבוע שנותן זמן למשהו נעים ומשותף.

טריק נוסף: לשלב את הילדים בעבודות הבית, אבל זה צריך לבוא עם אורך רוח ועם יכולת שלך לקבל שכל דבר ייקח הרבה יותר זמן ויהיו גם תאונות ותקלות. פשוט, חייבים לעבור את השלב הזה. כשהילדים עדיין מתלמדים, הם לא יעשו את הדברים כמו אמא מנוסה. אבל אם לא יתנו להם לעבור שלב של מתלמדים, שבו מותר להם לפשל ולהיכשל בלי שום תגובה, הם יתקשו להגיע בבריאות נפשית למצב של אמא מנוסה - אם הם ילמדו לעשות את הדברים (חלקם לא לומדים לעולם) הם יהיו קשורים בהרגשה רעה, ב"אני לא בסדר", ובחוסר חשק לבשל/לכבס/לנקות. הדברים האלה יהיו קשורים אצלם במתח ובלחץ. אז לזה, עדיף לא להגיע אם את מרגישה שזה גדול עלייך כרגע.

עוד דבר שעוזר מאוד מאוד גם לאמא וגם לילדים: להגביר את המגע הגופני ביניכם. ליזום המון חיבוקים ונישוקים והתגלגלויות ביחד, עיסוי ברגליים, "לעשות נעים בראש", כל דבר שאת יכולה לחשוב עליו. מניסיון, כשנוגעים יותר, כועסים פחות.

אלה כמה רעיונות שעלו לי עכשיו. יש עוד הרבה רעיונות שעוזרים ומקלים. בינתיים

קראתי את הכל חשבתי המון על מה שנכתב
בשמת כתבה את הסיכום שעשיתי לעצמי בראש
בצורה מדויקת לגבי ציות הילדים
האגו השברירי שלי פשוט נרמס כשלא מצייתים לי מיד
וכשאני במצב של לחץ
כמובן שזה בא מהבית

אכתוב בימים הקרובים

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:01

בהודעה למעלה זו אני

אני אמשיך לכתוב עכשיו כמה שאוכל
חשבתי לנקות אבל הרהרתי במה שכתבו לי לטפל בעצמי
וגם לשבת לכתוב בדף הזה זה טיפול
אז אני אניח לבית ולנקיונות ואתייחס למה שכתבתם

קודם כל תודה רבה
אין לכם מושג כמה זה עזר לי לעשות סדר

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:03

האם מאז ומתמיד היו לך תגובות כאלה או שרק בזמן האחרון?

במצבי לחץ קשים ברמה האישית והרגשית התגובות האלה אופייניות לי
ברמה המקצועית לא

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:05

_את מטופלת? מוזנת? מחובקת?
טפלי קודם כל בעצמך_

לא מטופלת לא מוזנת ולא מחובקת
אלה לא דברים שאני יכולה לדאוג להם באופן רציף
לפעמים החיים לא מאפשרים ולפעמים צריך להזכיר לי
שצריך לעשות את זה
בשנה האחרונה כן התחלתי לשים לב לעצמי מדי פעם
אבל זה רחוק מלהיות בשגרה

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:05

_את לא חייבת להיות בחינוך ביתי אם זה לא מתאים לכם.
יש עוד אפשרויות טובות מאד. לא חייבים בכח..._

אני לא חושבת שמסגרת תפתור את זה

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:07

מה חסר לך? מה מציף אותך עד חנק? אין ברירה תצטרכי להתבגר ולקחת אחריות- קודם כל על הטיפול בעצמך ועל מתן תשובה לשאלות האלה.

המצב הכלכלי בעיקר יכול להיות שאם היה לנו כסף והייתי יכולה לקנות לעצמי
קצת עזרה מדי פעם או קצת בגדים או עיסוי או אפילו איזה חוג יוגה היתה לי קצת יותר נחת

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:10

_מתייחסת לשם הדף שלך.
נשמע כאילו שאת ישנה אבל מוטרדת מאד בשנתך.
מה את יכולה לעשות כדי לישון טוב יותר?_

אני לא ישנה בלילות גם כי אני מניקה
וגם כי כל פעם יש את העניין שלו בלילה
פעם זה עשה פיפי פעם להוא היה חלום בלהות
פעם ההיא ישנה צהריים ועד שהיא נרדמה
להיא יצאו שיניים
אני גם הולכת לישון מאוחר כי השקט בלילה עושה לי טוב
ואני מתענגת עליו בלי לחשוב על תוצאות העייפות של יום המחר
כשהילדים יגדלו ויצאו מהמיטה המשפחתית אולי אשן טוב יותר

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:11

_עזרה פיזית, נפשית, ריגשית.
יש לך אפשרות לקבל?_

אני יכולה להעזר בכן
בדף הזה
מעבר לזה אין לי אפשרות לקנות לעצמי עזרה

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:18

אני משתדלת לא לשקוע יותר מדי ברגשות אשמה.
קראתי את אחריות מול אשמה ולקחתי לעצמי משם את העניין הזה
ובאמת היתה תקופה ארוכה שבה לקחתי אחריות
ולא נפלתי בפח הלחצים ושמרתי על שלווה גם במצבי לחץ קשים
אני לא יודעת מה קרה שזה חזר
בעצם אני יודעת
ימי הולדת של הילדים
ארוח של המשפחה
הלחץ של להכין את הבית שיהיה נקי
ולהכין את היום הולדת
זה שבעלי נסע לשלושה חודשים לצרכי עבודה לחול
קשה קשה

עצה שקיבלתי ועכשיו בניסיון: משתדלת תוך כדי סיטואציה קשה לחשוב שמדובר בילד של מישהו אחר או שמישהו זר נוכח בחדר.. זה טיפשי ביותר, אבל דווקא לילדה שלי אני מסוגלת להגיד דברים נוראיים ולילדים אחרים לא..
גם אני משתמשת בזה כלומר - אני מדמיינת שיש איתי מישהו אחר
אבל אני לא רוצה ככה אני רוצה באמת לראות את הילדים הקטנים והמתוקים האלה
ולזהות בדיוק את הצרכים שלהם ולדעת שהם שלי ולא שזה יהיה קשור לאם יש איתי מישהו או לא
רוב הזמן אני עושה את זה רק שבזמני הלחץ הקשים אני מאבדת את הכל

_לגבי גן- יכולה לומר לך שההתנהגות שלי היתה אחת הסיבות שבגללן הילדה נשלחה לגן (חשבתי שאולי עדיף לה זמן בלי אמא). גן זה נושא מורכב, אבל מהבחינה הזאת זה לא עזר בכלל.
שוקלת ללכת לטיפול (מתוך הבנה שאני חוויתי התנהגות דומה בילדותי ויש לה מחיר כבד..)._
אני יודעת שמסגרות לא יפתרו את זה מבחינתי זה יהיה נסיון להדחיק את הבעיה
המחשבות שלי על מסגרת נובעות מתוך ייאוש

גם אני חוויתי התנהגות דומה בילדות שלי וזה כל כך שקוף שזה בא משם
אני אפילו לא כועסת על ההורים שלי כי הם חוו דברים דומים מהוריהם בתור ילדים
רק איך אני חותכת את עצמי בתור חוליה מהשרשרת החונקת והאימתניית הזו?

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:22

מניסיוני, אני יודעת שאני צריכה להגיע לנקודת שפל, כמה פעמים, כדי להיות מסוגלת להיות טובה יותר בצורה משמעותית. לכן, בפעמים הרעות, אני עצובה, אבל אחרי זמן, מזכירה לעצמי, שהנה אני בדרך למעלה
השאלה אם הדרך למעלה נובעת מרגשות אשם כי אני לפעמים מרגישה שאחרי שפל כזה משם אני פועלת (מרגשות האשם)
לכולנו יש רגעי שפל ושיא ומה שביניהם
רק בשפל אני רוצה להיות בן אדם לא חיה רעה
בשפל אני רוצה להיות בעלת צלם אנוש
את השפל אני לא רוצה להציג לילדיי בתור חוויה אימתנית
כי בתור בני אדם גם הם יחחו את זה ככה

ועוד עצה ש אורנה שפרון כתבה פעם באיזה דף: אחרי הכעס הגדול, אני פונה למי שהכעס כוון נגדו ואומרת לו שאני מצטערת ושאני כבר לא כועסת (או בלשון קדמונית: אני מודיעה לו שהסכנה חלפה..)
זה מצחיק כי אחרי שאני כועסת הם שואלים אותי כל הזמן "אמא את כועסת עליי? נכון שאת לא כועסת עליי?" בלשונך:
הם בודקים אם הסכנה חלפה
אני כל הזמן אומרת להם שכשאני כועסת אני כועסת על עצמי לא עליהם
ולפעמים אני מוציאה את זה עליהם

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:25

בשמת א

התשובות המושקעות שלך ממיסות אותי
למישהו שאין לו עניין זה יכול להראות ארוך
אבל מי שנוגע לו הדבר שותה בצמא את מילותייך

בסיפור שלך אין אבא. אין תמיכה. אין עזרה. יש רק את והילדים, עומס פיזי, נפשי ושכלי שאת מתארת. את מתארת נסיעות באוטו. המציאות הזאת מוכרת לי מהחיים. מציאות של התרוצצות, של לבד עם הילדים, של אפיסת כוחות.
אבא עובד מאוד קשה ולעתים נעדר מהבית לצרכי עבודה קשה גם לו
מציאות של התרוצצות ואפיסת כוחות בהחלט

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:28

_אז קודם כל העצה של תבשיל קדרה היא הדבר הראשון שאני מציעה לך: למצוא דרך לטפל בעצמך. להזין את עצמך. לקבל עזרה ותמיכה בכל דרך אפשרית.
לזהות: מה הרגעים שקשה לך ביום? איזה דברים הכי קשים לך? האם הנסיעות? מה יקרה אם למשך זמן מה, כמה שבועות, את פשוט תבטלי את הנסיעות?_
היתה תקופה שביטלתי את הנסיעות ונסענו באוטובוסים אבל כשהם התרגלו הם התחילו לעשות לי צרות באוטובוס לקום מהכסאות לנסות לטייל באוטובוס
אז הפסקנו
אין שום דבר שקשה לי כשאני לא בלחץ פנימי
יש בי סובלנות להכל
ברגע שאני בלחץ כל דבר קטן מקפיץ אותי
מה עושה את הלחץ?
כשיש תכניות שאני רואה שאני לא עומדת בהן
עמידה בזמנים
עמידה בנקיון הבית

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:32

_מה יקרה, אם כשהילדה יוצאת מחגורת הבטיחות את פשוט תעשי אחורה פנה ותחזרי הביתה, לא חשוב כמה חשוב המקום שאליו נוסעים? פשוט תגידי, בלי חגורות אין נסיעה, מוכרחים לחזור מייד. וזהו. לא לצעוק, לא להעניש, בתור פיתרון.
וכשאת עושה דבר כזה, אז לא לחזור בך אם מתחננים לפנייך "אני אפסיק". אלא להגיד "היום מוכרחים לחזור. אני לא מסוגלת לתת עוד צ'אנס כי אני מפחדת להתפוצץ מכעס. מחר ננסה שוב ואם כולכם תישארו קשורים כמו שצריך, נוכל להמשיך"._
עשיתי את זה לאחרונה 3 פעמים כשהלכנו ברגל ופעם אחת אחד הילדים ברח והייתי צריכה לחפש אותו ולרדוף אחריו
ולהרים אותו תוך כדי מאבק ובעיטות באויר ולחזור הבית
או כשאחד מהם נשכב על הרצפה וצרח כי לא קיבל משהו שרצה בזמן טיול רגלי ועוד פעם אחת
אני אנסה לעשות את זה גם עם החגורה
אני רק חייבת להגיד שכשאני בזממן רגוע
גם לא מפריע לי שההיא יוצאת מהחגורה
להפך
אני רואה בזה רגעים אינטלקטואלים עבורי
ובשביל הילדים שעה חשובה בלימוד
אני עוצרת בנחת בצד
מסבירה יפה ובחיוך שזה אסור וצריך להשאר חגורים
ויכולה לעשות את זה עוד כמה פעמים ממש בנחת וזה לא יזיז לי
וזה גם עובד בסופו של דבר
אני גם מאוד גאה בעצמי כשאני עושה את הכל בנחת
ומנסה למצוא פתרונות יצירתיים באיך לנסח לילדים את מה שאני רוצה
ואיך להעביר את המסר ואיך לבנות
זה אתגר
רק שבמצב לחץ זה לא אתגר זה מכשול

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:36

_אנחנו גודלנו להיות ילדים צייתנים וממושמעים. אם לא היינו, התגובה היתה חד משמעית וההורים שלנו לא כתבו בדפים "אני אמא מפלצת, מה אני יכולה לעשות?" הם אמרו "את ילדה רעה, אם תתנהגי יפה נאהב אותך ונהיה נחמדים אלייך"
אז מה קורה לנו בפנים כשהילד שלנו לא מציית ברגע שאומרים לו?_
בדיוק
אני מזהה את זה לאחרונה כשאני בלחץ ואני מרגישה שאני מתפוצצת
והם ממשיכים בשלהם ועוד עם המבט המתריס הזה
אני מזהה ואני אומרת לעצמי בלב
זה מה שמפריע לך אה? שהם לא מצייתים לך מיד ולא משתחווים וסוגדים לדברייך
חתיכת עלובה
זו באמת עליבות בעיני

הדברים שאני הכי גאה בהם
שאני מגדלת אותם כילדים חופשיים
ועצמאים שעומדים על שלהם ויודעים לנהל משא ומתן
שיודעים לבחור בדיוק מהש מתאים להם ללא כפייה
וחופשיים לעשות כן
אלה הדברים שהכי מפריעים לי כשהם עומדים מולי
במצבי לחץ

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:40

לפעמים הכעס על הילדים אינו אלא הכעס על בן הזוג שמופיע בתחפושת. במקום להתפרץ עליו, מתפרצים על הילדים. אז יש כאב וכעס ותחושת חוסר אונים אבל לא פותרים אותם מול בן הזוג, שהוא הכתובת האמיתית, אז הכל יוצא על הילדים הקטנים.
לפעמים זה גם זה ואני מזהה את זה מיד אני חושבת שעם השנים למדתי להפריד בין המטען הזוגי להורות שלי
ואני פחות מערבת ביניהם

לפעמים מדובר בעניין בריאותי. את עייפה, לא אוכלת טוב, לא ישנה טוב, השרירים שלך תפוסים, משהו באוויר בבית לא טוב לך (את משתמשת בחומרי ניקוי לא אקולוגיים? זה למשל יכול ממש להשפיע עלייך לרעה לכיוון של עצבנות גופנית בלי קשר לאף אדם ולאף מעשה!), ואז את מתוחה נורא וזה יוצא על הילדים אבל ממש לא קשור אליהם.
בשנה האחרונה אני משתמשת בחומרי ניקוי לא אקולוגיים אחרי שנים שלא השתמשתי בחומרי ניקוי בכלל
נהייתי טורפת חומרי ניקוי אני קונה אותם בטירוף
לכל חלק בבית יש חומרי ניקוי משלו
אני כל היום מרססמת אקונומיקה בכיורים ובשירותים ובמקלחת
כל היום מנקה עם תרסיסים
את העץ עם חומרי ניקוי לעץ
יש לי גם מרכך כביסה משהו שלא השתמשתי בו שנים
ותרסיס ריח לאחרי מייבש כביסה
שאני משתמשת בו כדי לרסס בתוך הארונות ועל המיטות והבגדים שמתייבשים
יש לי מסיר עובד ומסיר אבנית
שני חומרי ניקוי שונים לרצפה
אני בטירוף של חומרי ניקוי כבר שנה ואין לי שליטה על זה
אני כאילו מפצה על כל השנים ללא חומרי ניקוי כשניקיתי עם חומץ ומלח לימון
נטולי הריח וכוח הניקוי

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:42

נשמע כאילו גם לך וגם לילדים, הבית לא עושה טוב. האם במרחק הליכה סביר מכם יש פארק או איזשהו טבע שאפשר להסתלק אליו? לקחת ירקות ופירות ואגוזים ולעשות פיקניק? לקחת כדור ולתת להם להשתולל? לפעמים אפילו שווה לקחת אוטובוס למקום כזה, רק בשביל לחסוך לך את הנהיגה וכסאות הבטיחות וכל העסק הזה. זה אפשרי?
יש כאן כמה גינות לא פארק
אבל לפעמים אני כזו ג'יפה ובלי חזיה ובגדים נורמלים ללבוש
למרות שלפני כמה ימים זה לא הפריע לי לצאת ככה כמו שאני עם הילדים מהבית
כשזיהיתי מצב לחץ
רק שיצא שזה היה גרוע יותר משום מה היציאה היתה קטסטרופלית חזרנו די מהר ובעצבים הביתה

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:43

_יש דברים של סדר יום שעוזרים מאוד.
למשל, סתם רעיון שאני זורקת - תבדקי מה מתאים לך ממנו: לקיים חמש ארוחות ביום בשעות די קבועות, כי לפעמים ילדים רעבים מתנהגים בשיעמום ובהצקה. הארוחה לא חייבת להיות "ארוחה". זה יכול להיות שתחתכי תפוחים לקערה ותזמיני את כולם לשבת ולנשנש פלחי תפוח! או רצועות של מלפפונים! או כל דבר פשוט אחר. תקלי על עצמך.
עוד חלק בסדר היום: לקבוע שעה קבועה שבה את אולי קוראת סיפור. מין עוגן כזה קבוע שנותן זמן למשהו נעים ומשותף._

לגבי האוכל עם זה אין בעיה כי אני חותכת ומציעה ובכלל בביתת הרבה סובב סביב המטבח

שעה קבועה לסיפור? לא חשבתי על זה אני אנסה

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:45

טריק נוסף: לשלב את הילדים בעבודות הבית, אבל זה צריך לבוא עם אורך רוח ועם יכולת שלך לקבל שכל דבר ייקח הרבה יותר זמן ויהיו גם תאונות ותקלות. פשוט, חייבים לעבור את השלב הזה. כשהילדים עדיין מתלמדים, הם לא יעשו את הדברים כמו אמא מנוסה. אבל אם לא יתנו להם לעבור שלב של מתלמדים, שבו מותר להם לפשל ולהיכשל בלי שום תגובה, הם יתקשו להגיע בבריאות נפשית למצב של אמא מנוסה - אם הם ילמדו לעשות את הדברים (חלקם לא לומדים לעולם) הם יהיו קשורים בהרגשה רעה, ב"אני לא בסדר", ובחוסר חשק לבשל/לכבס/לנקות. הדברים האלה יהיו קשורים אצלם במתח ובלחץ. אז לזה, עדיף לא להגיע אם את מרגישה שזה גדול עלייך כרגע.

הם מאוד משולבים בנקיון אין לי בעיה עם זה שזה לוקח זמן ולפעמים עושה יותר לכלוך
רק שרוב הזמן זה מחזיק אותם מקסימום חמש דקות
זה פשוט לא מעניין אותם

שליחה על ידי צובעת* » 10 מרץ 2009, 05:46

עוד דבר שעוזר מאוד מאוד גם לאמא וגם לילדים: להגביר את המגע הגופני ביניכם. ליזום המון חיבוקים ונישוקים והתגלגלויות ביחד, עיסוי ברגליים, "לעשות נעים בראש", כל דבר שאת יכולה לחשוב עליו. מניסיון, כשנוגעים יותר, כועסים פחות.
אנחנו נוגעים המון כל הזמן חיבוקים ונשיקות וליטופים ואני עושה להם עיסוי והם לי ומורחים שמן אחד על השני
לפעמים במשך היום אני כבר לא יכולה לסבול שהם נוגעים בי ומלטפים אותי כבר אין לי כוח לזה והעור שלי נעשה מאוד רגיש למגע
מרוב מגע

אחת, אל תרגישי אשמה, לפעמים פשוט צריך להעמיד את הפרחחים הקטנים במקום ולתת להם להבין שהעולם לא סובב סביב השטויות שלהם, שילמדו להקשיב ולציית ולבטוח במה שאמא אומרת, אפילו אם יקשיבו לך מתוך פחד.

_יכול להיות שאם היה לנו כסף והייתי יכולה לקנות לעצמי
קצת עזרה מדי פעם או קצת בגדים או עיסוי או אפילו איזה חוג יוגה היתה לי קצת יותר נחת_
חיבוק מבן הזוג?
שנת צהריים בשבת, כשהוא עם הבנות?
ארוחה שהוא מבשל ואת רק נהנת?
יש "מטופלת, מוזנת" שלא עולה כסף.

לפעמים במשך היום אני כבר לא יכולה לסבול שהם נוגעים בי ומלטפים אותי כבר אין לי כוח לזה והעור שלי נעשה מאוד רגיש למגע
אוי, אני כל כך מכירה את זה.
אצלי זה אחד לאחד עם עייפות. עייפות מסוג "נופלת מהרגליים, כי לא נחתי כל היום".

עצה שקיבלתי ועכשיו בניסיון: משתדלת תוך כדי סיטואציה קשה לחשוב שמדובר בילד של מישהו אחר או שמישהו זר נוכח בחדר.. זה טיפשי ביותר, אבל דווקא לילדה שלי אני מסוגלת להגיד דברים נוראיים ולילדים אחרים לא..
מה שעולה הוא הבדידות והצורך בתמיכה חברתית.
הרי אם היית חוברת לעוד משפחה בחינוך ביתי נניח, משפחה שאורח החיים שלכם מתאים לכם, ומעבירים את הימים בצוותא, כמה שונה זה יכול להיות. לילדים לא היה משעמם אחד עם השני כל הזמן, כמה שהשבטיות חסרה. גם אני מגיעה לפעמים למצוקות קשות מהבדידות, כל הזמן לבד, בינינו לבין עצמנו, למה אנשים לא מגיעים לבקר? האם הם קולטים את האטרף שבו את נמצאת ומתרחקים? הייתי עוברת לגור לידך או שאת לידי והיינו מוצאות סוף סוף את התמיכה, את הבעל כמעט ולא רואים, אנחנו צריכים אחד את השני.

אני בטירוף של חומרי ניקוי כבר שנה ואין לי שליטה על זה
זה עולה הון!! ואת אומרת שאין לך כסף לטיפול????????

שליחה על ידי קוראת* » 10 מרץ 2009, 08:09

אחת יקרה, מה דעתך לשנות את שם הדף ל שם דף מתאים ?
לי לא היה מושג שזהו תוכן הדף. חשבתי שהוא מדבר על איך לעזור לילדים שמתעוררים בלילה מחלומות בלהה!
לדעתי, הדף מפספס קוראים רבים וכותבים רבים.
אולי: איך להפסיק לצעוק על הילדים בחינוך ביתי ?

שלום אחת,
לא קראתי כל מילה שכתובה פה, ואולי מישהו כבר הציע,
אבל לי עוזר מאד הספר איך לדבר לילדים כך שיקשיבו ולהקשיב כך שידברו"
מומלץ מאד, קל ליישום ופשוט נותן אלטרנטיבה ברגעי החוסר אונים.

גם אני אמא ומוצאת את עצמי לפעמים ברגעים הזויים של צווחות על הילדים
או של התנהגות שדוחה אותם מעלי.
את נשמעת נורמלית לגמרי
וזה יופי שאת מבקשת עזרה.

בהצלחה וחיבוק.

ל אחת
היה לי מאד מעניין לקרוא את מה שכתבת, עוררת הרבה נקודות למחשבה.
מאחלת לך למצוא את הדרך הטובה עבורך .

משהו קטן שעוזר לי כשיש כאוס- אני שואלת מי המנהיגה?
מי המנהיגה של הבית שלי?
מי המנהיגה של חיי?
מי המנהיגה של השפע הכלכלי שלי?
מי המנהיגה של משפחתי?

זה תמיד (כמעט

) עוזר לי להתחבר מחדש לכוחות שלי ומוציא אותי מהמעגל של קורבן /חוסר אונים/ רגשות שנאה עצמית.

_הדברים שאני הכי גאה בהם
שאני מגדלת אותם כילדים חופשיים
ועצמאים שעומדים על שלהם ויודעים לנהל משא ומתן
שיודעים לבחור בדיוק מהש מתאים להם ללא כפייה
וחופשיים לעשות כן
אלה הדברים שהכי מפריעים לי כשהם עומדים מולי
במצבי לחץ_
אוי, אחת, כמה קולע וכמה מדוייק.
אני מסכימה לגמרי עם מה שבשמת כתבה וגם את כתבת שאת מזדהה: הדור שלנו גדל אחרת, היינו הרבה יותר "משתפי פעולה" - למעשה צייתנים ונכנעים - ואנחנו רחוקים מלהיות דור מאושר (כהכללה). אנחנו רוצים קשר אחר עם הילדים שלנו, אבל אנחנו לא יודעים לייצר אותו. יש שיפור, אבל לא כמו שהיינו רוצים. אנחנו רוצים שיתוף פעולה אמיתי, מתוך אהבה ואמון, אבל ברגע שזה מתבטא בחוסר הסכמה, קשה לנו להתמודד.

_לפעמים במשך היום אני כבר לא יכולה לסבול שהם נוגעים בי ומלטפים אותי כבר אין לי כוח לזה והעור שלי נעשה מאוד רגיש למגע
אוי, אני כל כך מכירה את זה._
כן, כן, גם אני.

קיבלת פה עצות נהדרות, ואין לי מה להוסיף, רק רציתי להצטרף למזדהות ולתומכות.

אחת, אל תרגישי אשמה, לפעמים פשוט צריך להעמיד את הפרחחים הקטנים במקום ולתת להם להבין שהעולם לא סובב סביב השטויות שלהם, שילמדו להקשיב ולציית ולבטוח במה שאמא אומרת, אפילו אם יקשיבו לך מתוך פחד.
אני גם מסכימה עם זה.
חוצמזה, דעי לך שניקיון אובססיבי גם נובע לעיתים מרגשות אשמה.
הרצון לנקות את הבית בעצם מייצג את הרצון לנקות את עצמנו ממשהו.
אני לא חושבת שזה שהם לא יסתכלו עליך עם מבט מתריס, ולא ימשיכו בשלהם יראה שהם משתחווים אליך.
יש הבדל בינך לבינם.
וזה בסדר להפעיל סמכויות.מותר לך.
למען שפיות נפשך ונפשם של ילדייך.
כשאני רואה ילדים ששמים פס על ההורים שלהם, אני בעצם רואה ילדים סובלים מאוד.

לאמא אחת (שאני בטוחה שמיצגת עוד אמהות),

קראתי את הדברים החכמים שכתבו לך. באתי רק לכתוב שאני מאמינה שכשאת מבקשת שינוי, השינוי יקרה. אני מחזקת אותך, שאת תמצאי תוך את הכוחות, תצמחי, תגדלי וגם תרגישי יותר עם עצמך. את יכולה.

אחת,

את נשמעת לי כמי שנקלעה לסערה רגשית.
מדבריך עולה שההצעות שקיבלת אינן זרות לך ובחלק מהזמן הן שגרת חייך. את כבר לומדת את הדרך הזאת האחרת, של כבוד לצרכי הילדים, רגיעה, שיקול דעת, מתינות, והנה בימים אלה מתגברים הדפוסים שלך מבית, דפוסים של כעס בלתי נשלט.

אז דעי לך שככה זה. תמיד.
אנחנו לומדים, מתרגלים, משתנים, מתפתחים, נופלים, לומדים מתרגלים וחוזר חלילה. זהו המהלך של החיים. תמיד יש עוד משהו ללמוד. נראה שתקופה זו בעבורך היא זמן של העמקת הלמידה בדיוק בעניין זה של הנהגת הכעס הלא נשלט.
ובנדיבותם, ילדיך מזמנים לך את כל ההזדמוניות לתרגל שוב ושוב את שינוי הדפוס הזה שהוא עמוק וקדום אצלך (את מעידה על כך שזה מבית הוריך), ונראה שעדין מבקש אחר ניקוי ושכלול.

עמדה כזאת כלפי המצב כבר יכולה להוביל להכרת תודה. הנה, שוב נתנה לי ההזדמנות להעמיק את הידיעות שלי, לשכלל את היכולת שלי להנהיג את עצמי במתינות.

הצעה:
את מעידה על עומס רב בחייך, כמעט ללא עזרה בשגרת היומיום. ומובן שרגעי רגיעה הם הכרחיים בשבילך.
לעיתים קורובות אנחנו מייחלים למשהו ולא מקבלים אותו, לא מפני שהוא אינו זמין לנו, אלא מפני שאנחנו מתעקשים לקבל אותו בצורה מאד מסויימת.
למשל - את מאד רוצה לנוח, אבל מאמינה שיכולה לנוח רק כשהבית מסודר, או שיש שקט סביבך, או שהילדים לא בבית וכו' ואלה כמובן רק דוגמאות.

הכיני לעצך רשימה, מה מפריע לך לנוח. בתוך רשימה כזאת תוכלי לזהות את כל האמונות שלך שמפריעות לאפרשות שלך לנוח.
למשל: אני לא יכולה לנוח כשהבית הפוך. כאן את יכולה לשאול את עצמך - אולי כן אפשר?
או: אני לא יכולה לנוח רק חמש דקות, אני זקוקה לפחות לשעתים. גם כאן את יכולה לשאול את עצמך - אולי אני כן יכולה לנוח רק חמש דקות?

יתכן שהברור הזה יאפשר לך למצוא קצת יותר מנוחה בחייך האינטנסיביים, וכשאת פחות עייפה, הרי שאת כבר מגיבה לגמרי אחרת לנסיבות.

אנ יקוראת אותך וכל הזמן מתחלחלת: איך יכול להיות שיש מישהי שהיא בדיוק כמוני וגם קורה לה בדיוק אותו דבר? זה נורמלי? זה שיבוט? זה ניסוי פסיכולוגי המוני? אמא'לה!

_אחת, אל תרגישי אשמה, לפעמים פשוט צריך להעמיד את הפרחחים הקטנים במקום ולתת להם להבין שהעולם לא סובב סביב השטויות שלהם, שילמדו להקשיב ולציית ולבטוח במה שאמא אומרת, אפילו אם יקשיבו לך מתוך פחד.
אני גם מסכימה עם זה._

ואני לא מסכימה, ובפרט לא מסכימה עם יקשיבו לך מתוך פחד.

לחיות בפחד זה לא בריא, גם אם זה מקנה שקט תעשייתי.
לכאורה מרוויחים "ילדים צייתניים", בפועל מפסידים (כולם, גם הילדים וגם ההורים), וההפסד הוא לטווח הארוך.

אחת, אל תרגישי אשמה, לפעמים פשוט צריך להעמיד את הפרחחים הקטנים במקום ולתת להם להבין שהעולם לא סובב סביב השטויות שלהם, שילמדו להקשיב ולציית ולבטוח במה שאמא אומרת, אפילו אם יקשיבו לך מתוך פחד.
הפרחחים הקטנים?
העולם לא סובב?
השטויות שלהם?
שילמדו לציית?
יקשיבו מתוך פחד?
בחיי שחשבתי שזו פארודיה. שמישהי באה עם פארודיה על הורים מתעללים...

עוד לא הגעתי עד סוף הדף אבל מרגישה צורך להגיד משהו.

ככל שאני מתקדמת בקריאת הדף עולה בי ההרגשה שאולי את קצת קשה עם עצמך.

_אני רוצה באמת לראות את הילדים הקטנים והמתוקים האלה
ולזהות בדיוק את הצרכים שלהם ולדעת שהם שלי ולא שזה יהיה קשור לאם יש איתי מישהו או לא_
כן, אני חושבת שכולנו היינו רוצות כך, ובאמת אולי זה מה שצריך להנחות אותנו, אבל חשוב גם להבין שזה לא באמת אפשרי. כל אמא עושה טעויות. כל אמא מתקשה לפעמים לקחת מרחק ולבחון את הדברים באופן 'נקי'. וכל אמא, נאורה ככל שתהיה, באופנית ככל שתהיה, סובלנית ככל שתהיה, מתפרצת לפעמים על הילדים שלה ומתנהגת בצורה שלא היתה רוצה בה, ותקום האחת שלא מודה בזה.
יכול להיות שהסיטואציות שאת מתארת הן באמת קיצוניות (קשה לדעת על פי התאור), אבל גם יכול להיות שזה נובע מהצורך שלך במושלמות הזו ואז:
_אין שום דבר שקשה לי כשאני לא בלחץ פנימי
יש בי סובלנות להכל
ברגע שאני בלחץ כל דבר קטן מקפיץ אותי_
מה זה בעצם סובלנות להכל? יכול להיות שאת בעצם סופגת וסופגת וסופגת בשם הסובלנות ואז בסוף מתפוצצת?

אני כל הזמן אומרת להם שכשאני כועסת אני כועסת על עצמי לא עליהם
זה נכון? באמת את אף פעם לא כועסת עליהם? את חושבת שהם מאמינים לזה? ובכלל, אסור לכעוס לפעמים? כעס הוא לא רגש לגיטימי?

אני חושבת שזה גם קשור ל:
נהייתי טורפת חומרי ניקוי אני קונה אותם בטירוף
אני כל היום מרססמת אקונומיקה בכיורים ובשירותים ובמקלחת
את רואה את ההקבלה? בין הצורך שלך לנקות בטירוף, שהכל יהיה מושלם ושלא יהיה אף כתם גם אם זה עולה לך בבריאות, אל מול הצורך להיות אמא מושלמת שמבינה מיד בדיוק בדיוק את הצרכים של הילדים שלה, ומספקת אותם באהבה וסובלנות אין קץ גם כשהם עושים את הדברים הכי מרגיזים שיש, ולמרות שאת לבד, בלי עזרה, בלי שינה, בלי תמיכה...?

דרך אגב, כמה ילדים ואיזה גילאים?
(חושבת על השם שבחרת לך, 'אחת', עושה לי אסוציאציה של אחת מול רבים)

אחת, אל תרגישי אשמה, לפעמים פשוט צריך להעמיד את הפרחחים הקטנים במקום ולתת להם להבין שהעולם לא סובב סביב השטויות שלהם, שילמדו להקשיב ולציית ולבטוח במה שאמא אומרת, אפילו אם יקשיבו לך מתוך פחד.
גם אני נגד אשמה. מאד. בעד אחריות, שזה בפירוש מה שאת עושה כאן בעצם פתיחת הדף. @} @} @}

בקשר להמשף המשפט - אני חושבת שעדיף לא להתייחס אליהם כאל "פרחחים" אלא כאל בני אדם עם רגשות ופחדים, בלבול וחוויות כמו שלנו היו בגילם. הרי העולם של כולנו סובב סביב השטויות שלנו בדיוק.
אני חותמת במאה אחוז על שילמדו להקשיב ולבטוח במה שאמא אומרת זה יכול לקרות מתוך זה שאת תלמדי לבטוח במה שאת אומרת. את בוגרת, חזקה, לא עלה נידף ומבוהל. "לציית" צורם לי. אולי עדיף "להחליט ולבחור באופן עקבי למדי שמה שאמא אומרת זה לטובתי ובעדי" מתוך ידיעה שאם אני בוחר או מחליט אחרת, זה לא סוף העולם. עדיין מכבדים אותי. לא סמנטיקה. זה ההבדל בין חירות ובין אילוף.

בסיטואציות היותר קשות שהם יוצרים לך שתיארת (להוריד את החגורה במהלך נסיעה, לשים את עצמם בסכנה ברורה ומיידית) אני חושבת שכדאי לאמץ ארגז כלים של תגובות מוכנות מראש כדי שתוכלי לאט לאט להגיע למצב שבו את זורמת ומצליחה לפתור את הסיטואציה בלי חרדה ובלי כעסים קשים. למשל, לעצור בצד (אחרי שאת מוצאת מקום לעצור. ממש להתרכז במציאת מקום לעצור הכי מהר שאפשר ולא בצעקות ובהסתובבויות לאחור כי אז אתם פשוט יותר בסכנה!!! כדי לצמצם את הסכנה - להתרכז בעצירה מיידית.) ולא לנסוע עד שהילדה לא חוזרת לכסא ונחגרת. יכול להיות שתאחרו לאנשהו, זה פחות חשוב. אם זה חשוב לה, אז אולי זה יהיה יותר אפקטיבי. אבל אם זו נסיעה שחשובה לך, אז ויתור מקומי בנסיעה אחת או שתיים שיבהירו את הנקודה עדיף מאשר להיות במצב הזה הרבה.
<לשנן כמנטרה במהלך העצירה. המטרה ארוכת הטווח חשובה יותר מאשר שנגיע היום בזמן. זה רק להיום, זה לא לתמיד.>
סתם דוגמה אחת.

כשאני רואה ילדים ששמים פס על ההורים שלהם, אני בעצם רואה ילדים סובלים מאוד.

כן. גם אני.

יהיה טוב. את באמת עושה הכי טוב לביתך בהתייעצות ובמודעות, ובתנאים מאד קשים. השינוי כבר התחיל.

בחיי שחשבתי שזו פארודיה. שמישהי באה עם פארודיה על הורים מתעללים...
בשמת. אני מבינה את מה שאת כותבת
אבל יש ילדים שמה הם צריכים זה שיגידו להם "לא". בצורה חזקה ומטלטלת.
תראי, על בכורתי אף פעם לא צעקתי. פעם אחת אמרתי לה לא לרוץ לכביש ולא הייתי צריכה להזכיר את זה לעולם שוב.
לעולם לא הרביצה, חטפה וכו'.
אבל הקטנה שלי (שגם היא עדינת נפש) היתה צריכה "לחטוף" צעקות חבל על הזמן כי היא רצה כל פעם
לכביש שוב ושוב כשהיתה בת שנה וחצי. (היום כבר לא ברוך השם)
ולא עזר שום דיבור אסרטיבי, הרמה על הידיים וכו'.רק משהו מאוד אסרטיבי שגובל בצעקה חזקה מאוד עזר.
זה תמיד נדמה שאם ניתן אהבה, הנקה אינסופית, לינה משותפת וכו' נפתור את הכל.
לא כך הוא. לפחות לא לפי ניסיוני.
וקראתי את כל המאמרים על גבולות וכו' ותכלס - לפעמים מה שהילדות שלי צריכות זה שאני אהיה
מאוד קשוחה...

אנ יקוראת אותך וכל הזמן מתחלחלת: איך יכול להיות שיש מישהי שהיא בדיוק כמוני וגם קורה לה בדיוק אותו דבר? זה נורמלי? זה שיבוט? זה ניסוי פסיכולוגי המוני? אמא'לה!
אלוהים אדירים! שהרי אני זאת את ואני זאת גם עוברת אורח מסתבר, ואולי עוד כמה. כל כך תודה לך על הדף הזה משום שכבר הרבה הרבה זמן אני לבד כל כך במיפלצותי ובחוסר סבלנותי, מיטלטלת בין אהבה גדולה לילדי לבין רצון שיעזבו אותי כבר לנפשי כדי שאוכל קצת לנוח סוף סוף...

וגם לי יש מחשבות - אולי הכל נובע מאותה השאיפה להיות אמא מושלמת, עם ההנקה האינסופית והלינה המשותפת והאוכל הבריא והימים הארוכים איתם בבית.
אולי אם הייתי גם אני מתראה איתם רק בארבע+ אחרי הצהרון, כמו כולן מסביבי, הייתי יכולה להיות איתם נטולת התפרצויות ובלגנים... אולי?

אולי אם הייתי גם אני מתראה איתם רק בארבע+ אחרי הצהרון, כמו כולן מסביבי, הייתי יכולה להיות איתם נטולת התפרצויות ובלגנים... אולי?
לא.
אני לא בחינוך ביתי, ורב חברותי לא בחינוך ביתי. אם נדמה לך שכשהילד חוזר ב16 הכל מתנהל בהרמוניה מופלאה ויש סבלנות אינסופית והכלה ללא גבול וכו' - צר לי לאכזב אותך.
אין, ולא יכולה להיות מערכת יחסים נטולת כעסים, ושאר רגשות טובים יותר וטובים פחות. אנחנו לא רובוטים ולא חיים בעולם אוטופי. הקשר עם הילדים במיוחד הוא הרבה יותר עמוק מכדי ששינוי טכני זה או אחר 'ינטרל' אותנו מכל קשת הרגשות הקשורה לעצם זה שהם יצאו מאיתנו ויש לנו אחריות עליהם כל רגע ורגע מחיינו מרגע הלידה ועד עולם.
העניין הוא לצאת מהדיכוטומיה - או שאני האמא המושלמת המניקה המחנכת וכו', או שאני אמא מזניחה שלא אכפת לה מהילדים. זה לא הכל או לא כלום.
זה לא שיש איזו דרך אחת נכונה באופן מוחלט שאם אני לא הולכת בה אני עושה עוול לילדים שלי. גם אם מישהו כתב את דעתו בצורה מאד בוטחת משכנעת ומשוכנעת על איך 'צריך', זה לא אומר שזה נכון לי.
כל אחת יוצרת את האמהות שלה בעצמה, גם לפי איך שהיא מאמינה, אבל גם לפי איך שהיא יכולה בפועל, איך שמתאים לאישיות שלה ולתנאים בהם היא חיה.

אולי אם הייתי גם אני מתראה איתם רק בארבע+ אחרי הצהרון, כמו כולן מסביבי, הייתי יכולה להיות איתם נטולת התפרצויות ובלגנים... אולי?

ממש לא. רוב החברות שלי עובדות ואז באות הבייתה לבלאגן ולצעקות של הילדים, והן אפילו פחות סובלניות, ככה שגם בשעות המעטות שהילד שלהן רואה אותן, הן עצבניות. (לא מכלילה, לא מכלילה, לא מכלילה)

תחשבי: עבדת קשה כל היום, את חוזרת הבייתה אחרי שלא היית בו יום שלם, ואז ב-4 שעות את צריכה: לבשל, לנקות, לסדר, לכבס, לטפל בילדים פיזית (האכלות, מקלחות, שיעורי בית וכו'), וגם איכשהו לתת להם יחס מעבר לטיפול הבסיסי... ואם זה כמה ילדים אז בכלל זה קשה

עכשיו, לא מספיק כל זה, את גם מקבלת את הילדים אחרי שעבר עליהם מי-יודע-מה במסגרות שלהם, עם כל מיני מטענים (המורה צעקה, רבו עם חבר/ה...) ואת אפילו לא יודעת מה מציק להם כי לא היית שם... וגם עצם זה שלא היית שם מוסיף להתנהגות שלהם. וגם השעות הכי קשות עם הילדים זה אחרי 6 בערב, בלי קשר אם היית איתם או לא (לפחות אצלי ואצל הנשים שדיברתי איתן על כך). ז"א את מפסידה את השעות של הבוקר הכייפיות, שבהן הילדים רגועים ונעימים, ומקבלת אותם ישר לשעות הכי קשות שלהם...

(אני עצמי ניסיתי כל מיני קומבינציות- לפני הולדת הקטן הגדול היה בגן, על תקן בייביסיטר בימים שבהם למדתי. כשנולד הקטן היה חופש גדול ואז נשארתי עם שניהם כמה חודשים. אחרי כן חזרתי לעבוד, עם הקטן אצלי בהתחלה ואח"כ אצל מטפלת לשעות ספורות, והגדול לחצי יום בגן. בגיל שנה ו-3 גם הקטן נכנס לחצי יום לגן, וככה עד עכשיו. בעלי רוצה לשים אותם ליום שלם עד 4, אני רוצה להוציא אותם בכלל... בינתיים אנחנו ככה. הכי קל היה לי (יחסית) בזמנים ששניהם היו איתי, אחרי הולדת הקטן, בחופשים, ובזמן המלחמה...)

לא שופטת את הנשים שעושות את זה, הן חושבות שלהיות בבית יותר קשה (שוב- בגלל כל הסיבות שציינתי- הן מרכזות את הקושי של הבית ל-4 שעות ביממה...), ורובן (אלה שאני מכירה) פשוט לא חושבות שיש אפשרות אחרת... לא שאני טוענת שבבית קל, אבל מנסיוני, ומעדויות שקראתי כאן באתר של אנשים כמוני שעברו מהטירוף של מירוץ העכברים לבית- יותר קל בבית. לא לכולן, זה בטוח, אבל לרוב.
וגם מי שיחסית יהיה יותר קשה לה בבית, הפתרון לדעתי הוא להתאים את התנאים בבית לאופי של האשה ולא ללכת לקיצוניות השניה של מסגרות עד 4+. למשל חצי יום מסגרת וחצי משרה לך, אם העבודה גם תתן לך יותר אוויר כלכלי אז מה טוב...
או כמו שאני עושה- אמנם הילדים שלי רשמית במסגרת אבל לא הלכים כל יום, רק מתי שיש עבודה, אני עובדת מהבית והזמנים שלי מאוד גמישים.
או כמו שהייתי רוצה לעשות, וכנראה אעשה בשנה הבאה- כולנו בבית, כשיש עבודה אז לוקחת בייביסיטר, כמה שמתאים. השעתית שלי גבוהה מהתשלום לבייביסיטר, אז זה משתלם לי, וגם האיש מסכים איתי הפעם כי בשנה הבאה תהיה עוד תינוקת וייצא לנו לשלם סכום מטורף על גנים (אני שולחת לפרטי, לחצי יום ייצא משהו כמו 3000+ לשלושתם, ולא תמיד אני עובדת 4 שעות בבוקר דווקא).

מצד שני, לי אחרי הלידה היה ממש קל יותר איתם בבית כי לקחתי לי "אחות גדולה" לילדים, פעמיים בשבוע, לשעה- שעתיים כל פעם, ואז אכלתי, התקלחתי וכו'... בגלל שזו הייתה ילדה (בת 14-15) לא שילמתי יקר, אז לא עבדתי בכלל ולא יכולתי להרשות יותר מזה (היה יוצא משהו כמו 200-250 לחודש, היה שווה כל שקל). אבל זו הייתה הצלה ממש. וגם הילדים עדיין היו "איתי".
מצד שני בעלי לא היה נמצא בבית בכלל כמעט (היה חוזר קרוב לשעות ההשכבה של הילדים).
במלחמה לא הייתה לי עזרה, אבל הם כבר גדלו קצת (3 ושנה וחצי), וממש היה לי כיף איתם. היה קשה לחזור לשגרה.
לא מוכנה לצאת לעבוד בעבור שום הון שבעולם מחוץ לבית. (ובתחום שלי משלמים יופי- אבל גם השעות יופי טופי...)
סתם למשל, השבוע- הקטן היה חולה, עם חום וכל הבלאגן. בד"כ אני נעזרת בהורים שלי אבל לצערי אבי התאשפז, אמי איתו. כגיבוי יש לי מטפלת- שכנה חמימה שנמצאת גם ככה בבית, לוקחת לי יקר אבל כשחייבים... בקיצור גם היא לא הייתה זמינה. כל מי שבד"כ עוזר לי לא היה זמין.
אני מנסה לחשוב מה היה אם הייתי עובדת בחוץ... והייתי צריכה לשבור את הראש בסידור. (להישאר בבית לא תמיד אופציה- התחום שלי הוא ניהולי וזאת בעיה להיעדר). וגם- נניח שהייתי מוצאת סידור- להשאיר ילד חולה עם חום גבוה עם מטפלת וללכת לעבוד P-: לא מציאה גדולה...
במקום זה הזזתי פגישות, חלק ביצעתי בזמן מנוחת הצהריים, חלק ביצעתי עם הילד בידיים (עם מי שידעתי שאפשר).
מודה לאלוהים שיש לי עבודה כזו גמישה שאני יכולה להיות בבית עם הילדים כשצריך.

אני ממש מצדיעה לכאלו שעובדות מחוץ לבית וגם מגדלות ילדים (בסבלנות...)- מהבחינה הזו שמה שהן עושות זה כמעט בלתי אפשרי.
אז או שהן אמהות סיוטיות שלידן את תראי כמלאך, או שהן "סופרוומניות", שמידי פעם מתמוטטות... ובד"כ כך או כך זה על חשבון הילדים... יש כמובן גם כאלו עם עור של פיל שגם מצליחות לעבוד וגם לגדל ילדים בנחת, בלי להתמוטט. לא הייתי מתחלפת איתן.
(מדברת על אלו שמנסות גם לגדל את הילדים תוך כדי... יש כמובן גם את האופציה השלישית, שהיא אחרי העבודה גם לקחת בייביסיטר שתכין עם הילדים ש.ב., מבשלת, ומנקה, ואז החיים יותר יפים P-: ובטח שיש להן סבלנות כשהן צריכות להיות עם הילד שלהן חצי שעה ביום בלי לדאוג לבישולים ניקיונות וכו'...)

לא קראתי הכל, אולם משפט אחד נתפס לי, זה שכתבת שבעלך נסע ל-3 חודשים לצורכי עבודה!!!
זה סופי? אי אפשר לשנות?
מה החלק שלו בגידול הילדים, מעבר לפן הכלכלי (שאינני מזלזלת בו לשנייה, כן? אבל בכ"ז...).

מה עם עזרה מהמשפחות שלכם?

_אני ממש מצדיעה לכאלו שעובדות מחוץ לבית וגם מגדלות ילדים (בסבלנות...)- מהבחינה הזו שמה שהן עושות זה כמעט בלתי אפשרי.
אז או שהן אמהות סיוטיות שלידן את תראי כמלאך, או שהן "סופרוומניות", שמידי פעם מתמוטטות... ובד"כ כך או כך זה על חשבון הילדים..._

יש עוד אופציה למי שמתאים לה: לפתוח עסק עצמאי ולהפסיק להיות משועבדת למקום עבודה.
אני די הרבה בבית במשך היום (לבד) ובשעה 4 יש לי המון סבלנות וכוח.

אז או שהן אמהות סיוטיות שלידן את תראי כמלאך, או שהן "סופרוומניות", שמידי פעם מתמוטטות... ובד"כ כך או כך זה על חשבון הילדים...
יש עוד אפשרויות. אבל מילא. מה שעוזר להרגשה הטובה. @}

מצטטת את עצמי, המשך המשפט שצוטט יש כמובן גם כאלו עם עור של פיל שגם מצליחות לעבוד וגם לגדל ילדים בנחת, בלי להתמוטט. לא הייתי מתחלפת איתן.
וגם כתבתי "לא מכלילה" 3 פעמים...
מה עוד אפשר לעשות כדי להיות יותר מובנת?!?
נו שוין... P-:

אחת אחרת*

לא הייתי מתחלפת איתן.

למה?

ב עילום
זה פחות או יותר מה שאני עושה, כנראה שההודעה שלי יצאה כל כך ארוכה שהאמצע התפספס... גם אני עצמאית, רק שהילדים שלי חצי יום במסגרת, ולא עד 4. יש המוווון אפורים באמצע @}

שלום לך אמא יקרה מאד,
רוצה לתת כאן את דעתי באופן כללי ולא ספציפי אליך אוקיי?
אמהות יקרות כשמגיעים למצב כזה כל הנורות דולקות וכל האזעקות מופעלות - זה הזמן לשנות משהו..
צאו מהבית והתנתקי ומהילדים לכמה שעות - חובה!!!
צאו בבוקר מהבית לעבודה ותיפגשי עם אנשים בני גילך. דברי איתם. צחקי איתם. תרכלי איתם.תשתובבי איתם. עשי מה שאנחנו עושים כל יום בחיים -מתקשרים עם אנשים אחרים.
לילדים שלך להיות במסגרת עם ילדים אחרים זה יהיה רווח נקי - לעומת הלופ שאתם נמצאים בו עכשו. צאי ,צאו מהלופ הזה כשזה לא עובד. לא בכוח.

הדברים נאמרו מכל הלב, לא כביקורת בשום אופן. בהצלחה במה שתחליטי לעשות. רוצה לבקש ממך אם את יכולה לנקות את כל הבאלגן בראש ולהקשיב לעצמך לכמה דקות.. מה את באמת רוצה? עיזבי לכמה דקות את העיצות שלנו בצד. והקשיבי.
עיזבי את הנכון והלא נכון, כן חינוך ביתי, לא חינוך ביתי. לפני כל זה ואחרי כל זה הקשיבי לעצמך קצת.

_לא הייתי מתחלפת איתן.
למה?_

פשוט כי הגעגועים לילדים שלי קשים לי.
עד שהבאתי אותם, אני אוותר עליהם?
זה נשמע מצחיק, אני רק בת 26 עם השלישית בדרך...
אבל עד שבאו הילדים ממש היה לי חלל שחסר.
אני נוצרת כל רגע, בידיעה שהם גדלים כל כך מהר, ואני עוד אתגעגע לזה.
זה נשמע כל כך פסטורלי P-: אז ברור שלא הכל וורוד, וברור שיש כעס לפעמים, במיוחד כשאני בהריון אני חסרת סבלנות ונוטה לכעוס מהר, אני לא מושלמת. אבל מנסה להזכיר לעצמי יום יום ולהודות על מה שיש כי על זה חלמתי כל החיים (הקצרים) שלי.
אני אוהבת אותם גם כי ככה זה אבל גם כי אני מזכירה לעצמי כל יום לאהוב אותם. (כמו בזוגיות)

כל החיים ידעתי שאני רוצה להיות אמא. בתור ילדה טיפלתי בילדים, תמיד חיפשתי שכנים עם תינוקות, הייתי משמרטפת חינם. התחתנתי צעירה, וישר ניגשנו למלאכה

לקח יותר משנה, ועדיין אין הריון... הלכתי לרופא, מעקב ביציות וכו'- איבחן שיש לי בעיה, ואמר לי לבוא כשאקבל את המחזור הבא להתחיל טיפולים. עברו לי סרטים בראש, שזהו, שלא יהיו לי ילדים. באותו החודש לא קיבלתי מחזור... כל כך שמחתי. בשבוע שמיני- אני עם כאבי בטן. מתחיל דימום חום. אני בלב כבר יודעת, אבל בראש מדחיקה. הולכת למיון. ההריון עדיין שם, בלי דופק. מרגיעים אותי ואני חוזרת הבייתה. למחרת, עדיין כאבים, הדימום מתגבר. פתאום אני מרגישה גוש שיוצא ממני... כשהגעתי למיון טכנאית האולטרסאונד לא האמינה שהייתי בהריון... הרחם היה ריק לגמרי. אפילו לא נזקקתי לגרידה.

זה הרס אותי. שוב עוברות לי בראש המחשבות שאולי לא יהיו לי בכלל ילדים. לא יכולתי לחכות כמו שאמרו 3 חודשים, וישר ניסיתי- ונקלטתי. כך הגיע אלי בכורי. להריון השני והשלישי כבר נקלטתי בלי בעיה, טפו טפו (הבעיה הייתה הורמונלית וכנראה הסתדרה בעקבות ההפלה), אבל אני עוד זוכרת את ההרגשה, את הפחדים.
למה אני מספרת את זה? כי פעם בכמה זמן, אני נזכרת בתקופה ההיא. אני חושבת על כך שבקלות מהמצב שלי אז יכולתי להיות בלי ילדים היום. ואני חושבת על איך היו נראים החיים שלי בלי הילדים. וכאב עמוק מפלח לי את הבטן כמו סכין. ואני לא מגזימה.
כשהבכור שלי נולד, במשך כמה ימים רק נישקתי וחיבקתי אותו, כמו שמחבקים אדם אהוב שלא ראית הרבה זמן... הרגשתי שהיה לי תינוק, ולקחו לי אותו, ועכשיו קיבלתי אותו בחזרה...
אני יודעת שיש נשים שעברו יותר ממני, חיכו יותר זמן, עברו יותר הפלות, אולי אפילו קוראות את הדף הזה. ובטח יגידו לעצמן- מה, שנה זה לא נורא... אבל בשבילי זה היה כמו חיים שלמים.

טוב, כמובן שיצא ארוך כמו מגילה... יש לי נטיה כזו לאחרונה, במיוחד שכשמדובר בילדים...
תרגישו חופשי לערוך, להעביר, למחוק...

טוב וחוץ מהקוצי- מוצי

:
א. אני עובדת פחות שעות
ב. אני יותר עם הילדים בשעות היפות שלהם.
ג. אני מצליחה יותר בעבודות הבית, כי אני בבית יותר זמן.
ד. אני נהנית גם מזמן לעצמי, גם כשהילדים איתי. ממה שהבנתי מאמהות שעובדות במשרה מלאה, הילדים יותר צמודים בהמשך היום וגם לפעמים בלילה.
ה. פשוט מרגיש לי נכון, להיות הדמות הראשית בחיי הילדים שלי, להיות זו שהם רואים לפני שהם ישנים צהריים וזו שהם רואים מייד כשהם קמים, להיות איתם ובשבילם.

וברור ברור ברור, אבל אני מבהירה שוב- זה מה שמתאים לי, ככה אני רואה את הדברים, ככה ההגיון שלי עובד.
לא אומרת שאמא שיוצאת לעבוד יום מלא לא מתגעגעת לילדים שלה, או שהיא אמא רעה, או כל מה שיכולים להבין מהדברים שלי ולא התכוונתי שיהיה שם.

_אחת יקרה, מה דעתך לשנות את שם הדף ל שם דף מתאים ?
לי לא היה מושג שזהו תוכן הדף. חשבתי שהוא מדבר על איך לעזור לילדים שמתעוררים בלילה מחלומות בלהה!
לדעתי, הדף מפספס קוראים רבים וכותבים רבים.
אולי: איך להפסיק לצעוק על הילדים בחינוך ביתי ?_

אולי: איך להפסיק לצעוק על הילדים בחינוך ביתי ?
הצעקות כאן הן לא העיקר. גם לא החינוך הביתי.
אולי להפחית אגרסיות כלפי הילדים

אני מציעה - החלמה מכעס המופנה אל הילדים
הכעסים הם שלנו. כאשר הכעס מופנה החוצה, ובפרט אל ילדים, מתבקשת החלמה.

חדשה ישנה{{}}, דייקת לגמרי בתיאור של מה קורה כשרואים את הילדים מארבע. זה בדיוק כך - את מקבלת רק את החלק הקשה והמשימתי (או כמעט רק). וכשהילדים בבית-ספר, אז זה כולל גם שיעורי בית וכולי. ולכן, אני ממש לא ממליצה על זה בפתרון לבעיות ביחסים עם הילדים.
בכל זאת, אני לא מצליחה להתאפק מלהזכיר לך דבר קטן...
לא שופטת את הנשים שעושות את זה, הן חושבות שלהיות בבית יותר קשה (שוב- בגלל כל הסיבות שציינתי- הן מרכזות את הקושי של הבית ל-4 שעות ביממה...), ורובן (אלה שאני מכירה) פשוט לא חושבות שיש אפשרות אחרת...
יש עוד סיבה אפשרית...

_חדשה ישנה, דייקת לגמרי בתיאור של מה קורה כשרואים את הילדים מארבע. זה בדיוק כך - את מקבלת רק את החלק הקשה והמשימתי (או כמעט רק). וכשהילדים בבית-ספר, אז זה כולל גם שיעורי בית וכולי. ולכן, אני ממש לא ממליצה על זה בפתרון לבעיות ביחסים עם הילדים.
בכל זאת, אני לא מצליחה להתאפק מלהזכיר לך דבר קטן..._
אני מסכימה. אנחנו בבית.
שעות הבוקר בד"כ עוברות עלינו בנעימים ובשמחת חיים, ולאט לאט יש שחיקה עד שמתעייפים לגמרי והולכים לישון.
זה נכון גם לאמהות. אז אם את מגיעה עייפה מהעבודה ושחוקה, והילדים כבר מתחילים להיות עם עצבנות שנובעת מעייפות, זה לגמרי נפיץ.

ומילא לעשות את זה בזוג תומך עם בן זוג נמצא, מילא לעשות את זה בזוג לא תומך, לעשות את זה כשאת לבד למשך חודשים? לא סביר בעליל. צריך עזרה ויפה שעה אחת קודם.

את מוזמנת למחוק את התגובה הזאת אם היא פולשת לסיפור ולדף שלך. באמת.
זאת גם אני , אולי קראת כבר את הדף שפתחתי לא מזמן להכיל את קשיי הבכור ?

קרוטונית, קראתי...
וחשבתי שיהיה מאד לא יפה, לא תומך ולא מעודד מצידי לספר לך שאצלי הקשיים הללו שאת מתארת נמשכים כבר כשלוש שנים ולא הולכים לשום מקום... sorry...

נהפוכו, תכתבי...
<מבועתת>

זה לא דף אישי שלי שם, ולא דף תמיכה. תכתבי אם זה עוזר לך @}

קראתי אתמול משהו וחשבתי על הדף הזה. לא יודעת אם זה עוזר במשהו, אבל אני רוצה לחלוק אתכן את המחשבה. זה א-פרופו הילדים הצייתנים שהיו פעם וכמה קשה לנו עם זה שהילדים שלנו לא ממושמעים כמו שאנחנו היינו.
לקחנו בספריה ספר עם אגדות עם אינדאניות. בעיבוד צרפתי, לא מאד חדש, ואני מבקשת רגע לצאת מההנחה שהדברים שאני קוראת שם הם באמת שם גם בנוסחים המקוריים של האגדה. תקציר הסיפור הוא כזה:
איש זקן ורשע גנב את השמש, הירח והכוכבים והשאיר את שאר הבריות בחושך. העורב החליט לעשות מעשה, הפך את עצמו לגרגר אבק והתחבא במים ששתתה בתו של הזקן. לימים נולד לה תינוק, שהיה תינוק עקשן ותובעני.
יום אחד התינוק בכה כל היום בלי הפסקה, והצביע על שלושה שקים שהיו בבקתה. בסוף לזקן נמאס מהבכי והוא אמר: תני לו את השק הקטן! האמא נתנה לתינוק את השק והוא שחרר את הכוכבים חזרה לשמים.
יום אחד שוב בכה התינוק בלי הפסקה, ולזקן נמאס והוא אמר: תני לו את השק השני! והתינוק שחרר את הירח.
יום אחד הוא שוב בכה... ושחרר את השמש... והפך חזרה לעורב ועף משם.

קראתי את זה וחשבתי: זה לא הדור שלנו שהמציא את זה, שהכי קשה זה להתמודד עם ילד מתעקש או תינוק בוכה. כל העולם יעמוד מול הבית של הקמצן ויצעק "תחזיר לנו את השמש!" והוא לא יחזיר, אבל אם התינוק - הנכד שלו - בוכה כל היום בלי הפסקה... למרות שהוא כבר שחרר את הכוכבים, ושחרר את הירח... אי אפשר לעמוד מול זה!

ולי מרגיש שחלק מהקושי, האישי שלי כמובן אבל אולי יעזור לעוד מישהי לקרוא, זאת האשליה שאם אני רק אעשה מאמץ בכיוון כזה וכזה ישררו פה שקט ושלווה לעולמי עד וכולנו נוכל להתנהל לנו בחיוכים מרפרפים על השפתיים ובאהבה אחת גדולה (כמובן שתמיד נראה לי שכל הכותבות בבאופן ואולי בעצם כל האמהות מחוץ לבית הנוכחי אכן מתנהלות ככה כל הזמן ...) .
גם כשאני כותבת את הדברים עכשו יש בתוכי קול שאומר: מה לא ככה ? מה זה לא רק תלוי בי ?? והתובנה האולי קצת מחוספסת שאני מגיעה אליה אחרי כל תקופה של שפל היא שזוהי אולי המהות של כל המסע הזה, עולים ויורדים ואז עולים קצת יותר גבוה ושוב יורדים... ואולי הרבה אנרגיה מתבזבזת מעצם הבהלה על התגלית שאופס, הנה אנחנו שוב בירידה... אבל אם אני מרשה לעצמי להסתכל קצת מלמעלה, קצת מגבוה קצת במידת רוחק על כל הדברים האלה ולא מתמקדת בכל רגע ורגע ומצייננת כמה זה היה נורא וכמה זה היה ממש טוב וכו' וכו' אולי עצם ההתרחקות מהשיפוט הזה תאפשר לתנודות להיות קצת פחות סוחפות, קצת פחות קיצוניות ? (או כמו שאמר בעל של חברה שלי: "ברזלוציה של החיים...")

ועוד משהו שנכון שוב לגבי עצמי: מרגיש לי כאילו אם אני בחנוך ביתי זה אומר שאני צתריכה להיות אמא מהחלומות, שתמיד תמיד רוצה להיות דבוקה אל הילדים שלה, תמיד מכילה, נותנת, אוהבת במלואי את מלואם וכו' וכו'... זה מזכיר קצת את הציפיות מילדים שהם בבית להיות יותר חכמים / יותר נחמדים / יותר מחבורים לעצמם... יותר משהו מכל הילדים האחרים, בקיצור, יש כאן שוב את תסביך הציפיות הגבוהות שאצלי ואצל ילדיי אני מגלה שפועל בדיוק בכיוון ההפוך, כגובה הציפיות כך עומק הנפילות והאכזבות...

שליחה על ידי צובעת* » 12 מרץ 2009, 14:18

שלום לכולן
אני רואה שהדף התפתח וקראתי את ההמשך חלקית
ראיתי הודעה שנכתבה ע"י מישהי בכינוי שלי אך זו לא אני
לא הייתי כאן כי המחשב התקלקל ורק היום חזר מתיקון

זו ההודעה:

אחת (11.03.2009 21:35):
לא הייתי מתחלפת איתן.
למה?

אז שוב
זו לא אני
אקרא את מה שכתבתן בעיון ואחזור לכתוב
תודה

אלטר אגו
יש עוד סיבה אפשרית...
אם את מדברת על עיניין הכסף- אז נכון, הוא קיים. יש אילוצים של כלכלה.

אבל ממה שאני רואה סביבי- לפעמים העבודה הנוספת פשוט מממנת מטפלת/ משפחתון/ מה שלא יהיה, ועוד קצת... (במיוחד אם יש כמה ילדים או שהאמא מרוויחה ממש נמוך שעתית)- ואז, מה יוצא מזה? נכון, האמא מתאווררת, אבל באותה מידה יכלה להתאוורר עם חצי משרה או עסק קטן מהבית... (מכירה אישית אשה שיצאה לעבוד רק בשביל להתאורר, את כל המשכורת שלה היא העבירה ל: מנקה, מטפלת, בייביסיטר ומורה פרטית- מכירה אישית כי אני הייתי חלק מהצוות... ואני לא רוצה לזעזע כאן בתיאורים על איך הם מתנהגים כלפיה

)
כמובן שלפעמים הקצת הזה הוא הכרחי, זה מצב עצוב מאוד אבל קיים

ובואו לא נשכח שמה שאנחנו קוראות לו התאווררות הוא עבודה, לפעמים מעיקה ושוחקת לא פחות מגידול הילדים...

או שבמקרים אחרים האמא יוצאת לעבוד לא בתור צורך קיומי, אלא בשביל הפלאזמה והטיול השנתי לחו"ל...

יש גם מקרים שהעבודה של האמא באמת נחוצה לפרנסת הבית, וגם הכסף לא מתבזבז כולו על טיפול חלופי לילדים. אני הייתי מקרה כזה.
למזלי (הגדול, באמת)- מצאתי עבודה שגם השעתית שלה גבוהה וגם אני עושה אותה מהבית בחצי יום (אני יכולה לבחור כמה שעות לעבוד, בכפוף לביקוש כמובן. אבל ברוך ה' יש ביקוש, ואני מגבילה את מספר השעות שלי לפי צרכי המשפחה- אם התקופה לחוצה כלכלית אז קצת יותר, אם הילדים חולים או בחופש אני איתם... אמריקה

)

ברור שעקב הבחירה הזו אנחנו משתכרים הרבה פחות מאשר אם, נניח, הייתי שמה את הילדים עד 4 ועובדת 8 שעות ביום.
אבל אני, בלב שלם, מוותרת של חו"ל, ועל בגדים יקרים (לי ולילדים- קונה בשוק או מקבלת יד 2), ועל יציאות למסעדה (כשיש קצת כסף הולכים יחד עם הילדים למסעדה פשוטה חלבית, מקומית...). שוב- זה מתאים לי, אבל יש לי חברה שחייה לא היו חיים בלי לקנות בגדים באלפי שקלים כל חודש, ואני לא מגזימה. אם היא הייתה צריכה לוותר על זה היא ממש הייתה נכנסת לדיכאון... היא פשוט קונה וקונה ומוסרת כל פעם שהארון מתמלא... (חבל שאנחנו לא באותה המידה

שווה לי לעשות דיאטה אחרי הלידה...)
בנוסף, אני גם מוצאת "דילים" ומבצעים- לילדים לא חסר כלום, אני יודעת בדיוק מאיפה ומתי לקנות מה (למשל קונה לעונה הבאה בסוף העונה הנוכחית- קניתי לחורף הבא מלתחה שלמה לילד ב-230 ש"ח... כולל מעיל!), ויכולה לחכות חודשים עד שיגיע מבצע ואז אוכל לקנות משהו שרציתי...

מה שרציתי לאמר בעצם הוא שיש הרבה אפור באמצע. אם האמא ממש מתוסכלת וקשה לה האינטנסיביות של הבית, היא יכולה למצוא משהו לעשות (עבודה מהבית) שעות בודדות בשבוע, ולקחת בייביסיטר. או לעבוד בחצי משרה ולשים את הילדים לחצי יום בגן... האתר הזה מלא באמהות שעושות כל מיני קומבינציות כאלו ואחרות, כל אחת לפי יכולתה, איזור מגוריה, השכלתה, ועוד...
אני החלטתי שבכל מחיר אני נשארת בבית (ועובדת מהבית, כי המשכורת שלי הכרחית). כבר הכנתי כמה תוכניות מגירה

אולי מישהי תוכל להיעזר בזה:

למדתי פעם בניית ציפורניים ושעוות וכל זה... אז אפשר לעשות את זה מהבית, אם יש חדר ספייר (אצלי גם ככה כולנו ישנים באותו החדר, אז אפילו בדירת 3 חדרים יש חדר ספייר )

תפירה ותיקונים של בגדים- גם, מצריך איזו פינת עבודה, וגם "ידיים"- אבל אני גם ככה תמיד מתקנת דברים לבד, וגם מכינה בובות לילדים שלי מגרביים, ונהנית מזה מאוד

אגב בובות מגרביים- נשים שראו את ה"יצירות" שלי- נורא התלהבו (יש לי רמת גימור מאוד גבוהה, לא רואים תפרים בכלל), וביקשו לקנות... עדיין לא הגעתי לזה, אבל גם זה יכול להיות כיוון. ופעם הייתי גם מוכרת כיפות שהייתי סורגת. חמותי הייתה סורגת תיקים וסטים של גרביים-כובע לתינוקות, ומוכרת. (לא הלך לה כל כך טוב, לדעתי כי היא השתמשה בחומרים מאוד יקרים וגבתה בהתאם...)
אנשים גם מתלהבים מהקטע של "עבודת יד"...

לעשות איזה קורס ניהול חשבונות ולפתוח משרד מהבית, למי שיש ראש מתמטי (מצד שני אולי מצריך איזו תקופת "סטאז'")- לי למשל יש תעודת חשב שכר בכיר, אבל לא עשיתי איתה עדיין כלום... לא משנה, היא שם , מחכה

לפתוח משפחתון- ואז גם אפשר להשאיר את הילדים איתך בזמן העבודה, וגם להרשות לעצמך אחרי הצהריים להביא איזה בייביסיטר ולהתאוורר... היום לוקחים משהו כמו 1500-2500 ש"ח לילד (תלוי באיזור ובגיל הילדים), מספיק 2-3 ילדים בשביל להביא מינימום משכורת... מצד שני צריך ממש לאהוב ילדים (גם כאלו שלא שלך...) כי זה נורא קשה

באותה הרוח- לפתוח איזו מועדונית לאחרי הצהריים, לילדים שההורים שלהם עובדים אחרי 4 וזקוקים להמשך מסגרת (עצוב לי רק לכתוב את זה

)

עסק של קייטרינג- בישול בייתי. היה לי פעם כזה, אבל בחנות- וזה היה קשה ולא רווחי במיוחד (אז עוד גרתי עם ההורים). בבית משלי אם יש מטבח נורמלי אפשר לפרסם ולהציע ארוחות בניחוח של בית, ואפילו בהזמנה, ולבשל במטבח הבייתי. בעסק שלי היו גם הזמנות פרטיות (רווקים שגרו בסביבה ולא יודעים לבשל), גם מזנון פתוח לשישי-שבת (סלטים, קוסקוס, מפרום וכו'), גם מקומות ישיבה (ממש בקטנה), וגם היו לי בתי עסק- שזה היה מוקד השיווק העיקרי שלי וההכנסה העיקרית- כאלו שמזמינים צהריים, בניתי להם תפריט וכל יום שלחתי לכל אחד מה שביקש... הבעיה הייתה שכשזה מצריך תשלום של שכירות על המקום (שבד"כ יקר- על שטח ממש קטן שילמנו איזה 3500 שקל...), ארנונה, חשמל בנפרד, כבלים, וכו'- אז זה הופך לעסק לא רווחי... וגם אז- יחסית לעסק חדש הכנסנו יפה, כיסינו את ההוצאות ועוד קצת...

אחרי כל המגילה שכתבתי אני חושבת שאולי זה מתאים לדף אחר, אם כן אז תגידו ואני אעביר

טוב, נו, מצטרפת חדשה לדף. אומנם אני (עדיין ) לא מצאתי את עצמי נוקטת באלימות כלפי הבכור, אבל הוא מוציא אותי מדעתי. או שהוא מרביץ לאח הקטן (בן 5 חודשים), או שהוא מציק לבת של חברים. כל הזמן שהם ביחד. אמנם היא לא נשארת חייבת ומציקה לו גם, אבל כמות האגרסיות שיוצאות ממנו בזמן האחרון מדהימה אותי. האמת שזו לא הפעם הראשונה שהוא אגרסיבי - היתה תקופה שהוא היה אצל מטפלת ולא היה לו כל כך טוב והוא היה מרביץ לילדים אחרים, אבל זה עבר והכל הסתדר ועכשיו שוב... וכבר אין לי כח להתמודד איתו, ואני מפחדת שאני יוצרת אצלו תסביכים ושהסביבה כבר מצפה שהוא יתנהג מגעיל ואז הוא מנציח את זה... העובדה שזה יכול להימשך עוד 3 שנים ממש לא מעודדת אותי. נוא מתנהג ככה שבא לי לשלוח אותו דחוף לגן. עד 4. אולי בעצם פנימיה. עם מטפלות מרביצות

עכשיו שיעשעתי את עצמי ואני מרגישה יותר טוב

חוץ מזה, אצלי אני טרייה בבית וממש ממש לא חסרה לי אינטראקציה עם מבוגרים או עניין, גם אין אלמנט של שחיקה. אולי זה מתאים יותר לדף של קרוטונית.

חדשה ישנה{{}}, אני לא חולקת עליך שהמצבים שאת מתארת קיימים. זה פשוט שכשמנית את הסיבות שאמהות יוצאות לעבודה, שכחת למנות את האפשרות שהאמא עובדת לצרכי פרנסה, ולא לצרכי נסיעה לחו"ל או בגדים באלפי שקלים. פשוט, גם זה קיים, זה הכל.

כתבתי לפני שראיתי את ההודעה השנייה שלך. נכון, יש אפור ויש פתרונות מכל מיני סוגים, ויש מי שהפתרונות האלה לא מתאימים לה - למשל, כי היא במקצוע שהיא לא יכולה לעבוד בו מהבית ו/או במשרה חלקית, סתם כדוגמה. אבל אנחנו מתווכחות פה על נושא שלא קשור לנושא הדף. שתינו מסכימות שלהכניס ילדים למסגרות כדי לפתור בעיות ביחסים איתם זה לא פתרון טוב, נכון?

כשמנית את הסיבות שאמהות יוצאות לעבודה, שכחת למנות את האפשרות שהאמא עובדת לצרכי פרנסה
גם ככה יצאה לי מגילה... כמובן שהאפשרות קיימת, במיוחד במצב הנוכחי של המיתון

(בעל של חברתי שהיה מפרנס יחיד, פוטר ועכשיו המשכורת שלו נמוכה ב-3000 ש"ח ממה שהייתה, למשל P-:, אז היא צריכה לעבוד יותר שעות... סתם לדוגמה)

שתינו מסכימות שלהכניס ילדים למסגרות כדי לפתור בעיות ביחסים איתם זה לא פתרון טוב, נכון?
בדיוק @}

חדשה ישנה, אני לא חולקת עליך שהמצבים שאת מתארת קיימים. זה פשוט שכשמנית את הסיבות שאמהות יוצאות לעבודה, שכחת למנות את האפשרות שהאמא עובדת לצרכי פרנסה, ולא לצרכי נסיעה לחו"ל או בגדים באלפי שקלים. פשוט, גם זה קיים, זה הכל.

טוב, זה ממש לא קשור לדף אבל
האם באמת לא עולה כלל בדעתכן שיש אמהות (אני) ששולחות את הילדים לגן לא מסיבה כלכלית ולא כי הן חושבות שזה יותר קל, אלא פשוט כי ככה יותר נכון להן? כי הן צריכות את המרחב האישי נטול הילדים? כי משעמם להן ובודד להן להיות כל היום כל יום בחברת פעוטות? כי הן טובות יותר במקצוע אחר מאשר חינוך לגיל הרך, ולכן גם הילדים ירוויחו יותר מאשר להיות עם מישהי מקצועית יותר בתחום? כי הן רוצות להתפתח בתחומים אחרים שמעניינים אותם? ועוד ועוד?
או שכל אילו ממש נחשבים כפשע נגד האמהות?
סתם, לא חייבים לענות. אחת, את מוזמנת למחוק. פשוט הייתי חייבת להגיב.

האם באמת לא עולה כלל בדעתכן שיש אמהות (אני) ששולחות את הילדים לגן לא מסיבה כלכלית ולא כי הן חושבות שזה יותר קל, אלא פשוט כי ככה יותר נכון להן? כי הן צריכות את המרחב האישי נטול הילדים? כי משעמם להן ובודד להן להיות כל היום כל יום בחברת פעוטות? כי הן טובות יותר במקצוע אחר מאשר חינוך לגיל הרך, ולכן גם הילדים ירוויחו יותר מאשר להיות עם מישהי מקצועית יותר בתחום? כי הן רוצות להתפתח בתחומים אחרים שמעניינים אותם? ועוד ועוד?
אני חושבת שיש אמהות כאלה

.

אחת יקרה, אפשר בנתים, עד שתתחילי חוג יוגה או משהו בסגנון, לעשות מתיחות כל בוקר ואחר הצהריים.
כאלה שהיינו עושים בשיעורי ספורט בבי"ס.
זה גם מרגיע ומרענן.

שיהיה לך כל טוב @}

כאלה למשל

וגם אלה

עד שנעשיתי אמא דמיינתי ותכננתי את דמותי האימהית המדהימה, המושלמת ובעיקר השלווה. מרגע שהפכתי לאמא אני מתפכחת טיפין טיפין מהפנטזיה ומבינה שאמא מושלמת יש רק בפרסומות של מרככי כביסה (בגלל זה העפתי את הטלויזיה).

<אחת, עוזר מאוד לישון בשעות שבהן את כותבת כאן. אם את ערה בחמש בבוקר מה הפלא שאת מרוטה ועצבנית כל היום?>